מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא קיזוז חוב מזונות מדמי פגיעה בעבודה: 1. השאלה בה עלינו להכריע, במסגרת התביעה שלפנינו הינה, האם בדין פעל הנתבע בגביית חוב כספי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב - 1972 (להלן: "חוק המזונות"), בדרך של קיזוז גמלאות דמי פגיעה למפרע מחובו הכספי של התובע בתשלום מזונות. 2. הערות מקדמיות ומהלך הדיון ביום 19/10/10, ניתן פסק דין אשר הורה על מחיקת התביעה וזאת לאחר שהתובע לא קיים את החלטת ביה"ד החלטת בית הדין מיום 14.09.10, לפיה נדרש "להודיע האם הוא עומד על תביעתו, ואם כן, האם הוא עומד על הטענה כי את חובו פרע לפני כ-12 שנה באמצעות שיקים של צד שלישי - חבר בשם מוטי שביט, או שהוא מוותר על טענה זו, וטוען כנגד האופן, הלא חוקי לטענתו, בו גבה הנתבע חוב זה, עת קיזז את החוב מגמלה רטרואקטיבית שקיבל". לאחר שבקשת התובע לביטול פסק דינו לא נענתה, הוא פנה לבית הדין הארצי, אשר החליט במסגרת פסק דין שנתן בתיק עבל 58694-11-10. על ביטול פסק הדין מיום 19.10.10, וכן על החזרת התיק לבית הדין "על מנת לברר את תביעתו של המערער (התובע) לגופה". בהתאם לכך, ניתנה ביום 19.07.11 החלטה במסגרתה נדרש התובע לקיים את ההחלטה מיום 14.09.10. בהודעתו מיום 08.08.11, הודיע התובע כדלקמן: "בהתאם להחלטת בית הדין מיום 14/9/10 ולגופו של עניין התובע מודיע לבית הדין הנכבד שהינו עומד על טענות ההתיישנות בהתאם לכתבי הטענות שהוגשו מטעמו וזהו בעצם קו תביעתו והינו מתמקד בטענה זו ומבקש מכבוד בית הדין לדון בה עד תום". ביום 01.11.11 התקיים דיון במהלכו שטחו הצדדים את טענותיהם, בפני ראש ההרכב. במעמד הדיון חזר ב"כ התובע על טענתו כפי שנמסרה כבר בהודעתו מיום 08.08.11, לפיה הינו עומד רק על טענת ההתיישנות, תוך שהוסיף כי הינו חולק על דעת ב"כ הנתבע הנסמכת על ההלכות שבגדרן נקבע כי חוק ההתיישנות אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח. לגישתו, אומנם מקובל עליו שאין להחיל את חוק ההתיישנות על תשלומי דמי ביטוח, אולם יש להבחין את אותה סוגיה מהסוגיה מושא התביעה, שכן עסקינן בחוב מזונות ששולם לאשת התובע, חוב אשר נוצר בשנת 1995 וקוזז בחודש 06/07, היינו בחלוף שתים עשרה וחצי שנים, כאשר במהלך אותה תקופה לא נעשו מצד הנתבע כל הליכים לגביית אותו חוב, ועל כן, ובחלוף אותה תקופה, הרי שהתיישנה זכותו של הנתבע לגבות את חוב המזונות. לחילופין טען, שגם אם היתה קיימת לנתבע זכות כלשהי לגביית החוב למפרע, הרי שלא הייתה לו זכות לקזז את כל סכום החוב בבת אחת, ולהותיר את התובע שהינו נכה עבודה, ללא אוכל, ללא תרופות וללא מחיה. בהתייחס להערת ב"כ הנתבע לעניין הפרת הסדר התשלומים, כפי שזה בא לידי ביטוי בתעודת עובד הציבור מיום 04.05.10 (נ/2), הגיב התובע: "לא זוכר אם עמדתי בהסדר. חלפו 17 שנה..." במעמד הדיון הנ"ל אף ציין התובע, בעצמו כי:"זה שלא שילמתי מזונות במשך 5 שנים זה לא קשור, אני לא רציתי לשלם להם.." (עמ' 9 שורה 22 לפרוטוקול). ביום 08.05.12 התקיימה ישיבת הוכחות, במסגרתה נחקר התובע על תצהיר עדותו הראשית. במסגרת עדותו העיד, בין היתר כי:"בשנה שאינני זוכר שילמתי להם 6 תשלומים על סך 750 ₪, כפי שכתבתי בתצהיר.." (עמ' 13 שורות 23-24 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות). בהמשך משנשאל התובע :"למה לא שילמת מזונות לאישתך" השיב:"לא רוצה. תשאיר את זה ביני לבין אשתי. אני רוצה לתת לה 3,000 דולר בשחור. זה ביני לבינה" (עמ' 16 שורות 6-8 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות). בסיום ישיבת ההוכחות, ניתנה לצדדים אורכה להגשת סיכומיהם. ביום 28.05.12 הוגשו סיכומי התובע, וביום 24.06.12 הגיש ב"כ הנתבע את סיכומיו. 3. להלן הראיות שהוגשו לתיק: ראיות התובע: המסמכים שצורפו לתצהיר התובע התקבלו וסימונם נקבע בהתאם למצוין עליהם (א' עד ז'), והכוללים מסמכים רפואיים - נספחים א' ו - ב'; אישור גמלת נכות מעבודה - נספחים ג' ו - ד'; פירוט חשבון ומכתב מיום 25.02.07 - נספח ה'; תעודת עובד ציבור מיום 13.01.09 - נספח ו'; פסק דין שניתן בעבל 233/99 רגבי נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 17.10.02) - נספח ז'. ראיות הנתבע: תעודת עובד ציבור מיום 12.03.09 - נ/1;תעודת עובד ציבור מיום 04.05.10 - נ/2;מסמך הודעת התובע לנתבע מיום 28.03.93 - נ/3;מסמך "הסדר תשלום חייב" - נ/4;אישור על תשלומים בגין נכות מעבודה - נ/5; בנקודה זו נתייחס לטענת ב"כ התובע, לפיה יש מקום לפסול את ראיותיו של הנתבע - נ/3 ו - נ/4 (סעיף 35 לסיכומים): כידוע, בתי הדין לעבודה אינם קשורים בדיני ראיות והשאלה אם לקבל ראיה אם לאו נתונה לשיקול דעת בית הדין ולעשיית משפט צדק. כך למשל נפסק בבג"ץ 1199/92 אסתר לוסקי נ. בית הדין הארצי לעבודה, פד"ע פ"ד מז (5) 734: "כדי לאפשר לבתי הדין לעבודה לטפל בסכסוכי עבודה, ביחסים שבין עובד למעביד ובעניינים סוציאליים שונים, הנוגעים לחוק, בדרך גמישה ומהירה, עניינית ולא פורמאליסטית, וכן כדי לאפשר התפתחות סדרים ונהלים על-פי הצורך והניסיון, הוענקה לבתי הדין לעבודה, בסעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, סמכות רחבה לנקוט דרך של מעין "חקיקה שיפוטית" בכל הנוגע לסדרי דין שלא הוסדרו בתקנות המיוחדות לערכאות אלה (תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, שהחליפו את תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969) סעיף 33 הנ"ל קובע לאמור: "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק" זאת ועוד; סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי "בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות..." (להוציא הליכים פליליים). אין בכך, אמנם, משום ביטול גורף של דיני הראיות, אך הדבר מאפשר לבית הדין לעבודה להסיר מעליו מגבלות מתחום דיני הראיות, שלדעתו אינן רצויות ושהסרתן אינה פוגעת בעשיית משפט צדק". ברוח זו נפסק שבבית הדין לעבודה אין מקום ל"משחק פורמלי" בסוגיית דיני הראיות (דב"ע לו/0-1 המוסד לביטוח לאומי נ. קרול שוורץ, פד"ע א 14, 16). בנוסף נאמר, ש"קבילותה" של ראיה אינה אומרת דבר לעניין "משקלה" והיא יכולה להיות "קבילה" אך "נטולת משקל". (יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1344). לנוכח האמור לעיל, לא מצאנו מקום לפסול את ראיות הנתבע (נ/3 ו - נ/4), וזאת חרף טענת התובע כי הראיות הוגשו במפתיע במהלך הדיון, באשר שוכנענו כי המדובר במסמכים הנחזים על פיהם כהעתקים של מסמכים אותנטיים ומהימנים, הערוכים על ידי פקידי הנתבע במועדים הרלוונטיים ומאושרים בחתימת ידו של התובע (הנראית זהה לחתימת ידו המתנוססת על תצהירו בבית הדין וייפוי הכוח החתום על ידו בפני בא כוחו), וככאלו שניתן לייחס להם ערך ראייתי לצורך הכרעה באחת מן השאלות שבמחלוקת. כן החלטנו לקבל כראיות גם את תעודות עובד הציבור שהוצגו על ידי ב"כ הנתבע (נ/1 ו - נ/2), באשר הן ממלאות את הוראות סעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1970 ואין בהן כל פגם, וזאת גם לנוכח העובדה כי התובע לא ביקש לחקור את עורכן. על פי פקודת הראיות, תעודת עובד הציבור הנה תחליף לעדות הראשית (ראה י.קדמי על הראיות (תשס"ד, חלק שני) 811-812). 4. להלן העובדות הרלוונטיות לעניין כפי שעלו מחומר הראיות שהונח לפנינו: א. התובע יליד 1959. ב. ביום 15.11.89 וביום 28.09.92 חויב התובע, בפסקי דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, בתשלום מזונות, וזאת לתקופה שמיום 01.06.90 ועד ליום 29.03.95. ג. משלא קיים התובע את חיוביו על פי פסקי הדין האמורים, שילם הנתבע לבת זוגו, גמלה מחליפת מזונות לפי חוק המזונות. ד. בעקבות תשלום דמי המזנות על ידי הנתבע, נוצר לתובע חוב כלפי בגובה של 57,392 ₪. ה. בחודש 4/95, נחתם הסדר ראשון בין התובע לבין הנתבע, הנוגע להסדרת חובו של הראשון. בתאריך 5/12/95 נערך הסדר שני בין התובע לבין הנתבע ובתאריך 29/1/97 נערך הסדר שלישי. התובע לא עמד במרבית ההסדרים. ו. ביום 26.06.06, התובע נפגע בפגיעה שהוכרה על ידי הנתבע כפגיעה בעבודה. כתוצאה מאותה פגיעה התובע היה בתקופת אי כושר, שזיכתה אותו בתשלום דמי פגיעה. ז. בחודש 02/07, בעקבות פניית התובע לנתבע לקבלת מידע על מצב חשבון חובותיו, נשלח אליו מכתב בדבר קיזוז חלק מסכומי דמי הפגיעה מהחוב שנותר בגין תשלומי המזונות. 5. השאלות שבמחלוקת המחלוקת שבין הצדדים נסובה בעיקרה באשר לשאלה האם התיישנה זכותו של הנתבע לבצע קיזוז דמי פגיעה למפרע מחובו הכספי של התובע בתשלום מזונות. הנתבע טוען כי דיני ההתיישנות אינם חלים ביחסים הישירים שבין המבוטח למוסד, מהטעם שיחסים אלה אינם יחסים חוזיים, אלא יחסים במשפט הפומבי. לחילופין נטען, שבהתאם לראיות שהוצגו בבית הדין, הרי שלא חלה בעניינו של התובע תקופת התיישנות, וזאת משום שהוכח שהנתבע מעולם לא זנח את דרישת חוב המזונות. ועל כן, הנתבע רשאי ואף חייב היה לקזז מהגמלאות של התובע על חשבון חובות דמי המזונות. מנגד טוען התובע שמשלא פעל הנתבע במהלך שבע שנים לגביית חוב המזונות הנטען, חלה תקופת התיישנות בגביית אותו חוב, וזאת בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. לחילופין נטען, שגם אם לנתבע הייתה זכות כלשהי לגביית החוב למפרע, הרי שלא הייתה לו זכות לקזז את כל סכום החוב בבת אחת, והיה עליו לקזזו בשיעורים. 6. האם רשאי הנתבע לקזז מגמלת הפגיעה בעבודה בגין חובו של התובע במזונות כלפי הנתבע? בשאלה האמורה עוסק סעיף 14(ג) לחוק המזונות, הקובע כדלקמן: "היה המוסד חב לחייב סכום כסף על פי כל דין, רשאי הוא לקזז כנגד אותו סכום את התשלום המשתלם לזוכה; החייב רשאי לפנות בענין הקיזוז לבית הדין האזורי לעבודה". על תכליתו של חוק המזונות עמד בית הדין האצרי בפסק הדין שניתן בדב"ע לט/0-57 המוסד לביטוח לאומי - נתנאל פולנדי, פד"ע יא 76, תוך שהטעים כי חוק זה "הוא מאותם החוקים המעמידים את המוסד במישור של 'סוכן לתשלומים', עת בחשבון סופי כל הפסד הוא על חשבון אוצר המדינה - משלם המסים ולא על חשבונו הוא (סעיף 16 לחוק המזונות). עובדה זאת נותנת משמעות מיוחדת המחייבת, ומודגש - המחייבת, את המוסד לגבות ('יגבה') מן החייב כל סכום המגיע מהחייב במזונות לזכאי למזונות. החוק בא לשחרר את הזכאים למזונות מדרך היסורים הקשורה לעתים במימוש זכויות מפסק-דין למזונות, ומה שחשוב יותר - להבטיח מקור ביניים לתשלום, כך שאף אם החייב לא ישלם במועד או שלא ישלם כלל - המינימום יבוא באמצעות המוסד לביטוח לאומי; באמצעותו ולא על חשבונו". ראה גם את שנפסק בעב"ל 592/07 המוסד לביטוח לאומי - גאיה עאסי, ניתן ביום 01.06.09. בעב"ל 271/08 חיים ארי ברוכים - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 21.05.09, נפסק כדלקמן: "סעיף 14(ג) לחוק המזונות לעניין קיזוז ראוי להתפרש לאור האמור. במילים אחרות, חוב העבר על פי חוק המזונות דינו כחוב שוטף הניתן לקיזוז מקצבה המגיעה לחייב בגין תקופה מאוחרת יותר. בלתי מתקבל על הדעת לפרש את סעיף 14(ג), באופן בו למעשה אין אפשרות קיזוזו מגמלה שוטפת, כל עוד נשמר העיקרון לפיו חרף הקיזוז, גם בגין חוב העבר, נשארת בידי החייב קצבת קיום מינימלית להבטחת קיומו על פי העיקרון שנקבע בפסק דין פולדי. אם ייאמר אחרת משמעות הדבר תהא, כי חייב למשל, הזכאי לקצבת נכות מעבודה בסכום של 10,000 ש"ח לחודש, ואשר חובו החודשי על פי חוק המזונות עומד על 1,500 ש"ח, וכיוון שהוא לא שילם אותו חוב הוא הצטבר לסך של כ-100,000; לעולם לא יוכל המוסד לגבות מלוא חובו מהחייב בדרך של קיזוז חרף יכולת החייב לשלמו. זאת מחד; ומאידך, לחייב לא יהיה כדאי לכסות את חובו. אין טעם לפסוק אחרת מהנאמר, שעה שניתן להגיע לאותה תוצאה למעשה עקב יכולתו של המוסד לעקל, בעיקרו של דבר, כמעט את מלוא הסכום לו זכאי החייב מהמוסד; זאת על פי סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי ולאור הוראת סעיף 14(ב) לחוק המזונות, לפיה - המוסד נכנס לנעלי הזוכה ו"פסק הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, כאילו ניתן לזכות המוסד". על פי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי- אם המוסד משלם גמלת כסף שלא כדין, "רשאי הוא לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין". אין טעם מדוע ניתן לנכות בבת אחת חוב גמלת יתר ששולמה מקצבה שוטפת ולא ניתן יהיה לנכות באופן דומה חוב על פי חוק המזונות מאותה קיצבה שוטפת לה זכאי החייב מאת המוסד". הנה כי כן, סעיף 14(ג) לחוק המזונות קובע כי אם קרה מקרה המזכה בקבלת גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי - דמי הפגיעה בעניינינו, וקיים אותה שעה חוב - חוב המזונות, הרי שהמוסד - הנתבע רשאי ואף חייב, כטענת ב"כ הנתבע, לקזז מגמלאות שמגיעות למבוטחים כנגד חובות דמי המזונות, חרף כך שאותו קיזוז נעשה בבת אחת, וזאת בניגוד לטענת ב"כ התובע, באשר יש להבחין בין גמלה רטרואקטיבית (כמו בעניינינו) לבין גמלה שוטפת, ממנה מתקיים מבוטח לצורכי קיומו, בה מנכה המוסד סכום בגובה גמלת הבטחת הכנסה, לצורך מחייתו היומיומית של המבוטח (ראה עבל 391/06 אליהו עמר - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.06.08). יש לזכור גם שמהראיות שהונחו לפתחינו, עלה כי משנת 2007 ועד שנת 2008 השתלמו לתובע מהנתבע סך של 106,016 ₪ בגין גמלאות נפגעי עבודה מתוכם נוכה על חשבון חוב המזונות סך של 33,597 ₪, כאשר אותו קיזוז נעשה בשיעורים, ולא בבת אחת (נ/5). מאותו מוצג למדנו גם כן, כי התובע קיבל קצבה חודשית בגובה של 5,000 ₪ (סך של 85,000 ₪ במשך של כ - 18 חודשים). לפיכך, לא קיבלנו ממש את טענות ב"כ התובע, שכביכול עקב הקיזוז נותר התובע חסר כול (סעיף 18 לתצהיר, עמ' 7 ש' 22-26 לפרוטוקול), ועל כן מקובלים עלינו טיעוני ב"כ הנתבע בהקשר זה (סעיף 8 לסיכומים). מהמקובץ נמצאנו למדים גם כן, שמשנתן המחוקק סמכות בידי הנתבע לבצע קיזוז למפרע מחוב כספי ובמיוחד התייחס לענין המזוזנות, במסגרת מספר הוראות חוק, הרי שלא ניתן לומר שאלו האחרונים יורדים בחשיבותם מדמי הביטוח (טיעוני ב"כ התובע, עמ' 7 שורות 3-11 לפרוטוקול), שכן אלו כמו אלו - האינטרס בגבייתם עשוי להשליך על הבטחת הצבירה המינימלית וחלוקת הגמלאות לסוגיהן, כמו גם מניעת ניצול לרעה של הביטוח הסוציאלי ומניעת מצב בו חיובי המזונות יפלו על כלל הציבור (ראה למשל את שנפסק בעב"ל 393/97 ורדינה שומלה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 425). על כן, בשקלול אינטרס חשוב זה, הרי שכלל לא ברור מדוע יש להעדיף את אינטרס התובע - החייב שאינו ממלא חובותיו על פי דין ועל פי פסקי דין כאמור, על פניהם של הזכאים למזונות - הזוכים או של המוסד הבא בנעליהם של אלו. 7. האם התיישנה זכותו של הנתבע להיפרע מן התובע את חוב המזונות, בדרך של קיזוז מגמלאות דמי הפגיעה להן הוא זכאי? האם חלים, דיני ההתיישנות, ככלל, ביחסים בין המבוטחים לבין המוסד לביטוח לאומי? כפי שהבהרנו לעיל, בכל הקשור לסוגיה בה עסקינן, איננו רואים כל הבדל בין עצם חשיבות גביית כספי חוב המזונות לבין גביית חוב תשלומי דמי הביטוח או אפילו חובות אחרים של המבוטחים, בין שחיובים אלו לא קוימו על דרך המחדל ובין אם שולמו שלא כדין על ידי הנתבע (ראה סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995). ההבדל ביניהם אינו בעצם חשיבות הגבייה, אלא בשיקול הדעת המופעל בדרך הגבייה ו/או הקיזוז והביקורת המופעלת על ידי בית הדין בהקשרים אלו. על כן, ברי שההלכות אליהן להלן נפנה, רלוונטיות גם לשאלה שהגדרנו לעיל - חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, דן בהתיישנות תביעה המוגשת לבית המשפט, וקובע, בסעיף 2 לו כי "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". מדובר אפוא בהתיישנות הזכות לתבוע בבית המשפט (כמשמעותה בחוק ההתיישנות). חלוף הזמן אינו מפקיע את הזכות עצמה, ולראיה - אם לא נטענה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, בית המשפט עצמו אינו נזקק לה, ודן בעצם הזכות גם לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. על כן, חלוף הזמן אינו מונע מהנתבע לקזז סכומים אשר הינו חייב להם - דמי המזונות. קביעה זו יסודה בדיני ההתיישנות, והיא אף נובעת מתכליתו של חוק הביטוח הלאומי. סעיף 2 לחוק ההתיישנות מגביל את המועד בו מותר לתבוע חוב מחייב אולם אין הוא מפקיע את הזכות עצמה, כאשר קמה הזדמנות למוסד לקזז מכספים המגיעים ממנו לחייב בדמי ביטוח - הוא רשאי ואף חייב לממש זכותו זאת לקיזוז (תב"ע י-ם לא/0-70 המוסד - פנחס אנדורסקי פב"ל י"ב 243). לצד זאת נקבע, כי דיני ההתיישנות אינם חלים ביחסים הישירים שבין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי, מן הטעם שיחסים אלה אינם יחסים חוזיים, כדוגמת יחסים בין מבטח מסחרי למבוטחיו. המוסד לביטוח לאומי פועל במסגרת הוראות החוק, שהוא חלק מדיני הבטחון הסוציאלי (עבל 233/99 רגבי מאג'ד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע פד"ע לח 385). בדב"ע לה/22-0 המוסד לביטוח לאומי נ' דבורה כרמלי פד"ע ו' עמ' 371, נפסק כדלקמן: "על מהות היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחים, או ליתר דיוק המבוטחים secured ולא insured - כי היחסים במשפט הפומבי הם ולא יחסים חוזיים...", ובהמשך: "המשמעות של הסיווג, לענייננו, היא כי חוק ההתיישנות כלל אינו חל על תביעות של המוסד לביטוח לאומי לתשלום דמי ביטוח, וכי דיני וויתור על חוב ודיני מחילת חוב אינם חלים, והרי מתוך יישום שני אלה הגיע בית הדין האזורי לתוצאה שבפסק הדין שבערעור...". באותו דיון מוסיף בית הדין ואומר: "חוק ההתיישנות אינו חל מעצם ההגדרה של "תובענה" בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, האומרת, כי "תובענה" היא "הליך אזרחי לפני בית-משפט". מהגדרה זאת יש ללמוד כי אין ענינו של חוק ההתיישנות אלא זכות התביעה לחוב אזרחי - זכות שמימושה בדרך תובענה "בהליך אזרחי". ובהמשך: "אין המוסד רשאי לעשות בכספי המוסד, בין שכבר הגיעו לידיו ובין שהם מהווים חוב למוסד, כעשות אדם בשלו", והרי הוא חייב לממש את זכות הקיזוז כאשר נפסק על ידי ערכאה מוסמכת כי למערער חוב פסוק כלפיו" הנה כי כן, דיני ההתיישנות הקבועים בחוק ההתיישנות אינם חלים ביחסים שבין התובע לנתבע, לצורך קיזוז חובות התובע בגין המזונות. אנו מודעים לעובדה שבפסק דין אחר שניתן בבית דין זה לפני זמן לא רב (ב"ל 3142/99 לבנה חג'ג' - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 08.07.10), פסק בית דין, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ. עיריית נצרת עילית, ניתן ביום 20.06.10), כי גם בהליך גבייה שלפי פקודת המסים (גבייה) חלים דיני ההתיישנות והנתבע מנוע מלתבוע חוב בגין דמי ביטוח, בעד תקופה העולה על שבע שנים הקבועות בחוק ההתיישנות. איננו סבורים כי פסיקה זו תומכת במסקנה כי הוכחה זכות לכאורה לביטול הליכי הגבייה או החוב, וניתן לטעמינו לאבחן את הנפסק בבית המשפט העליון שעסק בתשלומי ארנונה לרשות מקומית לבין ההליכים הייחודיים שבין המוסד לביטוח לאומי ובין כלל המבוטחים שיסודם בחלוקת גמלאות להבטחת אמצעי קיום למבוטחים, לתלויים בהם ולשאיריהם. מכל מקום, הלכת דבורה כרמלי הנ"ל, אשר נקבעה על ידי בית הדין הארצי לא שונתה עד היום והיא ההלכה המחייבת את בתי הדין לעבודה (וראה גם את שנפסק בעבל 90/99 שלומית מוסקוביץ - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 17.01.10). 8. משהגענו עד הלום, די בכך לטעמינו כדי לדחות את התביעה ואולם לא נצא ידי חובתינו אם לא נתייחס לטענת התובע, לפיה משהשתהה הנתבע במשך 12.5 שנים בגביית חוב המזונות, הרי שחלה תקופת התיישנות בגביית החוב (סעיפים 17, 19, 28, 30 ו - 31 לתצהיר התובע). 9. האם הוכח שהנתבע השתהה בגביית חוב המזונות? התובע טען כאמור כי הנתבע השתהה במשך 12.5 שנים בגביית חוב המזונות, כאשר מחודש 12/96 ועד ליום 25.02.07 הוא לא נקט בכל פעולה לגביית החוב (ראה גם סעיף 26 לתצהיר התובע). אלא שמבחינת הראיות שהוצגו לפנינו ובראשן עדותו של התובע, הרי שלא ניתן לומר שהלה הביא שמץ של ראיה לביסוס טענתו הנ"ל. אדרבא - מאותן ראיות עלה כי התובע ידע על חובו ואף עשה הסדר עם הנתבע לתשלום אותו חוב (ראה סעיף 12 ו - 16 לתצהיר, תעודת עובד ציבור מיום 13.01.09 -נספח ו' לתצהיר, עמ' 13 שורות 23-24 לפרוטוקול ו-נ/4). משלא עמד התובע באותו הסדר תשלומים, נשלחו אליו, מטעם הנתבע, הודעות בגין יתרת חובו, ואף ננקטו כנגדו הליכי גבייה בדרך של עיקולים ופקודות מאסר באמצעות לשכת ההוצאה לפועל (ראה תעודות עובד ציבור מיום 12.03.09 ומיום 04.05.10 - נ/1 ו - נ/2, וכן נ/3). באותן תעודות ציבור, שלא נסתרו, מפורטים מועדי ההודעות שנשלחו לתובע בגין יתרת חוב המזונות, וזאת בתאריכים "22.6.97, 20.4.98, 23.4.99, 12.4.00, 21.5.01, 21.5.02, 21.5.06, 21.3.07, 17.4.07, 20.5.07", וכן פעולות אכיפה שבוצעו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, וזאת במועדים: "1/99, 12/00, 6/01, 8/02, 2/05, 4/06". אשר על כן, הרינו דוחים את טענת התובע שכביכול מחודש 12/96 ועד ליום 25.02.07 לא נקט הנתבע פעולה לגביית החוב. 10. בכל הקשור לטענות התובע על כך שכביכול לא נמסרה לו כל הודעה מצד הנתבע אודות קיום החוב והצטברותו, ובהנחה שאכן כך היה, הרי שכלל הוא שאי ידיעת הדין אינה פוטרת את המבוטח ממילוי חובותיו במערכת היחסים הסטטוטורית שבינו לבין המוסד. אומנם נפסק כי מן הראוי הוא שהנתבע יביא לידיעת ציבור המבוטחים את הזכויות והחובות שבחוק (עב"ל 343/05 יחזקאל דוידוביץ - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26.06.06). עם זאת הוטעם, כי בדברים אלה כשלעצמם אין "כדי להכשיר את האסור" ואין בהם כדי להקנות זכויות למבוטח, במקרה בו לא מילא אחר הנדרש ממנו בדין ועל פי דין (עב"ל 1421/04 איתן מיכלסון - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.3.06). 11. לסיכום לנוכח האמור לעיל ובשים לב לטענות הנתבע וחרף טענות התובע, לא מצאנו כל טעות בהחלטת הנתבע, אשר קיזז יתרת חוב המזונות ממענק גמלאות דמי הפגיעה. מדובר בחוב של התובע שהנתבע שילם מטעמו לבת זוגתו ורשאי לשוב ולתבוע אותו מאת התובע עפ"י סעיף 14(ג) לחוק המזונות. 12. סוף דבר - התביעה נדחית. חרף התוצאה אליה הגענו, מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי ובהתחשב במצבו של התובע, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות. 13. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושליים וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. דמי פגיעהקיזוזחובמזונותתאונת עבודה