הלכה היא, כי צירוף ראיות לסיכומים הינו מעשה אסור (ר' ע"א 496/89 סאלם סלמה נ' אונ' בן גוריון פ"ד מה (4) 343, 347; ע"א 5080/90 קפלן נ' מנהל מס שבח, פ"ד מו (4) 561, 570; זוסמן לעיל בעמ' 513). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צירוף ראיות לסיכומים: מבוא 1. לפני תובענה כספית ע"ס 517,958 ₪, החזר הלוואה שהעניקה התובעת לנתבע מס' 2 רחמים (להלן: "הנתבע מס' 2" או "רחמים"). רקע כללי וטענות הצדדים בקצירת האומר 2. ברקע הדברים כאמור, הלוואה כספית שנתנה התובעת לטענתה, ביום 10.9.07 לנתבע מס' 2, אשר התחזה בפניה להיות (אחיו) הנתבע 1 - יוסף לוי, ע"ס (קרן) של 353,000 ₪. 3. משנתגלה דבר הזיוף וההונאה פנה הנתבע מס' 1 - יוסף לוי (להלן: "הנתבע" או "יוסף") לביהמ"ש המחוזי מרכז בבקשה, כי רישום משכנתאות מכח ההלוואה, על נכסי מקרקעין שבבעלותו (גוש 8269 חלקה 122/7 וגוש 8267 חלקה 561/8) , יבוטל. במקביל ובמסגרת אותו הליך הגישה התובעת (כאן) תביעה שכנגד נגד הנתבעים 1-3 (כאן) ע"ס 517,958 ₪. 4. בדיון שהתקיים ביום 16.11.08 בביהמ"ש המחוזי ( כב' הש' מ. נד"ב ), הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לאור המלצת ביהמ"ש, לפיה ימחק רישום המשכנתאות בלשכת רישום המקרקעין, ינתן צו מניעה אשר יאסור על הנתבע לעשות כל דיספוזיציה במקרקעין, עד שינתן פס"ד בתביעה שכנגד שהגישה התובעת (כאן) וכי תביעתה הכספית של התובעת (כאן) תועבר להידון בבימ"ש זה. כיום זאת התביעה שעל הפרק. 5. בכתב התביעה שהוגש לבימ"ש זה, נוספה נתבעת נוספת - נתבעת מס' 4 (קעטבי (לוי) אסתר) אמם של נתבעים 1-2. כלפי נתבעת זאת נטען בכתב התביעה, כי "הינה אימו של הנתבע 2, אשר התגוררה עימו במועדים הרלוונטיים לתובענה זו, וסייעה בידיו - במישרין ו/או בעקיפין - לקבל את ההלוואה וסכומים ניכרים ממנה" (עמ' 5, פרק ב', סע' 2א לכ"ת). 6. כנגד הנתבע מס' 2 (רחמים לוי) ניתן פס"ד כבר ביום 25.3.09. כנגד הנתבעת מס' 3 עוכבו ההליכים בהתאם להחלטה מיום 12.4.11 (ר' פר' הדיון מאותו יום בעמ' 9). פסה"ד מתייחס לפיכך לתבעים 1 ו -4 (להלן ביחד : "הנתבעים" ). 7. בפרק א' לכתב התביעה, נטען, בין היתר, כי האחים יוסף ורחמים לוי שיתפו ביניהם פעולה כדי להוציא מהתובעת כספים, תוך תעתוע בתובעת ועשיית עושר על חשבונה (סע' 4), כי גם אם חתימת "יוסף לוי" בוצעה על ידי רחמים לוי - הרי שהתנהלותו של יוסף (הנתבע - ד.ח.) - במיוחד לאור הסטוריית היחסים שלו עם אחיו רחמים - נגועה ברשלנות רבתי, בחוסר זהירות ומחוסר תום לב, שסופה באחריותו לנזקי התובעת (סע' 5). עוד נטען ע"י התובעת, כי גם אם החתימה של יוסף לוי בוצעה על ידי רחמים לוי, הרי שיוסף מושתק ומנוע מלהעלות טענה כנגד עובדה זאת, וההסכמים והמסמכים שנחתמו עם התובעת מחייבים (סע' 6). 8. בסיפת כתב התביעה (עמ' 6) נטען, כי הנתבעים חייבים לשלם לתובעת את סכום התביעה מכוח אחריותם ומחויבותם על פי: דיני הנזיקין, דיני החוזים ודיני עשיית עושר (פרק ד' סע' 1). 9. הנתבע בכתב הגנתו מכחיש כל קשר וזיקה לנטען בכתב התביעה. לדבריו רק ביום 16.1.08 הוא הופתע לקבל שיחת טלפון משוכר דירתו אשר ציין בפניו כי שמאי הגיע לדירה, ואז נדלקו אצלו "נורות אדומות" ובסיוע עו"ד גילה כי נרשמו משכנתאות על דירותיו (ר' נספחים ג', ד' לכ"ה). לטענת הנתבע אחיו הודה בפניו כי הוא התחזה לו. הוא פנה באמצעות ב"כ לתובעת אך זו סירבה לפעול למחיקת המשכנתאות ולפיכך ביום 18.9.08 הגיש תובענתו לביהמ"ש המחוזי מרכז לביטול רישום המשכנתאות. 10. הנתבעת מס' 4, אשר הוכרזה כחסויה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה בכ"ס (ר' התיעוד אשר צורף לבקשה מיום 15.9.10 מטעם הנתבעת לביטול פסק דין שניתן כנגדה במעמד צד אחד), הכחישה בכתב הגנתה כל קשר למעשי הנתבע מס' 2 (רחמים), נטען כי היא לא סייעה לו וכלל לא היתה מודעת לכל התנהלותו, לאור מצבה הרפואי והנפשי (ר' בהרחבה סע' 6 לכ"ה). ראשית דבר - מיקוד המחלוקת 11. בפתח הסיכומים מטעם התובעת צויין, כי התביעה דנן אינה תביעה חוזית, אלא תביעה שיסודותיה ועילותיה בדיני הנזיקין, ומשכך תידון שאלת האחריות לצד שאלת הנזק (ר' פרק א' סע' 1-2). 12. אשר על כן ותוך בחינת האמור אל מול המובא בסע' 7 ו- 8 לעיל, נראה כי התובעת זנחה טענותיה וניסיונה לבסס חבות הנתבעים מכח דיני החוזים ודיני עשיית עושר. זאת ועוד, כנגד הנתבע לא נטענת עוד הטענה בדבר שיתוף פעולה עם נתבע מס' 2, להוצאת כספים במרמה מן התובעת. (למשמעות זניחת טענה שנטענה בכתב טענות, ר': י. זוסמן "תקנות סדרי הדין" מהד' 7, 512; ע"א 526/75 רובינשטיין נ' אלקלעי פ"ד לא (2) 746,755; ע"א 16/89 "ורדים נ' החב' הישראלית לביטוח פ"ד מה (5) 729). מן הקל אל הכבד - התביעה כנגד נתבעת מס' 4 (האם) 13. בפרק ח/1 לסיכומי התובעת נטען, כי די בכך שהנתבעת מס' 4 "לא היתה משתפת פעולה ומספקת תפאורה מושלמת ביחד עם רחמים לוי, כדי שעסקת ההלוואה לא היתה יוצאת אל הפועל" (סע' 3). 14. בפרק ט' לסיכומים, יוחד פרק שלם לטיעון באשר לאחריותה של הנתבעת מס' 4. נטען כי אחריות האם "שלובה באחריות הנתבע 1...", כי נציג התובעת השמאי "הוטעה לחשוב על ידי חיוכי הנתבעת 4, כי מדובר בעסקה כשרה...", ואף נחשף קשר ישיר שלה לכספים שנגזלו מהתובעת לאור נספחים ט/1 ו- ט/2, מהם עולה גרסת רחמים, כי נתן לאימו חלק מהכספים במזומן. לטענת הנתבעת האם ידעה היטב את הסיכון הגלום בבנה (ר' סע' 1-5). 15. ב"כ הנתבעים התייחס לטענות בדבר אחריותה של הנתבעת מס' 4 בפרק ד' לסיכומיו (סע' 14-25). במאמר מוסגר יצויין כי הנתבעת מס' 4 לא נכללה בכתב התביעה שכנגד שהוגש לביהמ"ש המחוזי, והיא נוספה לכתב התביעה (המתוקן) שהוגש לבימ"ש זה. 16. לאחר שבחנתי את טיעוני ב"כ הצדדים בעניינה של הנתבעת מס' 4 ולאחר עיון בחומר הראיות שבפני, נחה דעתי כי דין התביעה כנגדה להידחות לפי שהתובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח חבותה של האם ואחריות ויפורט להלן. "הטעיית השמאי" 17. השמאי מר אריק אביגד, בעדותו מיום 6.2.12, ציין בין היתר, כי "יוסף" מנתניה התקשר אליו, כי הוא הגיע לדירה והיתה שם "גב' מבוגרת שהיתה בדירה גם כן ישבה שם..." (עמ' 16 ש' 8). הוא נשאל האם שוחח עימה והשיב: "לא. היא היתה חייכנית ולא דיברה. היא ישבה ולא זזה כל הביקור. ישבה בכסא..." (עמ' 19 ש' 14 וש' 21-22). 18. לא הוצהר על ידי השמאי אביגד כי הוא הוטעה להסיק מסקנות כלשהן מחיוכה של האם. השמאי ציין כי הנתבעת ישבה בכיסא ולא זזה כל משך ביקורו. אין מקום להסיק מהתנהגות הנתבעת בזמן ביקור השמאי, מעשה של הטעייה, או הצגה של מצג כלשהו. 19. אף לא הוכח ע"י התובעת בראיות ממשיות, מה היתה ההשפעה של שהיית הנתבעת בדירה, על ביקורו של השמאי, כאשר הדירה רשומה ממילא ע"ש יוסף לוי בלבד (ר' מוצג ת/1), וכיצד היא (התובעת) הסתמכה על נוכחות הנתבעת בדירה, כשיקול במערך שיקוליה, ליתן ההלוואה למתחזה. 20. קל וחומר שלא הוכח, כיצד נוכחות הנתבעת בדירה (על חיוכה ואי תזוזתה...) השפיעו על השמאי, אשר כל שבא הוא לעשות היה לשום את שווי הדירה. לא למותר לציין, כי השמאי אמר שהוא אינו נוהג לזהות אנשים באמצעי זיהוי (עמ' 16 שו' 4-5; עמ' 19 שו' 6-10). קבלת כספי ההלוואה 21. בכתב הסיכומים, טענה התובעת כאמור, כי הנתבעת קיבלה מבנה - הנתבע מס' 2 - חלק מהכספים שניתנו לו על ידה כהלוואה. ביסוס לחבות האם לתשלום כספי ההלוואה - מכוח דיני העקיבה, מוצאת התובעת בנספחים ט1 ו- ט2 לכתב התביעה - מכתבי הנתבע מס' 2 אליה. 22. בנספח ט1, מיום 22.4.08, נרשם בין היתר ע"י הנתבע מס' 2 כי המשפחה מעוניינת לכסות את החוב ולשלמו במלואו בהקדם (ר' למטה). נספח ט2 הינו אותו מכתב שנשלח פעם נוספת, יומיים מאוחר יותר. 23. הנתבע מס' 2 בעדותו ציין כי את הפקסים/נספחים ט1 ו- ט2 שלח לתובעת באמצעות מכשיר פקס' שהיה בחדרו בדירה ברח' ששת הימים 24/8 בנתניה. 24. הנתבע נשאל ע"י ב"כ התובעת למי התכוון בכותבו המשפחה והשיב "לאמא שלי". (עמ' 37 ש' 20-24). הוא נשאל בהמשך, מנין היו להם כספים להחזיר לתובעת והשיב: "חלק מהכסף שהתאפשר לי לקחת נתתי אותו לאמא שלי במזומן ביד ואמרתי לה זה עבור יוסף וחלק מהסכום הקטן שהפריש לי זה אני לקחתי והשתמשתי בו..." (עמ' 38 ש' 7-9). 25. כנספח א' לכתב התביעה, צורף מייל של הנתבע מס' 2, אשר נשלח אל התובעת ביום 24.8.08. במייל זה מציין הנתבע מס' 2, בין היתר, כי: "אני הייתי בקשר איתך להלוואה... שניתנה היתה בסך 85,000 דולר... נכון שקיבלתי מחברתכם אבל האמת היא שאחי יוסף לוי יזם את כל הענין... מה שנתתם לי כסף כנגד המשכון אני מסרתי לאחי יוסף והוא נתן לי חלק מהכסף..." (שם למעלה). 26. באיזו גרסה של הנתבע מס' 2 על ביהמ"ש ליתן אמון? זו המוקדמת בה מסר שנתן חלק מהכספים לאימו הקשישה? או לזו המאוחרת, בה טען שנתן את כל הכסף לנתבע (וקיבל חלק ממנו בחזרה)...?. איני נותן אמון בדברי רחמים כי נתן מכספי ההלוואה לאמו, לצורך מה? לא למותר לציין, כי הנתבעת בכתב תביעתה טענה כי נתבעת מס' 3 (אשר כנגדה עוכבו ההליכים), היתה זו שמשכה כספים ניכרים מכספי ההלוואה (ר' סעיף 17 לתצהיר גב' רוזנברג). לא הוכח כל קשר בין הנתבעת מס' 3 לנתבעים , לא כל שכן מעבר של כספים בינה לבינם . 27. על רקע הראיות שבו בפני, באשר לטיב מע' היחסים ששררה בין האם (הנתבעת) לבנה (הנתבע מס' 2) (ר: פרו' הדיון בעמ' 44 ש' 17-31 ועמ' 45 ש' 1-10), יקשה על ביהמ"ש לקבל את גרסתו הראשונה של הנתבע ס' 2 כגרסה אמינה. 28. כפי שיפורט בהמשך פסק הדין, אף יקשה על ביהמ"ש , ככלל , ליתן אמון בדברי הנתבע אשר מכוחם מבקשת התובעת לקשור את הנתבעים לפרשה בדרך (פתלתלה) זו או אחרת. בהעדר תימוכין ממשיים כלשהם או ראיות חיצוניות /אובייקטיביות לטענת הנתבע מס' 2 - בה איני נותן אמון - כי מסר חלק מהכספים לאמו הנתבעת. 29. אף הטענה כי האם ידעה את "הסיכון הגלום בבנה", כטענה אשר יש בכוחה להביא לחיובה של האם בהחזר ההלוואה, דינה להדחות. לא עלה בידי התובעת להוכיח קשר כלשהו של האם במעשה, במחדל או בידיעה למעשי בנה (הנתבע מס' 2) אל מול התובעת. האם אינה הבעלים הרשום של הדירות שמושכנו, ולפיכך לא ברור מה מצופה ממנה, אליבא דגירסת התובעת, לעשות בקשר עם הנתבע מס' 2, באופן שימנע ממנו להונות את התובעת על דרך התחזותו לאחיו? 30. בהנחה (שלא הוכחה!) כי האם הכירה את מצב הנתבע מס' 2 - והיתה מודעת לו - ועסקינן בנתבע בגיר (בן 55 במועד הרלוונטי), מהו מקור אחריותה למעשיו הפליליים? עד היכן ברצון התובעת למתוח את גבול "האחריות ההורית" בתיק זה?? 31. לא למותר אף לציין, כי הטיעון של "הכרת הסיכון הגלום בנתבע מס' 2", שהופנה כלפי הנתבעת, לא נטען כלל בכתב התביעה, כמו גם הטענה שהאם קיבלה חלק מן הכספים. סכום ביניים 32. טענות התובעת כנגד הנתבעת מס' 4 - לא הוכחו במידת הראייה הנדרשת. התובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח תביעתה כלפי הנתבעת, ולפיכך דינה להידחות. 33. ככל שהתובעת ביקשה להסתמך על עדות הנתבע מס' 2, לביסוס תביעתה כנגד הנתבעת, הרי שאין בידי ליתן אמון בעדותו (כפי שאף יפורט בהמשך) והסתמכות התובעת על דבריו, במקרה זה, הינה הסתמכות על "משענת קנה רצוץ". התביעה כנגד הנתבע 34. לכתב סיכומיה צירפה התובעת שני נספחים (מוצגים 1 ו- 2), בלא קבלת היתר. המדובר במעשה פסול. התעלמתי ממסמכים אלו ומהטקסט שליווה אותם בסיכומים. הלכה היא, כי צירוף ראיות לסיכומים הינו מעשה אסור (ר' ע"א 496/89 סאלם סלמה נ' אונ' בן גוריון פ"ד מה (4) 343, 347; ע"א 5080/90 קפלן נ' מנהל מס שבח, פ"ד מו (4) 561, 570; זוסמן לעיל בעמ' 513). 35. אין חולק כי הנתבע (יוסף לוי) לא היה האיש אשר עמד בקשר עם התובעת, הוא לא נפגש עם נציגיה ולא חתם בעצמו על מסמכי ההלוואה (ר' הצהרת ב"כ התובעת לפר' הדיון מיום 16.11.08 בת.א. (מרכז) 9435-09-08, עמ' 2 ש' 15-21; דברי ב"כ התובעת בדיון בתיק זה, בעמ' 28 לפר' ש' 12; עדות גב' רוזנברג בעמ' 28 לפר' ש' 5-6). ההליך הפלילי כנגד נתבע מס' 2 (רחמים לוי) 36. כנגד נתבע מס' 2 - רחמים לוי, הוגש לבית משפט השלום בנתניה כתב אישום, אשר תוקן נוכח גיבושו של הסדר טיעון (ת.פ. (נת') 21350-10-09). בכתב האישום המתוקן, יוחסו לנתבע מס' 2 עבירות של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר, קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבל דבר במרמה באישום הראשון, עבירות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף, התחזות כאדם אחר וקבלת דבר במרמה באישום השני, אותן עבירות כבאישום השני אף באישום השלישי, ובאישום רביעי אותן עבירות כמו באישום הראשון. 37. האישום הרביעי הנכלל בכתב האישום נוגע לפרשה נשוא התובענה דנן. האישום הראשון קשור לעדותו של עד הגנה מס' 1 מר אלמדווי (ר' עמ' 52-53 לפר'; ת/14). 2 האישומים האחרים עניינם הוצאת כספים ע"י הנתבע מס' 2, אשר התחזה כנתבע מס' 1 משני תאגידים בנקאיים. אישומים אילו מתייחסים לעבירות שבוצעו בחודש ספטמבר 2009. 38. לבית המשפט הוגש כמוצג ת/5 גזר דינו של הנאשם, מיום 25.4.00, לאחר שגובש הסדר הטיעון, לאור הודאת הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ב"כ המאשימה, בטיעונה לעונש ציינה, בין היתר, כי המדובר בנאשם שביצע את העבירות על רקע התמכרות להימורים. בקשר לתובעת כאן נטען כי זו מנהלת הליך אזרחי כנגד הנאשם. (עמ' 16 לפר'). ב"כ הנאשם ציינה ביחס לאישום הרביעי (הנוגע לפרשה דנן) כי הנאשם מודה ולוקח אחריות אך טוען שלאחיו מעורבות באישום, מה שלא מעלה או מוריד מאחריותו (עמ' 17). בסופו של יום נגזרו על הנתבע מס' 2, 30 חודשי מאסר בפועל, פיצוי בני הזוג אלמדווי בסך 4,000 ₪ ו- 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו. (למשמעות פסק דין פלילי כראייה במשפט אזרחי, ר': סע' 42(א) לפק' הראיות (נ"ח); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי פ"ד לד(4) 752). 39. יצוין, הנתבע מס' 2 בעדותו אישר, כי היו תקופות שהימר וביקש מאמו פעמים רבות כספים, היא עזרה לו והוא היה שב להמר (עמ' 44 ש' 17-29). 40. לצורך הוכחת אחריותו וחבותו של הנתבע (יוסף) בעוולת הרשלנות כלפיה, טוענת התובעת את הטיעונים דלקמן: א. באשר לחובת הזהירות המושגית - "הואיל ובעל נכס מסוגו של הנתבע 1 (יוסף לוי - ד.ח.) יכול לצפות שצד שלישי (מסוגה של התובעת) יסכים לשעבד זכויות בנכס כנגד התמורה כספית, קמה החובה המושגית". ב. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - הילוכה של התובעת הינו כזה: "לנתבע 1 תהא חובת זהירות קונקרטית אם ישתכנע בית המשפט... כי אדם סביר מהקטגוריה של המזיק, יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות למקרה הספציפי, את התרחשות הנזק כתוצאה מהמהלך הטבעי של העניינים". לשיטת התובעת בנסיבות הענין הנתבע 1 לא רק שהיה יכול לצפות את התרחשות הנזק, אלא הוא אף היה חייב לצפותו (ר' פרק ז/1 סע' 1-3). 41. לביסוס טענותיה לאחריות הנתבע מכח עוולת הרשלנות, טוענת התובעת כי אישיותו של הנתבע מס' 2 (רחמים), כמו גם עברו הפלילי העשיר היו ידועים לנתבעים, כי הוא סבל מנכות נפשית מאז שנת 1982, כי "הוכח במשפט" שהנתבע "ידע את הסיכון הגלום באחיו" (ר' בהרחבה פרק ז/2 סע' 4-8). 42. במסגרת טיעונה כי חובת הזהירות הקונקרטית הופרה (ר' פרק ח' על סעיפי המשנה שבו לסיכומים), מציינת התובעת כי מספיק שהנתבע היה נוקט באחד מהאמצעים הבאים, שאז היתה נמנעת התקשרותה עם הנתבע מס' 2: א. לא היה מאפשר לו להתגורר בדירה ולארח בה את נציג התובעת. ב. אם הנתבע לא היה נוהג בחוסר אכפתיות או בקלות ראש בתעודת הזיהוי שלו והופך אותה זמינה לזיוף. ג. אם הנתבע היה טורח לרשום הערת אזהרה בטאבו לטובת איש אמון שלו "כפי שנהוג במקרים של חשש לרמאויות" (ר' בהרחבה בעמ' 4-7 לסיכומים). עוולת הרשלנות - המסגרת הנורמטיבית 43. כדי לבסס קיומה של עוולת הרשלנות יש להוכיח כי חלה על המזיק (הנתבע מס' 1 - יוסף לוי) חובת זהירות כלפי התובעת, את הפרתה של אותה חובה - יסוד ההתרשלות, ואת הנזק שנגרם עקב אותה ההפרה (ר: סע' 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 145/80 ועקנין נ' מ.מ. בית שמש פ"ד לז(1) 113, 122). 44. בפסיקת ביהמ"ש העליון ניתן למצוא גישות שונות לניתוח יסודות העוולה, הנבדלות ביניהן בכלים להוכחת חובת הזהירות, בשאלת ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת קונקרטית ובסדר בחינת יסוד ההתרשלות ביחס ליסוד חובת הזהירות: לפי גישה אחת - יש מקום להבחין בהתאם למבחן הציפיות בין חובת זהירות מושגית לבין חובת זהירות קונקרטית (ר' ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר פ"ד לז(3) 757,768; ע"א 243/83 עיריית י"ם נ' גורדון פ"ד לט(1) 113, 129). לפי הגישה האחרת - נבחן למעשה קיומה של חובת הזהירות כמקשה אחת, באמצעות מבחן של קרבה בין המזיק לניזוק, לצד האבחנה האם צודק וסביר שתוטל חובת זהירות על המזיק (ר' ע"א 915/91 מ"י נ' לוי פ"ד מח(3) 45,66; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום פ"ד נח(3) 385, 408; ע"א 10078/03 שתיל נ' מ"י (19.3.07); ע"א 9313/08 אופנברג ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו (7.9.11)). 45. כן נפסק, כי על אף ההבדלים בין הגישות, חשוב להדגיש כי בכולן נודע מקום לשיקולי מדיניות באשר להיקפה של חובת הזהירות ושיקולים הנגזרים מזהות המזיק וכי נוסף על יסוד חובת הזהירות, יש כאמור להצביע על התקיימות יסוד ההתרשלות במסגרתו נבחנת השאלה, האם התנהגותו של המזיק היתה התנהגות החורגת מהאופן בו אדם סביר היה פועל באותן נסיבות, שאלה זו נבחנת בהתייחס לנסיבות המקרה הקונקרטי במשקפיים של מבחן הסבירות (ר' פרשת ועקנין לעיל, 131; ע"א 5604/94 חמד נ' מ"י פ"ד נח(2) 498, 507, פרשת אופנברג לעיל). 46. בסופו של תהליך הבדיקה, יש אף להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם (ר' סע' 64 לפקודת הנזיקין). יסוד זה נחלק לשאלה האם היה המעשה או המחדל הרשלני גורם בלעדיו אין (causa sine qua non) לנזק (קשר סיבתי עובדתי) ולשאלה, האם ההתרשלות היתה הסיבה המכרעת לנזק, הנבחנת באמצעות מבחני הצפיות, הסיכון או השכל הישר (קשר סיבתי משפטי) (ר' פרשת גורדון לעיל 142; פרשת ועקנין לעיל 134; ע"א 3139/05 כלפון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה (31.1.08)). 47. לאחר שבחנתי את הראיות שבאו בפני, נחה דעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע חב כלפיו בסכום התביעה, כולו או חלקו, מכוח עוולת הרשלנות, מפני כל אחד מן הטעמים דלהלן: א. לא הוכח בענייננו יסוד ההתרשלות. ב. לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבע הפר כלפיה חובת זהירות. ג. לא קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבע (שלא הוכחה) לבין הנזק שנגרם לתובעת ע"י רחמים, בהתאם להוראת סע' 64 לפקודה. 48. יצוין אף עתה, כי ביהמ"ש אינו נותן כלל אמון בעדותו של הנתבע מס' 2 - רחמים לוי בפניו. איני מוצא לסמוך ממצאים עובדתיים על עדותו או מכוח מכתביו. ענין לנו בעבריין מורשע (ר' סע' 36-38 לעיל), אשר הונה את התובעת כמו גם 2 תאגידים בנקאיים ואת בני הזוג אלמדווי. אדם שזייף מסמכים והתחזה לאחר, מהמר, אדם שהיושר והאמת רחוקים ממנו שנות אור. לא למותר לציין כי את העבירות כלפי הבנקים ביצע הנתבע מס' 2 בשנת 2009, לאחר שכבר נחשפו מעשיו אל מול התובעת בשנת 2007-2008 והוא הודה בהונאת התובעת (ר' נספח א' ונספח ט/1 לתצהיר התובעת). 49. כפי שעולה מן התיק הפלילי ואף בבימ"ש זה, המדובר באדם בעל בעיות הימורים קשות, אשר הן הובילו אותו מן הסתם לבצע את העבירות שביצע - בעדותו של עד כזה אין ביכולתי ליתן אמון! 50. לא באה בפני ביהמ"ש ראייה כלשהי באשר למהות פגיעתו הנפשית של הנתבע מס' 2 ומהם מאפייניה? ודוק, לא כל פגוע נפשית הינו גנב, שקרן, עבריין או מועד לבצע מעשים פליליים כלפי זרים , קל וחומר כלפי בני משפחתו מן המעגל הראשון. 51. גם מהות עברו הפלילי של הנאשם בחו"ל לפני עשרות שנים, לא הובררה עד תום. על כל פנים לא כל עבריין מורשע, מועד לבצע עבירה כלפי קניינו של אחיו, על דרך של זיוף תעודת הזהות שלו והתחזות לאח? 52. פרט לשני ההסכמים ת/3 ו- ת/4 שנחתמו בין הנתבעים 1 ו- 2 בחודש ספטמבר 2005 ובחודש ינואר 2006, לא הוצגה בפני ביהמ"ש כל ראייה מסייעת או תומכת, לעדות הנתבע מס' 2 באשר להידרדרות מע' יחסיו עם אחיו והסכסוך שנתגלע ביניהם (ר' עדותו בעמ' 39 ש' 19-32 ועמ' 40). גם טענות רחמים במייל ששלח מיום 24.8.08, כי יוסף תקף אותו או כי יוסף הוציא כספים מאמו בסך של כ- 300,000 ₪ שלוש שנים קודם לכן, לא הוכחו כלל. 53. עדות הנתבע מס' 2 בענין ההסכם, דברי האם לעו"ד תל צור, טענתו כי רימו את האם ושאר הטענות כמפורט לעיל ולהלן , הינם בגדר עדות יחידה של בעל"ד מעונין, נטולת סיוע ולא מצאתי אף מטעם זה, בנוסף לאחרים שהובאו, ליתן לה כל משקל. (ר' ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטים נ' פיירמנס פ"ד לג(2) 90). לא למותר לציין אף כאן כי איני נותן כל אמון מלא ומושלם בעדותו היחידה של רחמים (השווה: רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה (8.5.07)). 54. אני דוחה גרסת התובעת - שלא הוכחה - לפיה, התנהגותו של הנתבע (יוסף לוי) חרגה מהאופן בו אדם סביר היה פועל בנסיבות הענין: א. התובעת לא הוכיחה באיזה אופן מגורי רחמים בדירה בה ביקר השמאי, איפשרו את ההונאה שביצע רחמים. באם הדירה היתה דירה בה היתה מתגוררת רק הנתבעת , האם לא יכול היה נתבע מס' 2 - העבריין, להציגה בפני השמאי? ב. התובעת לא הוכיחה בראיות של ממש את הקשר בין מגורי רחמים בדירה (בה ביקר השמאי) לבין מתן ההלוואה. לשון אחרת לא נטען ע"י התובעת ואף לא הוכח על ידה, כי ככל שהמתחזה (רחמים) לא היה מתגורר בדירה, היא לא היתה מעניקה לו את ההלוואה. הסתמכות התובעת היתה על חווה"ד השמאית והנסח . ג. רישום הערת האזהרה - הינו טיעון שהוא בבחינת "חכמה לאחר מעשה". אדם אינו רושם הערת אזהרה בטאבו לטובת "איש אמון", מאחר ואחיו הינו עבריין אשר הורשע בחו"ל בעבר. לא הוכח ע"י התובעת כי עובר למתן ההלוואה פעל רחמים כלפי אחיו בהונאה או במרמה או התחזה לו. ד. לא הוכח על ידי התובעת בראיות ממשיות, כי עובר למתן ההלוואה לרחמים המתחזה, היתה מערכת היחסים בין הנתבעים 1-2, כזו אשר היתה צריכה להדליק "אורות אדומים" אצל יוסף, על כי אחיו מתכוון להתנכל לרכושו. תעודות הזהות 55. התובעת התייחסה בסיכומיה לסוגיית תעודות הזהות בפרק ח/4. לדבריה, יוסף נהג בחוסר אכפתיות או בקלות ראש בתעודת הזיהוי שלו "והפך אותה זמינה לזיוף". לדבריה, אילו נהג יוסף אחרת בענין זה, היה נמנע ממנה הנזק ( ר' לענין זה ומהיבט התובעת דווקא סע' 79-72 להלן ). 56. כעדה מטעם התובעת העידה בביהמ"ש הגב' איילה סויסה, מרכזת אשרות ומעמד במשרד הפנים בנתניה (ר' פרו' הדיון מיום 6.2.12 עמ' 21-26, ופרו' הדיון מיום 6.3.12 עמ' 47-51). העדה נשאלה לגבי נוהל הוצאת תעודת זהות חדשה, היא אישרה כי נתנה הודעה מיום 19.10.09 בפני שוטרת במסגרת ההליך הפלילי שנוהל כנגד רחמים (ר' ת/9). כמו כן, התייחסה העדה בעדותה לנספחי יט' לתצהיר מטעם התובעת. בין היתר, נשאלה העדה, ע"י ב"כ התובעת , כמה פעמים היא רואה אדם שבא אליה עם 7 תעודות זהות ב- 12 שנים, וזאת על סמך נסיונה בעבר, תשובתה "כן, יש אנשים שמאבדים" (עמ' 24 שו' 29-32 לפרו'). היא לא ידעה להשיב מהו אחוז של אנשים באלה באוכלוסיה. בהודעתה במשטרה (ת/9) ציינה העדה ביחס לבקשת יוסף לקבלת תעודת זהות מיום 23.1.08 (נספח יט/4), כי "אפשר לראות עוד בקשה מיום 23.1.08 שכבר אז לוי יוסף שאחיו לוי רחמים מתחזה אליו" (עמ' 2 ש' 2-4 להודעה). ב"כ הנתבעים הפנה אותה למסמך יט/4 והקשה מדוע בבקשה זו לא נכתב את שנאמר בחקירתה, תשובתה: "נראה לי שעל פי זכרוני היא הציגה בפני ת.ז. מזוייפת על סמך הזכרון שלי ולכן אמרתי לה שהתמונה לא זהה ומזה נבע שהתעודה מזוייפת. אני לא זוכרת לומר כיצד העדתי בשו' 3-4 באשר לכך שלוי יוסף טען שאחיו לוי רחמים התחזה אליו וזאת על רקע הבקשה מיום 23.1.08" (עמ' 25 ש' 21-26 לפרו'). בעדותה מיום 6.3.12 נשאלה היא ביחס לעדותה כאמור במשטרה לפיה אמרה שכבר ב- 23.1.08 יוסף טען שאחיו מתחזה אליו ומנין ידעה עובדה זו תשובתה "כנראה שזה היה בתיק ומסרתי את זה לחוקרת כי החוקרת מציינת שקיבלה מספר מסמכים מהתיק". היא נשאלה לפיכך, האם עדותה מתבססת על מסמך שראתה בזמן שמסרה את העדות והיא השיבה בחיוב. היא נשאלה, היכן זה רשום במסמך והשיבה "אולי הוא אמר את זה בע"פ לפקידה שהגיש אצלה כי במחשב זה לא רשום. אם היה רשום הייתי מביאה צילום מחשב, אולי אמר לפקידה וזה לא הוכנס למחשב. המידע הזה הועבר מהפקידה אלי, ידעו שאני עובדת מול המשטרה" (עמ' 50 ש' 2-11 לפרו'). 57. כמוצג ת/10 הוגש ריכוז בקשות ת"ז מטעם יוסף לוי במהלך השנים. בדיקת הנתונים מלמדת כי בימים 6.9.09, 23.1.08, 22.9.05, 14.1.01, 7.11.99 סיבת ההנפקה היתה עקב בלאי של התעודה. העדה, גב' סויסה, בהודעתה במשטרה (ת/9) ציינה לגבי הנוהל באשר לתעודת זהות בלויה כי המבקש להחליפה "חייב להביא את התעודת זהות הבלויה ואנחנו לוקחים את התעודה הישנה, לעיתים לוקחים תמונה בהתאם לדמיון" (עמ' 2 ש' 20-22 לפרו'). העדה נשאלה על ידי ב"כ הנתבעים איזה תעודה הוחזרה ביום 23.1.08 עקב בלאי והשיבה "תעודה שהוצאה בשנת ב-22.9.05" (עמ' 50 שו' 13-17). בת/10 מופיע פירוט של אבדני תעודת הזהות ב- 14.9.83, 8.7.97, 23.7.01, 22.9.05 ו- 8.8.06. הגב' סויסה העידה, כי כשאדם בא ומודיע שאבדה או נגנבה לו תעודת הזהות, הם מוציאים את התיק האישי שלו והם יכולים לזהות אותו גם על סמך דרכון, באם יש לו (עמ' 21 שו' 9-11; ת/9 עמ' 1 שו' 10-13). העדה אישרה על פי הנוהל (ת/2), כי בירור מעמיק נעשה רק במידה והתיק האישי של מבקש תעודת הזהות לא אותר. ביחס לפניה למשטרה, כאמור בסעיף ג.5 ו- ג.6 לנוהל, הרי שאלו נעשים רק אם אדם דיווח על אבדן תעודת זהות שלישית בתוך פרק זמן של שנה (עמ' 21 לפרו' שו' 24-32). 58. בפני ביהמ"ש הוצגו שתי תעודות זהות מזוייפות של יוסף. האחת הינה נספח ב' לתצהיר התובעת, תאריך הפקתה הינו 22.9.05 ושם האב נרשם "סאלם". תעודה שניה הינה מוצג נ/1, תאריך הפקתה הינו 3.7.01 ושם האב המופיע בה הינו "שלום". במהלך מתן הודעתה בפני השוטרת הוצג לגב' סויסה צילום תעודת הזהות על שם לוי יוסף שהונפקה ב- 22.9.05, היא אישרה כי תעודת זהות כזאת הונפקה על ידי משרד הפנים אך בצילום התעודה ניתן לראות כי בשם האב "סאלם" הכתב יותר גדול מהרגיל ומספר הזהות קטן יותר, דהיינו לוגו קטן יותר והתמונה שהוצגה בבקשה להוצאת התעודה אינה תואמת לתמונה בצילום שהוצג בפניה, ולפיכך התעודה המצולמת הינה מזוייפת (עמ' 1 שו' 16-24). 59. טענת רחמים הן בנספח א' לתצהיר התובעת (מייל מ- 24.8.08) והן בעדותו בביהמ"ש הינה כי אחיו יוסף היה זה שזייף את תעודות הזהות "מה שהוא עשה זה שהוא זייף את התעודת זהות בכך שהוא ביקש ממני רק לתת לו שתי תמונות אישיות ויש לו את החברים העבריינים שעשו את זה" (עמ' 41 שו' 18-19). טענה זו של רחמים לא הובא לה כל תימוכין והיא לא הוכחה במשפט . למעלה מכך, אף נראה שחקירת המשטרה שנעשתה לגבי האירוע, לא העלתה כל ממצאים באשר לטענתו באשר למעורבותו כלשהי של יוסף בזיוף תעודת הזהות שלו. 60. מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח התרשלות או התנהלות בלתי תקינה של יוסף לענין תעודות הזהות שלו. ראוי לזכור, כי חלק מאובדני תעודת הזהות (3) אירעו בשנות ה- 70', ה- 80' וה- 90' בתקופות שאינן רלוונטיות כלל לאירוע דנן. לא הוכח על ידי התובעת בראיות ממשיות כי יוסף נהג בתעודות הזהות שלו בקלות ראש או בחוסר זהירות ובאופן שהפך אותן ל"טרף קל" לרחמים. לא הוכח על ידי התובעת כי יוסף צפה או יכול לצפות שאחיו גונב את תעודות הזהות שלו. למעלה מכך, גם אם היה ניתן לומר שיוסף יכול היה לצפות גניבות שכאלה, עדיין היה על התובעת להוכיח ובטיעון בעלמא אין די, כי יוסף אכן לא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעת הנזק, ומהי ההתנהגות החלופית הנכונה שהיה עליו לנקוט , בהנחה שהוא היה מודע לכך שאחיו חומד את תעודת הזהות שלו. 61. בסופו של יום לא נמצא, במשקפי מבחן הסבירות, כל דופי בהתנהגותו של יוסף. למן הרגע שגילה את ההונאה (ככל הנראה בתחילת שנת 2008), פנה לתובעת ואף סר למשרד הפנים, תוך שהוא מתרה בפניהם על מעשי אחיו. ודוק - יוסף כאדם סביר, אף על רקע היכרותו את אחיו על מגרעותיו מזה שנים, אינו צריך ויכול לצפות מעשים פליליים מהותיים ומתוחכמים המבוצעים על ידי אחיו, כלפי צד ג', תוך התחזות אליו ופגיעה בקניינו. אף לא הוכח כי יוסף ידע כי אחיו גנב ממנו את תעודות הזיהוי או כי היה עליו לצפות גניבה שכזאת מצד האח. אי קיומה של חובת הזהירות 62. לענין קביעת קיומה של חובת זהירות כאמור, נדרשת עריכת שתי בחינות: בחינת החובה המושגית - אם בין סוג המזיקים אליו משתייך המזיק (יוסף לוי) לבין סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק (התובעת), קיימים "יחסי רעות", לענין סוג הפעילות אליו משתייכת פעילות המזיק ולענין סוג הנזקים שגרם המזיק. בחינת החובה הקונקרטית - האם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות, לענין הפעילות שהתרחשה בפועל ולענין הנזק שנגרם בפועל (ר' פרשת גורדון לעיל). 63. ב- ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי נ' מ"י ואח' (27/8/12) נפסק, בין היתר, בדומה כי: "הוכחתה של חובת זהירות קונקרטית מותנה בשני תנאי מצטברים: הראשון הוא קיומה של יחסי "שכנות" או "קירבה" בין המזיק לניזוק, והשני הוא כי אין שיקולי מדיניות אחרים, המצדיקים שלילת חובת הזהירות (ראו: "פרשת שתיל"). מבחן השכנות מתמצה בשאלה - האם הניזוק מצוי ב"מעגל" קרוב מספיק למזיק, על מנת להצדיק את הדרישה כי המזיק ייקח את הנזק שנגרם לניזוק כשיקול בפעולותיו..." (שם סע' 52, 53 לפסה"ד). 64. לא עלה בידי התובעת להוכיח בראיות של ממש, כי הנתבע מס' 1 חב לה והפר כלפיה חובת זהירות (כלשהי): א. התובעת לא הוכיחה בראיות ממשיות, ובטיעון משפטי גרידא אין די, כי מתקיימים "יחסי שכנות/קירבה" בינה - חב' למימון ומתן הלוואות חוץ בנקאיות, לבין הנתבע מס' 1 - בעל דירה, שלא חפץ כלל בשרותיה, ולא פנה אליה כלל! ב. התובעת לא הוכיחה בראיות של ממש, ובטיעון משפטי גרידא לא ניתן להסתפק , כי היא היתה מצויה במעגל קרוב לנתבע מס' 1, על מנת להצדיק את הדרישה כי נתבע זה כבעל דירה שלא חפץ כלל בשרותיה, ייקח את הנזק שנגרם לה - עקב פעילותו הפלילית של הנתבע מס' 2 - כשיקול בפעולותיו שלו. ג. לא ניתן להלום בנסיבות התובענה דנן, כי בין התובע (בעלים של דירה) לבין התובעת (חב' למתן הלוואה בשוק החוץ בנקאי) מתקיימים יחסי "רעות". תמהני כיצד ניתן לראות בנסיבות תובענה זו, בנתבע מס' 1 "שכן" של התובעת? במסגרת איזו מע' שיקולים צריך היה הנתבע מס' 1 לקחת בחשבון, כי תאגיד חוץ בנקאי עלול להיפגע באם הוא לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים? אמצעי זהירות כנגד מה. לא הוכח ע"י התובעת, כי קודם למתן ההלוואה לרחמים, נשקפה ממנו כלפי קניינו של אחיו - יוסף מסוכנות כלשהי, שממנה היה צריך לחשוש הנתבע מס' 1 ולהבטיח עצמו ואולי צד ג' מפניה? ד. סבורני, כי בנסיבות תובענה זאת, אף מכוח שיקולי מדיניות משפטית ראויה, אין זה צודק וסביר לפקוד על הנתבע מס' 1 - חובת זהירות כלפי התובעת - חברה שעיסוקה מתן הלוואות לאלה המצויים במצוקה כספית, וזאת נוכח מעשיו הפליליים החמורים של הנתבע מס' 2 לסוגיהם (ר' גם: סע' 38- 36 לעיל ו- סע' 69-75 להלן). אי קיומו של קשר סיבתי 65. דין תביעת התובעת כנגד הנתבע מס' 1 להידחות, אף מן הטעם שלא עלה בידיה להוכיח כי קיים קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התרשלותו של יוסף (שלא הוכחה) לבין הנזק שנגרם לה. 66. מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64 (2) לפקודה, לפיהם לא תוטל אחריות על אדם אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". "הסיבה המכרעת" נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן 3 מבחנים חלופיים: א) מבחן הציפיות ב) מבחן הסיכון ג) מבחן השכל הישר (ר' ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה פ"ד לח (3) 1). 67. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן, על דרך הכלל, בהתאם למבחן ה"סיבה בלעדיה אין" ("מבחן האלמלא"). בענייננו אנו ולאור המפורט לעיל, סבורני כי לא קיים קשר סיבתי עובדתי בין התרשלותו של יוסף (שלא הוכחה!) לבין נזקה של התובעת. מעשיו של רחמים הם שגרמו לנזקי התובעת והם "הסיבה בלעדיה אין" לאותם נזקים. אלמלא פעל יוסף באופן הפלילי כפי שפעל, לא היו נגרמים לתובעת נזקיה. אחרת וביחס ליוסף - הנתבע מס' 2, לא עלה בידי התובעת להוכיח בראיות של ממש, להבדיל מטיעון גרידא. "קשר סיבתי משפטי" 68. מבחן הציפיות - סבורני כי בנסיבות תובענה זאת, ועל רקע הראיות שבאו בפני, לא הוכח כי הנתבע מס' 1 כאדם סביר (בעל קניין) היה צריך לצפות כי התרשלותו (איזו? שלא הוכחה!) תביא לנזק לתובעת - תאגיד חוץ בנקאי, וזאת כאשר ברקע האירועים, "מתערב" רחמים ("הגורם הזר"), כאשר ספק ניכר הוא האם התערבותו של האח רחמים (מעשיו הפליליים) יכלו לבוא בגדר צפייתו הסבירה של יוסף. 69. מבחן הסיכון - איני סבור כי בנסיבות תובענה זאת, הוכח על ידי התובעת בראיות ממשיות (להבדיל מאמירה משפטית גרידא) אם התוצאה המזיקה (מתן ההלוואה לרחמים) היתה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל מעשיו של רחמים. אף כאן המקום להדגיש, כי קביעותי בפסה"ד דלעיל, הינן כי לא הוכח רבב ממשי בהתנהגות יוסף. טיעוני התובעת בעלמא כנגדו, שלא נתמכו בראיות ממשיות, לא היה בהם די. 70. מבחן השכל הישר - בבסיסו של מבחן זה נשאלות השאלות האם התכונות המאפיינות את ההתרשלות תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה, או שמא התערבותו של הגורם הזר שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר. לשיטתי, בתיק זה, נוכח מעשיו הפליליים החמורים של רחמים, בגינם נשפט, הורשע ונדון לעונש מאסר משמעותי בפועל, השכל הישר מחייב הגעה למסקנה כי התערבותו שלו - כגורם זר - שוללת קיומו של קשר סיבתי בין מעשי ומחדלי יוסף (שלא הוכחו) לבין התוצאה המזיקה. 71. לסכום סעיף משנה זה, סבורני כי מעשיו הפליליים המכוונים והחמורים של האח רחמים, ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשיו ומחדליו של יוסף (ככל שנמצא במעשיו התרשלות כלשהי), בהיותו גורם מתערב זר, כהגדרתו בסע' 64 (2) לפק', ובשל העדר ציפיות מצד הנתבע מס' 1. אין חולק, כי אשמו (תרתי משמע) של רחמים הינו הסיבה המכרעת לנזק. יש מקום לקבוע כי בענייננו חל הכלל לפיו המעשה הפלילי שביצע רחמים ניתק את הקשר הסיבתי בין כל התרשלות נטענת של יוסף, לבין הנזק שנגרם לנתבעת , זאת לפי שהמעשה הפלילי המסויים שביצע יוסף, לא היה צפוי . אחרת לא הוכח על ידי התובעת (השווה: ע"א 4473/93 יער זאב נ' הסנה (נבו - 9.6.96)). אשם תורם מצד התובעת 72. ב"כ הנתבעים בסיכומיו הביע תמיהה רבתי באשר לאופן התנהלותה של התובעת אל מול רחמים (המתחזה) טרם מתן ההלוואה (ר' פרק ב' לסיכומיו, ובמיוחד סע' 7, 8ז', ח', ט', י"ב, י"ג, י"ד, ט"ו). 73. הלכה היא, כי מבחינה עיונית טענת ניתוקו של הקשר הסיבתי שונה מהגנת האשם התורם, חרף תוצאותיהן הדומות לעיתים של שתי הטענות (ר' ע"א 4697/05 גדאו ואח' נ' דודאי ואח' (27.8.12)). ככלל בכדי לקבוע קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק (התובעת) כאדם אחראי ובזהירות סבירה (ר' ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 21-22). מבחן האשם התורם אינו אלא מבחן ההתרשלות הקבוע בסעיף 35 לפקודה - מבחן האדם הסביר (ר' פרשת ועקנין לעיל). 74. ככלל לאחר שנקבע קיומו של אשם תורם לניזוק, תחולק האשמה על פי מבחן האשמה המוסרית. על פי מבחן זה יש להשוות את מעשי רשלנותם של הצדדים או מחדליהם זה מול זה, תוך התבוננות אל נסיבות המקרה (ר' ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם פ"ד לח (1) 72, 81-82). בחינה זו אינה עניין שבמדע מדויק והיא כוללת בתוכה את הצודק והנכון בעיני ביהמ"ש בנסיבות העניין (ר' ע"א 5850/10 דפרון נ' עזבון גולובין (15.4.12)). 75. יש לטעמי ממש בטיעוני הנתבעים, כי התובעת לא נהגה, בנסיבות תובענה זאת, כחברת הלוואות חוץ בנקאיות אחראית, סבירה וזהירה. 76. נציגת התובעת גב' רוזנברג ציינה בעדותה, בין היתר, כי "... מי שבא אלינו לא יכול לקבל הלוואה בבנק, כי הוא מוגבל בבנק, כי יש לו תיקים בהוצל"פ..." (עמ' 31 ש' 16-19). כן ציינה העדה, כי הלווים שבאים בשערי התובעת הינם לווים בעלי רמת סיכון גבוהה מאוד (עמ' 31 ס' 20-21). 77. אין חולק, כי לווים ברמת סיכון גבוהה מחייבים טיפול זהיר, צמוד וקפדני. לא כך משתקפים הדברים בהתנהלותה של התובעת אל מול רחמים, בענייננו אנו: א. תמרור אזהרה ראשון - הכיצד זה לווה "שקוע בחובות" שנדרש להלוואה חוץ בנקאית (שתנאיה הכספיים קשים יותר מתנאי הלוואות החלים בבנק רגיל), מוגבל לטענתו בבנקים, מחזיק בשתי דירות נטולות כל שיעבוד, עיקול וכד'?? ב. תמרור אזהרה שני ומהותי - הוכח כי הנתבע מס' 2 - רחמים - הזדהה בפני נציגי התובעת כאחיו יוסף - באמצעות שתי תעודות זהות שונות ! (מבחינת הכתוב בהן - בפרטי שם האב ). התובעת ונציגיה לא איתרו עובדה זאת בזמן אמת - אין חולק כי אם היו עושים כן, ההלוואה לא היתה ניתנת !! (ר' נספח "ב" לכתב התביעה, אל מול מוצג נ/1; עדות גב' רוזנברג בעמ' 29 ש' 13-25 ועמ' 30 ש' 11-28 ; ת/9 למטה ). 78. מצופה מהתובעת כתאגיד הלוואות חוץ בנקאי, שקהל לקוחותיו הינם לווים בסיכון גבוה מאוד, שתעמוד על המשמר ותיבחן כל פרט ומסמך באורח מקצועי, זהיר ומוקפד . למרבה הצער לא כך פעלה התובעת בענייננו - יכול ואצה לה הדרך ליתן למתחזה את ההלוואה שביקש. אך גם בקיום תכליתה העיסקית, אל לה לתובעת לשכוח את חובתה לנהוג בזהירות, באחריות ובשיקול דעת מקצועי בסינון ובבחינה מעמיקה של טיב הלקוחות וטבעם. 79. בנסיבות העניין ובהינתן האמור, וככל שהיתה נמצאת רשלנות כלשהי מצד הנתבע מס' 1, הרי שזו לטעמי כאין וכאפס לעומת רשלנותה של התובעת כגוף כלכלי, מקצועי, בעל הידע ,הגישה למקורות מידע ,והמיומנות, אשר בפניה עמדו ראיות של ממש - בזמן אמת, לכך שהאדם שלפניה מתחזה הוא, ולכל הפחות טעון בדיקה מקיפה, נוכח השימוש שעשה, בהתנהלות מול נציגיה, בשתי תעודות זהות שונות! סוף דבר 80. דיני הרשלנות בארץ אינם מטילים אחריות מוחלטת לא על יוצריהם של סיכונים ולא בכלל ורק בהתקיים: קיומה של חובה, הפרתה וגרימת נזק תוך קיומו של קשר סיבתי, יחוב אדם בעילת הרשלנות (ר' ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם פ"ד מט (1) 102). מסקנתי הינה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את שלשת התנאים המצטברים הנ"ל. 81. הלכה היא, כי לא די באמפתיה שמעורר הניזוק או באנטגוניזם שמעורר המזיק על מנת להקים חבות נזיקית. גם עצם היווצרות הנזק אינה בבחינת יסוד מספיק להתקיימותה של עוולת הרשלנות שהרי "טרם הגענו בגדרי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לאחריות (מוחלטת) של אדם בגין כל סיכון שהוא יוצר" (ר' פרשת סבג לעיל ; פרשת דורנבאום לעיל). 82. המובא לעיל נכון וישים אף כאן . התובעת , נוכח העובדה כי ההלוואה ניתנה לרחמים במישרין, ומתוך ידיעה כי זה "העלים" את הכספים והסיכויים לגבותם ממנו אפסיים, משליכה יהבה על תובענתה כנגד הנתבע מס' 1 (בעל נכסי המקרקעין), תוך שהיא מסתמכת על היותה "הצד הניזוק". 83. עם כל האמפתיה לתובעת (התאגיד החוץ בנקאי) שעיסוקה מתן הלוואות ללוים בסיכון גבוה, נראה כי במקרה דנן התממש הסיכון ומולה ניצב עבריין שהונה אותה אותה בכחש. ברם אולם לא מצאתי בתיק זה, טעם מספיק ועילה להשית על הנתבעים 1 ו-4 חבות, מכוח מעשי הנתבע מס' 2 (רחמים), "הגורם המתערב הזר", אף ונוכח רשלנותה הרבתי של התובעת עצמה. 84. גם אם היה עולה בידי התובעת להוכיח בנסיבות תובענה זאת ונוכח הרשעת רחמים בפלילים, כי קיימות חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) מצד יוסף וכי הוא הפר כלפיה חובה זאת, עדיין לא עמדה התובעת בנטל השכנוע להוכיח את צפיותו של הנזק, לא בהיבט הפיזי ולא בהיבט הנורמטיבי (ר' ע"א 7021/99 עזבון ויצמן נ' סלע פ"ד נו (1) 822). 85. אשר על כן, ומפני כל המובא בפסק דיני זה, מצאתי לדחות את התובענה כנגד הנתבעים. 86. ככל שהדבר בסמכותי, הנני מורה כי צו המניעה אשר ניתן על נכסי המקרקעין המפורטים בסע' 3 , יבוטל. מטעמי זהירות, ישקול ב"כ הנתבע האם אין מקום לפנות לביהמ"ש המחוזי מרכז, בבקשה להורות על ביטול צו המניעה, בגדרי התיק שנדון שם, שכן צו המניעה ניתן על ידי בימ"ש הנ"ל . 87. התובעת תשלם לנתבעים 1 ו-4, בגין שכ"ט עו"ד, סך כולל של 40,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין למשרד בא כוחה. זכות ערעור כחוק.הוספת ראיותסיכומיםראיות חדשותמסמכיםראיות