תביעה נגד בנק ערבי ישראלי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד בנק ערבי ישראלי:      

  1. לפני תביעה כספית לתשלום סך של 1,927,253 ₪ בגין נזקים אשר נגרמו לתובעים, לטענתם, כתוצאה ממעשי ו/או מחדלי הנתבע.
  2. בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים מיום 8.5.07, פוצל הדיון כך שתחילה תיבחן ותוכרע שאלת החבות והאחריות, ולאחריה, במידת הצורך, תידון שאלת הנזק.

הצדדים אף הסכימו כי טענות התובעים בתצהיריהם, כי הם אולצו לפתוח תוכניות חסכון ופקדונות או לרכוש קרנות נאמנות, וכי תוכניות החסכון של בנו של התובע 6, מר אבו ראס (להלן: "מר אבו ראס") שועבדה מבלי לקבל את הסכמתו, הינן בגדר הרחבת חזית אסורה.
רקע
3. התובעים, 1-5 הן חברות בע"מ, העוסקות בעיקר במתן שירותי שמירה, אבטחה, כח אדם ונקיון.
מר אבו ראס, המצהיר מטעם התובעים, הינו מנהל החברות ובעל מניות באחת מהן.
הנתבע, הינו תאגיד בנקאי הפועל בישראל על פי חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א – 1981, ובין יתר סניפיו, סניף נצרת אשר בו התנהלו חשבונותיהם של התובעים (להלן: "הבנק").
בתקופה החל מ-28.4.95 ועד 30.9.03, ניהלו התובעים בבנק חשבונות עסקיים מסוג חשבון חוזר דביטורי (להלן: "חח"ד"), כמפורט להלן:
ביום 28.4.95, פתח הבנק לתובעת 1, בסניף דיאנא של הבנק, חח"ד מס' 95700/56. משנסגר הסניף, הועבר ניהול החשבון לסניף נצרת ומספרו שונה ל-395700/46 (להלן: "חשבון 1"); ביום 4.6.01, פתח הבנק לתובעת 2, חח"ד מס' 598500/25 (להלן: "חשבון 2"); ביום 12.7.98, פתח הבנק לתובעת 3, חח"ד מס' 584700/43 (להלן: "חשבון 3"); ביום 10.6.99, פתח הבנק לתובעת 4 , חח"ד מס' 588800/19 (להלן: "חשבון 4"); ביום 21.5.01, פתח הבנק לתובעת 5, חח"ד מס' 598100/41 (להלן: "חשבון 5") וביום 23.10.90, פתח הבנק למר אבו ראס ולמר כמאל אבו ראס, חח"ד מס' 591200/72 משותף (להלן: "חשבון 6").

4. במהלך ניהול חשבונותיהם נטלו התובעים מהבנק, אשראי באמצעות הלוואות, וכן באמצעות העמדת מסגרות אשראי, ופתחו בבנק, מעת לעת, חשבונות פקדונות שונים. בשנת 1998, פתח התובע שלוש תוכניות חסכון, בחשבונות פרטיים, שהתנהלו בבנק על שם ילדיו, שאינם צד לתביעה (להלן: "תוכניות החסכון").

5. להבטחת מסגרת האשראי שנתן הנתבע, העמידו התובעים לטובתו ביטחונות - שישה שעבודים ללא הגבלת סכום על הון ונכסי התובעת 1, ארבעה שיעבודים על הרכוש הקבוע והשוטף של התובעת 2, לרבות שיקים שניתנו לה, שעבוד שוטף על נכסי התובעת 3, שעבוד ללא הגבלה על נכסי התובעת 4, שעבוד על נכסי התובעת 5 והון מניותיה, וכן שלוש תוכניות החסכון.
טענות התובעים
6. התובעים טוענים, כי הבנק נהג כלפיהם בחוסר תום הלב, הפר את חובת האמון והנאמנות שהוא חב כלפיהם, הפר את חובותיו החוזיות על פי ההסכמים שבינו לבינם ולא פעל כפי שבנקאי זהיר וסביר חייב לפעול, בכך שאיפשר להם לנקוט במהלכים המנוגדים לכל הגיון כלכלי.
לטענת התובעים, מאחר והבנק התייחס לאובליגו בששת החשבונות שלהם, כאל אובליגו מאוחד, לא יכלו לדעת ו/או לגלות את הנזק שנגרם להם בעקבות ו/או כתוצאה מהתנהגותו, אלא רק בדיעבד. בעקבות בדיקות חשבונאיות שנעשו על ידי חברת נצרים בשנת 2004, נמצא, כי הבנק חייב אותם בתקופה מיום 1.4.95 ועד 30.9.03 (להלן: "התקופה הנבדקת"), בשיעורי ריבית חובה, או חריגה, הגבוהה במידה ניכרת מהתשואה שניתנה על הפקדונות השקליים וניירות הערך אשר בחשבונותיהם ובתוכניות החסכון הפרטיות שהיו משועבדות לטובת חשבונותיהם (להלן: "ההפרשים").
התובעים טוענים, כי המקור לכספים ששימשו לפתיחת תוכניות פקדונות שיקליים ותוכניות חסכון ורכישת ניירות ערך, היה מתוך חשבונותיהם, שנמצאו רוב התקופה, ביתרה שלילית, ובגינם חוייבו בשיעור ריבית הפריים של הבנק בתוספת הסיכון המרבית של הבנק, אשר עמדה עד לתאריך 24.1.00 על שיעור 5%, ולאחר מכן על 2%, על פי גובה יתרת החובה הנכונה לאותו תאריך והמשתנה מידי יום, בעוד כאשר היתה היתרה בחשבונותיהם בזכות, הוספה על יתרת הזכות הריבית הממוצעת הנהוגה בבנק בגין פקדונות שקליים, בגובה ריבית הפריים של הבנק בהפחתה של 3%. בגין כך נוצרה הכבדה שלא לצורך בחיובי הריבית של החשבונות, וכתוצאה, נגרם להם נזק בסך 520,000 ₪, נכון ליום 31.3.04.
הוסיפו התובעים, כי לוּ עמדו לרשותם ההפרשים, היה מתאפשר להם לשלם לספקיהם במזומן ולקבל הנחה בשיעור 10%. הנזק הכלכלי שנגרם להם בגין ראש נזק זה, הינו בסך 1,138,253 ₪ נכון ליום 31.3.04.
לטענת התובעים, הבנק התעשר שלא כדין על חשבונם ופגע בזכויותיהם הקנייניות, ולכן אחראי לנזקים ולהפסדים הכספיים שנגרמו להם, המוערכים, נכון ליום הגשת התביעה, בסך של 1,927.253 ₪.
טענות הבנק
7. דין התביעה, לגבי כל הפעולות הנוגעות לחשבונות התובעים וכן בנוגע לחיובי ריבית שבוצעו עובר ליום 5.10.99, להידחות, מחמת התיישנות.
לעניין תוכניות החסכון, שנפתחו בשנת 1998, הוסיף וטען הבנק, להעדר עילה, שכן ילדיו של מר אבו ראס, שעל שמם נפתחו התוכניות, כלל אינם צד לתביעה.
עוד נטען, כי הבנק לא הפר כל חובה המוטלת עליו על פי דין או הסכם ופעל כפי שכל בנקאי סביר היה פועל.
התובעים פתחו את תוכניות החסכון והפקדונות ורכשו את ניירות הערך מיוזמתם ומרצונם החופשי, מתוך שיקולים שלהם, כשהבנק פעל על פי בקשתם, תוך שהוא ממלא תפקיד פאסיבי בלבד.
כל אחד מחשבונות התובעים, התנהל כחשבון נפרד, כאשר הבנק בחן את התחייבויות ובטחונות התובעים, גם במסגרת כוללת, בהתאם לזכותו.
8. לטענת הבנק, בינו לבין התובעים שררו יחסי בנק-לקוח הנשענים על מערכת הסדרים בכתב, המסדירה את נושאי ניהול החשבונות וחיובי הריבית. התובעים מנהלים עסקים בהיקף נרחב, הם היו מעורבים באופן מלא בנעשה בחשבונותיהם, ואף העסיקו מנהל חשבונות ורואה חשבון. במסמכי העמדת האשראי בכל חשבון, פורטו שיעורי הריבית הרלוונטיים, והתובעים חתמו עליהם מתוך הבנה מלאה ומודעות לשיעורי הריבית. לא זו אף זו, התובעים קיבלו מהבנק, באופן שוטף דפי חשבון ומסמכים בנוגע לחשבונות וכן הודעות רבעוניות המפרטות את שיעורי הריבית וסכומי הריבית בהם חוייבו חשבונותיהם בהתאם לשיעור הריבית ההסכמית.
התובעים קיימו פגישות עם נציגי הבנק ומנהליו בהן נדון מצב חשבונותיהם והם אף נתבקשו, כל העת, לפעול לפדיון תוכניות החסכון ו/או הפקדונות, בשל העדר הצדקה פיננסית להחזיקם, לאור הפרשי הריבית בין הפקדונות לאשראי המאושר, אולם הם סירבו.

9. הבנק טען עוד, כי קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לבין יצירת מערך בטחונות באמצעות פתיחת תוכניות חסכון ו/או פקדונות. התובעים לא טענו להתניית שירות בשירות והיה באפשרותם להמציא לבנק בטחונות מתאימים אחרים. התובעים לא העלו במהלך ניהול חשבונותיהם בבנק ועד להגשת התביעה, כל טענה ביחס למצב חשבונותיהם, ויצרו בהתנהגותם מצג כי כל הפעולות תקינות. הבנק הסתמך על מצג זה עת נתן להם אשראים ולכן, חלה עליהם מניעות.
הבנק מכחיש כל קשר סיבתי בין התנהלותו לנזק שנגרם לתובעים, ואת אופן חישוב המשמעויות הכספיות של טענות התובעים, כפי שפורטו בחוות דעת המומחית מטעמם, רו"ח סיגל גרינבוים (להלן: "חוו"ד המומחה"), אשר החליפה חו"ד רו"ח אבי סולומון. יתרה מכך, טען הבנק, אין רלוונטיות לחוו"ד המומחה טרם הוכרעה שאלת החבות בתיק.
הראיות
10. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובע ובנו, מר עלי אבו ראס (להלן: "בנו של התובע"), ותצהירו של מר סעיד אבו ראס, מטעם תובעת 2, אולם התובעים ויתרו עליו בשלב ההוכחות. כן הוגשה מטעם התובעים חו"ד המומחה הנ"ל.
מטעם הבנק, הוגשו תצהיריהם של מר אליאס מנסור (להלן: "מר מנסור"), מנהל הבנק בתקופה הרלוונטית לתביעה (1995-2003), ומר מאלק חלאק (להלן: "מר חלאק"), סגן מנהל הבנק.
הצדדים צרפו לתצהיריהם מסמכי בנק שונים ותכתובות שנערכו ביניהם.
11. בישיבות ההוכחות נחקרו המצהירים על תצהיריהם, וכן נחקרה רו"ח סיגל גרינבוים על החלק שדן בחבות הנתבע, בחוות הדעת המומחה שמסרה.
באי כח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
דיון והכרעה
12. אקדים ואציין, כי בכתב התביעה לא הועלתה טענה של התניית שירות בשירות, וכי בסיכומי התובעים נזנחה הטענה לעניין ההשקעה בניירות הערך מצד התובעת 4.

לצורך ההכרעה, אדרש, ראשית, לשאלת ההתיישנות, בנוגע לעילות התביעה שקדמו ליום 5.10.99; ובהמשך לשאלה האם הבנק הפר חובה מחובותיו כלפי התובעים.

התיישנות
13. לטענת הבנק, חלה התיישנות בנוגע לכל המעשים והמחדלים המיוחסים לו ושארעו לפני יום 5.10.99, כולל לעניין תוכניות החסכון שנפתחו, כולן בשנת 1998. הבנק מדגיש, כי הטענה שהועלתה על ידי התובעים בסעיף 56 לסיכומיהם, לפיה נודע להם על עילת התביעה רק לאחר קבלת חוות הדעת של רו"ח אבי סולומון בשנת 2004, אין בה כדי לשמש תשובה לטענה זו, שכן מהראיות עולה, כי התובעים ידעו ולחילופין יכולים היו לדעת על הנעשה בחשבונותיהם מיום שנפתחו.
התובעים טוענים, כי כתוצאה מכך שהבנק התייחס לששת החשבונות נשוא התביעה כחשבון אחד, ולאובליגו בהם כאובליגו מאוחד, יכלו לגלות העובדות המבססות את התביעה, קרי, גובה הנזק שנגרם להם, רק בדיעבד בעקבות חוות הדעת שקיבלו.

14. שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי, כי הדין עם הבנק.
דיני ההתיישנות יוצרים איזון עדין בין אינטרס המזיק מחד ואינטרס הניזוק מאידך, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו מן הפן השלישי. ההגינות כלפי המזיק מחייבת להגיע לזמן שבו לא יהיה זה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. ההגינות כלפי הניזוק מחייבת ליתן לו שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי מחייב כי זמנו היקר של ביהמ"ש יוקדש לטיפול בבעיות אקטואליות של ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בנושאים שלציבור אין עניין בהם ו/או אבד עליהם הכלח. (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4)554, בע"מ 558).
15. לצורך האיזון בין שלושת האינטרסים לעיל, נקבע ע"י המחוקק בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), כי תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים מיום שנולדה עילת התביעה, וסעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי המניין מתחיל מהיום בו צמחה הזכות.
הלכה פסוקה היא, כי היום בו קמה עילת התביעה הינו המועד בו קיימת לראשונה בידי התובע עילת תביעה קונקרטית, במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס התובענה, קרי עובדות מספקות על מנת להצליח בתובענה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5)166 (2003); ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5)433, (2003).

16. אולם פעמים, לא תתיישן תביעה על אף עבירת הזמן, מחמת עילה המעכבת את מניין התקופה, כמפורט בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. התובעים טוענים כי מתקיים בעניינם החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע לעניין התיישנות שלא מדעת, כי:
" נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

נטל ההוכחה בדבר קיומו של כלל הגילוי המאוחר, רובץ על מי שחפץ להסתמך עליו, היינו על התובעים, (רע"א 901/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל ואח' (לא פורסם, 19.9.2010).
המבחן אשר נקבע בפסיקה לבחינת הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע בדבר העובדות המהוות את עילת תביעתו, הינו מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, תוך התחשבות בנסיבות העניין, ולא בנסיבותיו האישיות של התובע הספציפי. היינו, לא די כי התובע לא ידע את העובדות מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא עליו להוכיח כי לא יכול היה למנוע סיבות אלה באופן אובייקטיבי, על פי מבחני סבירות (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (טרם פורסם, 23.2.2010)). כן נקבע, כי לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות, אין צורך בידיעה מדוייקת של גובה הנזק, "הנזק מתגלה לניזוק מקום בו יש ראיה לסימני הנזק, ולשם כך, די בניצני נזק" ( ע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח, פ"ד נב(1) 857). כאשר נתגלה הנזק, שוב אין להמתין לגיבושו או לכימותו המדויק שכן "נתגלה - אין פירושו נתגבש, אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק - הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר, יש להבדיל בין ארוע הנזק לבין היקפו, ו/או גיבושו ו/או החמרתו" (ע"א 831/80 זמיר נגד כימיקלים, ע' 128).

17. בקשר לטענות בנוגע לפתיחת תוכניות חסכון נקבע, כי "מועד התגבשותו הסופית של היקף הנזק אינו רלוונטי כלל לעניין מועד הארוע לצורך סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין. לעניין מועד גילויו של הנזק הרי ידעה המשיבה על פתיחת תוכניות החסכון וממילא לא ניתן לומר כי לא נתגלה נזק ביום שארע..." (רע"א 2095/97 דורה מפעלי רקמה ושווק בע"מ ננגד בנק לאומי).
בבוא בית המשפט לבחון את סבירות הגילוי, עליו לשקול את המידע מושא הגילוי, את מידת המאמץ הנדרשת לגילוי העובדות ואת המידע שהיה בידי התובע, כאשר פרמטרים אלה מהווים חלק מנסיבות העניין.

18. העובדות המהוות את עילת התביעה דנן, מתייחסות לריביות ששולמו בגין יתרת חובה וחריגה בחשבונות התובעים לעומת התשואה שקיבלו בגין תוכניות החסכון שפתחו בשנת 1998, והפקדונות שפתחו לאורך השנים וכן ניירות הערך שרכשו.
התובעים טוענים, כי העובדות המהוות את עילת התביעה, נודעו להם רק בחודש 5/04 עם קבלת חוות הדעת מחברת נצרים (ס' 16 לתצהיר מר אבו ראס). מהראיות עולה, כי התובעים קיבלו לידיהם את מסמכי הבנק, הודעות תקופתיות על חיובי הריבית בחשבונותיהם, שהיו אמורים להעמיד בפניהם את העובדות הרלוונטיות, ובנוסף אף בפגישה שהתקיימה ביום 15.6.99 בין התובעים ורואה החשבון שלהם, מר בשיר נסיר לבין נציגי הבנק, צויין תחת הכותרת "בקשות הלקוח", שהלקוח הביע התמרמרות מהמחירים שמשלמים על הניכיון ומסגרת האשראי (נספח נ"ד/1 לתצהיר מנהל הסניף). כלומר, כבר במועד זה, היו העובדות המהוות את עילת התביעה ידועות לתובעים.

גם מעדותו של מר אבו ראס עולה, כי ידע עוד בשנת 2003, אודות הפער בין הריביות הנגבות בחשבונות התובעים לבין התשואה על הפקדונות:
"ש. ב-2003 אני רוצה להבין, כבר ידעת על הפער [בריביות] ?
ת. ידעתי על הפער אבל לא יכולתי לפנות עד שאגמור עם הבנק ולפתוח חשבון אחר כי אחרת היו סוגרים לי את הברז והיו מכניסים אותי להגבלות בכל החשבונות ועובדה שהכניסו אותי בתקופה ההיא בהגבלות. (ע' 12 לפרוטוקול ש' 27-30)
ש. מתי ידעת אז שזה כבר לא כדאי להחזיק תוכניות חסכון?
ת. אחרי שהיה לי הבלאגן איתם כשישבתי איתם.
ש. איזה שנה?
ת. 2003-2004.
ש. רק אז ידעת?
ת. רק אז ידעתי והחלטתי לקחת מרווח תוך שנה אני גומר על כל החשבונות ועובר לבנק אחר.
ש. אבל תראה, אתה הרבה לפני 2003 אתה פודה את התוכניות. אני יכולה להסיק מכך שלמעשה ידעת הרבה קודם על פער הריביות, נכון?
ת. 2003-2004 לא ידעתי על פער כל כך הרבה. כשאני צריך כסף נזיל יש לי ואני צריך לשלם ריבית סיכון על כסף שיש לי. בקיצור- היו מלווים לי את הכסף שלי." (ע' 13 לפרוטוקול ש' 1-13).

מכאן, שהתובעים ידעו על הפער בריביות עוד קודם לחוות הדעת מחברת נצרים, ומשיקוליהם הם נקטו בהליך נגד הבנק רק לקראת סוף 2006.

19. יתרה מזאת, הלכה היא, כי אין קשר בין היום בו ידעו התובעים בדיוק מהו גודל הנזק לבין עובדות המקימות את עילת התביעה ואשר רק בגינן נדחית תחילת המרוץ, וכי גילוי מאוחר של זכות משפטית הצומחת ממערכת עובדות ידועה, אינו משעה את תחילת מרוץ ההתיישנות (ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה- המרכז, פ"ד מו(4)719). מכאן, שטענת התובעים לעצירת מרוץ ההתיישנות מהסיבה, שההשלכות מן המידע הכולל לגבי חשבונותיהם הוערכו והובנו על ידם רק לאחר שפנו לחברה המתמחה בנושא, חב' נצרים, וביקשו כי הנתונים ינותחו על ידה, וכי הגישו את התביעה לאור ממצאי הבדיקה, אינה מסייעת להם. הטענה כי לא ידעו ולא היו יכולים לדעת על ההפרשים עד לבחינת החומר על ידי מומחה מטעמם, אינה יכולה להתקבל, שכן כבר בסמוך לאחר פתיחת תכניות החסכון, היה ביכולתם לבדוק מהן הריביות בהן מחוייבים חשבונותיהם בגין האשראים ומה התשואה בגין תוכניות החסכון והפקדונות, בפרט כשהיו מלוווים כל השנים במנהל חשבונות. בנוסף, התובעים לא הוכיחו קיום נסיבות שמנעו מהם להגיש את תביעתם כנגד הבנק מוקדם יותר, ואף לא העלו נימוק משכנע מדוע התמהמהו בבדיקת חשבונותיהם ומדוע לא שכרו את חברת הבדיקה מוקדם יותר. מועד הגשת ממצאי המומחה לתובעים אינו יכול להיחשב, כמועד הקובע לצורך התיישנות, שכן השגת חוות הדעת, אינה אלמנט המקים את עילת התביעה, אלא ראיה, בין מכלול הראיות, להוכחת העובדות המהוות את עילת התביעה (כשמדובר בעניין שבמומחיות), ולא הייתה מניעה כי ניתוח הנתונים הידועים ייעשה זמן רב קודם לכן (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721, ע' 728-729).
אף מעדותו, לעיל, של מר אבו ראס עולה, כי כאשר כבר היו בידיו הנתונים לגבי הנזק הנטען, והיה יכול לנקוט בהליך משפטי על יסוד הטענות הנוכחיות הוא בחר להמתין.

20. התובעים טענו, כי בהתבסס על הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), קמה להם עילה לפי פקודת הנזיקין בגין נזק שנגרם להם, לטענתם, בשל התנהלות הבנק. לטענתם, יום היווצרות עילה זו לצורך תקופת התיישנות הוא יום ארוע הנזק, ואם לא נתגלה ביום האירוע - ביום בו נתגלה הנזק.
האם ניתן לומר כי הנזק נתגלה ביום קבלת חוות דעת חברת נצרים? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. מרוץ ההתיישנות לא מתחיל מיום מתן חו"ד המומחה בדבר הנזקים שנגרמו לתובעים, שכן, בנסיבות המקרה כל הנתונים הנדרשים היו בידיעתם המלאה או בהישג ידם מיד עם פתיחת תוכניות החסכון והפקדונות ורכישת ניירות הערך, ולכן גילוי הנזק, במידה שנגרם, היה אפשרי במועד אירוע הנזק או סמוך לאחריו. התובעים לא הכחישו כי קיבלו את כל דפי החשבון וההודעות מהבנק, והם נעזרו ברואה חשבון ומנהל חשבונות, כך שהעובדות היו בהישג ידם, קודם לחוות הדעת.
בנסיבות אלה, גם דין טענה זו להידחות, הן מטעמים דיוניים והן מטעמים ענייניים. בהקשר זה לא קיבלתי את הטענה שהעלה מר אבו ראס בעדותו, כי לא שאל על הריבית שמקבל בפקדונות, "כי היתה לי אמונה עם הסגן של המנהל" (ע' 12 לפרוטוקול ש' 12 ), וכי אישר פעולות דרך הטלפון וחתם עליהן בדיעבד מבלי לקרוא את תוכן המסמכים עליהם חתם (ע' 16 לפרוטוקול ש' 21-26), כעוצרת את מרוץ ההתיישנות, שכן יכול היה, בזהירות סבירה, למנוע סיבות אלה. בנוסף אין בחוסר ערנותו, או אמון מוחלט בפעילות הבנק, כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות (ע"א 3088/94 צמרת פולג חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ).

לאור האמור, משלא הוכח החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שהתיישנה כל זכות תביעה הנוגעת לתוכניות החסכון ולפקדונות שנפתחו ולניירות הערך שנרכשו, עובר ליום 5.10.99.
משכך, אדרש כעת לטענות התובעים לגבי הפעולות וחיובי הריבית בחשבונותיהם בתקופה שלאחר יום 5.10.99.
האם הפר הבנק מחובותיו כלפי התובעים
21. לטענת התובעים, נהג הבנק כלפיהם בחוסר תום לב, הפר כלפיהם את חובות האמון והנאמנות, בכללן את חובת הגילוי, והתעשר על חשבונם, שלא כדין, וכתוצאה נגרם להם נזק כספי וכלכלי. בעניין זה נדרשים התובעים להראות קיומה של קורלציה, קשר סיבתי, בין התנהלות הבנק כלפיהם לבין הנזק הנטען (ע"א 7424/96 בנק המזרחי נ' חברת אליהו גרציאני, פד"י נ"ד(2)). התובעים לא עמדו בנטל.

22. המחוקק, וגם בתי המשפט, הכירו בכך שמערכת היחסים בין הבנק ללקוח אינה מערכת עסקית רגילה. בצד המערכת החוזית המפורשת והמשתמעת החלה על יחסי בנק לקוח הכירה הפסיקה בחובות זהירות ואמון החלות על הבנק ביחסיו עם הלקוח (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט פ"ד מז(5), 31,בעמ' 47-48); ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח' פ"ד מח(2) 573; ע"א 122/84; מנצור נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ח(4), 94 בעמ' 101; ע"א 1/75 בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' יצחק ורחל הרשקו פד"י כ"ט(2), 208, בעמ' 211. ר' גם ר. בן-אוליאל, דיני בנקאות (חלק כללי, תשנ"ו), בעמ' 86 ואילך; א' פורת במאמרו "אחריותם של בנקים בגין רשלנות- התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב, תשנ"ב- תשנ"ג, לשכת ועד מחוז ת"א, א' רוזן-צבי, התשנ"ד, בעמ' 324).

הכללים המיוחדים החלים ביחסיהם של בנק ולקוח באים לידי ביטוי בעיקר בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), וכן בכללים ובתקנות שהותקנו על-פיו. סעיף 2(א) לחוק הבנקאות קובע, כי תאגיד בנקאי אינו רשאי לסרב סירוב בלתי סביר לתת שירותים מסויימים "אולם אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". בחינת אותם שירותים שמוטלת חובה על הבנק לספקם מעלה, כי מדובר בשירותים שאין אספקתם, לכאורה, מטילה כל סיכון על הבנק (קבלת פקדון כספי - סעיף 2(א)(1) ומכירת שיקים בנקאיים - סעיף 2(א)(3)). כאשר מדובר בשירות עם פוטנציאל של סיכון לבנק, קרי פתיחת חשבון עובר ושב (סעיף 2(א)(2)), מותנית החובה לספקו בכך שה"חשבון ביתרת זכות לטובת הלקוח" וש"הלקוח עומד בתנאי ההסכם בינו לבין התאגיד הבנקאי בקשר לניהול החשבון". (סעיף 2(א)(2)(א)+(ב)). על רקע זה, יש לנקוט משנה זהירות עת מטילים חובה על בנק לאסור על לקוח, שהינו בעל רכוש ובטחונות, למשוך כספים מן הבנק ולהגדיל את יתרת החובה בחשבונו (ת.א. (חי')1046/91 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אלי מרגליות, פ"מ תשנ"ו, (3) 415).
נקבע, כי כאשר אדם לווה כספים מבנק לצורך פעילות כלכלית מסויימת, "הבנק אינו חייב לבדוק את שיקוליו הכלכלים של הלווה. במקרים אלה הבנק מהווה גורם מממן של עסקה שפעמים רבות אינו יודע את פרטיה ואף אינו מודע לתוכנה, וגם אם במקרה כלשהו יודע הבנק את תוכן העסקה, אין הוא יכול לשמש כיועץ כלכלי של כל לקוחותיו, לבדוק את מעשיהם ולכוון את דרכם" (ר' פסק הדין בעניין צבאח לעיל, בעמ' 597-598).

23. חובת האמון של הבנק, נבדלת מחובת הזהירות. בעוד שהראשונה נועדה למנוע ניצול לרעה של כוח, האחרונה תכליתה למנוע נזק (ר' ע"א 610/94 גדליהו בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נז(4) 289, בעמ' 333). לאור המגוון הרחב של היחסים הכלכליים בהם עשויים להיות מעורבים בנק ולקוח, רמת ההתנהגות הנדרשת מהבנק מכוחן של החובות המוטלות עליו אינה אחידה ותלויה בסוג הקשר הכלכלי ובנסיבותיו של המקרה, "אין ביטויה של חובת הנאמנות כלפי לקוח מן הישוב, שהעניינים הפיננסייים זרים לו והוא מסתמך על ייעוצו של הבנק בלבד, כביטויה כלפי לקוח שהוא איש כספים מנוסה" (ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2)145).
אחת החובות הנגזרות מחובת האמון הינה חובת הגילוי. חובה זו מגולמת בסעיף 5 (א) (1) לחוק הבנקאות, המטיל על הבנק חובה לגלות ללקוחותיו כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהוא נותן, והסיכונים הכרוכים בו. אין ספק כי מתן הלוואה והענקת מסגרת אשראי על ידי הבנק הינם בבחינת שירות שעליו משתרעת חובת הגילוי ואולם על פי הפסיקה, למרות הנוהג הקיים בבנקים רבים לנקוט אמצעים מיוחדים, במטרה להעמיד את לקוחותיהם על כך שכספם אינו מושקע בצורה נאותה ורווחית הוא "אינו מהווה נורמה מחייבת, שיש לראות באי-קיומה משום רשלנות או הפרת החובה כלפי הלקוח" (ע"א 721/83 פרח שיבלי נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד מ(1) 239).

24. ולעניינינו, בכתב התביעה נטען כי עילת התביעה כספית, חוזית, נזיקית. משלא נטען לפגם בעת כריתת החוזה, הרי שיש לקבל את מסמכי הבנק עליהם חתמו התובעים ככתבם וכלשונם. אין מחלוקת, כי התובעים חתמו על מסמכי הבנק בהם פורטו תנאי ניהול החשבון והתנאים הכללים להקצאת אשראי בכל אחד מהחשבונות (נספחים א' 1-3, ז' 1-2, י"ג 1-3, כ"א 1-3,כ"ה 1-2, ל"ב 1-2 לתצהיר מנהל הסניף). במעמד פתיחת כל הפקדונות, פורטו בפני התובעים, תנאיו של כל פקדון ושיעורי הריבית נשוא הפקדון (נספחים נ"ח, נ"ט, ס"א לסיכומי הבנק). חזקה היא, כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור לכך שהבין את תכנו ונתן את הסכמתו לאמור בו "החזקה אף מתעצמת כשמדובר במסמכים משמעותיים כגון מסמכי בנק" (ע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.08.08)).

25. מן המפורסמות הוא, ששיעור הריבית על יתרת זכות נמוך משיעור הריבית על יתרת חובה. (ע"א 431/86 נאות מרינה בת ים בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מג(2) 355, 388. רע"א 564/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מלקולם ואח', פ"ד מ"ד(1) 485, 488). מר אבו ראס טען, כי לא טרח לקרוא ולבדוק את מסמכי הבנק עליהם חתם, בכללם מסמכי פתיחת פקדונות, וכי לא קרא גם את ההודעות שנשלחו מהבנק לגבי חשבונות התובעים, אשראי וריבית ואישורי יתרת סוף שנה שהתקבלו מהבנק, אלא העבירם למנהל החשבונות (ע' 11 לפרוטוקול ש' 1,4). הלכה היא, כי "אדם מוחזק כמי שיודע תכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תשמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך, נושא בחובה להבטיח שתכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה" (ע"א 2119/94 צפורה לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2)77, 84 (1995).
מה גם, כאמור, בחר מר אבו ראס להעביר את מסמכי הבנק למנהל החשבונות האמון עליו, מן הסתם, ובכך מוחזק כמי שעיין בהם ועמד על תוכנם.

26. בין התובעים לבנק הועבר, באופן קבוע, מידע בנוגע לחשבונות התובעים, כעולה מעדותו של מר אבו ראס, בחקירה נגדית, "היה לי כל הזמן קשר עם סגן המנהל של המנהל והיה מדבר איתי בטלפון..." (ע' 10 לפרוטוקול ש' 28-29), וכן התובעים קיבלו מהבנק הודעות על חיובי הריבית בחשבונותיהם, ובעניין כל פקדון שנפתח על ידם, כולל שיעורי הריבית בה הם מזוכים בגין כל פקדון (נספח מ"ה לתצהיר מנהל הבנק). מחומר הראיות עולה, כי הריבית שנגבתה מהתובעים, היא הריבית ההסכמית (נספחים ה', י"א, י"ט, כ"ג, ל',ל"ד לתצהירו של מנהל הסניף).
מר אבו ראס אישר בעדותו, כי היה מודע לפער בריביות עוד לפני שנת 2003, אולם "לא ידעתי על פער כל כך הרבה" (ע' 13 לפרוטוקול ש' 12), וכן ידע, כי הריבית בחשבון מוכרת לצרכי מס "ידוע לי אבל לא ידוע לי שאני צריך לקבל אגורות, לקבל ריבית סיכון ויש לי מימון" (ע' 17 לפרוטוקול ש' 1). מכאן, שהתובעים ידעו בפועל, או היו צריכים לדעת את שיעורי הריבית בחשבונותיהם אל מול פערי הריבית בפקדונות, והיו בקיאים בפרטי חשבונותיהם, וזאת גם לאור הפגישות שהתקיימו בינם לבין הנהלת הבנק. במסגרת פגישה שהתקיימה ביום 15.6.99, בין התובעים להנהלת הבנק, בה נכח גם רואה החשבון של התובעים, נאמר לתובעים כי אין הצדקה פיננסית להחזיק פק"מים בשל הפרשי ריבית בין הפק"מ לאשראי המאושר (נספח נ"ד/1 לתצהיר מנהל הבנק; ע' 27 לפרוטוקול ש' 29-31) והבנק המליץ להם לפדות תוכניות חסכון ופקדונות ולהזרימם לחשבונותיהם, להקטנת יתרת החובה, אולם, התובעים סירבו (נספח נד 1 לתצהיר מנהל הבנק). מעדותו של מר אבו ראס עולה, כי "אם סירבתי זה סימן שלא היה לחץ בזמנו אבל אני לא זוכר" (ע' 15 לפרוטוקול ש' 29). בפגישה נוספת שהתקיימה ביום 9.5.02, בין הצדדים, בגין אותה עילה, התובעים לא היו מעוניינים לממש את הפקדונות אשר התנהלו על שמם והביעו נכונות לשקול מימוש חלק מהפקדונות אשר התנהלו על שם החברות בלבד (נספח נד 1-2 לתצהיר מנהל הסניף). מר אבו ראס העיד, כי לא היה מעוניין לפדות תוכניות חסכון או פקדונות כדי להקטין יתרות חובה או חריגה בחשבונות התובעים "אם הייתי הולך ופורע את הפקדון לפני המועד הזה, הייתי מפסיד כסף" (ע' 18 לפרוטוקול ש' 17) משכך, רק ביום 21.06.06, משך פקדון בסך 76,000 ₪. (נספח ס"ד לתצהיר הבנק).

27. עסקינן, אם כן, בתובעים, שהינם לקוחות עסקיים, ואשר בתקופה הרלוונטית לתביעה, עסקיהם היו רווחיים (ע' 14 לפרוטוקול ש' 20), ומחזורם השנתי הממוצע הסתכם בכ-15 מיליון ₪ (ע' 3 לחוות דעת המומחה). הם נעזרו באנשי מקצוע, מנהל חשבונות ורו"ח ונדרשו לדעת את עלויות פעילותם בבנק, לצורך תמחור המכרזים אליהם ניגשו.
מהמקובץ עולה, כי הבנק קיים חובת הגילוי החלה עליו על-פי חוק הבנקאות.

28. לטענת התובעים, רכישת הפקדונות על ידם היתה פעולה חסרת כדאיות כלכלית לנוכח ההפרש בריביות ששילמו בגין יתרת החובה בחשבונם לבין התשואה שקיבלו בגין הפקדונות שפתחו, מכאן מבקשים התובעים להסיק כי הבנק אחראי לנזקם הנטען. אין בידי לקבל טענה זו.
מר אבו ראס העיד, כי "אני לא מאמין בדבר כזה שאני בא והוא שם לי כסף, משקיע לי כספים בפק"מים כשאני מקבל כסף כל כך הרבה פחות, מה שאני משלם" (ע' 18 לפרוטוקול ש' 9-10). אי כדאיות כלכלית כשלעצמה, ללא הוכחתה של התניית שירות בשירות, מהווה, ברגיל, טעות בכדאיות העסקה, שאינה נחשבת, לאור סעיף 14(ד) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 כטעות המקנה זכות ביטול. "מה שנראה בדיעבד כפעולה חסרת הגיון כלכלי, עשוי להיות מוסבר בשיקולים סובייקטיביים של הלקוח, שבבסיסם גם שיקולים אישיים..." (ת.א 719/96 דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ (ניתן ביום 20.10.02)). כאמור, בעניינינו לא נטען כי הייתה התנייה של שירות בשירות מצד הבנק.

29. לטעמי, אין לבחון את קריטריון הכדאיות הכלכלית מתוך התבוננות מבודדת, אלא לאור נסיבות המקרה ובפרספקטיבה של קרות האירועים. בחינת קריטריון הכדאיות הכלכלית במשקפי התובעים ובזמן אמת, מגלה, כי התובעים לא רכשו ולא החזיקו פקדונות כהשקעה גרידא האמורה להניב להם רווחים ותו לא, אלא כאמצעי שנועד לשם ייצור הכנסה, לשמש בטוחות לאשראי (ע' 16 לפרוטוקול ש' 21-28), כעולה מעדותו של מר אבו ראס "יכול להיות שהייתי צריך, זקוק לערבות בנקאית ואני לא יכול לקחת בלי לשים כסף במקביל. ערבות-הם צריכים כל הזמן כספים במקביל לשים" (ע' 18 לפרוטוקול ש' 19-20). אין מחלוקת באשר לזכותו של הבנק לדרוש בטוחות כתנאי למתן מסגרת אשראי. לקוח שהתמוטט כלכלית ואין בידו להשיב לבנק את חובו, פוגע ברווחיות הבנק ויציבותו. מקום בו לקוח מבקש להגדיל את מסגרת האשראי אשר אושרה לו הוא יידרש, בדרך כלל, להגדיל את הבטוחה בהתאם.

30. אין מניעה, כי תוכניות חסכון ופקדונות ישמשו כבטוחות לאשראי אותו מעניק הבנק. המניעה היא, כי מתן האשראי יותנה בפתיחתן, והתנייה כזו לא הוכחה בעניינינו.
הפקדונות היוו מרכיב חיוני לקיומן של התובעות, ואיפשרו את פעילותן, שאחרת הן לא היו מקבלות אשראי. יש לזכור, כי לבנק אינטרס ברור בכך שהלקוח יוכל להחזיר כל הלוואה שלקח, וממילא לא ייטה לאפשר ללקוח "בעייתי" להגדיל את יתרות החובה בחשבונו בצורה בלתי אחראית. מעיון בדפי אובליגו, המפרטים את חובות התובעים בהשוואה לשווי הבטחונות (נספח ס"ו לתצהיר סגן מנהל הבנק), עולה כי תקופות ארוכות התנהלו חשבונות התובעים בחוסר בטחונות או בבטחונות ושעבודים שסכומם היה נמוך מסכום התחייבויות התובעים לבנק, וכי הבנק אף העמיד בחשבונות התובעים, מעת לעת, ערבויות בנקאיות. חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פ"ד נג(1), 577) בעמ' 592; ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2002(3), 1336, בעמ' 1343; ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון תק-על 98(3) 232, בעמ' 234).
מנהל הבנק העיד, כי לתובעים היתה "כל הזמן ציפיה לקבל כספים מרשויות מקומיות ואפילו בתרשומת הזו דיבר על חובות גדולים של רשויות מקומיות ללקוח" (ע' 31 לפרוטוקול ש' 12-13), וכי התובעים הם שבחרו לפתוח את הפקדונות ובחרו לעשות שימוש בהן כבטוחות.
לא הוכח, כי הבנק דרש את הפיקדונות כבטוחה וכי לא היה נעתר לקבל בטוחה אחרת אשר הייתה מוצעת לו על ידי התובעים (ע' 19 לפרוטוקול ש' 17). העובדה שאין סמיכות זמנים בין פתיחתם של חלק מהפיקדונות והגדלת מסגרת האשראי בחשבונות מחזקת מסקנה זו, ומלמדת, כי התובעים פעלו בהתאם לשיקוליהם האישיים.

31. אופן בחינת החשבונות נתון לשיקול דעת הבנק באופן בלעדי (ה.ד.פ עבודות חשמל בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל, תק-של 2010(1) 38035). ובמסגרת זו, ראה הבנק בכל חשבון של כל אחד מהתובעים, כנפרד, ואולם ראה בבטחונות של החשבונות כמקשה אחת (ס' 12.3-12.4 לתצהיר מנהל הבנק). בעדותו, הבהיר מנהל הבנק כי הסיבה לכך היתה "מאחר והיה ערבות הדדית של החברות ושל הבעלים...במידה וחרג חשבון אחד והבעלים לא המציא מקור סילוק ולא תיאמו את החריגה איתנו, החזרנו את השיקים ובחשבונות אחרים כיבדנו אותם." (ע' 27 לפרוטוקול ש' 7-9). התובעים עצמם חתמו על כתבי ערבות הדדית בין החשבונות השונים ואף פנו לבנק כקבוצת ע.י.ר (נספחים ל"ז-ל"ט לתצהיר מנהל הסניף), ובנוסף, התובעים לא הוכיחו כי אופן זה של בחינת חשבונם הסב להם נזק כלשהו. לפיכך, בהתנהלותו זו לא הפר הבנק כל חובה כלפי התובעים, וטענות התובעים בהקשר זה נדחות.

32. ועוד, ספק אם ניתן לומר כי פתיחת הפקדונות ורכישת ניירות הערך על ידי התובעים היתה פעולה חסרת כדאיות כלכלית עבורם, ולוּ מנקודת הראות שלהם. לראיה, גם לאחר שהיתה בידי התובעים חוות דעת המומחה (נספח א' לכתב התביעה), הם המשיכו ופתחו עשרות פקדונות ותוכניות ולא פעלו לפדיון מיידי של הפקדונות, דבר שיש בו כדי להעיד כי לא השיקול הכלכלי הוא שהדריך אותם. כפי שעולה מעדותו של סגן מנהל הבנק "...כשאתה ביתרת חובה ואתה מפקיד כסף בפקדון, כולם יודעים שאין הגיון כלכלי...תלוי בלקוח מה הוא רוצה. הלקוחות האלה, הם אמרו כל הזמן שרוצים שהחשבון שלנו ייראה ביתרת חובה ולמה- כל הזמן עיכבו להם כספים במועצות והעיריות ...והם רוצים לקחת דפי חשבון שמראים יתרת חובה על מנת לפנות למועצות ולעיריות ולדרוש כסף. הם ידעו מה הם עושים." (ע' 41 לפרוטוקול ש' 12-13, 25-29).
33. גם מעדותו של מנהל הבנק עולה, כי ההפקדות והעברות הכספים שביצעו התובעים בין חשבונותיהם, והעברת כספים מחשבון שהיה ביתרת חובה נמוכה, לחשבון שנמצא ביתרת חריגה, כדי לסגור את החריגה (ע' 25 לפרוטוקול ש' 29-31), כאשר בחשבון המעביר הועמדה הלוואה כדי לכסות את ההעברה, אינה בגדר התנהלות חסרת הגיון כלכלי, בהכרח, שכן "...ההלוואות האלו הועמדו כנגד שיקים משוכים על רשויות מקומיות...אני רואה הגיון בכל עסקה שנעשתה. היה העמדת הלוואות כנגד מקור סילוק...זה שיקים של הרשויות. ולאחר מכן הבעלים עשו בכסף כרצונם." (עדות אליאס ממנסור – ע' 26 לפרוטוקול ש' 9, 18, 21). ומר אבו ראס הוסיף בעדותו, כי "אם יש לי עוד כסף מיותר, אני יכול להפקיד. אסור? אם יש לי עודף כן. אבל לא אחד מול אחד, שקל מול שקל" (ע' 17 לפרוטוקול ש' 21-22). גם מעדותו של בנו של מר אבו ראס עולה, כי המשיך להחזיק פקדון בבנק גם בשנת 2005, וכי אף כיום הוא מחזיק פקדונות בחשבונו הפרטי בבנק מרכנתיל ובבנק לאומי (ע' 22 לפרוטוקול ש' 3-5), גם לצורך בטוחה.

34. מכאן, שבחינת יחסי הבנק עם התובעים רק לפי שיעורי הריבית על החוב והתשואה על הפקדונות, שגויה, שכן מה שנראה בדיעבד כפעולה חסרת היגיון כלכלי, עשוי להיות מוסבר בשיקולים סובייקטיביים של התובעים, שבבסיסם גם שיקולים אישיים ושיקולי יחס בין משק עיסקי למשק ביתי (ת.א(נצ') 994/89 עדי ביבי נ' בנק לאומי לישראל). כפי שגם עלה מעדותו של סגן מנהל הבנק, שתיאר את אורח החיים שניהלו: "אני מכיר את החברה באופן אישי. אני גר בסביבה. אני לא יודע מה זה "צנוע" הלוואי עלינו. מדובר במיליונרים, BMW, מרצדס, נסיעות לחו"ל, וילות, לא חסר להם כלום, ילדים שלהם לומדים טיס." (ע' 35 לפרוטוקול ש' 14-16).

35. לטענת התובעים, הבנק לא מנע מהם להתנהל בחשבונותיהם כפי שהתנהלו, ובכך, הפר כלפיהם את חובת האמון והנאמנות שחב להם, לא נהג כלפיהם כפי שהיה נוהג בנקאי זהיר וסביר, ואף התעשר, שלא כדין על חשבונם.
מותר לבנק במסגרת השירותים הבנקאיים שהוא נותן ללקוחו להתעניין בסבירות עסקאותיו ואף לייעץ לו בדבר כדאיותן, אפילו לא נתבקש לעשות כן, "אך אין עליו חובה לעשות כן". (ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט, פ"ד נא (4)591, 603-604
רו"ח סיגל גרינבוים טענה בעדותה, כי "חובת הנאמנות של הבנקאי הסביר, זה להגיד ללקוח לא לפתוח את התוכניות האלה ולתת לו אפשרות אחרת להתנהלות. להציע לו דרך שונה" (ע' 9 לפרוטוקול ש' 27-28), וכי אם הבנק פנה ללקוח ואמר לו אל תפתח פקדונות מתוך יתרת החובה והלקוח לא שעה לעצת הבנק, "אז אני אגיד שהלקוח אידיוט" (ע' 10 לפרוטוקול ש' 1-2). מעדותם של מנהל הבנק וסגנו עולה, כי הבהירו לתובעים כי אין כדאיות כלכלית בפתיחת פקדונות מחשבונותיהם שביתרת חובה וחריגה, אולם לא היה בכוחם לאסור עליהם לבצע את הפעולה, וכי גם כשהבנק הגביל את חשבונות התובעים, הם לא פשטו את הרגל ואף המשיכו ופתחו תוכניות (ע' 28 לפרוטוקול ש' 22-24). מנהל הבנק העיד כי הבנק לא רצה לתת לתובעים אשראים בכל מחיר "ועובדה אנחנו החזרנו שיקים יותר מפעם אחת, אנחנו בלמנו אותו יותר מפעם אחת והמצב הגיע עד ריב אישי איתי בסניף. הוא רצה כסף ולא רצינו." (ע' 30 לפרוטוקול ש' 2-4).

36. מעדותם של מנהל הבנק וסגן מנהל הבנק עולה, כי הבנק יעץ לתובעים לפדות את הפקדונות ולהזרימם לחשבונותיהם לכיסוי יתרת החובה, אך התובעים לא שעו להם. סגן מנהל הבנק, אף העיד כי הבנק שילם קנסות על חריגות בחשבונות התובעים, שכן אסור לו , על פי החוק, לאפשר חריגות ממסגרת האשראי (ע' 45 לפרוטוקול ש' 13-14). עדותם של מנהל הבנק ושל סגן מנהל הבנק לא נסתרה על ידי התובעים, ומצאתי, כי היא אמינה, מהימנה וסבירה.
האם היה הבנק צריך למנוע מהתובעים לרכוש פקדונות בהתאם לרצונם? דומני כי דרישה כזו מהבנק הינה מרחיקת לכת, ואף עומדת בניגוד לחובותיו של בנק כלפי לקוחותיו. לא מוטלת על בנק חובה לצפות, כי לקוח, ובפרט לקוח שיש בידיו בטחונות, לא יוכל לפרוע את יתרת החובה שבחשבונו, ולכן עליו לסרב ליתן לו אשראי או להגדיל את יתרת החובה בחשבונו.
שונה דבר כאשר בנק מציע ללקוח ביוזמתו לקנות פקדונות מסויימים ומעניק לו לשם כך אשראי בריבית נמוכה, ומסתפק בפקדונות בלבד כבטוחה להלוואה, שאז פועל הבנק מתוך אינטרס עצמאי שלו. ואולם בהעדר הסתמכות, לא ניתן להטיל אחריות על הבנק (ע"א (ת"א) 2855/00 וינטרוב נ' בנק איגוד לישראל בע"מ,).

37. ועוד, התובעים לא הוכיחו, כי פתיחת הפקדונות לא נבעה משיקוליהם ורצונם. סביר בעיניי, כי לקוח יבקש לפתוח תוכניות פקדון אף במקביל לכך שחשבונו יהיה ביתרת חובה, בשל רצונו לחסוך סכום כסף ומתוך אמונה, כי יעלה בידו להתגבר על יתרת החובה בחשבון. פתיחת פקדון הינה בטוחה לגיטימית ומקובלת לאשראי בחשבון. אף בהעדר היגיון כלכלי לפעולה האמורה, בשל פערים בשיעורי הריבית השונים הרי שקיימים שיקולים התומכים בפעולה זו. מקום בו עסקינן בחשבון של עסק קיים, יתכן הגיון נוסף לפעולה, באשר העסק יכול להיות מעוניין בפתיחת תוכניות חסכון אשר ישמשו בטוחה לאשראי הדרוש לניהולו התקין. הטענה, בדיעבד, כי לא היה רווחי לתובעים לקבל את השירותים, אינה יכולה להקים עילת תביעה נגד הבנק.

38. התובעים טוענים, כי הבנק הפר את חובת האמון ואת חובת הזהירות שחב להם על פי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973; התרשל בכך שחרף הנתונים בחשבונותיהם, איפשר להם לרכוש פקדונות, ובכך ביצע עוולה של הפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לא זו אף זו, הבנק חב להם חובת תום לב סובייקטיבית ואובייקטיבית אולם לא פעל כלפיהם כבנקאי זהיר וסביר. תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, קובעת כי תובע הטוען שנתבע ביצע כלפיו עוולה של הפרת חובה חקוקה חייב לציין במפורש בכתב התביעה מהן ההוראות שהופרו. הדבר לא נעשה במקרה דנן, ולכן דין טענה זו להדחות.

39. טענת התובעים, כי בשל ההפרשים שנגבו מהם לא היה ביכולתם לקבל 10% הנחת מזומן מספקיהם, שכן לא היה באפשרותם לשלם לספקיהם במזומן, דינה להידחות, נוכח המסקנות דלעיל; ומה גם שהיא לא גובתה בראיות, ועל-כן דינה להידחות גם לגופה. רו"ח גרינבוים העידה כי קיבלה תצהיר מהתובעים לגבי הנחת המזומן ותנאי האשראי אולם לא קיבלה את רשימת הספקים וכי היא הסתמכה על דבריהם בחישוביה (ע' 8 לפרוטוקול ש' 27, 23-24) ומר אבו ראס אישר בעדותו, כי אין ברשותו שמות של הספקים שאם היה משלם להם במזומן, היה מקבל מהם 10% הנחה, והעיד, כי הטענה הזו מתבססת על ששמע מאחרים (ע' 18 לפרוטוקול ש' 25). בהעדר אסמכתאות, דין הטענה להדחות.

סיכום
40. התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין התנהלות הבנק כלפיהם לבין הנזק הנטען. כל שהוכח הוא, שהבנק דרש ביטחונות לאשראי שהתבקש על ידי התובעים והתנה מתן אשראי זה בהמצאת בטחונות מתאימים, לאו דווקא תוכניות חסכון או פקדונות. אינטרס הבנק לקבל ביטחונות הוא שיקול עסקי בנקאי לגיטימי. במצב דברים זה, טענת חוסר ההגיון הכלכלי נותרת כסימן דרך בלבד, שאינו מוביל אל התחנה האחרונה לה טוענים התובעים. הבנק התריע בפני התובעים בדבר אי הכדאיות הכלכלית בהחזקת הפקדונות כאשר חשבונם ביתרת חובה ובכך התנהגותו עולה בקנה אחד עם חובת האמון והנאמנות המוטלת עליו. התובעים, משיקוליהם, שיתכן שנבעו משיקולי כדאיות מוטעים, החליטו שלא לצמצם את יתרת החובה והחריגה בחשבונותיהם. משנשמרו בידיהם חופש הבחירה, ונמסר להם מלוא המידע על ידי הבנק, אין המדובר בהתנהגות בלתי הולמת ובלתי ראויה של הבנק. טעותם של התובעים בכלכול צעדיהם העיסקיים, הינה טעותם שלהם בלבד, אם בכלל ניתן לראות בכך משום טעות, ועליהם לשאת באחריות לתוצאות הכלכליות של החלטותיהם העיסקיות.

41. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבע, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת לקוח בנק

  2. לקוח בנק מועדף

  3. עורך דין נגד בנק

  4. אי כדאיות כלכלית

  5. חוק הבנקאות רישוי

  6. תביעה נגד בנק יהב

  7. התיישנות תביעת בנק

  8. פקודת הבנקאות, 1941

  9. הצעת חוק בנק מח עצם

  10. תביעה נגד בנק איגוד

  11. תביעה נגד בנק לאומי

  12. התניית שירות בשירות

  13. העברה בנקאית בטלפון

  14. היתר עיסקא בנק לאומי

  15. חוק שירות לקוחות בנק

  16. סמכות המפקח על הבנקים

  17. חיוב כפול של לקוח בנק

  18. תביעה נגד בנק דיסקונט

  19. הברחת נכס משועבד לבנק

  20. תנאי מקפח בחוזה בנקאי

  21. סירוב בנק לפריסת חובות

  22. עורך דין לענייני בנקאות

  23. בקשת בנק לפסק דין חלקי

  24. עורך דין לענייני בנקים

  25. התיישנות תביעה נגד בנק

  26. התיישנות תביעה נגד בנק

  27. אחריות הבנק כלפי ערבים

  28. העברה בנקאית ע''י מתחזה

  29. דחיית טענת מרמה נגד בנק

  30. הודעת הבנק ללקוח באיחור

  31. מחיקת המילים למוטב בלבד

  32. מכתב הצהרת כוונות מהבנק

  33. אי מתן שירות בנקאי במועד

  34. עצימת עיניים מצד לקוח בנק

  35. תביעה נגד בנק ערבי ישראלי

  36. התניה פסולה של שירות בנקאי

  37. תביעת בנק נגד ערב של חברה

  38. מניעת מכירת רכב ע''י הבנק

  39. חוב לבנק על מסחר באופציות

  40. זכויות מוכר מול זכויות בנק

  41. העברה בנקאית ללא מסמך בכתב

  42. העברת עובדת בנק לתפקיד אחר

  43. תביעה לתשלום יתרת חוב לבנק

  44. תקופת צינון למפקח על הבנקים

  45. חיוב הבנק (צד ג') בחוב הפסוק

  46. מימוש בטוחות - תביעה נגד בנק

  47. הלוואה חוץ בנקאית ללא הסכם בכתב

  48. בקשה לחייב לחתום על מסמכים בבנק

  49. איך מוכיחים התניית שירות בשירות

  50. הקפאת הרשאה לביצוע עסקאות מט''ח

  51. האם הבנק התנה קבלת שירות בשירות ?

  52. צו הבנקאות (אגרות), התשמ"ג-1983

  53. תביעה של בנק הפועלים על יתרת חוב

  54. אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות

  55. תביעת בנק על חוב בחשבון עובר ושב

  56. הודעה בדבר מסירת פרטי זיהוי לבנק

  57. פיצוי מהבנק על דיווח ל-BDI על חוב

  58. תביעת בנק בגין חוב בחשבון של חברה

  59. תקלה באתר בנק לאומי - תביעת פיצויים

  60. עורכי דין המתמחים בתביעות נגד בנקים

  61. הודעה על מתן הוראות ניהול בנקאי תקין

  62. תביעה של בנק בגין חובות אישיים של ערבים

  63. צו הבנקאות (מוסדות כספיים), תש"ל-1970

  64. בקשת מנהל מיוחד למימוש נכס משועבד לבנק

  65. הודעה על תיקון הוראות ניהול בנקאי תקין

  66. התניית שירות בנקאי בפתיחת תוכנית חיסכון

  67. טען כי לא קיבל מהבנק התראה לפני מכתב ההגבלה

  68. לאיזה בית משפט מגישים תביעה נגד לקוח של בנק

  69. צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה), התש"ס-2000

  70. כללי הבנקאות (הביקורת הפנימית), התשנ"ג-1992

  71. נטען כי הבנק ראה את שני החשבונות כאובליגו אחד

  72. חוק לתיקון פקודת הבנקאות (מס' 9), תשכ"ט-1969

  73. רכישת אופציות על מדד המעו''ף - תביעה נגד בנק

  74. הודעה על שינוי במועד תחולת הוראות ניהול בנקאי תקין

  75. טענו שהבנק הסתיר את המסמכים הרלבנטיים לשאלת ההתיישנות

  76. הוראות הבנקאות (הצגת דו"ח כספי שנתי ופרסומו), התשנ"ב-1991

  77. בקשה שבית המשפט יכריז כי השעבוד גובר על השעבוד לטובת בנק לאומי לישראל

  78. כללים חשבונאיים לחישוב נזילות חובה ונזילות בפועל של תאגידים בנקאיים

  79. תקנות מס הכנסה (הנחה ממס על פקדון במטבע ישראלי בתאגיד בנקאי), התשמ''א-1981

  80. כללי הבנקאות (רישוי) (הגדרת הון תאגיד בנקאי לענין סעיף 23א לחוק), התש"ן-1990

  81. צו הבנקאות (שירות ללקוח)(ביטול הפיקוח על שירותים בנקאיים מסוימים ושינויו במקרים אחרים), התשס"ח-2008

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון