מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קצבת קיום לקטין: השופטת רונית רוזנפלד פתח דבר 1. המערערות, שלושתן אימהות לילדים קטינים שבהחזקתן, הגיעו להסכמים עם בעליהן להתרת נישואיהן, במסגרתם הסכימו הבעלים לשלם מזונות ילדיהם הקטינים. ההסכמים קיבלו תוקף של פסק דין על ידי בית משפט מוסמך. תביעותיהן של המערערות שהוגשו למוסד לביטוח לאומי לתשלום מזונות לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: חוק המזונות או החוק), נדחו על ידי המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שאין המערערות עונות על תנאי הזכאות כפי שנקבעו בחוק. בפסקי דין שניתנו על ידי בתי הדין האזוריים בתביעות המערערות, אושרו החלטות המוסד לביטוח לאומי, ומכאן הערעורים שלפנינו שנדונו במאוחד. במסגרת הערעורים אנו נדרשים לשאלה העקרונית בדבר הקשר, כפי שנקבע בחוק המזונות ובתקנות שהותקנו מכוחו, בין זכותו העצמאית של הקטין למזונות, לבין זכאותו של הורה הקטין שבהחזקתו הוא נמצא. נוכח השאלה העקרונית המתעוררת, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו לדיון בערעורים. עיקרים מן ההסדר הנורמטיבי שבחוק ובתקנות 2. בחוק המזונות (הבטחת תשלום) תשל"ב-1972 נקבע הסדר מפורט להבטחת תשלום מזונות שנפסקו על ידי בית משפט או בית דין מוסמך, לזכות בן זוגו של החייב, ילדו הקטין או הורהו. על פי הוראות החוק, ישלם המוסד לביטוח לאומי תשלומי מזונות על פי פסק הדין ל"זוכה" שהוא "מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב, לרבות הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו" (סעיף 1 לחוק). לפי הקבוע בחוק, אם הגיש הזוכה בקשה לתשלום המזונות מן המוסד לביטוח לאומי, ואין הוא נוקט בעצמו בהליכים לביצוע פסק הדין (סעיף 9 לחוק), נכנס המוסד לביטוח לאומי בנעלי החייב, באופן ש"הזוכה" זכאי לתשלום מן המוסד בגובה המזונות שנפסקו בפסק הדין למזונות, או בגובה התשלום שנקבע בתקנות המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ג-1972, לפי הסכום הנמוך מביניהם (סעיף 3 לחוק). בסעיף 2 לחוק נקבע תנאי בדבר "תושבות" ולפיו: "זוכה שהוא תושב ישראל, זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה, ובלבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות" (ההדגשות שלי, ר.ר). משמע, רק "זוכה" שהוא תושב ישראל זכאי לבקש תשלום מזונות מן המוסד לביטוח לאומי. בסעיף 9א לחוק נמצא תנאים לתשלום מזונות ל"זוכה שיצא את הארץ"; בסעיף 12 מוטלת על "הזוכה" חובה להודיע למוסד על קבלת כספים מן החייב, ובסעיף 13 לחוק קבועה זכותו של הזוכה הסבור כי קופח בזכותו לתשלום לפי החוק, להגיש תובענה לבית דין אזורי לעבודה. סעיף 20 לחוק מקנה לשר המשפטים סמכות ביצוע בהתקנת תקנות, בתנאים הקבועים באותו סעיף, ובסעיף 21 נקבעו "הוראות מָעֲבָר לענין הפעלת החוק" ולפיו, החוק יוחל בהדרגה "על סוגי הזוכים" ולפי התנאים ששר המשפטים בהתייעצות עם שר האוצר "קבע מזמן לזמן בתקנות". 3. בתקנות המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ג-1972 (להלן: תקנות המזונות או התקנות), נקבעה תחולת החוק על "סוגי הזוכים הזכאים לתשלום לפי תקנות אלה" (תקנה 2); "סוגי הזכאים לבקש תשלום" על פי הוראות החוק (תקנה 3), ושיעורי התשלום על פי רמת ההכנסה, ובהתאם להרכב התא המשפחתי של סוגי הזוכים (תקנה 4 ותקנה 6). וכך נקבע בתקנות: " 3. סוגי הזוכים הזכאים לבקש תשלום מאת המוסד הם - (1) אשה שמלאו לה 60 שנה וכן אשה שבהחזקתה לפחות ילד אחד, בין אם פסק הדין למזונות ניתן לזכותה, בין אם ניתן לזכות הילד בלבד ובין אם ניתן לזכות שניהם; (2) אשה שפסק דין למזונות ניתן לזכותה ואינה מסוגלת לכלכל את עצמה, אף שאין בהחזקתה ילד; (3) ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו בהחזקתה של אמו ואף אינו עמה, למעט ילד שעיקר פרנסתו על חשבון אוצר המדינה או רשות מקומית. 4. (א) בכפוף לתקנה 6, שיעורי התשלום הם כשיעור הסכומים המחושבים לפי השיעור המוגדל שבתוספת לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - התוספת), כדלקמן: (1) לאשה שאין בהחזקתה ילד - לפי פרט 1 לתוספת; (2) לאשה שבהחזקתה ילד אחד - לפי פרט 7 לתוספת; (3) לאשה שבהחזקתה שני ילדים לפחות - לפי פרט 8 לתוספת; (4) לאשה הנשואה למי שאינו החייב ושבהחזקתה ילד אחד - לפי תקנה 8(ב)(1) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן - תקנות הבטחת הכנסה); (5) לאשה הנשואה למי שאינו החייב ושבהחזקתה שני ילדים לפחות - לפי תקנה 8(ב)(2) לתקנות הבטחת הכנסה; (6) לילד כאמור בתקנה 3(3) - לפי תקנה 8(ב) לתקנות הבטחת הכנסה" (ההדגשה שלי ר.ר.). ... 6. (א) בתקנה זו, "הכנסה" - הכנסה המחושבת לפי סעיפים 9, 10 ו-12 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980. (ב) התשלום לזוכה שיש לו הכנסה יהיה בסכום השווה להפרש שבין שיעור התשלום החל לגביו לפי תקנה 4 לולא ההכנסה, לבין ההכנסה...". 4. נקדים ונציין, כי היבט עקרוני של הסוגיה המתעוררת במסגרת הערעורים, נדון בהרחבה בפסק דין מנחה שיצא מבית דין זה בעניין עב"ל 592/07 המוסד לביטוח לאומי - גאיה עאסי (קטינה), מיום 11.6.2009 (להלן: עניין עאסי). באותה פרשה נקבע, על דעת כל חברי המותב, כי קטין שהוא תושב ישראל שמזונותיו נפסקו על ידי בית משפט מוסמך, יהיה זכאי לגמלה לפי חוק המזונות, אף אם אימו שבהחזקתה הוא נמצא, ועימה הוא מתגורר בישראל, איננה תושבת ישראל, וזאת כל עוד התקיימו בו יתר תנאי הזכאות. בשלושת פסקי הדין מושא הערעורים נזקקו בתי הדין האזוריים להלכה העקרונית כפי שנקבעה בעניין עאסי, ואבחונה לנסיבות המקרים שעמדו לדיון לפניהם. בהתאמה לכך טוענים הצדדים, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, בהתייחס להלכה כפי שנפסקה בעניין עאסי. אף אנו עוד נידרש בהמשך הדברים לדעות סגנית הנשיא ארד והשופט פליטמן (כתוארם אז), כפי שבאו לידי ביטוי שם, וליישומן בנסיבות המקרים שלפנינו. הרקע העובדתי ופסקי הדין שבערעור 5. הגב' מיטל גילבר (המערערת בעב"ל 25123-06-10), הינה אם לשתי קטינות הנמצאות בהחזקתה ומתגוררות עימה. לפי הסכם גירושין שנערך בחודש מרץ 2001 בין המערערת לבין בעלה, שקיבל תוקף של פסק דין, חויב הבעל לשעבר, לשלם למערערת מזונות עבור בנותיהם הקטינות. מאחר שהבעל לשעבר לא עמד בתשלומי המזונות כפי שנקבעו בהסכם, פנתה המערערת בתביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום דמי המזונות בהתאם לחוק המזונות. אין חולק כי במהלך שנת 2005 שהתה המערערת פעמיים בחו"ל, וכי במהלך שנת 2006 שהתה ארבע פעמים בחו"ל. בחודש ינואר 2007 הודיע המוסד לביטוח לאומי למערערת כי זכאותה לתשלום מזונות הופסקה החל מיום 1.12.2006. בכתב ההגנה שהגיש הבהיר המוסד כי הפסיק את התשלום בהתאם להוראת סעיף 9א(ב) לחוק המזונות, נוכח שהותה של המערערת בחו"ל במהלך השנים 2005-2006. בפסק הדין מושא הערעור בחן את הדין האזורי את הנפסק בעניין עאסי, ומצא כי בנסיבות המקרה יש לראות את המערערת כ"זוכה" לפי הוראות חוק המזונות, וכי בדין נבחנו תנאי הזכאות לפי החוק בנוגע אליה. משנמצא כי המערערת שהתה בחו"ל מספר פעמים בשנים 2005-2006, דין תביעתה להידחות לפי הוראת סעיף 9א(2) לחוק (סגנית הנשיאה חגית שגיא; בל' 2496/07). 6. הגב' אלינה לינד (המערערת בתיק עב"ל 29025-12-10), אימה של קטינה ילידת 1995, הגיעה להסכם עם בעלה לעניין התרת נישואיהם, ובו הוסדר תשלום מזונות הקטינה, המתגוררת עימה. ההסכם אושר על ידי בית משפט לענייני משפחה. אבי הקטינה עמד בתשלום דמי המזונות עבור בתו בהתאם להסכם המאושר, במשך חודשים ספורים בלבד. משלא קיים אחר המוסכם בעניין מזונות הבת, פנתה המערערת אל המוסד לביטוח לאומי בתביעה לתשלום המזונות על פי חוק המזונות. המוסד שילם למערערת את המזונות עבור בתה בתקופה שמחודש פברואר 2001 ועד ספטמבר 2003, ומחודש מרץ 2007 ועד חודש מאי 2008. ביום 10.6.2008 נשלחה למערערת הודעת המוסד לביטוח לאומי בדבר הפסקת התשלום, מן הטעם שאין היא זכאית עוד לגמלה על פי החוק. לפי העולה מפסק הדין, התשלום הופסק, משעה שהכנסות המערערת עלו על התקרה הקבועה בחוק לעניין הזכאות לגמלה. נקבע כי המערערת היא בגדר "זוכה", ויש להחיל עליה את המבחנים והתנאים שבחוק (השופטת ורדה סאמט; בל' 6327/08). הובהר כי "כאשר ההורה שבהחזקתו נמצא הקטין יכול לכלכל את הקטין בהתאם למבחן ההכנסה שנקבע בתקנות המזונות (הבטחת תשלום) על אף שההורה החייב אינו עומד בחובתו לתשלום מזונות, לא חלה על המוסד לביטוח לאומי חובת תשלום מכוח החוק". בית הדין האזורי הוסיף עוד והבהיר כי פרשנות אחרת, לפיה יש להתעלם מהכנסות האם שהקטין נמצא בהחזקתה "תוביל לתוצאה לפיה קטין הזכאי למזונות מאת אביו, והמתגורר עם אימו המשתכרת שכר גבוה, יהיה זכאי אף הוא לתשלום גמלה מחליפת מזונות מכוח החוק, על אף שאימו מסוגלת לפרנסו בכבוד. תוצאה זו אינה מתיישבת עם תכלית החוק". משלא הייתה מחלוקת בדבר שיעור הכנסתה של האם העולה על ההכנסה כפי שנקבעה בתקנות המזונות, התביעה נדחתה. 7. הגב' שונטל המר (המערערת בעב"ל 22632-10-10) היא אם לשני קטינים המתגוררים עימה, ילידי שנת 2000 ו-2004. בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה אושר הסכם להתרת נישואים בין המערערת לבין בעלה, אבי הקטינים, בו נקבעה חובתו לשלם את מזונות הקטינים ומדורם. המערערת עובדת ומשתכרת. תביעת המערערת לתשלום גמלת מזונות עבור ילדיה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שהכנסותיה עולות על הסכום המזכה אותה בתשלום הגמלה על פי תקנות המזונות. נקבע כי יש לראות את המערערת כ"זוכה" על פי הוראות החוק, ומשעלתה הכנסתה על השיעור הקבוע המפורט בחוק, בדין נדחתה תביעתה למזונות הקטינים על ידי המוסד (השופטת מיכל לויט; בל' 2185/09). הערעורים ערעור מיטל גילבר (עב"ל 25123-06-10) 8. לטענת המערערת, זכותו של קטין למזונות מכח חוק המזונות, עומדת בפני עצמה ואינה מתבטלת או נפגעת מכך שאימו יצאה לחו"ל. כך לטענתה עולה מפסק הדין המנחה בעניין עאסי, שלפיו, קטין שניתן פסק דין לזכותו, הוא ה"זוכה" לפי הוראות חוק המזונות, וזאת בהינתן שזכות קטין למזונות מעוגנת בזכות הקניין ובזכות לכבוד, והיא בעלת מעמד של זכות חוקתית. לטענת המערערת, לאם הקטין שלזכותו נפסקו מזונות אין כל זכות תביעה מן המוסד "מקום שזכותה האישית למזונות אישה פקעה בהתאם להסכם הגירושין, עם קבלת הגט בפועל". פסק דינו של בית הדין האזורי למעשה ביטל את זכותן של הקטינות מכוח חוק המזונות, רק בשל כך שאימן יצאה לחוץ לארץ. במהלך הדיון שהתקיים בערעור, כמו גם בהודעות שהגישה לתיק בית הדין במועדים מאוחרים יותר, הפנתה המערערת להצעות לתיקון חוק המזונות, לפיהן תבוטל הוראת סעיף 9א לחוק השוללת זכאות לתשלום מזונות במקרים של יציאת ה"זוכה" לחו"ל. לטענתה, גם בכך יש כדי לבסס טענתה בדבר אי חוקיות שלילת הזכאות מן ה"זוכה" לפי החוק. ערעור אלינה לינד (עב"ל 29025-10-10) 9. בערעור דנן חוזרת המערערת על הטענות כפי שפורטו בערעור מיטל גילבר. בשים לב לכך כי בנסיבותיו של מקרה זה נשללה הזכאות נוכח שיעור הכנסות האם, העולה על תקרת ההכנסות המקנה זכאות לפי החוק, טוענת המערערת כי משיש להכיר בזכאות העצמאית של הקטין על פי הוראות החוק, על המוסד לביטוח לאומי לפעול לפי הוראת תקנה 4 לתקנות המזונות בקביעת שיעור הגמלה, ולשלם לקטין את המגיע לו מכוח זכותו הקניינית העצמאית והנפרדת. הנחת המוצא היא שאין המחוקק מתכוון לפגוע בזכות החוקתית לקניין. ערעור שונטל המר (עב"ל 22632-10-10) 10. לטענת המערערת, לילדיה קמה זכות עצמאית לתשלום מזונות מן המוסד לביטוח לאומי. הם הזוכים לגמלה, ובית הדין האזורי היה צריך לבחון זכאותם בנפרד ובמנותק ממנה, כפי שגם נקבע בפסק הדין המנחה של בית הדין הארצי בעניין עאסי. לטענת המערערת, דין הוראת תקנה 3 לתקנות המזונות להתבטל. זאת מאחר ש"סעיף 3 לתקנות מצמצם, שלא כדין, את קבוצת הזכאים לתשלום, בכך שהוא מסייג עוד יותר את הגדרת ה"זוכה" ....ולמעשה יוצר קטגוריה של הבחנות בין זכאים". כמו כן, "הקטינים, שהם הם הזוכים העיקריים לפי חוק המזונות, ושלהם בלבד נתונה הזכות לקבלת המזונות נדחקים לשוליים על ידי סעיף 3 שהרי על פיו הקטינים זכאים לתבוע מזונות מהמלל רק כאשר הם אינם נמצאים החזקת אימם, וכאשר הם נמצאים בחזקת אימם עליה לתבוע בשמם באופן שהזכאות שנבדקת היא שלה ולא של הקטינים". בכך לטענת המערערת חוטאת התקנה לכוונת המחוקק כפי שאף פורשה בעניין עאסי. כמו כן נטען כי "סעיף 3 לתקנות עומד בניגוד לזכויות יסוד ולחוק יסוד כבוד האדם וחירותו", בהיותו פוגע בזכותם של הקטינים לכבוד ובזכות הקניין שלהם, והוא לוקה בחוסר סבירות מהותי, המצדיק ביטולו. לטענת המערערת "בניגוד לחוק המזונות, לפיו הזוכים העיקריים הם הקטינים, בא סעיף 3 וקובע שהאם היא הזוכה העיקרית, ולה שמורה זכות התביעה מן המל"ל". בית הדין האזורי היה צריך על כן להורות על ביטולה של תקנה 3 או לכל הפחות להורות על פירושה "באופן שעולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ושמכיר בהיותם של הקטינים בעלי הזכות למזונות כך שלא רק זכאות אמם של הקטינים תיבדק לפי החוק והתקנות אלא גם זכאותם של הקטינים עצמם, בין אם הם נמצאים בהחזקת אימם ובין אם לאו". עמדת המוסד לביטוח לאומי בערעורים 11. לטענת המוסד לביטוח לאומי, הזכאות לקבלת תשלום מכוח חוק המזונות, כמו גם שיעור המזונות שישולם לתא המשפחתי צריכים להיקבע ככלל, על יסוד נתוניה של האם. לטענת המוסד, זוהי מצוות החוק והתקנות שהותקנו מכוחו, וכך מתחייב מן העקרונות הבסיסיים עליהם הם מושתתים, והם הרצון להעמיד לתאים משפחתיים מחוסרי אמצעים רשת מגן אשר תאפשר להם להתקיים בכבוד ושוויון, בין התאים המשפחתיים הנזקקים בחברה הישראלית. כלל זה כפוף לטענת המוסד, לשני חריגים: החריג האחד הוא כאשר הילד שלזכותו נפסקו המזונות אינו נמצא עם אימו או בהחזקתה. במקרה כזה, לפי תקנה 3(3) לתקנות המזונות, הילד הוא הזכאי לבקש את התשלום מן המוסד, וזאת בשיעור כפי שנקבע בתקנה 4(6). החריג השני הוא כאשר התביעה מוגשת על ידי תא משפחתי בו הילד הוא תושב ישראל ואילו אימו אינה תושבת ישראל. גם במקרה זה, יהיה הילד זכאי לבקש את התשלום מן המוסד, כפי שנקבע בפסק הדין בעניין עאסי. במקרה כזה, הזכאות ושיעור התשלום ייקבעו בהתחשב בנתוניה של האם. המוסד מבהיר כי הגדרת "זוכה" שבסעיף 1 לחוק, אומנם חלה הן על קטין שניתן לזכותו פסק דין והן על אימו, ואולם תקנות המזונות שהותקנו מכוח סעיף 21 לחוק מצמצמות את ההגדרה, וזאת משהחוק הסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות את החלת החוק בהדרגה על סוגי זוכים, ולפי תנאים שיקבעו בתקנות. לפי הוראת התקנות, ילד זכאי לבקש תשלום בעצמו, רק כאשר הוא אינו בהחזקת אימו ואינו מתגורר עימה. לטענת המוסד, הבנה זו של הוראת החוק והתקנות עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, כפי שהובהרה בדברי ההסבר להצעת החוק, כך שמחויבותה של המדינה תחול רק על זוכים שהם חסרי אמצעים. כמקובל בחקיקה סוציאלית, שאלת הנזקקות נבחנת ביחס לתא המשפחתי בכללותו. המוסד אינו חולק על הנקבע בפסק דין עאסי לפיו קמה זכאות לילד תושב ישראל גם כאשר אימו אינה תושבת. לטענת המוסד, תקנה 3 לתקנות המזונות אינה כוללת משפחה שבה אם שאינה תושבת ישראל וילד שהוא תושב ישראל, אף על פי שמשפחה מעין זו מוגדרת כ"זוכה" לפי סעיף 2 לחוק. לטענת המוסד "נראה שהשמטת משפחה זו אירעה מבלי משים, ואף אם ההשמטה נעשתה במתכוון ספק אם היה השר מוסמך להדיר אוכלוסיה זו מגדר החוק מכוח סמכותו לפי סעיף 21 לחוק אשר מטרתו כאמור הייתה לצמצם את תחולת החוק לנזקקים ביותר". יוצא מכך שקיימת בתקנות לקונה, ויש להשלים חסר זה בהתאם לתכלית הסעיף שמכוחו הותקנו התקנות. על כן יש לראות במשפחה מעין זו כנכנסת לגדרה של תקנה 3(1). בכל מקרה, שיעור התשלום לתא משפחתי כאמור צריך להיקבע לפי נתוניה של האם. משמדובר בהכנסה של "הורהו של הילד ה"זוכה" שהילד מצוי בחזקתו, והוא אפוטרופוס טבעי של הקטין, גובה הכנסתו רלוונטי "בשל חובתו הטבעית והחוקית לזון את ילדו". לטענת המוסד "החלת מבחני הזכאות על הילד שלטובתו ניתן פסק הדין ולא על התא המשפחתי (ההורה עימו הוא נמצא) תביא לפגיעה בעקרון השוויון במישורים שונים". אפליה עלולה להיווצר אל מול תא משפחתי הזכאי לגמלת הבטחת הכנסה, שאף הוא נועד לספק אמצעי מחיה מינימאליים. המוסד מדגיש כי בפסק הדין בעניין עאסי דן בית הדין בסוגיה ספציפית בה אם הקטין אינה יכולה להיחשב "זוכה" מאחר שאינה תושבת, מה שאין כן בפסקי הדין מושא הערעורים בהם נשללה הזכות בגין אי עמידה במבחנים שקבע המחוקק. 12. בתשובה לערעור מיטל גילבר, בעניין שלילת הזכאות לגמלה נוכח יציאת אם הקטין לחו"ל, מפנה המוסד לביטוח לאומי להוראת סעיף 9א לחוק המזונות המנוסח בהתאמה לסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, בו נקבעו כללים לתשלום קצבה למי שיצא את הארץ. המוסד מפנה לכוונת המחוקק כפי שהיא עולה מהצעת החוק בשעתו, לפיה, תשלומי מזונות לפי חוק המזונות בדומה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, נועדו למתן רשת ביטחון סוציאלית לאוכלוסיה חלשה והם מהווים גמלת קיום. על כך ניתן ללמוד גם מן העובדה שתשלום המזונות מוגבל בתקרה ומותנה במבחן הכנסות. הפסקת תשלום גמלת קיום בעת בה שוהה הזכאי בחו"ל, נובעת מכך שהיוצא לחו"ל מוחזק כמי שאינו זקוק לרשת הביטחון המינימאלית שקבע המחוקק. עמדת היועץ המשפטי לממשלה 13. לפי עמדת היועץ המשפטי, מהגדרת "זוכה" שבסעיף 1 לחוק המזונות יש ללמוד כי "העובדה שהורה הינו ההורה המשמורן (זה שהקטין נמצא בהחזקתו) מעלה אותו למעמד של זוכה לעניין החוק, לטובת מזונות לפי פסק דין שנפסקו לקטין שנמצא במשמורתו. כלומר, אף כי לטובתו של ההורה עצמו לא נפסקו מזונות נחשב הוא לעניין החוק כ"זוכה" לצורך מזונותיו של הקטין שנמצא בהחזקתו". סעיף 2 לחוק בא לקבוע מיהו אותו זוכה מבין הזוכים שהוגדרו בסעיף 1, הזכאי שיממשו את התשלום שנפסק לו בפסק הדין. לפי הוראת הסעיף, לא כל זוכה המוגדר בסעיף 1, יזכה שישולם תשלום מכוח פסק דין שנפסק לזכותו, אלא רק מי שהוא תושב ישראל, ושהחייב אף הוא תושב ישראל במועדים הרלוונטיים. בהמשך לכך, מהוראת סעיף 21 לחוק ניתן להבין את כוונת המחוקק "לגדר את היקף מחויבותה של המדינה לתשלום מזונות, באופן שיקדים את הנזקקים ביותר תוך התחשבות בפרמטרים הרלבנטיים והם: מספר ילדים, מצב משפחתי וכספי של התא המשפחתי וכיו"ב" לטענת היועץ המשפטי "תכלית זו התבססה בתחילה על טעמים תקציביים, אך לאחר חקיקת חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1981, נוסף לה גם היבט של עקרון השוויון". היועץ המשפטי מפנה לעניין זה בין השאר להוראות תקנות המזונות, שנועדו להתאים להוראות חוק הבטחת הכנסה. 14. בהפנותו להוראות תקנות המזונות, מצביע היועץ המשפטי על הוראת תקנה 2, לפיה החוק יחול על אותם זוכים שיוגדרו כ"זכאים לתשלום" בתקנות; על הוראת תקנה 3(1) המאגדת בחובה מספר סוגי זוכים, ובהם גם "זוכה" המבקש עבור עצמו וגם זוכה המבקש עבור קטין שבהחזקתו. הגדרת הזוכים מכל הסוגים כפופה להוראת סעיף 2 לחוק לפיו התשלום ישולם רק עבור זוכה שהוא תושב ישראל. מקרה הרלוונטי לערעורים דנן מתוך הוראת תקנה 3(1) הוא המקרה של "אישה שבהחזקתה לפחות ילד אחד ופסק הדין ניתן לזכות הילד בלבד". במקרה זה מבהיר היועץ, "האישה אינה מבקשת עבור עצמה... אלא בגין פסק דין שנפסק עבור ילד שבהחזקתה". משתנאי התושבות הקבוע בסעיף 2 לחוק, הוא תנאי למימוש מה שנפסק בפסק דין, הוא צריך להתקיים בילד ולא באם, באשר אין היא מבקשת תשלום עבור עצמה, אלא בגין הילד בלבד. היועץ המשפטי מבהיר, כי תקנה 3(3) היא התקנה היחידה העוסקת במקרה שבו הקטין הוא הזוכה הזכאי לבקש תשלום, וזאת כאשר אין הוא נמצא בהחזקת אימו, ואף אינו מתגורר עימה. אם נאמר כי קטין הנמצא בהחזקת אימו הוא זוכה לפי תקנה 3(3), הרי תחול עליו תקנה 4(6) לתקנות המזונות, המפנה לסעיף 8(ב) לחוק הבטחת הכנסה, "ולפיה אין מגבלה על מספר הילדים וכל ילד נוסף יזכה בסכום קבוע". מצב דברים זה יפגע בעקרון השוויון. היועץ המשפטי מדגיש כי משמדובר בהכנסה של הורהו של הילד המצוי בהחזקתו והוא 'האפוטרופוס הטבעי', גובה הכנסתו שלו רלוונטי בשל חובתו הטבעית והחוקית לזון את ילדו. לטענתו: "החלת מבחני הזכאות על הילד שלטובתו ניתן פסק הדין ולא על התא המשפחתי (ההורה שעימו הוא נמצא) תביא לפגיעה בעקרון השוויון במישורים שונים....אי התחשבות בהכנסת האם יכולה להביא לכך שאם עם הכנסות גבוהות מאד תקבל תשלום עבור בנה הקטין באותו שיעור שתקבל אם שהכנסותיה נמוכות פי כמה ושיש קטין בהחזקתה". דיון והכרעה כללי 15. קטין שניתן לזכותו פסק דין על ידי בית משפט או בית דין מוסמך, המחייב את הורהו בתשלום מזונותיו, זכאי לתשלום, על פי הוראות פסק הדין. זכאות הקטין לתשלום מזונות מידי הורהו החייב, ושיעורם, מוסדרת וקבועה בהוראות פסק הדין, ובו בלבד. זאת, מכוח "חובתם הטבעית הראשונית של ההורים כאפוטרופסים הטבעיים לזון את ילדם" (ראו בעניין עאסי, פסקה 6 וההפניות שם). השאלה העקרונית המתעוררת במסגרת הערעורים שלפנינו היא בדבר התנאים לתשלום מזונות הקטין מידי המוסד לביטוח לאומי, הנכנס, על פי הוראות חוק המזונות, בנעליו של ההורה, החייב על פי פסק הדין. בעיקר הדברים אמורים ב"תנאים" לזכאות לתשלום ושיעורו, המתייחסים להכנסות הורה הקטין שבהחזקתו הוא נמצא, ובשים לב למספר הילדים הנמצאים בהחזקתו של אותו הורה. המערערות מבקשות לשים לפתחנו את השאלה אם בכלל יש מקום על פי הוראות החוק, לבחון תנאים לזכאות שאינם קשורים בקטין שלזכותו נפסקו המזונות, כי אם בהן, כ"הורה" הקטין, הנמצא בהחזקתן. בטיעוניהן הן מבקשות להסתמך במידה רבה על הנפסק בעניין עאסי, שם נקבע חד משמעית, כי במצב דברים שבו אם הקטין שבהחזקתה הוא נמצא אינה תושבת ישראל, לא תישלל זכאות קטין שהוא תושב ישראל, לתשלום מזונות מן המוסד לביטוח לאומי על פי החוק. המוסד לביטוח לאומי, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, עומדים על תכליתו הרחבה של החוק, הבאה לטענתם להבטיח לנזקקים הבאים בשעריו גמלת קיום, בדומה לגמלת הבטחת הכנסה. מכאן התנאים לתשלום, כפי שנקבעו בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, המתייחסים לטענתם לתא המשפחתי שבו חי הקטין. נזכיר כאן כי בשניים מן הערעורים עולה שאלה בדבר תקרת הכנסות האֵם, כשוללת זכאות לבקש תשלום על פי החוק (ערעור המערערות 2 ו-3). באחד הערעורים מתעוררת שאלה בדבר יציאה לחו"ל של אם הקטין, שלשיטתם של המדינה והמוסד, מבטאת אף היא מצב כלכלי השולל זכאות כאמור (ערעור המערערת 1). הנה כי כן בסוגיה שבמחלוקת מודגשת מחד זכותו המהותית, השלמה והעצמאית של קטין למזונותיו, עליה אין חולק. מאידך, מתעוררת שאלה בדבר מהותה של הזיקה בין מחויבותו של המוסד, בבואו בנעלי החייב במזונות הקטין, לבין תנאי הזכאות החלים על ההורה המשמורן, שבהחזקתו נמצא הקטין. נקדים ונבהיר עמדתנו, עליה נעמוד בהרחבה בהמשך הדברים, לפיה, תכליתו הרחבה של ההסדר כפי שנקבע בחוק המזונות ובתקנות שהותקנו מכוחו, היא הבטחת גמלת קיום לקטין שנפסקו לזכותו מזונות. למימוש תכלית זו נכנס המוסד לביטוח לאומי בנעלי החייב, שאינו ממלא אחר פסק הדין בו חויב בתשלום מזונות ילדו. הבטחת גמלת הקיום לקטין כאמור, נבחנת בשים לב לחובת שני ההורים כאפוטרופסים טבעיים לזון את ילדם. מכאן הוראות החוק והתקנות, לפיהן המוסד אינו מחויב בתשלום מלוא סכום המזונות שנפסק לזכות הקטין כי אם אך עד גובה גמלת קיום, ששיעורה נקבע על פי תקרת הכנסה כקבוע בתקנות. בהתאמה לכך, מכוח חובת שני ההורים לזון את ילדם, מתחייבת בחינת רמת הכנסתו של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו. מסקנתנו זו, בדבר קיומו של קשר בין זכאות הקטין לגמלה לפי הוראות החוק לבין הכנסות הורהו, שבהחזקתו הוא נמצא, נסמכת על הוראות החוק והפסיקה כפי שפרשה אותו במהלך השנים, והיא מתיישבת גם עם הנפסק בעניין עאסי, על הדעות השונות כפי שנקבעו בו. נוכח חשיבות הקביעות שבפסק הדין בעניין עאסי לערעורים שלפנינו, נעמוד להלן ביתר הרחבה על הנפסק שם. עניין עאסי 16. על פי המפורט בפסק הדין בעניין עאסי, אבי הקטינה, המשיבה שם, תושב ואזרח ישראל, חויב בהחלטת בית הדין השרעי בתשלום מזונותיה של בתו. הבת הקטינה התגוררה בבית סבתה בנצרת, יחד עם אימה שלא הייתה תושבת ישראל ולא החזיקה בתעודת זהות ישראלית. משהאב לא שילם את מזונות בתו, ולא הועילו הליכי הוצאה לפועל שנקטה נגדו האם, הגישה האם תביעה למוסד לביטוח לאומי. התביעה נדחתה מן הטעם שהאם אינה תושבת ישראל. בית הדין האזורי קיבל את תביעת האם, ועל כך הוגש ערעורו של המוסד לבית הדין הארצי. בפסק דין מקיף ורחב יריעה מפי חברתי, סגנית הנשיא נילי ארד (כתוארה אז), עמד בית הדין על "זכותו הגרעינית של הקטין למזונותיו" מכוח הדין האישי או מכוח חוק מזונות, "ומשנפסקו לזכותו מהווה אי תשלומם לקטין או עבורו פגיעה בזכותו החוקתית של הקטין לכבודו ובזכותו לקניין". צוין כי "לפי דיני המזונות הכלליים, הקטין הוא בעל הזכות לדמי המזונות שנפסקו לו כדין. ההורה- האפוטרופוס הוא בבחינת כלי עזר בלבד למימוש זכויותיו של ילדו ועליו להעמיד את דמי המזונות לרשות הקטין...". נקבע כי בהעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה, יעשה תשלום דמי המזונות על ידי המדינה באמצעות המוסד לביטוח לאומי בתשלום "גמלת קיום מחליפת החיוב על פי פסק הדין למזונות. בדרך זו באה לידי ביטוי מחויבותה השיניונית של המדינה 'להבטיח אמצעי מחיה לאישה ולילדים שזכו בפסק דין למזונות' כאשר ההורה שבחזקתו נמצא הקטין אינו יכול לכלכל את הקטין באופן המבטיח לו קיום שוטף, וההורה האחר - החייב אינו משלם לקטין מזונותיו" (שם בפסקה 7, וראו גם ההפניות שם, ההדגשות שלי ר.ר.). בהתייחסה להגדרת "זוכה" שבסעיף 1 לחוק, ובשים לב לשאלה שעמדה שם לדיון בדבר זכאות הקטין תושב ישראל לגמלת מזונות, במצב דברים בו אימו, שבהחזקתה הוא נמצא, אינה תושבת, מדגישה סגנית הנשיא ארד בחוות דעתה כי "פרשנות מילולית של הגדרת 'זוכה' ככל שעניינה בקטין תושב ישראל שלזכותו ניתן פסק מזונות, המתגורר עם הורה שאינו החייב- הינה אל נכון כי הקטין הוא הזוכה. התיבה 'לרבות הורה' אינה באה לגרוע מזכותו העצמאית של הקטין. מונח זה יפורש על פי תכליתו והיא להוסיף על זכאות הקטין לתשלום כאמור". מודגש בחוות הדעת כי "הרבותא היא בכך שלפני המוסד לביטוח לאומי מופיעים האם והילדים כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה עם זאת אין בהגדרה זאת כדי לשלול את זכות הקטין למזונותיו" (ההדגשה שלי ר.ר). לפי קביעת סגנית הנשיא "משנפסקו מזונות כדין לזכות הקטין אין מניעה לכך כי בנסיבות המצדיקות זאת יחשב הקטין בלבד כ"זוכה" לפי חוק המזונות" (ההדגשה שלי, ר.ר.). בהתייחסה לנסיבות המקרה שם קבעה סגנית הנשיא ארד כי פנייתה של האם אל המוסד לביטוח לאומי לקבלת התשלום לא נעשתה בעבורה כי אִם כאפוטרופא של בתה הקטנה, "הזוכה", "וזאת מבלי שנקשור זכותה של הקטינה במעמדה של האם, שאינה תושבת ישראל וממילא אינה זוכה על פי החוק....". על כן מציעה סגנית הנשיא בחוות דעתה לקבוע כי הקטינה זכאית לקבל מן המוסד לביטוח לאומי גמלה להבטחת מזונותיה. השופט יגאל פליטמן (כתוארו אז) הצטרף למסקנת סגנית הנשיא, ופירט טעמיו בחוות דעת נפרדת. לפי המפורט בחוות דעתו, אילו הייתה האם תושבת ישראל לא הייתה כל מניעה שתקבל כ"הורה זוכה" את התשלום על פי חוק המזונות עבור בתה הנמצאת בחזקתה. משהאם אינה זכאית על פי החוק "כהורה זוכה הזכאי לתשלום" נותר לבחון אם הבת הקטינה היא בגדר "זוכה הזכאית לתשלום" על פי החוק. השופט פליטמן הציע בחוות דעתו לאבחן בין שלושת מונחי הדין: "זוכה", "זוכה הזכאי לתשלום" ו"זוכה הזכאי לבקש תשלום". "זוכה" הוא מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו. אפשר שיהיה זה הקטין, אפשר שיהיו הקטין וגם האם, ואפשר שתהיה זו אך האם. "זוכה הזכאי לתשלום" הינו בעיקרו של דבר תושב ישראל. באותה פרשה, אם הקטינה לא הייתה זכאית לתשלום, באשר לא התקיים בה תנאי התושבות, ונותרה אך הקטינה כזוכה. במקרה הרגיל בו "הזוכה" ו"הזוכה הזכאי לתשלום" הינם תושבים, יתבקש התשלום על ידי האם, מכוח תקנה 3(1) לתקנות המזונות. זאת באשר "העדפת האם על פני ילדה לבקש תשלום במקרה כזה ברורה ותכליתה להבטיח קיום חובת ההורה לדאוג לצרכיו של הקטין כלכלתו בריאותו וחינוכו...". לפי חוות דעתו של השופט פליטמן, כאשר האם אינה זכאית לתשלום באשר אינה תושבת ישראל, אין היא נמנית עם "סוגי הזוכים הזכאים לבקש תשלום, ויהיה זה הקטין הזוכה היחיד הרשאי לבקש תשלום, וזאת הוא יוכל לעשות בהסתמך על תקנה 3(3) לתקנות המזונות". הנשיא סטיב אדלר (כתוארו אז) ונציג הציבור מר אהוד נבות, הצטרפו לדעות השופטים ארד ופליטמן, ונציג הציבור מר יורם בליזובסקי הצטרף לדעת סגנית הנשיא ארד. עד כאן סקירת פסק הדין בעניין עאסי, ומכאן נפנה לבחינת נסיבות המקרים שלפנינו. מן הכלל אל הפרט 17. בנסיבות המקרים מושא הערעורים שלפנינו, מדובר בקטינים שלזכותם ניתן פסק מזונות והם מתגוררים עם אימותיהם - המערערות. לזכות האמהות לא נפסקו דמי מזונות, ואין מתעוררת שאלה בדבר מניעת זכאות, מחמת תושבות של הקטינים או של אימותיהם. בנסיבות אלה, על פי הוראתו המפורשת של חוק המזונות, "הזוכה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, בכל אחד מן המקרים דנן הם בעצם שניים: הקטין שלזכותו נפסקו המזונות, וכן אימו שבהחזקתה הוא נמצא, אף שלא נפסקו לזכותה מזונות. בסעיף 21 לחוק הוסמך מתקין התקנות לקבוע מבין הזוכים, כהגדרתם בסעיף 1, "סוגי זוכים" שיהיו "זכאים לבקש תשלום". בהתאמה לכך הותקנו תקנות המזונות, בהם הוגדרו "סוגי הזוכים" (ראו תקנות 3-4 בפסקה 3 לעיל. ראו על הסמכות להתקין "תקנות מחוץ לחוק", הקובעות הסדרים ראשוניים בעניינים שלא הוסדרו לגוף העניין בחוק המסמיך, בספרו של יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך א' 211 (מהדורה שנייה, 2010)). מכאן מתבקשת בחינת השאלה מי יהיה "זוכה הזכאי לבקש תשלום", וזאת לאור ההסדר הכולל שבחוק והתקנות שהותקנו מכוחו, המבחין בין "זוכה" לבין "זוכים הזכאים לתשלום". על פני הדברים, בהעדר שאלה בדבר תושבות של מי מן "הזוכים" בנסיבות המקרים שלפנינו, למעשה סלולה הדרך בלשון החוק והתקנות שהותקנו מכוחו, ולפיה, משמדובר בקטינים שהם בהחזקת אימותיהם, ופסק הדין ניתן לזכות הקטינים בלבד, מי שזכאי לבקש תשלום עבורם הן אימותיהם, שבהחזקתן הם נמצאים וזאת מכוח הוראת תקנה 3(1) לתקנות המזונות. כמו כן, שיעורו של התשלום יהיה מותאם לשיעור הכנסות האם, וזאת על פי תקנה 4 על חלופותיה, ובהתאם למספר הילדים שבהחזקתה. האם יש ב"מסלול הזכאות" כמתואר, פגיעה בזכויותיו החוקתיות של הקטין? האם יש להורות על ביטולה של תקנה 3 לתקנות המזונות כנטען על ידי המערערת 3, גב' שונטל המר? על כך התשובה היא לטעמנו, בשלילה, וזאת מן הטעמים כמפורט להלן. 18. על פי דיני המזונות הכלליים, זכותו המהותית של הקטין למזונות מכוח פסק דין היא זכות עצמאית ואין ביצועה תלוי, בין באימו של הקטין ובין במי מבני משפחתו. על כך עמדה בהרחבה יתרה חברתי הנשיאה ארד בפסק הדין בעניין עאסי (ראו שם, בפסקה 6). אכן, החוק בא לסייע להורה שבהחזקתו נמצא הקטין, באופן שהמוסד לביטוח לאומי נכנס בנעלי החייב. בכך בא החוק "לשחרר את הזכאים למזונות מדרך הייסורים הקשורה לעיתים באכיפת פסק הדין למזונות..." (דיון לט/0-57 המוסד לביטוח לאומי - נתנאל פולדי, פד"ע יא 76, 78 (1979)). שעה שהזוכה הקטין מבקש לממש את זכותו כלפי החייב על פי פסק הדין באמצעות המוסד לביטוח לאומי, על פי הוראות חוק המזונות, או אז הוא נכנס בגדרו של חוק סוציאלי, שתכליתו מחד, לשמור על זכותו המהותית והעצמאית של הקטין למזונותיו, ומאידך מכוונת תכליתו ל"הבטחת גמלת קיום" לקטין (ראו עב"ל 241/05 זמאמירי - המוסד לביטוח לאומי, מיום 18.7.2006, להלן: עניין זמאמירי). גמלת הקיום מובטחת לקטין הזוכה, על פי הוראות החוק, דרך העמדת רשת מגן כלכלית, זהה בשיעוריה לזו הקבועה בחוק הבטחת הכנסה ובתקנות שהותקנו מכוחו, כך שיאפשר לנזקקים מחוסרי אמצעים להתקיים בכבוד ושוויון (ראו שם בעניין זמאמירי, על הזיקה שבין שני החיקוקים). 19. במסגרת החוק מפורטים כללים ותנאים למימוש תשלום המזונות באמצעות המוסד, ואין התאמה בינם לבין פסק הדין שקבע את זכאות הקטין למזונותיו ושיעורם. בהתאם לכך הובהר בפסיקה בקשר להוראות החוק, כי "חוק המזונות נועד לממש התחייבויות לתשלום מזונות המעוגנים בפסקי דין בגבולות מסוימים שנקבעו בתקנות. החוק אינו יוצר התאמה מלאה בין ההתחייבות בהסכם לתשלום המזונות או בפסק דין לתשלום המזונות לבין התשלום מקופת המדינה. ככל שההתחייבות בהסכם המזונות או בפסק דין לתשלום המזונות עולה על הסכום הקבוע בתקנות, יקבלו הזכאים למזונות תשלום מן המדינה בגבולות שנקבעו בתקנות ויוכלו לתבוע את יתרת הסכום מן החייב במישרין, במסגרת הליכי האכיפה הרגילים" (עב"ל 23/03 המוסד לביטוח לאומי- חנה סוויסה, מיום 2.3.2005; עניין עאסי, בפסקה 7). בהתאם מובהר בדברי ההסבר להצעת החוק, בקשר להגדרת "זוכה" שבסעיף 1 לחוק, הבאה "לרבות הורה שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין", כי "הרבותא היא בכך שלפני המוסד לביטוח לאומי מופיעים האם והילדים כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה. עם זאת אין בהגדרה זאת כדי לשלול את זכות הקטין למזונותיו" (הצעת חוק המזונות הבטחת תשלום תשל"א-1971, ה"ח 922, תשל"א, בעמ' 95, ההדגשה שלי ר.ר, וכן ראו התייחסות סגנית הנשיא ארד בחוות דעתה בעניין עאסי, בפסקה 8). ראיית האם והילדים שבהחזקתה כתא משפחתי או כ"חטיבה אחת" הזכאית לתשלומים, כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק, באה לידי ביטוי ברשימת סוגי הזכאים לבקש תשלום מזונות כפי שנקבעו בתקנות 3 ו-4 לתקנות המזונות. אכן, תשלום מזונות הקטין מיועד לקטין בלבד. עם זאת, משעה ששיעור התשלום בו מחוייב המוסד בגין מזונות הקטין, נקבע לפי הוראות החוק להבטחת גמלת קיום לקטין, מטבע הדברים תשלומה מותנה בהכנסות "האם והילדים כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה" (ראו שם בדברי ההסבר להצעת החוק). 20. בקביעות אלה שבחוק המזונות ובתקנות, הקושרות למעשה את זכאות הקטין לתשלום מזונותיו מידי המוסד לביטוח לאומי ושיעור התשלום, להכנסות אימו שבהחזקתה הוא נמצא, ניתן ביטוי לעקרון בדבר חובתם הטבעית של שני ההורים לזון את ילדיהם ולדאוג לרווחתם. מחויבותה של המדינה להבטחת אמצעי מחיה לילדים תבוא לכלל יישום "כאשר ההורה שבחזקתו נמצא הקטין אינו יכול לכלכל את הקטין באופן המבטיח לו קיום שוטף" (ראו בחוות דעתה של סגנית הנשיאה ארד בעניין עאסי, בפסקה 7). משמע, מחויבות ההורה החייב על פי פסק דין, אינה פוטרת את ההורה המשמורן מחובתו הבסיסית לזון גם הוא את ילדו. חובת תשלום הגמלה, כפי שהיא מעוגנת בחוק המזונות, אינה חובה אבסולוטית לתשלום מלוא מזונות הקטין כפי שנפסקו לזכותו. החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת לפי הוראת החוק, גם בשים לב למצבו הכלכלי של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והפסיקה כפי שפרשה אותו, ולטעמנו, היא מתיישבת גם עם הנפסק בעניין עאסי. הנה כי כן, בשים לב למהות החובה על פי החוק ולתכליתו, כאמור לעיל, כפי שהם באה לידי ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת החוק, לפיהם האם והילדים באים לפני המוסד כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה, אין בסיס לנטען בדבר היות התקנות חורגות ממסגרת החוק המסמיך. 21. לא למותר הוא לציין כי מחלוקת מסוימת לא באה על פתרונה במסגרת פסק הדין בעניין עאסי, והיא נוגעת לשאלה מכוח איזו תקנה ישולמו מזונות הקטין שאימו אינה תושבת, והוא נמצא בהחזקתה. האם הם ישולמו מכוח תקנה 3(1) לתקנות המזונות, לפי שיטת הנשיאה ארד, או שמא מכוח תקנה 3(3), כדעתו של סגן הנשיאה פליטמן. למחלוקת זו יש נפקות באשר לשיעור הגמלה שתשולם לקטין בנסיבות אלה, האם הוא יהיה תלוי הכנסת האם שבהחזקתה נמצא הקטין אם לאו. המוסד לביטוח לאומי כמו גם היועץ המשפטי לממשלה הרחיבו דברים בסוגיה, בהצביעם על תקנה 3(1) כתקנה הנכונה ליישום, גם בנסיבות בהן אין האם תושבת ישראל, מקום שקטין נמצא בהחזקתה, בהיותה משקפת את תכלית החקיקה. כאמור, בנסיבות העניין שלפנינו אין מתעוררת שאלה בנושא, בהיות הקטינים ואימותיהם כולם תושבי ישראל. משכך, אין מתעורר כאן צורך להכריע במחלוקת שנותרה תלויה ועומדת בעניין עאסי. בקשר לכך יצויין, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי כל עוד הקטין שהוא תושב נמצא בהחזקתה של אימו, ואף שאינה תושבת, נכון נראה הדבר לאפשר לה לבקש עבורו תשלום מזונותיו בהתאם לתקנה 3(1), כפי שמוצע בחוות דעתה של סגנית הנשיאה ארד. כרגיל בנסיבות בהן נמצא הקטין בהחזקת אימו, כך גם בנסיבות אלה, בקביעת שיעור התשלום יש להתחשב בהכנסות ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו. סיכום ביניים 22. בקביעת כללים ותנאים לתשלום מזונות הקטין, המבוססים על שיעור הכנסת אימו של הקטין שבהחזקתה הוא נמצא, אין משום פגיעה בזכותו החוקתית של הקטין למזונותיו, והם עולים בקנה אחד עם תכלית חוק המזונות לספק גמלת קיום לקטין, תוך שמירה על העיקרון בדבר חובת שני הוריו של הקטין כאפוטרופסיו הטבעיים, לזון אותו. תביעותיהן של המערערות 2 ו-3 כנגד המוסד לביטוח לאומי, לתשלום מזונות ילדיהן הקטינים, נדחו על ידי בית הדין האזורי נוכח שיעור הכנסתן, שעלה על התקרה הקבועה בתקנות. המערערות לא חלקו על התשתית העובדתית שעמדה ביסוד ההחלטה לדחות את תביעותיהן, וביקשו לתקוף את קביעת זכאות ילדיהן הקטינים לתשלום מזונותיהם, בזיקה לשיעור הכנסתן. משנמצא כי הזיקה כאמור מבוססת בעיקרון בדבר חובת שני ההורים לזון את ילדם, ונוכח תכלית החוק להבטיח גמלת קיום לקטין, אין מנוס מלהורות על דחיית ערעוריהן של המערערות 2 ו-3. 23. לאור האמור לעיל, לו תשמע דעתי, ערעור אלינה לינד (עב"ל 29025-10-10) וערעור שונטל המר (עב"ל 22632-10-10) ידחו. כל צד ישא בהוצאותיו בערעורים. שלילת זכאות לתשלום בגין יציאה לחו"ל 24. לאחר הדברים הללו יש מקום ליחד דברים בנפרד, לערעורה של המערערת 1, הגב' מיטל גילבר, שתביעתה לתשלום מזונות עבור בנותיה הקטינות שבהחזקתה נדחתה, בהסתמך על הוראת סעיף 9א לחוק המזונות, לפיו "לא ישולם לזוכה שיצא את ישראל" תשלום מזונות, בהתקיים תנאים הקבועים בסעיף. וכך נקבע בסעיף 9א כנוסחו בשעתו: "9א. (א) לא ישולם לזוכה שיצא את ישראל תשלום בעד חודש קלנדרי אם שהה מחוץ לישראל בכל הימים שבאותו חודש. (ב) לא ישולם לזוכה שיצא את ישראל תשלום בעד החודש הקלנדרי שבו יצא (להלן - חודש היציאה) ובעד החודש הקלנדרי שבו חזר לישראל (להלן - חודש השיבה), אם הוא אחד מאלה: (1) לפני שיצא את ישראל כאמור, הוא יצא את ישראל פעם נוספת באותה שנה קלנדרית; (2) הוא לא היה זכאי לגמלה בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה. (ג) (1) הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) לא יחולו על מי שמתקיימים בו שניים אלה: (א) הוא היה זכאי לתשלום בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה; (ב) הוא נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל או שהוא נלווה לבנו, לבתו, לבן זוגו או להורהו, החולים, אשר נזקקים לטיפול רפואי מחוץ לישראל. (2) תשלום לפי סעיף קטן זה ישולם לפי כללים, תנאים ולתקופה שקבע שר המשפטים...." לא למותר הוא להדגיש כי אין למערערת טענה בדבר אי התקיימות התנאים כפי שהיו קבועים בשעתו בסעיף 9א לשלילת הגמלה. טענת המערערת היא כנגד עצם שלילת הגמלה מן הקטינות, שהן לטענתה ה"זוכות" על פי הוראת החוק, בהסתמך על יציאות שיצאה היא מן הארץ. בטיעוניה הפנתה עוד המערערת להצעת חוק שהייתה תלויה ועומדת במועד הדיון בערעור, לפיה תבוטל הוראת סעיף 9א לחוק, שממנה בקשה גם כן ללמוד על הזכאות לתשלום מזונות בתקופות שבהן נשלל התשלום מבנותיה הקטינות. 25. הוראת סעיף 9א לחוק הוספה בשנת 2003 כתיקון מס' 6 לחוק המזונות, שנערך בחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל ותיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003-2004, ותחולתה מיום 1.1.2004. בדברי ההסבר להצעת החוק מצוין כי "סעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע תנאים לתשלום גמלה למי שיצא את הארץ. בהעדר שוני ענייני לעניין זה בין הגמלאות המשתלמות לפי חוק הבטחת הכנסה לבין התשלומים לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום)....מוצע להחיל את התנאים האמורים גם על התשלומים לפי חוק המזונות" (ה"ח הממשלה תשס"ג מס' 25, עמ' 262). הנה כי כן בקביעת התנאים לתשלום המזונות לזוכה לפי חוק המזונות, נזקק המחוקק בחוק המזונות להשוואה עם תנאי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. 26. צודקת המערערת בטענתה כי במועד שמיעת הדיון בערעור תלויות היו ועומדות שתי הצעות חוק לביטול סעיף 9א לחוק המזונות. בדברי ההסבר לתיקון, ציינו חברי הכנסת מציעי ההצעות את מה שנראה היה בעיניהם כפגיעה קשה של הוראת הסעיף בנשים וילדים שנפסק לטובתם פסק דין למזונות (ראו הצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8) (ביטול שלילת תשלום עקב יציאה מהארץ), תשע"ב-2011, והצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 9) (ביטול שלילת תשלום עקב יציאה מהארץ), תשע"ב-2011). אלא שההצעה לביטול הוראת הסעיף לא התקבלה, ובסופו של יום, במסגרת תיקון מס' 8 לחוק לא בוטלה הוראת החוק ואך הוקלו במידת מה התנאים לשלילת הגמלה. מועד כניסתה לתוקף של הוראת התיקון נקבע ליום 30.7.2012 (ראו חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון מס' 8), תשע"ב-2012), והוא ודאי מאוחר למועדים הרלוונטיים מושא הדיון. לשלמות התמונה לפנינו נציג להלן את הוראת סעיף 9א כנוסחה המתוקן, וזו לשון ההוראה: "9א. (א) (בוטל). (ב) לא ישולם תשלום לזוכה שיצא את ישראל אם מתקיים האמור בפסקאות (1) או (2) שלהלן - בעד התקופות המפורטות בהן: (1) הזוכה יצא את ישראל ארבע פעמים או יותר באותה שנה קלנדרית - בעד חודש היציאה הקלנדרי ובעד חודש השיבה הקלנדרי וכן בעד חודש קלנדרי שבו שהה, בכל ימי החודש, מחוץ לישראל, והכל מהפעם הרביעית שבה יצא את ישראל ואילך; (2) הזוכה יצא את ישראל פחות מארבע פעמים באותה שנה קלנדרית, ואולם סך הימים שבהם שהה מחוץ לישראל באותה שנה קלנדרית עלה על 72 ימים - בעד כל אחד מהחודשים שבהם תקופת שהייתו מחוץ לישראל עלתה על 72 הימים האמורים. (ג) (1) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על מי שהיה זכאי לתשלום בעד החודש הקלנדרי שקדם לחודש היציאה ומתקיים בו אחד מאלה: (א) הוא שהה מחוץ לישראל לפי דרישת מעסיקו ובמימונו, בכפוף לאישור המעסיק על הצורך ביציאה אל מחוץ לישראל ועל מימונה כאמור; (ב) הוא נזקק לטיפול רפואי מחוץ לישראל או שהוא נלווה לבנו, לבתו, לאחיו, לבן זוגו או להורהו, החולים, אשר נזקקים לטיפול רפואי מחוץ לישראל. (2) תשלום לפי סעיף קטן זה ישולם לפי כללים, תנאים ולתקופה שקבע שר המשפטים. (ד) (1) שהה זוכה מחוץ לישראל 183 ימים לפחות במהלך 12 חודשים רצופים, יראו אותו כמי שנמצא מחוץ לישראל כל עוד לא תמו 12 חודשים רצופים שבהם שהה בישראל 183 ימים לפחות. (2) הוראות פסקה (1) לא יחולו על אלה: (א) מי שהודיע למוסד, במועד, בתנאים ובאופן שקבע שר המשפטים, על יציאתו מישראל, על תקופת היעדרותו המשוערת ממנה ועל חזרתו אליה; (ב) מי ששהה מחוץ לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי. (ה) בסעיף זה, "טיפול רפואי" - שירות בריאות הניתן לפי הוראות סעיף 11 בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994." 27. בנסיבותיו של הערעור דנן, חוזרת ועומדת לפתחנו השאלה בדבר העמדתו של תנאי לזכאות קטין לתשלום מזונות מכוח חוק המזונות. כאן מתעוררת השאלה נוכח שלילת זכאותה של אימו, לפי הוראת סעיף 9א לחוק המזונות, נוכח יציאותיה לחו"ל. נמצאנו למדים כי הוראת סעיף 9א לחוק הוספה לחוק המזונות, בגין מה שנראה היה בעיני המחוקק באותה עת כקשר הדוק בין תכלית תשלום גמלת הבטחת הכנסה לתשלום המזונות, ששניהם באים להבטיח רמת קיום מינימאלית לתא המשפחתי, ועל פי פרמטרים זהים של גובה הכנסה וגודל משפחה. ההשוואה בין שני ההסדרים נמצאה ראויה בעיני המחוקק בהיבט זה של יציאה לחו"ל, המבטאת לפי גישת המחוקק רמה מסוימת של הכנסה לתא המשפחתי הנזקק. בקשר להוראה המקבילה, כפי שנקבעה בחוק הבטחת הכנסה נקבע כי "ביסוד הוראת סעיף 14א(ב)(1) עומד הרציונאל, העולה בקנה אחד עם תכלית החוק בכללותו, לפיה 'היוצא פעמיים את ישראל במהלך שנה קלנדרית אחת, הוא בעל הכנסה השוללת ממנו זכאותו לתשלום גמלה לחודשי היציאה והשיבה לארץ'" (עב"ל 55/09 המוסד לביטוח לאומי - מיכאל רוזנברג, מיום 8.6.2010; עב"ל 470/06 ג'נט פולד - המוסד לביטוח לאומי מיום 23.7.2007; כמו כן ראו עב"ל 84/03 המוסד לביטוח לאומי - מרק פפרמן, פד"ע לט', 716 (2004). 28. בענייננו, בהוראת החוק השוללת תשלום מזונות הקטין לפי חוק המזונות, עקב יציאה לחו"ל, טמונה לאמיתו של דבר חזקה, לפיה "הזוכה" שיצא לחו"ל, מספר פעמים כמצוין בחוק, הוא בעל הכנסה בשיעור השולל זכאות הקטין למזונותיו. כך, בין ש"הזוכה" שיצא לחו"ל היא אימו של הקטין שבהחזקתה הוא נמצא, ובין שזהו הקטין עצמו שיצא לחו"ל. הוראת החזקה השוללת זכאות הקטין למזונותיו, נוכח יציאות ה"זוכה" לחו"ל, כפי שנקבעה בסעיף 9א לחוק המזונות מעוררת שאלה בדבר חוקתיות ההסדר שבחוק. להצגת הקושי הטמון בחזקה שבהוראת החוק, יפים דברי הנשיאה בייניש (כתוארה אז) מן הזמן האחרון, בבג"ץ 10552/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' מיום 28.2.2012 (להלן: בג"ץ סלאח חסן). באותו עניין בוטלה הוראת סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, בו עוגנה החזקה השוללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שהוא בעלים או משתמש ברכב. להמחשת הקושי המתעורר, לא למותר הוא להביא כאן מדברי הנשיאה בייניש מתוך פסק הדין, וכך בלשון הנשיאה: "...ההכנסה מרכב היא הכנסה רעיונית. היא מבוססת דווקא על תפיסה של ההוצאה הנדרשת לשם אחזקה ושימוש ברכב, תוך שהוצאה זו מחושבת כאילו הייתה חלק מהכנסתו של מבקש הגמלה - תחת ההנחה כי לצורך מימון ההוצאה נדרש האדם שתהיה בידיו הכנסה מספיקה. אלא, סעיף 9א(ב) קובע פיקציה. הפיקציה טמונה בחזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה גובה ההכנסה "המופקת" מהרכב הינו לכל הפחות שווה לגובה הגמלה. משמעות הדבר ברורה: די בעצם הבעלות או השימוש ברכב כדי להוביל לשלילה של הגמלה. במקרה כזה, מבקש הגמלה מוחזק כמי שהכנסותיו מעידות על כך שאין הוא נזקק לרשת המגן אותה פורשת המדינה. ... השאלה הנשאלת בעתירות שלפנינו הינה האם הסדר זה פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד. התשובה לכך חיובית. ההסדר פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד משום שהוא קובע כלל קטיגורי לפיו כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה; וזאת, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד. מכאן ברור שכאשר נשללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שזקוק לה לצורך קיום מינימאלי, נפגעת הזכות לקיום אנושי בכבוד" (שם בסעיפים 39- 40, וראו פסק הדין בשלמותו. ההדגשה שלי, ר.ר.). 29. בדומה לסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, אף סעיף 9א לחוק המזונות קובע פיקציה. הפיקציה טמונה בחזקה, שאותה לא ניתן לסתור, לפיה ההוצאה הטמונה ביציאת הזכאי לחו"ל, בנסיבות כמפורט בחוק, מצביעה על הכנסה, ששיעורה כשיעור הכנסה השוללת זכאות הקטין לתשלום מזונותיו מן המוסד לביטוח לאומי. הפיקציה הטמונה בחזקה מעוררת שאלה, שמא טמונה בה פגיעה בזכות הקטין ל"גמלת קיום", משמע, למינימום של קיום אנושי בכבוד. היות שהצדדים לא טענו לפנינו בשאלה זו, נכון יהיה לטעמי להורות על השלמת טענות הצדדים בסוגיה. בהתאמה לכך, פסק הדין בערעורה של המערערת 1 מיטל גילבר, יושלם אך לאחר השלמת טענות הצדדים בסוגיה. סיכומם של דברים 30. לו תשמע דעתי, ידחה ערעורן של אלינה לינד (עב"ל 29025-10-10) וערעור שונטל המר (עב"ל 22632-10-10). כל צד ישא בהוצאותיו בערעורים. בערעורה של המערערת 1, גב' מיטל גילבר (עב"ל 25123-06-10) ישלימו הצדדים טיעוניהם בשאלה החוקתית המתעוררת, כמפורט בסעיף 29 לעיל. פסק הדין בערעור יינתן לאחר השלמת הטיעון בסוגיה המתעוררת. הנשיאה נילי ארד 1. מקובלת עלי חוות דעתה רחבת ההיקף של חברתי השופטת רוזנפלד והתוצאה אליה הגיעה. על היבטי הדין החל ונפקותם בחוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב-1972 (להלן גם: חוק המזונות או החוק) ובתקנות המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ג-1972 (להלן: תקנות המזונות או התקנות), אוסיף ואעמוד בקצירת האומר. 2. מושא דיוננו בערעורים שלפנינו בשאלה, האם זכאותו של הקטין לגמלת קיום מחליפת מזונות כמשמעותה בחוק ובתקנות, תיבחן במסגרת יכולתו הכלכלית והכנסותיו של ההורה המשמורן במסגרת התא המשפחתי בחזקתו נמצא הקטין. לשיטתי, בבסיס שאלה זו והמענה החיובי לה, עומדות שלוש הנחות מוצא, כשהן לעצמן, ובהצטברותן זו לזו. ואבאר. 3. עקרון יסוד ראשון במעלה הוא, חובתם הראשונית, הטבעית והמוסרית, של ההורים לזון את ילדם הקטין. ביטויה של חובה זו נמצא אף בדין האישי החל על הורי הקטין, ובהוראת סעיף 3א(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959, המורה כי "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו". פועל יוצא מחובת ההורים לזון את ילדם הקטין, הינה הנחת היסוד השניה הרואה בהורים ובקטין תא משפחתי כלכלי אחד. בנדון זה, מוסיף וקובע סעיף 3א לחוק לתיקון דיני משפחה (מזנות) כי "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". עמדה על הדברים השופטת א' פרוקצ'יה בפרשת אוחנה תוך שציינה כי "פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959". לאור עקרון היסוד, של חובת ההורים לזון את ילדם, ובנסיבות בהן אחד ההורים אינו ממלא חובותיו אלה על פי דין, נטלה המדינה על עצמה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, בחוק המזונות, חובה חוקית "לספק מזונות, אויר לנשימה, למשפחתו של חייב מזונות שאינו עומד בתשלומים... " [רע"א 631/07 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), 21.5.2009]. בכניסתו של המוסד לביטוח הלאומי לנעלי החייב, ובתשלום חוב המזונות במקומו "מוקהה החשש כי הצרכים הבסיסיים של המשפחה לא יסופקו" [ע"א 7994/08 דוד גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם), 1.2.2011; על חובת המדינה להגן על קיום מינימאלי בכבוד במסגרת חקיקה סוציאלית ראו: עב"ל 136/09 אלטורי קאיד - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), 8.3.2012]. 4. לאור חובתם המשותפת של ההורים לזון את ילדם, מתחשב המחוקק ביכולתו הכלכלית של ההורה המשמורן לשאת במזונות הקטין, בחלקן או במלואן, על פי מבחן הכנסה של אותו הורה וביכולתו לזון את ילדו הקטין, או להשתתף בתשלום. בתוך כך "נלקחת בחשבון גם יכולתה הכלכלית של האם, וזו משליכה על היקף צרכיו של הילד ועל היקף המזונות שעל האב לשלם" [בע״מ 5750/03 אוחנה נ׳ אוחנה (לא פורסם), 8.6.2005; וראו: בע״מ 2433/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם), 2.10.05; בע"מ  4838/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם), 14.8.06; בע"מ 1356/08 פלוני נגד פלונים (לא פורסם) 26.3.2008; יאיר שיבר, מזונות ילדים קטינים: מגמות חדשות, משפחה במשפט ג-ד, התשס"ט - התש"ע, עמ' 227]. על פי הנחת היסוד המעוגנת בחוק המזונות ובתקנות המזונות, נחשבים ההורה המשמורן והקטין תא משפחתי כלכלי אחד, במסגרתו כרוכים צרכיו של הקטין בהכנסותיו של ההורה המחזיק בו. ביטוי לכריכת צרכי הקטין בהכנסותיו של ההורה המשמורן, נמצא בהגדרת "זוכה" בחוק, שהוא קטין שפסק למזונות ניתן לזכותו, לרבות "הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו". ובהתאם, מורה תקנה 3(1) לתקנות, שהיא תקנת ביצוע, כי "אשה שבהחזקתה לפחות ילד אחד" הינה בבחינת זוכה הזכאית לבקש תשלום מן המוסד, גם אם פסק הדין למזונות ניתן לזכות הילד בלבד" [וראו: פרשת עאסי]. 5. כללם של דברים. חוק המזונות, הוא חוק סוציאלי על פי מהותו ותכליתו. בהוראותיו בא לידי ביטוי ההיבט ה"חיובי" האקטיבי status positivus של חובת המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי, להגן על זכותו של ה"זוכה" ולענייננו בהליך זה - הקטין, לקיום אנושי מינימאלי בכבוד. החוק נועד לפרוש רשת מגן ממלכתית על התא המשפחתי בו מוחזק הקטין, שהוא במרבית המקרים האם, ככל שאינה יכולה לשאת בצרכיו הכלכליים של הקטין [ראו והשוו: פרשת עאסי והאסמכתאות שם]. עם זאת, משיקולי תקציב וסדרי עדיפויות בחלוקת משאבים, קבע המחוקק תקרה לגמלה המחליפה תשלום המזונות לזכאי למזונות. במרבית המקרים הגמלה אינה מעניקה לזכאי מלוא שיעור המזונות שנפסקו לזכותו, בהיותה "גמלת קיום מחליפת החיוב על פי פסק הדין למזונות, בהעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה" [עבל 241/05 סארה זמאמירי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), 18.7.2006]. שיעורה המוגבל של הגמלה, מלמד אף הוא על מהות ההגנה שמעניק החוק לזכות הקטין, המוגבלת לקיום מינימאלי בכבוד, וזאת, בנוסף לחובתם הראשונית והחוקית של ההורים לזון את ילדם. בהתאם, נקבע שיעורה של הגמלה מחליפת מזונות על פי הכנסותיה ויכולותיה הכלכליות של האם כהורה משמורן. 6. לאור הנחות יסוד אלה ובהצטברותן, מקובלת עליי המסקנה אליה הגיעה חברתי השופטת רוזנפלד לפיה החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת בשים לב למצבו הכלכלי של ההורה אשר הקטין נמצא בהחזקתו. בהתאם, שיעור הכנסתו של ההורה בחזקתו מצוי הקטין, הוא שיקול לגיטימי ורלבנטי בקביעת הזכאות לתשלום גמלה מחליפת מזונות. 7. מן הכלל אל הפרט. על בסיס הנחות המוצא עליהן עמדתי לעיל, שיעור גמלת המזונות המזכה את ילדיהן הקטינים של המערערות 2 ו-3, כרוך ביכולתן הכלכלית להשתתף במזונותיהם. משנמצא כי הכנסותיהן של המערערות גבוהות מההכנסה המזכה במזונות, אין מנוס מדחיית הערעורים שהגישו, כפי שקבעה חברתי השופטת רוזנפלד בחוות דעתה. 8. תביעתה של מערערת 1 נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, עקב יציאותיה לחו"ל בתקופות שונות. ערעורה מכוון נגד פסק דינו של בית הדין האזורי בו נדחתה תביעתה למזונות עבור בנותיה הקטינות, מחמת תחולתו של סעיף 9א(2) לחוק המזונות, השולל תשלום מזוכה בעד התקופות בהן "[ש]יצא את ישראל" כמפורט באותו סעיף. הוראת חוק זו מקימה חזקה בהתאם לתנאים הנקובים בה לפיה "יציאה לחו"ל" של הזכאי מעידה על רמת הכנסה השוללת זכאות למזונות, של הקטין או אמו. חזקה מעין זו, שנקבעה בסעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, בנוגע להכנסתו של בעלים או משתמש ברכב, בתביעתו לגמלת הבטחת הכנסה, נפסלה זה לא מכבר בפסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 10552/04 ואח' סלאח חסן ואח' נ. המוסד לביטוח לאומי ואח' מיום 28.2.2012). במאמר מוסגר אציין, כי לא נעלמה מאיתנו כי הוראה דומה במהותה חלה אף בסעיף 14א לחוק הבטחת הכנסה. בנסיבות אלה, אף דעתי היא כי נדרשת בחינת חוקתיות הוראתו של סעיף 9א(2) לחוק כשוללת תשלום מזונות לזכאי ובענייננו - הקטין. 9. נוכח חשיבות הדיון וההכרעה בסוגיה זו, נדרשת השלמת טיעוני הצדדים בהתאם, כפי סדר הדברים שנקבע בחוות דעתה של חברתי השופטת רוזנפלד. השופט אילן סופר אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת רוזנפלד ולהערות הנשיאה. נציג ציבור (עובדים) מר יצחק שילון אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת רוזנפלד ולהערות הנשיאה. נציג ציבור (מעבידים) מר ישראל בן יהודה אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת רוזנפלד ולהערות הנשיאה. סוף דבר ערעור אלינה לינד (עב"ל 29025-10-10) וערעור שונטל המר (עב"ל 22632-10-10) נדחים בזאת. כל צד ישא בהוצאותיו בערעורים. באשר לערעור מיטל גילבר (עב"ל 25123-06-10): הצדדים ישלימו טענותיהם בערעור, בהתייחס לשאלה בדבר חוקתיותה של הוראת סעיף 9א לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972. המערערת תשלים טענותיה עד ולא יאוחר מיום 18.11.2012. המוסד לביטוח לאומי והיועץ המשפטי לממשלה ישלימו טענותיהם עד ולא יאוחר מיום 18.12.2012. למערערת זכות תשובה עד ליום 3.1.2013. בית הדין ישלים מתן פסק הדין בערעור, לאחר תום השלמת טענות הצדדים בכתב ובעל פה. הודעה על מועד דיון תשלח לצדדים בנפרד.קטיניםביטוח לאומי (מזונות)