מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוי על תמותת בעלי חיים: התביעה, טענות הצדדים ועובדות שלא שנויות במחלוקת לפניי שרשרת תביעות, תביעות נגדיות, הודעות צד שלישי ורביעי, הכל כפי שיפורט להלן; התובעים, בעלי דיר עיזים המספק את תנובת החלב למחלבות, עותרים לחייב את הנתבעים בנזק שנגרם להם כתוצאה מתמותת עיזים באפריל 2005. את הנתבעת 2 (להלן: "הפניקס" או "המבטחת") מבקשים התובעים לחייב מכוח היותה המבטחת בפוליסה "אלומה לחברי מושב" בה בוטחו בתקופה הרלבנטית. את נתבעת 3/עמיר-דגן (להלן: "עמיר") הם מבקשים לחייב בעילה נזיקית, מכוח היותה ספקית תערובת המזון שקיבלו העיזים שגרמה, לפי הטענה, לקטילתן. במקור, הוגשה תביעה גם נגד המחלבה אליה סופק החלב (נתבעת 1), וזו הגישה תביעה שכנגד, ברם תביעות הדדיות אלו נמחקו במהלך ניהול התיק. ביום 22/4/05 בשעות הלילה (הלילה שבין יום שישי לשבת) הופעלה האזעקה האלקטרונית שבגדר בדיר והתובעים הבחינו בעיזים מפרכסות, מתפתלות ונופלות על הגדר. מדובר בעיזים שהיו כולן במתחם מכון החליבה שבמשק. בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת הגיע הווטרינר ד"ר מאג'ד אבו טועמה והתרשם כי מדובר בהרעלה. בהתאם, הוא נתן זריקות אטרופין לעיזים וחלקן הראו סימני התאוששות. במקביל וכדי לברר מהו מקור ההרעלה, אסף דגימות דם ותוכן קיבה של העיזים, כמו גם דגימות מהתערובת המזון ושלח למעבדה, שמצאה שאריות חומר זרחני של חומר בשם מסוג "פִּירִימִיפוֹס מֵתִיל" הידוע בשם המסחרי אַקְטִילִיק (להלן: "פירימיפוס") בתערובת כמו גם בגופות העיזים שנלקחו לבדיקה בריכוז של 5 ppm (Parts Per Million). חוקרים ממשטרת חדרה הגיעו ביום שבת, והתובעת סיפרה להם שהיא חושדת בשכן שהרעיל את העדר, ברם בסופו של יום המשטרה לא מצאה ממצא שיוכיח חדירת גורם זר לדיר ו/או גרימת נזק בזדון. הואיל ועמיר סיפקה בצהרי 22/4/05 את התערובת, והואיל ורק העיזים שאכלו את אותה תערובת באותו לילה נפגעו בעוד שאר העדר שקיבל מזון אחר לא נפגע, יש, לדעתה, להעביר את נטל הראיה לעמיר בהתאם לכלל בדבר 'הדבר מעיד על עצמו' הואיל ולתובעים אין ידיעה מה היה החומר שסופק וארוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שעמיר לא נקטה בזהירות סבירה מאשר נקטה בה. לחלופין יש לקבוע כי התרשלותה גרמה לנזק. עוד נטען נגד עמיר, כי התערובת שסופקה בפסח כללה גרגירי חיטה למרות ההתחייבות לספק תערובת כשרה לפסח. אבהיר כבר כאן, כי הטענה נזנחה בסיכומים ומכל מקום לא הובאו ראיות להוכחות עצם הטענה וממילא לא לנזק שנגרם מכך. התובעים עותרים לפיצוי בגין שווי העיזים שמתו ושיקום העדר, ירידה בתפוקת החלב באופן זמני, הוצאות וטרינריה ופינוי פגרים, הוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית, תרופות, החזר השתתפות עצמית לחברת הביטוח, ועוגמת נפש. לענין גובה הנזק תמכו התובעים את תביעתם בענין הנזק על חוות דעת השמאי מר אייל שפירא (ת/6 ת/7) הקובעת כי סך הנזק עומד על 246,107 ₪. סה"כ הועמדה התביעה ע"ס 359,018 ₪. ביום 19/7/05 שילמה המבטחת שילמה לתובעים פיצוי בסך 34,650 ₪. ביום 28/7/05 (10 ימים לאחר התשלום), שלחה הפניקס מכתב לתובעים בו כתבה כי "מבדיקה נוספת בפוליסה עולה כי הרעלת בעלי חיים אינה מכוסה". בהתאם, דרשה מהתובעים החזרת הכספים ששילמה להם. התובעים דחו את הדרישה והגישו את התביעה כאן בטענה כי התשלום שקיבלו מהפניקס לא כיסה את מלוא נזקיהם והם זכאים להשלמת הסכומים עד מלוא נזקם. לטענתם סוכן הביטוח הסביר להם כי כל אירוע שאינו מכוסה ייכתב ברשימה ולא היתה לה סיבה לחשוב שאין כיסוי להרעלת העיזים. לטענת הפניקס, לנסיבות מותן של העיזים אין כיסוי בפוליסה, הואיל והרעלת בעלי חיים אינה בגדר הסיכונים המכוסים בפוליסה וכי לא התבקשה לבטח סיכונים מהסוג הנטען בכתב התביעה ולא קיבלה פרמיה כדי לבטח סיכונים מיוחדים אלו. לטענת הפניקס, הסכומים ששולמו לתובעים שולמו בטעות, בהעדר כיסוי ביטוחי כשנסיבות מותן של העיזים לא ידועות לנתבעת לאשורן ועל כן על התובעים להחזיר את הסכומים שקיבלו. הפניקס אף הגישה תביעה נגדית בה עותרת לחייב את התובעים בהשבת מה ששולם בטעות, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני החוזים. לחלופין וככל שבית המשפט יקבע כי אין להחזיר לה את ששולם על ידה, עותרת הפניקס בתביעת שיבוב, לחייב את עמיר לשפותה בסכום ששילמה לתובעים. בנוסף, היא הגישה הודעת צד שלישי נגד עמיר בו עותרת כי ככל שתתקבל התביעה נגדה כאן (על יתרת הסכום שלא שילמה ונזקים נוספים), להורות על שיפויה ע"י עמיר. לטענת עמיר, התערובת מורכבת מגרעינים המגיעים מחו"ל (ארה"ב וקנדה) ומהווים כ: 65%-70% מהתערובת. עמיר לא מכניסה לתערובת ולא משתמשת בחומרי הדברה בכל שלב שהוא, ולכן ככל שיש בתערובת חומרי הדברה כלשהם, הרי אלו מגיעים מהגרעינים המיובאים. קביעת התקן בדבר המינון המותר של חומרי ההדברה בגרעינים היא באחריות מדינת ישראל, וכך גם הבדיקה כי בפועל אין חריגה מהתקנים. ריכוז חומר הפירימיפוס שנמצא בבדיקות המעבדה בתערובת ובכרס העיזים הגיע עד 5 ppm בעוד התקן מתיר עד 10 ppm, לפיכך נראה כי ההרעלה לא נגרמה מהכמות המזערית והלא מסוכנת לעיל ולחלופין, אם הריכוז היה קטלני הרי שהאחריות מונחת לפתחה של מדינת ישראל קובעת התקן המותר והמפקחת כי לא יוכנס לארץ חומר שיש בו ריכוז גבוה מהמותר. בהתאם, מבקשת עמיר לדחות את התביעות נגדה ולחלופין לחייב את המדינה לשפותה בכל סכום שתחויב בו. לטענת המדינה, אין היא נושאת בכל אחריות שהיא כלפי המודיעה ו/או כלפי התובעים. הנושאת באחריות להכנת התערובת הינה המודיעה ועליה לוודא כי התערובת הוכנה כראוי ואינה מסכנת את המשתמשים בה. תפקידה של המדינה לפקח על יבוא הרכיבים. הפיקוח על הייבוא נעשה באמצעות מפקחי הגנת הצומח המצויים בנמלי הכניסה לישראל והפיקוח נעשה לאחר פריקת המשא וכולל בדיקה ויזואלית דגימה ובדיקות מעבדה. כך נעשה בעניננו והמדינה מילאה כל חובותיה מבלי שנמצא דבר חריג. לגופו של ענין, רמות חומר הפירימיפוס שנמצא בתערובת ובכרס העיזים היו מזעריות ונמוכות מהתקן באופן שאינו מסוכן ולא יכול היה לגרום למות העיזים שכן לא רק שהתקן המחמיר עומד על 10 ppm אלא שעל פי מחקרים אין סיכון גם ברמות גבוהות יותר המגיעות עד 45 ppm. דיון והכרעה ההכרעה היא בשתי העילות. הראשונה, התביעה בעילה הנזיקית נגד עמיר שסיפקה, על פי הטענה, תערובת שהכילה חומר הדברה במינון שגרם לקטילת העיזים. ככל שתקבע חבות יהיה צורך להכריע גם בהודעה לצד שלישי/רביעי ובתביעת השיבוב של הפניקס נגדה. התביעה האחרת היא התביעה החוזית נגד הפניקס מכוח הפוליסה, להשלמת הפיצוי ליתרת הנזק, והתביעה הנגדית של הפניקס להשבת הסכומים ששולמו. התביעה נגד עמיר עובדות שהוכחו על השתלשלות העניינים העובדתית, ניתן ללמוד מעדותו של הוטרינר של התובעים ד"ר אבו טועמה שהיתה מהימנה בעיני. הוא מעיד בתצהירו (ת/2), כי הגיע בשבת לפנות בוקר וראה גופות של כ-10 עיזים מתות מפוזרות בחצר מכון החליבה. חוץ מהעיזים המתות, נמצאו עיזים עם ריור חזק ורעידות בכל הגוף, קצב נשימה חזק, אי שווי משקל, מתנדנדת חלקן ברביצה ואחת הראתה סימני שיתוק ברגליים האחוריות. הוא הזריק להן אטרופין. ביום ראשון ביקר שוב וראה כי עיזים נוספות מאלה שטיפל יום לפני כן, מתו באופן שעד אותו יום מתו 37 עיזים. 33 גופות הועברו למכון הַפְּסָדִים (פגרים) ו-4 נלקחו למכון למעבדה לטוקסיקולוגיה. הוא אסף דגימות בשבת ושלח למעבדה דגימות דם של העיזים, דגימות מהמים, דגימות מכרס העיזים ומהחלב. ע"פ עדותו החלב שהופק מהעיזים הנגועות נשמר במיכל סגור בנפרד והפך להיות בצבע ירוק. ביום שלישי ה-26/4/06, ביקר במשק התובעים עם ד"ר שלוסברג מהמעבדה לטוקסיקולוגיה או אז נלקחו דגימות דם מ-4 עיזים: שתיים בריאות ושתיים שהראו סימני קלינים. באותו יום התגלתה עוד עז עם סימנים קלינים ואילו חלק מהעיזים שהראו סימנים בשבת וטופלו, החלימו. ביום רביעי ה-27/4/05 הופיעו עוד 4 מקרים חדשים בקבוצה של גדיות ועיזים שהיו עד יום שלישי מוחזקות בנפרד ובטעות השתחררו וחדרו לחצר הנגועה. כשהגיע למשק אחת העיזים כבר היתה מתה ועוד 3 הראו סימנים קלינים. בסופו של יום נשלחו 11 גופות עיזים למכון בבית דגן לבדיקה. התובעת גב' יהודית בולדס מתארת בתצהירה (ת/3) את אירועי אותו לילה. ע"פ עדותה, לאחר ההרעלה והוראת הוטרינר, היא הפסיקה את ההאכלה במזון שהובא מעמיר, והביאה, כבר בשבת, תערובת אחרת תחתיה מכפר קרע, באופן שההרעלה פסקה. (עדות שעומדת בסתירה מסוימת לעדות ד"ר אבו טועמה שלאורך 4 ימים נוספים מצא כל יום מקרים חדשים) ע"פ עדותה של התובעת, בסופו של יום ולאורך 5 ימים, מתו במצטבר 50 עיזים כולל תייש אחד, עוד מספר גדיים מתו ולאור מות 7 עיזים בהיריון מצאו מותם 7 עוברים. האסמכתאות למספר העיזים המתות צורפו לתצהירה. כך, בהתאם לתצהירה, ב-25/4/05 פונו 33 גופות עיזים למכון פסדים". (נספח 18 לתצהירה) עד 5/5/05 מתו עוד 2 עיזים ותייש ונשלחו למכון פסדים (נספחים 19,20,21), עד 8/5/05 מתו עוד 3 עיזים תוך כדי נסיון השרדות ונשלחו למכון פסדים (נספחים 22,23,24 לתצהירה). עד 17/5/05 מתה עז נוספת (נספח 25). לטענת התובעת, לבקשת המשטרה היא השאירה שק אחד במכון החליבה עם התערובת של עמיר. מס' ימים לאחר מכן, חדרו לשם גדיות, ואכלו מהתערובת שבשק וגם הן מצאו את מותן. הוכח להנחת דעתי, כי מתו 50 עיזים לפי האישורים שצורפו כנספחים לעיל (הן למכון הפסדים, הן למכון הוטרינארי, והן למכון הזואולוגי). אין בידי לקבל את הטענה על מות גדיים ועוברים שלא הובאו ראיות לגבי פינוי הפגרים או ראיות טובות אחרות. גם סיפור החדירה ואכילה מתוך השק מס' ימים לאחר ההרעלה, נראה תמוה. גרסה זו לא הובאה בתצהיר עדות ראשית אלא עלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ביום 11/1/12 (6 שנים אחרי המקרה). לא הובאה עדות ישירה של מישהו שראה עיזים אוכלות מהשק ונראה כי מדובר יותר בהשערה שהן אכלו בשל העובדה שמתו, מאשר בראיה מוצקה כי כך היה בפועל. בענין זה בהחלט קיימת אפשרות תאורטית שהעיזים שחדרו נפגעו בחצר מכון החליבה שהיתה אולי מזוהמת בחומר מרעיל ולא בגלל שאכלו מהשק דווקא. היפותזה אחרונה זו עשויה להתיישב עם תצהירו של הוטרינר ד"ר אבו טועמה בו הוא מצהיר כי ביום רביעי (27/4/05) הופיעו 4 מקרים חדשים שהיו עד אז מוחזקות בנפרד, ובטעות נכנסו לחצר הנגועה. ודוק: הוא משייך את פגיעתן לכניסה לחצר הנגועה ולא מעלה גרסה עובדתית לפיה העיזים אכלו מתוך שק סגור שהונח בחצר. מטעם עמיר הוגש תצהיר מר אריק בן משה, תזונאי במכון התערובת (נ/13). ע"פ הצהרתו, הרכיבים המרכיבים את התערובת נקנים מספקים מורשים. משלוחי הרכיבים נבדקים ע"י משרד החקלאות ומגיעים לעמיר רק לאחר אישור המשרד. עמיר, מצידה, לא משתמשת בשום שלב בחומר מסוג פירימיפוס או חומר רעיל אחר ולכן ככל שהיה חומר הדברה הרי הוא נכנס במסגרת הגרעינים המיובאים מחו"ל. עוד מעיד מר בן משה כי אותה תערובת שסופקה לתובעים סופקה במקביל גם ללקוחות רבים אחרים ולא התקבלה כל תלונה ממי מהם, עובדה שאינה מתיישבת עם הרעלה, כפי שהיה בעניננו. ע"פ עדותו של מר בן משה, הוא פגש את התובעת ביום 23/4/05 וסייר עמה במשק. נמסר לו ע"י התובעת שהיא חושדת כי השכן הרעיל את העיזים. לטענתו במהלך הסיור ראה כי הגדר בן שני המשקים היתה מכופפת ובביקור שערך מספר ימים לאחר מכן הגדר יושרה. כמו כן התובעת הביעה פליאה כי אין זבובים בשטח והעירה כי נראה שהשטח רוסס. עדותו של בן משה היתה מהימנה, ולא נסתרה, ולכן אני מאמצת אותה בכל המפורט לעיל. מטעם המדינה הוגש תצהיר הגב' מרים פרוינד (נ/11) סגנית מנהל השרותים להגנת הצומח וביקורת במשרד החקלאות ותצהיר מר יוסף קרסו (נ/10) ראש תחום צאן במחלקת צאן במשרד החקלאות. בתצהיר הגב' מרים פרוינד מסבירה העדה כי תערובת מזון לבעלי חיים מבוססת על מספוא שהייצור והסחר בו, כמו גם התקינה המותרת, מוסדרים באמצעות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור מספוא והסחר בו) התשל"א-1971 (להלן: "צו המספוא"). מרבית הגרעינים המהווים חלק מתערובת המזון לבעלי חיים ובכלל זה צאן, מקורם ביבוא. ע"פ תצהירה, קביעת התקנים נעשית בהתייעצות עם גורמים מקצועיים תוך הסתמכות על סטנדרטים בינלאומיים. הפיקוח על היבוא נעשה ע"י מפקחי הגנת הצומח בנמלי הכניסה לישראל. הבדיקה נעשית באופן ויזואלי, לקיחת דגימות מכל אנייה שנכנסת לארץ על מנת לבדוק המצאות רעלנים ובדיקות מעבדה שמטרתן לבדוק המצאות חומרי הדברה בכמות העולה על צו המספוא. היא מציינת כי כל משלוח המיובא לארץ מלווה בתעודת משלוח המעידות על עמידתו בדרישות צו המספוא, בדיקות שנעשות ע"י חברות המתמחות בכך. ע"פ עדותה, התוספת השניה לצו המספוא קובעת כי לא ימצאו שאריות חומרי הדברה בכמויות המפורטות ביחס לכל חומר המצוין לצידן. בין היתר נכלל בתוספת השנייה הזרחן האורגני פירימיפוס מתיל ונקבע כי הרמה המרבית המותרת שלו בגרעינים היא 10 ppm. רמה זו מבוססת וזהה לתקנים בינלאומיים של ארגון הבריאות העולמי וארגון החקלאות של האו"ם. היא אף מפנה לממצאי דוח ועדה בינלאומית מ-2003 שבדקה את השפעת הפירימפוס על עיזים ומצאה שאפילו ריכוז של 45ppm לא גורם להרעלתן (נספח ג' לתצהירה). חרף הידע המעודכן, ועל הצד המחמיר, הושאר התקן בישראל על 10ppm. המשרד להגנת הצומח פעל ע"פ הנוהל ולאחר קיום כל התנאים ע"י עמיר נוצא לו היתר לשנת 2005 לייצור/סחר במוצרי מספוא. המשרד מקיים גם בדיקות מדגמיות במכוני התערובת שכן לא ניתן לבצע בדיקה על כל תערובת שכן מדובר ב-2,000,000 טון של תערובות לבעלי חיים שונים. בשנת 2005 נערכו 14 פעמים בדיקות בעמיר במהלך השנה ולא נמצאו ממצאי זרחן בכמות העולה על המותר ע"פ התקן בגרעינים או בתערובת. מניסיון של 30 שנה במשרד החקלאות, מצהירה העדה כי מעולם לא נתקלה במקרה של גרעינים שיובאו לישראל שתכולת חומרי ההדברה שלהם היתה גבוהה עד גרימת הרעלה של בעלי חיים שאכלו אותה במסגרת התערובת שסופקה להם. היא מוסיפה כי קיימים 23 חמרים זרחניים שמאושרים לשימוש וקיים קושי של ממש לקשור בן התערובת ששימשה בהאכלת העיזים לבין תמותן. עדותה של גב' פרוינד היתה אמינה ומקצועית ולא הוזמה בכל דרך ולכן אני מאמצת אותה במלואה. לענין העובדתי, מצהיר מר קרסו כי מהיכרותו את מכוני התערובת המשווקים את המזון, המכון מכין כמות גדולה של תערובת אותה מספק במקביל למספר מגדלים ולא ידוע לו על מקרי תמותה במשקים אחרים שקיבלו מזון מעמיר. הוא אף מצהיר כי בעדר צאן כמו של התובעים הדרך המקובלת לרסס זבובים היא באמצעות הדברה. גם עדותו מהימנה, לא נסתרה ויש לקבלה במלואה. שאלת האחריות והקשר בין התערובת למות העיזים הוכח כי התערובת מעמיר הגיעה בצהרי יום שישי. התובעים העידו כי רוקנו את המיכל (סילו) שהיה בו מעט תערובת ישנה לתוך כלי קיבול ונתנו לגדיים לאכול. אח"כ ניקו את המיכל ע"י דפיקה עליו מבחוץ ולאחר הניקוי הזרימו את התערובת של עמיר למיכל. לפי עדות התובעת ההאכלה של העיזים החולבות נעשתה במכון החליבה בשעה 22:00 או בסמוך לכך, והסימפטומים החלו אחרי שעתיים לערך. רק העזים במכון החליבה אכלו את התערובת החדשה של עמיר ורק הן נפגעו באותו לילה. הצטברות כל הנתונים לעיל בצירוף העובדה כי נמצאו שאריות חומר הדברה מסוג פירימיפוס בגופות העיזים ובתערובת, מוליכים באופן טבעי למסקנה אינטואיטיבית לפיה תערובת המזון מעמיר הוותה את סיבת ההרעלה. עם זאת, כפי שאפרט להלן, הראיות בדבר כמויות הפירימיפוס המזעריות שנמצאו, והסברי מומחי ועדי הנתבעת והמדינה, הזימו את האינטואיציה בדבר הקשר הסיבתי בין התערובת למות העיזים באופן שהנטל המונח על התובעים לא הורם. כפי שהסברתי בהחלטת הביניים מיום 15/1/09, גדר המחלוקת אינו העובדה כי נמצא פירימיפוס בתערובת המזון ובגופות העיזים ואף אין מחלוקת בענין הכמות שנמצאה. למעשה אין גם מחלוקת בדבר התקן הקובע את הריכוז הבטוח. המחלוקת היא האם אותו חומר, במינון שנמצא, גרם או לא גרם למות העיזים. אינני מקבלת את הטענה לפיה חל כלל הראייתי בעניין 'הדבר מעיד על עצמו', הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המצדיק העברת הנטל לעמיר להוכיח כי לא התרשלה. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע תנאי יסוד מצטברים, אשר רק בהתקיימם עובר הנטל לשכם הנתבע. וזו לשון הסעיף: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". בענייננו, לא התקיימו התנאים המצטברים שבסעיף 41 הנ"ל. אין מדובר במקרה בו אין ולא היתה לתובעים יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לאירוע אשר הביא לידי הנזק, שהרי תביעתם מתבססת על הטענה כי המוות ארע בשל המצאות חומר הדברה בכמות קטלנית במזון שסיפקה עמיר. כ"כ לא מדובר בנזק שנגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, בעת שאירע המקרה, שכן התערובת הובאה לתובעים ומשם, בשעות הצהריים, היתה בשליטת התובעים הן מבחינת האחסון, והן מבחינת שינוע החומר למכון החליבה לרבות משך הזמן שהחומר עמד שם בכלי הקיבול של התובעים. בסופו של דבר, וכפי שיפורט להלן, מתוך חומר הראיות שהוגש, לא עולה כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי עמיר לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות כזאת. אוסיף, למעלה מהצורך, כי גם אילו היה עובר הנטל, הייתי קובעת כי עמיר עמדה בו. לצורך הוכחת האחריות הגישו התובעים חוות דעת וטרינרית של ד"ר דב אוחובסקי. במהלך ניהול התיק הלך המומחה לעולמו והתובעים הגישו חוו"ד תחתיה של הוטרינר והשמאי ד"ר יקותיאל שרעבי (ת/1). חוות הדעת מאמצת את קביעות ד"ר אוחובסקי ז"ל לפיהן הסיבה למוות היא המזון החדש שהוגש לעדר שסופק ע"י עמיר והכיל זרחנים אורגניים שגרמו להופעת הסימנים הקליניים ולתמותה שעות מעטות לאחר החשיפה. ד"ר אוחובסקי הפנה בחוות דעתו לתוצאות בדיקות של המכון הוטרינרי מתעודת משלוח 470230 (נספח 15 לתצהיר התובעת) ביחס לדגימות שנלקחו ע"י הווטרינר כבר ביום שבת (מס' שעות אחרי הארוע) המצביעות על רמה נמוכה של כולינאסטרזה בדגימות דם ועל העובדה שהעיזים נחשפו לקוטל חרקים מעכב כולינאסטרזה ולכך שגם בבדיקת תוכן הכרס והתערובת נמצא פירימיפוס - שהוא המרכיב הפעיל של כולינאסטרזה. זאת להבדיל מכולינאסטרזה נורמלי בעז שלא היתה חשופה. הפירימיפוס נמצא בדגימות בריכוז של 5ppm. בבדיקות התערובת במחלקה למספוא במשרד החקלאות, שנערכה ביחס לתערובת שהובאה ב-2/5/05 היינו כשבוע לאחר האירוע, תעודת בדיקה 1990 ו-1191 (נספח 17 לתצהיר התובעת), נמצא פירימיפוס בריכוזים של 3 ppm. הואיל וד"ר אוחובסקי מודע לכך שריכוז עד 10ppm נחשב תקין ולא מסוכן בשום צורה, ולאור העובדה כי בבדיקה המכסימלית נמצא 5ppm, הוא מספר בחוות דעתו כי בשיחה טלפונית עם ד"ר שלוסברג אמר לו ד"ר שלוסברג כי לא ניתן למצוא בבדיקות כרס לאחר הליך עיכול מתקדם את הפירימיפוס אלא אם הכמות שנאכלה מתוך התערובת היתה הרבה מעבר לתקן והואיל ונמצאה כמות של 5ppm יש להניח שהכמות בתערובת שאכלו היתה חריגה מאד. ההסבר של ד"ר אוחובסקי לאי מציאת הפירימיפוס בפועל בכמויות מסוכנות נובע מכך שהחומר מתפרק כפונקציה של זמן ותנאי סביבה של לחות וטמפרטורה. ככל שפרמטרים אלו גבוהים יותר מואץ קצב הפירוק. לסיכום, המומחה קובע כי הואיל ורק העיזים במכון החליבה אכלו מהתערובת החדשה שהגיעה מעמיר שעה ששאר העיזים קיבלו את האוכל הישן, והואיל וכשעתיים לאחר ההאכלה החלו הסימפטומים, והואיל ורק עיזים שהיו במכון החליבה גילו את אותם סימפטומים ומתו בעוד שאף עז משאר העדר לא נפגעה באותו שלב, והואיל ועם הפסקת מתן התערובת פסקה ההרעלה, הרי שצירוף כל הנ"ל מעלה מסקנה ברורה לפיה התערובת החדשה של עמיר גרמה להרעלה. עמיר תמכו את הגנתם בחוו"ד ד"ר צחי סקלסקי (נ/12). המומחה הקים את המחלקה לשאריות הדברה במעבדת בקטוכם בשנים 2000-2003 ומשמש מנכ"ל מאז ועד היום. המומחה מסביר כי בתורת הרעלים קיים מונח בסיסי הקרוי LD50 המגדיר את כמות החומר הנדרש (לק"ג-גוף) על מנת להרוג 50% מהאוכלוסיה שלה ניתן החומר. כך ישנם חומרים רעילים בשם אַלְדִיקַרְבּ או מֶתוֹמִיל אשר די בכמות של ppm זעירה כדי להרוג 50% מהאוכלוסיה. לעומתם, החומר פירימיפוס, הוא בעל ערך LD50 של 1,300 ppm בהאכלה (לחולדה). כלומר כדי להרוג 50% מאוכלוסית בעלי חיים האוכלים אוכל שיש בו פירימיפוס, נדרשת כמות של מאות או אלפי ppm. בעניננו כזכור נמצא ריכוז מכסימלי של 5 ppm בתערובת, דבר המצביע על היעדר קשר בין הפירימיפוס למות העיזים. המומחה מסביר כי בכל אוכל שאנחנו (בני האדם) צורכים מהצומח, קיימים חומרי הדברה. כך למשל בכל הפירות והירקות (למעט תוצרת אורגנית) יש חומרי הדברה בכמויות של אפילו 20ppm וכך גם בקמח ממנו אנחנו אוכלים לחם, ומכאן שרמות אלו אינן נחשבות מסוכנות. המומחה אף מסביר כי הכמות המכסימלית המותרת בהכנסת חומרי הדברה אינה נגזרת רק של רעילות אלא גם של פרק הזמן הנדרש לחומר כלשהו לעבור תהליך של פירוק בין זמן השימוש (המועד בו המגדל של הגרעינים מכניס את החומר) לבין זמן הצריכה של החומר (בעניננו אכילת התערובת). אשר לדעיכת חומר ההדברה, מיד לאחר השימוש בו (ע"י המגדל של הגרעינים) מתחיל תהליך של פירוק בעיקר ע"י 3 גורמים- חיידקים, מים ואור. בפירימיפוס מתפרק החומר לרמה לא קטלנית בטווח שבין שעות לימים בודדים. בעניננו, יש לזכור כי הגרעינים עושים את דרכם באנייה מארה"ב או קנדה לישראל במשך ימים ושבועות עד הגעתם ליעד הסופי, כך שהמצאות אלפי ppm בתערובת ממנה אכלו העיזים, אינה סבירה בנסיבות הענין. אשר לחומרים שנבדקו, מסביר המומחה כי כיום קיימות בעולם שתי שיטות לבדוק נוכחות של שאריות חומרי הדברה: GCMS - מכשיר הבודק חומרים אורגנים נדיפים כגון הפירימיפוס, ומכשיר בשם LCMSMS הבודק חומרים מקבוצות אחרות כגון הקרבמטים: אלדיקרב ומתומיל (הרעילים כפי שהוסבר לעיל). בבדיקות המעבדה שערך המכון הוטרינרי בו שלל המצאות החומרים הקרבמטים האחרונים, הוא עשה שימוש במכשיר GCMS (נספח 15 לתצהיר התובעת). המומחה קובע כי שיטה זו אינה מקובלת בעולם הטוקסיקולוגיה לבדיקת המצאותם של החומרים הללו מכיוון שהם מתפרקים בטמפרטורות הזרקה גבוהות ולכן המסקנה של המעבדה כי לא נמצאו חומרים אחרים היכולים להסביר את תמותת העיזים, אינה מדויקת. סופו של דבר, בהעדר כל ממצא מדיד שיכול לקשור בין הכמות המזערית המותרת לפי התקנים לתמותה, סבור המומחה כי ההרעלה אינה כתוצאה של המזון שניתן לעזים. באשר לתזה של ד"ר אוחובסקי לפיה עצם קיום פירימיפוס בכרס העיזים ואפילו בכמות מזערית מעיד על כך שבתערובת היתה כמות עצומה, הוא שולל אותה מכל וכל בהיותה תאוריה לא מבוססת על ממצאים ומחקרים כלשהם. לאחר שעיינתי בכל הממצאים שהוכחו ובחוות הדעת שהובאו במפורט לעיל, אני קובעת כי התובעים לא הרימו את הנטל. הואיל והוכח כי בבדיקות המעבדה של השירותיים להגנת הצומח במשרד החקלאות נמצאו כמויות של 3 ppm בדגימות התערובת ואילו במכון הוטרינרי נמצאו רמות של 5 ppm בעוד התקן מתיר רמה של 10 ppm ולפי עדות גב' פרוינד שלא הוזמה אפילו רמה של 45ppm נחשבת כתקינה, בעת שכולנו ניזונים מגידולי שדה שנעשה בהם שימוש בפירימיפוס ברמות המגיעות גם ל20ppm, מתבקשת המסקנה כי אין כל הוכחה לפיה הריכוז של הפירימיפוס שנמצא בתערובת ובבטן העיזים, יכול היה להביא לתמותת העיזים. אשר ל"תזת הדעיכה" של התובעים והטענה לפיה כנראה בעת ההאכלה היו ppm, הרבה מעל המותר, אין בידי לקבל את התזה. כדי להוכיח את התזה הנ"ל צריך היה להגיש חוו"ד של טוקסיקולוג, לא ווטרינר, שיסביר מהו משך הזמן להתפרקות החומר, מה היה הppm המשוער, מה התנאים, מה הערכים, האם יתכנו חומרים אחרים וסימוכין מקצועיים להתכנות התזה בעניננו. התובעים לא המציאו כל ראיה בענין זה, וכל שהם טוענים הוא כי כך הביע דעתו בטלפון ד"ר שלוסברג בשיחתו עם הוטרינר ד"ר אוחובסקי (שחוות דעתו בכלל הוצאה מהתיק הואיל וחוו"ד ד"ר שרעבי באה במקומה). מדובר בהתבטאות/השערה תיאורטית נטולת תימוכין ראייתי. כנגד הטענה חסרת התימוכין הטוקסיקולוגי, הובאה חוות דעת של מומחה ד"ר סקלסקי, שבדיקת חומרי הדברה במעבדה וניתוח הנתונים הוא בדיוק תחום התמחותו. להבדיל מההיפותזה של התובעים בגלגול שלישי של עדות שמיעה, הסביר ד"ר סקלסקי באופן בהיר וברור בחוות דעתו את ההיבטים הטוקסיקולוגים וחוסר ההגיון בתזה. חוות דעתו מקצועית, נוגעת בשאלות שבמחלוקת, משכנעת ולא נסתרה. כאמור ד"ר סקלסקי הסביר (סעיף 29 לפסק הדין) כי בהתאם למדד ה- LD50 כדי שהפירימיפוס יהיה קטלני נדרשת כמות של מאות או אלפי ppm. תאוריית הדעיכה שהעלו התובעים מושתתת על פער הזמנים בין החשיפה לחומר לבין הדגימה, אלא שההאכלה בוצעה ביום שישי בלילה, הדגימה נלקחה בשבת ונתקבלה לבדיקה במעבדה ביום ראשון (נספח 15 לתצהיר התובעת) ולפיו נמצא ריכוז מכסימלי של 5 ppm בתערובת (לא רק בדם או בכרס). אם הטענה היא שבכרס יש כמויות נמוכות של הפירימיפוס בשל העובדה שמדובר בתוכן מזון שעבר הליך עיכול, הרי שניתן לצפות כי בדגימת תערובת מאותו יום (שלא עברה הליך עיכול) יהיו כמויות עצומות של פירימיפוס. והנה, בפועל, בתערובת נמצאה כמות פירימיפוס זהה לכמות שבבדיקת הכרס ללמדך שהעיכול לא שינה את הריכוז שהיה הן בכרס והן בתערובת, אותו ריכוז זעיר. הימצאות תאורטית של כמויות עצומות של פירימיפוס בתערובת, לא מתיישבת עם העדות של ד"ר סקלסקי לפיה תהליך ההתפרקות היה אמור להביא לכך שבמהלך הדרך הארוכה שעשו הגרעינים מחו"ל תדעך הרעילות. כדי שהתאוריה תחזיק מים צריך היה להתקיים מצב לפיו הגרעינים הכילו כמויות של אלפי ppm בעת הגעתם לישראל, דבר שאינו הגיוני נוכח הבדיקות שנערכות לכל משלוח כפי שהוסבר ע"י גב' פרוינד. לא זו אף זו, התובעים טוענים כי כמה ימים לאחר מכן, ביום 27/4/05, הורעלו עיזים נוספות שחדרו לחצר מכון החליבה ואכלו מהשק עם התערובת של עמיר שהונח על הרצפה. אם אלו פני הדברים, (וכבר הטלתי, לעיל, ספק בטענה עובדתית זו), הרי שבאותו יום (היינו 4 ימים לאחר שהעיזים הראשונות מתו) עדיין היתה בתערובת כמות גדולה וקטלנית של פירימיפוס. ברם בפועל, יש להזכיר, הדגימה מאותה תערובת נלקחה כבר 4 ימים קודם לכן ולא נמצאה בה כמות חריגה. ומכאן שאם 4 ימים קודם לכן לא היתה כמות רעילה בתערובת, ממה מתו עיזים אלו שאכלו ממנה? המומחה ד"ר סקלסקי אף מסביר ביחס לבדיקת המעבדה השניה בה נמצא בתערובת ריכוז עוד יותר נמוך (3ppm ) בהאי לישנא: " אם העיזים שאכלו מספר ימים אחרי כן כבר מתו, כלומר, היו שם כמויות של אלפי PPM ואם היתה כמות כה גבוהה של החומר, היא היתה אמורה להמצא בבדיקות, גם אם נלקחו 10 ימים או שבועיים לאחר מכן." (עמ' 71 לפרו' ש' 4-6). לכל אלה יש להוסיף את עדות מר בן משה שלא נסתרה ולפיה אותה תערובת שווקה לעוד משקים ולא נגרם נזק לאף אחד, ואת העובדה כי הדגימה לא נבדקה במכשיר המסוגל לבדוק המצאות רעלנים קטלניים שדי בריכוז מזערי בהם כדי להמית דוגמת הקרבמטים: אלדיקרב ומתומיל. אי בדיקה מספקת של רעלנים פוטנציאלים, שאינה מקבוצת הזרחנים, פועלת לרעת התובעים בשל הסיכוי כי בדיקה טובה ומדויקת יכלה לשפוך אור על השאלה אם ישנה היתכנות לחומרים רעילים אחרים שיכלו לגרום למות העיזים. לסיכום, תזת התובעים הועלתה ונותרה תאורטית ולא מוכחת. התובעים לא יכלו ליתן הסבר משכנע נתמך בראיות טובות שיקשור את מות העיזים עם הכמות המזערית של פירימיפוס שנמצאה בתערובת ובבטן העיזים. מה ההסבר לתמותה אפוא? יכולים להיות הסברים אלטרנטיבים, לא פחות טובים מהרעלת התערובת. הסבר תאורטי אפשרי הוא למשל, החשד הראשוני כי מאן דהו הרעיל במתכוון את העיזים. ע"פ עדות התובעת במשטרה העיזים שהורעלו היו אלו בסמוך לגדר הגובלת עם שכן בו חשדה. מתצהיר אריק בן משה (נ/13) שלא נסתר ואף לא נחקר בנקודה זו, עולה כי בביקורו במשק ביום 23/4/05 העלתה התובעת חשד שהשכן ביצע הרעלה ואף ניתן היה לראות שהגדר מכופפת, דבר שתוקן לאחר מס' ימים בביקורו השני. מהודעת התובעת במשטרה ודוח פעולה מיום 4/6/06 עולה כי התובעת דווחה על הרעלת 11 כלבים במושב גן שומרון, כי כלבה הורעל וכי הסימנים של פרפור וריור מהפה שהיו לו, דומים לסימפטומים שגילו העיזים (וראה עדותה עמ' 28 לפרו' ש' 4-23). הסבר תאורטי אחר נשען על העובדה לפיה התובעים בעצמם אישרו בתצהיר תשובות לשאלון כי הם משתמשים בקוטלי חרקים. כך העיד גם מר משה קרסו כי נערכים ריסוסים ע"י בעלי המשקים נגד זבובים הואיל והזבובים מטרידים את העז וגורמים לה לתפוקת חלב נמוכה יותר. הריסוס נעשה לקראת הקיץ. ובמילותיו: " במכון החליבה אם לא מרססים בפנים - לפעמים יש גם פרעושים שזה אויב העל של העז שמוצצים דם אז ממליצים לרסס את העז על הגוף שלה ואת זה עושים ברגע שהמצב לא טוב ואם הנקיון לא במצב טוב והעונה זה תחילת קיץ ממליצים למשק לעשות את זה. (בעניננו, יש לזכור כי הארוע היה בסוף אפריל- א.ד). ולמטה מזה: ש. באופן עקרוני ריסוס כזה על העז יכול לגרום לתמותה? ת. תלוי באיזה חומר. ש. חומרים על בסיס זרחן? ת. הם חומרים רעילים. יש עיזים שנותנות חלב ויש ריסוסים מיוחדים שזה לא נספג בחלב. יש חומרים מעכבים ואז המגדל מקבל קנס. יש חומרים שמורשים לשימוש. לגבי הפרעושים- יש חומרים שיש בהם חומרים זרחניים והם מהווים סיכון ולא משתמשים בהם. יש חומרים שלא נספגים דרך העור. יש המלצות אצלנו במחלקה ובשירותים הוטרינרים שמשתמשים בחומרים מיוחדים שלא מכילים חומרים זרחניים". עמ' 57 לפרו' 13-25. העד בן משה העיד ולא נסתר כי הבחין שאין זבובים או חרקים ואף התובעת הביעה פליאה על כך שאין זבובים או חרקים בקרבה והעירה כי נראה שהשטח רוסס. התשתית הראייתית שנפרשה בפניי הותירה את התעלומה בדבר הסיבה למוות לא פתורה אבל, יש להדגיש, בית המשפט לא צריך לקבוע מה הסיבה לתמותה אלא להכריע בטענה של התובעים לפיה התערובת היא שגרמה למוות, וטענה זו לא הוכחה במידה מספקת, לפיכך, יש לדחות את התביעה נגד עמיר (הן של התובעים והן של הפניקס) ובהתאמה את ההודעה נגד מדינת ישראל. הואיל ואלו פני הדברים, מתייתר הדיון בשאלת גובה הנזק. התביעה נגד הפניקס והתביעה הנגדית במישור העקרוני אומר כבר עתה כי צודקת הפניקס בטענתה לפיה הרעלת בעלי החיים במשק אינה מכוסה בפוליסת נזקי הרכוש מושא התביעה (למעט אם עסקינן בנזק בזדון). פוליסת ביטוח היא חוזה בין המבטחת למבוטח בו מכסה חברת הביטוח סיכונים שהתממשו, כנגד תשלום פרמיה מאת המבוטח. ישנן פוליסות רכוש המכסות סיכונים מסוימים הנקובים בפוליסה וישנן פוליסות המכסות את כל הסיכונים באשר הם היוצרים נזק. מובן כי ככל שהכיסוי רחב יותר כך הפרמיה יקרה יותר. בפוליסה שאינה לכיסוי "כל הסיכונים", על המבוטח הטוען להתרחשות מקרה ביטוח להוכיח לא רק את עצם קרות הנזק אלא אף את יסוד הסיכון היינו כי הסיכון שהתממש הוא מסוג הסיכונים המכוסים בפוליסה. בעניננו, הפוליסה של הפניקס אינה פוליסה מסוג ביטוח "כל הסיכונים", אלא פוליסה המכסה סיכונים המוגדרים במפורש בסעיף 3 לפרק א' העוסק בביטוח רכוש ואלו הם: אש; ברק; התפוצצות; נזקי רוחות, מים צנרת ודוודים; פגיעה תאונתית ע"י בעלי חיים, כלי רכב וציוד הרמה; פגיעה ע"י כלי טיס למעט נזק מריסוס אווירי; פרעות ומהומות; נזק בזדון; התנגשות, פגיעה על ידי כלי טיס;טרף או הכשה של בעלי חיים. הסיכונים לעיל ועוד הרחבות (שאינן רלבנטיות לעניננו אך מלמדות על יכולת להוסיף הרחבות בהתאם לצרכי מבוטחים), הם אלו שבגינם ישולם פיצוי לכשיתממשו ויגרם נזק. הסיכון מושא התביעה של מות בעלי חיים כתוצאה מהרעלה שלא בזדון, אינו מכוסה. אין זה המקרה של חוסר בהירות או עמימות המאפשרת פרשנות לרעת המנסח באופן שמבקשים התובעים לטעון כי אם מכוסה נזק בזדון הרי שנזק לא בזדון על אחת כמה וכמה. קבלת פרשנותם תוביל לכך שבעצם כל נזק באשר הוא, יכוסה, דבר המייתר את הצורך ברשימת סיכונים הואיל וממילא כל הסיכונים מכוסים. התובעים ביקשו להתקשר בפוליסה בה התקשרו ושילמו פרמיה בהתאם, ולא ניתן לצפות כי "פוליסת אש מורחב" שהסיכונים בה מוגדרים תורחב לכלול כל סיכון באשר הוא ובכך תהפוך לפוליסת כל הסיכונים מבלי שהתבקש ביטוח זה ומבלי ששולמה פרמיה בהתאם. יובהר בהקשר זה כי טענות לפיהן נאמר לתובעים ע"י הסוכן כי הכל מבוטח נטענו בחצי פה ולא ניתן לקבלן. אם זו הטענה היה על התובעים לפרטה כדבעי בכתב התביעה, לצרף את סוכן הביטוח כנתבע כדי ליצור גדר מחלוקת או למצער להביא ראיות טובות בענין, לרבות זימון אותו סוכן באופן שיאפשר למבטחת להתגונן כנגד הטענה ואולי לשלוח הודעת צד ג' נגד אותו סוכן עלום שאם כך פעל, הרי שפעל לכאורה בחריגה מסמכות. התובעים לא עשו דבר מאלה ואף הודו כי קיבלו את הפוליסה לידיהם עובר לאירוע ולכן ככל שהפוליסה לא ענתה על צרכיהם, ניתן היה לבטלה או להרחיבה. דבר זה לא נעשה ולכן, עם כל הצער שבדבר, וגם אם התובעים קיוו או התכוונו בליבם לבצע ביטוח כנגד כל הסיכונים, הרי שבפועל הם לא ביצעו ביטוח כזה ולא ניתן לחייב את הפניקס בתביעתם כאן. אעיר כי הכיסוי של "זיהום שהינו תוצאה של אירוע תאונתי פתאומי ובלתי צפוי מראש" עליו משליכים התובעים את יהבם, אינו רלבנטי הואיל ומתייחס לפרק ג' של הפוליסה (צד ג') ולא לפרק א' הרלבנטי לעניננו, העוסק בנזקי רכוש. שאלה אחרת היא התביעה שכנגד, היינו האם ראוי בנסיבות הענין לקבל את התביעה שכנגד ולהורות לתובעים להשיב למבטחת את התגמולים ששולמו לה לאחר שהמבטחת כבר שילמה חלק מהסכומים שנתבעו ושולמו בטעות. ההשבה התבקשה בכתב התביעה שכנגד מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ומכוח דיני החוזים כשהטענה היא כי ההסכמה לתשלום נבעה מטעות. אני סבורה כי אכיפת התובעים להשיב את הסכומים שקיבלו תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין ולא ראוי להורות כמבוקש, ואסביר; טענות הפניקס לענין הטעות בתשלום מתבססות על תצהיר של עובדת במדור תביעות שלה הגב' איילה פרנקל בו היא מצהירה כי עם קבלת ההודעה מהתובעים פעלה לבירור נסיבות האירוע ונמסר לה כי מדובר בהרעלה בזדון. ע"פ תצהירה, בהתבסס על המידע והואיל ונזק בזדון מכוסה, פיצתה הפניקס את התובעים. בדיעבד התברר כי לא מדובר במעשה בזדון אלא באכילת מזון רעיל ככל הנראה בשל תערובת שסופקה לתובעים. בנסיבות אלו של הטעות המקרה לא מכוסה בפוליסה. הטענה היא אפוא כי אילו ידעה בתחילה מה שידעה לאחר מכן לא היתה מפצה ובשל טעות זו יש להורות על השבת הסכום שניתן בהסתמך על טעות. העדה לא התייצבה לחקירה על תצהירה ובהתאם הוצא אמנם תצהירה מהתיק, ברם העמדה של הפניקס היא זו שהוצגה לעיל, ואליה אתייחס. אין בידי לקבל את העמדה. מבחינה עובדתית, המבטחת לא אישרה את התביעה ולא שילמה אגורה שחוקה אלא לאחר ששלחה שמאי מטעמה, מר יובל טלמון ממשרד בר טל שמאים, לבדוק את הנזק, סיבותיו וגובהו (אותו שמאי שהגיש לאחר מכן במסגרת תביעה זו חוו"ד מטעם עמיר, נ/6). והנה, בר טל בחוות דעתו שנערכה עבור הפניקס מיום 3/7/05 (נ/7) לאחר שביקר במשק, פירט במסגרת שאר בדיקותיו כי היה חשד של המבוטח להרעלה בזדון (עמ' 2 לחווה"ד), כי היתה פניה למשטרה לקבלת החומר ברם, בסופה של חוות הדעת בסעיף: אחריות/הכיסוי הביטוחי נכתב על ידו בהאי לישנא: "על פי ממצאינו מדובר בתמותת עיזים מהרעלה. לא הוכח קשר לפעולה זדונית" (ההדגשה שלי- א.ד). הנה כי כן, נמצא כי התביעה אושרה ע"י המבטחת לאחר שהממצא היה כי אין ראיה להרעלה בזדון. טענת הפניקס לפיה טעו וחשבו שהיתה הרעלה בזדון ולכן שילמו, בכל הכבוד, אינה מתיישבת עם העובדות כהוויתן, שכן פקודת התשלום הוצאה ע"י הפניקס רק ב-19/7/05 (נספח 33 לנספחי התובעת). במילים אחרות, הנזק ארע ב-22/4/05. הפניקס הוציאה שמאי מטעמה וזה נתן חוות דעת ב3/7/05, (חודשיים וחצי אחרי האירוע). התשלום היה ב-19/7/05 אחרי שידעו כי אין ראיה לנזק בזדון. הפניקס לא שילמה, אפוא, על סמך הנחה עובדתית מוטעית אלא על סמך הבנה משפטית מוטעית, תובנה שנולדה לאחר התשלום. הטעות נובעת כל כולה מהתרשלות הפניקס בבדיקת חבותה, ואין כל הסבר מניח את הדעת לטעות של הפניקס האמונה על ידיעת הפוליסה וכיסוייה. אמנם אין בהתרשלות זו כשלעצמה כדי לשלול את זכותה של הפניקס להשבה, ברם בנסיבות המיוחדות של ענינננו ראוי וצודק שלא להורות על השבה, זאת לאור תום הלב של המבוטח, הנזק הכבד שסבל והמצג של הפניקס במשך חודשיים וחצי כי בדעתה לשלם את הנזק. אבהיר כי אילו היתה הפניקס מודיעה מלכתחילה כי אין כיסוי, יתכן שהתובעים היו מגבירים אמצעי חקירה לכוון החשד לנזק בזדון, ברם נוכח המצג של הפניקס לא היה סיבה מבחינתם לנקוט בפעולה נוספת ולא מן הנמנע כי בחלוף 3 חודשים כשחזרה בה, לא ניתן היה להמשיך בבירור כוון זה. הסתמכותם של התובעים על הפניקס שתשלם, הרדימה אותם מהעמקת החקירה וגרמה נזק בכך שלא מיצו כוון זה. זאת ועוד, ובאותו עניין, לאחר שדחיתי את הטענה לפיה עמיר אחראית להרעלה, סיבת מות העיזים נותרה עלומה עד היום באופן שבתיאוריה חזרנו למשבצת א' הכוללת כמה אפשרויות תיאורטיות לרבות התזה לפיה היתה הרעלה בזדון ע"י מאן דהו, המכוסה בפוליסה. במצב דברים זה, איני סבורה כי ראוי לחייב את התובעים להחזיר את הסכומים שקיבלו מהפניקס. לפיכך, התביעה כנגד נתבעת 2 ותביעתה הנגדית כנגד נגד התובעים נדחות באופן הדדי ללא צו להוצאות. אני דוחה את התביעה של התובעים ושל הפניקס נגד עמיר-דגן (נתבעת 3) וכפועל יוצא נדחות בזאת כל הודעות שבתיק לצדדים שלישיים ולצד שלישי/רביעי (מדינת ישראל). התובעים ישאו בשכ"ט עו"ד של נתבעת 3 בסך כולל של 8,000 ₪. בנוסף ישפו את נתבעת 3 בגין הוצאות המומחים מטעמה בהתאם לקבלות שתומצאנה להם, ובאגרה ששלמה בהודעת צד רביעי. הצד השלישי-עמיר תשא בשכ"ט עו"ד של הצד הרביעי- מדינת ישראל, בסך כולל של 8,000 ₪ והתובעים ישפו אותה גם בגין מלוא תשלום זה. אני מבהירה כי מצאתי בנסיבות המיוחדות של הענין ושל התובעים שניחתה עליהם מכה קשה, לפסוק את ההוצאות לעיל באופן מתון. יש להסתפק באמור, ואין להגיש שומת הוצאות הגם שברור לי שנגרמו הוצאות נוספות.בעלי חייםפיצויים