מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שימוש ברכב חברה - הבטחת הכנסה: .1מדובר בתביעה לקבלת הבטחת הכנסה שנשללה מאת התובעת בגין שימוש ברכב. התובעת אינה חולקת על העובדה, כי הינה משתמשת ברכב מנועי שמספרו 50-517- 27מסוג מזדה (להלן - "הרכב"). אולם לטענתה אין מדובר ברכב שבבעלותה אלא מדובר ברכב שהינו רשום על שם חברה שבבעלות ידיד של התובעת בשם נחמני יוסי והתובעת משתמשת ברכב לצורך הסעת ילדיה לבית הספר וחזרה. ידידה הינו, לטענתה, אבי ילדיה (ראה נ/1) והשאיל לה הרכב על מנת להשתמש בו לצורך הסעת הילדים בלבד. בהודעתה בפני חוקר המוסד מפרטת, כי הרכב הינו למעשה של בנו של הידיד, שם הבן הוא אושרי נחמני, וכשנשאלה מדוע אם כן הרכב נמצא אצלה, השיבה התובעת, כי בנו של הידיד גר במושב שחר. הבן נוסע לעבודתו ברכב של החברה והרכב מסוג מזדה השאירו לתובעת על מנת להביא ולקחת הילדים. התובעת מפרטת, כי סידור זה החל מ.12/97 בתשובה לשאלת החוקר השיבה, כי הרכב חונה בחניית ביתה במשך כל יום וכל היום, כי החברה היא זו שמשלמת הוצאות דלק וביטוח על הרכב וכי הרכב הינו לשימוש לטובת הילדים בלבד ואינה משלמת כל גמול למר נחמני עבור השימוש ברכב. בעדותה בפני בית הדין אישרה האמור בהודעתה למעט העובדה, כי לטענת התובעת הרכב עומד לשימושה במשך שעות מוגדרות ביום ולאחר מכן, אושרי נחמני, לוקח את הרכב ומחזירו למחרת (עמ' 2לפרוטוקול) וזאת בסתירה לאמור בהודעתה בפני החוקר, כי הרכב חונה במשך כל יום וכל היום בחניה מס' 27בביתה. מטעם הנתבע לא העידו כל עדים. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. התובעת בסיכום טענותיה טוענת, כי עושה אמנם שימוש ברכב אולם למטרה מוגדרת של הסעת ילדיה ואין בשימוש זה כל טובת הנאה. לטענת התובעת, נטל ההוכחה לכך שהתובעת מפיקה טובת הנאה מן הרכב, חל על הנתבע. התובעת מעידה על עצמה כנהגת מטעם בעל הרכב כדי להסיע ילדים לגן על פי רצונו. הנתבע כאמור חולק על טענת התובעת וטוען, כי התובעת הציגה גרסה חדשה בעדותה בפני בית הדין, גרסה אשר אינה סבירה כלל ויש להעדיף הודעתה בפני החוקר. כן צויין, כי השימוש ברכב הינו בבחינת הפקת טובת הנאה השוללת ממנה גמלת הבטחת הכנסה. .2ההלכה בדבר "השימוש ברכב" כשולל תשלום גמלת הבטחת הכנסה, נקבעה בפסיקה, בדב"ע מח/135-04 בוטבול נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ובפסקי דין נוספים בהם נקבע, בין היתר, כי שימוש באופן קבוע ברכב הינו "טובת הנאה" השוללת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה וכן נאמר:נ- המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובה הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" היינו ... תועלת או הנאה מהשימוש ברכב. החזקה היא, כי מי שמשתמש באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום לנסוע בתחבורה ציבורית (פס"ד בוטבול עמ' 295; דיון נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי סנא פדע כה , 293; דבע נא/69-04 מנסור - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דבע 6/98-04 קדור מרזוק - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם.)) בפס"ד הנ"ל נקבע, כי "טובת הנאה" היינו - תועלת או הנאה משימוש ברכב, וכי החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משמושו טובת הנאה, שכן נוח ויעיל לנסוע ברכב פרטי במקום בתחבורה ציבורית וכי המוסד אינו חייב להוכיח מהותה של טובת הנאה של כל מבוטח" (שם עמ' 290). בפס"ד בוטבול הנ"ל ציין ביה"ד הארצי, כי שימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באחת מאלו:ב- א. הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה, או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב. ב. שימוש קבוע ברכב, אם הרכב נמצא בקירבת המבוטח ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע. ג. השתתפות בהוצאות אחזקת רכב, כמו: רכישת דלק, ביטוח, "טסט" ותיקונים. ד. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו או כדי להגיע לעבודה. עול ההוכחה, כי המחזיק ברכב שאינו בבעלותו משתמש בו בקביעות, מוטל על המוסד לביטוח לאומי וכן מוטל על המוסד לביטוח לאומי הנטל להוכיח, כי אכן ניתן להפיק הכנסה מאותו הנכס (דב"ע מג/162-04 חביב דהן נ. המל"ל, פד"ע כ"ד, 351) אולם, מי שעושה שימוש ברכב שאינו בבעלותו, יוכל לסתור את ההנחה על ידי הוכחה שהרכב בשימוש בצורה ספורדית ולא קבועה (ראה ענין סעדה סנא שצוטט לעיל וכן ראה דב"ע נו/209-04 המוסד לביטוח לאומי נ. עזירי אחמד (לא פורסם). ובאשר לנטל הראיה המוטל על המוסד לביטוח לאומי נפסק בדב"ע נב/170-04 המוסד לביטוח לאומי נ. דאדון (לא פורסם):נ- המוסד אינו יכול להעמיד חוקר על יד כל מבוטח המקבל גמלת הבטחת הכנסה, על מנת לבדוק את הכנסתו ואם יש לו טובת הנאה מהשימוש ברכב, יש להעמיד את עלות ביצוע החוק על רמה סבירה...". הבסיס לקביעה הנ"ל ולחזקה, כפי שפורט בפסקי הדין הוא: כי המדינה אינה צריכה לתמוך במי שיכול להוציא מיגע כפיו או ממקום אחר, סכומים הדרושים להחזקת רכב. סיבה נוספת היא שמי שיש רכב ברשותו, יכול לעיתים להתפרנס משימוש באותו רכב..." (ראה דב"ע מו/42-0 צאלאקשוילי נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז' 323, 326וכן דב"ע נא/28-04 מטלון נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב' 498). לפיכך, במקרה שלפנינו, אין רלוונטיות רק לשאלה מי הבעלים למעשה של הרכב, אלא גם מי המשתמש בו, ואם הוכח כי המבוטח משתמש ברכב באופן קבוע, כי אז חלה לגביו חזקת "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב" השוללת ממנו קבלת גמלת הבטחת הכנסה אם לא הוכח ההיפך. ומהו שימוש קבוע? בדיון דב"ע נד/136-04 יוסף רמדאן נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) נפסק כי:ו- על מנת לשלול גמלה בגין שימוש ברכב, על השימוש להיות בעל אופי של קבע, אם כי לא יומיומי, ולא שימוש חד פעמי או שימוש אקראי". כמו כן, נקבע, כי מי שמחזיק ברכב, שאינו בבעלותו, אינו מאבד אוטומטית את זכותו לגימלה, שכן על המוסד להוכיח שהוא משתמש ברכב. לעומת זאת, רשאי המבוטח להוכיח, כי השימוש ברכב הינו אקראי, בודד או חד פעמי (פס"ד נא עמ' 296 ודב"ע נב/170-04 המוסד לביטוח לאומי נ. דאדון (לא פורסם). .3במקרה הנדון, עדותה של התובעת השאירה רושם בלתי מהימן באשר לגרסתה, כי הרכב עומד לרשותה מספר שעות בלבד ביום וכי הבן אושרי, כאשר שב מעבודתו, משאיר בחניית ביתה את הרכב בו משתמש לעבודתו, לוקח את המזדה ומחזירו למחרת (עמ' 2לפרוטוקול). התובעת אינה חולקת על שימוש קבוע יומיומי ברכב השייך, על פי גרסתה לאבי ילדיה. אמנם, מדובר ברכב הרשום על שם חברה ומדובר ברכב שאינו בבעלות התובעת, אך עצם השימוש היומיומי, מקים חזקה, כי מדובר בטובת הנאה וכי התובעת מפיקה מהשימוש ברכב "טובת הנאה" ואור הכללים שנקבעו בפסיקת בית הדין, טובת הנאה זו שוללת ממנה הזכאות לקבלת הגמלה כמפורט בס' 9ג' לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10ג' לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - .1982 לפיכך, דין התביעה - להדחות. אין צו להוצאות. .4זכות ערעור תוך 30יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.הבטחת הכנסהשימוש ברכברכב