מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שלילה בעבירות חמורות: .1בקשה, עפ"י סעיף 46לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א- 1961[6], להלן "הפקודה", לפסול המשיב שהוא הנאשם בתיק פלילי 84/86 מלהחזיק ברישיון נהיגה עד גמר בירור דינו אפילו אם תקופה זו תעלה על ששה חודשים. .2המבקשת מייחסת למשיב ביצוע עבירות חמורות של הריגה וחבלה חמורה הנובעות מנהיגת כלי רכב בניגוד לסעיפים 298, 326ו- 333לחוק העונשין, תשל"ז- 1977[7], להלן: "החוק", ביחד עם סעיף 35לפקודה [6] בכך שבהיותו נוהג במונית מלאה נוסעים, בתאריך 20.10.85בכביש עזהאשקלון לכיוון אשקלון, תוך כדי נסיעה בעקומה ובהתקרבו לגשר צר, עקף טור של כלי רכב שנסע בכיוון נסיעתו - ואז בסמוך להתחלת הגשר, בהיותו בנתיב הנגדי, התנגש במכונית שבאה ממול (להלן: "הרכב המעורב"), וכתוצאה מההתנגשות נהרגו שני אנשים שנסעו במונית ונחבלו באופן חמור 12איש שנסעו במונית וברכב המעורב. התאונה, אליבא דכתב האישום, נגרמה ע"י הצטברות מעשיו של המשיב כדלקמן: א) עקף טור מכוניות כשהדרך לא פנויה לביצוע העקיפה. ב) עקף בתוך עקומה ובהתקרבו לגשר צר לא ציית לשלטי אזהרה המתריעים מפני עובדות אלו. ג) נסע במהירות של 120קמ"ש, דהיינו - 40קמ"ש מעל למותר. ד) המשיך בנסיעה המסוכנת - חרף אזהרותיהם של חלק מהנוסעים במונית. ה) לא שם לב לדרך. ו) לא נקט באמצעים סבירים למניעת התאונה. .3למשיב 39הרשעות קודמות בעבירות על הפקודה, לרבות שבע הרשעות בגין מהירות מופרזת. כמו כן יש לציין, כי בתאריך 27.12.84, כעשרה חודשים בלבד לפני שהמשיב ביצע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום שבפני, הורשע בבית-משפט השלום בעזה בעבירה של גרימת מוות מחוסר זהירות, בניגוד לסעיף 218לפקודת החוק הפלילי, 1936[8], הנוהגת עדיין ברצועת עזה, בכך שבהיותו נוהג ברכב גרם למותה של המנוחה "אשר ניסתה לחצות את הכביש משמאל לימין שעה שהנאשם נסע במהירות בלתי סבירה בנסיבות המקרה, והוא הבחין במנוחה לראשונה במרחק של 20מטר. מרחק זה מספיק למנוע את התאונה". (לשון פסק-הדין העזתי). המשיב נידון לתשלום קנס וכן לשלילת רשיון נהיגה בפועל ועל תנאי ולמאסר על תנאי של שלושה חודשים למשך תקופה של 3שנים, עוה"ד מר סלטון, ב"כ המשיב, כפר בהרשעה (ראה עמודים 12ו-21) כפי שהיא מפורטת בגליון ההרשעות הקודמות ועל כן נאלץ ב"כ המבקשת, עוזר לפרקליט המחוז, עוה"ד מר ניל הנדל - לבקש דחייה של המשפט כדי להמציא לבית-המשפט העתק מאושר מפסק-הדין. בישיבה הנדחית המציא ב"כ המבקשת העתק מאושר מפסקהדין הזה ומפסק-דין פלילי נוסף (בת"פ 156/83). הרשעה שלישית, זו המפורטת בר.פ. 1של גליון ההרשעות הקודמות לא הוכחה. מר סלטון עמד בהכחשת ההרשעות הללו אף לאחר שהוגשו עותקים מאושרים מפסקי-הדין האלו. חרף הכחשתו של הסניגור, אני קובע שההרשעות הוכחו כדבעי והנני מקבל אותן ומסמן אותן מב/1, 2, .3 בהתאם להוראות סעיף 48לפקודה [6] "החלטת בית-משפט לפי סעיפים 46, 47, 48או 50(ב) ניתנת לעיון חוזר ולערר בדרך הקבועה בתוך סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965[9] (כיום חוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש] התשמ"ב- 1982[10]), לענין צו שניתן בבקשה שחרור בערובה כאילו היתה צו כאמור". בהתאם לפסיקה, ראה למשל ב"ש (י-ם) 339/79 [3], בעמ' 523, דומים השיקולים שחייבים להנחות קצין משטרה הפועל בתוקף סמכותו לפי סעיף 47לפקודה או את בית המשפט בבואו לתת צו כמבוקש על פי סעיף 46לפקודה "לשיקולים המנחים בית משפט בבקשה להארכת מעצרו של נאשם עד לסיום ההליכים", כן ראה בענין זה ב"ש (ת"א) 529/70 [4]. וכשם שבבקשה למעצר עד לסיום ההליכים יש חשיבות לעובדה אם יש לנאשם הרשעות קודמות - לצורך ההחלטה אם לעצור אותו עד לסיום ההליכים, כך בענייננו, יש חשיבות לשאלה אם למשיב יש הרשעות בעבירות על הפקודה בכלל ובעבירה של גרימת מוות והריגה בפרט. אומנם, אין הוראת חוק ספציפית המלמדת אותנו כיצד מוכיחים הרשעות קודמות של נאשם במסגרת בקשה לפסילה עד לסיום ההליכים, אך בהתאם לאמור בסעיף 3לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשל"ב- 1972[11], אני מחליט לנהוג בענין זה עפ"י סעיף 188לחסד"פ. דהיינו "בכל דרך אחרת של הוכחה כדין". ע"י הגשת העתקים מאושרים מפסקי הדין מב/2, 3יצאה התביעה ידי חובתה. פסקי-הדין כתובים בערבית, שהיא שפה רשמית, ולנוחיות בית-המשפט תורגמו פסקי הדין לעברית. זאת באשר להתנגדותו של ב"כ המשיב להגשת ההרשעות הקודמות האמורות. אשר לטענת עוה"ד סלטון, ב"כ המשיב, כי פסקי-הדין אותם היש ב"כ המבקשת הינם פסקי-דין של מדינה זרה ועל כן לא קבילים להגשה בבתי-משפט בישראל - אין בה ממש ואני דוחה אותה. טענה מסוג זה הועלתה בעבר וביתהמשפט העליון בע"פ 206/75 [1] בעמ' 349מפי כבוד השופט ברנזון דחה אותה לאמור: "טוען מר מימון [ב"כ הנאשם, י' פ'] שבית לחם היא בבחינת חוצה לארץ ואין דרכו של בית משפט בארץ להתחשב בעבירות כאלה לצורך גזירת הדין. לדעתנו, הרשעה בעבירה קודמת של נאשם, הנותן את הדין על עבירה שביצע בארץ היא ראיה קבילה להוכחת אופיו, ומה לי אם נעברה בארץ או בחוץ לארץ. הדבר היחידי הנדרש מצד התביעה הוא להוכיח בוודאות את קיומה של ההרשעה הקודמת ועל נאשם - אם הוא יכול, לתרצה או להפחית ממשקלה הרגיל". במקרה הנדון בפני, אמנם חלק מר סלטון על ההרשעה, אולם לא פירט מה טעמיו לכך, מכל מקום לא נעשה על ידי מר סלטון כל נסיון להפחית ממשקלן של ההרשעות. .4בית-משפט בישראל רשאי לפסול בעל רשיון נהיגה מהחזיק רשיון עד גמר דינו, אם הוגשה לו בקשה על ידי היועץ המשפטי או בא-כוחו, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, על פיה נציג היועץ או קצין המשטרה "משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים" את בעל רשיון הנהיגה בעבירה שהסעיפים 35עד 42או 43, ו-44(א) חלים עליה - לשון סעיף 46לפקודה [6]. סעיף 46לפקודה מתייחס לפסילה על ידי בית-משפט, להבדיל מפסילה מנהלית על ידי קצין משטרה, שדרגתו אינה פחותה מדרגת מפקח. סמכותו של האחרון נובעת מהוראות סעיפים 47(ב) ו-(ג) לפקודה. בכדי שקצין משטרה יוכל לפסול, זמנית, בעל רשיון נהיגה, בנסיבות שפורטו בסעיפים הנ"ל די אם יש לו יסוד להאמין שיוגש אישום. היסוד הסביר להאמין, המהווה בסיס לפסילה על-פי סעיף 47, הופך לשכנוע בסעיף .46מהשוני במלים שבחר המחוקק להשתמש בהן בשני הסעיפים נמצאים אנו למדים כי הדרישות לפסילה על יסוד סעיף 46חזקות מהדרישות על פי סעיף 47, כדי לפסול בעל רשיון נהיגה על פי סעיף 46אין די "ביסוד סביר להאמין" שיוגש כתב אשום אלא דרוש שכנוע שיש יסוד מספיק לאישום. (דיעה אחרת בענין זה ראה ב"ש (י-ם) 305/74 [5] בעמ' 111שם נפסק מפי כב' השופט מר יוסף חג' יחיא כי: "נראה שמדובר בסעיף 46על סיטואציה בה המקרה הוא מקרה גבול ואין בו יסוד מספיק כדי להאשים את החשוד בו ולכן חותרים ומעוניינים לקבל את הגושפנקא של בית המשפט לפסילה ואילו במקרה של סעיף 47מדובר במקרה שהקצין משוכנע שאין כאן המקום לבצע את השלילה ביוזמתו ואכן מדובר בסעיף 47(ב) בסיטואציה של עבירה חמורה"). קבלתי לידי את תיק החקירה ועיינתי בו עיין היטב ונחה דעתי כי בדין שוכנע ב"כ היועץ המשפטי לממשלה "שיש יסוד מספיק להאשים את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום". מקבל אני את דעתו של כב' שופט בית המשפט המחוזי (כתוארו אז) מר י' כהן בב"ש (י-ם) 339/79 [3] הנ"ל, כי: "בית המשפט רשאי לתת צו פסילה עד סוף ההליכים המשפטיים נגד נאשם אם העבירה היא חמורה, או נראה לו שנהיגת נאשם מהווה סכנה לציבור. או אם הנאשם ביצע (לכאורה) את העבירה כשצו פסילה על תנאי היה תלוי נגדו ועוד שיקולים כיוצא באלה". אמנם דברים אלו נאמרו לגבי בקשה לעיון חוזר המוגשת על יסוד סעיף 49לפקודה אולם נראה לי שהם יפים אף לענין סעיף 46לפקודה. כפי שעולה מעיון בתיק החקירה ובהרשעותיו הקודמות של המשיב הרי: - א) העבירה שעבר המשיב חמורה עד למאוד והוא צפוי, אם יורשע, לעונש של 20שנות מאסר. ב) נהיגתו של המשיב מהווה סכנה לציבור. כתוצאה מהתאונה - נהרגו שני אנשים ונפצעו עוד שניים עשר. המשיב עבר העבירה 14חודשים בלבד לאחר שהרג אדם אחר בתאונת דרכים - ועשרה חודשים לאחר שהורשע בביצוע אותה עבירה ובעת חלותו של עונש מאסר על תנאי ופסילת רשיון נהיגה על תנאי. ג) מחומר הראיות עולה לכאורה כי: המשיב נהג במהירות מופרזת של 100ואולי 120קמ"ש. המרחק בין הרכב של המשיב לבין הרכב המעורב - כשהתחיל המשיב בעקיפה, היה בין 10מטרים (עפ"י עדות אחת) 50מטרים (עפ"י עדות שניה) ו- 20או 30מטרים (עפ"י עדות שלישית). המשיב לא שעה לאזהרות חלק מהנוסעים שנסעו במוניתו, אחד מהם התבטא כלפי המשיב "רחמנות רחמנות, סע יותר לאט, ואז התנגשנו בסטיישן". (הרכב המעורב). בעת שהחל המשיב בביצוע העקיפה - היה בתוך עקומה - כך ששדה הראיה שלו, בזמן העקיפה היה חסום או מוגבל. לסיכום, לאור המשקל המצטבר של השיקולים הבאים, חומרת העבירה, נהיגה המהווה סכנה לציבור, הרשעותיו הקודמות בכלל והרשעותיו בעבירת הריגה בפרט, והעובדה כי נהג בתקופת חלותו של עונש מאסר על תנאי ופסילה על תנאי, רשאי, ואף חייב היה הפרקליט המלומד להיות משוכנע שיש יסוד סביר להאשים את המשיב בעבירות שהוא הואשם בביצוען, ועל כן אני מחליט שיש בסיס לבקשה. .5ארבעה ימים לאחר ארוע התאונה, ב-20.4.85, פסל קצין משטרה בדרגת מפקח את המשיב מלהחזיק ברשיון הנהיגה שלו לתקופה של 60יום (המשיב קיבל את צו הפסילה לידיו בו ביום). ובתאריך 8.11.85נמסר למשיב ע"י המפקח הנ"ל צו נוסף הפוסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 90יום. במקרה שארעה התאונה שבה נהרג אדם יכול קצין משטרה לפסול את נוהג הרכב לתקופה של 90יום מיום שנמסר לידו צו הפסילה. יש להניח שצו הפסילה הראשון שהוצא ל- 60יום, הוצא בטעות שהרי היתה סמכות לפסול, לתקופה של 90יום. אולם לאחר מכן הטעות תוקנה ונמסר למשיב צו הפוסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 90יום. ברור שאין לצרף את שתי התקופות של הפסילה וכי התקופה המקסימלית שניתן היה לפסול את רשיון הנהיגה של המשיב היא 90יום מיום 24.10.85, דהיינו עד ליום .24.1.86מדברי ב"כ המבקשת (בעמ' 7לפרוטוקול) עולה, שמתוך טעות הוחזר למשיב רשיון הנהיגה טרם שתמה תקופת הפסילה המינהלית. ב"כ המשיב עו"ד סלטון טוען שמכיון שכתב האישום הוגש ב- 29.1.86- "לפיכך לפי סעיף 50א' לפקודת התעבורה הפסילה בטלה החל מיום זה". אמנם, ממשיך וטוען מר סלטון: סעיף 47(ג)לפקודת מסמיך את בית המשפט להאריך את הפסילה עד לגמר ברור דינו של המשיב, אולם משהפסילה בטלה לפי סעיף 50א' לפקודה הדרך היחידה לפסול את המשיב מלהחזיק רשיון היא ע"י הפעלת סעיף 46לפקודת התעבורה. במלים אחרות בית המשפט לא מוסמך, לטענת עו"ד סלטון, להאריך את הפסילה עד גמר בירור משפטו של המשיב לפי סעיף 47(ג) לפקודה. אין מחלוקת שמיום שנפסל המשיב בהתאם להחלטת קצין משטרה לפי סעיף 47לפקודה ועד להגשת כתב האישום עברו למעשה למעלה מ- 3חודשים ולפיכך, בהתאם להוראת סעיף 50א' לפקודה [6] בוטלה הפסילה המנהלית. עו"ד סלטון מתפרץ לדלת פתוחה כאשר הוא טוען שהדרך היחידה לפסול את המשיב מלהחזיק רשיון נהיגה היא לפי הפעלת סעיף 46לפקודה. אם היה מעיין בבקשה היה מגלה שהמאשימה ציינה במפורש בבקשתה שהבקשה נסמכת על סעיף 46לפקודה. יתרה מזאת מקובלת עלי ההלכה שפסק חברי המכובד כב' השופט ג' גלעדי, בפסק-הדין בב"ש 185/85 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (לא פורסם) בתאריך 10.3.85באומרו: "סעיף זה (46) הינו עצמאי, ועוסק בסמכותו של בית משפט לפסול רשיון נהיגה של נהג, לפני שהורשע, מבלי כל קשר לעובדה, אם לפני כן פסל קצין משטרה פסילה מנהלית את רשיון הנהיגה של אותו נהג, לתקופה מוגבלת של 60יום או 90יום (לפי המקרה) בהתאם לסמכותו. יתכן מקרה שקצין משטרה כלל לא ישתמש בסמכותו לפסול פסילה מנהלית רשיון נהיגה, ואילו המדינה, כאשר הוגש כתב האישום, תפנה לבית המשפט בבקשה לפסול את רשיון הנהיגה עד לגמר הדיון. סעיף 50לפקודה קובע, שאם חלפו 6חודשים מאז הפסילה לפי סעיף 46או 47ולא הוגש כתב אישום, תבוטל הפסילה המינהלית. רצון המחוקק היה, שהפסילה לפני הרשעה לא תמשך עד אין קץ, מבלי שיוגש כתב אישום, אולם כאשר הוגש כתב אישום, ואפילו לפני כן, לא בטלה סמכותו של בית המשפט להטיל פסילה על פי הוראות סעיף 46לפקודה וזאת אפילו אם חלפו 6חודשים מיום הטלת הפסילה ע"י קצין משטרה". ברור איפוא, שהמדינה רשאית להגיש בקשה לפסילת נהג לפי סעיף 46לפקודה משהוגש כתב אישום או אפילו לפני כן ואפילו אם נפסל המשיב קודם לכן באופן מנהלי ע"י קצין משטרה והפסילה כבר לא היתה בתוקף ביום שבו הוגשה הבקשה לפי סעיף .46המסקנה האמורה מתחזקת לאור הוראות חוק דומות בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשל"ב- 1972[11]. כשם שלא יעלה על הדעת לטעון בדיון בבקשה למעצר ההליכים שאין לעצור את הנאשם מאחר ואותו נאשם היה עצור לתקופה של 90יום במהלך החקירה. והוא שוחרר לפני שהוגש נגדו כתב אישום, כך לא יעלה על הדעת לטעון שמאחר ופגה תקופת הפסילה על פי סעיף 47לפקודה או שרשיון הנהיגה הוחזר למשיב בטעות על כן אין לבית המשפט הסמכות להורות על פסילת הנוהג מלהחזיק רשיון נהיגה - בתוקף סמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 46לפקודה. .6על יסוד האמור לעיל אני מחליט לפסול את המשיב-הנאשם מלהחזיק רשיון נהיגה עד לגמר בירור דינו. אפילו אם תקופה זו תעלה על 6חודשים (ראה בג"צ 658/84 הולנד נ' שופט בית משפט השלום לתעבורה בת"א-יפו בעמ' 526[2]). משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגה