קשר סיבתי בין הנזק לעוולה. כדי לזכות בפיצויים בשל כך שהנתבע עוול עוולות אלו, אין די בכך שהתובע יוכיח כי הופרה חובה - חובת הזהירות או חיקוק - ואף אין די בהוכחת נזק. תנאי לזכייה בפיצויים היא הוכחה כי אמנם הפרתה של חובת הזהירות במקום שמיוחסת רשלנות, או הפרתו של חיקוק במקום שמיוחסת הפרת חובה חקוקה, הם אלו אשר הסבו את הנזק, שעל-פי הנטען נגרם, כך שישנו קשר סיבתי בין אותן הפרות של חובות לבין הנזק שנגרם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קשר סיבתי בין הנזק לעוולה: בדו"ח ביקורת שפרסמה מבקרת הפנים של עיריית ירושלים נקבע כי התובעת, שבעת הוצאת הדו"ח הייתה חברת מועצת עיריית ירושלים, פעלה בין השאר, בניגוד עניינים תוך ניצול מעמדה לשם קידומו של מכון לימודים שאותו ניהלה באותה עת. בפסק-דין שניתן בעתירה לבג"ץ שהגישה התובעת, אכן נמצאו פגמים במתן הדו"ח ובפרסומו, אך לא נמצאה הצדקה להביא לביטולו. מכאן התביעה שבה עותרת התובעת לפיצוי כספי בגין הנזקים אשר על-פי טענתה הסבו לה גורמים שונים בעיריית ירושלים בשל אופן עריכת דו"ח הביקורת ובפרסומו. א. נושא התובענה 2. מבקרת הפנים של עיריית ירושלים פרסמה ביום 15.2.2000 דו"ח ביקורת, אשר על-פי ממצאיו נקבע כי התובעת, שבתקופה הרלוונטית הייתה חברת מועצת עיריית ירושלים, ניצלה את מעמדה כדי לקדם את ענייניו של מכון שחר, בית ספר ללימודי בגרות ופסיכומטריה, שאת הסניף שלו בירושלים היא ניהלה באותה עת. זאת תוך ניגוד עניינים, ניסיונות להפרעה לעובדי עירייה במילוי תפקידיהם וניסיונות לשבש את עבודת הביקורת, וכן בניגוד לכללים החלים בנושאים אלו ובניגוד לתנאים ספציפיים שקבע היועץ המשפטי של העירייה בעניין. דו"ח הביקורת המליץ לעירייה להימנע מהתקשרות עם מכון שחר עד אשר יובהר כי כללי מניעת ניגוד העניינים מיושמים כהלכה. בשל ניגוד העניינים שבו הייתה התובעת נתונה, כך לטענתה, היא אף פוטרה התובעת מעבודתה במכון שחר. עתירה לבג"ץ שהגישה התובעת נגד גורמים שונים בעיריית ירושלים בעניין הוצאת דו"ח הביקורת התקבלה במובן זה שנקבע כי לתובעת יימסרו מלוא המסמכים שעמדו לפני מבקרת העירייה בעת מתן דו"ח הביקורת (בכפוף לחסיונות ולסייגים שנקבעו), ותינתן לה אפשרות להשלים את טיעוניה בעניין ממצאי הדו"ח. לאחר מכן ייבחן דו"ח הביקורת מחדש ויפורסם רק לאחר שגורמי העירייה המנויים לעניין זה בחוק, יבחנו אותו. עם זאת בית המשפט לא מצא כי ישנה הצדקה לפסול את דו"ח הביקורת בשל הפגמים שמצא. 3. אין מחלוקת כי בסופו של דבר לא הוצא דו"ח ביקורת חדש. אולם בניגוד לטענת התובעת, כי מבקרת העירייה לכאורה לא מילאה אחר פסק-דינו של בג"ץ, הרי שהיה זה בשל כך שהתובעת נמנעה מלהעלות את טענותיה בפני מבקרת העירייה, ובחרה להגיש את התובענה הנדונה. בתביעתה הנדונה שהוגשה רק נגד העירייה, טוענת התובעת כי אורגנים שונים של העירייה ובהם מבקרת העירייה, היועץ המשפטי, ראש העירייה דאז ואחרים עוולו כלפיה ברשלנות ובכך שהפרו הוראות חקוקות בכל הקשור בהוצאת דו"ח הביקורת, והסבו לה בכך נזקים כבדים המגיעים לסך של 3,000,000 ₪ לערך, לפי הפירוט הבא: נזקים בשל פיטורי התובעת מעבודתה במכון שחר (853,601 ₪); נזק פוליטי וציבורי בלתי הפיך (1,796,660 ₪); שירותי עורכי דין וייעוץ משפטי (174,240 ₪); פגיעה ברמת החיים (120,800 ₪). בשל סכום אגרת המשפט המתחייב מהגשת התביעה, הועמד הסכום הנתבע על סך של 2,200,000 ₪. ב. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 4. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. כן ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ג. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים 5. כפי שכבר נאמר, נושא דו"ח הביקורת נבחן במסגרת פסק-דין שניתן ביום 11.5.2003 בעתירה לבג"ץ שהגישה התובעת בחודש אוקטובר 2000 נגד מבקרת עיריית ירושלים, ראש עיריית ירושלים, ועדת הביקורת לעיריית ירושלים ועיריית ירושלים (בג"ץ 7805/00 רוני אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4) 577 (2003). פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בהסכמת כבוד השופט א' מצא וכבוד השופטת א' חיות. להלן - פסק הדין בבג"ץ). עיקרי העובדות עד מתן פסק הדין בבג"ץ יובאו אפוא, מתוך האמור שם (בפסקה 4): "העותרת נבחרה כחברת מועצת עירית ירושלים ביום 10.11.98. היא הועסקה כמנהלת סניף ירושלים של מכון "שחר" בטרם נבחרה לחברת מועצה, החל מיום 4.4.98, והמשיכה בעיסוקה זה גם לאחר הבחרה.              ביום 22.2.99 פנה אגף הרווחה בעירית ירושלים למספר מכונים להכשרת תלמידים לבחינות הבגרות ולבחינות פסיכומטריות בהזמנה לקבל את הצעותיהם למתן הנחות לתלמידים. מכון שחר ביקש להשתתף במכרז לצורך התקשרות חוזית עם העיריה בנושא זה. בסמוך לאחר בחירתה למועצת העיריה, פנתה העותרת למבקרת העיריה כדי שזו תחווה דעתה בשאלה של ניגוד ענינים אפשרי בין היותה חברת מועצה ועובדת מכון שחר. המבקרת הציעה לעותרת להעלות את העובדות הרלבנטיות על הכתב ולפנות ליועץ המשפטי לעיריה בשאלה זו. ביום 11.4.99 נשלחה לעותרת חוות דעת היועץ המשפטי אשר התיר למכון "שחר" להגיש הצעה למכרז בכפוף לכך שהעותרת תימנע מכל קשר ישיר או עקיף עם העיריה בנוגע להצעה שתוגש ובאשר לכל נושא שידון בעיריה בנוגע למכון שחר. הועדה למניעת ניגוד ענינים של נבחרי ציבור ברשויות המקומיות נתבקשה לדון בענין והודיעה כי היא מאמצת את חוות דעת היועץ המשפטי לעיריה.              היועץ המשפטי חזר לטפל בענין ב- 22.6.99 כשהתעוררו ספקות לגבי נכונות הנתונים שנמסרו לו על ידי העותרת ומידת ההקפדה שלה על התנאים שנקבעו בחוות דעתו. בהמשך לכך, ומשעלתה הטענה כי העותרת יוצרת קשר עם עובדי העיריה כדי לקדם את עניני המכון תוך שימוש במעמדה כחברת מועצה, פנה היועץ המשפטי לעיריה למבקרת הפנים בעיריה וביקשה לבדוק האם העותרת עומדת בסייגים שקבע בחוות דעתו למניעת ניגוד ענינים.              המבקרת בדקה את הנושא וביום 14.10.99 מסרה לעיונה של העותרת בלבד טיוטה ראשונה של דו"ח הביקורת. העותרת הגיבה בכתב לטיוטה ואף נתקימה פגישה ב-21.10.99 בה הגיבה בעל פה לתוכן הדברים. ביום 3.11.99 נשלחה לעותרת ולגורמים שונים בעיריה, ביניהם היועץ המשפטי לעיריה, טיוטה שניה של הדו"ח  לתגובתם. העותרת הגיבה בכתב בצורה נרחבת גם לטיוטה זו, בין היתר על ידי צירוף 5 מכתבים, ביניהם מכתבים מסמנכ"ל מכון שחר ומעורך דין מטעם המכון, ומכתבים נוספים מטעמה היא. כן פנתה העותרת פעמים רבות בכתב ובעל פה למשרד המבקרת בענין דו"ח הבקורת, טרם פרסומו.              ביום 9.1.00 פורסם הנוסח הסופי של דו"ח הבקורת והוא הועבר להערות ראש העיריה אשר העיר את הערותיו. ביום 1.2.00 פנה ראש העיריה למבקרת בבקשה לפרסם את הדו"ח בציבור באופן מיידי בנפרד מהדו"ח השנתי. ב-8.2.00 החליטה המבקרת לפעול על פי בקשה זו. ביום 14.2.00 קיימה ועדת הבקורת ישיבה בה החליטה לאשר את הקדמת פרסום הדו"ח על פי בקשת מבקרת העיריה. עובר לקבלת החלטה זו, לא קיימה ועדת הביקורת דיון לגופו של הדו"ח, בין לענין קביעותיו העובדתיות ובין לענין מסקנותיו.              ביום 15.2.00 פורסם דו"ח הביקורת בציבור. ביום 5.3.00 שלחה המבקרת מכתב לעותרת, עם העתק להנהלת המכון, בו היא כותבת, בין היתר, כי על פי מידע שהגיע אליה לאחרונה היא ממשיכה לתפקד כמנהלת אדמיניסטרטיבית של מכון שחר ומבקשת את התייחסותה למידע זה. לאחר משלוח מכתב זה פוטרה העותרת מעבודתה במכון, ולא שבה לעבוד בו". 6. בעתירה לבג"ץ טענה התובעת שלוש טענות עיקריות אלו: מבקרת הפנים נעדרת סמכות לבקר את פעולתו של נבחר ציבור במועצת העירייה; לא נשמרו זכויות הטיעון והעיון של התובעת בהליך הביקורת ובכך הופרו כללי הצדק הטבעי; פרסום דו"ח הביקורת בציבור נעשה שלא כדין ובטרם הושלמו הליכי הביקורת על-פי החוק ולכן היה בפרסום המוקדם כדי להסב לתובעת נזק. בפסק הדין מובא דיון מקיף בשלוש הסוגיות האמורות, ובין השאר בנושא ביקרות הפנים בכלל וביקורת הפנים ברשויות המקומיות והיקפה בפרט. טענת התובעת כי מבקרת הפנים של העירייה לא הייתה מוסמכת להידרש לנושא שהונח לפניה לביקורת, בשל היותה של התובעת חברת מועצת העירייה, נדחתה. בעניין זה קבע בית המשפט כי מבקרת הפנים של העירייה הייתה מוסמכת לבדוק את הנושא שבו עסק הדו"ח, שלפיו התעורר חשד כי התובעת, בהיותה חברת המועצה, פעלה תוך ניגוד עניינים. לפיכך כאמור, בעניין זה נדחתה עתירת התובעת (שם, פסקה 15). 7. באשר לזכות הטיעון ולזכות העיון, מסקנת בית המשפט הייתה כי זכות העיון וזכות הטיעון של התובעת אמנם נפגעו בחלקן. בעניין שתי הטיוטות הראשונות של דו"ח הביקורת קבע בית המשפט, כי "מיצתה העותרת את מלוא זכותה להגיב ולטעון את טענותיה", כך שלגבי טיוטות הדו"ח נקבע, כי זכויותיה האמורות של התובעת לא נפגעו (שם, פסקה 20). עם זאת, בשל השינויים המהותיים שהיו בסופו של דבר בדו"ח הביקורת הסופי, קבע בית המשפט כי אין לומר שלתובעת ניתנה זכות להגיב עליה. בית המשפט נדרש גם לטענות מבקרת העירייה כי הדו"ח הסופי לא נמסר לעיונה של התובעת בטרם פורסם, בשל ניסיונות התובעת לשבש את עבודת הביקורת ובשל כך שהמידע הנוסף שנכלל בדו"ח נבע מהשלמת נתונים שנודעו ממבוקרים אחרים. אולם בעניין זה קבע בית המשפט כי היה מקום למסור לתובעת לעיונה גם את המידע הנוסף שנמסר למבקרת, בכפוף לחיסיון המידע שאין חובה לגלותו (מקורות המידע ותרשומות פנימיות), ולאפשר לה להגיב על כך. באשר להתנהלות התובעת בעת השלמת דו"ח הביקורת קבע בית המשפט, כי הגם שלא נסתרו טענות המבקרת בעניין הפרעותיה, היה על המבקרת להקפיד על זכויות התובעת כדי להבטיח את שלמות החלטתה. כאמור שם (פסקה 20, שתי פסקאות אחרונות): "ממשקלם המצטבר של הדברים הללו עולה כי קיים פער בין קביעות הדו"ח הסופי על בסיס חומר שהמבקרת הסתמכה עליו לבין חומר שהוצג בפני העותרת במסגרת שתי הטיוטות שהועברו לעיונה. פער זה מצביע על כך כי זכות העיון והטיעון שלה לא נשמרו במלואם, אלא ניתנו לה באופן חלקי בלבד. גם אם נושא התלונות נגדה  היה בעיקרו בידיעתה, היה מקום כי פרטי הדברים המיוחסים לה יועברו לעיונה במלואם, גם אם תוך חסיון מקורות המידע, כדי שתוכל להגיב עליהם באופן מלא וממצה. טענת המשיבים לפיה העותרת לא דרשה לעיין בכל המסמכים אלא רק לאחר שדו"ח הביקורת בעניינה פורסם אינה פוטרת את הרשות המבקרת מלעמוד בחובתה גם בלא העלאת דרישה מפורשת מטעם המבוקר.              מתצהירה של המבקרת עולה כי במהלך עבודת הביקורת היו היא וצוותה חשופים למסע השמצות והטלת אימה מצד העותרת, אשר פעלה, על פי הטענה, בכל דרך אפשרית על מנת לשבש את עבודת הביקורת בעניינה. דברים אלה בעיקרם לא נסתרו ועולה מהם כי עבודת הביקורת נערכה במקרה זה בתנאים קשים ביותר. אולם גם בהינתן מציאות זו, על הביקורת לעמוד איתן כנגד כוחות המנסים לדכא את כוחה ולהחלישה בביצוע משימתה, ובד בבד עם כך לדקדק כחוט השערה על זכויותיו הבסיסיות של המבוקר כדי להבטיח את הגינותה של פעולת הביקורת, את שלמות החלטתה, וכדי להגביר את אימון הציבור בה ובפועלה". 8. גם בעניין פרסומו דו"ח הביקורת קיבל בית המשפט את טענת התובעת וקבע כי הליך הפרסום המוקדם היה שגוי, וכי לא היה מקום לנקוט בו (פסקה 21). סעיף 170ג בפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע את דרך פרסומו של דו"ח הביקורת של מבקר העירייה. על-פי הוראותיו, קודם לפרסום דו"ח ביקורת, יש להעבירו אל ראש העירייה ולוועדת הביקורת של העירייה (סעיף 170ג(א), (ב)). על ראש העירייה להגיש את הערותיו לדו"ח לוועדת הביקורת ולהמציא העתק מהדו"ח ומהערותיו אל כל חברי מועצת העירייה (סעיף 170ג(ג)). לאחר מכן דנה ועדת הביקורת בדו"ח ובהערותיו של ראש העירייה ומעבירה את סיכומיה ואת הצעותיה לאישורה של מועצת העירייה (סעיף 170ג(ד), (ה)). רק לאחר מכן מותר לפרסם את דו"ח הביקורת בכפוף לחלוף המועד להגשתו אל מועצת העירייה (סעיף 170ג(ו)). עם זאת, הוראת סעיף 170ג(ו) סיפה קובעת אפשרות של פרסום מוקדם, אם החליט על כך מבקר העירייה או ראש העירייה ובאישור ועדת הביקורת. במקרה הנדון, פורסם דו"ח הביקורת בעניינה של התובעת על-פי החלופה המאפשרת פרסום מוקדם (סעיף 170ג(ו) סיפה) והיה זה ביוזמת ראש העירייה דאז, אהוד אולמרט, ועל-פי בקשת המבקרת והחלטתה של ועדת הביקורת. לטענתם, הפרסום היה בדרך זו בשל כך שהחלו הדלפות בתקשורת על ממצאים חלקיים של דו"ח הביקורת, ובשל כך היה חשש שתיווצר תמונה מעוותת ומטעה של ממצאיו, שאותה ביקש הפרסום המוקדם למנוע. בית המשפט קבע כאמור, כי במקרה הנדון לא נתקיימו העילות המהותיות המצדיקות את הפרסום המוקדם, הגם שננקטו המהלכים הפורמאליים הדרשים לשם פרסום מוקדם. כאמור שם (פסקה 21): "פרסומם המוקדם של ממצאי הדו"ח במקרה זה אינו מתיישב עם התכלית שלשמה נועד הפרסום המוקדם. לא נתקיים כאן צורך מיידי בהודעה לציבור על קביעות הביקורת, ובפרסומן בטרם עברו את כור ההיתוך של גופי הביקורת הנוספים היה כדי לפגוע הן בעותרת והן בגורמי הביקורת עצמם. הבאת ממצאי הדו"ח לידיעת הציבור בטרם עת פגעו בכבודה ובשמה הטוב של העותרת בטרם היה סיפק לגופים השונים לבחון את הממצאים, ולפני שלעותרת עצמה ניתנה ההזדמנות להציג את עמדתה בפני ועדת הביקורת ולזכות בהתייחסותה. החשש מפני הדלפות של קטעי מידע אודות הממצאים וכן החשש מקושי תפקודי של עובדי העיריה עקב מסכת לחצים שנטען כי הופעלה נגדם אינם מצדיקים הסטת נקודת האיזון אל עבר פרסום מוקדם של הממצאים בהעדר מצב חריג אשר יצדיק זאת. מסקנתי היא, על כן, כי מהלך הפרסום המוקדם של דו"ח הביקורת היה שגוי במקרה זה, ולא היה מקום לנקוט בו". 9. מסקנות בית המשפט בפסק הדין בבג"ץ היו אפוא, כי בהליך הביקורת נפלו שלושה פגמים אלו (שם, פסקה 22): לעותרת לא נמסרו מסמכים מהותיים ולכן לא התאפשר לה למצות את זכות הטיעון; בדו"ח הסופי נכללו טענות ועובדות בעניינים שלגביהם לא ניתנה לתובעת זכות טיעון מלאה; לא הייתה הצדקה לפרסום מוקדם ועוד בטרם מוצתה זכות הטיעון של התובעת בפני גופי הביקורת העליונים של העירייה. עם זאת, בית המשפט לא מצא לנכון לפסול את דו"ח הביקורת וזאת לאור דוקטרינת הבטלות היחסית והעובדה שהפגמים שנפלו בו לא היו בדרגת חומרה שהצדיקה את פסילתו. מסקנת בית המשפט הייתה, כי "נפלו בדו"ח הביקורת פגמים אשר יש להם תקנה, ולכן אין לבטלו מעיקרא אלא ניתן לתקנו ולהשלימו במידת הצורך" (שם), חרף הפגיעה שפרסומו פגע בתובעת. אולם כאמור שם, היקף הפגיעה מוגבל, מאחר שטרם הושלמו ההליכים ולכן לא ניתן היה לדעת אם קביעות הדו"ח אומנם יאושרו או מה תהיה עמדתם של גופי הביקורת העליונים. "אם יאושרו על ידם קביעות הדו"ח כפי שנקבעו במקורם כי אז נזק הפרסום המקודם הוא מזערי. אם לאומת זאת יהיה בקביעותיהם משום חריגה מממצאי הדו"ח המקורי הרי לכך יינתן פרסום פומבי ובפני הציבור תוצג תמונת נתונים מלאה" (שם). לפיכך הורה בית המשפט למבקרת העירייה להעביר לידי התובעת את כל המסמכים שהיוו בסיס לדו"ח הביקורת ואשר טרם הועברו אל התובעת (שלושה-עשר מסמכים על-פי האמור בפסקה 20 בפסק הדין), תוך השמטת פרטים שחיסיונם מותר (מקורות מידע ותרשומות פנימיות). לאחר מכן תוכל התובעת להשלים את טענותיה בכתב או בעל-פה באשר למובא בדו"ח הביקורת הסופי. לאחר שהתובעת תעלה את טענותיה כאמור, תשקול מבקרת העירייה את ממצאי הדו"ח פעם נוספת ותתקנו בהתאם, אם תמצא לנכון לעשות כן. רק לאחר מכן, יפורסם דו"ח הביקורת, לאחר שיועבר אל כל הגורמים ובהתאם להוראות סעיף 170ג בפקודת העיריות, ולא בדרך של פרסום מוקדם, כפי שנעשה עם דו"ח הביקורת המקורי. לאור מסקנותיו האמורות, לא ניתן צו להוצאות במסגרת פסק הדין בבג"ץ. 10. בכתב התביעה כמו גם בסיכום טענותיה, טענה התובעת כי עד עצם היום הזה לא פעלה מבקרת העירייה בהתאם להוראות פסק הדין שניתן בבג"ץ. אולם דווקא מתצהירה עולה תמונה שונה. על-פי האמור בתצהיר העדות הראשית של התובעת, היא זו אשר מנעה את יישום פסק הדין שניתן בבג"ץ. להלן אפוא תיאור השתלשלות הדברים על-פי המתואר בתצהיר של התובעת (פסקה 108 ופסקאות המשנה שבה). פסק הדין בבג"ץ ניתן כאמור, ביום 11.5.2003. כעבור שלושה ימים, ביום 14.5.2013, שלחה מבקרת העירייה אל התובעת את שלושה-עשר המסמכים שלא נמסרו לה קודם לכן ושעל-פי פסק הדין בבג"ץ נדרשה לשלוח אל התובעת וכן ביקשה את תגובתה עד יום 28.5.2003. כאמור במכתב שצורף אל אותם מסמכים, מבקרת העירייה שלחה אל התובעת גם מסמכים שעל-פי פסק-דינו של בג"ץ לא חלה על המבקרת חובה למסור, ואף לא נמחקו שמות מאותם מסמכים, הגם שבפסק הדין נקבע כי ניתן למחוק זאת (מכתב מבקרת העירייה - נספח 45 של תצהיר התובעת; המסמכים שנמסרו לתובעת - שם, נספחים 58-46). לאחר שהתובעת קיבלה את המסמכים האמורים, היא שלחה אל מבקרת העירייה מכתב המחזיק עשרים ושישה עמודים המודפסים בצפיפות רבה, אשר אינו נושא תאריך ואף אינו חתום, שכותרתו היא "תגובה ראשונית לדו"ח מבקר העירייה בנושא: חשש לניגוד עניינים של חברת מועצה - בצירוף הערות ראש העירייה מתאריך פברואר 2000" (שם, נספח 62). גם בגוף המסמך הודגש כי "תגובה זו היא תגובה ראשונית במהותה שכן היא מעלה קשיים רבים אשר יש צורך להמשיך ולבררם טרם הכנת הדו"ח המתוקן" (שם, עמ' 1 פסקה 1). כך לכל אורכו, מבקשת התובעת כי תעשנה השלמות רבות ובדיקות נוספות בטרם יינתן הדו"ח המתוקן. לא ברור מתי שלחה התובעת את תגובתה הראשונית הארוכה והמפורטת, מכל מקום במענה לכך, שלחה מבקרת העירייה ביום 28.4.2004 מכתב אל בא-כוחה דאז של התובעת, ומתוכנו עולה כי אכן חל עיכוב במשלוחו (המכתב פותח בהתנצלות על עיכוב זה שנבע מהעבודה שהייתה כרוכה בהכנת הדו"ח השנתי). במכתב זה נאמר כי מבקרת העירייה מוכנה להעמיד לרשות התובעת ובאי-כוחה את כל המסמכים שעליהם התבסס דו"ח הביקורת המצויים ברשותה לעיונם, לאחר תיאום מראש באשר למועד העיון. באותו מכתב אף ציינה המבקרת כי חלקים בתגובה הראשונית אינם רלוונטיים, מאחר שעל-פי פסק הדין בבג"ץ, עליה למסור רק את "כל המסמכים שהיוו בסיס לדו"ח הביקורת ואשר טרם הועברו לעיונה" של התובעת (המכתב - נספח 63 של תצהיר התובעת). בתצהירה של התובעת, טוענת היא כי ממכתבה האמור של מבקרת העירייה הבינה כי "אין בכוונתה … לקיים את הוראות הבג"ץ", הגם שלא ברור מה הוביל להבנה זו. לכן לטענתה, בחרה באפשרות של תביעה לפיצויים בגין הנזקים המהותיים אשר לטענתה נגרמו לה. 11. ביום 21.3.2006 הגישה התובעת עת כתב התביעה בתביעה הנדונה, שבה כאמור לעיל, עתרה לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,200,000 ₪ בשל נזקיה הנטענים, שעיקריהם פורט לעיל, ואשר לטענת התובעת נגרמו בשל הוצאת דו"ח הבקורת, פרסומו וכל הכרוך בכך. כתב ההגנה מטעם הנתבעת (להלן גם - עיריית ירושלים או העירייה), הוגש ביום 27.8.2006. בקדם המשפט מיום 28.4.2008 נקבע כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. בהתאם להחלטה זו הגישה התובעת את תצהירי העדות הראשית מטעמה, הכוללים תצהיר שלה וכן חוות-דעת מומחה מטעמו של מר מוטי מורל, העוסק בייעוץ ואסטרטגיה תקשורתיים לפוליטיקאים ואישי ציבור, שאליהם צורפו שבעים ושמונה נספחים. בקדם המשפט שהתקיים ביום 15.6.2009 הודיעה הנתבעת (העירייה) כי לא תגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה, וכי תסתפק בחקירת העדים מטעם התובעת. לבקשת התובעת ובהתאם להחלטה מיום 16.6.2009 הותר לה לזמן לעדות גם עדים שלא הגישו תצהירים (מר אהוד אולמרט, שהיה במועד הרלוונטי ראש העירייה; מר חיים מילר, שהיה באותה עת חבר מועצת העירייה מטעם אגודת ישראל; מר שוקי לבנון, שהיה כתב המקומות הירושלמי "זמן ירושלים"; ומר דני פרידמן, חבר בכיר בהנהלת לשכת המבקרים הפנימיים). למרות זאת, בסופו של דבר, נמנעה התובעת מלזמנם למתן עדות (אמנם מר פרידמן הוזמן, אך משלא יכול היה להתייצב, ויתרה התובעת על עדותו). ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 16.6.2010 ובמהלכה העידו רק התובעת והמומחה מטעמה. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובעת הוגש ביום 30.11.2010 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 15.2.2011 וביום 27.3.2011 הגישה התובעת תשובה לסיכומי הנתבעת. ד. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובעת 12. על-פי טענותיה של התובעת, דו"ח הביקורת הנדון וכל הכרוך בו הביאו לסיומה של הקריירה הפוליטית שלה, אשר חרף הצלחתה המהירה בתחום זה בעודה כבת שלושים בלבד, ועבודתה המוצלחת כטענתה, בתחום המלחמה בשחיתויות, באה אל קיצה בתום קדנציה אחת. התובעת נבחרה להיות חברת מועצת העירייה ומילאה תפקיד זה מיום 10.11.1998 ועד תום הקדנציה ביום 3.6.2003. לטענתה, הליכי הביקורת והפרסומים בתקשורת בעקבותיו, היו הגורמים לכישלונה להיבחר פעם נוספת לתפקיד חברת מועצת העירייה ואף היו הגורם לפיטוריה מעבודתה במכון שחר, שם עבדה בתפקיד מנהלת הסניף בירושלים. כל אלו, כך לטענתה, הסבו לה את נזקיה הנטענים ומכאן תביעתה לפיצויים. דו"ח הביקורת פורסם ביום 15.2.2000. לטענת התובעת, סמוך לפרסומו ואף לאחר מכן ניסתה היא להעלות טענות בפני כל גורם אפשרי, כי מבקרת העירייה עצמה נגועה בניגוד עניינים בכך שהיא מטפלת בעניין, וכי מדובר בביקורת הנובעת ממניעים פוליטיים. לדבריה, טענותיה לא נשמעו, ועל כן נאלצה להגיש את העתירה לבג"ץ, אך בשל סחבת מתמשכת מצד העירייה שאף סירבה שהעניין יועבר לבדיקת מבקר המדינה, כך לטענת התובעת, פסק הדין ניתן רק ביום 11.5.2003 (יוער, כי על-פי האמור בפסק הדין, הדיון היחיד בעתירה לבג"ץ התקיים כחודשיים לפני מתן פסק הדין, ביום 16.3.2003). מאחר שהיה זה ימים ספורים לפני מועד הבחירות לראשות העיר ולמועצת העיר, שהתקיימו ביום 3.6.2003, היה זה לטענת התובעת, כבר מאוחר בשביל לשקם את הנזק שנגרם לה, ואמנם התובעת לא נבחרה לראשות העירייה, תפקיד שעליו התמודדה, ואף לא נבחרה בשנית להיות חברת מועצת העירייה. לשלמות הדברים בעניין זה ראוי להדגיש כי אין מחלוקת על כך שבעת בחירתה לחברת מועצת העירייה, הייתה התובעת חברה בסיעת "ירושלים עכשיו", אשר ממנה פרשה זמן קצר לאחר הבחירות שהיו בשנת 1998 והקימה סיעת יחיד. בשנת 2003 התמודדה התובעת על התפקידים האמורים, במסגרת סיעת היחיד שהקימה (פסקאות 37-15 בתצהיר התובעת). 13. במסגרת טענותיה של התובעת ביקשה היא להדגיש דברים אלו: "תובענה זו אינה מבקשת להעביר ביקורת שיפוטית על מסקנות דו"ח הביקורת"; "בתביעה זו, בית המשפט הנכבד מתבקש לבחון התנהלות רשלנית בביצוע הליך ביקורת, אשר גרמה לתובעת נזקים בלתי הפיכים"; "ודוק - בית המשפט אינו נדרש לבחון את מסקנות דו"ח הביקורת, שכן לב התביעה הינו ההליך הפגום שבוצע - והוא זה העומד לבחינתו של בית המשפט הנכבד" (פסקאות 53, 54 ו-57 בסיכום טענותיה של התובעת). 14. התובעת כאמור, מייחסת לעיריית ירושלים ולגורמים שונים בעירייה מעשיי רשלנות והפרת חובה חקוקה שבעטיין, כך לטענתה, נגרמו נזקיה הנטענים שבגינם נתבע הפיצוי. אלו הן אפוא העוולות המיוחסות ואלו הם הגורמים שלהם מיוחס כי עוולו את אותן עוולות כלפי התובעת: הפרת חובה חקוקה: (1) מינוי מבקרת העירייה נעשה שלא כדין, מאחר שלא היו לה הניסיון וההכשרה המתאימים ולפיכך במינויה הפרה העירייה חובה חקוקה; (2) מבקרת העירייה פעלה תוך משוא פנים ובניגוד עניינים, ומשלא פסלה את עצמה מלדון בענייני התובעת, הפרה חובה חקוקה; (3) פרסום טיוטת הדו"ח, כך שהגיע לידי גורמים בתקשורת, עומד בניגוד להוראות הדין ובכך הפרה מבקרת העירייה חובה חקוקה; (4) בדומה, גם אורגנים נוספים בעירייה הפרו חובה חקוקה בכך שפרסמו את טיוטת הדו"ח והביאו לידי כך שיפורסם בתקשורת; (5) אורגנים שונים של העירייה התראיינו בתקשורת ואף בכך הפרו את אותה חובה החקוקה. רשלנות: (1) הדלפת טיוטות דו"ח הביקורת לתקשורת היוו מעשיי רשלנות; (2) בדו"ח הביקורת חרגה מבקרת העירייה מנושא נהלי ההתקשרות של העירייה עם מכונים פרטיים, שאותו נדרשה לבדוק; (3) המבקרת מנעה מהתובעת לקיים עימותים עם מתלוננים ועדים ואף מנעה ממנה לחקור אותם; (4) המבקרת מנעה מהתובעת להוכיח את אמיתות גרסתה באמצעות פוליגרף; (5) המבקרת פנתה שלא כדין אל מכון שחר ובכך הביאה לפיטורי התובעת; (6) הפרסום המוקדם של דו"ח הביקורת נעשה באופן רשלני בידי כל הגורמים שהיו קשורים בכך; (7) הוועדה להחזר הוצאות משפטיות התרשלה בסחבת שנקטה ורק כעבור כארבע שנים קיבלה התובעת את החזר הוצאותיה. סחבת זו הסבה לה לתובעת נזקים; (8) היועץ המשפטי של העירייה התרשל בכך שלא ערך שימוע לתובעת בטרם פנייתו אל מבקרת העירייה ובכך שלא מנע את ההתנהלות הרשלנית של מוסד הביקורת כלפי התובעת; (9) ראש העירייה התרשל באלו: התערבותו בהליך הביקורת חרף היותו בניגוד עניינים בשל כך שהיה יריב פוליטי של התובעת; השתמש בטיוטת דו"ח הביקורת שימוש פוליטי פסול; לא מנע הדלפות של אורגני העירייה לתקשורת; לא נמנע מלהיות יו"ר הוועדה למימון ההוצאות המשפטיות חרף ניגוד העניינים שבו היה נתון; (10) מבקרת העירייה התרשלה באופן איסוף הראיות ושלא על-פי קנה מידה סביר, פעלה תוך תיאום עמדות, לא תיעדה את הישיבות הרבות שקיימה בעניין, ערכה חקירות קבוצתיות, לא בדקה עדים מהותיים ורלוונטיים ומנעה מהתובעת להוכיח את אמיתות טענותיה. כך גם התרשלה בתיעוד הראיות שאספה ובניהול החקירה הרשלנית וכן בהתעלמות מראיות מהותיות, וכן בכך שהתעלמה מהמניע שהיה למתלוננות שהעלו את העניין; (11) היועצת המשפטית של אגף הרווחה התרשלה בכך שהפרה חובת סודיות שחלה עליה ומסרה מידע ותרשומות מידע מתוך שיחות חסויות שהיו לה עם התובעת. בשל כך הדברים דלפו לתקשורת ופורסמו; (12) העירייה ואורגנים שונים מטעמה התרשלו בכך שעד עצם היום הזה לא קיימו את הוראות בג"ץ. 15. באשר לאחריותה של הנתבעת לכל העוולות המפורטות לעיל טענה התובעת, כי לנתבעת, עיריית ירושלים, ישנה אחריות שילוחית לכל מעשי עובדיה ולכל מעשיהם של האורגנים מטעמה ובהם ראש העירייה, מבקרת העירייה, היועץ המשפטי של העירייה, הוועדה למימון החזר הוצאות משפט וזאת לאור הוראות סעיפים 7, 13 ו-14 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). באשר ליועץ המשפטי של העירייה וליועצת המשפטית של אגף הרווחה טענה, כי אחריותה של העירייה נובעת מכוח סעיף 13 בפקודת הנזיקין ובהיותם עובדיה ומכאן אחריותה השילוחית למעשיהם. כך לטענתה, העירייה אחראית גם למעשיו של ראש העירייה, בהיותו עובד העירייה הזכאי לשכר מהעירייה. 16. בעניין הראיות, מפנה התובעת לתצהירה ולחקירתה הנגדית על תצהירה. לטענתה, הוכח שעדותה אמינה והיא נתמכה במסמכים רבים ובפסק-דינו של בג"ץ, וכי בתצהיר ובעדות התייחסה התובעת לכל אותם נושאים שבעניינם ייחסה רשלנות כמפורט לעיל. 17. בעניין הנזק טענה התובעת, כי נזקה הוכח ולו מן הטעם שכלל לא נחקרה בעניין זה וטענותיה לא נסתרו. בנוסף הפנתה בעניין זה אל חוות-דעתו של המומחה מטעמה ואל עדותו. לפיכך לטענתה, הוכח מלוא נזקה ומכאן זכאותה לפיצוי במלוא הסכום הנתבע, כפי שפורט לעיל. עיקרי טענות הנתבעת 18. טענתה של הנתבעת היא כי התביעה נעדרת כל בסיס עובדתי ומשפטי וכי יש לדחותה. לטענתה, אין כל מקום לחייב את העירייה לפצות את התובעת בשל נזקיה הנטענים, שלא הוכחו, בגין מעשיהם של נושאי משרה בעלי שיקול דעת עצמאי, אשר ממלאים את תפקידם על-פי הדין. ככל שלטענת התובעת נגרם לה נזק, הרי שזה נגרם מפרסומים שונים בעיתונות המקומית, אשר לא הוכח כיצד הגיע לידיה. מה גם שכל הפרסומים שעליהם מבקשת התובעת להסתמך, עוסקים בטיוטות דו"ח הביקורת (למעט פרסום אחד המזכיר את הדו"ח עצמו רק באופן עקיף), שלגביהם לא נפל פגם בעריכתם ולא הוכח כי מי מטעם העירייה אחראי להדלפתם. בעניין הפרסומים גם הגישה התובעת תביעה נפרדת נגד העיתון. מכל מקום, כל טענות התובעת בכתב התביעה נטענו אף לפני בג"ץ, אך הוא לא ראה מקום לדון בהם ולא מצא בכל אותם דברים שמנתה התובעת משום פגמים בהתנהלות גורמי העירייה או במסקנות דו"ח הביקורת, למעט אותם פגמים שנמצאו, שלגביהם נקבע כי הם טעונים תיקון. 19. עוד טענה הנתבעת, כי בסופו של דבר, לא עלה בידי התובעת לסתור את נכונות ממצאי דו"ח הביקורת, שלפיהם הייתה נתונה בניגוד עניינים חמור בין תפקידה במכון שחר, שם ניהלה את הסניף בירושלים, לבין התנהלותה בתור חברת מועצת העירייה בכל הקשור במכרז שבו התמודד המכון. לפיכך, אילו היועץ המשפטי, מבקרת העירייה או היועצת המשפטית של אגף הרווחה לא היו נדרשים לבדיקת הנושא, כי אז היה זה בגדר רשלנות רבתי ואי מילוי חובתם. מכל מקום, הפגמים שנפלו בדו"ח הביקורת, שעליהם הצביע בג"ץ, לא התייחסו לטיוטות, שלגביהם נקבע כי נערכו כדין ולאחר שלתובעת ניתנה זכות שימוע וזכות טיעון כדין. לפיכך הנזק הנטען, שנגרם מהפרסומים, לא נגרם בשל פרסום הדו"ח שרק בנתינתו נמצאו כאמור, פגמים. אולם הפגמים שנפלו בשל אי מתן שלושה-עשר המסמכים לתובעת, לא היו משנים בפועל את תוצאות דו"ח הביקורת ואמנם לא עלה בידי התובעת למצוא בהם דבר שהיה משנה מן הדו"ח. 20. באשר לאחריות שאותה מבקשת התובעת לייחס לעירייה טענה היא, כי עירייה אינה אחראית באחריות שילוחית למעשיו של ראש עירייה, מאחר שאינו כפוף במעשיו לעירייה בתור מעסיק, ואינו כפוף להנחיותיה. לאור הוראת סעיף 7 בפקודת הנזיקין כפי שהייתה בתוקף במועד הרלוונטי ובטרם תוקנה ואף לאחר תיקונה, אין מקום להטיל אחריות על העירייה בשל מעשיהם של האורגנים שלטענת התובעת עוולו כלפיה, אפילו היה מוכחות טענותיה. בנוסף לכך לאור הרציונל שקבוע בחוק מבקר המדינה, ישנה חסינות על דבר ביקורת ולא ניתן להטיל אחריות בנזיקין על מבקר פנים של עירייה בשל השלכות שיש לדו"חות ביקורת שערך. 21. לבסוף, נזקה של התובעת לא הוכח, ומנגד הוכח בעדותה של התובעת כי הצליחה להסתכסך עם כל הגורמים שעימם באה במגע, לרבות בעירייה. כך גם הסתכסכה עם ראש סיעתה, מר ארנן יקותיאלי ז"ל, ולכן ימים ספורים לאחר שנבחרה למועצת העירייה, נאלצה לפרוש מסיעתו ולהקים סיעת יחיד (עדות התובעת בעמ' 45-44). לא מן הנמנע כי דווקא פעילותה בסיעת יחיד, היא שהכשילה את המשך פעילותה הפוליטית בעיריית ירושלים ולא דו"ח הביקורת, כפי שטוענת התובעת. ה. דיון והכרעה על דו"ח הביקורת ומקומו בתובענה 22. התובעת כאמור, בחרה לתבוע את נזקיה הנטענים, תוך התעלמותה ממצאי דו"ח הביקורת וממסקנותיו. התובעת בחרה להדגיש זאת כאמור לעיל, בהבהירה את הדברים הבאים: "תובענה זו אינה מבקשת להעביר ביקורת שיפוטית על מסקנות דו"ח הביקורת"; "בתביעה זו, בית המשפט הנכבד מתבקש לבחון התנהלות רשלנית בביצוע הליך ביקורת, אשר גרמה לתובעת נזקים בלתי הפיכים"; "ודוק - בית המשפט אינו נדרש לבחון את מסקנות דו"ח הביקורת, שכן לב התביעה הינו ההליך הפגום שבוצע - והוא זה העומד לבחינתו של בית המשפט הנכבד" (פסקאות 53, 54 ו-57 בסיכום טענותיה של התובעת). לא זו בלבד, אלא שהתובעת אף בחרה שלא להתעמת עמו ושלא להשלים את התהליך שעליו הורה בית המשפט בפסק הדין בבג"ץ, אלא כאמור בתצהירה, מאחר שמשום מה הניחה כי אין בכוונת מבקרת העירייה לפעול על-פי הוראות הבג"ץ - הגם שלא הונחה כל תשתית ראייתית לכך - בחרה לתבוע פיצויים במסגרת תביעת נזיקין (פסקה 108ח בתצהיר התובעת). 23. דא עקא, שלא ניתן לתבוע בנזיקין בשל נזקים נטענים שהסב דו"ח ביקורת, אשר על-פי הנטען נערך ברשלנות, מבלי להראות כי הוא שגוי או פסול. הדבר דומה - בשינויים המחויבים - למי שהורשע בדין ותבע פיצויים מגורמי החקירה על כך שחקרו ברשלנות את העבירה שבה נחשד. חרף עתירתה של התובעת לבג"ץ, דו"ח הביקורת לא בוטל ולא נמצאה הצדקה לבטלו. בית המשפט מצא כי הפגמים שנפלו בעריכתו הם בני ריפוי וכי אין בהם כדי להביא לפסילתו. בסופו של דבר נמסרו לתובעת אותם שלושה-עשר המסמכים שלא נמסרו לה קודם והיא בחרה שלא להתמודד עימם. במכתבה הארוך למדיי שהיה בגדר תגובה ראשונית, כלשונה, הלינה על פעולות שלא בוצעו בידי מבקרת העירייה ושלכאורה, לטענת התובעת, היה מקום לבצען. אולם מסירת המסמכים לידי התובעת לא העלתה כי היה בכך כדי לשנות. גם במסגרת חקירתה הנגדית במסגרת התביעה הנדונה, לא עלה בידי התובעת להראות כי עיון באותם מסמכים היה מביא לכך שהייתה פורסת טענות כאלו ואחרות, אשר היה בכוחן להביא למסקנות שונות בדו"ח הביקורת (עמ' 35-32). 24. ממצאי דו"ח הביקורת עומדים אפוא, לפיהם פעלה התובעת תוך ניגוד עניינים בין תפקידה בתור חברת מועצת העירייה לבין עיסוקה במועד הרלוונטי, שהיה ניהול הסניף של מכון שחר בירושלים. על-פי ממצאי הדו"ח (נספח 4 של תצהיר התובעת), התובעת לא נמנעה ממעורבות בנושא המכרז להתקשרות עם מכון המכשיר ללימודי בגרות ולמבחנים פסיכומטריים ומהתערבות בעניינים הקשורים בכך. כך גם לאחר שקיבלה את חוות-דעתו של היועץ המשפטי של העירייה בעניין זה. עוד עלה כי בפניותיה הישירות אל עובדי העירייה עשתה ניסיון להפריע להם בביצוע תפקידיהם בכך שפניותיה אליהם נשאו אופי מאיים ומלחיץ. כך גם, כמפורט שם, אף ניסתה לשבש את עבודתה של המבקרת (ראו בין השאר, את ריכוז הממצאים של דו"ח הביקורת, שם בעמ' 2-1). 25. בנסיבות אלו, שבהן לא עלה בידי התובעת להביא לביטול דו"ח הביקורת או לפסילתו, לא ברור כיצד, אם בכלל, יכולה התובעת לתבוע נזקים אשר לטענתה, נגרמו בשל אופן עריכת דו"ח הביקורת. שכן אפילו נעשה ברשלנות - ואיננו אומרים כך - אין לכל אלו משמעות אם הוא תקף. קשר סיבתי בין הנזק לעוולה 26. התובעת מונה שורה ארוכה של מעשים, אשר לטענתה, היה בהם משום התרשלות מצד העירייה או מצד מי מהאורגנים שלה כלפיה, ושורה ארוכה נוספת של מעשים אשר היה בה משום עוולה של הפרת חובה חקוקה כלפיה. שתי עוולות אלו הן עוולות שיסודותיהן כוללים הפרה של חובה ונזק אשר נגרם כתוצאה מאותה הפרה. בעוולת הרשלנות, יש להראות כי הופרה חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) במעשה רשלני אשר הסב נזק, ואילו בעוולה של הפרת חובה חקוקה דרושה הוכחה כי הופר חיקוק, אשר הסב נזק וכי הנזק הוא מן הסוג שאליו התכוון החיקוק (ראו על שתי עוולות אלו בפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בעניין ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). כדי לזכות בפיצויים בשל כך שהנתבע עוול עוולות אלו, אין די בכך שהתובע יוכיח כי הופרה חובה - חובת הזהירות או חיקוק - ואף אין די בהוכחת נזק. תנאי לזכייה בפיצויים היא הוכחה כי אמנם הפרתה של חובת הזהירות במקום שמיוחסת רשלנות, או הפרתו של חיקוק במקום שמיוחסת הפרת חובה חקוקה, הם אלו אשר הסבו את הנזק, שעל-פי הנטען נגרם, כך שישנו קשר סיבתי בין אותן הפרות של חובות לבין הנזק שנגרם. 27. בענייננו, אפילו נניח כי אמנם נגרמו לתובעת כל הנזקים הנטענים ואפילו נניח כי שיעורם הוא כנטען, ואיננו נדרשים לכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי ישנו קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות כלפיה במעשיי הרשלנות הנטענים, ככל שהוכחו, לבין הנזק שלקיומו היא טוענת. ראשית לכל, כל טענותיה של התובעת לא הוכחו בדבר מעבר לדברים שאמרה היא עצמה, בתצהירה ובעדותה, ומעבר לפרשנות שלה לדברים ולמסמכים הרבים אשר בחרה לצרף אל תצהירה. בכך לא די. שנית, גם לאחר ניפוי כל המוץ והתבן מן הבר, בסופו של דבר טענותיה של התובעת הן כי הנזקים אשר נגרמו לה, נגרמו בשל פרסום הדברים בתקשורת (בעיקר בעיתון מקומי אחד, שסיקר את הדברים, שנגדו הגישה תביעה נפרדת). נמצא אפוא, כי גם לשיטתה הפרסום, הנכון או המעוות כטענתה, הוא הגורם לנזקיה הנטענים. בנסיבות אלו ומשלא הובאה כל ראייה לכך כי הנתבעת או מי מטעמה אחראי לאותם פרסומים, וכי האחריות המיוחסת לכל האורגנים של העירייה בעניין הפרסומים נותרה בגדר הנחה או השערה, אין מקום להטיל על הנתבעת אחריות להשלכות שהיו, לפי טענת התובעת, לאותם פרסומים. לא זו בלבד, אלא שהפרסומים התייחסו אל טיוטות דו"חות הביקורת, שלגביהן ממילא לא מצא בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בבג"ץ כי נפל בהם פגם כלשהו. כך שעובדת הדלפתן, ככל שהסבה לתובעת נזק, אין בה די כדי להטיל על הנתבעת אחריות אם לא הוכח שהיא, או מי מטעמה, היה מי שהדליף את הדברים. מכאן שאפילו הוכח - ולא הוכח - כי ישנו קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הפרסום, הרי שלא ניתן לייחסו לנתבעת. 28. עוד יש להוסיף, כי הנזקים הנטענים בשל הפסקת פעילותה הפוליטית של התובעת, אפילו אמנם הוכחו, נובעים לטענתה, מכך שלא נבחרה פעם נוספת להיות חברת מוצעת עיריית ירושלים. כדי לזכות בנזקים בשל כך, היה על התובעת להניח תשתית ראייתית שלפיה רק פרסום הדו"ח מנע ממנה את המשך פעילותה הפוליטית ולא כל גורם אחר, או למצער, כי הפרסום היה הגורם העיקרי והמשמעותי לכך. אולם לא הייתה מחלוקת כי חברו נסיבות רבות לחוסר הצלחתה של התובעת להיבחר פעם נוספת, ובהן העובדה שסמוך לאחר הבחירות בשנת 1998 פרשה מן הסיעה שבה הייתה חברה והקימה סיעת יחיד. דומה כי אין צורך במומחיות רבה כדי להבין כי סיכוייהן של סיעות של בודדים, גם בבחירות הארציות וגם בבחירות המוניציפאליות אינם גבוהים, בלשון המעטה. כך שהיה על התובעת להראות כי פרסום הדו"ח לבדו, בהתעלם משאר הנסיבות ובהן למשל, פרישת התובעת מהסיעה שבאמצעותה נבחרה בפעם הראשונה, היה הגורם לכישלונה הפוליטי בבחירות בשנת 2003. התובעת לא הוכיחה זאת וספק אם הדבר ניתן להוכחה. 29. המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי אפילו היה עולה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת, או אפילו היה עולה בידי התובעת להוכיח כי הופרה חובה חקוקה כלפיה, דין התביעה היה להידחות בהיעדר כל תשתית ראייתית המצביעה כי ישנו קשר סיבתי כלשהו בין הפרות אלו לבין הנזק הנטען. כך על אחת כמה וכמה שספק רב אם עלה בידי התובעת להוכיח כי אמנם הופרו כלפיה חובות זהירות במעשיי הרשלנות הנטענים או כי הופרו חיקוקים כנטען. רק למעלה מן הצורך נוסיף עוד מספר הערות באשר לעוולות אשר לטענת התובעת עוולו כלפיה וכן בעניין האחריות שהתובעת מבקשת ליחס לנתבעת, עיריית ירושלים. הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות 30. לא ראינו צורך להידרש אל הרשימה האינסופית המופיעה בטענותיה של התובעת בדבר מעשים שונים שלטענתה נעשו, המהווים לטענתה, עוולת רשלנות כלפיה או עוולה של הפרת חובה חקוקה. עם זאת, נבקש להראות, כי לא רק שכל אלו לא הוכחו, אלא שאפילו היה עולה בידי התובעת להוכיחם, לא היה בכך כדי לחייב את הנתבעת לפצותה בפיצוי הנתבע. 31. טענות התובעת בעניין הפרת חובה חקוקה כוונו גם כנגד דרך מינויה של מבקרת העירייה ונטענו גם בעניין פעילותה הנטענת במשוא פנים. טענות אלו, שנועדו לפסול את המבקרת מלהידרש לדו"ח אינן יכולות להיטען בדיעבד. בכל מקרה, משלא נמצא פסול בדו"ח ובעריכתו, למעט הפגמים שהיו טעונים תיקון, אין לומר כי יש באלו כדי להצדיק פיצוי מכוח העוולה של הפרת חובה חקוקה. באשר לפרסומים ולכך שגורמים מטעם העירייה התראיינו לכלי תקשורת. אכן פרסום טיוטות הדו"ח נאסר קודם לפרסומו הרשמי (סעיף 170ג(ו) בפקודת העיריות) ופרסומו שלא כדין אף עשוי להוות הפרה של חובה שנקבעה בחוק. אולם כפי שכבר נאמר, לא הובאה כל ראייה לכך שהעירייה או מי מטעמה היה מי שהביא לפרסום. גם לא הוכח כי הפרסום נעשה בעצם הראיון ולא לאחר שכבר היה בידי העיתונאי שפרסם את הדברים. לפיכך לא הוכחה עוולת הפרת חובה חקוקה ביחס לאלו. 32. בדומה כל מעשיי הרשלנות הנטענים, שעניינם בפרסום בעיתונות לא הוכח, משלא הוכח כי גורמי העירייה היו אלו שהביאו לפרסום. הטענות שעניינן כי מבקרת העירייה התרשלה בכך שלא ביצעה את החקירה באופן שבו סברה התובעת כי היה מקום לבצעה, אף הן לא הוכחו. שכן לא הוכח כי אילו נעשו כל אותן פעולות היו המסקנות שונות, וזאת משלא הוכח כי הייתה טעות במסקנות הדו"ח. כזכור, התובעת ביקשה שלא להידרש אל מסקנותיו של דו"ח הביקורת, אך לא ניתן להתעלם מכך ומאחר שממצאי דו"ח הביקורת לא נסתרו, ממילא שאין משמעות רבה לשאלה אם היה מקום לבצע פעולה זו או אחרת. רק אילו הראתה התובעת כי ממצאי דו"ח הביקורת שגויים, היה מקום לבחון את השאלה אם ניתן היה להגיע למסקנה שונה בדו"ח הביקורת, אילו בוצעו כל אותן פעולות שלטענתה היה מקום לבצעם, או אילו נחקרו הדברים כפי שהתובעת סברה כי היה מקום לחקור. 33. באשר לפיטורי התובעת ממכון שחר, הרי שאין בסיס לטענה כי מכתבה של מבקרת העירייה היה עילת פיטוריה. במכתב זה מיום 5.3.2000 (נספח 59א של התצהיר של התובעת), שהעתקו נשלח גם אל מנהלת מכון שחר, נאמר כך: "על-פי מידע שהגיע אליי לאחרונה הנך ממשיכה לתפקד כמנהלת אדמיניסטרטיבית של מכון 'שחר', זאת בניגוד להצהרותייך החוזרות ונשנות כי הנך משמשת כרכזת פדגוגית בלבד (ורק מפאת כבודך מכונה 'מנהלת') וכי הנך נעדרת כל סמכות אדמיניסטרטיבית, שיווקית או כספית. אודה לך אם תוכלי להתייחס למידע זה". במכתב הפיטורין של התובעת מיום 4.5.2000, שכתב מנהל השיווק והמכירות של מכון שחר אל התובעת, נאמר לתובעת כי בהסכמתה תסתיים עבודתה במכון שחר. זאת כפי שנאמר לה בשל "היותך חברת מועצת העיר והרגישות שנוצרה בעקבות ניגודי אינטרסים בין פעילותך הרבה במכון לבין היותך לוחמת למען הצעירים, החינוך ולקידום הפעילות בירושלים גרמו לכך שאנו נאלצים להפסיק את החיבור בינינו בכדי למנוע את ניגוד האינטרסים ...". משני המכתבים עולה, כי במכון שחר הגיעו למסקנה כי לא ראוי שהתובעת תמשיך לעבוד אצלם בשל "הרגישות שנוצרה בעקבות ניגודי אינטרסים". אולם אין בכך דבר עם מכתבה של מבקרת העירייה ואין לומר כי כטענת התובעת, מבקרת העירייה היא שהביאה לפיטוריה. ככל שהיה דבר שהביא לפיטורי התובעת ממכון שחר, היה זה מצב ניגוד העניינים שאליו הכניסה את עצמה ולא העובדה כי התבקשה לחדול מכך. 34. נושא התנהלות הוועדה להחזר הוצאות משפט אכן מעלה כי חלפה תקופה ארוכה מאז הוגשה פנייתה של התובעת, עד אשר קיבלה את סכום ההשתתפות של העירייה ביולי 2004 (ראו נספחים 65א עד 71 של תצהיר התובעת). עם זאת עולה מן המסמכים (ראו את דיון הוועדה מיום 26.2.2004 - שם, נספח 69), כי התובעת שילמה עבור שכר-טרחת בא-כוחה בעתירה לבג"ץ סך של 24,800 ₪ בתוספת מע"מ (כ-5,000$) וכי הוצאותיה היו בסך של 1,200 ₪. הוועדה אישרה לשלם לתובעת סך בשקלים השווה ל-6,000$ ואמנם שולם לה ביום 15.7.2004 סך של 31,450 ₪ (שם, נספח 71). כך שבפועל, אפילו הייתה רשלנות בסחבת שננקטה עד התשלום, לא הוכח כי נגרם נזק כלשהו. 35. לבסוף, מן הטעמים אשר פורטו לעיל, אין לומר כי הייתה רשלנות בכך שלכאורה, עד היום לא מילאה מבקרת העירייה אחר פסק-דינו של בג"ץ. כפי שפורט לעיל, מבקרת העירייה פעלה בהתאם להוראות בג"ץ והעבירה את המסמכים שהיה עליה להעביר לעיונה של התובעת. אולם התובעת היא שבחרה שלא למצות את ריפוי הפגמים שנפלו בדו"ח הביקורת כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בעתירה שהגישה לבג"ץ. אחריות שילוחית 36. לאור המסקנות שעליהן עמדנו, איני רואה עוד צורך להידרש לשאלה אם בנסיבות העניין היה מקום להטיל על העירייה אחריות שילוחית למעשיי האורגנים שלה ולמעשיי עובדיה. עם זאת ראוי להעיר, כי אף התובעת עצמה לא ראתה לנכון לבסס את טענותיה מעבר לטענות שנטענו בעלמה, תוך הפנייה אל הוראות סעיפים 7, 13 ו-14 בפקודת הנזיקין (ראו פסקאות 94-91 בסיכום טענות התובעת). עוד יוער, כי לא ראיתי להידרש אל פסק הדין שאליו הפנתה התובעת, אשר לא רק שנסיבותיו שונות, אלא שספק אם ניתן להסתמך עליו. פסק הדין ניתן בשנת 2007 (ת"א (מחוזי ירושלים) 3073/01 רם שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים (2007). על פסק הדין הוגש ערעור אל בית המשפט העליון אשר התקבל והעניין הוחזר אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 8835/07 רם שן שירותים והשקעות נ' עיריית ירושלים (2010)). לפני מספר ימים (ביום 6.2.2013) אישר בית המשפט הסכם גישור שעליו הסכימו הצדדים וניתן פסק-דין בהתאם, כך שבפועל לא המחלוקות לא הוכרעו. 37. מכל מקום, ומבלי שאנו נדרשים להרחיב בעניין, ראוי להעיר כי במועד הרלוונטי עדיין היה בתוקף סעיף 7 בפקודת הנזיקין בטרם תוקן (תיקון מס' 10, ס"ח תשס"ה מס' 2026 עמ' 950), ועל-פיו עובד ציבורי לא יימצא אחראי ברשלנות "אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום-לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין". התובעת לא הצליחה להראות כי מי מהגורמים שלטענתה התרשלו, חרג מסמכויותיו מכוח החוק או כי פעל שלא בתום-לב בעודו סבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין. התובעת הראתה כי היו לה טענות שלפיהן אותם מעשים לכאורה, נעשו בחוסר תום-לב או שלא היו כדין. אולם פרט לכך שהראתה כי היא זו שכך טענה, לא הניחה כל תשתית ראייתית להוכחת טענותיה. כך שמשלא הוכח כי מי מאותם גורמים אמנם התרשל, ממילא שאין להידרש להוראות סעיפים 13 ו-14 בפקודת הנזיקין, שעניינן חבותו של שולח או של מעביד למעשה שלוחו או למעשה העובד שלו, אשר ספק אם הן רלוונטיות במקום שבו מדובר במבקר רשות מקומית הפועל מכוח תפקידו על-פי הדין. כך על אחת כמה וכמה לגבי ראש עירייה, שלא רואים בו משום עובד עירייה לנוכח תפקידו ובשל ההבחנה הנעשית בין גורמים פוליטיים נבחרים, לבין עובדי הרשות המקומית (ראו בעניין זה: בג"ץ 6859/98 אליהו אנקונינה נ' פקיד הבחירות, אור עקיבא, פ"ד נב(5) 433 (1998). ו. סיכום ותוצאה 38. מכל האמור עולה אפוא, כי טענות התובעת לא הוכחו. ראשית לכל, לא רק שהתובעת לא הראתה כי נפל פגם במסקנות דו"ח הביקורת, אלא שפסק-דינו של בג"ץ לא קבע זאת. כפי שנקבע שם, נפלו מספר פגמים אשר נבעו מפגיעה בזכות הטיעון של התובעת, ואשר לגביהם נקבע כי הם ניתנים לריפוי. התובעת בחרה שלא להתמודד עם האפשרות שניתנה לה לטעון לגבי המסמכים שלא נמסרו לעיונה קודם לכן, ואף נמצא כי לא היה בהם כדי לשנות. מכאן, שדו"ח הביקורת עומד על רגליו. שנית, אפילו הייתה התובעת מוכיחה את העוולות שטענה שמי מטעם הנתבעת עוול כלפיה - ולא עלה בידיה להוכיחן - ואפילו הוכיחה את מלוא הנזק שהפיצוי בגינו נתבע - וספק אם זה אמנם הוכח - הרי שלא עלה בידיה להוכיח כי ישנו קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין הרשלנות המיוחסת לנתבעת, עיריית ירושלים, או למי מטעמה. שלישית, לא עלה בידי התובעת להניח תשתית ראייתית שבכוחה להוכיח את מעשיי הרשלנות הנטענים או כי מי מאותם גורמים שלהם ייחסה הפרת חובות חקוקות אמנם הפר את אותן חובות נטענות. רביעית, אפילו כל אלו הוכחו, ספק אם אמנם ניתן לומר כי העירייה יכולה להימצא אחראית לאותם מעשים נטענים בעוד אלו לא הוכחו. כך גם ישנו ספק למצער, ביחס לאחריות העירייה למעשיהם של מבקרת העירייה הפועלת מכוח הדין. כך גם ספק רב אם ניתן לומר שהעירייה יכולה להתחייב ברשלנות בשל מעשים של ראש עירייה ובמיוחד אם נטען כי נעשו ממניעים פוליטיים. לפיכך, התוצאה היא שדין התביעה להידחות. התובעת תישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת (עיריית ירושלים) ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 20,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. קשר סיבתי