מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פציעה קשה של עובד באתר בניה: 1. בפניי כתב תביעה, אשר הוגש על ידי התובע ועל ידי המוסד לביטוח לאומי כנגד אשר פויכטונגר בע"מ (להלן: "פויכטונגר"), כנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (המבטחת של פויכטונגר) (להלן: "מגדל") וכנגד דניה סיבוס בע"מ (להלן: "דניה סיבוס"), וכן הודעת צד שלישי, אשר נשלחה על ידי דניה סיבוס כנגד פויכטונגר וכנגד מגדל, וכן כנגד נכסי זיסאפל בע"מ וכנגד המגן חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המגן"). העובדות הצריכות לעניין 2. דניה סיבוס הינה חברה קבלנית, אשר הקימה מבנה תעשיה ברח' ראול וולנברג 24 בתל אביב (להלן: "האתר"), ואילו פויכטונגר ביצעה באתר הבניה את עבודות החשמל, כקבלן משנה של דניה סיבוס. 3. התובע היה מנהל עבודה באתר מטעם פויכטונגר, ולמעט מנהל הפרוייקט מטעם פויכטונגר, שלא שהה באתר באופן קבוע, היה התובע העובד הבכיר באתר מטעם פויכטונגר (עמ' 137 לפרוטוקול, שורות 32-30). 4. בתאריך 25.7.99 נכנס התובע לחדר המפוחים הממוקם באחת מקומות המרתף של המבנה, ונפל לתוך פיר בעומק של כארבעה מטרים. התובע נפצע קשה כתוצאה מנפילתו, ומכאן התובענה שהגיש כנגד מעבידתו - פויכטונגר וכנגד הקבלן הראשי באתר - דניה סיבוס, כאשר לטענתו הם האחראיים להתרחשות התאונה ולנזקיו. 5. דניה סיבוס הגישה הודעת צד שלישי כנגד פויכטונגר וכנגד נכסי זיסאפל וכן כנגד מבטחיהן וכנגד המגן. באשר למגן - הודעת צד שלישי הוגשה משום שבמועד הרלבנטי לתאונה נשוא כתב התביעה ביטחה המגן את דניה סיבוס בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי, שמספרה 60006062/99 (להלן: "פוליסת המגן"), ועל כן טוענת דניה סיבוס, כי היא זכאית לשיפוי מאת המגן הן בשל היותה המבטחת שלה. המגן טוענת לקיומם של כפלי ביטוח, אשר על פיהם יש לחשב את התשלומים בהם תחוייב בהתאם לפוליסה האמורה. באשר לפויכטונגר - הודעת צד שלישי הוגשה בהתבסס על הוראות הסכם, אשר נחתם בין דניה סיבוס לבין פויכטונגר בתאריך 6.4.99, שעניינו ביצוע עבודות החשמל באתר. (להלן: "הסכם דניה סיבוס - פויכטונגר"). בהתאם לסע' 9 להסכם זה, קיבלה על עצמה פויכטונגר את מלוא האחריות לכל תביעה, דרישה, או טענה כנגד פויכטונגר, או כנגד דניה סיבוס, עקב אי קיום הוראות הבטיחות. כמו כן, ובהתאם להסכם זה, קיבלה על עצמה פויכטונגר באופן מלא ובלעדי את האחריות לכל תאונה, חבלה, או נזק גוף, אשר ייגרמו לכל גורם שהוא כתוצאה מעבודתו, או עבודת מי מטעמו, בין אם התרשל בביצועה ובין אם לאו, ובכך שחררה למעשה פויכטונגר את דניה סיבוס מכל אחריות, או חובה לפי פקודת הנזיקין. בנוסף, התחייבה פויכטונגר לפצות ולשפות את דניה סיבוס בגין כל נזק שייגרם לה, לרבות תשלומים והוצאות שתישא בהם עקב הליך משפטי שייפתח כנגדה על ידי גורם כלשהו, לרבות על ידי עובד של פויכטונגר. עוד התחייבה פויכטונגר, כי דניה סיבוס תיכלל בפוליסה שלה כמבוטחת נוספת. באשר למגדל - הודעת צד שלישי כנגדה הוגשה על סמך היותה המבטחת של פויכטונגר במסגרת פוליסת חבות מעבידים וביטוח צד שלישי. באשר לסהר - הודעת צד שלישי כנגדה הוגשה כנגדה בתוקף היותה המבטחת של נכסי זיסאפל. התאונה 6. לצורך קביעת קיומה של אחריות בנזיקין, יש לקבוע את אופן התרחשות התאונה, ומכאן לגזור את המסקנות בדבר קיומה, או אי קיומה של רשלנות, לרבות קיומו, או אי קיומו של אשם תורם. 7. במאמר מוסגר אציין, כי למרות הגשת הודעת צד שלישי, לא נפתחה חזית אמיתית בין הנתבעים - שולחי ההודעות לבין הצדדים השלישיים, וזאת בשל הצטרפותו של המוסד לביטוח לאומי לתובענה כתובע נוסף, עובדה שדרבנה את הנתבעים וצדדים שלישיים לעשות את המיטב כדי להטיל על פויכטונגר את עיקר החבות, שכן, כפי שיבואר בהמשך, אין למוסד לביטוח לאומי זכות "לחזור" אל המעביד - פויכטונגר, לעומת זאת, זכותו המלאה לזכות בהחזר התשלומים ששולמו וישולמו על ידו לניזוק מאת הצד השלישי - דניה סיבוס. מגמה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת בהימנעותה של פויכטונגר מהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמה, בהגשת תצהיר עדות ראשית אחד ויחיד מטעם דניה סיבוס, וכן בניהול החקירה על ידי ב"כ פויכטונגר דווקא, אשר עשה מאמצים בלתי מבוטלים להוכיח, כי דווקא מרשתו נושאת באשם להתרחשות התאונה, והכל כפי שיתואר בהמשך. 8. מגרסת התובע עולה, כי בתאריך 25.7.99 "במהלך סיור באתר העבודה לשם בדיקת איכות ביצוע עבודות חשמל, נכנס התובע לחדר המפוחים, שנמצא בקומת המרתף של המבנה הנ"ל, ושהיה חשוך לגמרי. התובע נכנס לחדר המפוחים עם פנס בידו, ולאחר מספר צעדים נפל לתוך פיר בעומק של כ- 7 מ' ושנועד להתקנת ארובות וצנרת של מיזוג אויר (להלן: "התאונה"). הפתח הנ"ל ברצפה היה בלתי מגודר, וללא כל שילוט המתריע מפני הפתח המהווה סכנת נפילה" (סע' 5 לתחשיב הנזק של התובע מתאריך 11.9.05). אומר מיד, כי תיאור כללי זה הוכח כנכון במהלך המשפט. מעדויותיהם של כל העדים עלה, כי התובע היה מנהל העבודה באתר מטעם פויכטונגר, ובתאריך התאונה היה העובד האחראי באתר מטעם פויכטונגר. (ראו: עדות ז'אק עמר - מהנדס חשמל, עמ' 47 לפרוטוקול; עדות המהנדס בוריס קייקוב - חוקר משרד העבודה, בעמ' 60-59 לפרוטוקול). התובע הסביר, כי כמנהל העבודה האחראי במקום, מטעם פויכטונגר, הוא נהג לאסוף את עובדי פויכטונגר בבקרים ולתת להם תדריך עבודה, הכולל תדריך בטיחות, המתייחס, בין היתר, לקיומם של סיכונים באיזור העבודה המתוכנן לאותו יום, כגון קיומם של פירים למשל (עמ' 105-104 לפרוטוקול), וכן הבהיר, כי הוא עצמו נהג לסייר באיזורי העבודה לפני שליחת העובדים האחרים, בין היתר, כדי לוודא, כי אין באיזור העבודה מפגעים וסיכונים (עמ' 105 לפרוטוקול), ממש כפי שעשה ביום התאונה. לדברי התובע, ביום התאונה עבדו עובדים מטעם פויכטונגר בקומת המרתף המקורה, במפלס מינוס 6.80, אולם לא היו נוכחים בחדר המפוחים הנמצא באותו מפלס, ואשר אליו נכנס התובע (עמ' 109 לפרוטוקול שורות 21-19). התובע הסביר, כי נכנס לחדר המפוחים, כדי לוודא "לגבי הצנרת של המפוחים שהיא תקינה, שאפשר כבר להשחיל כבלים ואת כל העבודה שצריך לעשות מסביב" (עמ' 107 לפרוטוקול שורות 3-1) והדגיש, כי חדר המפוחים היה "ריק לחלוטין" (עמ' 107 שורה 4) וכניסתו לחדר הייתה במסגרת סיור מקדים שנהג לערוך לפני ביצוע העבודה, ובמקרה זה - העבודה הצפויה הייתה השחלת חיווט בצנרת. תוכנית הקומה הוצגה בפני ואף צורפה לתצהירים, וממנה עולה, כי בכניסה לחדר המפוחים קיים קיר בצד ימין, ועל מנת להגיע לפנים החדר, יש ללכת לאורך אותו קיר ובסיומו לפנות ימינה פעם נוספת. מתברר, כי מיד לאחר הפניה ימינה, היה בחדר פיר גדול, בגודל של 3 מ' X 4 מ' ובעומק של 6 מ' (ראו עדות רוני וייס, בעמ' 101 לפרוטוקול) - הוא הפיר, אשר לתוכו נפל התובע. התובע הדגיש בחקירתו, כי במועד כניסתו לחדר המפוחים, החדר היה חשוך, והוא נכנס אליו עם פנס בידו (עמ' 110, שורות 8, 24; עמ' 111 שורות 4, 9), ביודעו מראש שמדובר בחדר חשוך שאין בו כל תאורה (עמ' 110, שורות 31-29). התובע הסביר, שהאיר עם הפנס "קדימה" (עמ' 111 שורות 28-27), ולאחר מכן כיוון את הפנס לכיוון התקרה, שכן הצינורות שחיפש אמורים היו להיות משני צידי חלונות שהותקנו בצמוד לתקרת החדר (עמ' 116 שורות 25-16). לדבריו "כשאני נכנסתי לחדר הארתי למטה, בכניסה להליכה, כשפניתי ימינה (לאחר הקיר - ד.ג.) לחפש את הצינורות שלי, איך שעשיתי את הסיבוב כבר נפלתי, זאת אומרת, אחרי צעד אתה נופל" (עמ' 118 שורות 15-13). מעדותו של התובע עולה, כי בכניסה לחדר המפוחים הייתה רצפה יצוקה, וכן עולה, כי הפיר האמור מוקם מאחורי הקיר, שהיה מימין לכניסה. כלומר, בעת הכניסה לחדר המפוחים, לא ניתן היה לזהות את קיומו של הפיר, שהוסתר על ידי הקיר. רק לאחר סיום ההליכה לאורך הקיר, בפניה ימינה, אמור היה להתגלות הפיר, אלא שבשלב זה, ולנוכח חוסר ידיעתו של התובע באשר לקיומו של פיר פתוח ובלתי מגודר בתוך החדר, ולאחר שהאיר את רצפת החדר בכניסתו אליו, הפנה, מן הסתם התובע את אלומת האור שבקעה מהפנס כלפי מעלה כדי לאתר את הצינורות שחיפש, שבהם צריך היה להשחיל את החיווט. זה הרגע, שבו לא ראה את הפיר בחדר החשוך ונפל לתוכו. התובע העיד, כי לא ידע על קיומו של הפיר, שכן בתוכנית החשמל, אשר על פיה עבד, לא סומן קיומו של פיר, לא במלל ולא בכל דרך אחרת (עמ' 108 שורות 18-1). עיון בתוכנית העבודה מגלה, שבמפה היה סימון, שפירושו קיומם של הפרשי גבהים, דבר שרימז אולי על קיומו של פיר, אלא שהתובע לא הכיר את הסימון, שלדבריו אינו "סימון של חשמלאים" (עמ' 108 שורה 15), אלא "של בנאים" (עמ' 108 שורה 17), ולא ידע להסיק מהסימון האמור את דבר קיומו של הפיר. זאת ועוד. בתוכנית החשמל, אשר על פיה עבד התובע, סומנה חלק מרצפת חדר המפוחים כרצפה העשויה משבכת ברזל, והנני מסיקה מכך, כי התוכנית העתידית הייתה לכסות את פני הפיר בשבכת ברזל, אלא שבמועד התאונה לא הותקנה עדיין שבכת הברזל, עובדה שלא הייתה בידיעת התובע, שהיה משוכנע שקיימת רצפה מסוג כלשהו - בין אם מדובר ביציקת בטון ובין אם מדובר בשבכת ברזל - בחדר המפוחים, אליו נכנס (עמ' 112 - 113 לפרוטוקול, עמ' 114 שורות 18-3). בחקירתו, התעכב ב"כ פויכטונגר ארוכות על שאלת היכרותו של התובע את הסימונים במפה, אלא שהתובע חזר והבהיר מספר רב של פעמים, כי לא הכיר את הסימון המבטא הפרשי גובה ברצפת החדר, והשתכנעתי מחקירתו, כי הוא דובר אמת, ואכן לא הכיר את הסימון במפה המרמז על קיומם של הפרשי גובה ברצפה. ודוק: אין ספק, כי אילו היה התובע מכיר את הסימון, היה עושה פעולה כלשהי על מנת לוודא שלא ייכשל וייפול בשל הפרשי הגובה האמורים, ועובדה היא שלא נקט אמצעי בטחון כלשהם כדי להיזהר מפני המפגע החמור, והדעת נותנת שנהג כך, בשל חוסר בקיאותו בפירוש סימוני מפה "של בנאים" ואי היכרותו את הסימון האמור. עוד יש לציין, כי אף אם הייתי מגיעה למסקנה, שהתובע הכיר את הסימון, שפירושו הפרשי גובה, לא היה בכך כדי להביא למסקנה שהפרשי הגובה פירושם קיומו של פיר פעור, עמוק ובלתי מגודר. לכל היותר עשוי היה התובע לסבור, כי קיימת במקום מדרגה, ומיותר לציין כי נפילה בשל היתקלות במדרגה אינה דומה בתוצאותיה לנפילה לתוך פיר עמוק, דוגמת הפיר שלתוכו נפל התובע. 9. לאורך כל המשפט ניסו פויכטונגר ודניה סיבוס להוכיח, כי במועד הנפילה היה הפיר מגודר, אלא שכשלו בנסיון זה, ובמאמר מוסגר אציין פעם נוספת כי ב"כ פויכטונגר ניסה ללא לאות להוכיח כי התאונה התרחשה בשל אשמו הבלעדי של התובע, שהינו עובד של פויכטונגר!!! התובע העיד, כי מיד עם פנייתו ימינה, לאחר שצעד לאורך הקיר - הוא נפל (עמ' 139) וכי לא צפה שנשקפת לו סכנה כלשהי בכניסתו לחדר המפוחים (עמ' 118 שורות 31-30) ,מה עוד, שהבין, כי אמורה להיות במקום שבכת ברזל על הרצפה (עמ' 119 שורות 5-4). מדברי התובע עלה, כי הפיר לא גודר. לדבריו "אני נכנסתי לחדר ריק. שום דבר לא היה שם. שום דבר לא עצר אותי. שום דבר לא הפריע לי. נקי. רצפה נקייה... כשאני נפלתי לא היה כלום..." (עמ' 123 שורות 21-19), ומהעדויות שהובאו בפני ברור, כי במבט לתוך חדר המפוחים מהכניסה לחדר, אכן לא ניתן היה להבחין במכשול כלשהו, "שהסתתר" מעבר לקיר שנבנה בתוך החדר מימין לכניסה, קיר אשר הסתיר את קיומו של הפיר. במהלך עדותו סיפר התובע, כי כאשר נתקל במפגעים במהלך סיוריו באתר, היה מדווח על קיומם לדורון מילר, שהיה האחראי על הפרוייקט מטעם דניה סיבוס, וכן העיד, כי ניהל יומן עבודה, שנמסר על ידו באופן אישי לדורון מילר, וכלל, בין היתר, גם דיווח על קיומם של מפגעים. מעדותו של התובע עלה, כי נהג לדווח לדורון מילר באופן שוטף, אולם לא וידא, כי המפגעים, שעליהם דווח למילר אכן תוקנו, שכן אין זה מתפקידו (עמ' 136 שורות 30-14), ובאשר למפגע שהביא לפציעתו - התובע חזר והבהיר, כי לא ידע על קיומו, וכי הבין שבמקום מותקנת רצפה העשוייה משבכת ברזל, ומכל מקום, הוא לא הכיר את הסימון של הפרשי הגובה בתוכנית העבודה "של הבנאים". בשאלת קיומו, או אי קיומו של גידור במקום התאונה במועד התאונה, נחקר ארוכות מר דורון מילר, ששימש כמנהל הפרוייקט מטעם דניה סיבוס. במועד התאונה נעדר מילר מהאתר, שכן היה בחופשה, ועל כן לא יכול היה לתרום מידע באשר לאופן התרחשותה. עדותו של מילר התאפיינה בדפנסיביות רבה. בתחילה טען מילר, כי ראה במו עיניו שהפיר היה מגודר לפני התרחשות התאונה (עמ' 33 שורות 22-19), אם כי הוסיף, כי נוכח הימצאותם של קבלני משנה רבים באתר "יכול לבוא בכל דקה מישהו ולפרק מעקה. אין לי מושג מה היה בימים שקדמו לתאונה, או ביום התאונה, אבל הפירים היו מגודרים חד משמעית" (עמ' 33 שורות 21-19). בהמשך אישר מילר, כי אינו יכול לקבוע בוודאות מלאה שבמועד התאונה היה הפיר מגודר (עמ' 34 שורות 5-4) ואף אינו יודע לומר, אם היה במקום גידור שפורק (עמ' 34 שורות 9-6), והסכים כי אינו יודע לומר בוודאות שהיה במקום גידור שהוסר (עמ' 35 שורות 11-10), והודה, כי עדותו הקודמת בדבר קיומו הוודאי לכאורה של גידור במקום התאונה נבע מהנחות ומספקולציות ולא הסתמכה על ידע ממשי ספציפי. עד נוסף שהעיד בתיק, הינו רוני וויס, ששימש כמומחה הבטיחות מטעם פויכטונגר במועד הרלבנטי, והותיר עליי רושם טוב ואמין. וויס הגיע למקום התאונה פעמיים. פעם אחת הגיע למקום התאונה מיד לאחר התרחשותה, ולדבריו "הגעתי מיד אחרי, פעם ראשונה לא הייתה תאורה... ולא נכנסנו עד הסוף, נכנסנו וראינו כללית, בלי להתקרב עד הקצה ובלי לראות מה נעשה בפנים" (עמ' 95 שורות 15, 19-17). וויס אישר כי "ביום התאונה לא הייתה גדר" (עמ' 96 שורה 25, 28-27). לעומת זאת, כשהגיע למקום כעבור יומיים "הייתה איזושהי גדר, שאני לא קורא לה גדר, אני קורא לה שני קרשים עם שני ברגים בקיר" (עמ' 96 שורות 32-29) ומדבריו עלה, כי טענתו של התובע, על פיה לא היה הפיר מגודר במועד התאונה הינה טענת אמת. לדבריו, כאשר הגיע למקום התאונה לאחר יומיים, ולמרות שידע כמובן על מיקומו של הפיר "... אני כמעט הופתעתי, והייתה שם כבר תאורה זמנית והיה שם איזשהו גידור זמני... אני כמעט הופתעתי" (עמ' 94 שורות 25-24), ללמדך - מיקום הפיר הוסתר מעיני מי שנכנס לחדר בשל קיומו של הקיר, ובהעדר ידיעה על קיומו מחד גיסא, וכן בהיעדר גידור מאידך גיסא, מדובר היה בתאונה צפוייה, שניתן וצריך היה לצפותה ולמנוע את התרחשותה. וויס המשיך והסביר "... בכל מקרה האלמנט של ההפתעה בא בגלל המיקום של הפיר יחסית לקיר. אתה מסתובב, פונה ימינה וימינה ובום. הפתעה. הנה אתה נופל. אני לא מאמין שיש בן אדם שהולך תכליתית ויספיק לעצור לפני שהוא נופל" (עמ' 94 שורות 32-30, עמ' 95 שורות 2-1), ממש כפי שתיאר התובע, בהעידו "לא הבחנתי לא הרגשתי... את הדריכה באוויר של הנפילה, כמו שאתה הולך בחושך במדרגות, יש לך את התחושה הזאת, זאת הדריכה, זו השניה האחרונה שאני זוכר מהנפילה הזאת" (עמ' 111 שורות 24-21). אינפורמציה נוספת לגבי חדר המפוחים במועד התאונה התקבלה מחוקר משרד העבודה - המהנדס בוריס קייקוב. המהנדס קייקוב ביקר באתר התאונה בתאריך התרחשותה, ואף תחקר מספר עובדים, אולם בפועל כתב את הדו"ח כשנה לאחר מכן, עובדה שהינה בעייתית במיוחד, אולם לענייננו, ניתן לדלות מעדותו עובדות, שיש בהן כדי להאיר את עינינו באשר למצב חדר המפוחים במועד התאונה וכן בשאלת קיומו, או אי קיומו של גידור בחדר המפוחים עובר להתרחשות התאונה. המהנדס קייקוב העיד, כי במועד התרחשות התאונה לא הייתה בחדר המפוחים תאורה (עמ' 60 שורות 30-28), וזאת להבדיל מקומת המרתף עצמה, בה הייתה מותקנת תאורה זמנית (עמ' 62 שורה 319). עוד הבהיר המהנדס קייקוב, כי בעת ביקורו במקום "או הביאו פנס, או פרוז'קטור, משהו, לא נכנסנו בחושך" (עמ' 61 שורה 17), וכן העיד, כי "במקרה הספציפי אני לא ראיתי איזשהו גוף תאורה בתוך החדר. לא זכור לי" (עמ' 63 שורה 11), ודבריו מהווים אישור לגירסת התובע, על פיה לא הותקנה בחדר המפוחים תאורה כלשהי במועד התאונה, וכי התובע - כמו המהנדס קייקוב - האיר את דרכו בחדר באמצעות אלומת האור שבקעה מהפנס שאחז בידו. בהתייחסו לשאלת הגידור, אישר המהנדס קייקוב, כי לא ראה במקום גידור (עמ' 78 שורה 16), ממש כפי שהעידו התובע ורוני וייס. עוד יש לציין, כי המהנדס קייקוב גבה מספר הודעות במועד ביקורו באתר, ובין היתר גבה את הודעתו של העובד סרפר, שטען כי שלח ביום התאונה עובדים לגדר מקומות מסוכנים באיזור העבודה הספציפי, לרבות גידור פירים, וכי אותם עובדים הודיעו לו, בשלב מסויים, כי ביצעו את כל הגידורים הנדרשים. סרפר לא זומן לעדות, ומכל מקום, לא עלה מהודעתו כי הוא ראה במו עיניו שהפיר נשוא התובענה אכן גודר, ועל כן אינני יכולה להסתמך על הודעה סתמית זו, שאינה אלא טלאי על טלאי, בבחינת "עדות שמועה על עדות שמועה", וממילא אינני יכולה לקבוע על פיה שהפיר היה מגודר במועד התאונה, מה עוד, שקביעה כזאת עומדת בניגוד גמור ומוחלט לראיות שהובאו בפני ואשר על פיהן הפיר לא היה מגודר במועד התאונה. נוכח העדויות שפורטו, אשר מהן עלה במפורש, כי במועד התאונה לא הייתה בחדר המפוחים תאורה, מלבד האור שבקע מהפנס שאחז התובע בידו, וכן לא היה במקום גידור, אשר יתכן שהותקן בשלב כלשהו והוסר, ומכל מקום - לא היה שם במועד התאונה, הופתעתי מאוד מעדותו של רמי גוטמן, המשמש כמנהל אבטחת איכות של ביצוע עבודות בדניה סיבוס. ודוק: גוטמן איננו ממונה בטיחות ואף אינו עוסק בענייני בטיחות בדניה סיבוס, אולם מטעמים השמורים עימו, ואשר לא הובהרו, למרות נסיונות רבים להבהירם, הוא מצא לנכון לחקור את אופן התרחשות התאונה באופן פרטי ועצמאי, והגיע למקום התאונה, לדבריו, יום לאחר התרחשותה. גוטמן הבהיר, שלא רק שלא התבקש על ידי דניה סיבוס לערוך את החקירה, אלא שכפי הנראה, אנשי דניה סיבוס לא ידעו כלל על קיומה, ומשכך תמהתי, הכיצד ידעו ב"כ דניה סיבוס לפנות אליו לבקשו ליתן תצהיר לגבי ממצאי חקירתו, אם לכאורה איש מהם לא ידע על קיומה. אומר מיד, שבכל הנוגע לעדותו של גוטמן, עדות זו הינה חסרת כל ערך ראייתי, ומוזרה משהו. גוטמן טען, כי למחרת התאונה הגיע לחדר המפוחים "בלי פנס, בלי כלום" (עמ' 143 שורה 26), שכן במקום "היה אור טבעי מהגובה של הקומה שעדיין לא בנו אותה עוד קומה. המפלס העליון" (עמ' 143 שורות 7-6). מעדותו ניתן היה להבין, שתקרת קומת המרתף טרם נוצקה, ולמעשה שרר במקום אור יום טבעי, אלא שבהמשך הודה גוטמן כי הייתה תקרה שנוצקה מעל קומה כולה (עמ' 144), קרי: כל קומת המרתף האמורה הייתה מקורה בתקרה יצוקה, אולם הקומה שמעליה טרם נבנתה. אם כך - נשאלת השאלה, מהיכן חדר "אור טבעי" למקום, או אז טען גוטמן, שכל החלל סביב הפיר היה מואר באמצעות תאורה מלאכותית (עמ' 143 שורות 33-14), ובהמשך הגדיל לעשות באומרו, שהייתה אמנם תקרה, אבל לדבריו "תקרה עם אור" (עמ' 144 שורה 21)?? כאשר תהו השומעים מהיכן חדר האור, שכן מדובר בתקרת בטון של קומת מרתף, טען גוטמן שהאור חדר מחלון צד שהותקן בחדר המפוחים (עמ' 144 שורות 23-22), אולם לא השכיל להמציא תשובה לשאלה, הכיצד חדר אור מחלון זה, המשקיף ליתרת קומת המרתף המקורה בתקרת בטון יצוקה ואטומה, קרי: מדובר בחלון המשקיף אל חלל המרתף המקורה והחשוך. גוטמן טען, כי בביקורו במקום ערך סקיצה של חדר המפוחים, אולם לא סיפק כל הסבר לשאלה מדוע ערך סקיצה בעצמו ומדוע לא הסתייע בתוכניות חתכים של המבנה שנעשו על ידי האדריכלים, או על ידי מהנדסי הקונסטרוקציה. התמיהה אף גברה מאוד, כאשר התברר, כי למעט הסקיצה לא ערך גוטמן - לדבריו - כל רישום מילולי לגבי התרשמותו, ועל כן נשאלה השאלה, הכיצד הוא זכר כעבור עשר שנים (מועד עריכת תצהירו), כי במקום הייתה תאורה טבעית ו/או הותקנה תאורה זמנית במועד התאונה, ותשובתו הסתמית הייתה "אל"ף זכרתי" (עמ' 150 שורה 7), אולם בניגוד למצופה לא היה המשך ל"אל"ף" זה. בהמשך הסתבך גוטמן בעדותו, כאשר טען, כי שמע לראשונה מבית המשפט, כי חדר המפוחים היה חשוך במועד התאונה, וכי לא הייתה בו כל תאורה - למעט התאורה שהפיץ פנסו של התובע - והוא לא ידע להסביר מדוע כתב בתצהירו, כי "בניגוד לטענת התובע, כי החדר היה חשוך, מצאתי ש..." (עמ' 150 שורה 17), ולצערי הנני נאלצת לקבוע, כי עדותו ותצהירו של גוטמן הינם חסרי כל ערך ראייתי, ולא ניתן להסתמך עליהם במסגרת הסקת המסקנות נשוא פסק דין זה. 10. הנה כי כן, הנני קובעת, כי התאונה התרחשה באופן הבא: התובע, ששימש בתפקיד מנהל עבודה באתר מטעם פויכטונגר, ירד בתאריך 25.7.99 לחדר המפוחים, המצוי במרתף המבנה בגובה מינוס 6.80מ', כדי לבחון את תקינות הצנרת שהותקנה במקום ויועדה להשחלת חיווט חשמלי, עבודה שהתעתד להורות על ביצועה באותה תקופה. בקומת המרתף, בו מצוי חדר המפוחים, הותקנה כפי הנראה תאורה זמנית, אולם חדר המפוחים עצמו היה חשוך לחלוטין. בכניסה לחדר המפוחים, מימין, מצוי קיר, אשר מצידו האחר ממוקם הפיר שלתוכו נפל התובע. התובע נכנס כאמור לחדר החשוך, כשהוא מצוייד בפנס, והאיר את דרכו. הוא הלך לאורך הקיר, ולאחר מכן פנה ימינה ועוד פעם ימינה כדי להיכנס למרכז החדר ולראות את הצנרת שהותקנה משני צידי חלונות שנבנו מתחת לתקרת הקומה ותקרת החדר, צנרת אשר יועדה להשחלת חיווט חשמל. התובע פסע לאורך הקיר ופנה ימינה, או אז האיר כנראה עם פנסו כלפי מעלה כדי לראות את מבוקשו. בשלב זה התובע, שלא ידע על קיומו של הפיר, ואף לא ראה אותו, נפל לתוכו. הנני קובעת, כי במועד התרחשות התאונה הפיר לא היה מגודר, חדר המפוחים היה חשוך ולא הייתה בו כל תאורה ובמקום לא הוצב שלט כלשהו המזהיר מפני קיומו של הפיר, ואלו גרמו לנפילתו של התובע לתוך הפיר ולפציעתו. החבות ועוולת הרשלנות 11. הלכה פסוקה היא, כי לצורך הוכחת אחריות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות. א. קיומה של חובת זהירות החלה על המזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית. ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת נזק כתוצאה מההפרה. (ראו פסק הדין המנחה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, להלן: "פרשת ועקנין"). 12. באשר לחובת הזהירות המושגית - השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר השאלה נבחנת לאור מבחן הצפיות, כלומר, האם המזיק יכול היה לצפות את התרחשות התאונה והאם צריך היה לצפותה מבחינה נורמטיבית. (ראו: ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג (5) 817). ההכרעה הסופית בשאלת הצפיות הנורמטיבית, המרכיבה את חובת הזהירות המושגית היא עניין של מדיניות משפטית (ראו ע"א 653/97, שם בעמ' 825), ודומני כי מדיניות משפטית ראוייה מצדיקה את הקביעה, כי מעביד - קבלן עבודות חשמל וחברת בניה סבירים יכולים וצריכים לצפות התרחשות של נזק גוף לאדם אשר עובד באתר בניה. (ראו למשל: ע"א 684/76 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא (3) 349, 359, שם נקבע, כי בעל מקצוע נושא בחובת זהירות כלפי כל אלה, אשר לפי הידוע לו עלולים להיפגע מפעולותיו המקצועיות), ולעניננו - הן פויכטונגר והן דניה סיבוס עונים להגדרת בעל מקצוע החייב חובת זהירות מושגית כלפי העובדים העובדים באתר הבניה, לרבות כלפי התובע. בהתייחס לחובת הזהירות המושגית בין התובע לבין פויכטונגר - פויכטונגר הייתה מעבידתו של התובע, ודומני, כי אין חולק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו, כפי שנקבע בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (להלן: "פרשת שריזיאן"): "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית. וכן דברי בית המשפט בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76: "מעביד כמעביד - כלפי עובדיו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי מוטלת עליו חובת זהירות זו". בהתייחס לחובת הזהירות המושגית בין התובע לבין דניה סיבוס - האתר בו נפגע התובע הינו אתר בניה, אשר נבנה על ידי דניה סיבוס כקבלן ראשי, והיא זו ששכרה את שירותי פויכטונגר כקבלן משנה לביצוע עבודות החשמל. התובע היה עובד של פויכטונגר, אולם עבד כאמור באתר שנוהל על ידי דניה סיבוס, ואשר על כן, אין ספק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית גם ביחסים שבין התובע לבין דניה סיבוס. ודוק: חובת הזהירות של דניה סיבוס חלה גם כלפי אדם המבצע עבורה עבודה, אף אם אינו בגדר עובד שלה (ראו: ע"א 4114/09 דן שושן נ' כריכייה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 424 להלן: "פרשת בן שושן") זאת ועוד. עד לאחרונה שלטה בפסיקה הגישה, לפיה הבחינה האם קיימת חובת זהירות קדמה לבחינה האם הופרה החובה האמורה. לאחרונה הובעה גם הדעה, כי לעיתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות - התנהגות בלתי סבירה - ורק לאחר מכן לפנות ולבחון אם נסיבות המקרה ושיקולים הנוגעים בדבר, מצדיקים קביעת קיומה של חובת זהירות. לא זאת אף זאת. לאחרונה גם הובעה הדעה, כי בחינת קיומה של חובת זהירות מושגית איננה דרושה למעשה, שכן, ככל שעסקינן בשאלה האם יש מניעה עקרונית להטיל אחריות על מזיקים מסוג פלוני כלפי ניזוקים מסוג אלמוני, בחינה זו היא כללית מידי, ועל כן יש לקבל את הדעה הגורסת, כי חובת הזהירות המושגית ממילא תישלל במקרים בודדים בלבד, וכי מוטב להידרש לנסיבות המקרה הספציפי, קרי: לבחון תחילה את שאלת קיומה של ההתרשלות, ואם התשובה לכך חיובית, לעבור ולבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, תוך פסיחה על שאלת החבות המושגית (ע"א 878/06 דב טרויהפט ואח' נ' עטיה ואח', ; י. גלעד, "על יסודותיה של עוולת הרשלנות", דיני משפט, כרך יד (תשמ"ט) 319; י. גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי", משפטים יד (תשמ"ד - תשמ"ה)). לסיכום שאלה זו, הנני קובעת כי מתקיימת חובת זהירות מושגית הן ביחסים שבין התובע לבין פויכטונגר והן ביחסים שבין התובע לבין דניה סיבוס. 13. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית - במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש" (פרשת ועקנין, שם בעמ' 125; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה (5) 826, 840). גם שאלה זו, כקודמתה נבחנת על פי מבחן הציפיות, קרי: האם האדם הסביר יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ולעניות דעתי, גם תנאי זה מתמלא בעניין אשר בפני. חובת הזהירות הקונקרטית והפרתה ביחסים שבין התובע לבין פויכטונגר 14. התובע היה מנהל העבודה באתר מטעם פויכטונגר, ועל כן, מצופה היה מפויכטונגר, שתדאג לעובדיה בכלל ולתובע בפרט לסביבת עבודה בטוחה, דבר שלא נעשה במקרה אשר בפניי. ממונה הבטיחות באתר מטעם פויכטונגר היה מר רוני וייס, אשר כפי שציינתי, עדותו אמינה עליי. על פי הבנתי, האתר נשוא התובענה היה אתר בניה גדול, ועובדי פויכטונגר עבדו בו כבר מתחילת הבניה. עקב גודלו של האתר, מצופה היה מפויכטונגר לוודא, כי ממונה הבטיחות מטעמה יהיה מסוגל לבדוק באופן פיסי את סידורי הבטיחות בכל האתר בכל יום ויום, וינסה לאתר מפגעים. וייס העיד, כי היה בחדר המפוחים בו אירעה התאונה "משהו כמו חודש לפני" (עמ' 98 שורה 25). ודוק: אינני מרמזת חלילה, כי וייס לא עשה מלאכתו נאמנה, אלא הנני יוצאת מתוך הנחה, כי נוכח גודלו של אתר הבניה, לא הספיק ולא יכול היה וייס להספיק לבקר בכל פינות האתר בכל יום ויום. זאת ועוד. מדובר באתר בניה, אשר מטבע הדברים מתפתח, גדל ומשתנה מידי יום ביומו, ועל כן ברור, כי מידי יום נוצרים מפגעים חדשים, שאינם מאותרים, משום שממונה הבטיחות איננו מסוגל לבקר בכל פינות האתר מידי יום, בשל גודלו של האתר. ויודגש: גודל האתר בא לידי ביטוי הן ברוחבו הפיסי והן בעומקו, נוכח הקומות שנבנו בבטן האדמה. נוכח גודלו של האתר, וחוסר אפשרותו של ממונה הבטיחות מטעמה של פויכטונגר לאתר מידי יום את המפגעים, חובה היה על פויכטונגר להציב באתר מספר ממוני בטיחות, אשר יוכלו לחלק ביניהם את האתר למקטעים, כך שכל אחד מהם יהיה אחראי למקטע מסויים, וכך יהיו מסוגלים לעשות עבודתם נאמנה, באופן מקצועי ומספק. דבר זה לא נעשה, והתוצאה הייתה, שהתובע לא ידע, ולא יכול היה לדעת על דבר קיומו של מפגע בדמות הפיר, שלתוכו נפל. זאת ועוד. הן התובע והן וייס העידו, כי אינם יודעים לקרוא תוכניות עבודה שאינן בתחום החשמל (ראו עדות וייס בעמ' 99 שורה 2), וממילא אינם מכירים את הסימונים המעידים על קיומם של הפרשי גבהים. הנני סבורה, כי חובה היה על פויכטונגר ללמד את ממונה הבטיחות ואת מנהל העבודה מטעמה את פירושם של הסימונים הללו, שאינם קשורים אמנם ישירות לעבודות החשמלאות, אולם קשורים גם קשורים לבטיחותם של העובדים. כך קרה, שהתובע לא הכיר את הסימון המתריע על קיומם של הפרשי גבהים, ועל כן לא צפה קיומם של הפרשי גבהים בחדר המפוחים וממילא לא צפה את קיומו של הפיר. ויובהר: אינני סבורה, כי די היה בסימון של הפרשי גבהים כדי להסיק ממנו על קיומו של הפיר. חובה הייתה על פויכטונגר - כמו גם על אנשי דניה סיבוס - לסמן את קיומו של הפיר בצורה בולטת, פשוטה ומובנת, והעובדה שלא נעשה כך מהווה רשלנות חמורה ביותר, וממילא הפרת חובת הזהירות כלפי כלל עובדי האתר בכלל וכלפי התובע בפרט, אשר לגביו התממש הסיכון שנבע מחוסר סימון המפגע. פרט בולט נוסף, אשר עלה מעדותם של העדים הוא, כי לא היה נוהל מסודר יומיומי של איתור מפגעים באתר הבניה, למרות שהכל ידעו, כי מפגעים כאלו קיימים. פויכטונגר לא הקצתה אדם ספציפי לאיתור מפגעים, והותירה למעשה את איתורם וגילויים לחריצותו ומסירותו של התובע, אשר היה זה שהתריע הן בפני אנשיו והן בפני נציג דניה סיבוס על קיומם של מפגעים, זאת כאשר איתר כאלה על דרך המקרה, בסיירו באתר לצורכי עבודתו. חובה היה על פויכטונגר לצפות, כי עקב קיומם של מפגעים באתר הבניה - כמו בכל אתר בניה - עלול מי מעובדיהם להיפגע, אולם הם לא עשו דבר על מנת למנוע פגיעה אפשרית כזאת - אשר במקרה אשר בפני התממשה בפועל - ונותרו אדישים נוכח אפשרות הפגיעה, אשר כאמור, במקרה המצער שבפני התממשה בפועל. התובע העיד, כי נהג לסייר באיזורי העבודה לפני ששלח לשם את עובדיו, הן על מנת להעריך את אופי והיקף העבודה הנדרשת והן על מנת לוודא, שאין במקום סיכונים ומפגעים. אילו הייתה פויכטונגר מקיימת נוהל עבודה מסודר, על פיו אמורים היו עובדיה לעיין בתוכניות העבודה של האדריכל והקונסטרוקטור, לרבות וידוא הבנת פשר הסימונים על המפות, הייתה נמנעת התאונה. אילו הייתה פויכטונגר מקיימת נוהל עבודה, על פיו אין להיכנס לחדרים חשוכים ללא התקנת תאורה זמנית במקום - הייתה נמנעת התאונה. אילו הייתה פויכטונגר מוודאת באמצעות ממונה הבטיחות מטעמה, כי הפיר בחדר בו אמורים עובדיה לבצע עבודה - מגודר ועצם קיומו בחדר החשוך, כשהוא אינו מסומן ואינו מגודר אינו מסכן אותם, הייתה נמנעת התאונה. פויכטונגר לא עשתה דבר מהאמור, ולמעשה הזניחה לחלוטין את נושא בטיחות עובדיה, הזנחה אשר גרמה לפציעתו הקשה של התובע. התנהלות זו של פויכטונגר איננה סבירה, ומהווה הפרה חמורה של חובת הזהירות החלה עליה ביחסיה עם עובדיה בכלל, ובנסיבות המקרה הספציפי בפרט. חובת הזהירות הקונקרטית והפרתה ביחסים שבין התובע לבין דניה סיבוס 15. התובע עבד באתר הבניה שנוהל ונבנה על ידי דניה סיבוס, ופעל על פי תוכניות העבודה שנערכו על ידה ומטעמה. כפי שציינתי, דניה סיבוס נמנעה מהבאת עדים מטעמה, למעט עדותו של מנהל הפרוייקט - דורון מילר, שלא היה באתר ביום התאונה ובימים שקדמו לתאריך זה, וכן למעט עדותו הבלתי סבירה של רמי גוטמן, שאינני יכולה לייחס לה ערך ראייתי כלשהו, כפי שיובהר בהמשך. הבניה באתר נעשתה על ידי דניה סיבוס, והיא - יותר מכל גורם אחר באתר - הייתה אמורה להיות מודעת מידי יום ויום ומידי רגע ורגע לפעולות הבניה שנעשו, ולמפגעים שנוצרו במהלכם. דניה סיבוס נמנעה מהבאתו לעדות של מומחה הבטיחות מטעמה, ומשכך, אינני יודעת מה היו נוהלי הבטיחות באתר מטעם דניה סיבוס, אם בכלל היו כאלה. מכל מקום, הימנעותה של דניה סיבוס מהבאת מומחה הבטיחות מטעמה לעדות, פועלת לחובתה, ויפים לכאן דברי המחבר י. קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את ענינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שהוגשה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה החקירה הנגדית-היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". מכל מקום, מעדותו של מנהל הפרוייקט מטעם דניה סיבוס - דורון מילר עולה, כי דניה סיבוס הייתה מודעת לקיומם של מפגעים באתר הבניה, ולדבריו היא דאגה לשלטם ולגדרם. ודוק: ברור, כי באתר בניה קיימים מפגעים, שלא ניתן למנוע את קיומם, אולם בהחלט ניתן להזהיר מפניהם ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת למנוע פציעה בגינם. יובהר, כי דניה סיבוס הינה הקבלן המבצע והבונה בפועל, ומי אמור להיות מודע לקיומם של מפגעים יותר ממנה?? מה עוד שאנשיה בנו את הפיר נשוא התובענה. מילר טען, כי הפיר נשוא התובענה גודר על ידי עובדי דניה סיבוס, אולם הודה, כי במועד התאונה לא היה גידור במקום (עמ' 35 שורה 13). עוד טוען מילר, כי יתכן שהיה גידור שהותקן והוסר לאחר מכן על ידי עובדים של קבלן משנה אחר, שעבדו באתר, עובדה שהינה אפשרית בהחלט, אלא שאין באפשרותי להתייחס לסברה זו כאל עובדה מוכחת, שכן מדובר בספקולציה, שלא הוכחה. מכל מקום, דניה סיבוס לא הרימה את הנטל המוטל על כתפיה להוכחת קיומו של גידור במקום התאונה בעת התרחשותה, ועל פי העדויות שנשמעו בפני, הנני קובעת באופן פוזיטיבי וחד משמעי, כי הפיר לא היה מגודר במועד התאונה, ומדובר במחדל חמור מאוד של דניה סיבוס. זאת ועוד. נוכח הימנעותה של דניה סיבוס מהעדתם של עדים רלבנטיים, אין מנוס מהמסקנה, כי דניה סיבוס לא פיקחה כראוי על כללי הבטיחות הננקטים על ידי קבלני המשנה ששכרה לביצוע עבודות באתר, ולא וידאה, כי במקביל למומחי הבטיחות שלה - ככל שהיו - יפעלו גם ממוני הבטיחות של קבלני המשנה, בהתאם לנוהל מסודר לאיתור מפגעים והסרתם, או הצבת שלטי אזהרה לידם, או גידורם, ובנוסף לכל זאת, בל נשכח, כי דניה סיבוס הייתה מחזיקת המקרקעין בפועל עם או בלי מחזיקים נוספים, וככזו, חלות עליה חובות שבדין למנוע קיומם של סיכונים ומפגעים, למרות שמדובר באתר בניה. ודוק: נוכח היות דניה סיבוס במועד התאונה מחזיקת המקרקעין, נוצרה זיקה מיידית בינה לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין האמורים (השוו: י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 465; ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל (1) 141; ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ (2) 111; ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים, ) כן נקבע, כי אחת היא אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (ראו: ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה (3) 399; ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא (2) 630). מהאמור עולה, כי ביחסים שבין התובע לבין דניה סיבוס התקיימה חובת זהירות קונקרטית, וזו הופרה על ידי דניה סיבוס. 16. הלכה פסוקה היא, כי אחריותו של מזיק החב חובת זהירות כלפי הניזוק, איננה משתרעת על כל מקרה בו נגרם נזק לניזוק, בשל מעשיו, או מחדליו של המזיק. אין ללמוד מעצם קרות הנזק שחובת הזהירות הופרה. אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט בהם, ובשל כך נגרם הנזק, מתגבשת אחריותו של המזיק (ראו: ע"א 437/87 כהן נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד (1) 807, 809). סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אוביקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית (ראו פרשת ועקנין, עמ' 131), ונקבע, כי "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש" (פרשת שריזיאן , עמ' 229). 17. כפי שציינתי, חובה על הניזוק להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת הזהירות כלפיו לבין הנזק שנגרם לו (סע' 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"); פרשת ועקנין, עמ' 144; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) 1, 7; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 309 , 311 (להלן: "פרשת בוכבינדר”). יעודם של כללי הסיבתיות הוא לקבוע אם קיימת, מבחינת הדין, זיקה מספקת בין אשמו של המזיק לבין נזק שסבל הניזוק. קיומה של זיקה זו מקים את אחריותם של המזיק, או של המזיקים לנזק ואת זכותו של הניזוק לסעדים הנובעים מאחריות זו (ראו: ישראל גלעד "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי" - בחינה מחודשת, משפטים יד 15, 16) (להלן: "הסיבתיות במשפט הישראלי"). 18. הקשר הסיבתי העובדתי - הדרישה הבסיסית היא שהנזק ייגרם עובדתית על ידי ההתנהגות של המזיק. התנהגות זו צריכה להיות גורם הכרחי, או גורם מספיק לקרות הנזק (ראו: ישראל גלעד "על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי" , עיוני משפט יד 319, 326) מקובל לומר, כי משמעות מבחן זה היא, כי הפרתה של חובת הזהירות מהווה גורם אשר בלעדיו אין, כלומר שללא הפרת החובה, לא היה נגרם הנזק (פרשת ועקנין, 144; הסיבתיות במשפט הישראלי, עמ' 17). כל גורם, שדי היה בו כדי לגרום לנזק ייחשב כגורם עובדתי לנזק (הסיבתיות במשפט הישראלי, עמ' 18). משמעות הדבר בהקשר דנן הינה, כי יש לבחון האם ההתרשלות של פויכטונגר וההתרשלות של דניה סיבוס הן "הסיבה בלעדיה אין" לנזקו של התובע (פרשת בוכבינדר, עמ' 311) וכפי שפירטתי עד כה, דומני, כי אין כל ספק באשר לקביעה כי התרשלויותיהן של פויכטונגר ושל דניה סיבוס הן ללא ספק "הסיבה בלעדיה אין" לנזקו של התובע, וללא התרשלויות מוכחות אלו לא הייתה מתרחשת התאונה. 19. הקשר הסיבתי המשפטי - משנקבע קיומו של קשר סיבתי עובדתי, קמה ועולה השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". נקבע, כי "הסיבה המכרעת" לקרות הנזק נקבעת על פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (פרשת ברדה, עמ' 7; הסיבתיות במשפט הישראלי, עמ' 24). כאמור, מדובר במבחנים חלופיים ולא מצטברים, אולם כלפי שפירטתי, אין ספק, כי המסקנה היא שכל שלושת המבחנים מתקיימים במקרה אשר בפני, שכן הן פויכטונגר והן דניה סיבוס יכולים היו וצריכים היו לצפות את הסיכון שבקיומו של פיר בלתי מגודר המצוי בחדר חשוך, כפי שמורה גם השכל הישר, ודומני, כי אין להכביר מילים באשר לקיומו הברור של הקשר הסיבתי המשפטי במקרה זה בין רשלנות הנתבעים לבין נזקו של התובע. חלוקת החבות בין פויכטונגר לבין דניה סיבוס 20. סיכומי התובעים - התובע לנקרי והמוסד לביטוח לאומי - הוגשו בצוותא חדא. סיכומים אלו נכתבו ונחתמו על ידי ב"כ המוסד לביטוח לאומי על דעתו של ב"כ התובע לנקרי, למרות שהאינטרסים שלהם בניהול התובענה אינם בהכרח זהים, בלשון המעטה. ב"כ המוסד לביטוח לאומי הפנה למספר פסקי דין, בהם נקבעה חבותו של הקבלן הראשי - לענייננו, דניה סיבוס - לנזק, ובהם נקבע, כי בחלוקת החבות בין הקבלן הראשי והמעביד, חלקו של הקבלן הראשי גבוה יותר מאשר חלקו של המעביד, אלא שאין בפסקי דין אלו כדי להביא לתוצאה זהה בתובענה אשר בפני, שכן יש לבדוק כל מקרה לגופו, ולחלק את החבות בין המעוולים השונים בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. בעניין אשר בפניי, הנני בדעה, כי חבותו של המעביד - פויכטונגר כלפי הניזוק הינה חבות ברורה ומכרעת, ושיעורה עולה על זו של דניה סיבוס, מה עוד שהוא האחראי הישיר לשלומו ובטחונו של עובדו - התובע. ודוק: חובתו של מעביד לדאוג לשלום עובדיו ולבטיחותם הינה חובה אבסולוטית, וראשונה במעלה. המעביד, אשר שולח את עובדו לביצוע עבודות באתר בניה, מודע היטב לסכנות האורבות לו, סכנות הנובעות מטבעה של העבודה ומטבעו של מקום העבודה, ועל כן, חובתו בראש וראשונה הינה להבטיח את שלומו ובטיחותו של העובד, דבר שלא נעשה בעניין אשר בפניי, כפי שביארתי בפירוט רב. זאת ועוד. לעובד קיימת ציפייה לגיטימית מאת מעבידו, שהלה יספק לו מקום עבודה בטוח, ושהמעביד יעשה את כל הנדרש על מנת שציפייה זו תתממש. ציפייה זו של העובד, הינה בראש וראשונה כלפי מעבידו - שהינו מבחינתו "אביו ואמו" במישור המקצועי, וככזה חובה עליו לדאוג לבטיחותו ובטחונו, ועל כן, כפי שקבעתי, חבותה של פויכטונגר לפיצויו של התובע הינה העיקרית והמכרעת, והנני מעריכה אותה בשיעור של 60%, לעומת חבותה של דניה סיבוס, המוערכת על ידי בשיעור של 40% ודוק: אין ספק, כפי שקבעתי, שדניה סיבוס הפרה את חובת הזהירות החלה עליה כלפי התובע, אולם הפרת חובתה היא משנית, וממילא פחותה בשיעורה מהפרת חבותה של מעבידתו הישירה של התובע - פויכטונגר כלפיו, בנסיבות נשוא תובענה זו. ב"כ התובעים מפנה בסיכומיו לדוקטרינת האשמה המוסרית, ואל עקרון האשמה "המכרעת" ו"הבולעת" בהתאם לסע' 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומטבע הדברים, הוא מבקש לקבוע, כי אשמה של דניה סיבוס - הבאה לידי ביטוי בבניית פיר בחדר חשוך והותרתו ללא גידור - הינו הסיבה המכרעת להתרחשות הנזק נשוא כתב התביעה, ועל כן לכאורה, חלקה בפיצוי התובע לנקרי חייב להיות גדול באופן משמעותי מאשר חלקו של המעביד - פויכטונגר. אינני יכולה לקבל את המוצע. הסיכון הקיים באתרי בניה הינו סיכון ידוע, ועל כן אין ספק בדבר קיומה של חובה החלה על הקבלן הראשי - במקרה שלנו דניה סיבוס - לעשות כל שבידו על מנת למנוע, או למזער סיכון זה. דניה סיבוס עשתה כן, אולם לא עשתה די ובכל מקרה, הימנעותה מנקיטת האמצעים המתחייבים למניעת סיכונים לעובדי פויכטונגר, הינה כאין וכאפס לעומת מחדליו של המעביד - פויכטונגר, אשר הפקיר למעשה את עובדו - התובע למנהגה הרשלני של דניה סיבוס, ובכך איפשר את התרחשות התאונה, ועל כן, הנני סבורה, כי גם במבחן עקרון "האשמה המוסרית", אשמה של פויכטונגר עולה לעין שיעור על אשמה של דניה סיבוס. אשם תורם 21. הנתבעים מבקשים לייחס לתובע לנקרי אשם תורם בגין התרחשות התאונה, אלא שאינני רואה עימם עין בעין את תוצאות בחינת שאלת אשמו התורם של התובע. ראש וראשונה יובהר, כי העדים המיודעים עם התובע חזרו והדגישו בפני בית המשפט את מקצועיותו, חריצותו, מסירותו לעבודה ורמת עבודתו הגבוהה של התובע, והגדיל לעשות יובל מגור, שהכיר את התובע מעבודה משותפת עימו בפרוייקט אחר (עמ' 44 שורות 22-19). התובע עצמו העיד וסיפר, כי "כל בוקר לפני העבודה, לפני שיוצאים בכלל מהמשרד החוצה לשטח, עשר דקות רבע שעה תדרוך בטיחות לעובדים" (עמ' 104 שורות 6-5), וכן "זה לא הפירים, זה גם מסמרים וקרשים שתלויים באוויר, שלא ייפגעו בראש חלילה, ללכת עם כובעי מגן, נעלי עבודה, וכל אדם שמרגיש משהו מסוכן חייב לדווח מיידית. כל מקום עבודה שהם היו צריכים ללכת אף פעם לא שלחתי את העובד לבד, תמיד ליוויתי אותו, הסברתי לו, הדרכתי אותו מה יש לעשות וחזרתי למקום" (עמ' 104 שורות 12-8). בהמשך תיאר התובע כיצד סייר יום יום באתר על מנת להחליט על אופן המשך ביצוע העבודה בהתאם להתקדמות הבנייה (עמ' 104 שורות 32-31, עמ' 105 שורות 2-1), ומהאמור אכן מצטייר, כי מדובר בעובד חרוץ, מסור ומקצועי מאוד, ואין לי כל סיבה לפקפק באמיתות דבריו. זה המקום להתייחס לאשר אירע בסוף שמיעת הראיות. התובע הצהיר בתצהירו, כי רשיון הנהיגה שלו נשלל ללא קשר לתאונה נשוא כתב התביעה וכן הצהיר, כי אם יוחזר לו הרשיון, הוא יידרש לרכב עם התאמות מיוחדות. והנה, בצאת ב"כ הצדדים והתובע לחניון בית המשפט בתום שמיעת הראיות, נדהם עו"ד להב - ב"כ פויכטונגר לראות, כי התובע נוהג ברכב, וכי מדובר ברכב רגיל ללא התאמות. ב"כ פויכטונגר מיהר וצילם את התובע כשהוא נוהג ברכב האמור באמצעות הטלפון הסלולרי שבידו, ושב בריצה לאולם בית המשפט כשהוא נרעש ונרגש. במענה להתרחשות זאת טען התובע, כי הוא "חוטא לעיתים" בנהיגה, למרות שרשיונו נשלל, דבר שעורר את מורת רוחי, ולאחר שהבהרתי, כי נהיגתו ברכב, למרות שרשיונו נשלל "אינה אלא התממשות סיכון על הכביש ופוטנציאל להתרחשות תאונה" (עמ' 157 שורות 3-2) העברתי את החלטתי למשטרת ישראל ולמשרד הרישוי. בהמשך התברר, כי התובע מחזיק ברכב רגיל ללא כל התאמות באופן קבוע, וכאשר רכבו ניזוק בתאונה, הוא שכר רכב אחר. אין ספק שהתנהלות זו של התובע הינה לא פחות משערורייתית, בנוסף להיותה עבירה פלילית לכל דבר ועניין. אלא מאי? אין בהתנהלות זו כדי לפגום באמינות עדותו של התובע בהתייחס לעבודתו ולאופן התרחשות התאונה. ודוק: החלטתי מתאריך 5.7.12 הועברה למשטרת ישראל ולמשרד הרישוי, והנני מעריכה, כי משטרת ישראל תמצה את הדין עם התובע, אולם, כפי שציינתי, אין בין התנהלותו העבריינית של התובע, הבאה לידי ביטוי בנהיגה בזמן שלילת רשיונו, לבין התאונה נשוא תיק זה דבר וחצי דבר. משקבעתי את נסיבות התרחשות התאונה, לא ניתן להתעלם מההתנהלות השגויה והמוטעית של התובע, אשר מצא לנכון להיכנס לחדר חשוך ובלתי מוכר, ללא תאורה מספקת ומבלי להבין את סימוני המפה המצביעים על הבדלי גובה ברצפה. אלא מאי? מדובר בהתנהלות מוטעית, שאיננה מגיעה לכדי רשלנות, או אשם תורם. ודוק: התובע העיד, כי ראה את הסימון על גבי המפה, אולם לא הכירו, שכן לא מדובר בסימון שחשמלאים עושים בו שימוש, מה עוד שהוא לא הופיע במקראת הסימונים שעל גבי המפות, מקראה המסבירה את פשר הסימונים (עמ' 15 שורות 21-18), עובדה שהוכחה בבית המשפט. זאת ועוד. בהיכנסו לחדר הסתמך התובע על סימון על גבי המפה המראה קיומה של רצפה עשוייה משבכת ברזל, דבר שמבחינתו הפך את הרצפה לרצופה, ללא שינוי גובה, או מפגעים כלשהם. יש לזכור, כי האשם התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקיו (ראו: י. אנגלרד, "יסודות האחריות בנזיקין", דיני נזיקין - חובת הנזיקין הכללית, 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה, האם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם סביר, אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר) ואם נמצא כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, כי אז יש לחלק את האחריות לפגיעה על פי האשמה המוסרית, דהיינו - הצבת מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו: ע"א 417/81 מלון רדמה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק, פ"ד מג(3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 439; ע"א 2245/91 ברשטיין נ' עטייה, פ"ד מט(3) 709, 723; ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי, ). ודוק: נטל ההוכחה לקיום האשם הקיים מצד הנפגע מוטל על שכם הנתבעים (ראו: ע"א 741/83 גוהין נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273; ע"א 526/64 "זחליל" בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט (4) 455, 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424; י. אנגלרד "דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, 277). הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת אשמו התורם של התובע, והנני חוזרת על קביעתי, לפיה שגה התובע בהתנהלותו עובר להתרחשות התאונה, אולם שגיאתו אינה פוגמת בקביעת היותו בדרך כלל אחראי וזהיר, וכאמור, לא ניתן לייחס לו אשם תורם בגין התרחשות התאונה. הנכות 22. הצדדים המציאו חוות דעת להערכת נכותו של התובע, ונוכח הפערים בחלק מחוות הדעת, מונו ארבעה מומחים על ידי בית המשפט. מומחה בתחום האורטופדיה - פרופ' אוטרמסקי, קבע כי לתובע נכות בשיעור של 59.3%. מומחה בתחום הריאות - פרופ' קרמר קבע כי שיעור נכותו הזמנית של התובע היה בשיעור של 100% למשך שישה חודשים ולאחר מכן לא נותרה לו נכות. מומחה בתחום הפסיכיאטריה - פרופ' מוניץ קבע, כי לתובע נותרו 10% נכות. מומחה בתחום הנוירולוגיה - פרופ' שדה קבע, כי לתובע נותרו 40% נכות. בנוסף קיימת מחלוקת בין מומחי התובע והנתבעים בהתייחס לנכות בתחום א.א.ג.. שני המומחים קבעו, כי לתובע נכות בשיעור של 10% בגין טנטון, אלא שמומחה הנתבעים דר' הימלפרב קבע, כי אין קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה נשוא כתב התביעה. מומחי הצדדים בתחום האורולוגי קבעו בדומה, כי לתובע נותרה נכות בתחום האורולוגי בשיעור 79%. בית המשפט מינה כמומחית מטעמו בתחום השיקום את דר' אילנה פרבר, אשר קבעה, כי נכותו הרפואית והתפקודית של התובע הינה בשיעור 90.2% ובעלי הדין אינם חולקים על קביעה זו, ואשר על כן הנני קובעת, כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 90.2% וכן הנני קובעת, כי מדובר בנכות תפקודית מלאה. הנזק 23. התובע עותר לפיצוי בגין ראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה, עזרת הזולת, התאמת דיור, הוצאות רפואיות, חדר כושר, ניידות מוגברת וכאב וסבל. 24. הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד - התובע, יליד 25.2.69 נפצע בתאונה בתאריך 25.7.99 בהיותו כבן שלושים שנה. במועד הפציעה, שימש התובע בתפקיד מנהל עבודה אצל פויכטונגר, תפקיד אליו התקדם בהדרגה. מעדותו של רפי רובינשטיין, שהיה מנהל התפעול בפויכטונגר במועד התאונה עולה, כי התובע החל דרכו בפויכטונגר "כעובד מן השורה - חשמלאי, ראש צוות ומנהל עבודה. בזה הוא נעצר, בגלל התאונה" (עמ' 24 שורות 29-28), ולדבריו, "סביר מאוד להניח שהיה מתקדם לדרגת מנהל פרוייקטים, באותה התמדה שהוא עבד היה מגיע לזה" (עמ' 21 שורות 32-31), אולם הוא התקשה להעריך את משך הזמן שהיה נדרש לתובע להגיע למשרת מנהל פרוייקט, "אי אפשר להעריך, אם היה יחידי הייתי יכול להעריך, עניין של אולי 5, 6 שנים" (עמ' 22 שורה 2), אולם היות שהתובע לא היה מועמד "יחידי" לקידום למשרת מנהל פרוייקט, לא ניתן לקבוע, כפי שהתובע טוען, כי תוך חמש, או שש שנים היה מקודם לתפקיד של מנהל פרוייקט. בעניין זה נחקר גם אריה קראוס, שהיה הממונה על הקידום המקצועי של עובדי פויכטונגר, בהם התובע, אולם גם הוא לא ידע להעריך את צפי ההתקדמות של התובע, אם בכלל. לדבריו, היו מנהלי עבודה שקודמו לתפקיד של מנהלי פרוייקטים והיו כאלו שלא קודמו (עמ' 55 שורה 3), ובהגינותו הבהיר, כי "אני חייב להגיד פה משהו. הקידום של מנהלי העבודה למנהלי פרוייקטים זה כמו שמורכב מכל דבר ודבר, גם תלוי באינטרסים של מקום העבודה, אם הוא דורש כרגע מנהל פרוייקט, או לא דורש כרגע מנהל פרוייקט. באופן טבעי מנהלי פרוייקטים זזים ועד שמגיע מנהל עבודה טוב שמקדמים אותו, זה תלוי גם בתזמון ובעיתוי. קצת קשה להצביע על זה, אין איזו סיסטמה קבועה שאתה אומר אחרי ארבע שנים מנהל עבודה תהיה מנהל פרוייקט"(עמ' 56 שורות 12-7). ודוק: מדובר בעד תביעה, אשר העיד בהגינותו אמת, ומדבריו עולה, כי אין לדעת אם התובע היה מקודם, ואם כן - מתי היה מקודם. עם זאת, אין כל ספק, כי התובע נחשב לעובד מצויין, כפי שעלה מהעדויות. רפי רובינשטיין - מנהל התפעול בפויכטונגר העיד, כי התובע "הוא קודם כל אדם רציני ביותר, מתמיד וממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ומעבר לזה, יושב בערבים ומזמין חומר להמשך העבודה הרציפה, ומשקיע, משקיע מעצמו" (עמ' 21 שורות 22-21). כך גם העידו המהנדס ז'ק עמר, שהחליף את התובע בתפקיד מנהל עבודה לאחר פציעתו (עמ' 51) ויובל מגור, שעבד עם התובע בפרוייקט אחר (עמ' 44 לפרוטוקול). משכך, ומשהוכח כי התובע מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, הנני יוצאת מתוך הנחה, שבשלב כלשהו היה התובע זוכה לקידום בתפקידו ומתמנה למנהל פרוייקט, או כל תפקיד אחר במקצועו. חשבת השכר בחב' אפקון (פויכטונגר לשעבר) העידה, כי להערכתה תוספת ההכנסה של מנהל פרוייקט לעומת מנהל עבודה היא בשיעור של כ- 20%, אולם הסבירה, כי אין מדובר במידע מבוסס, אלא בהערכה בלבד. נוכח העדויות שהובאו בפניי, נכון יהיה להניח, כי לפחות ממועד מתן פסק הדין, היה התובע מקודם לתפקיד של מנהל פרוייקט , אולם היות ולא הובאה עדות מוסמכת באשר לגובה שכרו של מנהל פרוייקט לעומת גובה שכרו של מנהל עבודה, הנני מעריכה את ההפרש בשיעור של 10%, וזאת על דרך האומדנה. בהתייחס להפסדיו העתידיים של התובע, היפנו הנתבעים לאמור בחוות דעתה של המומחית בתחום השיקום, דר' פרבר, על פיו מסוגל התובע לעבוד בישיבה בתנאים מותאמים, הכוללים שירותים קרובים, ללא מדרגות ושינוי תנוחה מידי שעה, ותלו את קולר האשם בתובע, שאינו מוצא עבודה מותאמת לנכותו, ולחילופין אינו משקיע את תגמולי המל"ל להקמת עסק שיפרנס אותו. אינני יכולה לקבל את דברי הנתבעים בשום פנים ואופן. לא ניתן להיתמם ולטעון, כי התובע מסוגל למצוא מקום עבודה בגילו ובמומיו, ואין צורך בעדות מומחה על מנת להגיע למסקנה, כי אדם במצבו של התובע איבד את כושר עבודתו וכושר השתכרותו לצמיתות. באשר להצעה להשתמש בתגמולי המל"ל לצורך הקמת עסק - גם הצעה זו הנני שוללת על הסף. ראש וראשונה, התובע הינו חשמלאי, עובד כפיים ואיננו איש עסקים. משכך הכיצד יכול התובע לסכן את מקור הכנסתו היחיד והשקעתו בעסק? ואם ייכשל העסק? והרי לא ניתן לקחת סיכון שהתובע יוותר נטול הכנסה, וכאמור הנני קובעת, כי נוכח פציעתו בתאונה איבד התובע את כושרו להשתכר לצמיתות. הצדדים הסכימו, כי שכרו הממוצע של התובע עובר לפציעתו היה בסך של 13,006 ₪, ובשיערוך להיום (הצמדה למדד המחירים לצרכן) - סך של 17,303 ₪, ואשר על כן, יש לחשב את הפסדי שכרו באופן הבא: 17,303 (השכר החודשי) X התקופה שעד מועד מתן פסק הדין - סך של 2,803,086 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך של 515,792 ₪ = סך של 3,318,878 ₪. מחודש 2/13 ( מועד מתן פסק הדין) עד הגיע התובע לגיל 67 (23 שנים), יש לחשב את הפיצוי באופן הבא: 19,033 ₪ (השכר המשוערך בתוספת של 10% לאחר קידומו) X 199.1967 (מקדם היוון למשך 23 שנים) = 3,791,311 ₪. מהאמור עולה, כי הפסד שכרו של התובע לעבר ולעתיד הינו בסך של 7,110,189 ₪. 25. תשלומי הפנסיה - התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה. הפסד זה יחושב על פי הפרשת המעביד לפנסיה, באופן שבגין התקופה ממועד התרחשות התאונה ועד מועד מתן פסק הדין יחושב ההפסד על פי 10%, ואילו ממועד מתן פסק הדין יחושב הפיצוי לפי 12% בהתאם לצו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה, מתאריך 27.9.11. אשר על כן, הפסדי הפנסיה בגין התקופה הראשונה (עד מועד מתן פסק הדין) הינם בסך של 331,888 ₪, ואילו הפסדי הפנסיה בגין התקופה השניה (ממועד מתן פסק הדין ועל הגיע התובע לגיל 67) הינם בסך של 454,957 ₪, ובסך הכל , הפסדי הפנסיה הינם בסך של 786,845 ש"ח. 26. פיצוי בגין עזרת הזולת - התובע טוען, כי הוא נעזר בבני משפחתו, וכן הגדיל את היקף משרתה של עוזרת הבית. באשר לעזרת בני המשפחה, ונוכח נכויותיו של התובע וקביעותיה של דר' פרבר באשר לעזרה לה זקוק התובע, הנני מעריכה את העזרה העודפת שניתנה ותינתן לתובע בסך של 150,000 ₪. העזרה לה נזקק התובע, אינה מצריכה העסקת עובד, והפיצוי הניתן הינו בגין העזרה הניתנת לתובע על ידי בני משפחתו. התובע העיד גם את עוזרת הבית - גב' מרים אהרן, אשר העידה כי לאחר פציעת התובע היא החלה לעבוד שעה אחת נוספת בשבוע בבית המשפחה, אלא שלא מצאתי קשר סיבתי בין הוספת השעה האמורה לבין פציעתו של התובע, אשר העיד, כי למעשה לא נטל חלק במטלות הביתיות לפני התאונה, אלא בימי שישי, ועשה כן לצורך "כיף, הנאה, כיף, בוודאי" (עמ' 132 שורה 31). בסיכומים טען ב"כ התובע, כי שעת העבודה שהוספה לעוזרת הבית לא הוספה בגין הצורך בביצוע עבודות בית שבוצעו קודם לתאונה על ידי התובע, אלא משום שאשת התובע טרודה במתן סיוע לתובע, ועל כן לכאורה נדרשת לה עזרה נוספת. אין בידי לקבל טיעון זה, שעלה לראשונה בסיכומי התביעה. במאמר מוסגר אציין, כי אשת התובע לא הובאה לעדות, ומכל מקום, לא הוכח ששעת העבודה הנוספת של גב' מרים אהרון הינה כתוצאה ישירה, או עקיפה מפציעתו של התובע. 27. התאמת דיור - דר' פרבר קבעה בחוות דעתה, כי התובע "זקוק לדירה בקומה נמוכה, או עם מעלית". מתצהירו של התובע עולה, כי הוא מתגורר כיום בדירתה של רעייתו, שהינה בקומה ראשונה, ואשר על כן, ובהתאם לחוות דעתה של דר' פרבר, מדובר בדירה המתאימה לצרכיו של התובע, והוא אינו זכאי לפיצוי בגין התאמת דיור, מה עוד שאיננו מתנייע בכסא גלגלים, ומשכך אין כל צורך בהרחבת פתחים. מעבר לצורך יוסף, כי לטענת התובע הוא נפרד מאשתו הראשונה לאחר פציעתו בתאונה. התובע נמנע ממתן אינפורמציה כלשהי בהתייחס לרכוש שהיה בבעלות בני הזוג עובר לגירושיהם, ובאשר לאופן חלוקתו, וכלל לא ברור למשל, האם יש בבעלות התובע דירה נוספת, או עתודה כספית לרכישתה, והכל בהתאם להסכם הגירושין, וכן לא הובאה ראיה כלשהי באשר לבעלות בדירה הנוכחית בה מתגורר התובע כיום. הימנעות זו של התובע מהמצאת הפרטים האמורים פועלת לחובתו, ומכל מקום, אינני רואה לנכון לפסוק לו פיצוי בגין התאמת מגורים, מקום שאינו נדרש לעשות כן בפועל, שכן תנאי מגוריו תואמים את צרכיו. באשר לכסא הרחצה באמבטיה - אין בין צורך בשימוש בכסא רחצה לבין התאמת דיור דבר וחצי דבר, והפיצוי שייפסק בגין אביזרים יכלול גם את הצורך ברכישת כסא רחצה. 28. הוצאות רפואיות - בדרישת הפיצוי בראש נזק זה מתבסס התובע על הצרכים המפורטים בחוות דעתה של דר' פרבר, אלא מאי? למרות משך הזמן הארוך שחלף מאז התאונה ועד תאריך מתן פסק הדין, לא המציא התובע ולו בדל ראיה שיש בו כדי לשמש אינדיקציה לעלות הוצאותיו בגין רכישת אביזרים בשל פציעתו בתאונה, (ויתכן כי לא היה בידי התובע להמציא ראיה להוצאות הנטענות בשל השירותים שהוא זכאי לקבלם מקופת חולים, ומימון שירותים אחרים על ידי המוסד לביטוח לאומי). אלא מאי? נוכח חומרת פציעתו של התובע, הנני מוכנה לצאת מתוך הנחה, כי יתכן שהוא נושא בעלות של הוצאות מסוימות מעבר לשירותים הממונים על ידי קופת חולים וביטוח לאומי, ואשר על כן הנני מעריכה את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות נוספות, על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪. זה המקום להבהיר, כי התובע עותר למימון מכשיר CPAP בשל דום הנשימה ממנו הוא סובל, אלא שפרופ' קרמר - המומחה מטעם בית המשפט בתחום הריאות, קבע, כי אין קשר בין פציעתו של התובע בתאונה נשוא כתב התביעה לבין דום הלב והיזקקותו למכשיר CPAP ועל כן הנני דוחה עתירה זו, מה עוד שלדברי עד התביעה יובל מגור, התובע היה "איש מלא" (עמ' 45 שורה 28) גם לפני התאונה, והנסיון לקשור בין עליית המשקל לבין בעיות דום הלב, הינו נסיון עקר שנדחה על ידי מומחה בית המשפט. 29. מינוי לחדר כושר - התובע טוען בתצהירו, כי בשנת 2006 נרשם לחדר כושר, אולם לא המציא כל מסמך לאימות טענתו, מה עוד שלא נטען, כי הוא ממשיך להתאמן בחדר כושר מאז 2006 ועד היום. עוד יצויין, כי בשאלת הפעילות הגופנית מנסה התובע לאחוז במקל בשני קצותיו, שכן בעוד שבסע' 23-22 לתצהירו הוא מלין על עלייתו במשקל, בין היתר בשל "היעדר פעילות גופנית", הרי שבהמשך הוא עותר לפיצוי בגין הרשמתו לחדר כושר. אמנם נכון, כי דר' פרבר המליצה לתובע לבצע פעילות גופנית סדירה, אלא שלא הוכח, כי התובע שעה לעצתה, ומכל מקום, ניתן לקיים פעילות גופנית סדירה שלא במסגרת מכון כושר. זאת ועוד. כיום, אין ברישום למכון כושר משום מעשה יוצא דופן, שכן הקפדה על פעילות גופנית סדירה מומלצת לכלל האוכלוסיה, ומרבית בני האדם נרשמים למכון כושר, או מבצעים פעילות גופנית אחרת, כלומר, המלצתה של דר' פרבר הינה נכונה לתובע, שהינו איש כבד משקל, כפי שהיא נכונה לכלל האוכלוסיה, ואין מקום ליתן פיצוי בגין המלצה זו. 30. ניידות מוגברת - בראש נזק זה אמור בית המשפט לפצות את התובע בגין נסיעות עודפות בשל נכותו. נסיעות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי הן בריבוי שימוש ברכב לעומת אנשים שאינם נכים, והן בנסיעות לטיפולים. התובע מפנה לחוות דעתה של דר' פרבר ולהמלצותיה בדבר הטיפולים שיזקק להם התובע, אלא שבפועל מתעורר ספק רב האם התובע מקבל טיפולים אלו, שכן הדבר לא הוכח. אלא מאי? התובע סובל מנכות בשיעור גבוה בתחום האורטופדי והנוירולוגי, ואני יוצאת מתוך הנחה, שללא ספק הצורך שלו בנסיעות עולה על צרכיהם של אנשים אחרים שאינם לוקים בנכויותיו, ואשר על כן, על דרך האומדנא, הנני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪. עוד טוען התובע, כי עד התאונה השתמש ברכב שהועמד לרשותו על ידי פויכטונגר, ולאחר התאונה נאלץ לרכוש רכב, אשר אף מומן בחלקו על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעים מתנגדים לפצות את התובע בגין רכיב זה, מה עוד שהתברר, כי התובע נוהג ברכב רגיל ובלתי מותאם, למרות היותו בשלילת רשיון. הנני סבורה, כי אין בין נהיגתו האסורה של התובע לבין נכותו והשתתפות בעלות רכישת רכב דבר וחצי דבר, ולא נותר לי אלא לחזור שנית על הגינוי לתובע, שנוהג ברכב בהיותו בשלילת רשיון. במאמר מוסגר אציין, כי יש לראות בחומרה רבה מאד את נהיגתו של התובע ברכב רגיל ובלתי מותאם, שכן התובע סובל מנכות בשיעור של 40% בשל חולשה נוירולוגית בגפה ימנית תחתונה עם DROP FOOT , ועל כן, אין מנוס מהמסקנה, כי התובע עושה שימוש ברגלו, למרות שמדובר ברגל חולה ופגועה, ואין לדעת מה מידת השליטה של התובע ברכב בעת השימוש ברכב רגיל ולא מותאם. מכל מקום, ועל דרך האומדנה, הנני מעריכה את הפיצוי בגין רכישת רכב (בנוסף לסיוע של המוסד לביטוח לאומי) בסך של 50,000 ₪, ובסה"כ זכאי התובע לפיצוי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪. 31. כאב וסבל - התאונה נשוא כתב התביעה הינה תאונה קשה ביותר, המלווה בפציעה קשה ומייסרת, אשר שינתה את חיי התובע לעד. מעובד צעיר,חרוץ ומוערך, אשר כל עתידו לפניו, הוא הפך לשבר כלי, אשר אינו מסוגל לעבוד ולהתפרנס למחייתו. במהלך עדותו של התובע התברר, כי רעייתו נפרדה ממנו ועברה להתגורר עם ילדיהם הקטינים בעפולה. עוד התברר, כי התובע נישא בשנית, אולם עקב בעיות פוריות קשות הוא אינו מסוגל לגרום הריון לאישתו. דבריו של התובע בעדותו נגעו ללב, כאשר סיפר, כי "אני התפרקה לי משפחה, הייתי אדם חזק ובריא, התפרקה לי משפחה" (עמ' 130 שורה 28). התובע תיאר את הטפולים הקשים שהוא עובר בנסיון ליצירת זרע (עמ' 131 שורות 23-16), וכאשר התבקש לתאר את שיגרת חייו סיפר, כי "מתפלל, שותה, רואה טלביזיה קצת, יורד לעיר וחוזר. זהו. כשיש זמן אנחנו נוסעים לילדים שלי שגרים בעפולה, אז אני מבקר אותם... אני משתדל כל יום חמישי להיות עם הילדים שלי בעפולה" (עמ' 131 שורות 33-30). בהמשך התברר, כי עקב מצב הפריון של התובע, גם רעייתו הנוכחית - בת 38, עוברת טיפולים (עמ' 132 שורות 6-2) ואין כל ספק, כי התובע חווה צער, כאב וסבל כל יום ויום בחייו. נוכח האמור הנני מעריכה את הפיצוי בגין הכאב והסבל בסך של 900,000 ₪. 32. נוכח האמור זכאי התובע מפויכטונגר ומדניה סיבוס לפיצוי בסך של 9,147,034 ש"ח בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 8,049,616 ש"ח, בתוספת 25% מצד שלישי - דניה סיבוס. קביעת סכום תביעת המוסד לביטוח לאומי 33. בתאריך 15.11.04 הגיש המוסד לביטוח לאומי בקשה להצטרף כתובע נוסף בתיק. התביעה הוגדרה כ"כתביעת שיבוב" לפי סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי והועמדה על סך של 3,915,597 ₪. בגוף התביעה פורט כי הסכום הנתבע הינו לצורך שיבוב תשלומים ששילם וישלם המוסד לביטוח לאומי בגין דמי פגיעה וקצבת נכות; קצבת נכות מהוונת וסיוע בדיור. בתאריך 21.6.12 הגיש המוסד לביטוח לאומי מסמך, הנושא כותרת "עדכון תביעת המל"ל ל- 6/2012", המפרט את התשלומים ששילם וישלם המל"ל, כאשר תשלומים אלה כוללים גם סכומים המשולמים לתובע בגין שתי קצבאות מיוחדות, קצבאות שלא הוזכרו כלל בתביעה המקורית. דניה סיבוס התנגדה להגשת המסמך האמור בטענה, שמדובר למעשה בתיקון כתב התביעה בדרך לא דרך, ללא הגשת בקשה וממילא ללא מתן החלטה, מה עוד שהמסמך הוגש זמן רב לאחר תום תקופת התיישנות תביעת המוסד לביטוח לאומי. במענה לתגובת דניה סיבוס הבהיר המוסד לביטוח לאומי, כי כבר בעת הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, בתאריך 6.4.09 צירף את רשימת תשלומי המל"ל הכוללת את שתי הקצבאות שבמחלוקת, מה עוד שבכתבי ההגנה המתוקנים שהוגשו על ידי הנתבעים וצדדים שלישיים בשנת 2007 טענו הנתבעים וצדדים שלישיים, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובע יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל. עוד מבהיר ב"כ המוסד לביטוח לאומי, כי הנתבעות אף הגישו חוות דעת מטעמם במרץ 2012 מטעמו של האקטואר שי ספיר, בין היתר בהתייחס לשתי הקצבאות האמורות, ואשר על כן הסכימו בשתיקה ובהתנהגות "לעדכון" סכומי תביעת המל"ל. 34. אבהיר מיד, כי אין באפשרותי "לתקן" את תביעת המל"ל בדרך בה נקט המוסד לביטוח לאומי. דרך המלך לתיקון סכום תביעת המל"ל באמצעות הגדלת התביעה הכספית בגין תשלומן של קצבאות נוספות, שלא נתבעו בתביעה המקורית היא בהגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, בצירוף תצהיר, וזאת בהתאם לתקנות 92 וכן 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), דבר שהמוסד לביטוח לאומי לא עשה. ודוק: "עדכון" סכומי תביעות הינו דבר שנעשה בשיגרה מידי יום ביומו, ללא כל התנגדות, אלא ששינוי סכום התביעה דנן על דרך "עדכון" אינו אלא הטעייה, שכן המוסד לביטוח לאומי אינו מבקש לעדכן את סכום התביעה המקורית, אלא להגדיל את סכום התביעה על דרך של הוספת רכיבים נוספים לכתב התביעה המקורי, וזאת לא אוכל להתיר, מה עוד שכפי שציינתי, המוסד לביטוח לאומי לא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ומשכך לא הייתה לנתבעים מעולם ההזדמנות להתנגד למבוקש. במאמר מוסגר אציין, כי המוסד לביטוח לאומי מלין על על התנגדות דניה סיבוס ל"עדכון", בהפנותו לעובדה שצירף את ערכם המשוערך של כלל תגמולי המל"ל לתצהיריו, לרבות הקצבאות המיוחדות, כבר בשנת 2009, ומשלא הלינו על כך הנתבעים, אין הם רשאים לעשות כן היום. אינני מקבלת עמדה זו. אין בעובדה שהמל"ל צירף לתצהיריו חישוב מעודכן של כלל הגמלאות שהוא משלם וישלם לתובע משום מתן אישור אוטומטי לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת רכיבים שלא נתבעו במסגרת התובענה המקורית שהוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי, כי הנתבעים צירפו לתצהיריהם חוות דעת עדכנית של האקטואר שי ספיר לצורך הערכת שווים העדכני של התגמולים והקצבאות המשולמות לתובע, וזאת לצורך הפחתתן מסכום הפיצוי שייפסק לתובע בתיק זה, ומכאן ניתן ללמוד, כי גם הנתבעים מסכימים "לעדכון" תביעת המל"ל, ולא היא. ודוק: כמובן, שזכותם של הנתבעים לנכות מכל סכום פיצוי שייפסק לתובע את הסכומים המעודכנים המשולמים לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי, אולם אין בין זכות זו של הנתבעים לבין חובת המוסד לביטוח לאומי לנהוג כדין ולתבוע את הסכומים המגיעים לו על פי דין, דבר וחצי דבר. מעבר לצורך אציין, כי קרוב לודאי, שאילו הייתה מוגשת בשנת 2009 - שנת הגשת תצהירי המל"ל - בקשה לתיקון כתב התביעה של המל"ל, הייתה בקשה זו נדחית מחמת התיישנות, ועל אחת כמה וכמה, אם הייתה מוגשת בשנת 2012, היא השנה בה הוגש "העדכון". נראה, כי המוסד לביטוח לאומי היה מודע למחדלו באי הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה, וניסה לתקן זאת בדרך לא דרך, בהגנבת מסמך תמים למראה, שענינו "עדכון" כתב התביעה. התנהלות זו איננה תקינה ומן הראוי היה להימנע ממנה. מכל מקום הנני קובעת, כי ניכוי תשלומי המל"ל מסכום הפיצוי לו זכאי התובע הינו בשיעור של 8,049,616 ₪ בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, ואילו תביעת המל"ל, כשהיא משוערכת לתאריך היום הינה בסך של 5,705,231 ₪. נוכח האמור הנני קובעת, כי שיעור תביעת המל"ל בשיערוך לתאריך היום הינו בסך של 5,705,231 ₪. חישוב סכום פסק הדין ,לו זכאי התובע מאת פויכטונגר ומאת דניה סיבוס 35. בהתאם למפורט מגיע שיעורו של הנזק לסך של 9,147,034 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 8,049,616 ₪, כך שהיתרה המתקבלת הינה בסך של 1,097,418 ₪ (להלן: "היתרה"). בהתאם לחלוקת החבות שנקבעה, זכאי התובע לתשלום סך של 60% מהיתרה מאת המעבידה - פויכטונגר, ואשר על כן תשלם פויכטונגר לתובע סך של 658,451 ₪ (1,097,418 ₪ X 60%). בנוסף זכאי התובע ל-25% מחלקה של דניה סיבוס (צד שלישי) בחבות (בשיעור של 40%) (9,147,034 ₪ X 40% X 25%), אשר על כן תשלם דניה סיבוס לתובע סך של 914,703 ₪. נוכח האמור ניתן בזאת פסק דין לטובת התובע על סך של 1,573,154 ₪ (658,451 ₪ + 914,703 ₪ ) בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק וכן בצירוף הוצאות אגרה והוצאות מומחים על פי קבלות. חישוב סכום פסק הדין לו זכאי המוסד לביטוח לאומי 36. המוסד לביטוח לאומי הגיש את תביעתו בהתאם להוראות סע' 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). סע' 330 לחוק הביטוח הלאומי מגביל את זכותו של המוסד לביטוח הלאומי להחזר בשיעור של 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מאת הצד השלישי, כלומר, ההחזר בשיעור של 75% הינו מחלקו של הצד השלישי, אשר בהתאם לקביעתי הינו בשיעור של 40% מהנזק (כאשר התובע זכאי, כאמור ליתרה בשיעור של 25%). נוכח האמור, זכאי המוסד לביטוח לאומי להחזר מאת דניה סיבוס בסך של 2,744,110 ₪, סכום המהווה 75% מחלקה של דניה סיבוס בשיעור של 40% בחלוקת החבות ( סכום פסק הדין בסך של 9,147,034 ₪ 40% X X 75% ). כפלי ביטוח 37. מסיכומי דניה סיבוס עולה, כי שאלת כפלי הביטוח אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, ואשר על כן ובהתאם למפורט בסע' 47 לסיכומי דניה סיבוס, הנני קובעת כדלקמן: בהתייחס לחבותה של המעבידה - פויכטונגר, קיימות שתי פוליסות חבות מעבידים המכסות את האירוע נשוא כתב התביעה. האחת - פוליסה מס' 81001642/97, שהוצאה על ידי סהר חברה לביטוח, על פיה החלק היחסי שלה בכיסוי הינו בשיעור של 15.5%, והשניה - פוליסה מס' 1500005915/98, שהוצאה על ידי מגדל חברה לביטוח בע"מ, על פיה החלק היחסי שלה בכיסוי הינו בשיעור של 84.5%. נוכח האמור תישאנה שתי המבטחות בתשלום החיוב שהוטל על המעבידה - פויכטונגר לפי חלקן היחסי, כמפורט לעיל. בהתייחס לחבותו של הצד השלישי - דניה סיבוס, קיימות שתי פוליסות חבות צד ג' המכסות את האירוע נשוא כתב התביעה. האחת - פוליסה מס' 85600889/97, שהוצאה על ידי סהר חברה לביטוח בע"מ, על פיה החלק היחסי שלה בכיסוי הינו בשיעור של 20%, והשניה - פוליסה מס' 60006062/99, שהוצאה על ידי המגן חברה לביטוח בע"מ, על פיה החלק היחסי שלה בכיסוי הינו בשיעור של 80%. נוכח האמור תישאנה שתי המבטחות בתשלום החיוב שהוטל על המעבידה - פויכטונגר לפי חלקן היחסי, כמפורט לעיל. אחרית דבר 38. התובע יפוצה בסך של 1,573,154 ₪ (658,451 ₪ - חלקה של פויכטונגר בשיעור של 60% מההפרש בין סכום הפיצוי בסך של 1,097,418 ₪ לבין תשלומי המל"ל בסך של 8,049,034 = 1,097,418 ₪) + 25% מחלקה של דניה בחבות בסך של 914,703 ₪ - 40% X 9,147,034 ₪ X 25% ) . סכום זה ישולם בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק וכן בצירוף הוצאות אגרה והוצאות בגין שכ"ט מומחים, על פי קבלות. המוסד לביטוח לאומי יפוצה על ידי דניה סיבוס בסך של 2,744,110 ₪ (9,147,034 ₪ X 40% X 75%). סכום זה ישולם בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%. בניהאתר בניה