מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו זמני למניעת נקיטת הליכי גבייה: לפני בקשה למתן צו זמני למניעת נקיטת הליכי גבייה נגד המבקש על ידי המשיבה 1. עוד מבוקש ליתן כל צו הנדרש לשם שמירת המצב הקיים ומניעת דיספוזיציה במערכת היחסים בין המבקש למשיבה 1. השתלשלות העניינים בקצרה: 1. המבקש עוסק בפרסום חוצות. בשנת 1985 אישרה המשיבה 2 למבקש להציב שני שלטי חוצות בתחומה, תמורת אגרת שילוט ותמורת פרסום תכנים לתועלתה. השלטים הוצבו ברחוב מוצקין (רחוב המקשר בין סביון ליהוד) וברחוב העצמאות. לטענת המבקש, לאחר כ- 10 שנים, נוכח עבודות פיתוח שביצעה משיבה 2 במקום, ניתן לו אישור, בעל פה, לשנות את מיקום השלטים ולהעבירם אל רחוב אחר (מרחוב העצמאות ביהוד לרחוב מוצקין ביהוד), כך שבפועל שני השלטים הוצבו ברחוב מוצקין, כאמור, רחוב המקשר בין סביון ליהוד. בשלב מסוים לאחר מכן התבקש המבקש, על ידי עיריית יהוד, להסיר את השלטים נוכח עבודות פיתוח שנעשו באזור, על ידי עיריית יהוד. בסוף שנת 2009, ולאחר שהוסרו השלטים, התקבלה אצל המבקש דרישה לתשלום אגרת שילוט מטעם משיבה 1, אשר התייחסה לשלטים המוזכרים לעיל, בגין השנים 2007-2009, בסך 276,134 ₪. ביום 28.10.2009 שלח המבקש מכתב תשובה למשיבה 1 הדוחה דרישה זו, אך לא נענה. בחלוף שנתיים, בתאריך 10.8.2011 התקבל אצל המבקש מכתב נוסף ממשיבה 1, בו חזרה על דרישת החוב, כאשר הסכום הנקוב לתשלום תוקן ל- 340,461 ₪. לאחר דין ודברים בין הצדדים נוכח המבקש כי משיבה 1 דוחה טענותיו בנוגע לחוב, ומשכך פנה בעתירה מנהלית לבית משפט זה. במסגרת העתירה המנהלית פנה המבקש בבקשה לצו מניעה זמני דנן. טענות מבקש הצו: 2. טענתו העיקרית של המבקש היא כי במהלך כל השנים, מאז הוצבו השלטים ועד ההחלטה להסירם, התנהל המבקש מול עיריית יהוד, משיבה 2, היא שגבתה ממנו את אגרת השילוט, ועמה עמד בדין ודברים במהלך השנים בנוגע לשינויים שהתרחשו לאורך ציר הזמן. דרישת התשלום מאת משיבה 1 התקבלה אצלו, לטענתו, בתדהמה כאשר מקור הדרישה אינו ברור לו והיא עומדת בניגוד למצב העובדתי במקום. עוד טוען הוא כי גובה החיוב אינו פרופורציונאלי ואינו עומד בקנה אחד עם רווחיו המצומצמים לאורך השנים. המבקש טוען כי יש להעניק לו את הסעד המבוקש שכן אם יחלו הליכי הגבייה על ידי משיבה 1, ישתקו אלה את עסקיו, מקור פרנסתו, יביאו לעיקולים, הגבלות חשבון והליכים נוספים, זאת כאשר יש לו הגנה טובה מפני דרישה משיבה 1 והיא עתידה להתברר במסגרת בירור העתירה שהגיש. מוסיף וטוען המבקש כי למשיבה 1 לא ייגרם נזק אם יתברר כי דרישתה מוצדקת והיא תוכל לגבותה בעתיד, לאחר שהשתהתה בגבייתו מספר שנים. תגובת משיבה 1: 3. משיבה 1 טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף משני טעמים: טעם ראשון - חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי שכן לטענתה, המבקש ידע על החוב משך שנים ארוכות, אך עשה דין לעצמו ונמנע מלשלמו ולא תקף את עצם הדרישה במסגרת האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו ובמועדים הקבועים בחוק. זאת ועוד, לטענתה, המבקש ביקש לקיים פגישה עם נציגי משיבה 1 כדי להגיע להסדר תשלומים המקובל על הצדדים, אך לא הגיע לפגישה שנקבעה. טעם שני- אי גילוי נאות. לטענת המשיבה 1 המבקש מציג בעתירתו ובבקשתו תמונה חלקית תוך שהוא מסתיר עובדות מהותיות ומסמכים, ולא גילה אסמכתא המעידה על תשלומיו למשיבה 2 בעד אגרת שילוט, על אף דרישת משיבה 1 כי יעשה כן. מוסיפה היא כי לאחרונה טען המבקש כי התברר לו שהתיק העוסק בענייניו אצל משיבה 2 אינו בנמצא. בהעדר הוכחת לטענתו המרכזית, כך לשיטת משיבה 1, כלל טענותיו נטענות בעלמא ויש לדחותן. 4. לגופה של הבקשה טוענת משיבה 1, כי הן מבחינת מאזן הנוחות והן מבחינת סיכויי העתירה, יש לדחות את הבקשה. לטענתה, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ודי בזאת כדי לדחותה על הסף, ואין בהתכתבויות בין המשיבה 1 לבין המבקש כדי לבטל טענה זו משום שבכל התכתבויותיה עמדה משיבה 1 על תשלום החוב, ללא קשר למחלוקות בינה לבין משיבה 2. מוסיפה וטוענת משיבה 1 כי הליכי הגביה המנהלית ננקטו בסמכות ועל פי דין, בסבירות ובהגינות, ואין מדובר בגחמה בלתי סבירה של הרשות. כמו כן, אי גבייה כמבוקש בעתירה, משמעה פטור שלא כדין ואפליית יתר תושביה לרעה. משיבה 1 מדגישה כי המבקש טוען טענות בעלמא ללא פירוט מספיק וללא הצגת אסמכתאות ויש גם בכך כדי להראות על סיכוייה הנמוכים של העתירה. 5. לעניין מאזן הנוחות טוענת משיבה 1 כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ולטובת תושביה וכי למבקש לא ייגרם כל נזק אם יגבו ממנו אגרות השילוט, שכן בעתיד תעמוד לו עילה חוזית כנגד משיבה 2 והוא יוכל להיפרע ממנה. תגובת משיבה 2 לבקשה: 6. משיבה 2 אינה מתנגדת למתן צו כמבוקש. לטענתה, הליכי הגבייה בהם נקטה משיבה 1 הם בניגוד לעמדתה שכן אלה נעשו בניגוד להסכמים בינה לבין משיבה 1 כדלקמן: לטענת משיבה 2, השטח בו הוצבו השלטים שבנדון נמצא בשטח שיפוטה של משיבה 1 וגובל בשטח שיפוטה של משיבה 2. ואולם, במשך 25 שנים, מאז הוצבו השלטים ב1985 ואף קודם לכן, סוכם בין העיריות כי השטח דנן יימסר לחזקתה וניהולה של משיבה 2, היא עיריית יהוד. מאז, עיריית יהוד היא זו שתחזקה את השטח ובצעה בו עבודות פיתוח כגון סלילה, גינון, תאורה, השקיה וכיוצא באלה, במימונה היא בלבד, כולל הוצאות בגין חשמל ומים. המשיבות נהגו במשך 25 שנים לאור הסכם זה וההכנסות שהתקבלו מהאגרה בעד שילוט בשטח, שימשו למימון חלק מההוצאות הגבוהות בהם נשאה משיבה 2 לשם פיתוח ותחזוקת השטח. לאחרונה נחתם הסכם נוסף בין המשיבות לביצוע עבודות פיתוח במקום, בו נקבע כי עיריית יהוד תישא בכ- 2/3 מהוצאות הפיתוח שעומדות על מאות אלפי שקלים חדשים. לעניין השלטים נשוא העתירה טוענת משיבה 2 כי מעולם, עד שנת 2007, לא דרשה משיבה 1 אגרה בעד שלטים אלה, ועשתה כן לראשונה בשנת 2007, רק לאחר שאלה הוסרו עקב עבודות פיתוח שבצעה עיריית יהוד במקום. דרישה זו, נוכח ההסכם בין הצדדים ולאחר ששלטים אלה הוסרו, הינה בלתי סבירה וגובלת בחוסר חוקיות, לטענת משיבה 2. עוד לטענתה, שלחה היא למשיבה 1 מכתב המבהיר עמדתה, בדומה לתגובה זו, אולם לא קיבלה מענה עד מועד מתן תגובתה. דיון: 7. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובנספחים שהוגשו לבית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. בבוא בית המשפט לבחון האם במקרה שלפניו מתקיימות הנסיבות המצדיקות מתן סעד זמני במסגרת צו מניעה, אשר מטרתו הקפאת המצב הקיים ומניעת דיספוזיציה ביחסים בין הצדדים, עליו לבחון מהם סיכויי העתירה שלפניו ומהו מאזן הנוחות בין הצדדים - למי נוטה הכף בשאלת הנזק שייגרם לכל אחד מהצדדים אם יינתן הצו המבוקש. סיכויי העתירה: 8. טענתו העיקרית של המבקש, כפי שצוינה לעיל, היא כי במשך כ- 25 שנים עיריית יהוד היא זו שגבתה ממנו את האגרה בעד הצבת השלטים במקום ועימה עמד בדין ודברים בנוגע להצבת השילוט לאורך עשרות שנים. טענה זו גובתה במלואה בתגובת עיריית יהוד. גם מהתמונות שצורפו לבקשה ניתן להתרשם כי על גבי השלטים הועברו מסרים מעיריית יהוד לתושביה, כברכת שנה טובה מראש העיר וכיוצא באלה, וגם בזאת יש לתמוך בטענות המבקש ומשיבה 2. מכאן, ולעת הזו,אין ממש בטענות המשיבה 1 בנוגע לסיכוייה הנמוכים של העתירה להתקבל, , כך גם לענין טענתה בדבר דחיית הבקשה על הסף מטעמי אי גילוי נאות. 9. לעניין טענת משיבה 1 לדחייה על הסף מטעמי חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, הרי שאם תתקבל טענת המבקש וטענת משיבה 2 לפיהן שולמו האגרות כסדרן למשיבה 2, עמדה למבקש הזכות להתנגד לדרישת משיבה 1 בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו, והימנעותו מתשלום נוכח כך, שעה שפעל במישור החוקי להוכחת טענתו, אינה עולה לכדי עשיית דין עצמי. מאזן הנוחות: 10. טוענת משיבה 1 כי אם תתברר נכונות טענות המבקש, הרי שתעמוד לו, בבוא הזמן ולאחר שיישא בתשלום למשיבה 1, זכות תביעה חוזית אל מול משיבה 2. ואולם, בבחינת עמידותן הכלכלית של המשיבות, אל מול כושרו הכלכלי של המבקש, אף מבלי שהובאו ראיות למצבו הכלכלי, הרי שיש להניח כי תשלום כפול כאמור, אם אכן יתברר כתשלום כפול, יש בו כדי להביא לפגיעה כלכלית במבקש, שאינה מוצדקת כלל ועיקר נוכח העולה ממסמכי העתירה הקיימים. סוף דבר: 11. הבקשה מתקבלת. ניתן צו מניעה זמני נגד המשיבה 1מלנקוטבהליכי גביהנגד המבקש. למען הסר ספק, אם ננקטו הליכי גביה, יש לבטלם. הצו יעמוד בתוקפו עד למתן פסק דין בעתירה. המשיבה 1 תישא בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך 7,500 ₪.הליכי גביהצווים