מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד מושב בנושא הקצאת מגרשים: פסק דין זה חל על שלושה תיקים נפרדים בהם הנתבע הוא אותו נתבע ועילות התביעה זהות בכולם, לפיכך הוריתי על איחוד התיקים. הנתבע הינו אגודה שיתופית מסוג מושב עובדים, והתובעים כולם בני היישוב. השתלשלות העניינים אשר ברקע תביעות אלה אינה שנויה במחלוקת ואביאה על קצה המזלג. ביום 13.10.93 הוציאה מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") החלטה שמספרה 612 (נספח א' לראיות הנתבע), החלה על הרחבת היישובים ובכלל זאת הנתבע. בהחלטה זו נקבעו כללים של הקצאת המגרשים החדשים ובין היתר נקבע (סעיף 12) כי האגודה רשאית לבקש כי תינתן עדיפות בהקצאה לבני המקום. ביום 17.12.95 הוצאה על ידי מועצת מקרקעי ישראל החלטה נוספת, החלטה 737 (נספח ח' לראיות הנתבע) אשר מבטלת את החלטה 612 ובה לא היתה הוראה דומה לגבי עדיפות לבני המקום והתאפשר הבאת מועמדים חיצוניים. עוד בטרם הוצאה החלטה 737 הוחלט אצל הנתבע על ביצוע הרחבה והקצאת מגרשים, והתובעים, שהינם "בני המקום", נרשמו כדי לרכוש מגרש כאמור. הנתבע אישר, ביום 19.3.96 (נספח ד' לנספחי התביעה) את מועמדותם של התובעים. יש להדגיש כי אישור זה היה לאחר שהחלטה 737 כבר הוצאה. ביום 19.11.96 ביטל הנתבע את מועמדות התובעים בהסתמך על החלטה 737. התובעים לא השלימו עם ההחלטה ופנו לבית המשפט המחוזי (המ"פ 644/96 ות"א 1800/96), בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי על הנתבע לעמוד בהתקשרות איתם וכי הם זכאים לקבל את המגרשים בכפוף לפרעון התשלומים. פסק הדין ניתן ביום 30.7.98. הנתבע לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט העליון. פסק הדין שם ניתן ביום 11.2.01 ובו נקבע: "בנסיבות אלה מוסכם על הכל שיש להשאיר את פסק הדין על כנו בכפוף לכך שזכותם של המשיבים (התובעים ד'כאן - מ.א.) תהיה כפופה לכך שהם ישלמו למערער (הנתבע ד'כאן - מ.א.) את כל התשלומים שהם חייבים בתשלומם לפי החלטה 612 וכן כל תשלום נוסף שיהיה בו כדי להניח את דעתו של מינהל מקרקעי ישראל לפי החלטה 737." בעקבות פסק הדין בבית המשפט העליון, נערכה ביום 24.9.01 הגרלה של המגרשים ולכל אחד מן התובעים הוקצה מגרש. כך, רק בשנת 2002 הופנו התובעים למינהל כדי לסיים את העסקאות (סעיף 44 לסיכומי התובעים). ראוי לציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי על התובעים היה לפרוע את כל התשלומים המוטלים עליהם, בטרם היו זכאים לממש את זכותם למגרש. בתביעה דנן טוענים התובעים כי הם היו אמורים לקבל את המגרשים עוד בשנת 1997, אם לא היה הנתבע מבטל ביום 19.11.96 את מועמדותם, שלא כדין. לטענתם, כיוון שבסופו של דבר הם ממשו את זכויותיהם רק לאחר ההגרלה ביום 24.9.01, נגרמו להם נזקים בכך שהם נאלצו לשלם סכומים גבוהים יותר בעבור תשלומים שונים וכן בכך שנגרמו להם הוצאות רבות. את הנזקים הנטענים הם תובעים בתביעה דנן. אתייחס להלן לטענות השונות של הצדדים. הטענות המקדמיות של הנתבע הנתבע טוען כי קיימת מניעות, השתק פלוגתא, השתק עילה ומעשה בית דין. ביום 7.7.08 דחיתי את הטענות המקדמיות בהחלטה מנומקת. כיוון שמדובר בהחלטת ביניים, חוזר הנתבע ומבקש כי אשקול את טענותיו מחדש (שולי עמוד 3 לסיכומיו). קראתי את החלטתי שוב ולא ראיתי כי יש מקום לשנות בה דבר מה. על פי פסק הדין של בית המשפט העליון נדרשו התובעים לשלם לנתבע, על פי החלטה 612. מאידך, למינהל הם נדרשו לשלם, על פי ההחלטה 737. קביעה זו הגיון בצדה, שהרי המינהל אינו אמור לשאת בנזקים כתוצאה מהתנהלות הנתבע. המינהל רשאי לגבות את התשלומים, על פי הנהוג אצלו במועד ביצוע העסקה, קרי על פי החלטה 737, שהיתה תקפה בשנת 2001. עולה מכאן כי קיימות שתי מערכות יחסים בין התובעים לבין הנתבע. המערכת האחת חלה על התשלומים שעל התובעים לשלם לנתבע, עליה חלה החלטה 612, כאילו העיסקה מתבצעת במועד בו היתה צריכה להתבצע בשנת 1997, והיא נשלטת על ידי דיני החוזים. המערכת השנייה היא תוצאה של התשלומים שעל התובעים לשלם למינהל, וככל שהם גבוהים יותר מאלה שהיו אמורים להשתלם בשנת 1997, נדרש הנתבע לפצות את התובעים בשל כך. מערכת זו נשלטת על ידי דיני הנזיקין. איני רואה כל מקום לשלול מן התובעים את זכותם לתבוע את הנזקים שנגרמו להם בשל התנהלות הנתבע, גם אם נזקים אלה או חלקם מתבטאים בכך שהתובעים נאלצו לשלם תשלומים גבוהים יותר. הנתבע עוד טוען (חלק ג' סעיף 31 לסיכומים) כי התובעים התחייבו לשלם את כל התשלומים המוטלים עליה ובכלל זאת לגורמים חיצוניים, המינהל, רשויות המס וכיוצ"ב. אין בטענה זו ולא כלום. התובעים אכן התחייבו לשלם את התשלומים המוטלים עליהם ואלמלא היה הנתבע מונע את ביצוע העיסקה, לא היתה מתעוררת כל בעיה. התשלומים להם התחייבו התובעים, הם אלה שהיו תקפים בעת שהתובעים חתמו על ההסכמים, במועד בו העיסקה היתה אמרה להתבצע בשנת 1997. גם כאשר התחייבו התובעים לשלם את התשלומים, במועד בו התבצעה העיסקה בפועל, בשנת 2001, אין בכך כדי לפגוע בזכותם לחזור אל הנתבע ולתבוע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם. כאמור לעיל, מדובר בשתי מערכות יחסים נפרדות ואין האחת מוציאה את השנייה. יתר על כן, הנתבע ניסה להחתים את התובעים על מסמך אשר בו יהיה ויתור על זכותם לתבוע ממנו פיצויים, והתובעים סירבו לכך (סעיף 56 לסיכומי התובעים וכן נספח יז' לתצהיר התביעה בחלק של המבוא, סעיף ב' בעמוד הראשון). די בכך להצביע על כך שהנתבע יודע, ידוע היטב, כי הוא חייב בפיצוי התובעים. התוצאה היא כי לתובעים קיימת גם קיימת זכות לתבוע את נזקיהם הן בגין התשלומים הגבוהים יותר אשר נאלצו לשלם והן בגין נזקים אחרים. שיהוי הנתבע טוען עוד כי התובעים השתהו בהגשת התביעה ובכך פעלו בחוסר תום לב. הנתבע מצביע על כך שהתביעה הוגשה כ-6 שנים לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון. אני דוחה את הטענה. טענת השיהוי לא באה "להחליף" את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. תקופה זו עומדת על 7 שנים ואין מחלוקת כי היא טרם הסתיימה במועדה הגשת התביעה. בית המשפט יעתר לטענת שיהוי רק מקום בו אותו שיהוי גורם לשינוי הזכויות שבין הצדדים. לעניין זה די לפנות לציטוט אשר הנתבע עצמו מפנה אותי מתוך ת"א (מחוזי י-ם) 122/97 דיור וקיט נ' הסוכנות היהודית, שם מונה בית המשפט את התנאים לביסוס טענת השיהוי - כאשר השיהוי מהווה זניחת התביעה, כאשר הורע מצבו של הצד האחר, כאשר קופחה האפשרות של הצד האחד להוכיח את גירסתו בשל השיהוי וכיוצ"ב. במקרה דנן לא נתקיים אף לא אחד מן התנאים האמורים ואף לא דומה להם והנתבע אינו טוען זאת. לאור האמור, אני דוחה את טענת השיהוי. טענת הנתבע כי התובעים אחראים לאיחור ולנזקיהם הנתבע טוען כי התובעים התעכבו עד מאוד תשלומים אשר היה עליהם לשלם וכך הם גרמו לאיחור בעסקה ולנזק אשר נגרם להם, לטענתם. טענה זו של הנתבע מורכבת משלושה נדבכים על ציר הזמן. נדבך ראשון - מאז הפרת ההסכם ועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון תקופה זו משתרעת החל מביטול ההתקשרויות עם התובעים בסוף שנת 1996, ועד למועד בו ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, ביום 11.2.01. הנתבע טוען כי היה על התובעים לשלם את התשלומים, ללא קשר להליכים המשפטיים, ומוסיף וטוען כי בכך שהתובעים לא שילמו את כל התשלומים, נותק הקשר הסיבתי בין הפעולות של הנתבע לבין הנזק הנטען (פרק ג.8. סעיפים 129 ואילך לסיכומי ההגנה). טענה זו היא דוגמא לשימוש בעקרון שיפוטי במנותק מתכליתו והגיונו עד כדי הבאת התוצאה לכלל אבסורד, כיוון שהנתבע מנסה להחיל את העקרון בדבר ניתוק קשר סיבתי במקום לא לו. צד המפר חוזה ברגל גסה אינו יכול לצפות כי הצד השני ימשיך ויעמוד בדבקות בכל התחייבויותיו החוזיות ומשהצד השני לא עושה זאת, לטעון כנגדו כי בכך הוא ניתק את הקשר הסיבתי בין הפרה שלו לבין התוצאות הנזקיות. בכל הכבוד, כל דוקטרינה משפטית צריכה להיות מופעלת עם קשר וזיקה להגיון הפשוט ולתחושת הצדק. במילים פשוטות - מאחר שהנתבע הפר את החוזה עם התובעים והודיע להם כי הוא אינו מתכוון למכור להם את המגרשים, התובעים היו זכאים לעכב את התשלומים, עד לשלב בו חזר החוזה לתוקף, לאחר פסק הדין בבית המשפט העליון. עיכוב זה של התשלומים אינו מטיל על התובעים כל אחריות לתוצאות. ראוי לציין כי הנתבע, בעת שהודיע לתובעים על הפסקת ההתקשרות איתם, צפה או שהיה עליו לצפות כי התובעים לא ימשיכו לשלם את התשלומים, כאילו לא ניתנה הודעה. לפיכך, היה עליו גם לדעת כי אם יבטל בית המשפט את ההודעה ויורה להחזיר על כנה את ההתקשרות החוזית, יהיה לדבר השלכות כספיות. זהו סיכון שהנתבע לקח על עצמו בעת שהחליט, באופן חד צדדי, להפסיק את ההתקשרות עם התובעים. בתוך כך אני דוחה גם את טענת הנתבע כאילו היה על התובעים לשלם את התשלומים לאור מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. אמנם בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי על הנתבע לבצע את החוזים, אולם הנתבע לא הכחיש כי בפועל הוא לא ביצע את החוזים אלא המתין עד לסוף ההליכים בערעור שהגיש לבית המשפט העליון. הנה כי כן, הנתבע הוא האחראי לאיחור גם בתקופה זו ואין מקום לקבוע כאילו היה על הנתבעים לפעול על פי התחייבויותיהם, כל עוד הנתבע לא עשה כן. התוצאה היא כי, עד למתן פסק הדין הסופי בבית המשפט העליון, הנתבע בלבד אחראי להפרת החוזה ולנזק אשר נגרם לתובעים כתוצאה מכך. בשולי דברים אלה ראוי להעיר כי חלק מן התשלומים אשר היה על התובעים לשלם היה פרעון החובות על פי קביעת המשקם. אינני מכריעה אם היה על התובעים לפרוע חובות אלה ללא קשר לרכישת המגרשים אם לאו, הכרעה זו אינה חלק מן ההליך שבפניי. לצורך ההליך דנן אני רואה את פרעון החובות האמורים רק דרך ה"משקפת" הצרה של החוזה לרכישת המגרשים כחלק מן התשלומים שהיה על התובעים לשלם לשם ביצועו של החוזה. הנדבך השני על ציר הזמן הוא מיום פסק הדין ועד להעברת שמות התובעים למינהל הנדבך השני על ציר הזמן הוא מאז ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, ביום 11.2.01, ועד להגרלת המגרשים, אשר נתקיימה ביום 24.9.01 או עד להעברת שמות התובעים למינהל בשנת 2002. בתקופה זו קיימים מספר אלמנטים אשר יש לשים לב אליהם. ראשית, הנתבע הגיש רשימה של פעולות שהוא ביצע (סעיף 116 ואילך לסיכומים) עד להגרלה, כדי להוכיח כי הוא פעל בנחישות וכי העיכוב לא נגרם בעטיו. לא שוכנעתי כלל ועיקר כי פעולות אלה משקפות נכונות של הנתבע לבצע ללא עיכוב את פסק הדין. נהפוך הוא, הנתבע אמנם פנה למינהל מקרקעי ישראל כדי לקבל הנחיותיו, אולם מתשובת המינהל (נספח כ' לראיות הנתבע) עולה כי לא היה בהנחיות אלה כל חדש וכל מה שנאמר שם משמעותו, כי על הנתבע לפעול כפי שפעל בעת ההקצאה המקורית של המגרשים. שנית, גם לגבי תקופה זו הנתבע טוען כאילו עניינם של התובעים התעכב כיוון שהתובעים לא פרעו את התשלומים המוטלים עליהם. טענה זו היא שובת לב וייתכן כי הייתי מתייחסת אליה במלוא הרצינות, אלמלא מספר עובדות המערערות את הטענה מן היסוד. עובדה אחת - כי היו בין התובעים כאלה אשר פרעו את כל התשלומים ולמרות זאת הם לא הופנו אל המינהל כדי להמשיך את תהליך הרכישה. כך, לדוגמא, התובעים 1 ו-2, וכך גם מאשר הנתבע (סעיף ג.1.8 בעמ' 21 לסיכומים). עובדה שניה - כי הנתבע עצמו נמנע מלהפעיל ערבות בנקאית של התובע 1 עד לשנת 2001. עובדה שלישית - כי ההגרלה בוצעה, בסופו של דבר, למרות שלא כל התובעים פרעו את כל התשלומים, שפי שניתן להבין מן הרשימות שהגיש הנתבע (סעיף 135 וסעיף 146 לסיכומים). אם חלק מן התובעים פרעו את כל התשלומים ולמרות זאת עניינם לא טופל, ואם, מאידך, נתקיימה ההגרלה למרות שחלק אחר מן התובעים לא פרע את התשלומים במלואם - אין מנוס אלא להגיע למסקנה כי לא היה קשר ממשי וחד משמעי בין פרעון התשלומים המוטלים על התובעים לבין מועד ביצוע ההגרלה של המגרשים. עובדה רביעית - התובעים הוכיחו כי כאשר הנתבע החליט לבצע את פסקי הדין שניתנו כנגדו, הוא ניסה לשנות את נוסח ההסכמים ולהחתים את התובעים על חוזים שונים מאלה אשר נחתמו במקור. כך בחוזה אשר ניתן לתובעים לחתימה (נספח יז' לתצהיר התביעה), נדרשו התובעים לוותר על כל טענה כנגד הנתבע בקשר עם ההליכים המשפטיים. כמו כן הם נדרשו לאשר כי תשלום דמי הפיתוח, בסך 35,000$, הם בנוסף לתשלום קודם בסך 10,000 ₪ (על כך יורחב בהמשך). בנוסף הם נדרשו לשלם הוצאות משפטיות. כל אלה דרישות אשר לא היו בחוזים המקוריים ולא היה מקום להכניסם לחוזים דנן. התובעים סרבו לחתום על חוזים אלה וגם עובדה זו גרמה, מן הסתם, לעיכוב נוסף, אשר כולו באחריות הנתבע. התוצאה של האמור, בשל כל הנימוקים שלעיל, היא כי הנתבע אחראי גם לעיכוב שלאחר מתן פסק הדין ועד להגרלה, ועד להעברת הרשימה של התובעים אל המינהל. נדבך שלישי - מאז הגרלת המגרשים ועד לסיום העסקאות הנדבך השלישי הוא מאז הוגרלו המגרשים ביום 24.9.01 ושמות התובעים אושרו למינהל ועד לסיום הליכי הרכישה. בתקופה זו ביצעו התובעים את התשלומים נשוא התביעה (כפי שיפורט להלן). המועד בו כל אחד סיים את חובותיו וביצע את כל התשלומים הוא בהתאם להחלטתו שלו ולנסיבותיו. בשלב זה לנתבע כבר לא היתה כל אחריות על העיכובים, ככל שהיו. סיכום אחריות הנתבע לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע אחראי לאיחור אשר בפרק הזמן שבין הפרת ההסכמים בשנת 1997 ועד ההגרלה ביום 24.9.01, או למועד בו הועברו שמות התובעים למינהל לצורך סיום העסקאות. העקרונות לחישוב הנזקים כאמור לעיל, רכישת המגרשים היתה אמורה להתבצע בשנת 1997 לערך, אולם בפועל היא בוצעה בשנת 2001. לנתבע אחריות לאיחור זה והוא חייב בתשלום הנזקים אשר נגרמו לתובעים בשל כך. כדי לחשב את נזקי התובעים עלינו להשוות בין העלויות שהיו מוטלות עליהם לו היתה הרכישה מתבצעת בשנת 1997, כפי שהיתה אמורה להתבצע, לבין העלויות שהוטלו עליהם בפועל בעת ביצוע הרכישה בשנת 2001. יחד עם זאת, לא כל הפרש שיווצר מן ההשוואה האמורה, הוא אכן בבחינת נזק של התובעים ולא בהכרח יהיה על הנתבע לפצותם בעטיו. יש להבחין בין שני סוגי הפרשים - הפרשי שיערוך ותוספות שונות. הפרשי שיערוך הסוג הראשון של ההפרשים אינו משקף הפרשים אמיתיים, אלו הפרשים הנובעים משינויי שער או ערך של הכסף עצמו. לתובעים לא מגיע פיצוי בשל הפרש זה. משמעותם של הפרשים אלה היא כי 10 ₪ אשר היה על התובעים לשלם בשנת 1997, כערכם, כיום, איננו 10 ₪ אלא יותר מכך. לפיכך, בעת עריכת השוואה אל מול התשלום אשר התובעים שילמו בפועל, יש לשערך את הסכום המקורי למועד התשלום בפועל ולבחון אם קיים הפרש לאחר השערוך אל מול התשלום ששילמו התובעים. בעת ביצוע השערוך יש לקחת בחשבון שני מרכיבים: מרכיב ראשון - הצמדה, שהיא שמירת ערך הכסף בשל ירידת ערכו (אינפלציה) עם השנים. כך, כדי לשמור על ערכם של 10 ₪ של שנת 1997, בשנת 2001, יהיה צורך סכום גבוה יותר. מרכיב שני - ריבית, שהיא פירותיו של הכסף, כאילו הושקע ונוספו לו הפירות. אם התובעים לא שילמו כספים בשנת 1997, אלה היו ברשותם עד שנת 2001 והם נשאו פירות במהלך השנים, כאילו הושקעו. כך, בשנת 2001 יהיה בידי התובעים הסכום המקורי בצירוף פירותיו. פירות אלה נמנעו מן הנתבע, שהיה יכול ליהנות מהם לו היה הסכום משולם לו בשנת 1997. שערוך הכסף, קרי ההצמדה והריבית מאפשרים "לנוע על ציר הזמן" וליצור, בשנת 2001 עסקת רכישה הזהה לזו שהיתה אמורה להתבצע בשנת 2001. במילים פשוטות - אם יחוייבו התובעים באותם סכומים בהם היו מחוייבים בשנת 1997, בצירוף שערוך שלהם לשנת 2001, נביא כך לתוצאה כאילו "סובבנו" את גלגל הזמן לאחור והתובעים ישלמו לו בדיוק את אותו הסכום. ראוי עוד להוסיף כי שערוך הכסף יכול להתבצע גם בדרכים נוספות, כגון על פי שער של מט"ח כל שהוא ונהוג שיהיה זה שער הדולר היציג. שערוך כזה מחיל בתוכו הן את שמירת ערך הכסף והן את פירותיו. תוספות הסוג השני של ההפרשים אינו קשור בערך הכסף ובפירותיו, אלא בגורמים חיצוניים. תוספות אלה הם הפרשים אמיתיים ובעבורתם זכאים התובעים לפיצוי. מדובר על תוספות תשלום אשר מוטלות על התובעים לשלם בשנת 2001, שלא היו מוטלות עליהם בשנת 1997. תוספות אלה הן תוצאה מהחלטות של גופים שונים, שינוי מס, שינוי מדיניות וכיוצ"ב. תוספות אלה הוחלו לאחר שהעסקה בין הצדדים אמורה היתה להסתיים, בשנת 1997. לפיכך לא ניתן להחילם על העיסקה, באופן רטרואקטיבי. ודוק. אין ספק כי לו העיסקה היתה מסתיימת, כפי שהיתה אמורה להסתיים, בשנת 1997, לא היו נדרשים התובעים להוסיף ולשלם תוספות אלה לאחר תום העיסקה. לפיכך אין גם מקום להטיל אותן על התובעים, כיום. בדיון שלהלן יהיה עלי לבחון כל אחת מטענות התובעים לאיזה סוג של הפרשים היא נכנסת. התביעה להחזר תשלום בסך 10,000 ₪ התובעים שילמו סך של 10,000 ₪ בעת ההרשמה הראשונית, עוד בטרם בוטלה ההתקשרות על ידי הנתבע. לאחר מכן הוסיפו התובעים ושילמו סך של 35,000$ בעבור דמי פיתוח והוצאות התשתיות. לטענת התובעים הם זכאים לקבל בחזרה את אותם 10,000 ₪ כיוון שאלה נגבו, בזמנו, על חשבון דמי הפיתוח, ולא בנוסף להם. מהותו של הסכום השאלה הראשונה היא, מהם אותם 10,000 ₪ ועבור מה נגבו. החומר שבפניי מעלה את הממצאים הבאים: בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל שמספרה 612, נקבע (סעיף 29ט) כי פיתוח התשתיות יהיה באחריות האגודה, הנתבע דנן. כמו כן נקבע כי רוכשי המגרשים, שהם התובעים דנן, יהיו חייבים בפרעון התשלום עבור התשתיות (סעיף 32). בנוסף נקבע (סעיף 35) כי האגודה, הנתבע דנן, לא יהיה רשאי לגבות תשלום בעד מתן ההסכמה להעברת הזכויות לרוכש. בהמשך, בנספח א' להחלטה, נקבע (סעיף 9) כי ההרשמה לרכישתה מגרשים, לא תהיה כרוכה בתשלום. על מהות התשלום בסך 10,000 ₪ ניתן ללמוד ממסמכי הנתבע: במכתב מיום 21.11.95 (נספח ב' לתצהיר התביעה) מובהר כי תשלום זה הוא: "לשם החזרת הוצאות האגודה". בהודעה מטעם וועד הנתבע (המשך נספח ב' הנ"ל), בסעיף 8 נאמר כי סכום זה הוא: "בגין החזר ההוצאות המנהליות של האגודה". בקבלות שקיבלו התובעים נרשם כי התשלום הוא: "בעד/על חשבון הרשמה" (נספח ג' לתצהיר התביעה). בטופס של 'הצגת מועמדים לרכישת מגרש' (נספח יט' לתצהיר התביעה), אשר נערך כל ידי הנתבע ונציג הנתבע מר ברטל מאשר זאת (עמוד 4 שורה 19), הוגדר סכום זה בסעיף 2 כ"דמי קדימה", "מקדמה על חשבון תשלומי הפיתוח". על פי החלטות מינהל מקרקעי ישראל, הנתבע לא היה רשאי לגבות את התשלומים של "החזר הוצאות" או "בעד הרשמה". בתוך כך אני דוחה את טענות הנתבע (סעיף ב.1. עמוד 4 לסיכומים) כאילו הוא היה רשאי לגבות סכום זה, על פי החלטת האסיפה הכללית. גם האסיפה הכללית אינה רשאית ואינה מוסמכת לקבוע עלויות או הוצאות או תשלומים שלא על פי החוק, או הוראות המינהל. כיוון שהנתבע לא היה רשאי לגבות את התשלום כ'החזר הוצאות' או 'בעד הרשמה', גוברת ההגדרה של התשלום כ'מקדמה' כפי שהיא מופיעה בטופס של 'הצגת מועמדות לרכישת מגרש' לגביה אין איסור. התוצאה היא שאני קובעת כי התשלום בסך 10,000 ₪ היה מקדמה על חשבון דמי הפיתוח. האם על הנתבע להחזיר את הסכום אמנם קבעתי לעיל כי סכום זה שולם כמקדמה על חשבון דמי הפיתוח, כאמור בטופס 'הצגת מעמדות לרכישת מגרש' ואמנם לעניין זה קיבלתי את טענת התובעים, אולם אין בכך כדי להועיל לתובעים, כיוון שאינני סבורה כי יש מקום להורות על השבת סכום זה. שלוש הן הסיבות לכך: ראשית, גם אם הסכום האמור הוא "מקדמה" על חשבון "דמי הפיתוח", אין הדבר מחייב תוצאה כי הוא יוחזר עם תשלום דמי הפיתוח. אין בטופס של "הצגת מועמדות לרכישת מגרש" כל הוראה כזו. סכום זה יכול להוות מקדמה אשר לאחריו משולמת היתרה של דמי הפיתוח. זוהי גם האפשרות ההגיונית. לשם מה לקבוע סכום לתשלום ולאחר מכן להידרש להחזירו?! סביר יותר כי הסכום הראשוני הוא "מקדמה" אשר כשמו כן הוא - תשלום מוקדם ולאחר מכן משולמת היתרה. כך או אחרת, התובעים לא הוכיחו כי היתה התחייבות להחזיר להם את המקדמה. שנית, אני מקבלת את טענות הנתבע כי גם לו היתה לתובעים זכות לקבל החזר, הרי שהיא פקעה. חלק מן התובעים שילמו את דמי הפיתוח עוד בטרם החלו ההליכים בין הצדדים, בשנת 1996 וחלקם שילמו לאחר תום ההליכים, בשנת 2001. לא הוצגו בפניי מסמכים אשר יכולים להעיד על כך כי התשלום של דמי הפיתוח שולם תחת מחאה ספציפית או כי התובעים העלו, מיד באותו הזמן, במקביל לביצוע התשלום את הטענה כי יש להפחית מן התשלום את אותה המקדמה. הרי שכך, איני רואה כי יש מקום לקבל את גירסת התובעים כאילו זכות זו, אם היתה להם, נשמרה עד למועד הגשת התביעה. שלישית, ענין זה אין לו כל קשר וזיקה למחלוקות שבין הצדדים דנן והוא אינו נובע מן המערכת הספציפית שנוצרה בין התובעים דנן לבין הנתבע. התובעים לא הוכיחו ולא טענו כי לרוכשים האחרים הוחזר סכום זה. נהפוך הוא, הנתבע מדגיש (סעיף 209 לסיכומים) כי הרוכשים האחרים לא קיבלו החזר. די בכך להצביע על כך כי פרשנות התובעים אינה נכונה. איני רואה כל מקום לקבוע כי התובעים דנן שונים מן הרוכשים האחרים. התוצאה של האמור היא שאני דוחה את התביעה לקבל החזר של 10,000 ₪. בשולי הדברים אציין כי בסיכומי התובעים 1 ו-2 (סעיף 2ו' בעמוד 3) מציינים התובעים כי העד מטעם הנתבע, מר עופר ברטל, הודה בכך שיש להחזיר לתובעים את הסכום של 10,000 ₪. התובעים מביאים ציטוט של דברי העד בדבר החזרת הכסף (עמוד 50 לפרוטוקול שורות 4-5 וכן עמוד 63 שורה 13). ציטוטים אלה אינם במקומם כיוון שבשני הציטוטים נשאל העד וענה על ביטול ההתקשרות עם התובעים. העד הדגיש כי לאחר שהוחלט על ביטול ההתקשרות, היו התובעים זכאים לקבל בחזרה את התשלום הראשוני ששילמו בסך 10,000 ₪. אין לעדות זו ולא כלום עם טענות התובעים וראוי היה שהתובעים היו נזהרים בטרם העלו טענות שאינן מן העניין. התביעה להחזר הפרש דמי היוון אין מחלוקת כי בשנת 2002 התובעים נאלצו לשלם למינהל דמי היוון גבוהים יותר מאלה שהיו משלמים לו העסקה היתה מתבצעת בשנת 1997. התובעים תובעים מן הנתבע את ההפרש. עליית ערך המגרש הנתבע טוען כי השינוי בערך ההיוון נובע מעליית שווי המגרש ולא כתוצאה משינוי בתנאים של המינהל. לטענתו, בעת שהחליט על הפסקת ההתקשרות עם התובעים, בשנת 1996, לא יכול היה לצפות את עליית ערך הקרקע. בשל אלה, לדעת הנתבע, אין להטיל עליו את האחריות לנזק של התובעים (סעיפים 152 ואילך לסיכומים). אני דוחה את טענות הנתבע. העובדה כי דמי ההיוון התייקרו בשל עליית ערך הקרקע אינה יכולה להוות הגנה בעבור הנתבע. הנתבע, בעת שבחר להפר את החוזה עם התובעים וכאשר בחר שלא לבצע את החוזה גם לא לאחר פסק הדין בבית המשפט המחוזי - צריך היה לצפות כי לתובעים ייגרם נזק כתוצאה מהתנהלות זו. לא רק שהוא היה צריך לצפות את הנזק, אלא שהוא גם ידע עליו בצורה ברורה ומפורשת מתוך חוות הדעת של היועץ המשפטי מטעמו, עו"ד אריה יעקב (נספח יד' לתצהיר התביעה). עליית ערך הקרקע ואיתה עליית התשלומים הנגזרים מערך הקרקע - איננה דבר בלתי צפוי. אין מדובר בנסיבות בלתי צפויות, כוח עליון או כיוצ"ב. נהפוך הוא. אמנם התובעים קיבלו בשנת 2002 קרקע יקרה יותר בהשוואה לערכה בשנת 1997, אולם אין מדובר באיזה "רווח" או תועלת לתובעים. התובעים היו אמורים לקבל את הקרקע בשנת 1997 כנגד תשלום בעבור דמי היוון על פי הערך של הקרקע בשנת 1997. לו כך היה קורה, בשנת 2002 היו התובעים נהנים מכך שערכה של הקרקע עלה ללא כל צורך בתשלום נוסף, שהרי המינהל לא היה גובה כל סכום נוסף עם עליית הערך. הדרישה של הנתבע כי התובעים ישלמו עבור עליית ערך הקרקע משמעתה, כאילו, אם היו התובעים מקבלים את הקרקע בשנת 1997, היה עליהם להמשיך ולשלם במהלך השנים עבור עליית ערכה. תוצאה שהיא בלתי סבירה בעליל. בקצרה - עליית ערך המגרש היא אירוע שהתרחש לאחר שהעסקה בין הצדדים היתה אמורה כבר להסתיים ולפיכך, לא ניתן להחיל את תוצאותיה, באופן רטרואקטיבי על העיסקה. סיכומו של דבר - על הנתבע לפצות את התובעים בעבור ההפרש בדמי ההיוון ששילמו ביתר, באשר זוהי תוספת אשר הם לא אמורים לשלם והיא בבחינת נזק אשר נגרם להם כתוצאה מהפרת החוזה. גובה דמי ההיוון התובעים טוענים כי גובה דמי ההיוון בשנת 1997 עמדו על סך של 72,000 ₪ - 72,500 ₪. המומחה מטעם הנתבע, מר שלומי חדד, טוען בחווות דעתו כי דמי ההיוון הבסיסיים לשנת 1997 עמדו על סך 84,400 ₪. המומחה מבסס קביעה זו על תחשיב שערך בחוות הדעת בהתאם לטבלת ערכי הקרקע לבנייה נמוכה של המינהל, משנת 1997 (נספח יח' לתצהיר התביעה). מאידך, התובעים מציגים קבלות ומסמכים אחרים המבססים את טענתם ומפנים אותי למסמך של המינהל המאשר סכום זה (סעיף 4.ז. בעמוד 5 לסיכומי התובעים 1 ו-2). לאור האמור, אני מקבלת את גירסת התובעים כי דמי ההיוון בשנת 1997 עמדו על סך 72,500 ₪. שערוך דמי ההיוון המומחה מטעם הנתבע משערך את סכום דמי ההיוון של שנת 1997 עד לשנת 2002 על דרך של ריבית 4% שנתי וכן הצמדה למדד. מאידך, את ההפרש שנוצר בין התשלום ששולם בפועל בשנת 2002 לבין התשלום של שנת 1997 לאחר שערוך כאמור לעיל, שהוא משקף את הנזק שנגרם לתובעים, משערך המומחה מטעם הנתבע רק בהצמדה (סעיף א' לחוות הדעת). דומני כי דרך זו אינה ראויה. בדרך דומה נוקטים התובעים 3-12 אלא באופן הפוך. את הסכום של שנת 1997 הם מצמידים למדד בלבד עד שנת 2002, ואת ההפרש שנוצר מול התשלום אשר שולם בפועל, הם משערכים עם ריבית והצמדה (סעיפים 73 ו-74 לסיכומים). לעומת שני אלה, התובעים 1 ו-2 עקביים. הם מבצעים את כל החישובים על דרך הצמדה בלבד (סעיף 4 לסיכומים). למרות זאת אינני מקבלת את תחשיבי הצדדים, גם לא את אלה של התובעים 1 ו-2. אני סבורה כי בנוסף להצמדה יש לשערך את הכסף בתוספת ריבית. לפיכך יש לחשב את דמי ההיוון של שנת 1997 בשערוך של הצמדה וגם ריבית עד לשנת 2002, המועד בו שולמו דמי ההיוון בפועל. את הסכום שיווצר יש להפחית מסכום דמי ההיוון אשר שולם בפועל. התובעים זכאים להפרש שייווצר ובדומה לאמור לעיל גם סכום ההפרש ראוי שיישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום ההחזר בפועל. סיכום לעניין דמי ההיוון הסכום שהיה אמור להשתלם בשנת 1997 יעמוד על סך 72,500 ₪ ויחושב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.6.97 ועד ליום התשלום של דמי ההיוון על ידי כל אחד ואחד מן התובעים שהיא: "יום התשלום". התוצאה שתתקבל תהיה "דמי היוון 1997 משוערכים". הסכום שיתקבל לאחר הפחתת דמי ההיוון לשנת 1997 המשוערכים, מדמי ההיוון ששולמו בפועל על ידי כל אחד מן התובעים יהיה "ההפרש". ההפרש ישא הפרשי הצמדה וריבית מ"יום התשלום" ועד לפרעונו בפועל על ידי הנתבע לכל אחד ואחד מן התובעים. הצדדים יוכלו להגיש תחשיב על פי האמור לעיל, אשר יקבל תוקף של פסיקתא. דמי היוון בגין זכויות בנייה נוספות הנתבעים 3-12 ממשיכים ותובעים הפרשים בעבור דמי היוון אשר כל אחד מהם שילם עבור זכויות בנייה נוספות. גם לעניין זה מחשבים התובעים את ההפרשים בין הסכומים שהם שילמו בפועל לבין אלה אשר, לטענתם, היו משלמים בשנת 1997. אני דוחה תביעה זו. יש לזכור כי מדובר בתקופת זמן ארוכה של 5 שנים. העובדה כי אותם תובעים רכשו זכויות בנייה נוספות בשנת 2002 אינה יכולה ללמד אותנו כי הם היו רוכשים את אותן זכויות בנייה גם לו היו רוכשים את המגרש בשנת 1997. נהפוך הוא. לא מן הנמנע כי גם לו היתה העסקה מתבצעת במועד, את זכויות הבנייה הנוספות היו התובעים רוכשים רק לאחר מכן ואולי אף בשנת 2002. על כל פנים התובעים לא הוכיחו אחרת והתביעה בסעיף זה נדחית. הפרשי מס רכישה אין מחלוקת כי התובעים נדרשו לשלם מס רכישה גבוה יותר בשנת 2002 בהשוואה לזה אשר היו משלמים בשנת 1997. אין מחלוקת כי שיעור מס הרכישה עומד על 5% מגובה העסקה, מחיר המגרש. העקרון לעניין מס הרכישה זהה לזה שנדון לעניין דמי ההיוון. התשלומים הנוספים אשר על התובעים לשלם נגזרים מעליית ערך המגרש, הינם בגדר "תוספות" ולא בגדר "שערוך". התחשיב צריך להתבצע על פי התשלומים שהיה על התובעים לשלם בשנת 1997, והוא אינו יכול להשפיע על התשלומים ד'היום. מיותר לציין שלו העיסקה היתה מסתיימת, כפי שהיתה צריכה להסתיים, בשנת 1997, לא היו התובעים נדרשים להוסיף מס רכישה עם עליית ערך המגרש. לפיכך, התחשיב צריך להתבצע על פי מס הרכישה שהיה אמור להיות מוטל על התובעים בשנת 1997, בשערוך לשנת 2002 וככל שיש הפרש אל מול התשלום אשר נאלצו התובעים לשלם בפועל - על הנתבע להחזיר לתובעים הפרש זה. טענות המומחה מטעם הנתבע לעניין זה זהות לטענותיו לעניין תחשיבי ההיוון והוא טוען כי יש לחשב את מס הרכישה לשנת 1997 כ-5% ממחיר המגרש 84,400 ₪ ולא כפי שטענו התובעים בסך של 72,000 ₪. כפי שקבעתי לגבי ההיוון, גם במקרה דנן יש לחשב את ה-5% מתוך 72,500 לשנת 1997. גם לעניין זה ישלם הנתבע לכל אחד מן התובעים בחישוב על פי המחיר ששילם את מס הרכישה בפועל, במועד בו שילם. ההפרש שייווצר לגבי כל אחד מן התובעים יישא הפרשי הצמדה וריבית למן יום היווצרותו (יום התשלום של מס הרכישה) ועד ליום ההחזר של הנתבע לכל אחד מן הנתבעים. הצדדים יכינו את התחשיב והוא יובא למן פסיקתא. הוצאות פיתוח התובע 1 התובעים נדרשו לשלם סך של 35,000$ בעבור דמי פיתוח המגרש. מלבד לתובע 1, אין לשאר התובעים כל טענה לעניין זה (ראש עמוד 5 לסיכומי התובעים 1 ו-2). התובע 1 טוען כי הוא מסר בידי הנתבע ערבות בנקאית על הסכום האמור, נקובה בדולרים. בעת מתן הערבות היה ערכה של הערבות 111,685 ₪ (ת/3 אשר צורף לכתב התביעה). לטענת התובע 1, בתום שנת הערבות היה הערך השקלי שלה 122,1250 ₪. כיוון שהנתבע לא פרע את הערבות במועד, בשנת 2001 שילם הנתבע לתובע את דמי הפיתוח של 35,000$ בסך שקלי של 148,085 ₪. את ההפרש בין סכומים אלה, כשהם משוערכים, תובע התובע 1 (סעיף 17 לכתב התביעה). אני דוחה את התביעה. יודגש כי סכום הערבות אשר העמיד התובע 1 לטובת הנתבע היה נקוב בערך דולרי ולא שקלי (ת/4 אשר צורף לתביעה). הצמדה לשער הדולר היא סוג של שערוך של ערך הכסף. שערוך זה תקף לא פחות משערוך של הצמדה וריבית. כלומר, התובע 1 שילם את אותו הסכום בדיוק על פי הערך הדולרי שלו. הסכום היה נקוב בדולרים וכך הוא שילם. העובדה שקיים פער בין השערוך על דרך ההצמדה או הריבית וההצמדה לבין השערוך על דרך שער הדולר, אינה יוצרת לתובע זכות להחזר. ודוק. נניח שהסכום היה נקוב בשקלים בשנת 1997, באותה "מנהרת זמן" אשר מאפשרת לנו לנוע על ציר הזמן, באמצעות השערוך, היה על התובע 1 לשלם את הסכום בשנת 2001 כשהוא משוערך בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. אלא שבמקרה דנן הסכום נקוב בדולרים ולפיכך השערוך נעשה באמצעות שער הדולר, ואין מקום להתערב בכך. עוד יוער כי גם בשיקולים כלכליים תוצאה זו נכונה. הרי כל עוד לא שולם הסכום, היה הכסף בידי התובע 1 והוא יכול היה לצבור פירות ומאידך, לנתבע נגרם חסרון כיס מהעדרם של פירות אלה. בשל כך, דינה של התביעה, בסעיף זה, להידחות. הפסד רווחים מדמי שכירות לתובעים 1 ו-2 התובעים 1 ו-2 תובעים הפסד דמי שכירות אשר היו משתלמים להם לו היו מסיימים לבנות את הבתים ומשכירים אותם. התביעה היא בעבור 5 שנים של השכרה, 1998 עד 2002 כולל. אני סבורה שיש טעם וצדק בתביעה בסעיף זה. לא יכול להיות ספק ואף הנתבע אינו מכחיש זאת, כי לו היתה הבנייה על המגרש מתחילה לאחר מכירת המגרשים לתובעים בשנת 1997, היא היתה מסתיימת זה מכבר והתובעים היו יכולים ליהנות מדמי שכירות ראויים. התקופה הרלוונטית הנתבע טוען, באמצעות מומחה מטעמו, מר חדד, כי הבנייה לא היתה מסתיימת אלא לאחר כ-3 שנים (סעיף ד' לחוות הדעת). טענה זו לא הוכחה. המומחה אף הבהיר בחקירתו הנגדית (עמוד 35 שורה 16) כי הוא לא בדק אם היה כבר פיתוח סביבתי ואישר כי אם היה כזה, תקופת הבנייה היתה קצרה יותר מזה שנקבעה על ידו. הזמן הסביר לבנית בית הוא, כטענת התובעים, כשנה. לאור האמור, אני קובעת כי התובעים זכאים לדמי שכירות משנת 1998. דמי השכירות התובעים הגישו חוות דעת מטעמם, של מר ברוכיאן, אשר אמד את גובה דמי השכירות לתקופה הרלוונטית. המומחה מטעם הנתבע אישר כי ממצאי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעים מקובלים עליו (עמוד 34 שורה 26 ועמוד 39 שורה 16). יחד עם זאת, המומחה מטעם הנתבע טוען כי התובעים דווקא הרוויחו מכך שלא בנו כיוון שההשקעה האלטרנטיבית של כספי הבנייה, נותנת להם תשואה גבוהה יותר. אני דוחה את הטענה של המומחה מטעם הנתבע. התחשיב, שהוא ערך, אינו אלא ספקולציה שאינה מגובה במסמכים כלשהם. המומחה לא לקח שחשבון את העובדה כי דחיית המועד לביצוע הבנייה יכול שהביא להתייקרותה של הבנייה. בנוסף, לא לקח המומחה בחשבון כי לא הוכח ואף לא נטען כי כספי הבניה היו כסף נזיל לתובעים, וכי היה עליהם לקחת הלוואות ומשכנתאות כדי להשיגם. כך גם לו היו לוקחים הלוואות כדי לבצע את אותה השקעה אלטרנטיבית המוצעת על ידי המומחה, היו רווחיה "נאכלים" על ידי הריבית והחזרי ההלוואה. סיכום הפסד דמי השכירות אני מקבלת את תביעת התובעים 1 ו-2 כי אכן נגרם להם נזק של הפסד דמי שכירות, כמפורט בחוות הדעת של מר ברוכיאן. על הנתבע לשלם את הסכומים הנקובים שם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית למן 31 לחודש דצמבר של כל שנה רלוונטית ועד ליום התשלום בפועל. הפסד דמי שכירות לתובע 6 התובע 6 טוען כי הוא נאלץ לגור בשכירות מאז שנת 1997 ועד שנת 2002 כיוון שנמנע ממנו לבנות את הבית. תביעה זו היא 'תמונת מראה' של תביעת התובעים 1 ו-2 בשל אובדן הכנסות מדמי שכירות. בהתאם לאמור לעיל, לא סביר להניח כי כבר בשנת 1997 היה התובע יכול להתגורר בביתו. לפיכך התקופה הרלוונטית היא משנת 1998 (כולל) ועד לשנת 2002 (כולל). התובע הגיש רצף של הסכמי שכירות ואני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובע 6 את דמי השכירות לכל שנה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 31 לחודש דצמבר של כל שנה רלוונטית ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות הליכים קודמים התובעים תובעים את ההוצאות אשר נגרמו להם במסגרת ההליכים הארוכים שהתנהלו בין הצדדים עד למתן פסק דין סופי בבית המשפט העליון. אני דוחה את התביעה. פסיקת ההוצאות בכל הליך והליך שמורה לבית המשפט היושב ודן באותו ההליך. קביעתה של כל ערכאה את פסיקת ההוצאות על ההליכים אשר התנהלו בפניה, מהווה מעשה בית דין ואין מקום לאפשר הליכים נוספים ומחודשים בשל עליה זו. ודוק. פתיחת פתח לסעד שכזה תביא את ההליך המשפטי לתהליך אינסופי. מה ימנע מן הצדדים לפנות לבית המשפט כדי להוסיף ולתבוע את הוצאותיהם בהליך דנן שבפניי, ועד אנה ימשך תהליך זה?! עוגמת נפש התובעים מוסיפים ותובעים עוגמת נפש בשל התנהגות הנתבע כלפיהם. התובעים 1 ו-2 מעמידים סכום זה על 40,000 ₪ לכל אחד ואילו יתר התובעים מעמידים סכום זה על 20,000 ₪ לכל אחד. הנתבע טוען כי התובעים "זכו ליתרון כלכלי מהותי יחסית לכל בעלי המשקים האחרים", לפיכך הוא טוען כי אין להיענות לתביעה בגין ראש נזק זה. אני דוחה את טענת הנתבע. לא שוכנעתי כלל ועיקר כי לתובעים נוצר "יתרון כלכלי". נהפוך הוא, פסק דין זה, על ממצאיו וקביעותיו מהווה הכרעה כי לתובעים נגרמו נזקים רבים מהתנהלות הנתבע. יתר על כן, עצם העיכוב אשר נגרם לתובעים אף הוא, כשלעצמו, גורם לעוגמת נפש, באשר התובעים הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה באיחור של כ-5 שנים. כיוון שאין בפי הנתבע טענות נוספות ניתן לקבל את התביעה בסעיף זה. למרות זאת אוסיף ואעיר כלהלן. לא כל סכסוך מקים גם עילת תביעה של עוגמת נפש. גם במקרה בו אין ספק שנסיבותיו של הסכסוך וכן ההליכים המשפטיים שבו, אכן הביאו לעוגמת נפש. מחלוקות בין צדדים, כשלעצמן, אינן בהכרח טומנות בחובן עילת תביעה של עוגמת נפש. המבחן, מתי סכסוך, הופך להיות ממחלוקת סבירה לסכסוך המקים עילה של עוגמת נפש, טמון בהתנהלותם של הצדדים במהלך הסכסוך ובמהלך הדיונים. מחלוקת בתום לב, המובאת בפני בית המשפט, כאשר הצדדים מעלים טיעוניהם כדי שבית המשפט יכריע ביניהם - אינה עילה לתביעה בגין עוגמת נפש ו"הפיצוי" לצד הזוכה מתמצה בפסיקת הוצאות. מאידך, סכסוך אשר נוצר כתוצאה מהתנהלות שלא בתום לב של אחד מן הצדדים או תוך קנטרנות או תוך ניצול כוח הקיים בידיו באותה עת, שלא למטרה אשר לשמו ניתן הכוח, או תוך ניצול חולשה של הצד השני וכיוצ"ב מקרים - הם מקימים עילה לתביעה בשל עוגמת נפש. במקרה דנן שוכנעתי, גם לגופו של עניין, כי יש ליתן לתובעים סעד של פיצוי בגין עוגמת נפש. הנתבע החליט לבטל את ההתקשרות עם התובעים, בניגוד להמלצת היועץ המשפטי שלו, בתוך ידיעה כי הוא גורם נזק לתובעים. גם לאחר שניתן פסק דין ואפילו פסק דין סופי, לא מיהר הנתבע ליתן לתובעים את זכויותיהם. יתר על כן, לאחר שניתן פסק דין סופי, היה על הנתבע לבחון בתום לב את טיעוני התובעים, כפי שאלה הועלו בפניי, ולהגיע לאותן המסקנות שאני הגעתי בפסק דין זה וההליך בפניי היה מתייתר. כך, לדוגמא, טענות הנתבע כאילו התובעים "הרוויחו" כלכלית מהתנהלותו אינן ראויות בלשון המעטה. לעניין סכום הפיצוי ובהתחשב בעובדה כי הנזקים הממשיים של התובעים קיבלו מענה בפסק דין זה, אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין עוגמת הנפש על סך של 5,000 ₪ לכל תובע. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.11.96, מועד ביטול ההתקשרות, ועד ליום התשלום בפועל. הוצאות ההליך לאור כל האמור וכיוון שקיבלתי את רוב תביעות התובעים, אני קובעת כי הנתבע ישלם לכל אחד מן התובעים הוצאות בסך 4,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. מושבים נחלות ומשקיםקרקעותהקצאת מגרשיםהקצאת קרקעות