מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רכישת העסק על ידי אחד השותפים: שני הצדדים, בכששיאן ואגאקי, היו בעבר שותפים בעסק (מזנון). השותפות פורקה זה מכבר ולאחר שמונה כונס נכסים למכירת העסק, רכש אותו אגאקי (בשנת 2005), שהיה אחד השותפים. ארבע שנים קודם לכן (בשנת 2001) הגיעו הצדדים להסכם שלפיו בכששיאן ירכוש את העסק, אך ההסכם לא קוים ובוטל. בנוסף הוסכם כי מאחר שבכששיאן רוכש את העסק, ישלם לו אגאקי דמי שכירות עבור המשך ההחזקה בנכס ששימש את העסק. המחלוקות בתביעה זו הן בשאלות, מי מהשניים הפר את ההסכם שבוטל, האם ההפרה הסבה נזקים ואם אמנם הסבה מי אחראי לכך. כמו כן, האם נותר אגאקי חייב לבכששיאן דמי שכירות עבור החודשים שלגביהם נקבע שישלם דמי שכירות, אך הצדדים חלקו אם אלו אמנם שולמו. כן ישנה מחלוקת בשאלה, ועל מי לשאת בחובות בגין הפעלת העסק לתקופה שהוגדרה. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות הרלוונטיות ועיקרי ההליכים בתובענה 3. פסק הדין ניתן בעניין שתי התביעות ההדדיות שהגישו שני הצדדים בכששיאן (שהוא התובע בתביעה המוקדמת יותר (ת"א 13275/02, והוא יכונה להלן - התובע), ואגאקי (שהוא הנתבע בתביעה המוקדמת והתובע בת"א 4457/03, והוא יכונה להלן - הנתבע). תחילה נפרט את עיקרי העובדות הרלוונטיות לשם הכרעה בתביעה, אשר בעיקרם אינם שנויים במחלוקת, וככל שישנה מחלוקת לגבי העובדות, נציין זאת במפורש. כן נפרט את עיקרי ההליכים הרלוונטיים. בשל ריבוי ההליכים הקשורים בתובענות הנדונות, אלו שקדמו להן ואלו שהיו במסגרתן, נציין רק את העיקריים שבהם, ככל שהם רלוונטיים למתן פסק הדין. 4. התובע והנתבע היו בעבר המחזיקים ובעלי הזכויות בחנות ברחוב יפו 27 בירושלים, המהווה חלק מבניין גדול (גוש 30035 חלקה 17), המוכר בשם "בית פיינגולד". מאז שנת 1992 ניהלו הצדדים בחנות עסק של מזנון למכירת באגטים ובית קפה בשם "בא לי באגט" (להלן גם - החנות). בשנת 1996 הסתכסכו השניים וביום 30.3.1997 הגיש התובע אל בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה שבה עתר לפירוק השותפות ולפירוק השיתוף במקרקעין (ת"א 1178/97. כתב התביעה - נספח ב של תצהיר התובע). בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי כי הסמכות לדון בפירוק השיתוף במקרקעין נתונה לבית משפט השלום, הגיש התובע ביום 19.2.1998 תביעה אל בית משפט זה, לפירוק השיתוף במקרקעין (ת"א 3645/98. כתב התביעה - שם, נספח ג) (התביעה שהוגשה אל בית המשפט המחוזי בירושלים תכונה להלן - התביעה לפירוק השותפות; התביעה שהוגשה אל בית משפט זה תכונה להלן - התביעה לפירוק השיתוף במקרקעין). 5. בעניין התביעה לפירוק השותפות הגיעו הצדדים ביום 16.5.1999 להסדר שקיבל תוקף של פסק-דין (כבוד השופט ע' חבש), באשר לאופן פירוק השותפות ונקבע כי יעמוד בעינו רק עד מתן פסק הדין בתביעה לפירוק השיתוף במקרקעין (שם, נספח ד). הסדר זה כלל הסכמות במספר נושאים ובהם נושא חלוקת המלאי, סגירת החשבון המשותף ועוד כיוצא באלו עניינים. כך גם הוסכם כי התובע יצא מן השותפות והנתבע ישלם לתובע דמי שכירות. בעניין זה הוסכם בין השאר, כלהלן: "הנתבע ישכור את חלקו של התובע תמורת סך של 3,000 דולר פלוס מע"מ לחודש החל מיום 1.6.1999 ... כמו כן מוסכם כי אם הנתבע לא ישלם את דמי השכירות במועד, יפונה הנתבע מן הנכס לאחר מתן התראה של שבוע ימים. ... הסדר זה יעמוד בתוקף עד למתן פסק-דין בתיק המתנהל בין הצדדים בבית משפט השלום (ת"א 3645/98 [התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין]). על למועד אשר ייקבע לפינוי, מבקשים לתת למוסכם תוקף של פסק-דין ...". אין מחלוקת על כך שבעקבות פסק הדין בתביעה לפירוק השותפות, שכאמור ניתן בהסכמה, עזב התובע את העסק והנתבע המשיך להפעילו. 6. במסגרת התביעה לפירוק השיתוף במקרקעין, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט (כבוד השופט י' שמעוני), להעביר את העניין להליך של פישור בפני כבוד השופט בדימוס י' בצלאל. בישיבת הפישור מיום 3.11.1999, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תיערך ביניהם התמחרות, שבמסגרתה יציע כל אחד מהצדדים את הסכום שתמורתו ירכוש מהצד השני את חלקו בחנות, והמרבה במחיר הוא זה שיזכה. הסדר זה קיבל תוקף של פסק-דין ביום 5.11.1999 (פרוטוקול ישיבת הפישור שבו הוסכם כאמור ופסק הדין - שם, נספח ה). הסכם זה קבע בין השאר, כי המחיר ההתחלתי להתמחרות יהיה 300,000$ (שם, סעיף 3). כן נקבעו מועדים לתשלום התמורה בידי הזוכה בהתמחרות, כך ששיעור של 10% ישולם תוך ארבעה-עשר יום ממועד ההתמחרות וסכום ההצעה שתתקבל ישולם במלואו תוך תשעים יום ממועד זה. במקרה שלא ישולם מלוא הסכום כאמור, יזכה הצד השני שישלם את הסכום שהציע (שם, סעיפים 6-5). עוד נקבע כי סכום בשיעור של 40% מהתמורה יופקד בידי בא-כוחו של המוכר להבטחת ביצוע ההסכם וקבלת כל האישורים הדרושים להעברת הזכויות בנכס (שם, סעיף 7). בעניין דמי השכירות נקבע כי "עד ליום התשלום של מלוא מחיר הרכישה, יהיה השותף המחזיק בחנות חייב לשלם לשותף האחר דמי שכירות לפי בסיס של 3,000 דולר לחודש, יחסית לסכום ששולם ע"ח הרכישה" (שם, סעיף 9). 7. בהתמחרות שנערכה בין הצדדים, זכתה הצעתו של הנתבע שהייתה בסך של 325,000$, לעומת הצעת התובע, שהייתה בסך של 320,000$. אולם משלא שילם הנתבע את הסכום בהתאם לתנאים שנקבעו, זכה התובע ברכישת חלקו של הנתבע, תמורת הסכום שהציע הוא (320,000$). ביום 5.7.2001 נחתם הסכם המכר, שעל-פיו רכש התובע את חלקו של הנתבע בשותפות תמורת סך של 320,000$ וביום 8.8.2001 קיבל הסכם זה תוקף של פסק-דין (ההסכם - שם, נספח ו; פסק הדין המאשר את ההסכם - שם, נספח ח. להלן - ההסכם). על-פי סעיף 3(ב)(1) בהסכם, שילם התובע לנתבע במעמד חתימת ההסכם סך 133,760 ₪, השווה לסך של 32,000$, המהווה 10% מהתמורה. כן נקבע (סעיף 3(ב)(2) בהסכם), כי היתרה, בסך של 290,000$ תשולם עד יום 5.10.2001 (אישור על התשלום - שם, נספח ז). 8. במקביל ועוד בטרם נחתם הסכם המכר האמור, נתגלעו מחלוקות בין הצדדים בעניין גובה דמי השכירות שנדרש הנתבע לשלם לתובע. בהסכמת הצדדים, עניין זה הוכרע על-ידי בית המשפט במסגרת התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין על דרך הפשרה, על-פי סעיף 79א בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בפסק הדין שניתן בעניין זה ביום 26.9.2001 קבע בית המשפט (כבוד השופט י' שמעוני), כי "במחלוקת הנוגעת לגובה דמי השכירות שעל התובע לקזז מהסכום שיועבר לנתבע, בהתאם להסכם, וזאת לתקופה מיום 1.12.2000 ועד ליום 23.9.2001", יהיו דמי השכירות בשקלים בסך השווה ל-2,750$ בחודש (פסק הדין - שם, נספח ט). העובדה שהוסכם בין הצדדים כי דמי השכירות יקוזזו מסכום התמורה הכוללת, נקבעה בסעיף 3(ה) בהסכם, שעל-פיו "הקונה יהיה רשאי לקזז מהתמורה את סכום דמי השימוש כפי שיקבע על-ידי כבוד השופט שמעוני מתשלום האמור בסעיף 3(ב)(2)". 9. במסגרת התובענות הנדונות התנהלו הליכי ביניים רבים וניתנו החלטות בהתאם. אחת מאותן החלטות הרלוונטיות לענייננו ניתנה ביום 3.3.2003, ולפיה אושר הסדר פשרה חלקי בין הצדדים, שעל-פיו סכום דמי השכירות שישלם הנתבע לתובע בכל חודש, החל מיום 1.1.2003, יהיה בסך של 1,150$ (בש"א 8711/02). 10. אין מחלוקת כי בסופו של דבר ההסכם מיום 5.7.2001, למכירת חלקו של הנתבע בשותפות לתובע בוטל. ביטול ההסכם עולה מתשובתו של בא-כוח הנתבע במכתב מיום 10.6.2002 (שם, נספח כ), שנכתב במענה למכתבו של בא-כוח התובע מיום 14.5.2002 (שם, נספח יט). כך גם נקבע בהחלטה מיום 31.8.2004 שבה הוכרעו מספר בקשות, ובין השאר בקשה לביטול ההסכמים ולתיקון כתב התביעה של התובע (בש"א 1397/04). בהחלטה זו נקבע כי ההסכם בוטל, ואין עוד צורך לבטלו. עוד נקבע, כי משבוטל הסכם זה, אף בוטלו שני ההסכמים הנוספים שקיבלו תוקף של פסק-דין; ההסכם מיום 16.5.1999, שאושר בפסק-דין במסגרת התביעה לפירוק השותפות, וההסכם מיום 5.7.2001 שאושר בפסק-דין ביום 8.8.2001 במסגרת התביעה לפירוק השיתוף במקרקעין. לאור החלטה זו, גם הותר תיקון כתב התביעה של התובע (כך שהוא מתייחס גם אל ביטול פסקי הדין). 11. משלא הגיעו הצדדים להסכמה באשר לאופן פירוק השיתוף ביניהם, מינה בית המשפט ביום 21.11.2004 את עו"ד דורון לנגה לכונס נכסי החנות לשם פירוק השיתוף בין השותפים-הצדדים. ביום 21.11.2005 ערך כונס הנכסים התמחרות, תחילה בין מציעים שאינם השותפים ולאחר מכן בין הצדדים-השותפים. ההתמחרויות נערכו על בסיס חוות-דעת של שמאי המקרקעין מר חי באדי (מיום 22.9.2005), שהעריך את שווי מחצית הנכס בסך של 230,000$. ההתמחרות בין הצדדים נערכה על בסיס כך שההצעה הגבוהה ביותר שהציע מי שאינו אחד מהשותפים, הייתה בסך של 280,000$. בהתמחרות זכה הנתבע, שהציע לרכוש את חלקו של התובע בשותפות תמורת 277,500$. בהתאם לכך, נחתם ביום 12.12.2005 הסכם מכר בין כונס הנכסים לבין הנתבע, שאושר בידי בית המשפט בהחלטה מיום 29.12.2005 (בש"א 9557/05). אין מחלוקת כי את דמי השכירות שנדרש הנתבע לשלם לתובע, היה עליו לשלם עד יום 29.12.2005 (ראו החלטה מיום 26.5.2008 בבש"א 6829/07, בפסקה 3.1). כן ראו החלטה מיום 21.7.2008, על סיום תפקידו של כונס הנכסים (שם, בש"א 6829/07) (יוער, כי הנתבע הגיש אל בית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 26.5.2008 (בר"ע 549/08), אשר בעיקרה נדחתה בהחלטה מיום 18.3.2009 (החלטת כבוד סגנית הנשיאה, יהודית צור)). 12. הגם שחלק ניכר מההליכים שעליהם עמדנו, התנהל לאחר ששתי התביעות כבר הוגשו, ראינו לציין - ולו לשם שלמות התמונה - את מועדי הגשת כתבי הטענות ואת הסעדים שנתבעו במסגרתם, הגם שבחלקם אינם רלוונטיים עוד, ולפיכך נפרט בהמשך הדברים רק את הסעדים שנותרו רלוונטיים ואשר בעניינם דרושה הכרעה. את כתב התביעה בת"א 13275/02 הגיש התובע ביום 23.12.2002, וכפי שכבר נאמר, בהחלטת בית המשפט מיום 1.3.2003 תוקן כתב התביעה. על-פי כתב התביעה המתוקן, הסעדים שהתובע עתר להם היו סעדים הצהרתיים, צו עשה קבוע וצו מניעה קבוע, אשר בחלקם אינם רלוונטיים עוד, וכן פיצוי כספי בסך כולל של 406,283 ₪. את כתב התביעה בת"א 4457/03 הגיש הנתבע ביום 13.4.2003 ובמסגרתו עתר לסעד כספי בסך לשל 646,032 ₪, הכולל בין השאר גם הוצאות משפט ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 100,000 ₪. ג. הנושאים השנויים במחלוקת הטעונים הכרעה 13. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 25.9.2008 (עמ' 13 בפרוטוקול) נקבעו הפלוגתות השנויות במחלוקת הטעונות הכרעה, כלהלן (הניסוח שלהלן שלי): א. מי מבעלי הדין הפר את הסכם המכר מיום 5.7.2001 (להלן - ההסכם), שעל-פיו אמור היה התובע לרכוש מהנתבע את חלקו של הנתבע בשותפות, וכיצד הפר אותו. ב. אם ייקבע שההסכם הופר, כי אז יש להשיב לשאלות: האם נגרמו נזקים למי מבעלי הדין בשל הפרת ההסכם, אלו נזקים נגרמו ומי אחראי להם. ג. האם הנתבע חייב לתובע דמי שכירות או שכר ראוי בגין השימוש בחנות ואם אמנם כן, אזי באיזה סכום. שאלה זו נוסחה בעודה מתייחסת רק לשתי תקופות: הראשונה, מחודש דצמבר 2000 ועד חודש ספטמבר 2001 (כולל); השנייה, מחודש יולי 2002 ועד חודש דצמבר 2002 (כולל). הגם שכך נוסחה הפלוגתה, בסיכומיהם התייחסו הצדדים למחלוקות בעניין תשלום דמי השכירות ביחס לשלוש תקופות: הראשונה, מחודש דצמבר 2000 ועד חודש ספטמבר 2001 (עד 23.9.2001); השנייה, מחודש אוקטובר (מיום 24.9.2001) ועד חודש דצמבר 2002 (כולל); השלישית, מחודש ינואר 2003 ועד חודש דצמבר 2005 (כולל), אשר כפי שיובהר להלן, גם היא פוצלה לשתי תקופות: השנים 2004-2003 ושנת 2005 בנפרד. ד. מי מבין הצדדים חייב בתשלום חובות (ארנונה והיטלים שונים, מים וחשמל) בגין החנות עבור התקופה שמחודש יוני 1999 ועד חודש מאי 2005 (כולל). ה. על מי מהצדדים יש להטיל את תשלום שכר-טרחת עורכי הדין ואת הוצאות המשפט. 14. תצהירי עדות ראשית הוגשו מטעם התובע ומטעם הנתבע, אשר הגיש מטעמו גם חוות-דעת של שמאי המקרקעין, מר יעקב פטל. מאוחר יותר, הגישו הצדדים תצהירים משלימים בעניין התשלומים ששולמו עבור דמי השכירות. התובע נחקר על תצהירו ביום 8.7.2009 (עמ' 38-18) ואילו הנתבע נחקר במועד זה וביום 9.11.2009 (עמ' 66-39). כן נחקר באותו מועד גם השמאי מטעם הנתבע (עמ' 69-67). לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 19.1.2010 ומטעם הנתבע הוגש ביום 6.4.2010. ד. עיקרי טענות הצדדים (1) עיקרי טענות התובע 15. שאלת הפרת הסכם המכר מיום 5.7.2001 - בעניין זה טען התובע כי על-פי סעיף 3(ב)(2) בהסכם היה עליו לשלם לנתבע את מלוא התמורה שנקבעה עד יום 5.10.2001, אך זאת כנגד מסירת החזקה בחנות ורישום הערת אזהרה במרשם המקרקעין. לטענת התובע, במועד האמור עדיין לא רשם הנתבע הערת אזהרה לטובת התובע וכן נבצר ממנו לשלם את מלוא התשלום עד המועד שנקבע בשל סיבות שלא היו בשליטתו ובשל הפרות שהפר הנתבע את ההסכם. טענות התובע בעניין האמור נסמכות בין השאר על הנסיבות הבאות, בעטיין לטענתו, נוצר קושי לרישום הערת האזהרה. נסיבות אלו עניינן במורכבות המרשם בעניין הנכס שבו מצויה החנות. כפי שעולה מנסח מרשם המקרקעין (נספח א של תצהיר התובע), הנכס שבו מצויה החנות ("בית פיינגולד"), הוא נכס גדול שמספר דייריו ובעליו עולה על שישים, אשר אינו רשום כבית משותף אלא בבעלות משותפת של בעלים רבים (מושע), וכן רשומות לגביו הערות אזהרה רבות מאד. גם זכויות הצדדים בנכס רשומות רק בהערת אזהרה, ללא זיהוי מדויק של החלק בנכס (עמ' 8 מתוך 44 של נסח רישום המקרקעין). לבניין מונה כונס נכסים (עו"ד פוטשבוצקי) וכן מונו נאמנים לרישום הנכס כבית משותף (עו"ד יוסף הלברייך ועו"ד צבי מנדל). נסיבות מורכבות אלו הקשו על התובע בשני היבטים. האחד, מחיקת הערת האזהרה שנרשמה על-שמו של הנתבע בעניין חלקו בנכס ורישומה לטובת התובע. השני, סירוב בנק איגוד להלוות לתובע את הסכום שנדרש לו, קודם שישתכנע שהערת האזהרה אמנם מתייחסת אל החנות. בשל המורכבות הנטענת, לפי טענת התובע, הוא נדרש להתמודד עם קשיים רבים, לרבות נקיטת הליך בבית המשפט המחוזי. חרף פעילותו הרבה לקידום הסדרת הנושא במרשם (כפי שעולה בין השאר מהמכתבים שצורפו אל תצהיר התובע - נספח ט), לא עלה בידיו הדבר אלא רק בתחילת שנת 2002, בעקבות צו שניתן ביום 14.11.2001, על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' חשין בעניין בש"א 2006/99 בת"א 449/93; העתק הצו - שם, נספח ט6). הסדרת רישום הערת האזהרה לטובת התובע, הייתה מוטלת על הנתבע, אך בתאריך 5.10.2001, הנתבע עדיין לא יכול היה להסדיר זאת. הנתבע גם לא שילם לנאמנים את שכר הטרחה והתובע נאלץ לשלם גם את חלקו של הנתבע, וגם עובדה זו עיכבה את הסדרת רישום הערת האזהרה. מכיוון שהערת האזהרה טרם נרשמה, ממילא שהתובע לא חייב היה לשלם לנתבע עד מועד זה את מלוא התמורה. לטענת התובע, גם הוכח שהנתבע לא שיתף פעולה בעניין חתימת מסמכים שיאפשרו לתובע לקבל הלוואת משכנתה מהבנק, ובכך סיכל את האפשרות שהתובע ישלם את מלוא התמורה במועד. זאת בעוד שעל-פי סעיף 14 בהסכם המכר התחייב הנתבע לחתום על כל מסמך שיידרש לחתום עליו כמקובל, כדי לאפשר לתובע לקבל הלוואה מהבנק. בנוסף לכך, לטענת התובע, הנתבע חויב לשלם למס שבח סך של 521,688 ₪, ובעקבות דרישה זו מיום 14.11.2001 (נספח יז1 של תצהיר התובע), לא עשה הנתבע דבר ולמעשה פעל להכשיל את העסקה. רק ביום 3.1.2002 שלח הנתבע מכתב אל רשויות מס שבח וביקש להקפיא את הליכי קביעת השומה (שם, נספח יב1). עוד טען התובע, כי גם לאחר שכבר הוסדר כל הדרוש כדי להשלים את העסקה, בתחילת שנת 2002, התנה הנתבע את השלמתה בחילוט המקדמה ששילם התובע וזאת כפיצוי מוסכם בגין הפרה נטענת של ההסכם. בעניין זה הפנה התובע לשורה של מכתבים שהוחלפו בין הצדדים (נספחים י-כ של תצהירו), וטען שבדרישה זו היה כדי לסכל את אפשרות התובע לשלם את מלוא התמורה. הנתבע אמנם הסכים לוותר על חילוט המקדמה לטובתו, בשל הפרת ההסכם הנטענת, רק ביום 1.9.2002 (שם, נספח כא), אך היה זה מאוחר מדיי, מכיוון שאז, כבר פג תוקף אישור הבנק למתן הלוואה לתובע לרכישת החנות. לעומת הנתבע, שלטענת התובע סיכל את האפשרות שהתובע יקיים את ההסכם, פעל התובע לקיומו בין השאר בכך שהוציא סכומי כסף משמעותיים לשם כך ובהם: תשלום המקדמה (32,000$); תשלום מס רכישה (67,024 ₪ ביום 24.8.2001 - שם, נספח כב); תשלום מע"מ (22,739 ₪ - שם, נספח כג). בנוסף לכך, התובע הסכים לספוג את הפרש שער הדולר בין יום חתימת ההסכם לבין יום 18.3.2002, שהגיע לסך של כ-133,000 ₪. 16. חוב הנתבע לתובע בגין דמי השכירות - השאלה בעניין זה מתייחסת לשלוש תקופות. התקופה הראשונה: עשרה חודשים מדצמבר 2000 עד ספטמבר 2001 - לטענת התובע אין מחלוקת שהנתבע לא שילם דמי שכירות עבור תקופה זו, ולפיכך חובו עומד על סך של 27,500$ (2,750$ בחודש לפי החלטת כבוד השופט י' שמעוני מיום 26.9.2001). התקופה השנייה: מחודש אוקטובר 2001 ועד חודש דצמבר 2002 - טענת הנתבע בעניין זה היא שפינה את החנות בתקופה זו, ולכן הוא פטור מתשלום דמי שכירות. התובע חולק על כך מטעמים אלו: במשך כל תקופה זו הייתה החנות בשליטתו המלאה של הנתבע, שאף החזיק במפתחות החנות. לכן גם אין רלוונטיות לשאלה אם הפעיל את החנות בפועל, אם לאו; טענת הנתבע בעדותו, כי פינה את החנות בתקופה זו בשל דמי השכירות הגבוהים עומדת בסתירה לטענתו, שהפינוי היה בשל המוסכם בהסכם המכר; רק ביום 1.9.2002 הודיע הנתבע שפינה את החנות (נספח לד של תצהיר הנתבע), עובדה שהתובע לא ידע עליה ומה גם שהחנות לא נמסרה לשליטתו. מכל מקום, להודעה זו אין רלוונטיות מאחר שבמשך כל התקופה החנות הייתה בשליטת הנתבע. בנוסף, באותה הודעה הנתבע גם הודיע על כך שהוא עומד לחדש את הפעלת החנות; הנתבע לא הוכיח שלא הפעיל את החנות בתקופה האמורה, לא הציג חשבונות מים וחשמל המלמדים זאת, ולא בקשה לפטור מארנונה בגין נכס ריק. כך גם הנתבע לא הוכיח שפתח חנות במקום אחר, ובכל מקרה אין זה רלוונטי. מכל מקום, לטענת התובע, בהתאם להחלטות מתאריכים 26.5.2008 ומיום 21.7.2008 (שניתנו במסגרת הליך כינוס הנכסים), על הנתבע לשלם לתובע דמי שכירות בגין כל התקופה שמחודש דצמבר 2000 ועד חודש דצמבר 2005 (כולל) לפי סכום של 2,750$ בכל חודש ולחלופין, לפי סכום של 1,150$ בכל חודש, ובכל מקרה בתוספת מע"מ. התקופה השלישית: מחודש ינואר 2003 ועד חודש דצמבר 2005 - טענת התובע שעל הנתבע לשלם דמי שכירות עבור תקופה זו נסמכת על ההחלטה מיום 26.5.2008 שלפיה הליכי הפירוק הסתיימו ביום 29.12.2005. לפיכך ובהתאם להחלטה מיום 3.3.2005 שאישרה את הסכמת הצדדים שדמי השכירות בתקופה זו יהיו בסך של 1,150$ בחודש בתוספת מע"מ, על הנתבע לשלם סכום זה עבור מלוא התקופה ובסך הכול 41,400$ בתוספת מע"מ. דמי השכירות ששולמו - מתוך הסכומים האמורים, מסכים התובע כי יש להפחית את הסכומים שעלה בידי הנתבע להוכיח ששילם. סכומים אלו לטענתו, מתייחסים לשלושה חודשים בין ינואר למארס 2003 (שולם בהמחאה לבא-כוח התובע); שישה חודשים נוספים בשנת 2003, הגם שהסכומים לא היו מדויקים; ארבעה חודשים בשנת 2004. באשר לשתי המחאות נוספות שהוצגו בדיון (עמ' 48), לטענת התובע, לא הוכח עבור מה ניתנו. כך גם אין לקבל את טענות הנתבע ששילם עבור חודשים נוספים במזומן (עמ' 49), מאחר שלא הובאה לכך כל ראייה. 17. נזקיו הנטענים של הנתבע - טענת התובע בעניין זה היא, שתביעת הנתבע איננה אלא, ניסיון ליצור "משקל נגד" לתביעה שהוא הגיש. בעניין כל אחד מהנזקים הנטענים, טען התובע כלהלן: בעניין הפסד שכר דירה בתקופה שהחנות הייתה פנויה, חזר התובע על טענותיו לעיל, ובעיקר טען, שבאותה תקופה הייתה החנות בשליטת הנתבע ולכן אינו זכאי שהתובע ישלם לו דמי שכירות עבור תקופה זו. מטעם זה, לטענת התובע, הנתבע גם אינו זכאי לכך שהתובע יישא בארנונה לתקופה זו. בנוסף לכך, הנתבע לא הוכיח ששולמה ארנונה לתקופה זו, מאחר שחשבונות הארנונה הוצאו על שמות שונים ורק הוצגו העתקי המחאות ולא אישור תשלום. בעניין הפיצוי הנתבע בגין ההפרש שבין שווי השוק של החנות לבין הסכום ששילם הנתבע טוען התובע, כי אין מקום להעלאת הטענה על בסיס ההנחה שהתובע לכאורה, הפר את ההסכם. בנוסף לכך, התובע טען טענות שונות בעניין הנתונים שעליהם הסתמך הנתבע, תוך הפנייה אל חוות-דעתו של השמאי מטעמו, שאין לקבלן. לבסוף טען התובע, שמשהסכים הנתבע לשלם את הסכום ששילם, אינו יכול לטעון ששווי השוק נמוך יותר. בעניין הוצאות עבור חוות-דעתו של השמאי, הוצאות משפט ונזק כללי, טען התובע שהנתבע לא הציג קבלות ולא הוכיח את נזקיו. באשר להוצאות כינוס הנכסים, מאחר שדובר בהליך שהיה בהסכמת שני הצדדים, אין מקום לדרישת הנתבע להחזר הוצאותיו בגין הליך זה. (2) עיקרי טענות הנתבע 18. שאלת הפרת הסכם המכר מיום 5.7.2001 - טענתו העיקרית של הנתבע היא, שהתובע הפר את ההסכם וכי אין לראות בכל הטעמים שמנה משום טעמים אובייקטיביים שמנעו מהתובע את קיום ההסכם במועד. נושא הקושי ברישום הערת אזהרה היה ידוע, ובכל מקרה, אין מחלוקת שבחודש ינואר 2002 כבר ניתן היה להסדיר את נושא רישום הערת האזהרה. כך גם הצורך בגיוס הלוואה מהבנק צריך היה להיות מוסדר מראש ולא בדיעבד. עוד טען, שהתובע גם לא ידע לומר במה בדיוק הכשיל הנתבע את קבלת ההלוואה שהתובע ביקש לקבל מהבנק. לטענת הנתבע, מדובר היה בקשיים בני פתרון, ולראייה, מספר שנים מאוחר יותר בעת שהנתבע רכש את החנות, הסדיר את כל הנושאים שהיו דרושים הסדרה כדי לקיים את ההסכם שנחתם עם כונס הנכסים. באשר לטענת התובע שהנתבע הכשיל את קיום ההסכם בכך שעמד על כך שהמקדמה ששילם התובע תחולט לטובת הנתבע, טען הנתבע כי הנתבע לא עמד על דרישה זו, וכי התובע הוא זה שהעלה את העניין לראשונה במכתב מיום 10.3.2002 (נספח כט של תצהיר הנתבע), וזאת בשל חששו שייתבע בעתיד בשל הפרת ההסכם ובשל האיחור הרב בביצועו. בעניין זה פירט הנתבע בסיכומיו את כל השתלשלות ההתכתבות שבין הצדדים וביקש להראות כי הנתבע מעולם לא העמיד את נושא חילוט המקדמה כתנאי לקיום ההסכם, וכי לא היה בכך כדי למנוע מהתובע לקיים את ההסכם. באשר לטענת התובע בעניין הכשלת קיום ההסכם מצד הנתבע בשל כך שהקפיא את הליכי תשלום מס שבח, טען, כי תשלום מס שבח לא היה תנאי להשלמת העסקה, אלא רק תשלום מלוא התמורה ורישום הערת אזהרה ומסירת החזקה. מטעם זה גם הוסכם שסך של 128,000$ יופקד להבטחת הסדרת כל נושא המסים ותשלומי החובה, מתוך ידיעה שהדבר עשוי להימשך זמן רב. בכל מקרה, הנתבע היה רשאי לבקש הקפאה של תשלומי מס שבח, מאחר שטרם שולמה לו מחצית מן התמורה. בעניין הטענה בדבר אי רישום הערת אזהרה ומתן יפויי-כוח בלתי חוזר, טען הנתבע כי יש לדחות את כל טענות התובע. לטענתו, מהמסמכים שהוגשו עולה כי הפניה אל בית המשפט המחוזי כדי לאפשר את רישום הערת האזהרה נעשתה דווקא על-ידי בא-כוחו של הנתבע, וכי ההחלטה שאפשרה את הרישום ניתנה עוד ביום 14.11.2001. בנוסף לכך, כבר ביום 14.9.2001 פינה הנתבע את החנות כדי למוסרה לתובע כנגד תשלום מלוא התמורה. באשר לטענת התובע שהנתבע נמנע מלחתום על המסמכים הדרושים כדי לאפשר לתובע לקבל הלוואה מהבנק, טען הנתבע שהתובע לא הראה על אלו מסמכים ביקש מהנתבע לחתום ולא הראה שהנתבע סירב וכי טענותיו נטענו ללא ביסוס. 19. חוב הנתבע לתובע בגין דמי השכירות - תחילה טען הנתבע כי בניגוד להסכם הראשון (שאושר בבית המשפט המחוזי במסגרת התביעה לפירוק השותפות), לא המציא התובע לנתבע חשבוניות כנגד תשלום דמי השכירות והתובע אף אישר זאת (עמ' 22-21), הגם שנדרש פעמים רבות להמציאן (נספחים י-יא של תצהיר הנתבע). כך גם טען הנתבע שלמרות שהתובע לא המציא חשבוניות, הוא גבה את המע"מ לעצמו. מכל מקום, להלן טענות הנתבע בעניין כל אחת מהתקופות. התקופה הראשונה: עשרה חודשים מדצמבר 2000 עד ספטמבר 2001 - הנתבע אינו חולק על כך שלא שילם דמי שכירות עבור תקופה זו, אך לטענתו, התובע אינו זכאי לדמי השכירות מבחינה משפטית ומבחינה מוסרית. מבחינה מוסרית, מהטעם שהנתבע הסכים לשלם דמי שכירות מופקעים בסך של 3,000$, בעוד השמאי אליהו קזז קבע בחוות-דעתו מיום 2.2.1990 (אין טעות בתאריך) שדמי השכירות הם בסך של 1,375$, על יסוד ההנחה שפסק הדין בעניין פירוק השיתוף במקרקעין יינתן תוך תקופה קצרה. למרות ניסיונותיו להפחית את דמי השכירות (נספחים ח ו-ט של תצהירו), התובע סירב לכך. במשך תקופה ממושכת של שנה וחצי (יוני 1999 עד נובמבר 2000), הנתבע שילם את מלוא הסכום, אך לא הייתה הצדקה להמשך תשלום. לטענת הנתבע, מבחינה משפטית אין מקום לתשלום, מאחר שההסכם שאישר את דמי השכירות (מיום 5.7.2001) בוטל גם בפסקי הדין בתביעה לפירוק השיתוף במקרקעין (מיום 26.9.2001 ומיום 8.8.2001), וגם בהחלטה בתיק הנדון מיום 31.8.2004. כך גם לאור טענתו, שהתובע הפר את הסכם המכר ותשלום דמי השכירות נקשר בו. התקופה השנייה: מחודש אוקטובר 2001 ועד חודש דצמבר 2002 - בעניין זה טען הנתבע כי אין מחלוקת שהחנות הייתה סגורה לאחר שהנתבע פינה אותה בעקבות החתימה על הסכם המכר, וכפי שהתחייב בהסכם. לפיכך לא הייתה כל הצדקה לתשלום דמי שכירות לתובע, אשר לטענת הנתבע, הפר את ההסכם. התקופה השלישית: מחודש ינואר 2003 ועד חודש דצמבר 2005 - מחודש ינואר 2003 עד חודש דצמבר 2004 שילם הנתבע דמי שכירות, כפי שהוכח (וכפי שיפורט בהמשך). באשר לתקופה שמחודש ינואר 2005 ועד חודש דצמבר 2005 אישר הנתבע שלא שילם, וזאת לטענתו בשל המצוקה הכלכלית שאליה נקלע. בכל מקרה, הודיע על הסכמתו לכך שסכום החוב בגין דמי השכירות לתקופה זו יקוזז מכל תשלום שייקבע שעל התובע לשלם לו. 20. נזקיו הנטענים של הנתבע - טענות הנתבע בעניין זה הן כלהלן: משהוכח שהתובע הפר את ההסכם, הרי שהנתבע זכאי לתשלום המקדמה ששילם התובע; בעניין הפסד דמי שכירות, הנתבע זכאי לדמי שכירות עבור התקופה שבה החנות הייתה סגורה וזאת במלוא הסכום שעליו הוסכם לתקופה זו (2,750$) ולחלופין לפי סך של 1,000$; מאחר שלטענת הנתבע, הוכח ששילם ארנונה גם עבור מלוא התקופה שבה החנות עמדה ריקה, הנתבע זכאי גם להחזר ארנונה וגם עבור הוצאות המשפט ששילם בשל פסק הדין שניתן נגדו ונגד התובע, שחייב אותם בתשלום עבור מלוא התקופה. בעניין הפסד ברכישת החנות טען הנתבע, כי השווי האמיתי של מחצית החנות היה בסך של 230,000$, וכי העובדה שהנתבע רכש את מחצית החנות תמורת סך של 275,000$ מצביעה על כך שרכש אותה בסכום העולה בהרבה על שוויה, ולפיכך הוא זכאי להפרש בסך של 45,000$. בעניין זה יוער כאן, כי הנתבע ניסה לטעון שהוא זכאי להפרש בן מלוא התמורה שנקבעה לחנות (555,000$) לבין הסכום שנקבע על-ידי השמאים (בסך של 230,000$), אולם אין חולק - כפי שהנתבע טען בטענתו החלופית - שסך של 230,000$ שנקבע על-ידי שני השמאים, התייחס לשווי חלקו של כל אחד מהשותפים (מחצית החנות). עוד בעניין הנזקים טען התובע, כי הוא זכאי לחלקו בשכר כונס הנכסים (60,256 ₪), למחצית מהוצאות השמאי (2,679 ₪), ולהוצאות הפרסום בעיתון בהליך כינוס הנכסים (1,502.80 ₪). כן טען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 50,000 ₪. ה. דיון 21. שלושת הנושאים שבעניינם טענו הצדדים בסיכומי טענותיהם, אשר טעונים הכרעה הם אפוא, אלו: האחד, הפרת הסכם המכר - האם הופר בידי התובע ואם התשובה לכך חיובית, האם הנתבע זכאי למקדמה ששילם התובע; השני, דמי השכירות - האם נותר חוב בגין דמי שכירות שעל הנתבע לשלם לתובע ואם התשובה לכך חיובית, כי אז נדרש לבחון עבור איזו תקופה ובאיזה סכום; השלישי, נזקיו הנטענים של הנתבע. בעניין זה נידרש לטענות בעניינים אלו: הפסד בגין דמי שכירות בתקופה שבה החנות הייתה סגורה; תשלום עבור ארנונה; הפסד ברכישת מחצית החנות; שכר כונס הנכסים; עוגמת נפש; הוצאות משפט. (1) הפרת הסכם המכר 22. הסכם המכר שלפיו אמור היה התובע לרכוש את חלקו של הנתבע בשותפות תמורת 320,000$ נחתם ביום 5.7.2001. במועד זה שילם התובע לנתבע מקדמה בסך של 32,000$ (133,760 ₪) ואת היתרה אמור היה לשלם עד יום 5.10.2001, "כנגד מסירת החזקה ורישום הערת אזהרה". אין מחלוקת שההסכם בוטל במכתבו של בא-כוח הנתבע מיום 10.6.2002 שנכתב במענה למכתבו של בא-כוח התובע מיום 14.5.2002. כך גם אין מחלוקת שכך נקבע בהחלטה מיום 31.8.2004. תמצית טענות התובע הן, שביטול ההסכם נבע מסיבות אובייקטיביות, אשר נבעו מקשיים בהסדרת רישום הערת האזהרה בשל מורכבותו של הנכס שבו מצויה החנות, כמפורט לעיל. כך גם נבצר ממנו לשלם את מלוא התמורה, מאחר שלא קיבל את הלוואת המשכנתה בשל הקשיים ברישום הערת האזהרה וחוסר שיתוף הפעולה מצד הנתבע בחתימה על המסמכים שהיו דרושים לקבלת ההלוואה. בנוסף לכך, כאשר עלה בידיו להסדיר את הדברים, פג תוקפה של ההלוואה שאושרה לו בבנק איגוד ואף לא יכול היה לעמוד במלוא התשלום, מאחר שהנתבע עמד על חילוט המקדמה לטובתו, בעודו מסתמך על סעיף 13(ב) בהסכם, שלפיו במקרה של הפרה ישלם המפר לצד השני פיצוי מוסכם בגובה המקדמה ששולמה. 23. אין מחלוקת, כי ביום 14.11.2001 נפתר נושא רישום הערת האזהרה, עם מתן החלטת בית המשפט המחוזי המאשרת את רישומה (כבוד השופט ד' חשין, בבש"א 2006/99 בת"א 449/93), אשר ניתנה בעקבות בקשה שהגיש בא-כוחו של הנתבע (נספח יח של תצהיר הנתבע; נספח ט6 של תצהיר התובע). עם זאת, לא הובהר מדוע בא-כוח הנתבע פנה אל בית המשפט המחוזי באיחור כה ניכר, רק ביום 12.11.2001. בהתאם להחלטה זו, הגיש בא-כוחו של התובע ביום 16.12.2001 בקשה אל לשכת רישום המקרקעין לרישום הערת אזהרה, שנחתמה בידי הצדדים והנאמנים על הנכס (נספח יט של תצהיר הנתבע). בנסיבות אלו, יש לבחון שאלות אלו: מדוע ניתן היה להסדיר את נושא רישום הערת רק לאחר שחלף המועד שנקבע בהסכם, והאם היה בכך כדי להביא את התובע להפר את ההסכם; מדוע לא שילם התובע את התמורה במועד הסדרת נושא הערת האזהרה והאם היה זה בשל התנהלות הנתבע; האם דרישת הנתבע לחילוט המקדמה הקשתה על התובע, כך שלא יכול היה לשלם את מלוא התמורה. 24. באשר לשאלה הראשונה ובהיעדר ראיות המצביעות אחרת, נניח לצורך הדיון שאמנם מורכבותו של הנכס כפי שתואר לעיל במסגרת טענות התובע, היא אשר הובילה לעיכוב בהסדרת נושא הערת האזהרה, וכי הדבר אמנם לא היה בשליטת התובע. מכל מקום, אין מחלוקת שנושא רישום הערת האזהרה הוסדר באיחור ניכר וכי כל עוד לא הוסדר, לא נדרש התובע לשלם את התמורה. בעניין זה, אף טען התובע כי משלא הסדיר הנתבע את הנושא במועד שנקבע בהסכם, ממילא שהנתבע הוא זה שהפר את ההסכם. התובע טען, שלא שילם את מלוא התמורה במועד הסדרת הערת האזהרה, בשל קשיים שהערים הנתבע בהימנעותו מחתימה על מסמכים, שאמורים היו לאפשר לו לקבל את הלוואת המשכנתה מהבנק. בעניין זה מסתמך התובע על האמור בתצהירו (בפסקאות 6ט-י) וכן על מכתב בא-כוחו מיום 8.1.2002 (נספח יא של תצהיר התובע), שלפיו למרות שהועברו אל הנתבע מסמכים לחתימתו למעלה משישים יום קודם לכן, עד מועד כתיבת המכתב הנתבע לא חתם על כך. על דברים אלו גם חזר התובע בפירוט בעדותו (עמ' 28-26). בנוסף לכך, טענת התובע בדבר היעדר שיתוף פעולה מצד הנתבע לחתום על מסמכים אף נתמכה בתשובותיו המתחמקות של הנתבע כשנחקר על כך. שם טען שהמסמך שעליו התבקש לחתום לא נמסר לו, שלא זכור לו שהתבקש לחתום ולא חתם, שחתם על מה שעורך הדין שלו ביקש שיחתום ועוד כיוצא באלו תשובות מתחמקות, שגם נוסחו באופן מתחמק (עמ' 50 שורה 13 עד עמ' 51 שורה 7). עוד ראוי להעיר, כי לא מצאתי בעדותו של התובע (בעמ' 26, לשם הפנה הנתבע בסיכומיו), שכלל לא ידע על מה הנתבע היה צריך לחתום כדי שהתובע יוכל להסדיר את ההלוואה. נמצא אפוא, שהעובדה שנושא הערת האזהרה יכול היה להיות מוסדר רק באיחור, לא היה בשל התנהלות התובע, וכי הנתבע שצריך היה להסדיר זאת, פעל להסדרת העניין באיחור ניכר. כך גם הוכח שהנתבע אמנם נמנע מלשתף פעולה בעניין חתימה על מסמכים כדי שהתובע יוכל לקבל הלוואה מהבנק, למרות התחייבות הנתבע בסעיף 14 בהסכם המכר, לשתף פעולה בעניין זה. 25. גם טענת הנתבע בעניין האחרון נסתרת במסמכים שצירף התובע. הנתבע ניסה לטעון שרק בשלב מאוחר, ביום 10.3.2002, עלה נושא חילוט המקדמה וגם אז היה זה במכתבו של בא-כוח התובע (נספח כט של תצהיר הנתבע). כך בעוד שהתובע טען, שהתעקשות הנתבע על חילוט המקדמה הערימה עליו קושי שלא אפשר לו לעמוד בתשלום סמוך למועד הסדרת הערת האזהרה. טענה זו של הנתבע אינה נכונה, שכן כבר במכתבו של בא-כוחו מיום 6.1.2002 (נספח י של תצהיר התובע), זמן קצר לאחר הגשת הבקשה לרישום הערת האזהרה אל לשכת רישום המקרקעין, כבר העלה טענה זו. במכתב זה כתב בא-כוח הנתבע "לפיכך ובהסתמך על סעיף 13(ב) להסכם מרשי זכאי לפיצוי מוסכם בשיעור של 32,000$ ומרשך נדרש לשלמו". על כך חזר בא-כוח הנתבע במפורש גם במכתבו מיום 9.1.2002 (שם, נספח י"ב), ובדומה גם במכתב מיום 5.3.2002 חזר על כך שלמרשו ישנן זכויות "הנובעות מהפרת ההסכם" (שם, נספח טו). 26. בנסיבות אלו, שבהן הראה התובע שהעיכוב בהסדרת נושא רישום הערת האזהרה לא היה תלוי בו, וכי הנתבע הכשיל את מהלך קבלת הלוואת המשכנתה בכך שלא חתם על המסמכים הדרושים, אכן לא היה מקום שהנתבע יתנה את השלמת העסקה בחילוט המקדמה. המסקנה היא אפוא, שאומנם הסכם המכר הופר ובוטל, כפי שאף נקבע בהחלטה מיום 31.8.2004. אולם לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו בתביעתו, שהתובע הפר את ההסכם שלא כדין. להפך, מהראיות שהובאו עולה, כי לתובע היה אינטרס רב בקיום ההסכם וכי אף השקיע כספים רבים לשם כך (תשלום המקדמה, מס רכישה, מע"מ וויתור על הפרשי שער הדולר, כמפורט לעיל). מנגד, הוכיח התובע כנדרש, כי סיבת הפרת ההסכם לא הייתה נעוצה במחדליו, אלא דווקא במחדליו של הנתבע שנקט סחבת בעניין רישום הערת האזהרה ולא שיתף פעולה כפי שהתחייב בהסכם בעניין חתימה על מסמכים שהיו מאפשרים לתובע לקבל הלוואת משכנתה. בנוסף לכך, הנתבע אמנם עמד על כך שהמקדמה ששילם התובע תחולט לטובתו. לא מן הנמנע גם, שהנתבע עשה כן מתוך כוונה להכשיל את קיום ההסכם בידי התובע, כדי שיוכל הוא לרכוש את החנות, כפי שקרה בסופו של דבר. התוצאה בעניין זה היא, שתביעת הנתבע בעניין זה נדחית ואילו תביעת התובע מתקבלת. לפיכך, על הנתבע להחזיר לתובע את המקדמה ששילם בסך של 133,760 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (5.7.2001) ועד התשלום בפועל. (2) דמי השכירות 27. המחלוקת בעניין תשלום דמי השכירות מתייחסת למספר תקופות, כפי שפורט לעיל, ולפיכך נדון בכל אחת מהתקופות בנפרד. יש להקדים ולומר כי איני מקבלת את טענתו הכללית של הנתבע, כי אינו חייב בכל תשלום עבור דמי שכירות, מאחר שהתובע לא עמד בחובתו להמציא קבלות. משהסכים הנתבע להמשיך ולשלם דמי שכירות, חרף אי קבלת קבלות עבור התשלומים ששילם, הביע את הסכמתו מכללא לשלם דמי שכירות מבלי לקבל קבלות ואין הוא יכול להיבנות עתה מטענה זו. 28. מחודש דצמבר 2000 עד חודש ספטמבר 2001 - אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבע לא שילם לתובע דמי שכירות בגין תקופה זו. לפיכך טוען התובע, כי על הנתבע לשלם לו עבור תקופה זו לפי הסכום שנקבע בהחלטת כבוד השופט י' שמעוני מיום 26.9.2001 סך של 2,750$ עבור כל חודש ובסך הכול 27,500$. הנתבע לא חלק על כך שלא שילם עבור תקופה זו, אך לטענתו בשל הסכום המופקע שנקבע, לא הייתה הצדקה לתשלום. כך גם לאור ההחלטה מיום 31.8.2004, המבטלת את כל ההסכמים שאושרו בפסקי-דין, לטענתו, אין עוד מקום לחייב את הנתבע בתשלום עבור תקופה זו. אכן יש מקום לקבלת טענת הנתבע באופן חלקי, במובן זה שנראה כי ההסכמה לדמי שכירות בסכום גבוה, שכמפורט לעיל, במשך תקופה ארוכה עמד על סך של 3,000$ ולאחר מכן הורד לסך של 2,750$ היה על יסוד הנחת הצדדים שדמי השכירות ישולמו לתקופה קצרה. בנסיבות אלו, משהסכימו הצדדים במועד מאוחר יותר (הסכמה שאושרה בחלטה מיום 3.3.2005), להעמיד את דמי השכירות על סך של 1,150$ בלבד בתוספת מע"מ, נראה שיהיה זה נכון להעמיד את סכום דמי השכירות על סכום זה. שכן בכך גילו הצדדים את דעתם שזהו הסכום הראוי בשים לב לנסיבות העניין. למסקנה זו הגעתי גם בשים לב גם לחלוף הזמן הרב מאד מאז ועד עתה. לפיכך, עבור תקופה זו, על הנתבע לשלם לתובע סך בשקלים השווה לסך של 11,150$. לשם פישוט החישוב, ההצמדה לדולר תיעשה לפי שער הדולר במועד שבסוף התקופה, ביום 30.9.2001, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ. 29. מחודש אוקטובר 2001 עד חודש דצמבר 2001 - אין מחלוקת שעבור תקופה זו לא שילם הנתבע דמי שכירות, כך גם אין מחלוקת שבמהלך תקופה זו הייתה החנות סגורה, לאחר שהנתבע פינה את החנות על-פי התחייבותו מכוח הסכם המכר. הגם שכאמור, הגעתי לכלל מסקנה שלא התובע היה זה שהביא להפרת חוזה המכר, אין מחלוקת שהנתבע סגר את החנות ופינה אותה בחודש ספטמבר 2001 בשל התחייבותו לעשות כן מכוח חוזה המכר. בנסיבות אלו, וגם בעניין זה שקלתי את חלוף הזמן הרב, נראה שלא יהיה זה נכון לחייב עתה את הנתבע לשאת בדמי השכירות בגין תקופה זו. 30. מחודש ינואר 2003 עד חודש דצמבר 2004 - התובע אישר כי מתוך תקופה של עשרים וארבעה חודשים, שילם הנתבע דמי שכירות עבור חודשים אלו: ינואר עד מארס 2003, שישה חודשים נוספים בשנת 2003 וארבעה חודשים בשנת 2004. באשר לשתי המחאות המתייחסות לשני חודשים נוספים, טען התובע כי לא הוכח שמדובר בתשלום דמי שכירות. אולם בעניין זה, גם לא סתר התובע טענה זו ולא הראה שהתשלום יכול היה להיות למטרה אחרת. כך נמצא שלשיטת התובע, שולם לו עבור חמישה-עשר חודשים מתוך תקופה זו. ראיות הנתבע בעניין התשלומים לתקופה זו הן כלהלן: בתצהירו המשלים של התובע מיום 7.7.2009 הוא אישר ששולם לו דמי השכירות עבור חודשים ינואר עד מאי ויולי עד ספטמבר 2003 וכן עבור חודשים מארס וספטמבר עד דצמבר 2004. במהלך הדיון הוגשו המחאות המאשרות את התשלומים עבור דצמבר 2003 ופברואר 2004. בנוסף, לתצהירו של הנתבע צורפו צילומים של שוברי המחאות רבים מתוך פנקס ההמחאות שלו, שמהן עלה שלכאורה שילם דמי שכירות גם עבור חודשים יוני ואוקטובר 2003, אפריל, מאי, יוני 2004 ושובר שעליו לא נרשם החודש (נספחים מב ומב1 של תצהיר הנתבע). כך שלגבי התשלומים שנת 2003 חסרה אסמכתה רק לחודש נובמבר ולגבי התשלומים של שנת 2004 חסרה אסמכתה רק לחודשים ינואר, יולי, ואוגוסט. סך הכול ארבעה חודשים. מאחר שהראיות נשמעו כשש שנים לאחר מתן ההמחאות, מקובלת עליי טענת הנתבע כי לא עלה בידיו לקבל את העתקי ההמחאות מהבנק. לפיכך ומאחר שהוכח ששילם דמי שכירות עבור רוב החודשים במהלך תקופה זו, אניח לטובתו ששילם לכל החודשים. התוצאה היא אפוא, שעבור תקופה זו, לא נותר הנתבע חייב לתובע דבר. 31. מחודש ינואר 2005 עד חודש דצמבר 2005 - לגבי שנה זו, אין מחלוקת בין הצדדים שהנתבע לא שילם את דמי השכירות, וכי יש לחשבם לפי שיעור של 1,150$ בכל חודש, ובסך הכול 13,800$. חישוב הסכום לתשלום עבור תקופה זו ייעשה בדומה לחישוב עבור התקופה הראשונה, כך שהנתבע ישלם לתובע סך בשקלים השווה לסכום האמור. לשם פישוט החישוב, ההצמדה לדולר תיעשה לפי שער הדולר במועד שבסוף התקופה, ביום 31.12.2005, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ. (3) נזקי הנתבע הנטענים 32. מהטעמים שעליהם כבר עמדנו לעיל, אין הנתבע זכאי לתשלום המקדמה ששילם התובע, ואף אין הוא זכאי לתשלום בגין הפסד דמי השכירות עבור התקופה שבה החנות הייתה סגורה, שכן מהטעמים שעליהם עמדנו, לא בעטיו של התובע הייתה החנות סגורה. 33. באשר לחובות הארנונה, הגם שהנתבע לא חויב בדמי שכירות עבור התקופה שבה הייתה החנות סגורה, אין חולק שהחנות הייתה בהחזקתו ולאור המסקנות שלעיל, שלפיהן התובע לא הפר את ההסכם, על הנתבע לשלם חובות אלו ואין לחייב את התובע בתשלומם. עוד יוער, שחרף המסמכים הרבים שצירף הנתבע, נראה כי מעבר לבּוּקַה וּמְבוּלַקַה, ממספר טעמים לא ניתן לדעת מה הסכום ששילם הנתבע עבור התקופה הרלוונטית. ראשית, לא ברור לאלו תקופות מתייחסות תנועות החיוב והזיכוי של העירייה בטופס הנושא תאריך 25.1.2009 (נספחים מד ו-מה של תצהיר הנתבע). שנית, שלושת פסקי הדין שניתנו בהיעדר הגנה לטובת עיריית ירושלים, אף הם אינם מפרטים לאיזו תקופה הם מתייחסים, מה גם שאחד מהם אינו קשור במי מהצדדים בתיק הנדון (שם, נספחים מו, מז ו-מח). שלישית, החשבונית עבור שכר-טרחת עורך-דין מתייחסת ל"הוצאות משפטיות בתיק עיריה - משה כהן", שלא הובהר הקשר בינה לבין ענייננו (שם, נספח מט). רביעית, האישורים להפקדת המחאות לעירייה מתייחסים לנתבע ול"כהן אבי", לשני נכסים שונים (מספר הנכס אינו זהה בשני המסמכים), ולא ברור לענייננו (שם, נספחים נ ו-נא). 34. באשר לפיצוי שתבע הנתבע בשל כך שרכש את הנכס בסכום שלטענתו, עולה על שווי השוק, הרי שמשבחר הנתבע בהסכמתו, לרכוש את הנכס בהליך של התמחרות שערך כונס הנכסים, אין מקום לטענתו שהוא זכאי להפרש שבין המחיר ששילם לבין שווי השוק, כפי שנקבע בידי השמאים. עוד יש לזכור, שבסופו של דבר שילם הנתבע סכום הנופל מזה שאמור היה התובע לשלם, אילו מומש הסכם המכר שבוטל, כך שהגם שחלפה תקופה בת ארבע שנים בין שני חוזי המכר, לא עלה בידי הנתבע להראות שהמחיר ששילם עלה על מחיר השוק הסביר בנסיבות העניין. 35. לאור התוצאה שאליה הגעתי, אין מקום לחיוב התובע בפיצוי הנתבע בגין עוגמת נפש. 36. בדומה, מאחר שההליך של כינוס נכסים נעשה בהסכמת שני הצדדים, איני סבורה כי יש לחייב מי מהם לשאת בחלקו של הצד השני בשכרו של כונס הנכסים. ו. סיכום ותוצאה 37. לאור כל האמור, תוצאת פסק הדין היא כלהלן: (1) תביעת התובע (ת"א 13275/02 יוסף בכששיאן נ' משה אגאקי): א. תביעת התובע להחזר המקדמה ששילם בעת חתימת הסכם המכר מתקבלת. בהתאם לכך, על הנתבע להחזיר לתובע את סכום המקדמה בסך של 133,760 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום המקדמה (5.7.2001) ועד התשלום בפועל. ב. התביעה לדמי שכירות מתקבלת בחלקה, כלהלן: עבור התקופה שמחודש דצמבר 2000 עד חודש ספטמבר 2001 - הנתבע ישלם לתובע סך בשקלים השווה לסך של 11,150$. ההצמדה לדולר תיעשה לפי שער הדולר ביום 30.9.2001, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ. עבור התקופה שמחודש ינואר 2005 עד חודש דצמבר 2005 - הנתבע ישלם לתובע סך בשקלים השווה לסך של 13,800$. ההצמדה לדולר תיעשה לפי שער הדולר ביום 31.12.2005, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל ובתוספת מע"מ. (2) תביעת הנתבע (ת"א 4457/03 משה אגאקי נ' יוסף בכששיאן) - התביעה נדחית. 38. לאור המסקנה האמורה, הנתבע (אגאקי) יישא בשכר-טרחת בא-כוחו של התובע (בכששיאן) ובהוצאות המשפט שהוציא, בסך של 25,000 ₪. כל התשלומים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. דיני חברותפירוק שותפותשותפות