תאונת עבודה לפני 10 שנים - התיישנות

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה לפני 10 שנים - התיישנות: 1. הסוגיה שעליה יש לתת את הדעת בתיק, הינה, סוגית השיהוי וההתיישנות. התובע נפגע, לטענתו, בתאונת עבודה, ביום 10.02.86, ותביעתו לנתבע, הוגשה רק ביום 28.05.96 דהיינו כ- 10 שנים לאחר מכן. התביעה נדחתה על ידי הנתבע ביום 15.01.97 מחמת השיהוי בהגשתה כשבדחיה נרשם על ידי פקיד התביעות: "אם אירעה תאונה, בעבודה במועד הנ"ל, בשל הזמן הרב שחלף, אין באפשרותי לבחון פרטי הארוע ואת העובדות הקשורות לתאונה." בהתאם להחלטתי מיום 02.06.98, פוצל הדיון לשני שלבים כאשר בשלב הראשון ידונו שאלות ההתיישנות והשיהוי ורק אם יחלוף התובע על פני משוכות אלה, יהיה מקום לדון בתביעה לגופה. 2. התובע תושב עזה, עבד כפועל בנין ולטענתו נפגע בעינו עת משך חוט ברזל. ביום .10.02.86 מתוך מכתבה של התובעת חברת - "ישראל חבס ובניו בע"מ" עולה כי הועסק כקבלן משנה. נציין כי מהתיעוד שהגיש התובע, יתכן כי מעמדו של התובע הינו מעמד אחר ולא מעמד של עצמאי. 3. למעשה, הובא כבר בשנת 90 סיפורו של התובע לנתבע וזאת באמצעות תוכנית רדיו - מגזין למשפחה. בעקבות סיפורו של התובע, נשלח אליו מכתב על ידי א.מנע מנהל אגף הביטוח בנתבע. העתק מהמכתב נשלח גם לבא כוחו של התובע - עו"ד מנבי וייס. במכתבו מזמין מר מנע את התובע להגיש תביעה בהקדם האפשרי וללא כל דיחוי נוסף ואף מצרף טפסי תביעה לפגיעה בעבודה. היה זה התובע שצירף מכתב זה של ה"ה א. מנע לתביעתו. 4. לאחר שתביעת התובע נדחתה, בראשית שנת 1997, הגיש בא כוחו ביום 16.07.97 את התביעה שלפני. התביעה הוגשה איפוא, כשישה חודשים לאחר על-ידי הנתבע. לפיכך, ברור כי אין לנו איפוא ענין בסעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: החוק) ותקנותיו הדנות בענין ההתישנות בהגשת תובענות לבית הדין אלא , ענין לנו בשיהוי בהגשת התביעה לנתבע. 5. באשר לטענת השיהוי: עפ"י סעיף 296 לחוק: "כל תביעה לגימלת כסף תוגש תוך שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אולם, רשאי המוסד ליתן גימלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור". להבדל שבין שיהוי להתיישנות, ולחלות סעיף 296 לחוק ראה גם דיון מס' לד/151-0 מסק יעקבסון נ. המוסד לביטוח לאומי פורסם בפד"ע ו' עמ' 4. וכן, דב"ע מד/128-0 המוסד לביטוח לאומי נ. חיה המר פד"ע טז' עמ' 220. 6. ביה"ד הארצי קבע כי מטרותיו של סעיף 296 הן - לאפשר למוסד לביטוח לאומי לבחון עובדות בתוך זמן מסויים לאחר התרחשותן, והשניה - לאפשר למוסד לערוך תקציב ולייעד קרנות מתאימות. הקיצבאות שבביטוח לאומי לא באו להיות דרך לחיסכון מצטבר, והמוסד אינו קופת חיסכון שבה מפקידים גימלאות לעת מצוא, מובן ששיקול דעתו של המוסד צריך שיופעל כראוי וכיאות. מאז פסקי דין אלה, שונתה ההלכה, בדב"ע נד/87-0 חביבה אליעזר נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע כח 233 וכן בדב"ע נד/287-0 המוסד לביטוח לאומי נ. חיה הררי ואח' פד"ע כח 121; בדב"ע נד/87-0 הנ"ל הבדיל ביה"ד הארצי בין מקרה שהעובדות הרלוונטיות לאירוע ניתנות לשיחזור בנקל, לבין מקרה שאין הן ניתנות לשיחזור כזה, וציין כי על המוסד לבחון את העובדות בכל מקרה לנסיבותיו, שמא יש בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל. ביה"ד אישר כי אכן יש להביא בחשבון כי אפשרויות המוסד להתגונן בתובענה הולכות ונעשות קשות יותר, ככל שחולף הזמן בין מועד התאונה לבין המועד שבו מוגשת התביעה למוסד. 7. יש ליתן משקל מכריע, כאשר יש צורך להוכיח אירוע, כגון פגיעה בעבודה שלא באמצעות מסמך רישמי, לשיהוי שבהגשת התביעה, ואז תהיינה הוראות סעיף 296 ישימות. ביה"ד הארצי בענין חיה הררי הנ"ל אימץ את ההלכה שבד"ע נד/87-0 הנ"ל, והוסיף כי הדברים שנאמרו שם תואמים מדיניות שיפוטית ראויה ומהווים פרשנות נכונה של סעיף 296 לחוק. ביה"ד הוסיף, מפי כב' הנשיא גולדברג, כי אין כל הצדקה היום להתייחס לתכלית ההסטורית שהביאה לפירושו של סעיף 296 בפסיקה עד הילכת חביבה אליעזר, ולפיכך, יש מקום לשינוי ההלכה. שם קבע ביה"ד הארצי את מבחן הסבירות כפרק הזמן שנקבע בחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, כ- 7 שנים למפרע מיום הגשת התביעה. 8. אכן, פסקי הדין חביבה אליעזר וחיה הררי, הנ"ל, הרחיבו את האפשרויות של המבוטחים להגיש תביעות אך, זאת רק במקרים מתאימים שנקל להוכיח את כל העובדות הנצרכות באמצעות מסמכים רשמיים. נציין כי בדב"ע נא/31-0 המל"ל נגד אהרון ציון פד"ע כג 367, נדחתה תביעתו של עוזר קצין הבטחון בשגרירות ישראל בלונדון לפסק דין הצהרתי בענין הכרה בתאונת עבודה מחמת השיהוי לאחר שחלפו כ- 11שנה מקרות אירוע הנטען ושם אמר כב' השופט י.אליסוף את הדברים הבאים היפים גם לעניינינו. "ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. כשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגימלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן, משקל סגולי משלו המחייב דחיפות ושקידה ככל שמדובר במועד הפניה למוסד, בבירו הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגימלה, בתהליך קבלת ההחלטה כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית". 9. במקרה דנן, יש חשיבות מרובה בבירור העובדות. החשיבות אינה רק לצורך הקביעה אם אכן אירע אירוע אלא, גם לצורך אפשרות הגשת תובענות כנגד צדדים שלישיים,ובין היתר המעביד, חברת ביטוח, וכיוצ"ב. העובדות במקרה זה, אינן ניתנות לבירור בנקל או להוכחה מתוך מסמך רשמי או תיעוד ומסמכים. עובדה היא שהוגשה תביעת נזיקין על-ידי התובע כבר בשנת 1993ולא ברור כלל כיצד הסתיימה. כאמור עובדות רבות צריכות לבירור, וחלוף הזמן מקשה על בירורן ואף מונע לחלוטין את אפשרות בירור כל העובדות הנצרכות. 10. ברור כי, עובדות המקרה אינן ניתנות להוכחה על ידי מסמכים רשמיים כלל (ומטעם זה היה צורך לנהל תביעת נזיקין). נוכח זאת, ולאור הדברים הברורים שנקבעו בפסיקה כאמור, בדין דחה פקיד התביעות את התובענה מבלי שבדק אותה לגופה בשים לב לכך שחלפו כעשר שנים מעת האירוע הנטען. פקיד התביעות, הינו אכן רשות מינהלית הפועלת על פי דין. עליה לשקול שיקולים עניניים בלבד והחלטותיה נבחנות בין היתר באמת המידה של יחסיות וסבירות. במקרה דנן, נוכח האמור בפסיקה המנחה השיקול שהנחה את פקיד התביעות היה כדין, ותאם את הפסיקה כאמור. 11. שקלתי האם יש מקום משיקולי צדק ולפנים משורת הדין להעניק לתובע סעד. יש לזכור, שגם בבואו בית המשפט ליתן סעד מין היושר, שאלת השיהוי הינה שאלה מכרעת, ובתי המשפט נותנים את דעתם לשאלה מה סיבת השיהוי. במקרה דנן, כלל לא ברור מה הסיבה לכך שהתובע לא הגיש את תביעתו במועד. יש לזכור, שכבר בשנת 1990 פנה אליו ישירות ואף לבא-כוחו מנהל אגף הביטוח, הודיעו על זכותו להגיש תובענה ודחק בו לעשות כן בהקדם האפשרי. בשנת 1993, הגיש התובע תביעת נזיקין. חרף זאת, לא טרח התובע כמו גם בא- כוחו, להגיש את תביעתם לנתבע עד מחצית שנת 1996כעשר שנים לאחר הארוע. זה המקום לציין כי מדובר ברשלנות פושעת מצד התובע ובא-כוחו. יודגש, כי בא-כוחו של התובע אותה עת לא היה בא-כוחו המלומד שטען לו בתיק זה אלא עו"ד אחר. 12. לא מצאתי אפוא הצדקה בדין או מן היושר להעתר לתובענה ולפיכך, דינה להדחות כבר בשלב זה, מחמת השיהוי ובהתאם למצוותו של סעיף 296 לחוק. 13. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.תאונת עבודההתיישנות