מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קניית קרקע בבעלות תושב הרשות הפלסטינית: התובעת, מתווכת במקרקעין, ביקשה לרכוש עבור לקוחותיה קרקע בשטח של כשמונה-מאות דונם בשכונת הר חומה בירושלים, שעל-פי הנטען, הייתה בבעלותו של תושב הרשות הפלסטינית. המשא ומתן והמגעים עם המוכר התנהלו באמצעות אנשי קשר, ובהם הנתבע, שהוא עורך דין במקצועו. הקרקע לא הייתה רשומה במרשם המקרקעין, ולשם עריכת העסקה, נדרש רישומה על-שם הבעלים. האדם שטען כי הוא בעל המקרקעין הסכים למכור את הקרקע לתובעת, אך התנה את מסירת המסמכים הדרושים לצורך רישום הקרקע על שמו במרשם בכך שתשולם לו מקדמה על חשבון התמורה שתשולם עבור הקרקע. על-פי דרישתו העבירה אליו התובעת, באמצעות אנשי קשר, סכומי כסף שונים, אשר לטענתה מגיעים לסך כולל של 140,000 ₪. אין מחלוקת על כך שהמוכר לא מסר לתובעת את המסמכים שהתחייב להמציא, וכי העסקה לא יצאה אל הפועל. בתובענה הנדונה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בסך של 140,000 ₪, בשל הנזק שלטענתה, נגרם לה מכך שלא קיבלה את המסמכים הדרושים כנגד תשלום המקדמה בסכום האמור. התובעת מייחסת לנתבע הפרה של התחייבויותיו כלפיה, בכך שלא דאג להמצאת המסמכים כנגד התשלום וכן טענה, כי פעל כלפיה במרמה, מעל באמונה והפר חובות נאמנות, חובות זהירות וחובות תום-לב שהוא חב כלפיה גם בשל מעמדו כעורך-דין וגם בשל יחסי האמון ששררו בין השניים. השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אפוא, אלו: בשלב הראשון, נידרש לבחון את העובדות, שעניינן בעיקר שאלת היקף מעורבותו של הנתבע בהתקשרות ואם אמנם התובעת העבירה את כספי המקדמה למוכר בהוראת הנתבע או על יסוד מצג שווא שהציג לה. היה ונשיב על שאלות אלו בחיוב, כי אז נדרש אל השלב השני, אשר במסגרתו נבחן את שאלת אחריותו של הנתבע לנזקי התובעת הנטענים ואת שאלת חובתו לפצותה בסכום המקדמה, שעל-פי טענתה, שילמה למוכר. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים ההתקשרות הראשונה באמצעות ג'ולאני 3. התובעת עוסקת בתיווך במקרקעין והיא בעלת משרד בירושלים, הנקרא "הדר נכסים", שעוסק בכך. בשנת 2006 נודע לתובעת מאדם בשם ג'ולאני על כך שכך שקרקע פנויה בשטח של כשמונה-מאות דונם באזור שכונת הר-חומה בירושלים (להלן - הקרקע), מוצעת למכירה. עוד נודע לה, כי בעל הקרקע הוא איסמעיל עבד אלרחמאן מחמד מלחם (להלן - המוכר), תושב הרשות הפלסטינית, וכי הקרקע אינה רשומה במרשם המקרקעין. ג'ולאני גם הציע לתובעת לשמש איש הקשר בעסקה (יוער, כי על-פי עדותו של העד וואליד עטייה, המוכר נפטר בסוף שנת 2009 - עמ' 61). 4. ביום 26.5.2006 נערך הסכם בין התובעת לבין המוכר, באמצעות איש הקשר ג'וליאני. הסכם זה נושא את כותרת "הסכם אופציה לרכישת קרקע בהר חומה" (ת/2), ועל-פיו התחייב המוכר למסור לתובעת לשם בדיקתם, את כל המסמכים והמידע הדרושים לשם רכישת הקרקע ורישומה. אם הבדיקה תעלה כי המסמכים תקינים, כי אז "הדר נכסים" (משרדה של התובעת) ירכוש את הקרקע. עוד נקבע, כי התובעת תפקיד בידי ג'ולאני המחאה על סך של 3,000,000 ₪, עד השלמת הבדיקות ורישום הערת אזהרה שתבטיח את השלמת העסקה האמורה. מאחר שהמוכר לא מילא אחר חלקו בעסקה ולא המציא את כל המסמכים המעידים על זכויותיו בקרקע, לא יצאה העסקה אל הפועל. לטענת התובעת, היא פנתה אל ג'וליאני כדי שיפעל לקבלת המסמכים מהמוכר, אך פנייתה לא נענתה. בינתיים אף נודע לתובעת כי ג'ולאני נעצר והקשר בינה לבין המוכר נותק. עם זאת, אין מחלוקת כי ההמחאה שנתנה התובעת לג'ולאני, הוחזרה אליה. ההתקשרות השנייה עם המתווך שמעון 5. בחודש ספטמבר 2007 נודע לתובעת על כך שהמוכר התקשר בעסקה נוגדת עם מתווך אחר ששמו יצחק שמעון (להלן - שמעון), וכי אף נרשם לטובתו משכון על זכויותיו של המוכר בקרקע אצל רשם המשכונות (המשכון נרשם ביום 1.1.2007 - נ/3). לטענת התובעת, משנודע לה על כך, היא פנתה אל שמעון והודיעה לו כי ניתנה לה מהמוכר אופציה לרכישת הקרקע, הקודמת בזמן, אשר מטעם זה עדיפה על זו שקיבל הוא מהמוכר. בעקבות פנייתה ובהתאם להסכם בינה לבין שמעון מחודש ספטמבר 2007, הסכימו השניים לשתף פעולה למציאת רוכש לקרקע. לדבריה, אף שילמה לשמעון על חשבון העסקה סך של 42,000 ₪ בהמחאה בנקאית וכן מסרה לו המחאת ביטחון על סך של 82,000 ₪ (עמ' 11-10). לטענתה, שמעון אישר קבלת הכספים במסמך בכתב, שבו גם אישר שהתובעת קיבלה ממנו מסמכים הקשורים בקרקע לשם בדיקתם (המסמך צורך כנספח א' של כתב ההגנה. יוער, כי בית המשפט (כבוד השופט מילנוב) פסל את המסמך מטעמי קבילות, מאחר ששמעון לא הוזמן להעיד. אולם כאמור, בעדותה אישרה התובעת את עריכת המסמך ואת תוכנו - עמ' 11). ההתקשרות השלישית, באמצעות מוניף, וואליד והנתבע 6. זמן קצר לאחר ההתקשרות עם שמעון, הכירה התובעת אדם בשם מוניף עלי עיסא סלמאן (להלן - מוניף), שהודיע לתובעת כי יוכל לחדש את הקשר בינה לבין המוכר ולקדם את העסקה בהתאם להסכם האופציה שנכרת בעבר בין השניים. לשם קידום העסקה, הפגיש מוניף את התובעת עם הנתבע, עורך-דין שמשרדו בעפולה, שהיה מוכר לו מעסקאות קודמות. התובעת הסכימה למעורבותו של הנתבע בעסקה, לשם קבלת ייפוי-כוח בלתי חוזר מהמוכר, שיאפשר את רישום הקרקע ואת רכישתה. בהתאם לכך נפגש הנתבע עם המוכר, שהסכים לכך שהנתבע ייצג אותו בעסקה עם התובעת. לאור החלטת התובעת לקדם את עסקת רכישת הקרקע באמצעות מוניף והנתבע, הודיעה לשמעון על פרישתה מהעסקה שנקשרה ביניהם קודם לכן, ושמעון החזיר לה את הכסף ששילמה לו. 7. ביום 15.10.2007 נפגש הנתבע עם המוכר, אשר חתם על ייפוי-כוח בלתי חוזר המסמיך את הנתבע, בין השאר, למכור את הקרקע בשם המוכר (נ/4, שיכונה להלן - ייפוי הכוח הראשון). על סמך ייפוי-כוח זה ערך הנתבע ייפוי-כוח בלתי חוזר נוסף הנושא את אותו תאריך (15.10.2007), שעל-פיו הסמיך הנתבע את התובעת לנהל את המשא ומתן עם הרוכשים הפוטנציאליים עד חתימת חוזה מכר ביניהם לבין המוכר וכן מסמיך אותה לבצע פעולות ונספות ובהן, רישום הקרקע על שם המוכר בלשכת רישום המקרקעין (נ/5. שיכונה להלן - ייפוי הכוח השני). את שני ייפוי הכוח נתן הנתבע לתובעת בביתה במועד שבו הודפס ייפוי הכוח השני במחשב של התובעת המצוי בביתה. אולם מועד עריכתו של ייפוי הכוח השני שנוי במחלוקת; לטענת הנתבע היה זה ביום 15.10.2007, המועד המודפס ביפויי הכוח, ואילו לטענת התובעת היה זה ביום 12.11.2007. 8. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שסמוך לקבלת ייפויי הכוח שילמה התובעת למוכר מקדמה על חשבון התמורה עבור רכישת הקרקע. מקדמה זו, ששיעורה שנוי במחלוקת, שולמה למוכר בשל דרישתו לקבלה כתנאי למסירת ייפוי הכוח הראשון לתובעת וכתנאי למסירת מסמכים מקוריים המעידים על זכויותיו בקרקע. מקדמה זו הועברה מהתובעת אל המוכר בתשלומים ששולמו במועדים שונים באמצעות מוניף ובאמצעות איש קשר נוסף שצירף מוניף, ששמו וואליד עטייה (להלן - וואליד). באשר לשלושה תשלומים בסכום כולל של 26,200 ש"ח, אין מחלוקת. אלו שולמו באמצעות המחאות של התובעת לוואליד, אשר פרע אותן לכסף מזומן שאותו מסר למוכר. תשלום יתרת המקדמה, בסכום אשר לטענת התובעת שווה לסך של 29,000$, שנוי במחלוקת. לטענתה, סכום זה שולם למוכר בכסף מזומן, אך לגביו לא הוצגו קבלות או כל מסמך אחר התומך בתשלום. לפיכך וכפי שעוד יפורט בהמשך המשך הדברים, לא עלה בידי התובעת להוכיח גם את התשלום בסכום זה. התביעה - עיקרי הטענות ועיקרי ההליכים 9. אין מחלוקת על כך שהמוכר לא מסר לתובעת את המסמכים המקוריים שאותם התחייב להמציא לה, ומטעם זה, גם הפעם לא יצאה העסקה אל הפועל. אלא שהפעם, בשונה מניסיונותיה הקודמים של התובעת לקדם את עסקת רכישת הקרקע, נגרם לה נזק כספי בגובה המקדמה ששולמה למוכר ואשר לא הוחזרה לה. בשל נזק זה, בסכום המקדמה ששולמה כמתואר, הגישה התובעת את התביעה הנדונה נגד הנתבע. הצדדים חלוקים בשאלה, אם הנתבע היה מעורב בהעברת כספי המקדמה אל המוכר, ובין השאר בשאלה אם העברתם נעשתה על-פי הוראת הנתבע. התובעת טענה, כי הנתבע היה מי שהורה לה להעביר את כספי המקדמה אל המוכר ואף התחייב בפניה, כי לאחר העברתם, ימציא לה את המסמכים הדרושים בעניין הקרקע. לטענתה, על סמך התחייבותו זו, הועברו כספי המקדמה אל המוכר, ומשהפר הנתבע את התחייבותו כלפיה בכך שהמסמכים לא הומצאו כנגדם, עליו להשיבם אליה. התובעת טענה, כי חבות זו נובעת מכך שהנתבע הפר חובות המוטלות עליו כלפיה, ובהן חובת נאמנות, חובת זהירות וחובת תום הלב, הנובעות ממעמדו כעורך-דין ובשל יחסי האמון המיוחדים ששררו בין השניים בעסקה הנדונה. 10. קודם להגשת התביעה פנתה התובעת אל הנתבע בדרישה לקבל ממנו את המסמכים המקוריים בעניין הקרקע, וזאת כדי שתוכל להשלים את העסקה לרכישת הקרקע, אך ללא הועיל. לטענתה, הנתבע השיב לפנייתה כי המסמכים ברשותו של המתווך שמעון, וכי הניסיונות לקבל ממנו את המסמכים, לא צלחו. אכן אין מחלוקת, כי הנתבע ניסה לסייע לתובעת לקבל את המסמכים משמעון, וכי לשם כך שלח שני מכתבים אל שמעון, כבר ביום 16.10.2007, למחרת המועד שבו נחתמו יפויי הכוח, על-פי המועד המצוין בהם (נ/6 ו-נ/8; אישורי משלוח המכתבים באמצעות פקסימיליה ביום כתיבתם - נ/7 ו-נ/9). במכתבים אלו הודיע הנתבע לשמעון על ביטול התקשרותו של המוכר עימו, ובשל כך דרש ממנו להחזיר את המסמכים בקשר לקרקע שאותם קיבל מהמוכר. עם זאת, לאחר שהנתבע נתקל בסירובו של שמעון להחזיר את המסמכים לנתבע, גם לאחר שהנתבע נפגש עימו, לא נקט הוא צעד כלשהו לקבלתם, ולטענת הנתבע, המסמכים עודם ברשות שמעון. 11. ביום 10.12.2007 פנתה באת-כוחה של התובעת אל הנתבע במכתב, שבו דרשה ממנו להמציא לתובעת את המסמכים בעניין הקרקע ולחלופין להשיב לתובעת את כספה (נ/2). מאחר שפנייה זו לא נענתה, הגישה התובעת תלונה נגד הנתבע אל לשכת עורכי הדין (נ/1). ביום 25.12.2007 השיב התובע למכתב באת-כוחה של התובעת (נ/15), אך טען כי מעורבותו התמצתה בניהול המשא ומתן עם המוכר, שהתנהל באמצעות מוניף וואליד. כך גם הכחיש כי היה מעורב בהעברת כספי המקדמה למוכר. דברים דומים אף כתב בתגובה ששלח מטעמו ביום 10.2.2008 אל לשכת עורכי הדין בעניין תלונת התובעת (נ/16). באותם מכתבים אף טען הנתבע, כי המסמכים המקוריים בעניין הקרקע היו ברשות המתווך שמעון, כי התובעת ידעה על כך ואף הבטיחה לנתבע להעביר אליו את המסמכים הדרושים עוד בטרם קיבל על עצמו לייצג את המוכר בעסקה. 12. כתב התביעה הוגש ביום 15.5.2008 ובו עתרה התובעת לחייב את הנתבע לפצותה בסכום של של 140,000 ₪, השווה לסכום של 35,000$, שזה לטענת התובעת סכום המקדמה ששילמה למוכר, בהוראת הנתבע, על חשבון רכישת הקרקע. כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 8.6.2008. 13. העדויות נשמעו במשך שלוש ישיבות בתאריכים 17.6.2009, 12.4.2010 ו-1.6.2010, מבלי שקדמה להן הגשת תצהירי עדות ראשית, כך שגם העדויות הראשיות נשמעו בעל-פה. מטעם התובעת העידו עדים אלו: התובעת; מוניב; מר מוראד פלתס, שהוא מכר של התובעת ועל-פי הנטען, לבקשת התובעת שוחח עם מוניף ואף הקליט את השיחה. בעדותו, העיד על תוכן השיחה, אך התמליל לא הוגש; גב' שמחה מזרחי, פקידה בסניף בנק מרכנתיל דיסקונט, שבו מתנהל חשבונה של התובעת, ובאמצעותה הוגשו שתיים מבין ההמחאות המקוריות שמשכה התובעת לשם תשלום כספי המקדמה למוכר (ת/8 ו-ת/9). מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו וואליד. לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובעת הוגש ביום 3.10.2010 ומטעם הנתבע הוגש ביום 15.12.2010. ג. עיקרי טענות הצדדים (1) עיקרי טענות התובעת 14. טענתה העיקרית של התובעת היא, שהנתבע שימש איש קשר בינה לבין המוכר, בהיותו עורך-דין הדובר ערבית, שהייתה לו גישה ישירה אל המוכר. לטענתה, הנתבע הבטיח לה שישיג עבורה ייפוי-כוח מהמוכר לשם רישום הקרקע ומכירתה וכן את המסמכים המקוריים המעידים שהמוכר הוא בעל הקרקע. לטענתה, הנתבע הודיע לתובעת כי המוכר מתנה זאת בתשלום מקדמה, וכי על סמך דברי הנתבע, המצגים שהציג והתחייבויותיו להמציא את המסמכים האמורים, היא שילמה למוכר מקדמה בסכום כולל השווה לסך של 35,000$. על-פי טענת התובעת, אלו הם אפוא, התשלומים ששולמו למוכר על-י הוראת הנתבע, חלקם באמצעות הנתבע, וחלקם באמצעות מוניף וואליד: שלושה תשלומים בסכום כולל של 26,200 ₪ שולמו בשלוש המחאות: המחאה על סך 10,000 ₪, שזמן פירעונה 16.10.2007 (ת/3 וכן עותק ההמחאה המקורי - ת/8); המחאה על סך 11,200 ₪ שזמן פירעונה 6.11.2007 (ת/4); המחאה על סך 5,000 ₪ שזמן פירעונה 11.11.2007 (ת/5 וכן עותק ההמחאה המקורי - ת/9). לפי טענת התובעת, בהוראת הנתבע, היא מסרה שלוש המחאות אלו לוואליד, אשר פרע אותן לכסף מזומן בסניף הבנק שבו מנוהל חשבונה, ואת הכסף העביר אל המוכר. יתרת התשלומים, בסך כולל השווה ל-29,000$, שולמו לפי טענת התובעת, בארבעה תשלומים: תשלום ראשון על סך 10,000$ העבירה ישירות אל הנתבע ואילו שלושת התשלומים הנוספים, בסכומים של 7,000$, 3,000$ ו-9,000$, שולמו בכסף מזומן על-פי הוראת הנתבע, באמצעות מוניף. 15. לפי טענת התובעת, עלה בידיה להוכיח שמלוא כספי המקדמה שלפי טענתה שולמו למוכר, אמנם שולמו לו באמצעות הנתבע או בהוראתו, וזאת באמצעות שורה של ראיות, שאלו העיקריות: האחת, על שתיים מתוך שלוש ההמחאות (ת/3 ו-ת/5), נכתב בכתב-ידה של התובעת, גם בחלקן העליון וגם בחלקן האחורי, "לפי הוראת אטרש עו"ד". לראיה כי הדברים נכתבו בטרם הפקדת ההמחאות בבנק וקודם למסירתן לוואליד, הוגשו ההמחאות המקוריות באמצעות פקידת הבנק (ת/8 ו-ת/9). לטענת התובעת, הדברים נכתבו כדי לתעד בזמן אמת את הוראת הנתבע למסור את ההמחאות לוואליד, כדי שיפדה אותן עבור הנתבע בסניף הבנק שבו מתנהל חשבונה. השנייה, לגבי התשלומים הנוספים, שעל-פי טענת התובעת שולמו במזומן, הגישה התובעת העתק של ייפוי הכוח השני שאותו קיבלה מהנתבע (ת/7), שעליו מופיעה תוספת בכתב-ידה, שבה נכתב כך: "לפי בקשתו של עו"ד אטרש עבד ראוף שולם סך של 35,000$ על-מנת שימציא את כל הניירת מבעלי הקרקע. הכסף הועבר למר אטרש עו"ד אטרש התחייב להעביר את כל הניירת מיידית ניירת מקורית. 12.11.07". לטענתה התובעת, התוספת האמורה (שתוכנה להלן - התוספת של ייפוי הכוח השני או התוספת) נכתבה בתיאום עם הנתבע, אשר חתם על ייפוי הכוח רק לאחר הוספתה. אמנם על ייפוי הכוח השני הודפס התאריך 15.10.2007 בתור מועד חתימתו, אך לטענתה, בפועל נמסר לה ביום 12.11.2007, שבו הוסיפה את הדברים בכתב-ידה. באשר לשוני בתאריכים טענה, כי לא נתנה דעתה לטעות בתאריך המודפס ובכל מקרה כאמור, תאריך החתימה הנכון והמועד שבו נמסר לה ייפוי הכוח השני, הוא זה שכתבה בתוספת שנכתבה בכתב-ידה. השלישית, לטענת התובעת, מוניף אישר בעדותו כי התובעת העבירה אל המוכר אלפי דולרים נוספים במזומן. אולם על-פי עדותו ובשונה מטענת התובעת בעניין הסכום שהועבר, דובר בסכום שנע בין 3,000$ ל-5,000$ (עמ' 25 שורות 8-6), ואילו וואליד הכחיש שקיבל מהתובעת כספים במזומן (עמ' 54 שורה 28 עד עמ' 55 שורה 7). הרביעית, עוד טענה התובעת, כי טענת הנתבע שלא היה מעורב בהעברת הכסף למוכר הופרכה בעדותו של וואליד, שהעיד מטעמו. לפי עדותו, הכסף הועבר בנוכחות הנתבע ובמעמד חתימת ייפוי הכוח (עמ' 58 ו-73). בכך לטענת התובעת, הופרכה עדות הנתבע, שלטעתנו, פגש את המוכר רק במועד שבו הוא חתם על ייפוי הכוח הראשון, ובמעמד זה המוכר לא קיבל כל תשלום וכן כי לא נכח בעת העברת הכסף אל המוכר ואף לא ידע על התשלומים בעת ששולמו (עמ' 45-43). החמישית, לטענת התובעת, הגיונם של הדברים ומתווה העסקה, אף הם תומכים בגרסתה. לטענתה המפגשים עם הנתבע נועדו לשלב המקדמי של העסקה, שהתמקד בשכנוע המוכר למסור לתובעת את המסמכים. מאחר שהתובעת לא יכולה הייתה ליצור קשר ישיר עם המוכר, הנתבע היה החוליה המקשרת בינה לבין המוכר. לכן אף אין זה סביר שכספי המקדמה הועברו אל המוכר שלא באמצעות הנתבע או בידיעתו, ובמיוחד לאור זאת שהנתבע הגיע במיוחד מצפון הארץ כדי לקדם את העסקה. 16. לפיכך טוענת התובעת, כי די בראיות האמורות כדי להוכיח שהנתבע היה מעורב בהעברת כספי המקדמה אל המוכר, כדי לקבוע כי לאור כישלון העסקה, הוא אחראי להשבתם לתובעת. לטענתה, אחריות הנתבע נובעת מכך שפעל בתור עורך-דין אשר ייצג את שני הצדדים, גם את המוכר וגם את התובעת, ועל-כן הוא חב כלפיה גם חובת זהירות וגם חובת נאמנות. אפילו ייקבע שהנתבע ייצג בעסקה רק את המוכר, עדיין לטענתה, אין בכך כדי לפטור אותו מחובת הזהירות החלה כלפיה, בהיותה צד לעסקה שבה ייצג את המוכר. חובת זהירות שלטענתה, היא אף מוגברת, לאור מוגבלותה בניהול העסקה ותלותה בנתבע ששימש איש קשר, אשר נבעו מהיעדר יכולת גישה מצדה אל המוכר, בשל מגוריו בשטחי הרשות הפלסטינית. בנסיבות אלו טענה התובעת, כי היה על הנתבע להבטיח את השבת כספה, אם העסקה תיכשל, דבר שהנתבע לא עשה ובניגוד למצג שהציג לה ולהבטחותיו ובניגוד לחובת הזהירות החלה עליו. כך במיוחד מאחר שאלמלא מצגים והתחייבויות אלו, לא הייתה מתקשרת עם המוכר ולא הייתה מעבירה אליו את כספי המקדמה. התובעת טענה עוד, כי אפילו ייקבע שהנתבע לא הציג לה מצג שווא, הרי שדי בידיעתו על העברת הכסף למוכר, כדי לקבוע שבמחדליו להזהירה מפני הסיכון הכרוך בכך קודם שנחתם הסכם המכר, הפר את חובת הזהירות כלפיה. לטענתה, הנתבע פעל בחוסר מקצועיות וברשלנות בכך שלא השאיר את כספי המקדמה בנאמנות בידיו עד המצאת המסמכים המקוריים או עד חתימת הסכם המכר. לטענתה, הנתבע פעל בחוסר מקצועית גם בכך שלא קיבל מהמוכר אישור על קבלת הכסף שהעבירה. לבסוף טענה, כי הנתבע ידע, כפי שאף העיד, שהמסמכים נמצאים אצל שמעון, ולכן חייב היה להזהירה שלא להעביר את כספי המקדמה כנגד קבלת המסמכים המקוריים, בעוד שהמוכר לא יכול היה לספקם ממילא. לטענת התובעת, העלמת מידע מהותי זה מהווה הטעיה חמורה, שדי בה כדי להטיל עליו אחריות על הנתבע לפצותה בסכום הנתבע. 17. נעיר כבר עתה, כי התובעת לא הציגה כל ראיה חיצונית או אובייקטיבית, בעניין העברת כספי המקדמה, אשר לטענתה, שולמו במזומן. לפי עדותה, הכסף שנמסר במזומן נמסר למוכר באמצעות מוניף וואליד (עמ' 7 שורות 15-12), אך עם זאת היא אישרה, כי הם לא הוחתמו שקיבלו את הכספים (עדות התובעת בעמ' 15 שורות 24-23). התובעת סומכת את טענתה באשר לכספי המקדמה ששולמו במזומן על התוספת של ייפוי הכוח השני, השנויה במחלוקת, כפי שעוד יובהר להלן, וכן על עדותו של מוניף, שגם לדבריו, לא היה זה מעבר לסך של 5,000$ (עמ' 25). מכאן ומהטעמים שעוד יובהרו בהמשך, אפילו תתקבל התביעה, היא תוגבל לסכום המקדמה ששולמה באמצעות שלוש ההמחאות. (2) עיקרי טענות הנתבע 18. הנתבע טען, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה וכי בכל מקרה, לא חלה עליו כל אחריות לכספי המקדמה ששילמה התובעת למוכר. לטענתו, הוא כלל לא ייצג את התובעת וכי לא התקיימו ביניהם יחסי עורך דין ולקוח, שמהן נגזרות החובות שבעניינן טענה התובעת. כל זאת מטעמים רבים, שאלו עיקריהם: ראשית, הנתבע ייצג בעסקה רק את המוכר, מכוח ייפוי-כוח שנתן לו; שנית, התובעת לא שילמה לנתבע שכר-טרחה ואף לא חתמה על ייפוי-כוח המסמיך אותו לייצגה בעסקה; שלישית, בכל מקרה לא השתכללה כל עסקה בין התובעת לבין המוכר ואף לא נחתם הסכם המכר למכירת הקרקע לתובעת או למי מטעמה; רביעית, התובעת עצמה לא טענה בכתב התביעה או בעדותה, כי הנתבע ייצג אותה בעסקה. לטענת הנתבע, תפקידו בעסקה התמצה בכך שייצג את המוכר לשם קבלת המסמכים שנותרו אצל המתווך שמעון ולא לשם ניהול משא ומתן עם התובעת על תנאי העסקה שלכאורה, נרקמה (עמ' 44 שורה 22 עד עמ' 45 שורה 6). לטענתו, מילא את תפקידו נאמנה, אך לאחר שמאמציו להחזיר את המסמכים משמעון לא עלו יפה, נכשלה העסקה עוד קודם שהבשילה לכדי הסכם מחייב. 19. על-פי טענת הנתבע, אנשי הקשר בין התובעת לבין המוכר היו מוניף וואליד, אך לא הנתבע עצמו. שניהם העידו שהתובעת העסיקה אותם כדי לאתר את בעל הקרקע, שכרה עבורם רכב, ושילמה באמצעותם את כספי המקדמה לבקשתם או לבקשת המוכר, ללא כל התערבות מצד הנתבע (עדותו של מוניף בעמ' 25 ו-27; עדותו של וואליד בעמ' 55 ו-62). מוניף אף אישר בחקירתו הנגדית שהתובעת פנתה אליו מיוזמתה והציעה למוכר כסף תמורת העברת הטיפול במכירת הקרקע עבורה (עמ' 24-23). 20. הנתבע הכחיש שהתחייב להמציא לתובעת מסמכים בקשר לקרקע, ולטענתו, ראיה לכך היא ייפוי הכוח השני שנתן לתובעת מטעמו, שנועד לאפשר לה לבדוק בעצמה את העסקה במינהל מקרקעי ישראל. הוא גם הכחיש שקיבל כסף מהתובעת לשם העברתו אל המוכר. שכן לטענתו, כלל לא היה מעורב במשא ומתן בנושאים כספיים. כך לטענתו, אף עולה מעדות התובעת, כי כל התשלומים בוצעו שלא בנוכחות הנתבע (עמ' 7), הגם שבכתב התביעה נטען שהתשלום הראשון, בסך של 10,000$, שילמה היא לנתבע (פסקה 12 בכתב התביעה). 21. הנתבע הוסיף וטען, כי התובעת לא הוכיחה את מעורבותו של הנתבע בהעברת כספי המקדמה או כי ההעברה הייתה בהוראתו. בעניין זה טען, כי אין לקבל את שתי הראיות שעליהן מבוססת טענה זו; התוספת של ייפוי הכוח השני והכיתוב על שתיים מבין ההמחאות. אלו הן אפוא, עיקרי טענותיו של הנתבע בעניין שתי הראיות המרכזיות העומדות בבסיס התביעה. הראייה האחת, התוספת של ייפוי הכוח השני - בעניין זה טען הנתבע כי מדובר בתוספת של התובעת שנוספה ללא הסכמתו כחודש לאחר המועד שבו חתם על ייפוי הכוח השני. לכך לטענתו, מספר ראיות: ראשית, לא הוגש העותק המקורי של ייפוי הכוח השני, שעליו התוספת בכתב-ידה של התובעת וזאת בהיעדר הסבר המניח את הדעת (עדות התובעת בעמ' 15 שורה 25 עד עמ' 16 שורה 1; מנגד, הכחשת הנתבע כי ברשותו מצוי העותק המקורי של ייפוי הכוח - עמ' 45 שורה 25 עד עמ' 46 שורה 5); שנית, הנתבע לא אישר את התוספת בחתימתו; שלישית, ייפוי הכוח השני הודפס במחשב של התובעת בביתה ובנוכחותה והיא העידה שקראה אותו. גרסתה שהתוספת הוספה במעמד מסירת ייפוי הכוח לידיה, מבלי שתיכלל במסמך המודפס, אינה סבירה. גם אין לקבל את טענתה, כי הנתבע ביקש לדחות את תיקון ייפוי הכוח למחרת היום, אך הסכים שהתוספת תכתב בכתב-ידה של התובעת, מבלי לאשרה בחתימתו; רביעית, בעוד שכאמור בייפוי הכוח, הנתבע חתם עליו ביום 15.10.2007, התוספת נכתבה ביום 12.11.2007, כחודש מאוחר יותר. התובעת אישרה שקראה את ייפוי הכוח במועד מסירתו, וחזקה עליה שידעה מה נכתב בו. הסיבה בגללה לא התנגדה לתוכנו, היא רק מהטעם שהוסיפה את התוספת מאוחר מהמועד שבו קיבלה מהנתבע את ייפוי הכוח. על כך גם מעידה התלונה שהגישה התובעת נגד הנתבע אל לשכת עורכי הדין, שבה טענה שייפוי הכוח נמסר לה ביום 15.10.2007, ולא כנטען בכתב התביעה, כי היה במועד כתיבת התוספת. הראייה השנייה, הכיתוב "להוראת אטרש עו"ד" על גבי שתיים מבין ההמחאות (ת/3 ו-ת/5) - גם בעניין זה טען הנתבע, כי מדובר בתוספת שהוסיפה התובעת במועד מאוחר, לאחר שנודע לה על כישלון העסקה. לטענתו, הכיתוב הוסף כדי לייצר ראיות יש מאין, שיהיה בכוחן לבסס לכאורה, את התביעה נגדו, אך אין בכוחן להוכיח דבר. לטענתו, התובעת הוסיפה את הכיתוב על ההמחאות משני צדדיהן בעת שקיבלה את ההמחאות המקוריות לעיונה בבנק כדי לצלם אותן לצורך הגשת תביעתה. לטענתו, עובדה זו אף לא נסתרה בעדותה של פקידת הבנק, הגב' מזרחי (עמ' 69 שורות 18-13). 22. לבסוף טען הנתבע, כי אפילו תיוחס לו אחריות כלשהי, הרי שלתובעת אשם תורם בכך שלא נקטה זהירות מינימאלית לאור ידיעתה שהמוכר כבר הפר את הסכם האופציה שחתם עימה בעבר, וכי התקשר בעסקה נוגדת עם שמעון, בעוד שהזכויות בקרקע אף מושכנו לטובת שמעון. הנתבע טען, כי אף יש לתמוה על כך שהתובעת לא תבעה את מוניף ואת וואליד, למרות טענתה, כי כספי המקדמה ששולמו במזומן למוכר, הועברו אליו באמצעותם. ד. דיון והכרעה (1) השאלות הטעונות הכרעה 23. העסקה שרקמה התובעת לרכישת הקרקע נכשלה כבר בשלביה המוקדמים, עוד בטרם הגיעו לידיה המסמכים הקשורים בקרקע. רק אילו הגיעו לידיה ואילו נמצאו אמינים, הייתה יכולה התובעת לקדם את העסקה, שהשלב הראשון המתוכנן היה רישום הקרקע על שם המוכר במרשם המקרקעין. אין מחלוקת כי הנזק הנטען נבע מתשלום כספי המקדמה למוכר ואי השבתם אל התובעת לאחר שהיה ברור כי העסקה נכשלה עוד בשלביה המקדמיים. המחלוקת העיקרית היא בשאלה, אם אמנם הנתבע הוא שאחראי לנזק שנגרם; אם היה בהתנהלותו במהלך ההתקשרות בין התובעת לבין המוכר משום רשלנות, אשר נבעה ממחדלי הנתבע או ממצג שווא שהציג לתובעת. אם נשיב לכך בחיוב, כי אז נידרש לבחון אם אמנם ישנו קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו, ככל שהיו, לבין הנזק שנגרם לתובעת. מחלוקת נוספת, היא בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת; אם אמנם כספי המקדמה כללו רק את סכום שלוש ההמחאות (26,200 ₪), או גם את הסכום שלטענת התובעת הועבר אל המוכר בכסף מזומן (29,000$). 24. טענות התובעת כלפי הנתבע נשענות על שתי טענות עובדתיות: האחת, מעורבות הנתבע בתשלום המקדמה למוכר. בעניין זה טענתה היא, ששילמה למוכר את כספי המקדמה על-פי הוראת הנתבע. השנייה, תשלום המקדמה על יסוד מצג לכאורה מצד הנתבע. טענת התובעת בעניין זה היא כאמור, כי שילמה את המקדמה על סמך התחייבות מפורשת של הנתבע כלפיה או על סמך מצג שהציג לה, כי ימציא לה את המסמכים הדרושים בעניין הקרקע. על יסוד טענות עובדתיות אלו מייחסת התובעת לנתבע רשלנות, אשר לטענתה, באה לידי ביטוי בשורה של מחדלים, שעיקריהם הם: אי הזהרת התובעת מפני הסיכונים הכרוכים בהעברת המקדמה אל המוכר, קודם שהוכח כי הוא בעל הקרקע; אי הבטחת השבת כספי המקדמה אל התובעת במקרה של כישלון העסקה, ובין השאר, אי השארתם בידיו בנאמנות עד המצאת המסמכים או עד חתימת הסכם מכר; אי קבלת אישור או קבלה מהמוכר על כך שקיבל את כספי המקדמה, ובכך הוסב לתובעת נזק ראייתי; אי יידוע התובעת כי המסמכים אינם ברשות המוכר, ואולי אף לא יוחזרו אליו 25. לאור המחלוקות באשר לטענות העובדתיות העומדות ביסוד טענות הרשלנות שמיחסת התובעת לנתבע, נידרש תחילה אל שתי המחלוקות העובדתיות האמורות ונבחן אם אמנם עלה בידי התובעת להוכיחן. רק אם יימצא כי אלו הוכחו וכי התובעת ביססה את התשתית העובדתית העומדת בבסיס תביעתה, כי אז נידרש גם לבחון את שאלת אחריותו של הנתבע. 26. בטרם נפנה אל הנושאים הטעונים בירור והכרעה, ראינו לנכון להעיר כי ההתקשרות הנדונה מעלה תמיהות רבות וסימני שאלה רבים, שאיננו רואים צורך להידרש אליהם, לנוכח המחלוקות שבעניינן טענו הצדדים. עם זאת, ראוי להעיר, כי עצם אופייה של ההתקשרות השלישית שבה התקשרה התובעת, היא תמוהה. כזכור, בהתקשרות הראשונה, התקשרה התובעת בהסכם אופציה בלבד. למרות זאת, נדרשה להפקיד בידי ג'ולאני בנאמנות סך של 3,000,000 ₪. לעומת זאת, בהתקשרות הנדונה, שבה המוכר לכאורה, כבר חתם על ייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו הנטענות בקרקע, לא נעשה הדבר כנגד תמורה כלשהי. אמנם בסעיף 9 בייפוי הכוח הראשון, זה שעליו חתם המוכר, נכתב "היות וייפוי-כוח זה ניתן לטובת צד ג' שממנו קיבלתי/נו את התמורה המלאה עבור הרכוש הנ"ל ...", אולם לא ידוע על תמורה שאמנם שולמה, ככל ששולמה. הנתבע אמנם נשאל בעניין זה (עמ' 45-44), ולדבריו ייפוי הכוח של המוכר נחתם בידיעה שלא ניתן לממשו ללא המסמכים הדרושים שהיו אצל שמעון. כך גם טען כי משהתברר שלא ניתן להוציא את העסקה אל הפועל, התובעת נדרשה לקרוא עת ייפוי הכוח השני שעליו הוא חתם (שם). אולם עדיין אין בכל אלו כדי להסיר את התמיהות העולות מעצם ההתקשרות והאופן שבו נעשתה. כך או אחרת, נפנה כאמור, אל הסוגיות המצריכות בירור. (2) מעורבות הנתבע בתשלום המקדמה למוכר 27. לשם הטלת אחריות על הנתבע, היה על התובעת להוכיח שהנתבע היה מעורב בדרך כלשהי בנושא תשלום כספי המקדמה למוכר. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובעת, אך לא עלה בידיה לעמוד בו. כל זאת מהטעמים שאלו עיקריהם: ראשית, התובעת לא הציגה כל ראייה ישירה הקושרת את הנתבע אל נושא העברת כספי המקדמה אל המוכר. בעניין זה לא הוצג מסמך כלשהו שהנתבע היה צד לו (זיכרון דברים או הסכם). שנית, לפי עדות הנתבע, אשר נתמכה בעדויותיהם של מוניף ושל וואליד, הוא לא הכיר את המוכר וכי הקשר בינו לבין התובעת נוצר באמצעות מוניף וואליד, שסיכמו את תנאי העסקה ללא מעורבות הנתבע (עדות הנתבע - עמ' 29-28; עדות מוניף - עמ' 23, 27; עדות וואליד - עמ' 55, 62). מוניף, שהעיד מטעם התובעת, אף העיד כי היא הייתה זו שפנתה אליו והציעה תשלום למוכר תמורת העברת הטיפול במכירת הקרקע אליה (עמ' 23). שלישית, הנתבע לא היה מעורב בהעברת כסף למוכר. על כך העידה התובעת עצמה, כי כל התשלומים היו באמצעות מוניף וואליד, ולא באמצעות הנתבע (עמ' 6 שורה 25 עד סוף עמ' 7). כך גם העיד מוניף, כי הכסף לא הועבר אל הנתבע, אשר כלל לא היה מעורב בהעברתו אל המוכר (עמ' 27). בכך אף יש כדי לתמוך בכך שלנתבע גם לא הייתה ידיעה בפועל על עצם תשלום כספי המקדמה בעת שהועברו אל המוכר. אמנם התובעת ביקשה להיבנות מעדותו של וואליד, שהעיד שנכח בפגישות שבהן הנתבע לכאורה, נכח ושבהן הועבר כסף אל המוכר (עמ' 58 ו-73). אך בשל סתירות שהתגלו בעדותו, ובעיקר מאחר שדבריו עומדים כאמור, אף בסתירה לעדויותיהם של התובעת ושל מוניף, לא ניתן לייחס משקל לעדותו של וואליד בעניין זה. לכל אלו מצטרפת גם העובדה, כי לא נמצא ממש בשתי הראיות שעליהן ביקשה התובעת להסתמך לשם הוכחת מעורבות הנתבע בהעברת כספי המקדמה אל המוכר התוספת של ייפוי הכוח השני והכיתוב על שתיים מתוך שלוש ההמחאות. כל זאת מהטעמים שעליהם נעמוד עתה. 28. התוספת של ייפוי הכוח השני - מן הראיות שהובאו עולה, כי לא רק שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע אישר את תוכנה של התוספת, אלא כי קרוב לוודאי שדווקא לא אישר אותה. כישלון התובעת להוכיח שהנתבע אישר את התוספת עולה מן הראיות הבאות: ראשית, התובעת לא הגישה את העותק המקורי של ייפוי הכוח השני, שעליו הוסיפה בכתב-ידה את התוספת השנויה במחלוקת, ואף לא ניתן הסבר המניח את הדעת לאי הגשתו (עמ' 15 שורה 25 עד עמ' 16 שורה 1). בחקירתו הנגדית של הנתבע הוא נשאל אם העותק המקורי ברשותו, והוא הכחיש זאת בתוקף, הגם שגם טען כי ביקש מהתובעת לקרוע אותו (עמ' 45 שורה 8 עד עמ' 46 שורה 5). אולם בכל מקרה, בעותק ייפוי הכוח שהגיש הנתבע לא הופיעה התוספת (נ/5). שנית, הנתבע חתם על ייפוי הכוח השני רק פעם אחת, בתחתית העמוד במקום שנועד לחתימתו, וחתימתו אינה מופיעה גם לצד התוספת שהוספה בכתב-ידה של התובעת, כפי שמתבקש היה שייעשה. שלישית, אילו היה ממש בטענת התובעת, שהוסיפה את התוספת במעמד מסירת ייפוי הכוח השני ומיד לאחר הדפסתו במחשב שבביתה, יש להניח שגם התוספת הייתה נכללת בנוסח המודפס. לא הייתה כל מניעה לתקן את הדברים, במיוחד לאור דברי הנתבע שייפוי הכוח תוקן מספר פעמים בטרם הודפס ונחתם (עמ' 46 שורות 5-2). גם טענת התובעת, שהנתבע ביקש לדחות את תיקון ייפוי הכוח למחרת היום (עדותה בעמ' 16), אינה סבירה ואינה נתמכת בראיות חיצוניות. אילו הסכים הנתבע לתוספת, כטענתה, יש להניח שהיה מסכים להוספתה בנוסח המודפס והיה חותם על כך. התובעת אף לא שלחה אל הנתבע תזכורת בעניין הצורך בתיקון ייפוי הכוח, כפי שלטענתה, הבטיח. לא זו בלבד שכאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע אישר את התוספת, אלא שמן הראיות שהובאו הוכח כאמור, כי קרוב לוודאי שהתוספת נוספה במועד המאוחר למועד חתימת ייפוי הכוח השני ומבלי שהנתבע ידע על תוכנה או הסכים לה. ראשית, יפויי הכוח נושא כאמור, את התאריך המודפס 15.10.2007, הזהה לתאריך חתימת ייפוי הכוח הראשון. עובדה זו מתיישבת עם עדותו של הנתבע, כי מיד לאחר החתמת המוכר על ייפוי הכוח הראשון נסע אל ביתה של התובעת ושם הוכן ייפוי הכוח השני (עדות הנתבע - עמ' 29). לפי עדות הנתבע, מיד למחרת החתימה על שני ייפויי הכוח, ביום 16.10.2007, החל בטיפול בקבלת המסמכים משמעון בכך ששלח אליו שני מכתבים (עמ' 32, וכן המכתבים ואישורי הפקסימיליה המעידים על משלוח המכתבים ביום 16.10.2007 - נ/6, נ/7, נ/8, נ/9). מכאן שמתקבל יותר על הדעת, שאמנם ייפוי הכוח השני נחתם כטענת הנתבע, במועד הנקוב בו, 15.10.2007. שנית, התאריך המופיע לצד התוספת בכתב-יד, הוא תאריך מאוחר בחודש, 12.11.2007. טענת התובעת כי לא הבחינה בתאריך, אינה סבירה, בייחוד לאור עדותה שקראה את ייפוי הכוח בעת שניתן לה (עמ' 16. ראו גם פסקה 22 בכתב התביעה). מסיבה זו, כך נראה, טענה התובעת בחקירתה הנגדית שכן הבחינה בטעות בתאריך, אך הסתמכה על הבטחת הנתבע שישלח לה ייפוי-כוח מתוקן למחרת היום באמצעות פקסימיליה (עמ' 16 שורות 19-17). אך קשה לקבל הסבר דחוק זה, שכן חזקה על התובעת, כי אילו היה ממש בדברים, הייתה עומדת על קבלת עותק מתוקן מהנתבע. שלישית, בתלונה שהגישה התובעת נגד הנתבע אל לשכת עורכי הדין ביום 23.12.2007, נטען שיפויי הכוח השני נמסר לתובעת ביום 15.10.2007 (נ/1, פסקה 2), ולא כנטען בתביעה, כי היה זה במועד המופיע לצד התוספת, ביום 12.11.2007. לא מן הנמנע כי במועד משלוח התלונה, התוספת טרם נכתבה, שכן בתגובת הנתבע לתלונה מיום 10.2.2008 השיב הוא "אם ... הייתה מעבירה לי כסף במעמד מסירת הייפוי הכוח כפי שטוענת הייתה מבקשת ממני לציין ולאשר קבלת הכספים בייפוי כוח שהעברתי לה אשר ... הוכן על ידי בנוכחות גב' שולמית וע"פ בקשתה" (נ/16 פסקה 3). מכאן, שבמועד משלוח התשובה, לא ידע הנתבע על התוספת שנוספה בייפוי הכוח השני. לעומת זאת, נראה כי התובעת יישמה את טענת הנתבע בתגובתו האמורה, והוסיפה את התוספת שממנה לכאורה, משתמע, ששולמה תמורה עבור קבלת המסמכים מהמוכר וכי היה זה לפי הנחייתו של הנתבע. מן הטעמים שעליהם עמדנו עולה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע היה מעורב בנושא העברת כספי המקדמה אל המוכר בדרך זו או אחרת, או כי אישר שכספי המקדמה שולמו. ממילא המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי התובעת הוסיפה את התוספת ללא ידיעת הנתבע, באופן המטיל צל כבד על מהימנותה ועל אמינות גרסתה. 29. הכיתוב על ההמחאות - בדומה לתוספת על ייפוי הכוח השני, משורה של ראיות שעליהן נעמוד עתה עולה כי גם בכיתוב שהוסיפה התובעת על שתיים מבין ההמחאות, שבו נאמר "לפי הוראת אטרש עו"ד", אין כדי לתמוך בגרסתה, וכי מדובר בכיתוב שנעשה ללא ידיעת הנתבע. טענת התובעת היא שאת הכיתוב על שתיים מבין ההמחאות, "לפי הוראת אטרש עו"ד", הוסיפה בהתאם להוראות שקיבלה מהנתבע (פסקאות 16-15 בכתב התביעה). מנגד טען הנתבע, כי לא רק שהדבר נעשה שלא על-פי הוראתו וללא ידיעתו, כי אם על דעת התובעת עצמה, אלא שקרוב לוודאי שהכיתוב האמור הוסף בעת שהתובעת צילמה את ההמחאות בבנק לצורך הגשת התביעה. משורה של ראיות שעליהן נעמוד עתה, עולה כי בדומה לתוספת על ייפוי הכוח השני, גם הכיתוב האמור, אינו תומך בגרסת התובעת. לא זו בלבד ולא רק שלא עלה בידיה להוכיח שנכתב קודם להפקדת ההמחאות, אלא שאף תוספות אלו מטילות צל כבד על מהימנות התובעת ושוללות את אמינות גרסתה. אילו אמנם ביקשה התובעת לתעד על גבי ההמחאות את ההוראות שלטענתה, קיבלה מהנתבע, יש להניח שהייתה מבקשת להחתימו על מסמך בכתב בעניין זה או לתעד זאת בדרך אחרת, וגם בעניין זה לא נתנה התובעת הסבר מניח את הדעת. עצם העובדה שמדובר בפעולה חד-צדדית מצד התובעת ללא כל ראייה חיצונית התומכת בכך, מעוררת תהיות, אם לא מעבר לכך. כדי לתמוך בטענתה, כי כבר בעת הפקדת ההמחאות הופיע הכיתוב האמור, זימנה התובעת את פקידת הבנק למתן עדות ובאמצעותה הוגשו שתי ההמחאות המקוריות, שעליהן מופיע הכיתוב האמור (ת/8 ו-ת/9). אולם בחינת הדברים מעלה, כי אף בכך אין כדי לסייע לתובעת ואף יש בה כדי לעורר ספק רב באשר לנכונות טענתה. זאת משני טעמים אלו: ראשית, הכיתוב מופיע רק על שתיים מבין שלוש ההמחאות, שהן דווקא אלו שהופקדו במישרין בסניף הבנק של התובעת ונפרעו שם לכסף מזומן. אלו הן גם שתי ההמחאות המקוריות שלתובעת הייתה גישה אליהן בסניף הבנק, אשר הוגשו באמצעות פקידת הבנק (ת/3 ו-ת/5; ההמחאות המקוריות - ת/8 ו-ת/9). לעומת זאת, על ההמחאה השלישית (ת/4), שנפרעה אצל חלפן כספים, לא מופיע הכיתוב האמור (על אופן פירעון ההמאחות, ראו את עדותו של ואליד בעמ' 72, שורות 8-2. בהמחאות ת/3 ו-ת/5 המוטב הוא וואליד עטיה ואילו ב-ת/4, שנפרעה באמצעות חלפן, הוטבעה חותמת "ורטהיימר"). עובדות אלו עומדות בניגוד לטענת התובעת, כי על כל ההמחאות נכתב הכיתוב האמור (עדותה בעמ' 7 שורות 5-4. ראו גם טענתה המתייחסת באופן מפורש גם להמחאה ת/4 בפסקה 17א בכתב התביעה). לפיכך, לא מן הנמנע כי יש ממש בטענת הנתבע שהתובעת הוסיפה את הכיתוב רק בעת שצילמה את שתי ההמחאות בבנק, לשם הכנת התביעה נגדו. אמנם פקידת הבנק העידה בחקירתה החוזרת, כי נוהל צילומן של המחאות בבנק אינו מאפשר את מסירת ההמחאה המקורית (עמ' 70 שורות 22-14), אך בחקירתה הנגדית, לא שללה את האפשרות שההמחאות נמסרו לעיונה של התובעת בטרם צולמו (עמ' 69 שורות 18-13). שנית, גם עיון בשתי ההמחאות המקוריות (ת/8 ו-ת/9), מעלה לא מעט תהיות. מדובר בשתי המחאות שאינן המחאות עוקבות, שמועד פירעונן הוא בהפרש של חודש (ת/8 - המחאה מספר 64291550 שמועד פירעונה 16.102007; ת/9 - המחאה מספר 64206990 שמועד פירעונה 11.11.2007). מכאן יש להניח כי לא ניתנו באותו מועד ואף ניכר בבירור כי הפרטים, למעט שם המוטב, בכל אחת מן ההמחאות נכתבו בשני צבעי דיו שונים (ת/8 - הפרטים נכתבו בדיו כחול בהיר ושם המוטב נכתב בכחול כהה; ת/9 - הפרטים נכתבו בשחור ושם המוטב נכתב בכחול). למרות זאת, הכיתוב שהוסיפה התובעת, נכתב בשתי ההמחאות בדיו שחור, וניכר כי בשתיהן הכיתוב נכתב באותו דיו. 30. כל הממצאים והראיות שעליהם עמדנו, אמנם מציבים סימני שאלה רבים באשר לאמינות גרסתה של התובעת, באשר למועד שבו כתבה את הכיתוב האמור על ההמחאות. אך גם בלי להכריע בשאלה, אם אמנם התובעת הוסיפה את הכיתוב האמור רק בעת צילום ההמחאות לקראת הגשת התביעה, או אם כתבה זאת קודם לכן, ממילא עולה המסקנה, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה בדבר מעורבותו של הנתבע בנושא תשלום כספי המקדמה. התובעת לא הניחה כל ראיה התומכת בטענתה, שהנתבע היה מעורב בדרך כלשהי, במישרין או בעקיפין, בכל הקשור בתשלום כספי המקדמה למוכר או כי היה מעורב בהעברתם. התובעת לא הניחה כל ראייה שממנה ניתן ללמוד כי שוחחה על כך עם הנתבע, כי התייעצה עימו בעניין זה או כי היה מעורב בדרך כלשהי. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שבכל הקשור בהעברת כספי המקדמה, פעלה התובעת על דעת עצמה בלבד ללא כל מעורבות מצד הנתבע. (3) תשלום המקדמה על יסוד מצג לכאורה מצד הנתבע 31. טענה נוספת של התובעת היא, כי אחריותו של הנתבע לנזקיה נובעת מכך שאת כספי המקדמה שילמה למוכר בשל התחייבות הנתבע כלפיה, כי ימציא לה את המסמכים הדרושים בעניין הוכחת עובדת היות המוכר בעל הקרקע. לטענתה, בדיעבד התברר לה כי בניגוד למצג השווא, שלטענתה הציג לה הנתבע, המסמכים כלל לא היו בידי המוכר, אלא נותרו ברשות המתווך שמעון, שסירב להחזירם אל המוכר. תחילה ראוי לתת את הדעת לכך, שאיש מהצדדים לא הזמין את שמעון להעיד, כך שלא הוכח אם אמנם המסמכים נותרו ברשותו, ואם אמנם כן, באלו מסמכים מדובר ואם השארת המסמכים ברשותו, ככל שהם ברשותו, היא הסיבה לכך שנמנעה מהתובעת האפשרות לקדם את העסקה עם המוכר. מכל מקום, בטענותיה, הניחה התובעת כי טענת הנתבע, שלפיה המסמכים הדרושים נשארו בידי שמעון, אמנם נכונה, והיא כיוונה את טענותיה רק לכך שעל-פי טענתה, הנתבע הסתיר ממנה את העובדה שהמסמכים כלל לא היו בידי המוכר. 32. מן הראיות שהובאו עולה כי כבר בשלב מוקדם הנתבע ידע כי המסמכים אינם ברשות המוכר וכי הם מצויים בידי שמעון. מטעם זה ובהיותו בא-כוחו של המוכר, מיד לאחר שקיבל ממנו את ייפוי הכוח הראשון, ביום 15.10.2007 (נ/4), פנה אל שמעון בשני מכתבים מיום 16.10.2007 שבהם הודיע הנתבע לשמעון על ביטול ההתקשרות עימו ושבהם התבקש להשיב את המסמכים (נ/6 ו-נ/8). הנתבע אף נפגש עם שמעון שלוש פעמים, יחד עם ואליד ומוניף, אך לדבריו, כל אלו לא הניבו תוצאות, למעט הצלחת הנתבע לגרום לשמעון להחזיר לתובעת את כספה (עדות הנתבע - עמ' 37; עדות וואליד - עמ' 54). לפי טענת הנתבע, קבלת המסמכים משמעון היה תפקידו העיקרי בייצוג המוכר (עדות הנתבע - עמ' 44 שורות 26-22. ראו גם טענות הנתבע בפסקה 24 בסיכום טענותיו). 33. אמנם טענת התובעת היא שהניחה שהמסמכים בידי המוכר וכי תוכל לקבלם באמצעות הנתבע, אולם נראה כי יש לקבל את טענת הנתבע בעניין זה. לטענתו, לא יידע את התובעת על כך שהמסמכים אינם אצל המוכר ואף לא ראה צורך ליידעה על כך באופן מפורש, מהטעם שידע שהתובעת יודעת על כך בעצמה. שהרי, עוד בטרם היה הנתבע מעורב בעניין, הייתה התובעת קשורה בהסכם לשיתוף פעולה עם שמעון, שנערך זמן קצר קודם לכן. על-פי המסמך שחתם שמעון שבו אישר את קבלת ההמחאות מהתובעת, הדבר נעשה ביום 12.9.2007 (נספח א' של כתב ההגנה), פחות מחודש קודם לחתימת שני ייפויי הכוח ומעורבות הנתבע. במסגרת אותה התקשרות, התובעת אף עיינה במסמכים המקוריים במשרדו של שמעון. עובדות אלו אף נתמכו בעדותה של התובעת, שאישרה את המסמך האמור, וכן העידה כי שמעון אמנם טען בפניה שכל המסמכים המקוריים בקשר לקרקע מצויים ברשותו (עמ' 10 עד עמ' 11 שורות 4-1). בעדותה הוסיפה התובעת, שלא הספיקה לקבל משמעון את מלוא המסמכים, למעט מפה, מכיוון שבינתיים נוצר הקשר עם מוניף ועם הנתבע, שאמר שהוא בקשר עם המוכר ושברשותו כל המסמכים הדרושים. עם זאת, התובעת גם אישרה שנודע לה משמעון שנרשם לטובתו משכון על הקרקע (שם, עמ' 11 שורות 13-1). 34. לאור עובדות אלו, אכן היה מקום לכך שהנתבע יניח שהתובעת, שהתקשרה עם המוכר שהתחייב להעביר אליה את המסמכים, מודעת לכך שהמסמכים לא הוחזרו אל המוכר, או לפחות ישנה אפשרות כזו, שהרי זמן קצר קודם לכן, היו בידי שמעון. בנסיבות אלו, השאלה שאותה לכאורה היה מקום לבחון היא, אם חלה חובת זהירות על הנתבע כלפי התובעת, ליידע אותה על כך שהנתבע אינו יכול לספק לה את התמורה, ככל שהיא מתייחסת למסירת המסמכים לתובעת, וזאת מאחר שעל-פי הנטען, המסמכים בידי שמעון. כך גם לכאורה, היה מקום לבחון אם אמנם הופרה חובת זהירות זו, לאור העובדה שהתובעת יכולה הייתה לדעת שהמסמכים אינם ברשות המוכר, אלא ברשות שמעון, או למצער, שישנה אפשרות כזו. 35. למרות זאת, לא ראיתי מקום להידרש לשאלה זו, שהתייתרה לנוכח המסקנה כי התובעת כלל לא עירבה את הנתבע בכל הקשור בתשלום המקדמה למוכר. מכאן שאפילו היה נקבע כי הנתבע לכאורה, הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובעת - הגם שאיננו קובעים זאת - בכל מקרה, לא היה עולה בידי התובעת להוכיח שישנו קשר סיבתי בית הפרת חובת הזהירות, ככל שהופרה, לבין הנזק. כך גם, אפילו היה עולה בידי התובעת להוכיח כי תשלום כספי המקדמה נעשה על סמך המצג שהציג לה הנתבע, כי ברשותו המסמכים של המוכר או שבידיו להשיגם, עדיין אין בכך כדי להוכיח את אחריות הנתבע לנזק שנגרם לתובעת מהעברת כספי המקדמה למוכר. שכן גם בעניין זה היה על התובעת להוכיח את הקשר הסיבתי בין המצג שלטענתה, שהנתבע לכאורה הציג לה, לבין העברת כספי המקדמה, ואף קשר סיבתי זה לא הוכח. אפילו היה מוכח, הרי שהעברת הכספים מבלי שהתובעת הבטיחה את עצמה בדרך כלשהי ובעודה מודעת לאפשרות שהמסמכים כלל אינם בידי המוכר, עולה לכדי רשלנות תורמת מלאה (100% רשלנות תורמת). כפי שכבר נאמר, התובעת שילמה את כספי המקדמה ללא כל בדיקה מקדימה של זכויות המוכר בקרקע, מבלי להתנות את התשלום בתוצאות הבדיקה, ואף מבלי להבטיח את השבתם לידיה במקרה שלא תקבל את המסמכים או שלא יהיה בהם כדי לאפשר את רישום הקרקע באמצעותם. התובעת אף לא התנתה את העברת כספי המקדמה לחשבון נאמנות, כפי שנהגה בהתקשרויותיה הקודמות עם המוכר (בראשונה באמצעות ג'ולאני ובשנייה עם שמעון). בשתי ההתקשרויות הראשונות, שבהן הבטיחה התובעת את כספה, אכן קיבלה אותו חזרה לידיה, אולם בהתקשרות האחרונה, התובעת העבירה את הכספים למוכר על דעת עצמה, מבלי להבטיח את השבתם במקרה שההתקשרות תיכשל. בכך נטלה התובעת לבדה ועל דעת עצמה סיכון רב בכך שבחרה לשים את מעותיה על קרן הצבי מבלי להבטיח את קבלת התמורה או את השבתן. רשלנותה של התובעת, בין זו העומדת לעצמה ובין רשלנותה התורמת, גבוהה במיוחד לנוכח העובדה שהיה זה ניסיונה השלישי להתקשר עם המוכר כדי לקבל ממנו את המסמכים המקוריים בעניין זכויותיו הנטענות בקרקע, ולאחר ששני הניסיונות הקודמים נכשלו. הכישלונות הקודמים חייבו את התובעת לנקוט משנה זהירות, אך כאמור, היא לא עשתה דבר להבטחת כספי המקדמה. בנסיבות אלו, שבהן גם לא עלה בידי התובעת להוכיח את אחריותו הנטענת של הנתבע וגם נהגה ברשלנות רבה, אין לה להלין אלא על עצמה. ה. סיכום ותוצאה 36. שלוש פעמים ביקשה התובעת להתקשר עם מי שהציג את עצמו בתור בעל הקרקע כדי לקבל ממנו את המסמכים המקוריים המוכיחים כי הוא אמנם בעל הזכויות בקרקע, וזאת כדי לקדם עסקה של רכישת זכויותיו בקרקע. בכל שלוש הפעמים הדבר לא צלח והמסמכים לא נמסרו לתובעת. בפעם השלישית, שבה הנתבע היה מעורב בכך שהיה בא-כוחו של המוכר, לא קיבלה התובעת את כספה חזרה לידיה. מטעם זה הגישה התובעת את התביעה הנדונה נגד הנתבע, שבה טענה כי בשל הפרת חובת הזהירות שהוא חב כלפיה לטענתה, או בשל מצגי-שווא שהציג לה, כך לטענתה וכמתואר לעיל, שילמה למוכר מקדמה לשם הבטחת קבלת המסמכים. אולם טענת התובעת כי תשלום זה נעשה על-פי הוראתו של הנתבע כחלק ממעורבותו בהתקשרות, לא הוכחה ואף ניתן לומר, כי נסתרה. כדי להוכיח את אחריותו של הנתבע לנזק הנטען, היה על התובעת להוכיח כי הנתבע התרשל כלפיה, בכך שהפר את חובות הזהירות שהוא חב כלפיה, את היקף הנזק הנטען ואת הקשר הסיבתי בית הפרת חובת הזהירות לבין הנזק. כך גם היה על התובעת להוכיח את טענתה החלופית, כי הנתבע הציג לה מצג מטעה, וכי הנזק שנגרם לה, ככל שהוכח, נבע מהסתמכותה על אותו מצג. כפי שהראנו, לא עלה בידי התובעת להוכיח את כל אלו. 37. לא רק שלא עלה בידי התובעת להוכיח את אשר היה עליה להוכיח, אלא שספק אם ניתן לקבל את עמדתה ואת גרסתה גם באשר למה שלכאורה, עלה בידיה להוכיח. כפי שנקבע לעיל, ישנו קושי - וזאת בלשון המעטה - לקבל את גרסת התובעת באשר לראיות שביקשה להניח כדי להוכיח את מעורבות הנתבע בתשלום כספי המקדמה. המסקנה העולה מן הראיות שהונחו לפני בית המשפט, היא כי התובעת הציגה לפני בית המשפט מסמכים בכתב-ידה, אשר קרוב לוודאי נוצרו לשם קידום גרסתה וכי בכל מקרה, אפילו לא כך היה, הרי שכלל לא הובאו לידיעת הנתבע. על כך יש להוסיף כי כאמור לעיל, התובעת גם לא הצליחה להוכיח את היקף הנזק הנטען, וכי גם לגביו יש מקום להטיל ספק בדבריה. התובעת הצליחה להוכיח כי שילמה למוכר את הסכום ששולם באמצעות שלוש ההמחאות (בסך כולל של 26,200 ₪), אך לא עלה בידיה לבסס את טענתה כי בנוסף לסכום זה גם שילמה למוכר סכום נוסף במזומן, בסך של 29,000$, שלגביו לא נמצאה כל ראייה. 38. התוצאה היא אפוא, שדין התביעה להידחות. לאור הכלל שלפיו בעל-דין שזכה בדינו לא יצא בחסרון כיס, ולאור הפגמים הקשים שנפלו בראיות שעליהן ביקשה התובעת לבסס את תביעתה שמהם עולה כי הנתבע נגרר לתביעה חסרת בסיס, על התובעת לשאת בהוצאותיו הריאליות של הנתבע, ככל שניתן. לפיכך תשלם התובעת לנתבע עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות המשפט שהוציא, סך של 25,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. קניית קרקעות / מגרשיםבעלותפלסטינים