תביעת אבהות של קטין

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת אבהות של קטין: .1התובעת היא קטינה כבת אחת-עשרה אשר נולדה לאם רווקה. היא עותרת למתן פסק-דין הצהרתי, בו יוכרז כי הנתבע הינו אביה מולידה, וכן לחיוב הנתבע במזונותיה, הזמניים והקבועים. הנתבע, שבכתב-הגנתו כפר בכל הטענות, שעליהן מבוססות עתירות התובענה, הוסיף וטען, כי התובעת מנועה מלהגיש תובענה זו, הן מכוחו של הסכם בין הצדדים והן מכוחו של פסק-דין חלוט, המהווה מעשה בית-דין ביניהם. בהסכמת הפרקליטים המלומדים החלטתי, ביום 28.11.85, לדון ולהכריע תחילה בשאלה "אם יש מניעות, או קיים מעשה בית-דין, החוסמים את התובענה של הקטינה בנושא האבהות". העובדות הצריכות לבירור השאלה האמורה אינן שנויות במחלוקת. לפיכך הסתפקו הפרקליטים המלומדים בהגשת סיכומיטענות בכתב. .2להלן מקרי העובדות: (א) זמן קצר לאחר לידתה של התובעת, ביום 14.4.75, הגישו היא ואמה (התובעת מס' 2בתיק זה, שחזרה בה מתביעתה בפתח הדיון), שתי תובענות נגד הנתבע: בתמ"א 867/75 עתרו לפסק-דין הצהרתי, כי הנתבע הינו אביה של התובעת; וב-תמ"א 881/75 תבעו לחייב את הנתבע בתשלום מזונות לתובעת, וכן להחזיר לאימה מה שהוציאה למזונות בתה. בגדר שתי התובענות כפר הנתבע בקיום חבות כלשהי מצדו, כלפי התובעת ואימה. (ב) ביום 2.7.75נכרת הסכם, הנושא כותרת "הסכם פשרה", עליו חתמו הנתבע, מצד אחד, ואימה של התובעת, בשמה ובשם התובעת, מצד שני. העתקו של ההסכם מצורף לכתב ההגנה, ולכן אסתפק באזכור תוכן תניותיו העיקריות, הדרושות לענייננו. נאמר בתניות אלו, כי הנתבע כופר באבהותו על התובעת ומכחיש כל קשר לאימה, אך לפנים משורת הדין, ומבלי שהדבר ייחשב כהודאה מצדו באבהותו לתובעת, נכון הוא לשלם לידי אימה סך 000, 20ל"י, לסילוק מזונות העבר וכל מה שהוציאה השכם, וכן להפקיד לטובת התבעת סך נוסף של 000, 50ל"י, על מנת שישמש כקרן, שמפירותיה יסופקו כל מזונות התובעת עד הגיעה לבגרות. מאידך התחייבו התובעת ואימה "שלא להגיש תביעות מזונות (כך!) או כל תביעה אחרת נגד הנתבע", וכן הצהירו "כי עם הפקדת הסך הכול של 000, 70ל"י אין להן ולא תהיינה להן כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה מכל מין וסוג שהוא כנגד הנתבע". עוד נאמר בהסכם, כי הוא נעשה על-ידי אימה של התובעת, הן בשמה והן בשם בתה הקטינה, וכן שאימה של התובעת מבקשת רשות מבית המשפט להופיע בשם הקטינה "לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ולייצגה בבית המשפט ולעשות בשם הילדה הסכם זה, כולל דחיית התביעות כמעשה בית דין". (ג) ביום כריתתו הוגש הסכם הפשרה על-ידי הצדדים לבית המשפט, במסגרת הדיון בתובענה להצהרת האבהות ב-תמ"א 867/75. לאחר ששמע את הסברי הפרקליטים, החליט בית המשפט (כבוד השופט א' שינבוים), "להרשות לאם... לחתום על ההסכם המוגש (בשם) הקטינה ... וזאת בהתחשב בהכחשת האבהות ובכך שההסכם נראה לדאוג (כך!) לטובת הילדה מבחניה כלכלית"; ולהלן פסק: "לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק-דין". (ד) לאחר שהנתבע קיים את חלקו בהסכם הפשרה, בשלמו ובהפקידו את מלוא הסכומים שהתחייב לשלם ולהפקיד. פסק בית המשפט (כבוד השופט מ' בן-דרור, כתוארו אז), לבקשתם המשותפת של פרקליטי הצדדים, לדחות את שתי התובענות. פסק הדין ניתן ביום 24.7.75ונרשם ב-תמ"א 881/75, אך הוא מתייחס גם לתובענה שב-תמ"א 867/.75 .3ב"כ הנתבע (עו"ד ש' לברון) טוען, כי ההתחייבות "שלא להגיש תביעות מזונות או כל תביעה אחרת נגד הנתבע", וכמותה גם ההצהרה, כי לא תהיינה לה "כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה מכל מין וסוג שהוא נגד הנתבע", אשר נכללו בהסכם הפשרה, מחייבות את התובעת ומשתיקות אותה בתובענתה הנוכחית, שאיננה מתיישבת עם ההתחייבות וההצהרה האמורות, מר לברון הזכיר בטיעונו, כי אימה של התובעת ביקשה רשות מבית המשפט, לחיובה של התובעת על-פי ההסכם, לרבות מתן הסכמה לדחיית התביעות כמעשה בית-דין; וכי בית המשפט העניק לאם את הרשות המבוקשת "בהתחשב בהכחשת האבהות ובכך שההסכם נראה לדאוג לטובת הילדה מבחינה כלכלית", לאמור, לאחר ששקל ומצא, שכריתת ההסכם עולה בקנה אחד עם טובתה של הקטינה. מן ההסכם, אומר מר לברון, מסתברת היטב כוונת הצדדים, להביא לכלל סיום מוחלט את דבר ריבם ולמנוע כל אפשרות להתדיינות נוספת בעתיד. לאחר שבית המשפט כיבד את רצונם ואישר את מעשיהם, במתן תוקף של פסק-דין להסכם, אין להרשות לתובעת להתכחש להסכם ולפתוח מחדש בירורו של עניין, שהסתיים בפסק-דין בהסכמה לפני כעשר שנים. .4ככל שהדבר דרוש לבירור השאלה, הניצבת לפניי בשלב זה, לאמור, האם קיימת מניעות - מכוח הסכם, או מכוח מעשה בית-דין - החוסמת את התובענה בנושא האבהות, הנני דוחה את כל טענותיו של עו"ד לברון. ההתחייבות וההצהרה, שנכללו בהסכם, ככל שהתיימרו למנוע מן התובעת, מיום כריתת ההסכם (בו טרם מלאו לה שישה חודשים) ועד עולם, להגיש תובענה ולבקש סעד בדבר אבהותו של הנתבע לגביה, היו חסרות תוקף ובטלות מעיקרן. יפה לענייננו הערתו של כבוד השופט קיסטר, ב-ע"א 664/71 [1], בע' 704: "לסיום ניתן גם להעיר, כי להסכם בין הורים הקובע כי ילדם לא יוכר על-ידי האב אין כל תוקף, הואיל וההורים אינם זכאים לשלול מן הילד את הזכות לבקש לקבוע מיהו אביו. ולא אכנס כאן לשאלה אם יש לסווג חוזה כזה כחוזה בלתי-חוקי, נוגד את הסדר הציבורי, או פשוט מחוסר תוקף, כי ההורים אינם מוסמכים לפעול לרעת הילד". אף אני לא אכנס לבירור השאלה, באם ההתחייבות וההצהרה שנכללו בהסכם נשוא דיוננו (בהנחה שהתכוונו למנוע מן התובעת הגשת תובענה לקביעת אבהותו של הנתבע), הינן בטלות - על-פי סעיף 30לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[7]. בשל היותן בלתי חוקיות, בלתי מוסריות או סותרות את תקנת הציבור, ואסתפק בקביעה, שהן מחוסרות תוקף, מחמת חוסר סמכותה של אם התובעת לחייב בהן את בתה הקטינה. .5סעיף 15לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962[8], מונה את העניינים הנכללים בתחום אפוטרופסות ההורים על ילדיהם, ושבהם מוסמכים ההורים לייצג את ילדיהם. וסעיף 17לחוק הנ"ל[8] קובע, ש"באפוטרופוסות לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". מוכן אני להניח, לצורך הדיון, שלא כל פעולת הורה בשם ילדו, שהינה חורגת מתחום העניינים הנכללים באפוטרופסות (לפי סעיף 15), וכיוצא בזה, לא כל פעולת הורה בשם ילדו, שאיננה עולה בקנה אחד עם חובת ההורה (לפי סעיף 17), דינה להתבטל מעיקרא, בשל חוסר סמכותו של ההורה לפעול כפי שפעל. אולם, סבורני, כי אין מנוס מהכרזתה של פעולת הורה בשם ילדו כבטלה מעיקרא, כאשר מתקיים בה מבחן כפול: היותה חורגת מתחום העניינים הנכללים באפוטרופסות, וכן גם סותרת את טובתו של הילד. ההתחייבות וההצהרה, בהן התיימרה אימה של התובעת לחייב את בתה, בגדר הסכם הפשרה (ככל שהן נוגעות לזכות התובעת לבקש סעד בעניין האבהות), נמנות עם קטיגוריה זו של פעולות, שמתקיים בהן המבחן הכפול האמור: הן חורגות, בעליל, מתחום העניינים הנכללים באפוטרופסות הורה על ילדו, וכן סותרות את טובת התובעת, המתבטאת בזכות לבקש סעד בעניין האבהות. לפיכך, הן נטולות תוקף. .6כאמור, הירשה בית המשפט לאימה של התובעת, לחתום על ההסכם האמור בשם בתה. הוא עשה כן לאחר שנוכח, שהנתבע כופר בטענת האבהות וכי ההסכם מיטיב עם התובעת מבחינה כלכלית. אף בכך אין, לדעתי, כדי לגרוע מתוקף מסקנתי, שההתחייבות שיוחסה בהסכם לתובעת, שלא לתבוע סעד בעניין האבהות, לא תפסה מעולם. סעיף 20לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות [8] מונה שורה של פעולות "שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש". אלו הן פעולות משפטיות, הנוגעות לזכויות קנייניות של הקטין, לנכסיו או לממונו. בגין פעולות כאלה בלבד יכול להתבקש, וכן להינתן, אישור בית המשפט לפי סעיף .20 חזקה על בית המשפט, בעת שהסמיך את אם התובעת לחתום על ההסכם בשם בתה, שלא התכוון ליתן תוקף אלא לאותו חלק מן ההתקשרות, שהיה מוסמך לאשר, דהיינו, החלק הממוני שבהסכם. כוונה זו ניכרת גם מן הלשון שנקט בית המשפט, לאמור, שההסכם הוא "לטובת הילדה מבחינה כלכלית". שום אינטרס אחר של התובעת, זולת האינטרס הכלכלי, לא נבחן - וגם לא צריך היה להיבחן - בעת מתן האישור, שאין כוחו אלא לפעולות משפטיות בתחומי הקניין והממון. .7מתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה, וכיוצא בזה גם דחיית התובענה הקודמת להצהרת אבהותו של הנתבע, אינם מהווים מעשה בית-דין (לא במובן "השתק עילה", וקל חומר - לא במובן "השתק פלוגתא"), שבכוחו לחסום את התובענה הנוכחית בעניין האבהות. באת-כוח התובעת (עו"ד ר' אורדן) ציינה בסיכומיה, בצדק, כי שאלת האבהות לא הועמדה במחלוקת בגדר ההליך הקודם, לא נדונה לגופה ולא הוכרעה. ניתן להוסיף, כי גם הסכמה בעניין האבהות (חיובה או שלילתה) לא נתגבשה בהסכם. כזכור, נאמר בהסכם, כי הנתבע כופר באבהותו על התובעת ומכחיש כל קשר לאימה. התחייבותו לשלם ולהפקיד את סכומי הכסף, עליהם הוסכם, ניתנה בכפיפות להכחשת טענת האבהות. ברם, כל מה שנאמר בעניין האבהות, בהסכם הפשרה, היה בגדר הצהרה חד-צדדית של הנתבע. בהסכם לא נאמר, כי הצדדים מסכימים שהנתבע איננו אביה של התובעת, או שאימה של התובעת מודה באי-קיום "קשר" עם הנתבע. עמדות הצדדים הן שהכתיבו גם את מהלכי הדיון, ואת התייחסות בית המשפט להסכם הפשרה ולתובענות. בבואו לבחון את הסכם הפשרה ולאשרו, עשה כן, כבוד השופט שינבוים, "בהתחשב בהכחשת האבהות", ומבלי להתייחס לתוכנן של טענת האבהות מזה ושל הכחשתה מזה. ומשנתבקש כבוד השופט בןדרור על-ידי פרקליטי שני הצדדים, לדחות את שתי התובענות (בעניין האבהות ובעניין המזונות), לאחר שהנתבע קיים את התחייבויותיו הכספיות לפי הסכם הפשרה, הוא עשה כן, מבלי שנתבקש לחקור ולדרוש בתובענת התובעת להצהרת אבהותו של הנתבע. .8העיקרון, שעל-פיו בוחנים יצירתו של השתק עילה, הוסבר על-ידי כבוד הנשיא אגרנט בע"א 246/66, 247שמעון ורחל קלוזנר נ' רנה שמעוני [2], בעמ' 583ואילך. בתצמית הכלל, שהובאה בעמ' 583, נאמר: "מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" ההדגשה שלי - א' מ'). מן הראוי להוסיף, שאף השתק פלוגתא בשאלת האבהות לא נוצר בין הצדדים, מכוחו של ההליך הקודם. על-פי הלכתו של ע"א 126/51 פלדמן נ' שחם [3] אין השתק פלוגתא נוצר אלא כאשר בית המשפט, בהליך הראשון, קבע מימצא חיובי (להבדיל מהעדר מימצא הנובע מחוסר הוכחות מספקות), לכאן או לכאן, בשאלה שהועמדה לפניו במחלוקת. הלכה זו חזרה ונתאשרה מאז פעמים הרבה (ראה: המ' (ת"א) 3875/84 אליצ'נט נ' קלאיק [6] וגם לאחרונה (ראה: ע"א 199/82, 200יעקב סניטובסקי ואח' נ' חב' החשמל ואח' [4]). .9די בדברים הללו כדי להבהיר, כי אין במה שנעשה בין הצדדים בגדר ההליך הקודם, או באישורו של בית המשפט לאשר נעשה, כדי לחסום את דרכה של התובעת בכל הנוגע לנושא הצהרת האבהות. מר לברון עמד בטענותיו גם על סופיות ההכרעה בעניין שיעור המזונות, לאמור, שמה שנקבע בהסכם בין הצדדים ונתאשר בפסק-דינו של בית המשפט, שוב איננו יכול לעמוד לבירור חדש. שאלה זו חורגת מגדרו של הנושא, שהועמד לבירור מיקדמי על יסוד טענות סיכום בלבד, ולכן לא אדון בה. אזכיר בקיצור, כי הכלל הוא, שהסכם בין הורים לגבי מזונות של ילד, איננו חוסם את דרכו של הילד מלתבוע את מזונותיו בהליך חדש, אפילו היה הילד צד פורמאלי לדיון הראשון, ואף אם ההסכם בעניין מזונותיו אושר על-ידי בית המשפט (ע"א 210/82 [5א]); ומשנתהווה שינוי מהותי בנסיבות ששררו בעת קביעתם של דמי מזונות (אם בהסכמה ואם בהכרעה שיפוטית, ולאו דווקא ביחס למזונותיהם של קטינים), מתירים התדיינות חוזרת, כיוצא-מןהכלל לעקרון סופיות הדיון שביסוד תורת מעשה בית-דין (ע"א 749/83 סוזי ליפינסקי נ' דב ליף [5]). בחינת השאלות המתעוררות גבי התובענה למזונות, שהגישה התובעת עתה, תצריך בירור עובדתי, ולכן יש להניחה לשלב הראיות. .10הנני דוחה, אפוא, את הטענה המיקדמית של הנתבע וקובע, כי1התובעת איננה מנועה בעטיו של הסכם, או מחמת מעשה בית-דין, מלהעמיד את התובענה שהגישה לבירור.קטיניםאבהות / בדיקת רקמות