מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בנושא קבוצת רכישה: נתוני רקע ועובדות 1. למעשה מדובר בפסק דין לגופה של התובענה בבחינת סיבוב שני בפניי, לאחר שביום 6.1.08 ניתן פסק דין בו קיבלתי את טענות הסף של הנתבעים ודחיתי את התביעה וזאת מנימוקים שונים. התובעים שלא השלימו עם פסק הדין, הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה וביום 28.4.09 ניתן פסק ביהמ"ש בערעור כי הערעור מתקבל והתיק מוחזר לבית משפט זה כדי שידון בתביעת המערערים לגופה, למעט בעניין תביעתם להשבת סכומי ההוצאות ששולמו, לטענתם ביתר. 2. התובעים, שניהם בשנות ה 70- המאוחרות לחייהם התקשרו בהסכם שיתוף עם 5 זוגות שתכליתו התארגנות של 6 זוגות לרכישת זכויות במקרקעין ובנייה קולקטיבית, להקמת בניין של 6 דירות מגורים, כך שלכל זוג יועדה דירה אחת בבניין (להלן: "הפרויקט"). כריתתו של הסכם זה נעשתה לאחר חתימה על הסכמי מכר בין התובעים והנתבעים ולבין בעלי המקרקעין ברחוב הירקון 17 (להלן: "המקרקעין") עליהם נבנה הבניין נשוא התביעה (להלן: "הבניין"). לטענת התובעים, לאחר שפרויקט הבנייה הושלם הם היו אמורים לקבל לבעלותם וחזקתם דירה השווה באיכותה לדירות האחרות, אולם למעט דירה אחת , דירתם הייתה קטנה יותר ונחותה משמעותית באיכותה משאר הדירות בבניין. לטענת התובעים על הנתבעים לפצותם על נזקיהם כפי שפורטו בתביעתם זו. 3. לפי גרסת התובעים, בשנת 2002 נפגש התובע עם אדריכל ויזם הפרויקט מר עמנואל מץ ז"ל, אשר קידם פרויקט ברח' הירקון 17 בחיפה. האדריכל מץ המנוח, הציג לתובע את הפרויקט בקווים כלליים, וציין כי נותרה זכות לבניית דירה אחת בלבד בפרויקט, היא דירת הפנטהאוז הדרום מערבית בקומה העליונה (להלן: "הדירה"). מץ המנוח ציין בפני התובע כי חלקם של התובעים בפרויקט יהיה 18%, והתובעים החליטו להשתתף בפרויקט. בין כל אחד מבין המשתתפים בפרויקט לבין מר מץ ז"ל סוכמה העלות אותה יידרש לשלם עבור חלקו. הצדדים השתתפו וזכו במכרז לרכישת הזכויות במקרקעין, ונחתם הסכם לרכישת המקרקעין (להלן: "הסכם המכר"). 4. ביום 29.11.02 חתמו הצדדים גם על הסכם שיתוף לרכישת המקרקעין ובניית בניין מגורים בן 6 דירות בהם (להלן: "הסכם השיתוף"). הסכם השיתוף נועד להסדיר את היחסים בין השותפים לפרויקט, את חלקם ואת ענייני הבניה הקולקטיבית. הסכם השיתוף מינה את עו"ד אהוד שמיר מחיפה, כעורך הדין המטפל בעסקה נשוא ההסכם, לרבות בכל קשור לטיפול עם המוסדות והשלטונות המוסכמים וכן כבורר למקרה של מחלוקות בין הצדדים. ביום 30.12.02, כ - 30 יום לאחר החתימה על הסכם השיתוף, נחתם בין הצדדים נספח ובו צוין מיקום הדירה שכל שותף יקבל בבניין שייבנה. התובעים טענו בנוסף לכל טענותיהם, כי בדיעבד הסתבר להם לאחר חתימתם כי על הנספח הוספה על גביו, בכתב יד, הערה לפיה הוצמדה גינה לדירתם של נתבעים מס' 8-5 מבלי לקבל את הסכמתם של התובעים להצמדה זו ואתייחס לנקודה זו בפרק הדיון. 5. לטענתם, במהלך חודש נובמבר 2004 נודע לתובעים כי בכוונת עו"ד א' שמיר לחתום על תכניות בנייה מתוקנות לפי דרישת עיריית חיפה, שאינן משקפות נכונה את ההסכמות עליהן הוסכם בהסכם השיתוף. תכניות הבנייה בין היתר גרמו לכך שדירת התובעים תהא קטנה בגודלה היחסי משאר הדירות וכי זכויות הבנייה המוקצות לה יהיו נמוכות משל הנתבעים. ביום 12.01.05 הוגשה ע"י עו"ד שמיר תכנית בנייה מתוקנת לוועדה המקומית וזאת חרף הודעה מפורשת בכתב מהתובעים המתנגדת לכך. בהתאם להסכמים בין הצדדים התובעים שבו ושטחו את טענותיהם לקיפוח בתכנון הדירה שנבחרה על ידם וכן להפרת הסכם השיתוף לפני עו"ד שמיר אשר נקבע בהסכמים גם כבורר במחלוקות בין השותפים לפרויקט. לאחר שהחל הליך הבוררות התובעים הגישו ביום 8.2.05 תובענה נפרדת לבית המשפט השלום (לפני כב' השופטת למשטרייך) בגין קיפוחם והפרת הסכם השיתוף וזאת בנוסף לבקשה למתן צו מניעה (ת.א 3007/05). בפסק דינה קבעה כבוד השופטת למשטרייך, כי קיים הליך בוררות תקין וכי במסגרתו נדונות ויידונו טענות המשיבים, תוך דחיית בקשת המשיבים למתן צו מניעה. המשיבים הגישו ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת לבית המשפט המחוזי במסגרתו טענו, שוב, להפרת הסכם השיתוף ולאי תקינות הליך הבוררות. ביום 24.1.07 התקיים דיון אשר בסופו חזרו בהם המשיבים מערעורם ופסק דינה של כבוד השופטת למלשטרייך הפך לחלוט. ביום 16.6.05 הבורר, עו"ד שמיר, נתן החלטתו לפיה הוא מקבל במלואה את חוות דעתו של השמאי מר נחום פרמינגר, מיום 6.6.05. (להלן: "פסק הבורר"). על כן סבר הבורר כי על התובעים לשאת בתשלומים המוטלים על כל משתתפי הפרויקט לפי חלקם היחסי לפי חוות הדעת. ביום 6.7.05 נתן הבורר החלטה נוספת ובה קבע כי אין בעצם ההשתתפות בקידום הפרויקט, או בתשלום התשלומים הנובעים מהשתתפות זו כדי להוות וויתור על טענות תביעה שיש למי מהצדדים. 6. ביום 1.9.06 הגישו התובעים תביעה זו שבפניי, בה הם טענו כי עקב אירועים שונים הם קיבלו 9.1% מהזכויות הבלתי מסוימות במגרש במקום 18% שהיו אמורים לקבל לחזקתם ולבעלותם. בנוסף טענות התובעים כי דירתם נחותה מדירות הנתבעים בפרמטרים שונים. ביום 6.1.08 ניתן בבית משפט זה פס"ד לפיו התביעה נדחית על הסף וזאת מנימוקים שונים. התובעים הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. ביום 28.4.09 ניתן פס"ד בערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה לפיו הערעור מתקבל והתיק מוחזר לבית משפט זה כדי שידון בתביעת המערערים לגופה, למעט בעניין תביעתם להשבת סכומי ההוצאות ששולמו, לטענתם ביתר. תחילה לטענות הצדדים שיש לציין התארכו ממש כמו שהתארך הליך זה מתחילתו ועד למתן פסק דין זה. טענות התובעים 7. לטענת התובעים בהתאם להסכמים בין הצדדים לפרויקט, הם היו זכאים לקבל דירה המהווה 18% מן הדירות ע"פ היתר הבנייה וכן 18% מן הזכויות הבלתי מסוימות ברכוש המשותף בבניין. בפועל נטען כי הם קיבלו רק כמחצית מהזכויות הקנייניות אשר רכשו. לחיזוק טענתם התובעים מפנים לחוות דעתו של השמאי פנחסיק, הקובעת כי התובעים קיבלו רק 9.1% (ברוטו) מהזכויות מהבניין בלבד. עובדה זו עולה לטענתם בקנה אחד עם אישור עיריית חיפה אשר מדדה לצורכי ארנונה את השטחים בכל הדירות ומצאה כי שטח המגורים עומד על 88 מ"ר בלבד. התובעים אף טוענים כי בפועל שטח המגורים נמוך עוד יותר שכן עיריית חיפה מודדת לצורכי חישוב ארנונה גם את שטח עליית הגג. 8. עוד לטענתם, הם לא קיבלו את הדירה שהוצגה להם בתוכנית הרעיונית שנמסרה להם טרם חתימת ההסכמים ולכן יש לדחות את הטענה כי ידעו מראש מהו שיעור הזכויות שיקבלו בסופו של יום. נטען כי התוכנית הרעיונית שהוצגה להם לא אפשרה לדלות פרטים כגון מה יהיו הגבהים בחדרים כמו כן לא יכלו התובעים לדעת כי יקבלו דירה בלתי פונקציונאלי, שכוללת ברובה שטחי שירות לעומת יתר הדירות כוללות ברובן שטחים עיקריים. התובעים מבקשים שלא לקבל אין לקבל את טענות הנתבעים הנוגעים לתוכנית הרעיונית שכן כלל לא המציאו תוכנית זו וכן לא זימנו לעדות עדים רלוונטיים, כגון אדריכל הפרויקט, אשר יכולים היו לשפוך אור על הנושא. הימנעות מהגשת ראיה מרכזית בפרשיה אשר וודאי יכולה הייתה לתרום תרומה מכרעת לחשיפת האמת ולהבהרת הנושא, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. מכאן שלא בכדי נמנעו הנתבעים מלצרף את העתק התוכנית הרעיונית כראיה לאורך כל ההליך דנן. התובעים אף טוענים כי התוכנית הרעיונית אינה זהה כלל לתוכנית שהוגשה לקבלת היתר בניה. ברור אפוא, כי התובעים לא יכלו לדעת, בעת חתימת הסכם השיתוף ועל סמך התוכנית הרעיונית את שיקבלו בסיומו של הפרויקט. 9. באשר לטענתם של הנתבעים כי גם אם הדירה מהווה רק 9.1% מהזכויות במקרקעין המדד הקובע הינו שוויה הכספי של הדירה, לטענת התובעים יש לדחות טענה זו וזאת משני טעמים: האחד: הצדדים התחייבו, עוד בטרם החלה הבנייה, כי חלוקת הזכויות הקנייניות בין בעלי הדירות תיעשה ביחס לאחוזי השטח הכולל ולא באמצעות מונחים של ערך שוק. השני: הנתבעים לא טרחו להציג ראיה, בדמות חוו"ד שמאית. תעודת ההערכה של השמאי פרמינגר היוותה ראיה אך ורק בהליך הבוררות ולא בהליך שלפנינו. 10. באשר לנתבעים 9-10 טענו התובעים כי במשך כל הליך זה ניסו נתבעים אלה לאחוז את החבל משני קצותיו: מצד אחד טענו כי דירתם זהה בשטחה ואיכותה לדירת התובעים ולכן לא התעשרו ומאידך נתבע 9 הודה כי ויתר לנתבע 5 על שטחים שהוצמדו לדירתו ומטעמים השמורים עמו ובחר שלא להגיש תביעה. בעדותו טען נתבע 9 כי לאורך כל הדרך הנחתה אותו רוח הפיוס ולכן לא בדק את החלוקה המדויקת של השטחים, את גובה התקרות בדירות האחרות, את שטח הדירות וכיוצ"ב. הוא האמין לטענתו כי החלוקה היא שוויונית, כפי שצריך היה להיות. לטענתם, גם הנתבעים 9-10 קיבלו בסופו של דבר דירה העולה באיכותה משמעותית על זו של התובעים. כך למשל: בדירתם של נתבעים 9-10 יש מרפסת בשטח 10 מ"ר בצד הצפוני, בעוד לתובעים אין מרפסת כזו, המרפסת בחזית המפלס התחתון גדולה בכ 3- מ"ר מזו של התובעים, בדירת התובעים הקיר החיצוני "הוכנס" פנימה כך ששטח הדירה הוקטן בכ 4- מ"ר, כאשר לא כן נעשה לגבי נתבעים 9-10. לאור כל האמור התובעים סבורים כי על כל הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצותם בסך של 1,381,689 ₪ וזאת מאחר שבמעשיהם ו/או במחדליהם של הנתבעים הם הפרו את התחייבויותיהם החוזיות כלפי התובעים, נהגו בחוסר תו"ל, בזדון וברשלנות כלפיהם, הם פגעו בזכויותיהם הקנייניות והפרו את חובת הנאמנות וחובות חקוקות וכן עשו עושר ולא במשפט על חשבון התובעים. טענות נתבעים 7-8 ונתבעים 1-4: 11. לטענת נתבעים 1 - 4, ונתבעים 7 - 8 תביעתם של התובעים מבוססת על הטענה שזכויותיהם הקנייניות נפגעו תוך שהם מתעלמים מכך שנקבע בפסק הבורר כי הם קיבלו זכות קנייניות בשיעור 18.55%. התובעים בחרו שלא לפעול לביטול פסק הבורר חרף טענתם לפגמים בו. בערעור נקבע כי פסק הבורר מהווה מעשה בית דין ביחס לשאלה הקניינית והתובעים בחרו שלא להגיש בר"ע גם על קביעה זו. עוד לטענת נתבעים הנזכרים, גרסת התובעים נתגלתה כגרסת בדים שכן בעדותו של התובע הובהר שהוא הסתיר מסמכים ועובדות, חזר בו מהאמור בתצהירו בחלקים מהותיים, סתר את עצמו בסתירות פנימיות וגרסתו כפי שהוצגה יכולה לכל היותר לגבש עילת תביעה של התובעים כלפי האדריכל מטעמם - אלי ניסן, עורך דינם - עו"ד שמיר וכלפי מר עמנואל מץ המנוח. לטענתם, הדירות שנבנו בפועל תואמות לדירות כפי שהוצגו להם בתכניות הרעיוניות. אם לתובע היה הסכם בכתב עם מץ המנוח, המסתמך על תכניות שונות מהדירה בפועל ושונות מאלו שהוצגו ליתר הנתבעים, אזי האחריות כלפי התובע היא של מץ המנוח ולא של הנתבעים. מאחר והתובעים טוענים שמי שייצג אותם בהסכם הוא עו"ד שמיר ויתרה מכך, עו"ד שמיר חתם בשמם על התכניות מכוח ייפוי כוח שהתובעים נתנו לו, עליהם לבוא בטענות לעו"ד שמיר שלא החתים אותם על התכנית במסגרת החתימה על ההסכם. הנתבעים 1 - 4, 7 -8 ממשיכים וטוענים כי בכל הנוגע לטענות התובעים הנוגעות לחלוקה הפנימית של דירתם עליהם לבוא בטענות למר אלי ניסן שאחראי לעניין התכנון. 12. עוד לטענתם, דין התביעה נגדם להידחות מאחר ובניגוד לטענת התובעים הוכח כי הם ידעו מהי הדירה אותה הם עתידים לקבל. בניגוד לטענתם בהליך זה, בהליך בפני כב' השופטת למלשטרייך הודו התובעים שהם ידעו איזו דירה הם יקבלו, אולם טענו שהיא לא זהה לדירה המופיעה בהיתר הבניה, אשר בהתאם לו נבנתה הדירה בפועל. התובעים שנתנו משקל רב לאותה תוכנית רעיונית, שהוצגה לכאורה בפניהם בטרם החליטו לקחת חלק בפרויקט, לא טרחו להציגה בפני בית המשפט. לעובדה כי התובעים ידעו בדיוק איזו דירה יקבלו יש חיזוק בעדויות השונות שנשמעו בבית המשפט. גם ההיגיון מחייב שהתובעים לא היו משתתפים בקבוצת הרכישה מבלי לדעת איזו דירה יקבלו, מה גם שאין קבוצות רכישה בהן לא ידוע מה יקבלו הרוכשים שאם לא כן לא ניתן היה לקדם בניה משותפת. באשר לטענת התובעים כי לא היו נכנסים לפרויקט אילו ידעו מה היא הדירה שיקבלו, טענה זו הופרכה שכן לתובעים הוגשה הצעה ע"י בני הזוג לייטנר, לרכוש את זכויותיהם בפרויקט בתמורה לכספים שהושקעו על ידם, אולם התובעים דחו הצעת רכישה זו. גם גרסת התובעים כי לא ידעו שהגינות יוצמדו הופרכה. התובעים טענו בתחילה כי בהסכם השיתוף לא הייתה גינה מוצמדת לאף אחת מהדירות. בעדותו התובע חזר בו מגרסתו זו אולם התובעים שבו והעלו טענה זו גם בסיכומיהם. יש לדחות את טענת התובעים כי הצמדת הגינות לדירות 3 ו - 4 נעשתה בכתב יד ולאחר חתימתם על הסכם השיתוף ללא הסכמתם, שכן, בחקירתו הודה התובע שלכל הפחות ביחס לדירות 1 ו - 2 הוסכם על הצמדת הגינות. מכאן שגרסת התובעים שקרית. כמו כן, מאחר וחוות הדעת מטעם התובעים הסתמכו בין היתר על ההנחה כי הגינות הוצמדו בניגוד להסכם ולא כך הדבר, די בעובדה זו כדי להשמיט את הבסיס להן. כל זאת בנוסף ל סתירות נוספות הקיימות לטענתם. 13. הנתבעים (1 - 4, 7 - 8) ממשיכים וטוענים כי מהרגע שהתובעים החלו לעלות טענות שונות הם עשו ככל יכולתם ובהתאם להוראות ההסכם פנו לבורר, שהכריע לאחר בדיקת מומחה. בקביעתו הבורר קבע כי לא רק שלטענות התובעים אין בסיס אלא שהם קיבלו חלק גדול יותר מזה שלו היו זכאים. התובעים מחקו את הערעור על החלטת כבוד השופטת למלשטרייך ביחס לקיום הליכי הבוררות ולא עתרו לביטול פסק הבורר שהפך לפסק המחייב את כל הצדדים. באשר לטענה בדבר הפרת ההסכם או קיום ההסכם שלא בתום לב הרי שהראיות כפי שהובאו, מצביעות כי ההיפך הוא הנכון והתובעים הגוררים את הנתבעים משך שנים בערכאות הם שקיימו את ההסכם שלא בתום לב. לטענת הנתבעים, גם עילת עשיית עושר ולא במשפט לה טוענים התובעים, לא הוכחה שכן לצורך הוכחתה, נדרשו התובעים להוכיח מי מהנתבעים באופן אישי התעשר ובאיזה שיעור שכן ברור שלא ניתן לחייב נתבע בעשיית עושר באם הוא לא התעשר אלא נתבע אחר. בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 20.9.10 לא יידון בית המשפט זה בעילות שנוצרו לפני מתן פסק הבורר, וכן לא יבוררו טענות ביחס לזכויות הקנייניות שכן ביחס אליהן קיים מעשה בית דין. לטענתם בתצהיר התובע כלל אין התייחסות לאירועים שאירעו לאחר מתן פסק הבורר וממילא אין בו פירוט עובדות היכולות לגבש עילה שנוצרה לאחר פסק הבורר. גם חווה"ד שהובאו ע"י התובעים אינן רלוונטיות לאור החלטות ביהמ"ש המחוזי בערעור וכן לאור העובדה כי חוו"ד אחה ניתנו עוד לפני פסק הבורר וממילא מתייחסות לתקופה ולעובדות שלפני פסק הבורר, ומטרתן להוכיח פגיעה קניינית אשר ביחס אליה כבר נקבע שקיים מעשה בית דין והיא לא תידון. זאת ועוד, שני המומחים הודו שחוות דעתם הייתה משתנה באם החלוקה הפנימית בדירה הייתה משתנה. חלוקה פנימית בדירה יכולה להשתנות בהתאם לרצונו של כל בעל דירה ועל כן אל להם לתובעים לבוא בטענות לנתבעים בעניין זה ויש בכך ללמד על חוסר הרלוונטיות של חווה"ד. זאת ועוד, שתי חווה"ד הסתמכו על ההנחה כי לדירות הנתבעים הוצמדו גינות בניגוד להסכם השיתוף, הנחה שהופרכה כאמור. חווה"ד גם לא רלוונטיות משהן ניתנו לפני פסק הבורר ומטרתן להוכיח כי התובעים קיבלו זכויות קנייניות פחותות. משנקבע כי נושא זה הוכרע וקיים מעשה בית דין לגביו, אין בחו"ד כדי להיות לעזר לתובעים. 14. באשר לנזקים הנטענים, טענו הנתבעים כי רוב בתביעת התובעים היא להחזר הוצאות. לטענתם אין חולק שהתביעה להחזר הוצאות נאסרה בהתאם לפסה"ד בערעור. מבלי לפגוע באמור, התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק. זאת ועוד הוכח כי התובעים יכולים היו להקטין את נזקם הנטען ב - 100% שכן הם הודו שבסמוך לאחר העלאת טענותיהם לראשונה הוצע להם כי זכויותיהם יירכשו כנגד כל הסכומים שהושקעו על ידם, כך שהם היו חוזרים למצבם כאילו לא נכנסו להסכם מלכתחילה וכאילו לא בוצעו כנגדם העוולות הנטענות. התובעים הודו כי ה סירבו להצעה כאמור, ומשכך ממילא אין הם זכאים לפיצוי כאמור. ביחס לעילה של עשיית עושר ולא במשפט לא הוכיחו התובעים מי מהנתבעים התעשר ומה סכום התעשרותו וכן כי המומחה מטעם התובעים הודה שהוא לא בחן את מידת "ההתעשרות" של כל בעל דירה ובהתאם לא הוכיחו הנתבעים את תביעתם בעילה זו. באשר לעילה החוזית טענו הנתבעים (1 - 4, 7 - 8) כי התובעים כלל אינם רשאים לתבוע בגינה שכן היה על התובעים להוכיח כי נתבע ספציפי גרם להפרת ההסכם עימם וכן להוכיח מהו שיעור הפיצוי לו הם זכאים מאותו הנתבע. התובעים אפילו לא ניסו לטעון כנגד נתבע ספציפי למעשים מסוימים. מעבר לאמור התובעים לא יכולים לטעון שנתבע מסוים הפר הסכם אלא אם יוכיחו כי נתבע ספציפי קיבל זכויות מעבר לקבוע בהסכם שאם לא כן הרי שמצבו אינו שונה ממצבם. מאחר והמומחה מטעמם לא קבע מהן הזכויות שקיבל כל נתבע, לא הוכיחו הנתבעים את תביעתם גם בעילה החוזית. במישור הנזיקי, לא הוכח נזק באשר נקבע שהתובעים קיבלו זכויות בשיעור של 18.55% מהזכויות וממילא לא הוכחה עילת רשלנות כנגד מי מהנתבעים, שכן הנתבעים נהגו בדרך היחידה בה הם היו יכולים לנהוג בנסיבות. טענות נתבעים מס' 5 - 6 15. לטענת נתבעים מס' 5 ו - 6 החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28/4/09 קובעת שפסק הבוררות מיום 16/6/05 יצר מעשה בית דין סופי ומחייב בסוגיית ההוצאות (סכום ההשתתפויות הכספיות של השותפים) ועל כן אין מקום לדון בסוגיה זו פעם נוספת. בעדותו בבית המשפט טען התובע כי הנזקים אשר אינם נזקי הוצאות מגיעים לסכום של כ - 50,000 ₪. למרות האמור, התובעים במודע הגישו תביעה "מתוקנת" על סך של 1,381,689 גם התובע בעדותו לא ידע להסביר זאת. נתבעים מס' 5 ו - 6 ממשיכים וטוענים כי בהליכים קודמים בין הצדדים כבר הייתה ההכרעה בנוגע לזכויות הקנייניות של התובעים, וההכרעה הינה שהתובעים קיבלו 18.55% מהזכויות. חלקם הוא למעשה הגדול ביותר מכל שותף אחר בפרויקט ויותר מהחלק בשיעור 18% להם הם טוענים. כבר במהלך הפרויקט התובעים העלו את טענתם לקיפוח. טענה זו נבדקה מקצועית על ידי השמאי נ. פרמינגר והוכרעה משפטית בפסק בורר על ידי כבוד הבורר א. שמיר, אשר קבע שהתובעים קיבלו יותר מ- 18%. התובעים מעולם לא עתרו בבקשה כלשהי לביטול פסק הבוררות ועל כן הוא עומד. 16. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 28/4/09 נפסק, כי אין לראות כל מניעה מצד התובעים לתבוע פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם על ידי השותפים או מי מהם ובלבד שמדובר בנזקים שנולדו לאחר מתן פסק הבורר. דהיינו התובעים הוגבלו לעילות שנולדו לאחר ה- 16/6/05. עיון בכתב התביעה המתוקן מעלה שאין בו טענה לעילות שנולדו לאחר פסק הבורר. כל כולו של כתב התביעה המתוקן הינו חזרה על האמור בכתב התביעה המקורי בגין עילות שנולדו לפני פסק הבורר. העילה הנזיקית של התובעים שאמורה הייתה להיות "לב ליבה" של התביעה שהותרה, על ידי בית המשפט המחוזי, אינה מצביעה על כל מעשה או מחדל של הנתבעים ונעדרת כל ביסוס בדין. עיון בתביעה ובראיות מעלה, כי אין כל אפשרות להעניק את הסעד הכספי המבוקש בתביעה. כתב התביעה ובראיות אין פירוט איזה מעשה או מחדל נזיקי ספציפי עשה כל נתבע ולא איזה נזק ספציפי נטען שנגרם מכל מעשה או מחדל, על ידי נתבע ספציפי. בתצהירם התובעים מפרטים את טענותיהם לקיפוח במספרים ואחוזים וטוענים שחלקם הוא בגודל 13.64%, גדול יותר משנטען על ידי המומחים מטעמם (מר גיל רפאל ומר פנחסיק). לא זו בלבד התובע אף מצהיר כי חלקם של התובעים הוא 13.64% וזאת בנוסף לשטחים נוספים שהם שטחי שירות אשר מתווספים לדירת התובעים. דהיינו, עוד לפני חישוב שטחי השירות טוענים התובעים, כי כבר יש להם 13.64%, אז איך ייתכן שבתוספת שטחי השירות יש להם לפי תביעת התובעים רק 9.1%? למעשה דירת התובעים הינה הדירה ששווייה הינו הגבוה ביותר מכל הדירות בפרויקט - 18.55%. על פי חוו"ד מר פרמינגר עליה נסמך מר פנחסיק, אכן שווי דירת התובעים עולה על שווי כל יתר דירות הפרויקט ואף בשיעור העולה על 18%. כאמור, העובדה שהתובעים קיבלו יותר מכול יתר השותפים, לא מנעה מהם להגיש תביעה זו. 17. מעדותו של התובע עולה כי התובעים רכשו את הדירה מעמנואל מץ המנוח ורק "בשלב מתקדם יותר התברר שזו בנייה שיתופית. למרות שלדבריהם לא ידעו מה הם רוכשים מלבד היות המדובר בדירת פנטהאוז בקומה השלישית, טענו בכתב התביעה כאילו הייתה אמורה להיות הגינה שבקומת הקרקע צמודה לדירתם. מעדות התובע הסתבר שהתובעים מעולם לא סברו שיקבלו פנטהאוז עם גינה אלא הכוונה הייתה שתהיה לו נגישות לגינה, שכן הם סברו כי הגינה היא רכוש משותף. למרות האמור, בנספח ג' כתוב מפורשות שהגינות מוצמדות לדירות 1 ו- 2, וזאת מאשר אף התובע. מעדותו אף עולה כי כבר בשנת 2003, מר עמנואל מץ ז"ל נתן בידי התובעים את התוכניות ולמעשה מי שביצע את העוולה כלפי התובעים, ככל שהייתה עוולה, היו בכלל מץ המנוח, עו"ד שמיר ומר אלי ניסן. כל המעוולים הנטענים על ידי התובעים אינם הנתבעים בתביעה זו. עוד לטענת נתבעים מס' 5 ו - 6 תביעת התובעים נועדה למעשה לתקוף את פסק הבוררות החלוט. טענת התובעים כנגד פסק הבוררות והערכת השמאי מר פרמינגר, יוצאת מנקודת הנחה (שגויה) כאילו פרמינגר מדד רק שטחים ברוטו אולם עיון בחו"ד של מר פרמינגר מעלה כי אין כל בסיס לטרוניות התובעים. באשר לטענות התובעים הנוגעים לחלוקה הפנימית בדירתם, התובעים מסרו למר אלי ניסן בקשות לגבי שינויים פנימיים בדירתם וזאת זמן רב לאחר שכבר היה תשריט ועוד טרם בוטל יפוי הכוח לעו"ד א. שמיר. כל עוולה נטענת על ידי התובעים הייתה, אם הייתה, של בעל מקצוע עמם התקשרו התובעים ישירות, לרבות התכנון האדריכלי שעשה מר א. ניסן עבור התובעים בחלוקה הפנימית של דירת התובעים. גם המחשבה כאילו הנתבעים זכו מן ההפקר ב"הנאה" וקיבלו דירות "שווה יותר" נשענת בעיקר על חלוקה פנימית זו או אחרת של כל דירה, הניתנת לשינוי בכל עת. יחד עם זאת, גם המחשבה כאילו הנתבעים "קיבלו יותר" נסתרה הן על ידי ממצאי השמאי מר פרמינגר והן על ידי ממצאיו של כבוד הבורר בפסק בורר חלוט. נתבעים מס' 5 ו - 6 מוסיפים וטוענים כי מעבר לעובדה ששתי חוות הדעת מטעם התובעים, של פנחסיק ורפאל גיל, נערכו על בסיס נתונים שנולד טרם פסק הבוררות. שתי חוות הדעת מתייחסות לאופן החלוקה הפנימית שבדירה, אשר כאמור הייתה בשליטת כל אחד מהשותפים בפרויקט. לפיכך שינוי בחלוקה הפנימית של דירת התובעים יש בה כדי לשמוט את הקרקע תחת שתי חוות הדעת. יתרה מזאת, כפי שכבר נטען בעבר מי שהיה אמון על החלוקה הפנימית הינו האדריכל מר א. ניסן מטעם התובעים. היות ושתי חוות הדעת מתייחסות לחלוקה הפנימית, להווי ברור שאין בכך כל רלבנטיות לשווי דירת התובעים על פי הסכם השיתוף. זאת ועוד, עיון בחוות דעת של מר פנחסיק מעלה שמר פנחסיק לא העריך את שווי הדירה של התובעים! מר פנחסיק גם לא העריך את שווי יתר הדירות בבניין ולא העריך את שווי כלל הדירות בבניין. מה שמר פנחסיק עשה זה, הסתמך על מסקנות חוות הדעת של פרמינגר, תוך שהוא סומך על קביעת מר פרמינגר לעניין שווי דירת התובעים ועל קביעת שווי כל יתר הדירות. לפיכך, מקבל מר פנחסיק את פרמטרים שנקבעו על ידי מר פרמינגר לעניין שווי כל הדירות ועל כן הצגת הדברים בחו"ד כאילו התובעים קיבלו שווי של 9.1% בעוד הקביעה של מר פרמינגר שהתובעים קיבלו 18.55% הינה חלק מובנה מבסיס חו"ד. אף התובעים מתנגדים לחו"ד של מר פנחסיק מנימוק שאין בה את המדד הנדרש לקביעת השווי. 18. באשר לעילה החוזית אותה העלו התובעים לרבות "הפרת חוזה" ו"קיום חוזה שלא בתום לב" נטען כי הן אינן "עילה נזיקית" שהותרה לתביעה על ידי בית המשפט המחוזי. מבלי לגרוע מכך, הראיות מצביעות על כך שהעובדות הנטענות להפרת חוזה, אינן נכונות, בלשון המעטה. בתביעתם, תחת פרק "רשלנות" - חוזרים התובעים אל חוק החוזים, עילה נזיקית לא מצויה שם. בניסיון עקר חוזרים התובעים ומנסים להציג עילה נזיקית בעודם למעשה טוענים לעילה חוזית. בטענה בדבר הפגיעה הקניינית כביכול, שוב, התובעים מתעלמים מקביעתם של בית המשפט המחוזי ובית משפט נכבד זה, כי זכויותיהם הקנייניות של התובעים כבר הוכרעו והם בשיעור 18.55%. התובעים לא הצליחו להוכיח מעשה או מחדל של הנתבעים הספציפיים במעשה או מחדל ספציפי וגרימת נזק ספציפי. בית המשפט אינו מומחה מטעם הצדדים ואין זה תפקידו להשלים ראיות התובעים או עילות התובעים. מגוחך לדבר על נזק כביכול שנגרם לתובעים, אשר גררו את הנתבעים על פני אין סוף הליכים. בעדותו התובע הודה כהודאת בעל דין שכל נזקיו שאינם בגדר "הוצאות" מסתכמים בסך כולל של 50,000 שקלים חדשים בלבד. זאת ועוד, התובעים לא עשו דבר להקטנת נזקיהם, לא השכירו את דירתם והותירו אותה מוזנחת. בהתאם לעדותו של מר ד. שוורץ, (דמי השכירות לשש שנים הינם בגובה של 360,000 ₪ נומינאלית). כבר ב- 28/2/2005 הוצע לתובעים לרכוש את מלוא זכויותיהם כנגד תשלום מלוא השקעתם בפרויקט, אך פניות אלה הושבו על ידי התובעים ריקם. לאור כל האמור מדובר בתביעת סרק ועל כן יש לדחותה ומן הראוי לפסוק לנתבעים הוצאות ראויות ולחייב התובעים אף בהוצאות עונשיות לדוגמא. טענות נתבעים מס' 9 - 10 19. לטענת נתבעים מס' 9 ו - 10 הם שורבבו להליך לא להם. לפי חוות-הדעת שהציגו התובעים, דירתם של הנתבעים 9 ו-10 זהה (ואולי אף נחותה) מדירתם של התובעים. כל פיצוי, אם וככל שמגיע לתובעים, מגיע להם מהנתבעים האחרים אך לא מהנתבעים 9 ו-10. תביעת התובעים מבוססת על שתי חוות-דעת: האחת של מר רפאל גיל והשנייה של מר גרשון פנחסיק. שני המומחים מטעם התובעים אישרו שבכל הפרמטרים הרלוונטיים האמורים, דירתם של הנתבעים 9 ו-10 (דירה מס' 5) שווה, למעשה, לדירת התובעים (דירה מס' 6), ואולי אף נופלת ממנה. לא רק זאת, המומחה מטעם התובעים, מר פנחסיק, אישר בעדותו, כי שוויה של דירת הנתבעים 9 ו-10, לפי התחשיב אותו ערך, נופל משוויה של דירת התובעים. בעדותו, מר רפאל גיל, אישר שהגבהים והשטח בדירות 5 ו-6 הם זהים. מר גיל אף אישר, כי כשם שדירה מס' 6 כוללת ברובה שטחי שירות, כך גם דירה מס' 5 כוללת בעיקר שטחי שירות, לטענתו - בניגוד לשאר הדירות הכוללות ברובן שטחים עיקריים. מר גיל אישר, כי השטח שצומצם, לכאורה בלבד, מדירה מס' 6, הוא חלון צרפתי עם ריצפה אשר, ככל הנראה, החליטו התובעים להפוך שטח קטן זה לחלון צרפתי משיקולים עיצוביים. השוויון בין שתי הדירות (זו של התובעים וזו של הנתבעים 9 ו-10) היה ידוע לתובעים וליתר הצדדים לפרויקט הבניה מלכתחילה, ולא במקרה ציין עו"ד במכתבו מיום 24.11.2004 כי הנתבעים 9 ו-10 נמצאים ביחד עם התובעים "בסירה אחת". גם מר פרמינגר, אשר נתן את תעודת ההערכה, קבע את שוויה של דירתם של הנתבעים 9 ו-10 (דירה מס' 5) ב-14,000$ פחות מדירתם של התובעים. הדברים מוצאים ביטוי גם בחיובי הארנונה לעיריית חיפה. שטחי המגורים בדירת התובעים לצרכי ארנונה מסתכמים ב-88 מ"ר. לעומת זאת, שטחי המגורים לצרכי ארנונה בדירת הנתבעים 9 ו-10 מסתכמים ב-79 מ"ר בלבד. כך גם השטחים הנוספים, שעליהם משלמים הנתבעים 9 ו-10 ארנונה, קטנים מאלה של התובעים. 20. לאורך ההליך המשפטי כולו, הציעו הנתבעים 9 ו-10 לתובעים, למחוק אותם מהתביעה, וזאת, כאמור, בהסתמך על חוות-הדעת של התובעים, של מר פרמינגר ועל טיעוניהם, אך התובעים סירבו לכך עקב טענות טקטיות ובודאי שלא מטעמים משפטיים. השארת הנתבעים 9 ו-10 כ"בני-ערובה" בתביעה לא להם, כדי לנסות ולהשיג הישגים כלשהם או סעדים כלשהם מהנתבעים האחרים היא למעשה, שימוש לרעה בהליכי משפט, תוך עינוי דינם של הנתבעים 9 ו-10. לאור זאת, ומעבר לזכותם של הנתבעים כולם לפסיקת הוצאות משמעותית מהתובעים, יש מקום לפסוק הוצאות מיוחדות לזכות הנתבעים 9 ו-10, שיהיה בהן כדי להביע את מורת-הרוח הברורה מגרירת הנתבעים 9 ו-10 להליך המשפטי, ושיהיה בהן גם כדי לפצות, ולו במעט, על עינוי הדין שעברו הנתבעים 9 ו-10 במהלך 6 שנות ניהול ההליכים המשפטיים. נתבעים מס' 9 ו - 10 מדגישים כי לפי חוות-הדעת מטעם התובעים ואפילו לשיטת התובעים, הם לא התעשרו על-חשבונם של התובעים, ומכיוון שכך - התובעים לא היו אמורים כלל לתבוע אותם. לכל אורך הדרך הבהירו הנתבעים 9 ו-10, כי הם מבקשים להימנע מעימותים וניהול הליכי תביעה. יחד עם זאת, אין בכך משום הסכמה של הנתבעים 9 ו-10 לשלם לתובעים סכומי כסף כלשהם. התובעים התקשו לקבל את העובדה שהנתבעים 9 ו-10 לא נכנסו לשאלת הזכויות, לא היו מעוניינים בעימותים וביקשו להימנע מהגשת תביעה, מבלי לבדוק בכלל את שאלת זכאותם. הנתבעים 9 ו-10 אשר חצו את גיל ה-70 מבקשים לחיות את חייהם בשקט ללא עימותים וסכסוכים. אין בגישה לגיטימית זו כדי לגרוע כהוא זה מהעובדה שהתובעים אינם זכאים לשום סעד מהנתבעים 9 ו-10. מאחר שעניינה של התביעה הוא תשלומי איזון בין הצדדים השונים לפרויקט הבנייה, הרי שברי, כי הנתבעים 9 ו-10 אינם חייבים לתובעים דבר, אין הם צריכים לפצותם או לשפותם. נטען כי במסגרת ההליך המשפטי גררו התובעים את הנתבעים 9 ו-10 להליך משפטי ארוך, מיותר ויקר, ובהתנהלותם הם הסבו לנתבעים 9 ו-10 נזקים והפסדים נוספים. 21. נתבעים 9 ו-10 ממשיכים וטוענים כי לא הפרו כלל את החוזה עם התובעים. התובעים טוענים, שהוסכם כי הם יקבלו דירה השווה באיכותה לדירות הנתבעים, אך הם לא הוכיחו שלא כך היה. מכל מקום, כפי שהוכח דווקא על-ידי המומחים מטעם התובעים, דירתם של התובעים היא באיכות השווה לדירת הנתבעים 9 ו-10 (ואולי אף עולה עליה), ועל-כן - הנתבעים 9 ו-10 לא הפרו כל התחייבות נטענת. כך גם לעניין התחייבות בעניין ההצמדות - גם כאן, ההצמדות לדירת התובעים אינן פחותות מההצמדות לדירת הנתבעים 9 ו-10. לאלה וגם לאלה לא צמודה גינה. עוד ובניגוד לנטען, תעודת ההערכה של מר פרמינגר לא היטיבה עם הנתבעים 9 ו-10, וודאי שלא היטיבה עמם על-חשבון התובעים. מעבר לכך, לטענת נתבעים מס' 9 ו - 10 בית המשפט המחוזי לא התיר לתובעים להעלות, במסגרת כתב התביעה המתוקן, טענות חוזיות, והורה להם למקד את תביעתם בעילה נזיקית בלבד. התובעים טוענים להתרשלות הנתבעים, בכך שקיימו את החוזה שלא בתום-לב.עילה זו כאמור, לא הותר לתובעים להעלות במסגרת כתב התביעה המתוקן. באשר לטענת התובעים להפרת סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעה שהנתבעים פגעו (לפי הנטען) בזכויותיהם הקנייניות של התובעים, בית המשפט המחוזי קבע, כי קיים מעשה בית-דין בכל הנוגע לעילת התביעה הקניינית, ועל-כן לא ניתן להכניס עילה זו "בדלת האחורית" בטענה של הפרת חובה חקוקה. תביעתם של התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש, מעבר להיותה מופרכת ביחס לנתבעים כולם, היא מופרכת עוד יותר ככל שהיא נוגעת לנתבעים 9 ו-10, אשר הם אלה שחוו עוגמת-נפש ועינוי-דין מעשה ידיהם של התובעים שסירבו לאורך כל ההליך למחוק אותם מכתב התביעה. לכן מבוקש להשית על התובעים הוצאות מיוחדות בגין כפיית ההליך המשפטי עליהם והוצאותיהם במסגרת ההליך. דיון והכרעה 22. ראשית אתייחס לבקשה לביקור במקום (בדירה) שהועלתה ע"י התובעים בסיום שמיעת הראיות; לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים וכן לאחר שעיניתי בחוות הדעת שהוגשו, לא מצאתי מקום לענות לבקשה לביקור במקום. בית המשפט איננו מומחה או תחליף למומחה בתחום הבנייה וכך גם אין לו מומחיות בתחום השמאות. בחומר הראיות בפניי בית המשפט מונחות מספר חוות דעת בתחומים וכן פסק של הבורר עו"ד א' שמיר. יש בחומר הראיות שבתיק כדי לתת את התמונה המלאה הנדרשת לצורך מתן פסק הדין. על כן אין בביקור של בית המשפט במקום כדי להוסיף או לשנות מהתוצאה הסופית. כעת אעבור למחלוקות ואתחיל מהקל אל הכבד. תביעתם של התובעים כלפי נתבעים מס' 9 - 10 23. נתבעים מס' 9 ו - 10 טענו ובדין טענו, כי שורבבו להליך לא להם. התובעים טענו כי נתבעים 9-10 קיבלו בסופו של דבר דירה העולה באיכותה משמעותית על זו של התובעים. לחיזוק טענה זו הפנו התובעים למרפסת בשטח 10 מ"ר בצד הצפוני (לתובעים אין מרפסת כזו) וכן טענו כי המרפסת בחזית המפלס התחתון גדולה בכ 3- מ"ר מזו של התובעים. כמו כן טענו כי בדירת התובעים הקיר החיצוני "הוכנס" פנימה כך ששטח הדירה הוקטן בכ 4- מ"ר, כאשר לא כן נעשה לגבי דירתם של נתבעים 9-10. אומר כבר כעת כי לאחר שסקרתי את כל חוות הדעת שהוצגו ע"י הצדדים, החלטתי כי חוות דעתו של מר פרימנגר (ראה: ת/3ז) עדיפה בעיני על פני חוו"ד האחרות ועל כן בית המשפט מקבל את ממצאיה כמות שהם. אם לא די בכך, הרי שגם לפי חוות-הדעת שהציגו התובעים (ראה: ת/1 וכן ת/2) וגם לפי חקירות המומחים מטעמם (ראה עמ' 20 - 21 ובעיקר עמ' 27 לפרוטוקול הדין מיום 11.9.11) ברור כי דירתם של הנתבעים 9 ו-10 זהה, ואולי אף נחותה, מדירתם של התובעים. על-כן - הנתבעים 9 ו-10 לא הפרו כל התחייבות נטענת. כך גם לעניין התחייבות בעניין ההצמדות - גם כאן, ההצמדות לדירת התובעים אינן פחותות מההצמדות לדירת הנתבעים 9 ו-10. לאלה וגם לאלה לא צמודה גינה. חוות הדעת של מר פרמינגר לא היטיבה עם הנתבעים 9 ו-10, וודאי שלא היטיבה עמם על-חשבון התובעים. לפי חוות הדעת (ראה: ת/3ז) השטח ברוטו של נתבעים 9 ו - 10 הינו זהה לחלוטין לשטח של התובעים. באשר לאומדן שווי השוק של הדירות, דירתם של נתבעים 9 ו - 10 הינה 17.99% מהפרויקט בעוד דירת של התובעים הינה 18.55%. זאת ועוד, מהעדויות שנשמעו לפני עולה כי שינויים מינוריים וקטנים בין דירת התובעים לדירתם של נתבעים 9 ו - 10 נוצרו כתוצאה משינויים בתכנון ובעיצוב פנימי, שינויים אשר אותם קבע כל דייר בנפרד בנוגע לדירתו. 24. לאור כל האמור יש לקבל את עמדת הנתבעים 9 ו-10 כי תביעה זו כלפיהם משוללת כל עילה ומן הדין לדחותה כלפיהם. בסיום הדיון בתיק זה לא עלה בידי התובעים לבסס כל עילה או כל סיבה אחת מניחה את הדעת לאי הענות לבקשת הנתבעים 9 ו-10 למחוק אותם מכתב התביעה ובכך לחסוך בהוצאותיהם. לאור האמור בסעיף הקודם, בנוגע לאחוזים המחזיקה כל דירה משטח הבניה בפרויקט, טענת ההתעשרות על חשבון התובעים, שנטענה גם כלפי נתבעים אלה לא הוכחה. טענותיהם הנותרות של התובעים כלפי נתבעים 9 ו-10, מתבססות על כך כי נתבע 9 הודה שויתר לנתבע 5 על שטחים שהוצמדו לדירתו ובחר שלא להגיש תביעה. בעדותו טען מר סטריכמן, נתבע 9 ,כי רצה לשמור על יחסים טובים בינו לבין שאר השכנים על כן לא התעקש על קוצו של יוד (ראה עמ' 85 לפרוטוקול הדיון מיום 21.6.12). בנוסף, מכוון שהיה בלחץ זמן הסכים לוויתורים במטרה לקדם את הפרויקט (ראה עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 21.6.12). בכל הכבוד לתובעים, התנהגותם הפייסנית של נתבעים מס' 9 ו - 10, כלפי שכניהם בפרוייקט, אינה יכולה להוות עילת תביעה כנגדם. לאור האמור תביעת התובעים כלפי נתבעים 9 - 10 נדחית. התנהלות התובעים והעובדה כי במסגרת ההליך המשפטי שלפנינו גררו התובעים את הנתבעים 9 ו-10 להליך משפטי יקר ארוך ומיותר תילקח בחשבון בפסיקת ההוצאות בסיומו של פס"ד זה. תביעתם של התובעים כלפי נתבעים מס' 1 - 8 25. כפי שכבר קבעתי בהחלטתי מיום 20.9.10, על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 28.4.09 עילת התביעה שלגביה הכריע הבורר ולגביה יש מעשה בית דין, הייתה אך ורק בעילה הקניינית. כאמור חוות דינו של מר פרמינגר מיום 6.6.05 (ראה: ת/3ז') היא זו המקובלת עלי. חוות דעת זו הנחתה גם את עו"ד שמיר בקביעותיו כבורר במחלוקת בין הצדדים בכל הנוגע לתביעת התובעים להשבת סכומי הוצאות ששילמו לטענתם ביתר. לאחר בחינה של חוות הדעת, נראה כי התובעים מתעלמים מכך שנקבע בחוות הדעת כי אומדן שווי השוק של הדירה שברשותם הינו 18.55%. לא ברור טענתו של התובע כי יש לעשות שימוש באומדן אחר שכן גם לשיטתו הדירות אינן זהות. התובע נשאל על כך (בעמ' 36 לפרוטוקול) והשיב: "ש. אתה נתת תשובה לבית המשפט שכאשר מדובר בדירות בפרויקט משותף הדירות לא זהות , לא יכולות להיות זהות, הפרמטרים של השווי כוללים הרבה מאוד פרמטרים, תסכים איתי שהחלוקה כאשר הם לא יכולות להיות זהות ששווי הדירות צריך להיות פחות אות יותר זהה בפרויקט , הדירה קומת קרקע מעל החנייה היא לא יכולה להיות זהה לדירת הפנטהאוז הדרך היחידה בפרויקט שיתופי ששווי הדירה יהיה זהה פחות או יותר בין כל הדירות? ת. שווי כספי? שווי באיכות? ש. הדירות הן לא זהות, לא היו יכולות להיות זהות ולא הבנת שהן זהות, לא הבנת שהולכים לבנות 6 פנטהאוזים. ת. לא. ש. ברור שיש דירה בקומה ראשונה שלא יכולה להיות פנטהאוז. ת. נכון..." אין ספק כי כל הדירות בפרויקט לא תוכננו כזהות ולא יכלו להיות זהות. לא ניתן להשוות בין דירת קרקע עם גינה לדירת פנטהאוז. מה יהיה אם כן הבסיס להשוואה? ברור כי נהוג להשתמש בבסיס השוואה כספי, קרי, אומדן שווי השוק של הדירות הנדונות. באומדן זה, לא יצאו התובעים חסרים ולא במאום. 26. לאור האמור אומר כבר כעת כי אין אני מוצא ממש בתביעתם של התובעים. אין אני מוצא רשלנות של שאר הדיירים בפרויקט כמו גם עשיית עושר ולא במשפט. יש להניח כי התובעים ידעו איזה דירה מיועדת להם. העדויות השונות וכן הראיות שהוצגו לפני מחזקות הנחה זו. בנוסף אין זה אלא הגיוני כי התובעים לא היו משתתפים בקבוצת הרכישה מבלי לדעת איזו דירה יקבלו. התובעים בעצמם טענו כי מר מץ המנוח, הציג בפניהם תוכנית רעיונית (אותה לא טרחו להציג בפני בית המשפט), במידה והתובעים סברו כי אין הם יכולים להבין מאותה התוכנית מאומה לגבי הצורה והתכנון של דירתם היה עליהם להסתייע באנשי מקצוע או לבקש הבהרות נוספות בטרם הצטרפו לפרויקט (ראה תשובתו של התובע לשאלת ביהמ"ש בעניין בעמ' 58 לפרוטוקול הדיון מיום 27.12.11). אני לא מקבל גם את טענת התובעים כי לא היו נכנסים לפרויקט אילו ידעו מה היא הדירה שיקבלו, טענה זו הופרכה שכן לתובעים הוגשה הצעה ע"י בני הזוג לייטנר, לרכוש את זכויותיהם בפרויקט בתמורה לכספים שהושקעו על ידם, אולם התובעים דחו הצעת רכישה זו (ראה: נ/3). 27. זאת ועוד, שני המומחים מטעם התובעים הודו שחוות דעתם הייתה משתנה באם החלוקה הפנימית בדירה הייתה משתנה (ראה לדוגמה תשובתו של מר רפאל גיל בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 11.9.11). חלוקה פנימית בכל דירה ודירה נעשית לפי רצונו של בעל הדירה, ומשתנה בהתאם לרצונותיו. על כן יש לדחות את טענות התובעים בעניין זה. לפיכך מסקנתי הינה כי התובעים לא הצליחו להוכיחו כי נגרם להם נזק, וכן לא הוכיחו כי עשו דבר או חצי דבר בניסיון להקטין את נזקם הנטען. הם סירבו להצעה למכור את זכויותיהם כנגד כל הסכומים שהושקעו על ידם. כמו כן הם לא עשו דבר עם הדירה והותירו אותה ריקה וללא שימוש. הם לא השכירו אותה וזאת למרות שלפי עדותו של מר שוורץ (עמ' 84 לפרוטוקול הדיון מיום 21.6.12) יכלו לקבל כדמי שכירות עבור הדירה בין 5,000 ₪ ל -5,500 ₪ לחודש. בסופו של יום, כאשר ניתנה לתובעים מלוא ההזדמנות להוכיח את טענותיהם, התובעים לא הצליחו להוכיח מעשה או מחדל של הנתבעים הספציפיים במעשה או מחדל ספציפי וגרימת נזק ספציפי. בנוסף התובעים לא הצליחו להוכיח התעשרות על חשבונם של מי מהדיירים, לא באופן כללי וכן לא באופן ספציפי. כמו כן לא הוכיחו הפרות חוזיות או קיום החוזה בחוסר תום לב. לסיכום, הנני קובע כי התובעים לא הוכיחו את עילת תביעתם ולא הוכיחו שזכויותיהם של נפגעו ע"י מי מהנתבעים. חוות הדעת של מר פרמינגר מיום 6.6.05 (ראה: ת/3ז) קובעת באופן ברור כי אומדן שווי השוק של הדירה שברשות התובעים אף גבוה מהמובטח ( 18.55%). על כן יש לדחות את תביעתם גם כנגד נתבעים מס' 1 -8. התוצאה: 28. אשר על כן התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים 1 - 8 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של10,000₪ בצירוף מע"מ. התובעים ישלמו לנתבעים מס' 9 - 10 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של10,000₪ בצירוף מע"מ. בנוסף התובעים ישלמו לנתבעים מס' 9 ו - 10 הוצאות מיוחדות בסך של15,000₪ בצירוף מע"מ, כאשר הסכום הוא גבוה מאשר ליתר הנתבעים בשל כפיית ההליך המשפטי עליהם ללא כל הצדקה ובמיוחד לנוכח העובדה כי בשלבי הדיון ניתן היה למחוק את התביעה כנגד ללא הוצאות. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בניהקבוצת רכישה