מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה להחזר הוצאות נסיעה לעבודה: .1לפני שתי תביעות שהדיון בהם אוחד בהתאם להחלטת כב' השופט הראשי והם נדונו בפני במאוחד. בתביעה המקורית נתבעו דמי חגים והחזר הוצאות נסיעה. בדיון זנח למעשה בא-כוחן של התובעות את התביעה לדמי חגים ולא הביא ראיות בענין זה - זאת לאחר שעיון בהסכם הקיבוצי הכללי גילה לו כי הסכם זה הורחב לענפים שונים אך הוא אינו חל על הנתבעת ועובדיה. בנסיבות אלה ניתן כבר בשלב זה מאחר והתביעה לדמי חגים נזנחה לדחותה. נותר לנו לברר איפוא את התביעה באשר לדמי הנסיעות. .2בפתח הדיון טען ב"כ התובעות, כי רכיב הנסיעות המפורט בתלושי השכר של התובעות, הינן למעשה השלמת שכרן לשכר המינימום ולא החזר הוצאות אמיתי כיוון שכך, הן זכאיות להחזר הוצאות הנסיעה שהיה להן למעשה. לחילופין טען כי אם תתקבל הטענה שרכיב הנסיעות הינו החזר הוצאות עבור הנסיעה, הרי, שתביעתו הינה, להשלמת שכר מינימום. .3התובעות עבדו כסייעות במרפאת השיניים של הנתבעת באשדוד. שכרן שולם לפי שעות העבודה בפועל כאשר בתלוש המשכורת נרשם כי הן קיבלו ברכיב נפרד תשלום עבור נסיעות. אין חולק כי תשלום זה הינו פונקציה של מספר שעות העבודה כאשר בגין כל שעת עבודה, שולמה תוספת קבועה כרכיב נסיעות. דהיינו, ביום בו עבדו התובעת שמונה שעות, קיבלו את התוספת כפול שמונה, על אף שנסעו לעבודה פעם אחת בלבד. לעומת זאת ביום בו עבדו התובעות שעה אחת בלבד, קיבלו פעם אחת את התוספת. ברור איפוא כי התוספת היה בה לעיתים פחות מהעלות האמיתית של הנסיעה ולעיתים יותר. בכל מקרה, ברור כי התוספת ששולמה כרכיב "נסיעות" לא שולמה בהתאם לדין וכאן הכוונה להסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי, הסכם שהורחב בצוו הרחבה. .4ההלכה היא, כי לא הכינוי שנתנו הצדדים לרכיב זה או אחר בתלוש הוא זה שקובע אלא, האם מדובר "בתוספת" לשכר המותנה בהתמלא תנאי או בהתקיים מצב מסויים או לעומת זאת, מדובר בחלק מהשכר המשתלם באופן רגיל. דב"ע לה/100-3 נעלי שיינמן בע"מ נ. אספורמס שם- טוב פד"ע ז 408, דב"ע לו/26-3 וייס נ. רסקו בע"מ פד"ע ז 384וכן דב"ע מח/3-3 נחושתן נ. מדינת ישראל פד"ע יט .435 .5התובעת גב' אמסלם העידה כי התשלום המופיע ברכיב "נסיעות" היה למעשה חלק מהשכר הרגיל ששולם לה עבור כל שעת עבודה, ולא תשלום עבור נסיעות. כשהתקבלתי כך העידה: "סיכמו איתי על שכר - הוא כלל את הנסיעות בתוכו שלא ידעתי. כשראיתי בתלוש ראיתי שהשכר פחות ממה שסוכם. פניתי ושאלתי למה ואז נאמר לי שלא משלמים נסיעות, ושרכיב הנסיעות הוא בתוך השכר" (פרו' עמ' 3). .6הגב' אמסלם, העידה, כי בסופו של דבר באוגוסט 1996לאחר שדרשה פעם אחר פעם כי ישלמו לה נסיעות החלו לשלם לה סכום נוסף עבור נסיעות בשווי של כרטיס חופשי חודשי בסך כ- 100ש"ח. ואילו את הרכיב שנקרא נסיעות עד אותה עת, והיה לטענתה, חלק משכרה הרגיל, לכל שעת עבודה, הוסף כחלק מהשכר הרגיל כפי שצריך היה להיות מלכתחילה. ענין זה, טענה, מצביע כי הסכום ששולם כרכיב "נסיעות" לא היה למעשה החזר הוצאות נסיעה אלא חלק מהשכר הרגיל. הנתבעת החזירה לה איפוא, את הוצאות הנסיעה רק מאותה עת, אוג' 96, ואילך. לפיכך תביעתה הינה לקבל החזר הוצאות נסיעה מתחילת עבודתה ועד אותה עת אוגוסט .1996 .7הגברת גזית שהיתה מנהלת המרפאה העידה כי הנתבעת פרקה למעשה את השכר כמה רכיבים וכי התובעת כמו גם עובדות נוספות ביקשו לקבל החזר הוצאות נסיעה אך זה לא שולם להן. עוד העידה גב' גזית ביחס לתובעת מס' 2כי ביקשה שגם היא תקבל החזר הוצאות נסיעה בשווי של כרטיס חופשי חודשי. .8מטעם הנתבעת העיד מר פז המשמש כחשב אצלה. מר פז העיד כי עד אמצע שנת 97לערך, כשנה לפני הדיון, שולם לסייעות במרפאה, רכיב נסיעות כפונקציה של השכר לשעה כאמור לעיל בסעיף .3מעת שנכנס לתפקידו שינה את הדברים וכיום החזר הוצאות הנסיעה משולם באופן אחר (פרו' עמ' 9). .9אכן צודק בא כח הנתבע כי האיסור על תשלום שכר כולל אינו חל ביחס להחזר הוצאות נסיעה אלא, ביחס לגמול שעות נוספות וראה שן/7- 1אליקים הדי - אוריינט קולור פד"ע כג' .45 לא זו אף זו, העובדה שתשלום כונה בשם מסוים, הינה ראיה לכאורה לפחות לכך שאכן הוא תואם את הכינוי שניתן לו. במקרה דנן אין חולק כי התשלום שכונה עד אוג' 96נסיעות לא היה מותנה בנסיעות בפועל, והיה פונקציה ישירה של מספר השעות. הוכח למעשה כי הוא אינו מותנה בעלות הנסיעה או אף בקיומה. התשלום גם לא השתנה עם השינויים בעלות מחירי הנסיעה או עם השינויים בסכום המירבי להחזר הוצאות נסיעה שנקבע בצו ההרחבה, אלא היה נגזרת בשיעור מסוים, מהשכר השעתי. הנתבעת גם לא הביאה ראיות כלשהן, המתייחסות לתנאי ההסכם שנכרתו עם התובעת עת התקבלה לעבודה. אי הבאת ראיות בענין זה פועלת כמובן לחובתה וזאת נוכח ההנחה כי צד לא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית רשאי בית המשפט להסיק מסקנות כנגדו מאי הצגתה וראה ע.א. 548/78 אלמונית נ. פלוני פד"י לה' 736 1, .760 .10הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת לפיה עת החלה את העבודה סוכם עימה על שכר לכל שעת עבודה, אך בסופו של דבר, גילתה כי השכר שסוכם עמה, לכל שעת עבודה חולק בתלוש השכר לשני רכיבים שכללו שכר וכן נסיעות. כיוון שכך דרשה התובעת כל העת לקבל נסיעות אך נענתה רק באוגוסט .1996ענין זה מאשר איפוא את טענתה כי התשלום ברכיב "נסיעות" היה למעשה חלק מהשכר הרגיל. כאמור הוכח כי התשלום לא היה מותנה ולא היה קשור למעשה לנסיעות בפועל אלא היה תולדה של השכר הרגיל לכל שעת עבודה. לא היה כל קשר בין תשלום זה לבין הוצאות הנסיעה שהיו לתובעת לצורך הגעתה למקום העבודה. נוכח כל האמור אני קובע כי יש לראות את הרכיב ששולם לתובעת עד חודש אוגוסט 1996וכונה נסיעות כחלק משכרה הרגיל. כיוון שכך ברור כי לא שולם לה עד אותה עת החזר הוצאות נסיעה, כמתחייב מצו ההרחבה. מעיון בטבלאות שהגיש ב"כ הנתבעת, עולה כי זכאותה של התובעת להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לצוו ההרחבה בהתאם למספר הנסיעות וימי העבודה שנסעה עד חודש 08/96, הינו סכום של 473, 7ש"ח. .11בעניינה של הגב' סוסן העלתה הנתבעת טענה לפיה התובעת חתמה על כתב וויתור וסילוק (נ/1) וזה חוסם למעשה את האפשרות להגיש תובענה לאחר החתימה עליו. התובעת טענה כי נדרשה לחתום על מסמך זה כתנאי לקבלת שכרה. יש לזכור כי התובעת העידה שדרשה במהלך השנים לקבל החזר הוצאות נסיעה. אף הגב' גזית אישרה כי דרשה עבורה החזר הוצאות הנסיעה. הגב' סוסן היתה ערה איפוא לזכותה לקבל החזר הוצאות נסיעה, אך בחתימתה על כתב הוויתור והסילוק וויתרה למעשה על זכות זו. אמנם טענה היא כי עריכת ההתחשבנות הסופית הותנתה בחתימתה על מסמך זה אך בכך לא סגי כדי להביא לביטול כתב הוויתור. נעיר כי חברתה, התובעת מס' 1הגב' אמסלם, לא חתמה על מסמך זה ובכל אופן נערכה עימה התחשבנות סופית. .12יש לזכור, שנטל ההוכחה להראות כי כתב הויתור נחתם בטעות בעושק או בכפיה מוטל על כתפי טוען הטענה. כתב ויתור כזה אינו בטל מעיקרא וראה אשר רבינוביץ נגד - שלב הקופרטיב המאוחד להובלה ואח' פד"י מ/.3554 כתב הויתור החתום על ידי הגב' בן סוסן, מהווה ראיה לכאורה כי הוא משקף את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. הטוען שהצהרתו על מצב מסוים אינה מחייבתו עליו הראיה שהצהרתו לא היתה נכונה (בג"ץ 319/78, שמן תעשיות בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פד"י לד (2) .80 75 ראה גם דב"ע נה/5-2 ורדה דעבול ועח' נגד מדינת ישראל ואח' פד"ע כט' 481, 489מול האות ב'). .13על התובעת להוכיח איפוא כי לא התקיים אחד משלושת התנאים שבהעדרם לא יתן בית הדין תוקף לכתב הויתור. תנאים אלה סוכמו בדב"ע נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' - הבנק הבינלאומי בע"מ ואח' פד"ע כז' 3, 34- .35התובעת לא הוכיחה כי התקיימו התנאים המצדיקים ביטול כתב הויתור. כיוון שכך, דין תביעתה להידחות על הסף מחמת כתב הויתור. .14סוף דבר תביעת התובעת מס' 1הגב' אמסלם מתקבלת איפוא. תביעת התובעת מס' 2נדחית. ער אני לכך שהתובעת מס' 1ותובעת מס' 2, עבדו למעשה בתנאים דומים והתוצאה השונה יוצרת לכאורה אפליה. יחד עם זאת הנסיבות של כל אחת מהן שונות. התובעת מס' 1העידה, מה שלא נסתר כי הסכום המקורי שסוכם עמה עבור כל שעת עבודה פורק על ידי הנתבעת לשני רכיבים, בניגוד להסכמתה. לעומת זאת תובעת מס' 2טענה כי סוכם עמה שתקבל שכר מינימום. מעיון בטבלה מאירת העיניים, שהגיש בא כח הנתבעת עולה כי זה שולם לה למעשה. אך עיקר ההבדל הינו כתב הוויתור עליו חתמה התובעת מס' .2כתב זה נחתם לאחר שהתגבשו זכויותיה. לא הוכח כי התקיימו נסיבות המצדיקות ביטול כתב וויתור זה, וכיוון שכך יוצר הוא מחסום לתביעה. לפיכך, נדחית תביעתה של תובעת מס' .2 כיוון שכך נדחית תביעתה. .15בשולי הענין אומר כי תביעה נוספת שהוגשה כנגד הנתבעת ונדונה בפני השופט הח"מ בענין דומה נדחתה. אך שם מדובר היה בהעסקה בצורה שונה שם היה מדובר במשכורת חודשית, לה צורף תשלום קבוע כרכיב הוצאות נסיעה בשווי כרטיס חופשי חודשי. ענין זה יוצר את האבחנה בין המקרה של הגב' אמסלם למקרה האחר. .16סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת איפוא את הסכום של 473, 7ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.8.96ועד התשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת מס' 1, הוצאות משפט בסך 000, 1ש"ח. התשלומים ישולמו תוך 30יום מהיום.דמי נסיעה