מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת דרכים במסגרת המשמר האזרחי: 1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 6.8.74 כשנסע ברכב פרטי נהוג בידי אחד בשעות הלילה. הנסיעה היתה תוך כדי פטרול התנדבותי במסגרת המשמר האזרחי. התביעה הוגשה נגד בעל הרכב שנהג בו ונגד חברת הביטוח. הוסכם שתידון תחילה שאלת תוקפה וחלותה של פוליסת הביטוח ורק אם יימצא שהיא אכן מכסה את האירוע, תדון שאלת הפיצויים. 2. בפוליסה ובתעודת הביטוח נ/ 1 נקבעו הגבלות וחריגים. סעיף 10 בתעודת הביטוח מגביל את השימוש ל: "שימוש למטרות חברתיות ביתיות ולתענוג". סעיף 18 קובע כי הפוליסה אינה מכסה: "שימוש להשכרה או נגד תמורה". (מוסכם כי אלו הם שני הסעיפים הרלבנטיים לענייננו). השאלות העולות מסעיפים אלה הן: האם השימוש שנעשה ברכב הוא במסגרת המטרות שבסעיף 10 הנ"ל, והאם לא היה זה שימוש נגד תמורה ועל כן נופל לגדרו של החריג שבסעיף .18(אין טענה שהיה זה שימוש להשכרה). 3. בתקופה בה אירעה התאונה, לא היה עדיין המשמר האזרחי מסודר ומאורגן (על אף שהוסדר בחוק זה מקרוב - תקנות שעת חירום (משמר אזרחי), תשל"ד- 1974 ואח"כ תיקון לפקודת המשטרה, על ידי הוספת פרק רביעי, 1975). למתנדבים לא היתה תחנת מוקד משלהם והם היו נרשמים בתחנת המשטרה (גב' אוליאל יומנאית במשטרת חדרה, עמ' 3). לא הועמד לרשותם רכב של המשמר האזרחי. נושא השימוש ברכב פרטי היה בחיתוליו (מר סרור, שהיה אז קצין הדרכה במרכז השרון חדרה, עמ' 1). לא שוכנעתי מתוך הראיות שבפני, שהרכב הפרטי המסויים המעורב נרשם אותו לילה ואם היה נוהג מגובש וברור לרשום רכב פרטי שהמתנדב מביא עמו לצורך הפטרול, על כל פנים, אין ראיה שהרכב הפרטי הנדון גויס למשמר האזרחי בכלל או לצורך הסיור באותו לילה בפרט. על כל פנים, אין בעיני חשיבות לשאלה אם הרכב המעורב נרשם אם לאו. לא הובאו מסמכים, רשומים, יומנים או דיווחים בכתב, המתייחסים לליל האירוע או לתקופה בה אירעה התאונה והעדי שהושמעו העידו מתוך זכרונם לאחר שחלפו למעלה מ- 10שנים, באשר להליכים ולנוהגים שהתקיימו אז כאשר עדותם היא במידה מסויימת מעורפלת. על כל פנים, אינני מוכנה לקבוע עובדות ברורות וחד משמעותיות על פיה. 4. ניתוח השאלות שבמחלוקת ייעשה בהתייחס לעובדות הבאות אותן אני קובעת לגבי ליל האירוע. 1) התובע ובעל הרכב הפרטי נרשמו בתחנת המשטרה בבואם לבצע את סיורם ההתנדבותי. 2) בסיור השתמשו התובע ובעל הרכב ברכב הפרטי של האחרון ותוך כדי הנסיעה אירעה התאונה. 3) בעל הרכב לא קיבל דלק לא לפני היציאה לסיור ולא לאחר מכן ולא קיבל תשלום בעד דלק, ולא הוכיח שמלא טופס כדי לקבל החזר בעד דלק. 5. הפוליסה אינה מגדירה מטרות חברתיות מה הן. (מתוך שלוש המטרות הנזכרות בסעיף 10, נראית לי המטרה החברתית כהולמת את ענייננו). בהיעדר הגדרה, עלינו לתת לביטוי את המשמעות הטבעית הרגילה (ע"א 608/70, ע"א 732/72). מהי באופן טבעי ורגיל מטרה חברתית, יותר מאשר שמירה התנדבותית של הפרט ברחובות שכונתו לרווחת ולבטחון תושביה. במילון אבן שושן פורשה התיבה "חברתי" כ"נוגע לחברה, ציבורי סוציאלי" וחברתיות: "יחסי חברה, השתייכותו וזיקתו של הפרט לחברה". זאת ועוד, בהיות הביטוי הנ"ל רחב ולא מוגדר בפוליסה, יש לפרשו לטובת המבוטח ומאחר וסבורתני שהביטוי סובל פירוש לפיו פעילות בעל הרכב היתה בגדר מטרה חברתית, יש לקבוע כי היה זה שימוש במסגרת המטרות המותרות. מסקנתי היא על כן, כי הנסיעה ברכב הפרטי בליל התאונה היתה למטרה חברתית בהיותה חלק ממרקם החיים החברתיים של בעל הרכב, של התובע, ושל תושבי השכונה, וחלק מתרומתו החברתית של בעל הרכב לאותם תושבים. 6. לענין התמורה. (אין טענה שהנסיעה היתה בהשכרה). מאחר והשימוש "נגד תמורה" מופיע כחריג בפוליסה וכיוצא מן הכלל לכיסוי הניתן על ידה, נטל הוכחתו על חב' הביטוח. זאת ועוד, יש לפרש חריג בפוליסה על דרך הצמצום (ע"א 163/76). ב"כ חב' הביטוח תומך יתדותיו בכך שבעל הרכב היה אמור לקבל החזר הוצאות דלק בסוף הנסיעה ובכך יש לראות תמורה. ראשית ייאמר, כי לא הוכח על ידי חב' הביטוח (ונטל ההוכחה בנושא זה עליה) במידה המניחה את דעתי ובסבירות מספקת, כי אכן אמור היה בעל הרכב לקבל דלק או החזר דלק או תשלום בעד דלק לפני או אחרי הנסיעה (ולא ברור גם איזו מהאלטרנטיבות הנ"ל אמורה היתה להתקיים). העדויות אינן ברורות דיין ואינני מוכנה לקבוע עובדות על פיהן. מה שברור הוא, שבעל הרכב לא קיבל מאומה, משכך הוא, דין הטענה ליפול. אף-על-פי-כן לא אפטור עצמי מדיון בטענות שהועלו, ולשם כך מוכנה אני לצאת מתוך הנחה שבסוף הנסיעה אמור היה בעל הרכב לקבל דלק או החזר הוצאות דלק בעד נסיעתו בעת הסיור. גם אם כך, לא הוכח הסכם או התחייבות כלפי בעל רכב להשתתף בצורה זו או אחרת בהוצאות הדלק שלו וכל אותם סידורים, אם היו, היו מאולתרים. 7. שאלת היותה של נסיעה נגד תמורה כמשמעותה בפוליסות ביטוח רכב, נדונה לא אחת בארץ ובאנגליה, כאשר החריג המשחרר את החברה מאחריות במקרה של שימוש ברכב בשכר או בתמורה מקובל בפוליסות ביטוח רבות. בפסק-הדין [1937] . Wyatt v. Guidhall ins. Co[6] נקבע, כי כאשר נעשה הסכם בדבר תשלום דמי נסיעה וההסכם הינו בעל תוקף משפטי (כפי שהיה באותו מקרה) אין ספק כי הנסיעה היא בשכירות ובתגמול. בפסה"ד [1969] . Connell v. M.i.v[7] נדון מקרה, בו נסע התובע ב- 3הזדמנויות במכונית ושילם בכל פעם סכום כסף לנהג שלא היה מוכן להסיעו ללא תשלום. לא היה ספק לביהמ"ש שהיתה זו נסיעה בשכר. בפסה"ד [1968] . Mccarthy v. British o.a.k. ins[8] שאל אדם ממכרו, ללא תמורה, את מכוניתו כדי לערוך טיול עם ידידים, כאשר סוכם שמשתתפי הטיול ישאו בהוצאות הדלק. השופט אטקינסון קבע, כי לא היתה כאן פעולה עסקית ולא היה כאן קבלת תשלום לשם עשיית רווח. בפסק-הדין [1944] . Benham v. Zurich ins. Co[9] נהג המבוטח במשך תקופה ארוכה להסיע עמו למקום עבודתו וחזרה שלושה נוסעים שעבדו עמו. הוא לא ביקש מהם כסף, אולם שניים מהם שילמו לו בקביעות. השופט אטקינסון קבע, כי הנסיעה לא היתה בשכר ובתגמול משום שלא היתה על הנוסעים חובה משפטית לשלם את דמי הנסיעה. השופט הדגיש את המילה "for" המופיעה בביטוי are carried forוראה במילה זו הצבעה על קשר בין הנכונות להסיע לבין הרצון לקבל תשלום. בערעור בוטל פסק-דינו של השופט אטקינסון, באשר החריג כלל לא רק שכר אלא גם תגמול שמשמעותו רחבה יותר. יחד עם זאת יש לציין, כי יסוד לפסק-דין הרוב בערעור שימשה העובדה שהנסיעות נמשכו תקופה ממושכת והתשלומים בוצעו בקביעות. בפסק-הדין albert v. Motor ins. Burrau[10] נדון מקרה בו בעל הרכב נהג במשך 8שנים להסיע בקביעות סיפונאים למקום עבודתם במספנות. היה הסכם ביניהם בדבר תשלום ושיעורו, אם כי לעתים היה מוסע נוסע זה או אחר ללא תשלום. הוחלט, כי המבוטח ניהל למעשה שירות מוניות בלתי רשמי ולפיכך יש לראות בהסעת נוסעיו הסעה בשכר ובתגמול. לורד דונוון, לורד פירסון ולורד דיפלוק הדגישו את האופי העסקי שהמבוטח היקנה להסעת הנוסעים ללא קשר לכוונה ליצור יחס חוזי ביניהם. השופט דילהולם הדגיש את משך הזמן שבו נהג ההסדר האמור על בסיס תשלום וראה בכך הסדר בעל אופי עסקי ומסחרי. לורד קרוס גרס, כי חייב להיות הסכם בקשר לביצוע תשלום שיש בהירות מספקת בתנאיו עד כדי היותו הסכם משפטי מחייב, על אף שניתן לראות בו הסכמה מפורשת או מכללא שלא לתבוע על פיו. הוא ראה באותו מקרה הסכם מחייב בין המבוטח וידידיו המוסעים והגיע לאותה מסקנה של חבריו. בפסה"ד motor ins. Burrau v. Meanen[11] נדון מקרה בו נהג המבוטח להסיע במכוניתו עובדים מסויימים למקום עבודתם. הוא עשה זאת במשך כ- 11חדש כשהוא מסיע בני משפחה וידידים ומספר הנוסעים משתנה. אף אחד מן הנוסעים לא שילם עבור הנסיעה אבל היה הסדר בלתי פורמלי שהנוסעים יקנו מפעם לפעם את הדלק הדרוש לאותן נסיעות. המבוטח לא קנה בעצמו ומכספו דלק לאותן נסיעות. לעיתים הצטרפו נוסעים שלא השתתפו בהסדר הנ"ל; כל הנוסעים והנהג המבוטח קילו הוצאות נסיעה ממעבידיהם. ההסדר הנ"ל היה ללא התחייבות משפטית ומבלי שהמבוטח נקט אמצעי כלשו למימושו. הכל נעשה בצורה בלתי פורמלית. נקבע כי היתה זו נסיעה בשכר ובתגמול. קביעה זו אושרה בערעור. לורד דונוון ראה בנסיבות יותר מאשר מקרה בודד להסעה בודדת והיה בדעה כי לפיכך אין צורך בחוזה מחייב. השופט דילהולן ראה בנסיבות ניהול בלתי רשמי של תחנת מוניות כשההסדר לא נראה לו בעל אופי חברתי גרידא אלא בעל אופי עסקי ומסחרי. בפסיקה המקומית נקבע כי אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שהתשלום נעשה לפי חישוב הוצאות דלק (ע"א 250/59 מוטור יוניון נ' לוי) וכי תשלום כזה הופך את הנסיעה לנסיעה בשכר. במקרה אחר הוחלט כי אם הוכח שדרכו של אדם להסיע אנשים בשכר והתאונה קורית לפני שהספיק לגבות דמי נסיעה, הנסיעה אינה מכוסה ע"י הפוליסה המכילה תנאי המגביל את הביטוח ואינו מתיר נסיעה בשכר. (ע"א 18/62). (ראה גם ספרו של ד' פרידמן ביטוח רכב מנועי, עמ' 113- 118המסכם את העולה מההלכות בעמ' 117, 118). 8. ומן ההלכות לענייננו: בכל פסקי-הדין שטיפלו בנושא, מדובר היה בתמורה שניתנת על ידי הנוסעים - שהם הנהנים מן השירות - לבעל הרכב המבוטח ואלו במקרה דנן, אם אמור היה להנתן דלק או תשלום עבור דלק לבעל הרכב, לא היה זה התובע שאמור היה לתתו אלא המשמר האזרחי. ההבדל הוא בכך, שכאשר הנוסע נותן את התמורה עבור הסעתו ברכב נהנה הוא משרותו שניתן לו כנגד תמורה ויש בכך משום סיכול עניינה של חברת הביטוח שלא לבטח רכב המשמש להסעת נוסעים בשכר באופן שרכב פרטי הופך לכעין מונית. מיותר לציין, שהסיכונים לחברת ביטוח ברכב המסיע באופן קבוע נוסעים בשכר, גדולים בהרבה מהסיכונים שנוטלת על עצמה חברת ביטוח ברכב פרטי. ואילו כאשר מאן דהוא, כגון מעביד, מחזיר או משתתף בהוצאות הדלק של עובדו בעד השימוש במכוניתו הפרטית בה היה מגיע לעבודה, נעשה הדבר כדי להקטין את הוצאות העובד ואין בכך כדי לפגוע באופי הנסיעה שאינה נגד תמורה. לא היה הסכם מחייב - בין מפורש ובין מכללא - לתשלום עבור הנסיעה. לא היה זה מצב מתמשך של הסעה קבועה אלא מקרה חד-פעמי. השימוש ברכב (גם אם בעליו היה אמור לקבל החזר דלק) היה חסר כל גוון עסקי או מסחרי והוא היה בעל אופי חברתי מובהק וגם ההסדר, אם היה, בדבר ההחזרה או השתתפות בדלק, היה בעל אופי חברתי ובלתי מחייב, מה עוד שהנהג לא הפיק יתרון מהנסיעה (פרט לסיפוק שפעילות התנדבותית נותנת לבעליה). גם אילו דובר מראש על החזר הדלק, לא היה בכך כדי ליצור הסכם בין הצדדים או כדי להקנות לנסיעה אופי עסקי כלכלי. 6) השימוש ברכב הפרטי בליל התאונה לא היה מותנה בקבלת החזר או השתתפות בדלק. סוף דבר, אני בדעה, כי עפ"י כל הקריטריונים שהוצעו והוזכרו בפסיקה ועל פי העובדות שקבעתי, אין לראות בנסיעה הנדונה נסיעה נגד תמורה (גם אם אמור היה להיות מוחזר דלק או תשלום בעדו). לפיכך אין החריג בפוליסה חל במקרה זה והפוליסה תקפה. אשר על כן אי מחליטה כי הנסיעה היתה בגדר השימוש המותר לפי הפוליסה ולא היתה זו נסיעה נגד תמורה. הוצאות הדיון בשאלות הנ"ל שנדונו באופן טרומי תהיינה חלק מהוצאות המשפט.תאונת דרכים