המבחן העיקרי, שעל פיו קובעים אם תביעה פלונית ראויה לבוא בתחום המרצות הפתיחה, הוא, אם בירורה בדרך זו נוח ויעיל. ההוראות, הכלולות בתקנות סדרי הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, והמגדירות אילו נושאים ניתן לברר בהמרצת-פתיחה, אינן רשימה סגורה: ע"א 206/79 [1], בעמ' 320 מול אות השוליים ב. אדרבא, אפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה. היעילות והנוחות הן המהוות את המבחן הקובע הכמעט בלעדי כמבואר, ועל-פי מבחן זה שוקל בית המשפט את דרך הדיון המתאימה למקרה שלפניו. אין גם כל רע בחלוקתן של תובענות לשני סוגים: אלה שבירורן קל ופשוט ועל-כן הן ראויות להידון בהמרצת-פתיחה, ואלה שבירורן מסובך ומצריך שמיעת ראיות במידה המצדיקה הליך בסדר דין רגיל. בר"ע 207/87 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נתניה נ' לוטקר, פ"ד מא(2) 304 (1987) ראו גם ע"א 206/79 ריטברג נ' נסים, פ"ד לד3) 314 (1980); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 104 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). על יסוד עקרונות אלו נפסק כי כאשר הדיון אינו כרוך בבירור עובדתי מורכב, ניתן להגיש גם תביעה למתן צו עשה בדרך של המרצת פתיחה (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם במאגרים, 25.3.10); ה"פ (מחוזי ת"א) 250/08 חברת ברוקרטוב בע"מ נ' חברת גוגל ישראל בע"מ (פורסם במאגרים, 7.1.09)). המרצת פתיחהצוויםצו עשה