תאונת דרכים בשטח מצרים

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים בשטח מצרים: .1בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 25.12.73, בתחומי השטח שהיה מוחזק בידי צה"ל באזור תעלת סואץ, היו מעורבים כלי-רכב צבאי, נהוג בידי המשיב, ואוטובוס של המבקשת מס' 2, שהיה נהוג בידי המבקש מס' .1המשיב, שלטענתו נחבל בתאונה האמורה, הגיש תובענה לפיצויי נזיקין, כנגד שני המבקשים, ותובענתו סומכת על עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. ביום 25.4.83הגישו המבקשים עתירה זו, לדחייתה או למחיקתה של התובענה על הסף. בקשתם נקבעה לבירור בפני כבוד השופט, כתוארו אז, י' חריש. בעצת פרקליטי הצדדים, הורה להם השופט חריש, ביום 9.7.84, להגיש את סיכומי טענותיהם בכתב. מן התיק נודע, כי אחרוני הסיכומים הוגשו לבית-המשפט ביום 23.7.85, אך עד לפרישתו מכס השיפוט (בראשית יוני 1986) לא נתן השופט חריש החלטה בבקשה. מכוח החלטתו, מיום 16.6.86, של סגן הנשיא ד"ר א' וינוגרד, הועבר אליי התיק (ביום 1.7.86), לשם עיון ומתן החלטה בבקשה. .2מלכתחילה סמכה הבקשה על שתי טענות, ששתיהן כרוכות בעובדה, שמקום אירוע התאונה מצוי מחוץ לתחומיה של ישראל: טענת חוסר סמכות וטענת העדר עילת תביעה. הטענה הראשונה הינה חסרת יסוד, והיטיב ב"כ המבקשים (עו"ד מ' רימל) לעשות, בהודיעו, בסיכומיו, שהוא נסוג ממנה. אכן, לא זה בלבד שלבית-המשפט הישראלי יש סמכות לדון בתובענה, שעילתה נעוצה במעשה נזיקין שהתרחש בחוץ-לארץ (ע"א 98/67 הנס ליבהר נ' "גזית ושחם" חב' לבנין בע"מ ואח' [1] עמ' 249), אלא שבמקרה הנדון (להבדיל, למשל, מפרשתו של ע"א 300/84 אימן סלי אבו עטיה ואח' נ' עיסא יוסוף ערבטיסי ואח' [2]), בו מדובר במתדיינים שכולם ישראלים, בית המשפט הישראלי הריהו גם "הפורום הטבעי" לבירורה של התובענה. .3טענתם השנייה של המבקשים היא, שבהעדר טיעון, מצד המשיב, שהמעשים המיוחסים להם מהווים עוולה בת-תביעה לפי הדין המצרי (שהוא, במקרה הנדון, ה- lex loci delicti), או - למצער - שהינם "בלתי מוצדקים" לפי הדין האמור, אין כתב-תביעתו יכול לעמוד. בסיכומיו לא חזר עו"ד רימל על עתירת הבקשה, לסלק את התובענה על הסף, אלא הציע להורות למשיב לתקן את כתב-תביעתו, בהכללת הטיעון העובדתי הדרוש על תוכנו של הדין הזר כדרך שבה נהג בית-משפט זה (מפי השופט, כתוארו אז, ח' דבורין) ב-ת"א (ת"א) 178/71 רודולף גרוסמן נ' מקורות מים חב' לעבודות פיתוח בע"מ ואח' [6]. ב"כ המשיב (עו"ד א' ברקאי) השיב על טענה זו בשתיים: ראשית, כי מוטל על המבקשים להוכיח, שביום אירוע התאונה היה המקום, שבו היא אירעה, בתחומי תחולתו של הדין המצרי; ושנית, כי ממילא יש להחיל על התובענה את הדין הישראלי, מכוח חזקת שיוויון הדינים. .4בתשובתו הראשונה של ב"כ המשיב אין מאומה. עובדת היותו של אזור תעלת סואץ - בו החזיק צה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים ושבתחומיו אירעה התאונה - בבחינת טריטוריה מצרית, שדיניה של מצרים חלו וחלים בה, נמנית עם העובדות הידועות לכול ושאינן טעונות ראיה (דוגמאות לעובדות כאלו ראה בספרו של פרופ' א' הרנון, דיני ראיות, חלק ב', בעמ' 44[14]). גם בטענתו השניה של עו"ד ברקאי אין משום תשובה לטענת המבקשים. טענת שיוויון הדינים עשויה, אמנם, לשמש בסיס לגטימי להחלתו של דין הפורום (lex fori) על תובענה שעילתה זרה. אולם ההסתמכות על חזקה זו שמורה, לפי כללי ברירת הדין, למקרים יוצאים-מן-הכלל והיא מותנית בקיומן של נסיבות מיוחדות, שבמרכזן העדר האפשרות, או הקושי הממשי, להוכיח את תוכנו של הדין הזר. ניתנת האמת להיאמר, כי לאור ההנחה המקובלת, שבגין מעשי עוולה, מוטלים חיובים אחידים בכל המדינות המתוקנות, נוטים בתי המשפט להפעיל חזקה זו, גבי תביעות שעילותיהן נזיקיות יותר מאשר גבי תביעות אחרות (ראה: ת"א (חי') 440/58 אורי בלאו נ' מדינת ישראל [7] (בעמ' 45-46); ת"א (ב"ש) 18/74 רבחי אסמעיל עלאל נ' מדינת ישראל ואח' [8], בע' 417; וע"א (י-ם) 101/75 אליהו אלבז נ' בן אבו המאיר [9], בעמ' 193- .194והשווה: ע"א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ' זוהרי אחמד אל איוב [3], בעמ' 195; וע"א 602/82, 628יורשי עומר כליל עבדאללה אבו ניע ואח' נ' מרגלית מנדלבאום ואח' [4] בעמ' 288). אך אין להסיק מנטייה זו, כי ניתן להסתמך על חזקת שיוויון הדינים, בתביעה נזיקית, גם בהעדרן של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. הכלל הוא, שבכל מקרה רגיל, בו קיימת אפשרות סבירה להוכיח את תוכנו של הדין הזר, שממנו צומחת עילת התביעה, מוטל על התובע לעשות כן, כחלק מחובתו להוכיח את העובדות המרכיבות את עילת תביעתו; ובשום מקרה כזה אין מקום להיזקק לחזקת שיוויון הדינים. וכלל זה יפה ביחס לתביעה נזיקית, שעילתה נוצרה בחוץ-לארץ, כמו ביחס לכל תביעה אחרת, שיש בעילתה יסוד זר. בכתב-תביעתו של המשיב לא נטען, כי אין אפשרות מעשית לברר ולהוכיח את תוכנו של הדין המצרי; וקשה להלום, שלטענה כזאת - אילו נטענה - היו סיכויים להתקבל. בצדק הטעים עו"ד רימל, בסיכומו, שגם כוונת המשיב להסתמך על חזקת שיוויון הדינים מחייבת אותו לפרט, בכתבתביעתו, את הנסיבות העובדתיות המצדיקות הסתמכות כזאת. נמצא, כי יש לשלול, במקרה הנדון, את החלתו של הדין הישראלי על תובענת המשיב, מכוחה של חזקת שיוויון הדינים. .5כללי ברירת הדין בנזיקין מורים, שכרגיל יש להחיל את דין מקום ביצוע העוולה. התפיסה, לפיה די בקיומה של סמכות שיפוט, לדון בעוולה שנוצרה בחוץ-לארץ, כדי להחיל על התובענה את דינו המהותי של הפורום, איננה דין מצוי, חרף כמה יתרונות שהפרשנים מונים בה (ראה מאמרו של פרופ' ע' שפירא, "הערות על טיבם ותכליתם של כללי ברירת הדין במשפט הבינלאומי-הפרטי" [15], עמ' 281-283). האם משמעות הדבר, שדין-בליעבור הוא, שבתובענת המשיב מוטל על בית-המשפט לדון על-פי עקרונותיו של הדין המצרי? והאם אכן מנוע יהיה בית המשפט מלהחיל על תובענה זו את עקרונות דיני הנזיקין הישראליים, כולם או חלקם? אילו נוכחתי, שהדין אמנם מחייב תוצאות אלו, כי אז סבור הייתי שהדין לקוי וטעון תיקון. מכתבי הטענות עולה, שכל הצדדים להתדיינות זאת הם ישראלים, אשר נקלעו למקום אירוע התאונה, בתחומיה של מצרים, עקב תפקידיהם, אם כאנשי צבא ממש (המשיב) ואם כאזרחים בשליחות הצבא (המבקשים). תהיה זו תוצאה בלתי סבירה אם מתדיינים אלה, שלאיש מהם אין כל זיקה למשפטה של מצרים ולכולם זיקה טבעית ואמיצה למשפטה של ישראל, ייאלצו להתדיין בבית המשפט הישראלי ("הפורום הטבעי" שלהם), על-פי הדין המצרי דווקא. למרבה המזל, אין התוצאות הללו מתחייבות מן הדין, יפים לענייננו דבריה של השופטת מ' בן-פורת (כתוארה אז) בע"א 750/79 יונתן קלאוזנר נ' אפרים ברקוביץ ואח' [5], עמ' 458, לאמור: "הכלל המקובל הן באנגליה והן בארצות-הברית הוא, כי כרגיל יש להחיל את דין מקום העוולה, משל היה הנפגע כתוצאה מהתאונה בעל זכות מוקנית, אותה הוא תובע במדינת הפורום. אולם אפילו באנגליה, בה הדבקות בכלל רבה הרבה יותר מאשר בארצות-הברית קיים גם חריג, לפיו לפחות כאשר שני בעלי הדין הם תושבי מדינה אחרת מזו בה אירעה התאונה, מחילים את דין מקום מושבם". (ההדגשות במקור - א' מ'). דברים אלה נאמרו, אמנם, אגב-אורחא, אך אין בכך כדי לגרוע מחשיבותם, בהיותם תיאור ממצה של המצב המשפטי, ההולם את בעלי הדין שלפניי, גם לאור כללי ברירת הדין של המשפט האנגלי, שמאז נקלטו בדיננו - מכוחו של סימן 46לדבר המלך במועצתו, 1922[12] - עודם שרירים וקיימים. עם זאת, יש לציין, כי בשנים האחרונות גוברת והולכת נטיית הפרשנים והפוסקים בקרבנו, להתנתק מן הכללים האנגליים ולהעדיף על פניהם (לפחות בתחום דיני הנזיקין) את כללי ברירת הדין של משפט ארצות-הברית. כבר הוטעמו לא פעם יתרונותיה של השיטה האמריקנית, הדוגלת בהחלת דינה של המדינה אשר לה "הזיקה האמיצה ביותר"("... The most significant relationship") לאירוע נושא ההתדיינות ולבעלי הדין. ראה: מאמרו של פרופ' ע' שפירא, "נזיקין במשפט הבינלאומי-הפרטי: מכללים מכניים לגישה פונקציונלית" [16]; דברי השופטת בן-פורת, בע"א 750/79 יונתן קלאוזנר נ' אפרים ברקוביץ ואח' [5] הנ"ל, בעמ' 459; וע"א 300/84 אימן עלי אבו עטיה ואח' נ' עיסא יוסף ערבטיסי [2] הנ"ל, דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן, בעמ' .381גישה זו נראית לי. אמור מעתה, כי בית-המשפט יוכל להחיל את הדין הישראלי על תובענת המשיב - וקרוב להניח, שגם ייטה לעשות כן - אך המקור להחלתו של הדין הישראלי, לא יהיה בחזקת שיוויון הדינים, ואף לא בתפיסה של החלת דין הפורום, אלא בכללי ברירת הדין גופם, בהיות הדין הישראלי דינה של המדינה אשר לה הזיקה האמיצה ביותר לאירוע נושא ההתדיינות ולבעל הדין (כגישת המשפט האמריקני), או - למצער - דינם הלאומי של כל בעלי הדין (בגדר החריג המוכר גם על-פי גישת המשפט האנגלי). .6האם כתב-תביעתו של המשיב לוקה בחסר? על שאלה זו יש להשיב בחיוב. הגם שהחלתו של הדין הישראלי על התובענה הינה, כפי שראינו, אפשרית ומסתברת, אין תחולתו אוטומאטית, אלא תלויה ומותנית בהחלטה שיפוטית, שתתבסס על כללי ברירת הדין, כתב-תביעתו של המשיב חייב, איפוא, לכלול את כל הטיעון העובדתי הדרוש, לביסוס העמדה הנוחה לו בנושא ברירת הדין, ולמבקשים צריכה להינתן הזדמנות להשיב בטיעון המבסס את עמדתם. בלא שתימצאנה לפני בית המשפט טענות בעלי הדין, לא יהיה בידו לגבש את החלטתו, אם בגדר פסק-דין חלקי (או החלטת ביניים) ואם בגדר פסק הדין הסופי. נראה לי נכון להרשות למשיב הגשת כתב-תביעה מתוקן, מבלי להגבילו במניין, או בסוגי הטענות, שיהיה רשאי לטעון לביסוס עמדתו, ומסתפק בהתייחסות לשתי הטענות הספציפיות, שאליבא דהמבקשים לוקה כתב התביעה בחסרונן. אין בידי לקבל, שחובה על המשיב לטעון, כי מעשה הנזיקין שביסוד תביעתו הינו בר-תביעה ( actionable) גם לפי הדין המצרי. תנאי זה נתחדש בפסק-דינו של בית הלורדים בפרשת [10] [1969] chaplin v. Boysבפסק-דין זה הוגבלה, ביתר שאת, קשת המקרים, בהם ניתן להחיל את דין הפורום האנגלי על תביעות נזיקיות זרות. הלכה זו אינה חלק מכללי ברירת הדין, שנקלטו בדיננו מן המשפט האנגלי (ראה סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- 1948[13]), ואל לנו לאמצה. המשיב יצא ידי חובתו הבסיסית, להעמדת התובענה על כנה, אם יטען, בכתב תביעתו המתוקן, כי מעשה הנזיקין שביסוד תביעתו "איננו מוצדק" (unjustifiable) גם לפי דינה של מצרים, וזאת, יש לשער, לא יקשה עליו גם להוכיח. טענה זו דרושה על-פי הלכת פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים בפרשת [11] machado v. Fontesשבאנגליה גופה בוטלה (בפרשת [10] boys . Chaplin vהנ"ל), אך בדיננו עודנה תקפה, כחלק מכללי ברירת הדין, אותם קלטנו מן המשפט האנגלי. .7סיכומו של דבר הוא, שהנני מורה למשיב להגיש כתב-תביעה מתוקן, ברוח האמור לעיל, בתוך 30ימים. המבקשים יגישו כתב-הגנה מתוקן בתוך 30ימים מתאריך קבלת העתק מכתב התביעה המתוקן. המזכירות תקבע את התיק העיקרי לגמר קדם המשפט, על-פי הוראותיו של כבוד סגן הנשיא. תאונת דרכים