מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצוי כספי במקום החזרת עובד שפוטר לעבודה: 1. בפנינו תביעת התובעת כי בית הדין - א. יצהיר על בטלות החלטת הנתבעת המורה על פיטוריה. ב. יורה לנתבעת להחזירה לתפקיד אותו מילאה על כל סמכויותיו ומשימותיו. ג. יורה על תשלום שכרה של התובעת והזכויות הנילוות ממועד פיטוריה ועד למועד החזרתה לעבודה. ד. יחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כספי על הרחקתה מהעבודה שלא כדין. ה. יחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים על פיטורים שלא כדין. ו. יתיר לתובעת לפצל סעדיה לתקופה של שנה אחת ממתן פסק דין בתביעה זו. 2. השאלה העומדת לפתחנו בתיק זה הינה, האם פוטרה התובעת פיטורים שלא כדין, בהליך פגום ומתוך שיקולים זרים ופסולים של הנתבעת או שמא פוטרה מטעמים מוצדקים בהליך שלא נפל בו פגם? רקע עובדתי 3. הנתבעת הינה מעביד ציבורי, תאגיד סטטוטורי שהוקם בחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"ב - 1991 (להלן: "הרשות"). 4. התובעת הועסקה כרכזת כספים ומינהל של הנתבעת. התובעת מונתה לתפקיד רכז כספים ומינהל (להלן: "התפקיד"), לאחר שזכתה כדין במכרז לתפקיד. יחסי העבודה שבין הצדדים הוסדרו בחוזה עבודה אישי (נספח א' לכתב התביעה). התובעת שימשה בתפקיד החל מ-7/2007 ועד ל- 20/4/2012, המועד בו הוחלט על כניסת פיטוריה לתוקף לאחר מתן הודעה מוקדמת של 60 ימים - החלטה שהיא לב ליבה של תביעה זו. במסגרת התפקיד אותו מילאה ניהלה התובעת עבודת המכרזים בהיבט המשרדי, עסקה במעקב אחר ביצוע החלטות וניהול כספים, תפקיד המורכב מניהול רכש והזמנות, ביצוע ותשלומים, מעקב תקבולים ותשלומים, מעקב הסכמים וניהול חשבונות. כמו כן, במסגרת תפקידה ברשות, הייתה התובעת חברה בוועדת מכרזים, ועדת פטור, ועדת תמיכות, ועדת כספים וועדת חריגים. 5. תפקידי הרשות ליזום פרויקטים כלכליים, חברתיים ותירותיים לפיתוח הנגב וכן להכין תוכניות לעידוד יזמות ופעילות לפיתוח הכלכלי והחברתי של הנגב, כמו גם לתאם בין משרדי הממשלה, רשויות וגופים האמונים על פיתוח הנגב. כמו כן על הרשות ליזום מחקרים ולספק מידע בכל הקשור ליזמות כלכלית בנגב. 6. קיימת מועצה לרשות, העומדת בראשה ובוחרת מתוכה את יו"ר מועצת הרשות. מועצת הרשות מונה כ-60 חברים ובכללם ראשי רשויות מקומיות בנגב וכן נציגי ממשלה ואקדמיה וזרועות שלטוניות, נציגי תעשייה, מסחר ומלאכה. מועצת הרשות קובעת את מדיניות הרשות ומפקחת על ביצוע תפקידי הרשות (להלן: "המועצה"). 7. על פי המתווה הקבוע בסעיף 11 לחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"ב - 1991 (להלן: "חוק הרשות"), ממונה מינהלת הרשות, שתפקידה לנהל את ענייני הרשות ובראש המינהלת עומד יו"ר, הנבחר על ידי חברי המינהלת באישור השר הממונה על ביצוע החוק. 8. לרשות מנהל כללי, תושב הנגב, שאחראי לפני המועצה והמינהלת לביצוע מדיניותן והחלטותיהן ועליו לשמש איש הביצוע של קובעי המדיניות, לרבות לעסוק בתיאום ובקשר בין משרדי הממשלה, הרשויות והאירגונים העוסקים בפיתוח הנגב. 9. השר לפיתוח הנגב והגליל הוא השר הממונה על ביצוע חוק הרשות לפיתוח הנגב. 10. ביום 5/2/2012, נמסר לתובעת מכתב זימון לשימוע בנושא המשך עבודתה ברשות, בו הוזכרו שני נושאים בגינם נעשה השימוע, כדלקמן: א. ליקויים במערכת הנהלת חשבונות אשר התובעת ממונה עליה. ב. יחסי אנוש גרועים עם עובדי המשרד היוצרים אווירת עבודה לא נעימה. 11. השימוע נקבע בתחילה ליום 8/2/2012, ולבקשת התובעת שונה מועד השימוע ליום 15/2/2012. 12. לאחר קביעת מועד השימוע, פנה ב"כ התובעת אל מנכ"ל הרשות בבקשה לגדור את השימוע, תוך פריסת כל העילות/המעשים/המחדלים/העובדות המיוחסות לתובעת וכן להציג את המערכת הנורמטיבית לאורה יקויים השימוע. עוד נתבקש מנכ"ל הרשות למסור לידי ב"כ התובעת כל מסמך שעליו מתכוון השומע להחליט את החלטתו, הכל כמפורט במכתב ב"כ התובעת אל מנכ"ל הנתבעת מיום 8/2/2012 (נספח ה' לכתב התביעה). 13. ביום 12/2/2012, במענה לפניית ב"כ התובעת, השיב מנכ"ל הרשות כי הטעם לכך שציין במכתבו יחסי אנוש גרועים בלא פירוט, נעוץ ברצון לשמור על צנעת הפרט הן של התובעת והן של העובדים שהתלוננו בפני המנכ"ל כנגד התנהגות בוטה של התובעת כלפיהם. עוד ציין המנכ"ל בתשובתו, כי התריע בפני התובעת מספר פעמים שתחדל מהתנהגותה הקשה והדורסנית כלפי העובדים בכלל והכפופים אליה בפרט, אולם לצערו הדבר לא הועיל. באשר לטעם השני לקיום השימוע, ציין המנכ"ל כי התובעת התבקשה מספר פעמים ממשרד רואה החשבון של הרשות להמציא מסמכים לצורך הוצאת מאזנים, אך בפועל למרות פניות חוזרות ונישנות לא נעשה הדבר על ידה, דבר שגרם וגורם לעיכובים בהכנת המאזנים של הרשות לשנת 2010. לבסוף ציין המנכ"ל כי אין טעם להרחיב מעבר לכך ושאר הנושאים ילובנו במהלך השימוע. 14. ביום 9/2/2012, הורה מנכ"ל הרשות על החלפת המנעול בחדרה של התובעת וניתוקה מרשת המחשבים וכן הורה לנתק את מכשיר הטלפון הנייד שלה וכן ניתנה הוראה לקחת מהתובעת את רכב הליסינג אשר שימש אותה לצורכי עבודתה. 15. ביום 12/2/2012, הוציא מנכ"ל הרשות מכתב לתובעת ולפיו הינה מתבקשת להישאר בחופשה כפי שסוכם איתה עד ליום השימוע, אשר נקבע ליום 15/2/2012 בשעה 09:00 (נספח ז' לכתב התביעה). 16. ביום 13/2/2012, כתב ב"כ התובעת למנכ"ל הנתבעת מכתב בו הביע את מורת רוחו על הוצאתה של התובעת לחופשה בכפייה, שכן אליבא דב"כ התובעת, מנכ"ל הרשות הורה לתובעת "להישאר בחופשה" וניסח את הוראתו כאילו נעשתה בהסכמה. למען הסר ספק, הבהיר ב"כ התובעת, כי התובעת לא הסכימה לצאת לחופשה ודעתה כלל לא נתבקשה. עוד ציין ב"כ התובעת, כי שימוע נועד לצורך שמיעה ושקילה בלב פתוח ובנפש חפצה וכבר נגלה, כי מנכ"ל הרשות לא יוכל לבחון באופן אובייקטיבי את טענות התובעת, לאחר שכינה את התנהגותה "קשה ודורסנית כלפי העובדים בכלל והכפופים אליה בפרט", ובנוסף לאחר שמנכ"ל הרשות הורה על ניתוק מכשיר הטלפון הנייד של התובעת, וכן הורה על ניתוקה של התובעת מרשת המחשבים, החליף מנעול בדלת משרדה וכן הורה לנציג חב' הליסינג "אלבר", לקחת מהתובעת את הרכב שהיה צמוד אליה. עוד ציין ב"כ התובעת כי על אף מכתבו מיום 8/2/2012, לא המציא מנכ"ל הרשות לידיו כל מסמך כפי שביקש באופן מפורט במכתבו הנ"ל וכן לא פירט ולא תיאר התלונות שכביכול הובאו בפניו ולא נקב ולו בשם אחד של עובד/ת שהתלוננו על התובעת. כמו כן ציין ב"כ התובעת כי הנימוק של שמירה על צנעת הפרט אינו אלא "עלה תאנה" להסתיר מידע מהתובעת במטרה להכשילה בבואה לשימוע. 17. ביום 15/2/2012, התקיים שימוע במשרדי הנתבעת, בנוכחות מנכ"ל הרשות, היועמ"ש של הרשות ובנוכחות ב"כ התובעת, כאשר התובעת לא התייצבה לשימוע. 18. במהלך השימוע, איפוא, נשמעו טענותיו של ב"כ התובעת. ראשית, העלה ב"כ התובעת הטענה כי לא קיבל לרשותו המסמכים הנוגעים לשימוע ולכן לא יוכל במצב זה להגיב על הטענות והמסמכים שיוצגו במעמד השימוע. בנוסף לכך, העלה ב"כ התובעת הטענה ולפיה ההליך הנכון אינו שימוע בדבר פיטורים, כי אם הליך בפני בית דין משמעתי מכוח סעיף 22 לחוק הרשות, שכן טיבן של הטענות המועלות כנגד התובעת הינו טענות משמעתיות. 20. ביום 20/2/2012, ניתנה החלטת מנכ"ל הרשות ולפיה הוחלט על פיטוריה של התובעת, זאת מאחר והמנכ"ל לא שוכנע כי יש ביכולתה של התובעת לתקן את הפגמים והליקויים במערכת הנהלת החשבונות באופן שתתפקד כראוי, וכי הדבר גורם נזקים כבדים להתנהלות הרשות עד כדי פגיעה בתיפקודה השוטף. בנוסף, ציין מנכ"ל הרשות כי האווירה הבלתי נסבלת שנגרמה עקב התנהלותה של התובעת מול העובדים מונעת עבודת צוות ראויה ברשות, ולכן החליט על הפסקת עבודתה בהתאם להוראות ההסכם עימה, תוך שמירת זכויותיה בהתאם לחוזה העסקתה ותוך מתן הודעה מוקדמת של 60 ימים. 21. הודעת הפיטורין הומצאה אל ב"כ התובעת ביום 21/2/2012. ההליכים בבית הדין 22. ביום 16/2/2012, יום לאחר קיום השימוע, הגישה התובעת לבית הדין בקשה דחופה לסעד זמני, ובה עתרה התובעת להפסקת השעייתה, אשר כונתה על ידי הנתבעת "חופשה בהסכמה" (תיק צ"ו 30712-02-12). 23. ביום 22/2/2012, קבע בית הדין בהחלטתו, כי הדיון בשאלת נפקות החופשה הכפויה הנטענת, איננה ראויה וצריכה להתברר במסגרת של סעד זמני, שכן נכון ליום מתן ההחלטה, מצויה התובעת בתקופת הודעה מוקדמת, והחלטה אשר תתקבל במסגרת הבקשה לסעד זמני - איננה צופה פני עתיד, כמתחייב ממהות הבקשה והסעד - אלא מתייחסת לשאלת חוקיות החופשה שהסתיימה בעקבות החלטת מנכ"ל הרשות. עוד הוסיף בית הדין בהחלטתו, כי על רקע החלטת הפיטורין, הבקשה לסעד זמני שעניינה התוקף והנפקות שיש בהוצאתה של התובעת לחופשה - הינו דיון עקר, משסוגיית החופשה נבלעת בהחלטת הפיטורין, שהיא עצמה תעמוד לביקורת שיפוטית בהתאם להודעת ב"כ התובעת בפני בית הדין. בנסיבות העניין, החליט בית הדין לדחות את בקשת התובעת לסעד זמני, בהיותה בקשה שאיננה ראויה להתברר במסגרת בקשה לצו עשה זמני, וזאת לאור שינוי הנסיבות כפי שפורט לעיל. 24. ביום 13/3/2012, הגישה התובעת תביעתה לבית הדין וכן הגישה בקשה דחופה לסעד זמני ובה עתרה ליתן צו המורה לנתבעת להימנע מלפטרה וכן להשיבה לאלתר לתפקידה ולמעמדה. 25. ביום 18/3/2012, בהמלצת בית הדין ובהסכמת הצדדים, ניתנה החלטת בית הדין המורה על איחוד הדיונים בבקשה לסעד הזמני ובתביעה העיקרית, תוך התחייבות הנתבעת להודיע למועמדים במסגרת מכרז חדש לתפקיד, כי תוצאות המכרז כפופות להכרעה בהליך שבפנינו. 26. ביום 25/4/12, התקיימה ישיבת הוכחות, שבה העידו מטעמה של התובעת רו"ח רוחמה סלמן, מר אסף סיידה וכמובן התובעת עצמה. מטעם הנתבעת העידו מנכ"ל הנתבעת - מר נתן ג'יבלי, גב' אפרת ועקנין וגב' רינת הררי. יצויין כי על אף שהוגש תצהיר מטעם הרשות של הגב' אורלי פחימה, לא נשמעה עדותה, שכן התובעת ויתרה על חקירתה בעקבות העדרותה של העדה מהדיון, מסיבות אישיות (הדיון התקיים ביום הזיכרון, והעדה הנ"ל הינה בת למשפחה שכולה). טענות התובעת 27. התובעת טוענת כי בהחלטת הפיטורים נפלו פגמים רבים ועל כן יש לבטלה. לדבריה, נימוקי הפיטורים המופיעים בהזמנה לשימוע ובהחלטת הפיטורים, אינם הנימוקים האמיתיים לפיטוריה והם תוצאה של דיג אחר עילות פיטורים בדיעבד. החלטת הפיטורים, מוסיפה התובעת, נתקבלה משיקולים זרים ולא ענייניים, כאשר בחודש ינואר 2012 נתגלעו חילוקי דעות בין המנכ"ל לבין התובעת, בנוגע להזמנת רכש מסויימת. לטענת התובעת, חתימתה נדרשת על כל הזמנת רכש, והיא נמנעה מלחתום על הזמנת הרכש והכל בהנחיית מנהל אגף התכנון במשרד לפיתוח הנגב והגליל. המנכ"ל בחר לחתום על הזמנת הרכש במקום המיועד לחתימת התובעת. משנודע הדבר לתובעת, שוחחה עם המנכ"ל והביעה מורת רוחה על כך, וכתשובה זומנה התובעת לשימוע שבועיים לאחר התקרית הנ"ל. 28. כן טוענת התובעת בכתב התביעה, כי פיטוריה נעשו שלא כדין ו/או בחוסר תום לב, כי חלק מעילות הפיטורים נתגבשו זמן רב קודם לפיטוריה ועל כן ברור שאינן המניע להם וכי החלטת הפיטורים לוקה בחוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין. 29. התובעת טוענת כי הורחקה ממשרדה והוצאה לחופשה כפויה, ולמעשה הושעתה מעבודתה, וזאת באופן משפיל כך שהוחלף המנעול למשרדה, ניתנה הוראה על ניתוק הטלפון הסלולרי בו החזיקה במסגרת תפקידה, היא נותקה מרשת המחשבים וכן ניתנה הוראה על נטילת הרכב שהועמד לרשותה לצרכי עבודתה, כל זאת בטרם קיום השימוע בעניינה, וכל זאת בלא שנשמעה עמדתה. התובעת מוסיפה וטוענת כי למעשה הושעתה מעבודתה, בניגוד למערכת הנורמטיבית החלה על הצדדים. לטענת התובעת הרחקתה מהעבודה נעשתה על דעת מנכ"ל הרשות בלבד ואין המדובר בחופשה בהסכמה. על פי סעיף 47(ב) לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג - 1963, השעיית עובד - בין שמדובר בהשעיה דחופה ובין בהשעיה בלתי דחופה - מחייבת להעמיד את העובד על הכוונה להשעותו ומחייבת לשמוע את העובד מבעוד מועד. המנכ"ל לא נהג על פי המתחייב מהמערכת הנורמטיבית החלה על הצדדים, והשעה את התובעת מעבודתה מעכשיו לעכשיו, מבלי שערך שימוע עובר להשעיה, והצגת הדברים כאילו התובעת יצאה לחופשה בהסכמה, חוטאת לאמת. לפיכך, עתרה התובעת לפיצוי כספי בשל דרך ההשעיה כפי שנתבצעה כלפיה, בצורה פוגענית וחסרת תום לב, והעמידה הפיצוי, כסעד נוסף לסעד ההשבה לעבודה, על סך שווי 6 משכורות בשיעור של 78,306 ש"ח. 30. טענה נוספת בפי התובעת היא כי בשימוע שנערך לה נפלו פגמים פרוצדורליים ומהותיים. אליבא דתובעת, בקשתה לברר את מיתווה השימוע ואת גדר השימוע ובכלל זה לקבל כל מסמך שעליו מתכוון השומע להחליט את החלטתו, לא הניבה כל מסמך. כך למשל, הנתבעת לא המציאה לתובעת את מכתבי התלונה של עובדות הנתבעת וכן לא המציאה את דו"ח הביקורת המונה 70 עמודים, ובפועל לא קיבלה התובעת אף לא מסמך אחד המשמש בסיס לשימוע. 31. כן טוענת התובעת כי מהלך השימוע תועד בכתב יד של בא-כוח הנתבעת ואחר-כך הומצא פרוטוקול מודפס לידי ב"כ התובעת. פרוטוקול השימוע אינו חתום על ידי ב"כ התובעת ואין בפני בית הדין הפרוטוקול האותנטי שנערך בזמן אמת על ידי ב"כ הנתבעת. 32. מבחינה מהותית טוענת התובעת כי השימוע נעשה שלא בלב פתוח ובנפש חפצה. לדבריה, ההחלטה בעניינה נתקבלה עוד לפני השימוע ולא היה סיכוי לשנותה, והליך השימוע היה בבחינת עלה תאנה בלבד להחלטה שנתקבלה כבר קודם לכן על פיטוריה. בין היתר טענה כי ביסוס עילת הפיטורים על מחדלים שעולים לכאורה ממסמכים בני שנה וחצי, מראה כי נעשה מאמץ "לתפור תיק" למידותיה של התובעת לשם פיטוריה. כמו כן, בו ביום שנתן המנכ"ל לתובעת את ההזמנה לשימוע, ועוד בטרם נשמעה עמדת התובעת, החליפו המנעול בדלת משרדה, נותק הטלפון הסללורי בו החזיקה התובעת, התובעת נותקה מרשת המחשבים של הרשות ונלקח ממנה הרכב בו החזיקה במסגרת עבודתה. 33. התובעת חזרה וטענה כי הנתבעת העלתה טענות שעיקרן ליקויי משמעת, אך תחת אשר יובא העניין לבירור בבית הדין למשמעת הובא הדבר בפני מנכ"ל הרשות, בניגוד להוראות סעיף 22 לחוק הרשות ובניגוד להוראות סעיפים 47, 48 ו-68 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963. 34. בנוסף טענה התובעת כי לא נתקבלה עמדת האיגוד המקצועי עובר למעשה הפיטורין. 35. התובעת מבקשת כי בית הדין יורה על אכיפת הסכם העבודה שבין הצדדים ועל השבתה למשרתה. לחילופין, מוסיפה התובעת, אם יסבור בית הדין כי בנסיבות המקרה אין להורות על אכיפת חוזה העבודה, יש לפסוק לה פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בשיעור של 12 משכורות ובסך של 156,612 ש"ח. כמו כן עותרת התובעת לפצל סעדיה לתקופה של שנה אחת ממתן פסק דין בתביעה זו. טענות הנתבעת 36. הנתבעת מצידה טוענת כי התביעה אינה מגלה כל עילה. לדבריה, פיטורי התובעת נעשו כדין, במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלה, משיקולים ענייניים בלבד, ואין כל עילה להתערבות בית הדין בהחלטתה. 37. הנתבעת חוזרת על הטענות שהועלו כלפי התובעת במסגרת השימוע שנערך לה, ובהן יחסי אנוש בעייתיים ותפקוד בלתי ראוי ובלתי מקצועי, המשתקים את תפקודה של הרשות ומונעים את התקדמותה. 38. הנתבעת טוענת כי הליך השימוע נעשה כדין, לאחר הליך ארוך ומפורט של שימוע, שבו ניתנה לב"כ התובעת הזדמנות להגיב, לומר את דבריו ולהשלים טיעונים ואף לצלם מסמכים ככל שיבקש. ב"כ התובעת לא מצא לנכון להשלים טיעונים לשימוע בכתב וטען כי מבחינתו הסתיים השימוע ולא ניתן להמשיך בהשמעת טענות בכתב לאחר שהשימוע נעשה בעל-פה, כמו כן סירב ב"כ התובעת לקבל העתק מהמסמכים שעליהם התבסס השימוע. הנתבעת מציינת כי התובעת בחרה שלא להתייצב להליך השימוע. 39. לטענת הנתבעת, לאור הממצאים שעלו בישיבת השימוע, ההחלטה היא סבירה, מידתית ומושכלת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי החלטתה על פיטורי התובעת מצויה במסגרת הפררוגטיבה של המעביד לנהל את ענייניו לפי הבנתו ושיפוטו, בצורה המועילה ביותר, ובכלל זאת לפטר עובדים. אל לו לבית הדין לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הנתבעת או להתערב בהחלטתה, אלא בהתקיימותן של איזו מעילות ההתערבות בהחלטה מינהלית, שאינן מתקיימות בענייננו. 40. עוד טענה הנתבעת כי הנימוקים לפיטוריה של התובעת היו שניים:- יצירת אווירה עכורה במשרדי הרשות והתעמרות בעובדי הנתבעת, וכן אי התאמתה לתפקיד ומחדליה בביצועו. מערכת יחסים אלה של התובעת עם עובדי הרשות מצביעים על אי התאמתה לתפקידה ואין טענה כי עברה במעשיה אלה עבירת משמעת. לא כל אי התאמה לתפקיד תהא בהכרח עבירת משמעת, ובמקרה דנן הסממנים של אי התאמה, גוברים על הסממנים של עבירת משמעת, ולכן הנקיטה בהליך מנהלי של פיטורים מחמת אי התאמה, הינו כדת וכדין. המסגרת הנורמטיבית 41. ההחלטה נשוא תובענה זו הינה החלטה של גוף מינהלי - הרשות לפיתוח הנגב - וככזו, היא נתונה לביקורתו של בית הדין בהתאם לעילות ההתערבות בהחלטות מינהליות. העניין שבפנינו, מעבר לבחינתו העובדתית, מצריך עיון בשתי סוגיות-יסוד. האחת היא הזכות לשימוע והשנייה היא גבולות התערבותו של בית הדין בפררוגטיבה הניהולית של המעביד. 42. זכות השימוע הינה זכות יסוד של העובד. מקורה של זכות זו בכללי הצדק הטבעי והיא מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו ולנסות לשנות את עמדת המעביד בטרם יוכרע גורלו התעסוקתי. השימוע מהווה לגבי העובד הזדמנות אמיתית ונאותה להשמיע את טענותיו, ויש להקפיד הקפדה מדוקדקת ומלאה על כך כי ייעשה "בלב פתוח ובנפש חפצה" (ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה, ניתן ביום 29/5/01; דב"ע נד/33-3 יעקב בר מנשה - שרות התעסוקה, פד"ע כו 423; ראה לעניין זה גם השופט י. זמיר בספרו "הסמכות המינהלית" הוצאת נבו, 1996, כרך ב' עמ' 813). הליך שימוע אינו הליך פורמאלי גרידא, אלא הליך הנתון כל כולו לשמיעת העובד. במסגרת זו מועברות טענותיו לגורם המחליט אשר אמור לאסוף את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות טענות העובד, ולשקול אותם במכלול שיקוליו עובר לקבלת החלטה בדבר פיטורי העובד. 43. בנוסף לכך, ההחלטה העומדת לביקורת שיפוטית בהליך זה היא החלטת הפיטורים. אין חולק כי החלטה לפטר עובד מצויה מעצם טיבה וטבעה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, שלגביה פסק בית הדין הארצי כי - "...היא מושג המשקף את כוחו של המעסיק להכניס שינויים, לנייד עובדים ממקום למקום ומתפקיד לתפקיד, לקבוע חלוקת עבודה שונה וכיוצאים באלה עניינים." (ע"ע (ארצי) 674/05 ויזנר - מדינת ישראל, רשות השידור, ניתן ביום 28.3.07, בסעיף 19; להלן - "פרשת ויזנר"). בפסיקת בית המשפט העליון מקבלים הדברים ביטוי בהאי לישנא - "אין חולק כי אחד מעקרונות הבסיס של דיני העבודה הוא הפררוגטיבה של המעביד לנהל את מקום העבודה על-פי ראות עיניו. זכות זו נובעת כאמור גם מזכות היסוד החוקתית שלו לקניין, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו..." (בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, בסעיף 31 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימוס) ת. אור, ניתן ביום 2.6.04). 44. יחד עם זאת נקבע כי הפררוגטיבה הניהולית אינה חסרת גבולות, ובלשון בית הדין הארצי - "הפררוגטיבה הניהולית אינה מילת קסם המעניקה למעסיק כוחות בלתי מוגבלים המשוחררים מביקורת. הפררוגטיבה הניהולית הוא כוח אשר יש להפעילו בתום לב, בשום שכל, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע מן המהלך הנעשה מכוח אותה פררוגטיבה." (ע"ע (ארצי) 281/07 רשות הדואר - שמואל קלפנר, ניתן ביום 9.4.08 (להלן - "פרשת קלפנר"), סעיף 47 (הדגשה שלי - י.כ.); וכן ראה דברי הש' צור בפסק דין ויזנר, סעיף 21 לפסק דינו). 45. כחלק מחובתו של המעסיק להשתמש בפררוגטיבה הניהולית המצויה בידו בהתאם לאמות המידה האמורות, נדרש הוא לפעול בתום לב, מתוך שיקולים ענייניים, וליתן לעובד שההחלטה נוגעת אליו, הזדמנות הוגנת וראויה להשמיע את טענותיו בטרם יוכרע גורלו התעסוקתי. זכות טיעון זו מקורה לא רק בחובת תום הלב המוגברת המוטלת על הצדדים ליחסי עבודה כי אם גם בכללי הצדק הטבעי (ע"ע 231/99 אורי חייק - שירות התעסוקה, ניתן ביום 29.5.01, בסעיפים 14-15 לפסק הדין). וחידד בעניין זה כב' הנשיא (בדימ') אדלר: "לפררוגטיבה הניהולית... ישנן הגבלות. הגבלות אלו מאפשרות לבית הדין להעביר את החלטות הנהלת הרשות תחת מבחן הביקורת השיפוטית, ולהתערב בהן כאשר נדרש הדבר על מנת לאזן בין זכויות ההנהלה מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, לבין זכויותיו של העובד... הגבלה אחת... על ההנהלה מוטלת החובה לפעול בתום לב, ומתוך שיקולים ענייניים, בעת קבלת החלטות הנוגעות לניהול הגוף עליו היא מופקדת... הגבלה שנייה מקורה בזכות הטיעון... חובה זו כוללת בחובה את החובה להגיב לטענות העובד, לדרישותיו, ולהתייחס אליהן באופן ענייני." (פרשת ויזנר, סעיף 3 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') אדלר; עס"ק 26/07 מדינת ישראל, המשרד להגנת הסביבה-הסתדרות ההנדסאים והטכנאים בישראל, ניתן ביום 11.9.08, סעיף 12 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.כ.). 46. במקביל לבחינת אופן השימוש בפררוגטיבה הניהולית בענייננו, נתונה לבית הדין הרשות להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הפיטורים גם מתוקף היותה החלטה של גוף ציבורי, וזאת בהתאם לעילות ההתערבות המוכרות במשפט המינהלי. גם במסגרת ביקורת זו, על בית הדין לבחון את סבירות ההחלטה, את מידתיותה, את השיקולים המעורבים בה, את תום הלב של הגורם המחליט וכיו"ב. 47. יש לזכור כי במסגרת בחינתה של ההחלטה המנהלית, לא ישים בית הדין את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת של הגורם המחליט, אלא יבחן אם ההחלטה עומדת בדרישות המשפט המינהלי (ע"ע (ארצי) 382/08 ד"ר נגה בן מנחם - מדינת ישראל, ניתן ביום 9.7.09, בסעיף 19 לפסק דינה של הש' וירט-ליבנה, וההפניות שבו). התערבות בהחלטה תיעשה אך באותם מקרים שבהם יימצא כי נפל בה פגם מהותי, וכדברי הפסיקה - "כלל הוא כי בית-הדין לא ישים שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת, וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית-הדין אף לא ישים שיקול-דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במיתחם הסבירות." (ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - צויזנר, פד"ע לו 438, בסעיף 56 לפסק הדין (הדגשה שלי - י.כ.); וראו גם ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה - מדינת ישראל, ניתן ביום 3.3.08, בסעיף 22 לפסק דינה של הש' (כתוארה אז) ארד). הכרעה 48. בתביעה זו רובצות לפתחנו שתי שאלות מרכזיות: האחת, האם השימוע לתובעת נערך בהתאם לדרישות ההלכה הפסוקה? השנייה, האם החלטת הפיטורים נתקבלה כדין אם לאו, ואת התשובה לה יש ליתן לאור אמות המידה שנקבעו בפסיקה ובהתאם לטענות הצדדים. 49. ביתר פירוט, נבחן את העילות לפיטורי התובעת, תוך שנזכור כי טענת הנתבעת הינה כי פיטורי התובעת נבעו מכשלים שנפלו בעבודתה ויחסי אנוש לקויים. ודוק: בהפעלת הביקורת השיפוטית על הליך הפיטורים עלינו לבחון את הסיבות לפיטורים כפי שהועלו בשעת הפיטורים והשימוע שנערך לתובע, ולא את הסיבות לפיטורים כפי שנטענו והועלו במסגרת ההליך שבפנינו ובדיעבד. 50. בהקשר זה נאמר כי טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה לתובעת היו ידועות היטב הטענות נגדה, שכן בידי התובעת היו המסמכים הדרושים בטרם השימוע, אינה עולה בקנה אחד עם טענות התובעת בהתכתבויותיה בזמן אמת עם הנתבעת, עם האמור בפרוטוקול השימוע, ואף אינו עולה בקנה אחד עם מכתב מנכ"ל הרשות מיום 12/2/12, שם נאמר: "הטעם לכך שציינתי במכתבי, יחסי אנוש גרועים בלא פירוט, על מנת לשמור על צנעת הפרט הן של הגברת שולי בר והן של העובדים שהתלוננו בפני מספר רב של פעמים כנגד התנהגות בוטה כלפיהם"; ובמסגרת עדותו ציין המנכ"ל "אני מאשר שלא הראיתי לך את המכתבים הללו במהלך השימוע" (עמ' 31, ש' 13). התנהלות זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם הדין, ועם תום הלב הנדרש ממעסיק במסגרת הליך פיטורים. עובד המוזמן לשימוע צריך שיועמד על הסיבות לכך לאשורן; אין חולק על כך שבסופו של יום, מנכ"ל הרשות צירף לתצהירו את כל המכתבים של המתלוננות, אשר כאמור סירב לפרטם ולהציגם בפני התובעת בטרם השימוע, מטעמים של "צנעת הפרט". אין להניח כי העובד יודע מדוע הוא מפוטר ולהותיר בידיו את חובת הניחוש. כבר נקבע כי: "... זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו... עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג בפני העובד את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת בפתיחות, בהגינות ובתום-לב מבלי לכחד דבר מן העובד." (ע"ע (ארצי) 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, לח 448 (2003)). 51. אמנם לאחר השימוע הביעה הנתבעת נכונות למסור לידי ב"כ התובעת את מכתבי התלונה של העובדות אשר צוטטו במהלך השימוע, אך יש בכך טעם לפגם מאחר ובזמן אמת ועל אף פניות ב"כ התובעת בטרם השימוע, לא הוצגה מלוא היריעה בפני התובעת. 52. למעלה מכך, נציין כי עמידה בכללים הפרוצדוראליים-הטכנים, כשהיא לבדה, אין בה די. אשר על כן, יש לבחון אם השימוע נערך כנדרש מהבחינה המהותית, היינו - האם הייתה נכונות לשמוע את התובעת ב"לב פתוח ובנפש חפצה" או שמא למעשה נתקבלה ההחלטה עוד בטרם השימוע, ועריכת השימוע נעשתה כהליך פרוצדוראלי ולמראית עין בלבד. 53. על מנת להשיב לשאלות אלה יש לבחון את הטענות שהועלו כנגד התובעת (בהזמנה לשימוע ובמסגרת השימוע). בכפוף לממצאים שתעלה בחינה זו, ייבחנו כשרותם של הליך השימוע וההחלטה שנתקבלה במסגרתו. יודגש כי אין זה מתפקידו של בית הדין לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות, אלא שבענייננו, על מנת לברר את טענת התובעת שלפיה לא נערך לה שימוע כראוי, יש לבחון את הטענות שהועלו כלפיה במסגרת השימוע. 54. השיקולים לפיטורי התובעת הופיעו במכתב הזימון לשימוע לפני פיטורים אשר נמסר ביום 5/2/12 לתובעת. להלן נבחן את הנימוקים שהופיעו בו בשים לב לראיות שהובאו בפנינו: כשלים מקצועיים במסגרת תפקידה של התובעת 55. הנתבעת טוענת כי במהלך תקופת עבודתה של התובעת בשירותה נגרמו ליקויים הנובעים מתפקודה, כדלקמן: א. דו"ח ביקורת של מבקר החוץ - במסגרת השימוע הפנה מנכ"ל הרשות לדו"ח ביקורת של מבקר החוץ מיום 15/11/10. הדו"ח מפרט ליקויים כגון: ליקויים לגבי גופים נתמכים שהיה עליהם לצרף מסמכים ונוצר עיכוב בתשלומים; לגבי פרסום קולות קוראים - נאמר בדו"ח כי על הרשות לפרסם עד חודש 11/11 את קולות הקוראים ולשם כך יש לסיים לאשר את התקציב השנתי, דבר שלא נעשה באותה השנה ולא ניתן לפרסם את קולות הקוראים במועדים כנדרש. עוד ציין המנכ"ל כי בנוהלים הנוגעים לקולות קוראים נקבע שיש להגיש התמיכות עד חודש 1/12, ואין כל סיכוי שהדבר ייעשה במסגרת השנה הנוכחית עקב העיכוב באישור התקציב. עוד מציין המנכ"ל במסגרת השימוע שנערך לתובעת, כי דו"ח הביקורת קובע כי בחלק ניכר מהמקרים יצאו הזמנות עבודה בלתי תקינות. ב. מכתב מבקר הפנים של הרשות לשר הממונה מיום 23/5/10 - המנכ"ל הפנה למכתב זה בו נרשם לשר הממונה כי התובעת סיבכה את מבקר הפנים בנושא ביטוח כאשר אין לה השכלה חשבונאית מתאימה, ומשכך המליץ מבקר הפנים להחליפה ברואה חשבון. בנוסף לכך, טען מבקר הפנים כי התובעת גרמה לאי הצגת המאזן בזמן וכן הצגת נתונים לא נכונים, כאשר מערכת עיבוד הנתונים הוחלפה פעמיים בשנתיים האחרונות. לפיכך המליץ מבקר הפנים על הפסקת העסקתה של התובעת מסיבות מקצועיות ואף ביקש לקבל מידע על אי התאמה לתפקיד מרואה החשבון של הרשות מר שכטר אבי. ג. איחורים בהגשת המאזנים - המנכ"ל ציין במסגרת השימוע, כי ביום 31/1/12 פנה לרואה החשבון של הרשות, מר שכטר, שאמור היה להכין מאזן, והפנה טענות כלפיו מדוע לא סיים את הכנת המאזן של שנת 2010. רואה החשבון ציין בפניו כי האשם באי השלמת הדו"ח הוא ברשות בלבד והחומר הדרוש להשלמה נמצא כבר חודש וחצי ברשות ולא נעשה עימו דבר, כאשר יתרות סגירה של שנת 2009 לא מוכנות ולא ניתן להכין מאזן. מנכ"ל הרשות טען כי כתוצאה מכך נבצר מהרשות לכנס את מועצת המנהלים בכדי לאשר את מאזן שנת 2010 ותקציב השנה החדשה. ד. מכרז למורי דרך - מנכ"ל הרשות טען כי התובעת הינה חברה בוועדת המכרזים ושותפה להוצאת המכרזים. המכרז למורי הדרך יצא לפרסום ללא סעיף תקציבי מתאים, והרשות נאלצה שלא לפתוח את המכרז בגין חוסר תקציב מתאים, דבר שהיה צריך להביא לידיעת המנכ"ל קודם. 56. הנקודה המרכזית שעליה חולקת התובעת היא שאלת אחריותה האישית לליקויים אליהם הפנה מנכ"ל הרשות. התובעת מעלה טענות כנגד דו"ח הביקורת של מבקר החוץ ומדגישה כי דו"ח זה לא הוצג בפניה ולא ברור מדוע רק לאחר 16 חודשים מהוצאת דו"ח הביקורת, מנגחים אותה עם הדו"ח שמעולם לא ראתה. העלאת טרוניות במרחק של יותר משנה ממועד ההתרחשויות כביכול, מצביעה על כך כי מדובר בניסיון "לתפור תיק" לתובעת, שכן בזמן אמת לא הועלו תלונות אלה בפניה. מעבר לכך טוענת התובעת כי גם מתוך דברי מנכ"ל הרשות לא עולה כי הדו"ח מפנה "אצבע מאשימה" כלפי התובעת. עוד טוענת התובעת, כי האיחור בהגשת המאזנים נובע מגורמים אובייקטיביים שאינם תלויים בה, כגון העובדה שבמשך זמן רב לא היה קיים מנכ"ל לרשות ולכן הרשות לא מילאה תפקידה כראוי וכן העובדה שבמשך כשנה וחצי לא היה קיים ברשות רואה חשבון חיצוני. עובדות אלה הן שעצרו את עבודת הרשות והדברים היו ידועים הן לשר הממונה והן למועצת הרשות. 57. עוד טענה התובעת כי על פי תיאור תפקידה כרכזת כספים של הרשות, הלקוח מהמכרז שפורסם לתפקיד, הכישורים הנדרשים לתפקיד הם הנהלת חשבונות בלבד ולא מבקרת או רואת חשבון או אחראית על ניהול כספי של הרשות. התובעת הדגישה כי היא העובדת היחידה כמעט ברשות שהתקבלה לעבודה על פי מכרז והיחידה שהוכשרה בקורס בדיני מכרזים. התובעת מציינת כי ביום 5/6/11 מונתה התובעת על ידי מנהל הרשות, בנוכחות מנכ"ל הרשות, לחברה בוועדת תמיכות וגם לחברה בוועדת הפטור. התובעת טוענת כי העובדה ששובצה כחברה בכל הוועדות החשובות של הרשות, הם התשובה הטובה ביותר לכל המקטרגים. בישיבת ועדת התמיכות מיום 5/6/11, התובעת הצביעה על כך שיש מוסדות תרבות נתמכים שלא הגישו מסמכים, כאשר מנכ"ל הרשות נכח בישיבה זו ולא פצה פה. כך גם בישיבת ועדת מכרזים מיום 6/7/11, בה שובצה התובעת להכריע במכרז לבחירת רכזת פרוייקטים, כמו גם בוועדת אישור חריגים מיום 26/12/11, בה נכח מנכ"ל הרשות, ושוב לא אמר דבר. התובעת חוזרת ומדגישה כי עד חודשיים לפני ההזמנה לשימוע, לא היו תלונות כנגדה. 58. באשר להכנת המאזן לשנת 2009 ולשנת 2010, טענה התובעת כי התריעה כבר ביום 24/11/11 בפני היועץ המשפטי החיצוני - עוה"ד אביטן, כי מאז יום 30/6/10 אין לרשות רואה חשבון חיצוני, היות וההתקשרות עימו הסתיימה. אליבא דתובעת, היועץ המשפטי השיב לה כי לא ניתן לחדש ההתקשרות עם רואה החשבון, ללא מכרז. עוד הוסיפה התובעת כי ביום 17/3/11 שוב התריעה התובעת בפני מר דרור סורוקה - מנהל אגף התכנון במשרד לפיתוח הנגב, כי יש להכין דו"ח כספי לשנת 2009 ואין מי שיכין אותו היות וההתקשרות שבין הרשות לבין רואה החשבון שכטר הסתיימה ואף לא שולם שכרו של מר שכטר. בנוסף לכך, ביום 31/6/11 כתבה התובעת ליועץ המשפטי של הרשות מכתב עם עותק למר דרור סורוקה, כי תוקף ניכוי מס במקור של הרשות יפקע ביום 31/6/11, כאשר באותה העת לא היה מנכ"ל לרשות ולכן הרשות לא מילאה תפקידה כראוי. התובעת הפנתה למכתבו של מר סיידה מיום 22/6/10, אשר בפנייתו ליועץ המשפטי של הרשות הלין על כך כי ניתנה הנחייה לא לבוא עימו ועם התובעת בקשר, עם ביצוע תוכנית העבודה והתקציבים. 59. לאור כל המפורט לעיל , טענה התובעת כי התריעה מספר פעמים בפני היועץ המשפטי של הרשות כי בעדר מנכ"ל לרשות ובהעדר רואה חשבון לרשות היא מוצאת עצמה נדרשת לעסוק בנושאים שאינם בסמכותה והיא הפצירה ביועץ המשפטי לשאת באחריות ולהביא את הנושא להחלטת המועצה. התובעת חזרה וציינה, כי העדר מנכ"ל ורואה חשבון לרשות, במשך כשנה וחצי, הביאה לרשות את המצב בו היא נמצאת כיום, ומשום כך אין מקום להטיל את כל ההאשמות, כפי שעשתה הנתבעת, על כתפי התובעת בלבד. 60. התובעת התייחסה גם למכתבו של מבקר הפנים מיום 23/5/10, התובעת ציינה כי גם מכתב זה לא הוצג בפניה מעולם, ובכל מקרה היה ראוי כי מכתב תלונה של מבקר הפנים שמועד הוצאתו, כשנה וחצי לפני השימוע, יטופל בזמן אמת ולא בדיעבד. התובעת טענה כי הזמן הרב שחלף מאז הוצאת מכתב מבקר הפנים, מלמד כי הרשות הייתה שבעת רצון מתפקודה של התובעת. 61. נעיר כבר כעת כי ידועה לנו הוראת סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992, אשר לפיה לא ישמשו כראיה בהליך משפטי "דו"ח, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו... אך לא יהיו פסולים בשל כך לשמש ראיה בהליך משמעתי". נציין כי כל התייחסות בכתבי טענות ובסיכומי הנתבעת למכתב זה ראויה לגנאי, שכן אין להסתמך על מכתב המבקר הפנימי מאחר ואינו קביל לאור הוראות סעיף 10 לחוק הביקורת. 62. זה המקום להזכיר כי במכתבי ב"כ התובעת בטרם השימוע וכן במהלך השימוע ביקש ב"כ התובעת לקבל לידיו את מלוא המסמכים ובפרט את דו"ח המבקר החיצוני מיום 15/11/10. ב"כ התובעת חזר והלין על כך שבזמן אמת לא הוצג בפניו הדו"ח הנ"ל והוא סירב למהלך הנתבעת של הצגת המסמכים לאחר השימוע והשלמת טיעונים בכתב. זה המקום להזכיר כי הנתבעת מייחסת חשיבות לדו"ח זה, אך מאידך העיד המנכ"ל בחקירתו הנגדית כי: "לא מצאתי מקום לחפש תגובות לדוח הזה" (פרוטוקול מיום 25/4/12, עמ' 29, ש' 22-24). משמע, מנכ"ל הרשות מבקש להציג רק צד אחד של המטבע, ומדוע לא ביקש המנכ"ל לקבל תגובות לדו"ח זה? - לנתבעת הפתרונים. 63. לעומת הנתבעת, התובעת חשפה בפנינו את האידך גיסא לדו"ח המבקר החיצוני, בדמות מכתבו של מנהל אגף התכנון של המשרד לפיתוח הנגב והגליל מיום 23/11/10 (נספח יח' לתצהיר התובעת), בו הגיב מר סורוקה באופן מיידי ובזמן אמת לאמור בדו"ח המבקר החיצוני. יודגש כי מכתב זה אינו מפנה כל ביקורת ישירה כנגד התובעת; מר סורוקה נוטל אחריות בנושא "קולות קוראים" (סעיפים 2 ו-3 למכתב), מפרט את הליקויים שטופלו ומציג ההדרכה שניתנה לגב' רינת הררי לצורך מילוי תפקידה כמרכזת ועדת תמיכות. מר סורוקה מסיים את מכתבו בבקשה לזמן דיון בהקדם בנושא הדו"ח. אכן קויים דיון רב משתתפים ביום 27/12/10, ובו נכחו מטעם הרשות - התובעת ומר קלרמן (נספח לג'(2) לתצהיר התובעת) ונדונו הסוגיות שבטיוטת הדו"ח, גם לאחר הדיון לא היו מסקנות ישירות כנגד התובעת, והתובעת לא נדרשה לתת תגובתה לדוח זה. 64. יודגש כי דו"ח המבקר החיצוני לא הוצג במלואו בפנינו, ומעיון במספר דפים מצומצם מהדו"ח שהוגש לתיק, לא ניתן להסיק, כי כל הכשלים המפורטים בו ואשר הועלו במסגרת השימוע, נוגעים דווקא לתיפקודה של התובעת. מעיון בחלקים של הדו"ח אשר צורפו לעיונינו, לא מצאנו כי המסמכים הללו מהווים תלונה ישירה כנגד התובעת אלא תלונות כלליות. הדו"ח מתייחס, לכשלים כאלו ואחרים אשר כלל לא ניתן להתרשם כי מדובר בכשלי התובעת. אין בידינו לקבל, איפוא, את עמדת הנתבעת, הטופלת את מלוא הכשלים שאיתרה בדו"ח המבקר החיצוני על התובעת. מועדו של דו"ח המבקר החיצוני הנוגע לכשלים אלו הינו 11/2010. עולה כי רק במהלכו של הליך השימוע (15/2/12), נקטה הנתבעת הליכים כנגד התובעת לבחון את הכשלים המפורטים בדו"ח. ראוי היה כי הנתבעת תבחן תחילה את אחריות התובעת על הכשלים המפורטים בדו"ח המבקר החיצוני בזמן אמת, ולא שנה וחצי לאחר הוצאת הדו"ח. 65. כיוון שבזמן אמת לא ייחסה הנתבעת משקל של ממש לדו"ח הביקורת החיצוני, בכל הנוגע לתפקוד התובעת, מתחייבת המסקנה, שהנתבעת עשתה בדו"ח זה שימוש במסגרת השימוע וההליך המשפטי דנן אך על מנת לנסות ולשוות להחלטת הפיטורים ולטענותיה בדבר ליקויים בתפקודה של התובעת ביסוס אובייקטיבי כביכול. הישענות זו של הנתבעת על הדו"ח, שנתברר כי הינו אלא משענת קנה רצוץ, יש בה כדי לחזק את טענת התובעת כי הנתבעת "דגה" כל נתון אפשרי כדי לבסס את החלטת הפיטורים, גם אם אין בו ממש. לאור כל האמור, סבורים אנו כי יש לדחות את ניסיונה של הנתבעת לאשש את טענותיה בדבר כשלים מקצועיים של התובעת בהסתמך על הדו"ח הנ"ל. 66. כל אחד מהצדדים התייחס בסיכומיו לגורמים שהוא סבור כי בעתיים נגרמו העיכובים בהוצאת המאזנים לשנים 2009 - 2010. התובעת טוענת כי העיכובים בהוצאת המאזנים היו תוצאה של גורמים אובייקטיבים שאינם בשליטתה ובין היתר העובדה כי לא היה קיים לרשות במשך שנה וחצי מנכ"ל ורואה חשבון, ולמרות כל התרעותיה, לא נעשה בנושא הוצאת המאזנים דבר וחצי דבר, ולכן טענה כי אין להטיל על שכמה את כל האחריות על מצבה של הרשות. לעומת זאת הנתבעת הטילה את מלוא כובד האחריות על נושא הוצאת המאזנים על שכמה של התובעת. 67. בעניין זה הצדק עם התובעת, אכן, ישנם מצבים שבהם מנהל אינו יכול לקדם או לשפר ללא גיבוי מלמעלה ומצאנו כי לפחות בכל הנוגע להוצאת המאזנים, לא זכתה התובעת לאוזן קשבת מהגורמים האמונים על כך. התובעת תיארה בעדותה את המצב שהיה קיים ברשות באותה העת: "מפנה אותכם לכמה נספחים שמדברים על כך שהוקפאה עבודתו של רואה החשבון. אני מפנה לנספח ד' לתצהירי עמ' 2, ישיבת מנהלת הרשות שהתקיימה ביום 19/7/10, ההחלטות שהתקבלו באותה ישיבה מדברות על כך שלא לחדש הסכמים חדשים, לא ליצור התקשרויות עם יועצים. אין לקיים ועדות מכרזים, פטור ותמיכות עד אשר ימונה מנכ"ל והארכת הסכם מתבצעת אך ורק במסגרת ועדת מכרזים. בנוסף לזה, אציין שבתאריך 22/6/10, כתב יועצה המשפטי של הרשות עו"ד חן מכתב מפורט שבו הוא מורה לעובדי הרשות להפסיק ולא לקיים התקשרויות חדשות. ב-20/6/10 כתב לי יוסי שטראוס חשב ראש הממשלה אליי שבו הוא חוזר ומדגיש בסעיף 3 (נספח ו' לתצהירי) מפנה גם לנספח ה' לתצהירי". ובהמשך: "יש לי תיעוד שאני מתריעה באותו דואר אלקטרוני שציינתי נספח ב' לתצהירי אני מודיעה לכל המכותבים שם גיל תרון שמונה מטעם חשבות ראש הממשלה יוסי שטראוס לטפל בענייני הרשות. אחר כך כתבתי מייל נוסף שרואה החשבון שכטר הגיש חשבון לתשלום בגין שנת 2009... הדואר האלקטרוני המצורף כאן מוכיח שאני זעקתי והתרעתי בפני כל הגורמים... ביקשתי התערבות אישית. גיל אמר לי שהנושא לקראת פתרון" (פרוטוקול מיום 25/4/12, עמ' 6-7; ההדגשות שלי, י.כ.). 68. עדותה של התובעת והמסמכים שצירפה מלמדים כי התובעת פעלה כמיטב יכולתה לפתור הבעיות ששררו ברשות, בעת שלא היה מנכ"ל ורואה חשבון לרשות, והתריעה בפני כל הגורמים אודות המצב הקיים ברשות. אלא מאי? רק התובעת נדרשת ליתן על כך את הדין. הטלת האחריות למצבה של הרשות על כתפיה של התובעת בלבד - אינה הוגנת, אינה ראויה, ועולה כדי חוסר תום לב של ממש. 69. במהלך עדותו אישר מנכ"ל הרשות שפנה לרואה החשבון שכטר וביקש ממנו להעיד בדיון ומר שכטר סירב. יש לתהות מדוע לא הזמינה הנתבעת את רואה החשבון שכטר כעד מטעמה, באמצעות בית הדין, אשר יכול היה להעיד על הטענות כנגד התובעת ממקור ראשון, ולא באמצעות עדותו של מנכ"ל הרשות, ואין המדובר בדבר של מה בכך. ההלכה היא כי בעל דין אשר אינו מציג ראיות העומדות לרשותו, ניתן להסיק מהימנעותו כי לוּ היה מציג ראיות אלו היה בהן כדי להזיק לו (ע"א 548/78 שרון ואח' - לוי, פ"ד לה (1) 736; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ - מתתיהו ואח' פ"ד מה (4), 651). 70. התובעת צירפה לתצהירה את פרוטוקול ועדת אישור חריגים מיום 26/12/11 (נספח לב(3) לתצהיר); בדיון זה נכחה התובעת ונכח מנכ"ל הרשות - מר ג'יבלי, הוועדה אישרה בהחלטתה דרישות תשלום חריגות מהתקופה בה לא היה מנכ"ל. ועדה זו התכנסה כחודש ימים בטרם ניתנה ההזמנה לשימוע בידי התובעת, וכשנה לאחר הוצאת דו"ח המבקר החיצוני וכן כשנה לאחר דיון רב המשתתפים בנוגע לדו"ח. משמע, עד כחודש ימים לפני ההזמנה לשימוע, לא היו תלונות ממשיות כנגד התובעת, והדבר אומר דרשני. 71. למעלה מכך, מעיון בתיאור התפקיד של התובעת כעולה מהמכרז לתפקיד רכזת כספים ומינהל (נספח א' לתצהיר התובעת), עולה כי הכנת תקציב אינה כלולה במסגרת המטלות המוטלות על שכמה. התובעת הבהירה הבהר היטב עניין זה, במסגרת עדותה: "... התקציב הינו אג'נדה של המנכ"ל. המנכ"ל הוא זה שמכין את התקציב..." (פרוטוקול מיום 25/4/12, עמ' 12, ש' 12-13). 72. כמו כן, תמהנו כיצד זה שהנתבעת טענה כי שיקולי הפיטורים היו כולם שיקולים ענייניים הקשורים בעבודתה של התובעת, אך בתיקה האישי של התובעת, שהועסקה כ-5 שנים ברשות, לא הופיעה ולו תלונה יחידה בנוגע למקצועיותה ,עובר לתחילתו של הליך הפיטורים. 73. מטעם התובעת העידה רואת חשבון רוחמה סלמן אשר מנהלת משרד רואי חשבון המתמחה במתן שירותי בדיקה של דוחות ביצוע ובקשות תמיכה כספיות ממשרדי ממשלה שונים. עדותה של הגב' סלמן הייתה עקבית, קוהרנטית ואנו נותנים את מלוא האמון בגרסתה. גב' סלמן העידה כי עבדה מול התובעת לאחר שמשרדה זכה במכרז במתן שירותי בדיקה של דוחות ביצוע ובקשות תמיכה של הרשות. גב' סלמן העידה כי המכרז פורסם בעקבות דו"ח ביקורת שהצביע על ליקויים בעבודת הרשות בגיבוש "קולות קוראים" . גב' סלמן העידה כי הבדיקות שהיא מבצעת מחייבות אינטרקציה תמידית בינה ובין התאגיד המשלם/התומך, קשרי עבודה דינמיים, מהירים, אמינים ואנושיים הם אבן מסד לביצוע עבודתה מול הגוף המשלם. 74. מעדות הגב' סלמן עולה כי מייד עם זכייתה במכרז הודיעה לה התובעת כי היו כשלים בתפעול מערך התמיכות ושהרשות נעדרת מנכ"ל מזה זמן רב. כמו כן יידעה אותה התובעת כי נטל העבודה על כתפיה רב והציגה בפגישה הראשונה בפניה את דו"ח הביקורת האמור. במסגרת עדותה בפנינו העידה הגב' סלמן כי בעבודתה עם התובעת התרשמה שהיא הפגינה מקצועיות, הבנה, מסירות לעבודה ואחריות. עדות הגב' סלמן סתרה את טענות הנתבעת בכל הנוגע לכשלים בתפקודה, ואנו מעדיפים את גרסתה על פני העדויות המגמתיות שבאו מצדה של הנתבעת. עדותה של הגב' סלמן לא נסתרה בחקירתה הנגדית והיא עמדה על גרסתה לאורך כל הדרך. 75. מכל האמור עולה כי לא מצאנו שניתן לתלות בתובעת לבדה את הליקויים שנמצאו בדו"ח המבקר החיצוני, את האיחורים בהגשת המאזנים ויתר הליקויים הנטענים. יחסי אנוש גרועים עם עובדי המשרד 76. הרשות טוענת כי לתובעת בעיות ביחסי אנוש עם עובדי המשרד. בתצהירו של מנכ"ל הרשות הפנה לארבעה מכתבים כדלקמן: מכתב מיום 26/05/11 של העובדת רינת הררי (נספח ג' לתצהיר), מכתב מיום 31/1/12 של העובדת אפרת וקנין (נספח ד' לתצהיר), מכתב מיום 17/01/12 של העובדת פחימה אורלי ומכתב נוסף מיום 14/2/12 של רינת הררי, שלדבריו מבססים את טענת הרשות בעניין זה (סעיפים 12-22 לתצהיר המנכ"ל). 77. התובעת טענה לעניין התלונות בנוגע ליחסי אנוש כי אלה יש לבררן במישור המשמעתי. אליבא דתובעת, מכתבי התלונה הם מכתבים "מוזמנים", שכן לאור מועד הוצאתם ניתן ללמוד כי נכתבו לצורך הליך השימוע בלבד. עוד טענה התובעת כי במהלך השימוע וכן במכתבים קודמים לשימוע חזר וביקש בא כוחה לקבל את המסמכים ובמיוחד את מכתבי התלונה, אולם מנכ"ל הרשות במכתבו מיום 12/2/12 סירב להציג המכתבים בשל רצונו לשמור על "צנעת הפרט" של העובדים. 78. לא נעלם מעינינו כי מרבית מכתבי התלונה בעניין יחסי העבודה הרעועים גובשו והוצאו בסמוך להליך השימוע. עולה איפוא השאלה - מה קדם למה? האם ראשית נוצרו יחסי עבודה עכורים ובהמשך להם פוטרה התובעת, או שמא סביב הליך פיטורי התובעת, והרחקת התובעת סמוך להליך השימוע, נוצרה הסלמה של ממש ביחסים. 79. נעיר כי מסקנתנו הינה כי אף אם נקבל את הגרסה שבין התובעת לבין חלק מעובדי הרשות לא שרר "אביב" של יחסי עבודה ולא לבלבו יחסי חיבה הדדיים, הרי שתלונות של ממש "התעוררו" רק בסמוך להליך השימוע של התובעת. 80. לכך נוסיף כי במסגרת תצהירו של מנכ"ל הרשות נכתב כי בנוסף לתלונות של עובדי הרשות נודע למנכ"ל שהתנהגות אופיינית זו של התובעת ננקטה גם כלפי נותני שירותים חיצוניים לאנשים שאינם עובדי הרשות, שהתלוננו בפני המנכ"ל על יחסה של התובעת, כגון מר שמול יעקב, ואף נמצא בתיקי הרשות מכתב תלונה שכתב היועץ המשפטי הקודם של הרשות, עו"ד חן אביטן, על התנהגות של התובעת כלפי עורך דין ממשרדו (סעיף 23 לתצהיר המנכ"ל, נספח ו' לתצהירו). אולם, עיון בפרוטוקול השימוע מעלה כי הטענה לגבי יחסי אנוש של התובעת נגעה רק לעובדי הרשות בלבד. כיצד איפוא הופיעה טענה בעניין התנהגות לא הולמת כלפי גורמי חוץ ומדוע לא הוצגה טענה זו לתובעת במהלך השימוע? לנתבעת הפתרונים. ושוב נזכיר מושכלות ראשונים - זכותו של העובד להיות מועמד על מכלול הטענות כלפיו. כתבי בי-דין אינם יכולים להוות מקצה שיפורים לטענות כנגד התובעת ולפיכך, איננו צריכים להידרש כלל לטענות חדשות שהועלו בפנינו ולא במסגרת השימוע. כך גם ציין המנכ"ל בתצהירו (סעיף 18 לתצהיר) שהתובעת החליטה לפגוע בסמכותו, כאשר נשאל בחקירתו האם עניין זה עלה במסגרת השימוע, השיב: "לא" (עמ' 31, ש' 16). 81. התרשמותנו בכל הנוגע לתלונות שצירפה הרשות בקשר ליחסה של התובעת כלפי עובדות הרשות היא כי מדובר בתלונות "מוזמנות" על מנת לתפור לתובעת "חליפה" שתתאים לצורך פיטוריה, כאשר מאחורי מהלך זה עמד מנכ"ל הרשות, וטעמיו עמו. העדות מטעם הנתבעת, גב' רינת הררי וגב' אפרת ועקנין , אישרו בעדותן כי המנכ"ל הוא זה שביקש מהן לכתוב התלונות מיום 17/1/12 ומיום 14/2/12(יום לפני השימוע), אולם ניסו לטעון כי לפני הוצאת מכתבי התלונה קדמו לכך תלונות בעל-פה למנכ"ל (ר' עדות הגב' ועקנין אפרת, עמ' 41 לפרוטוקול, ש' 32-33, עדות הגב' הררי רינת, עמ' 43 לפרוטוקול,ש' 7). גם מנכ"ל הרשות אישר בעדותו כי ביקש מהעובדות הנ"ל להעלות על הכתב את תלונותיהן (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 23-26). 82. יתרה מכך, מנכ"ל הרשות - מר ג'יבלי, נכנס לתפקידו לפי עדותו ב- 5/11. אליבא דגרסתו, כבר בסמוך לכניסתו לתפקיד קיבל תלונה בכתב מהגב' הררי בנוגע להתנהגותה של התובעת. כמו כן, טען מנכ"ל הרשות כי שוחח עם התובעת מספר רב של פעמים בנוגע ליחסי האנוש שלה עם עובדי המשרד וזאת לאחר שהחלו להגיע אליו תלונות נוספות של עובדים על דרך התנהגותה של התובעת כלפיהם. תמהנו כיצד שיחות אלה לא תועדו ולא הופיעו בתיקה האישי של התובעת (ראה עדות המנכ"ל, עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 17-20). למעלה מכך, אף עובר למועד כניסת המנכ"ל הנוכחי לתפקידו, לא נמצאו תלונות של ממש בתיקה האישי של התובעת. גם כאן, תמהנו כיצד זה בתיקה של התובעת לא הופיעה ולו תלונה יחידה בנוגע להתנהגות התובעת, עובר לכהונתו של המנכ"ל הנוכחי. 83. לסיכום נקודה זו - לא מצאנו כי יש במסמכי השימוע ו/או בעדויות שנשמעו בפנינו ו/או מראיות אחרות כדי לבסס את טענות הנתבעת ליחסי אנוש לקויים של התובעת ולטיפול לא ראוי בענייני הרשות. התובעת הושעתה מתפקידה ללא שימוע 84. ביום 5/2/12, נתן מנכ"ל הרשות לתובעת מכתב המזמין אותה לשימוע ליום 8/2/12, השימוע נועד לשקול הפסקת עבודת התובעת. לבקשת התובעת שונה מועד השימוע ליום 15/2/12. 85. אליבא דמנכ"ל הנתבעת, ביום 9/2/12, לקראת שעות הצהריים התקשרה אליו הגב' רינת הררי והודיעה לו שהתובעת ביקשה ממנה לקבל את ספר הפרוטוקולים המקורי של הרשות וכי פעלה לצלם ממנו מסמכים ובנוסף שאלה התובעת את הגב' הררי לגבי מיקום מכשירי ההקלטה ששימשו את הרשות להקלטת ישיבות. הגב' הררי הראתה לתובעת את מקומם, ולאחר זמן מה, כאשר יצאה הגב' הררי מחדרה וחזרה לאחר מכן מצאה, כי מכשירי ההקלטה שהיו מונחים במגירה נעולה בחדרה של מנהלת לשכת המנכ"ל - נעלמו, והמגירה נמצאה פתוחה ולא נעולה כפי שהותירה אותה. עוד ציינה הגב' הררי בפני המנכ"ל, כי מפתחות המגירה היו מונחים על שולחן הלשכה, כאשר דלת הלשכה סגורה אך לא נעולה. בנסיבות אלה, טען המנכ"ל כי לאור סמיכות ההתרחשויות הנ"ל למועד השימוע, התעורר בו מיד חשש שהתובעת קשורה להיעלמותם של מכשיר ההקלטה, וכי התובעת מצלמת ונוטלת מסמכים שלא כדין מהרשות ללא הסכמתו וללא ידיעתו. לפיכך, הורה המנכ"ל על החלפת המנעול בחדרה של התובעת, ניתוקה מרשת המחשבים של הרשות, ניתוק מכשיר הטלפון הנייד בו החזיקה ונטילת הרכב שעמד לרשותה לצרכי עבודתה. 86. הצדדים חלוקים בשאלה - האם התובעת יצאה לחופשה בהסכמה - כטענת הנתבעת; או שמא, כטענת התובעת, מנכ"ל הרשות השעה אותה מעבודתה והיא לא נתנה את הסכמתה לצאת לחופשה עד למועד השימוע. 87. אין חולק על כך שביום 12/2/12 המנכ"ל נתן בידי התובעת מכתב שכותרתו "שולי בר - יציאה לחופשה בהסכמה עד לשימוע". במכתב הנ"ל כותב המנכ"ל לתובעת: "הינך מתבקשת להישאר בחופשה כפי שסוכם איתך עד ליום השימוע" (נספח יב' לתצהיר התובעת). 88. אנו סבורים, כי מהשתלשלות האירועים כפי שנפרשה בפנינו ומהמסמכים שהוגשו לתיק עולה כי התובעת הושעתה זמנית עד להחלטה שתתקבל בשימוע בעניינה, וכי מדובר בהשעיה במסגרת הליכי משמעת. ראשית, מפרוטוקול השימוע (נספח יד' לתצהיר התובעת, עמ' 8), עולה כי המנכ"ל טען בשימוע כדלקמן: "ביום שהוריתי לשולי בר לצאת לחופשה"; קרי - אין מדובר בהסכמה אלא בהוריה - ציווי של המנכ"ל. שנית, גם שורת ההיגיון מצביעה על כך שהמנכ"ל הורה באופן חד צדדי על השעייתה של התובעת מטעמי משמעת, שכן המנכ"ל ראה "...בחומרה להיכנס למשרד המנכ"ל ולקחת חומרים ללא רשות". ובהמשך ציין "עקב כך ביקשתי מהגב' בר לצאת לחופשה" (עמ' 8 לפרוטוקול השימוע). עינינו הרואות, כי אין המדובר בהסכמה, כי אם במעשה חד-צדדי של מנכ"ל הרשות. שלישית, גרסתה של התובעת לפיה מנכ"ל הרשות הודיע לה באופן חד צדדי על יציאתה לחופשה וכי לא נתנה את הסכמתה למהלך זה, לא נסתרה. רביעית, במכתב ב"כ התובעת מיום 13/2/12, נאמר במפורש כי "ביום 12/2/12, לאחר שמרשתי התייצבה לעבודה, הורית לה 'להישאר בחופשה' וניסחת את הוראתך כאילו נעשתה בהסכמה. למען הסר ספק, גב' בר לא הסכימה לצאת לחופשה ודעתה כלל לא נתבקשה". הנה כי כן, התובעת הודיעה מיד ובזמן אמת למנכ"ל הרשות, כי להד"מ - היא לא הסכימה לצאת לחופשה והחופשה נכפתה עליה. חמישית, גרסת המנכ"ל בעדותו בפנינו לא הייתה קוהרנטית, כאשר נשאל מה טעם מצא לכתוב בשולי המכתב מיום 12/2/12: "שכרך לא יפגע כתוצאה מכך" (נספח יב' לתצהיר התובעת), שהרי חופשה "בהסכמה" כלל לא אמורה לפגוע בשכר התובעת, השיב תחילה שאינו מבין את השאלה (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 10-14), לאחר מכן השיב שנתכוון לומר שהוא מוותר על עבודתה ברשות (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 17-18), עוד השיב שהתובעת הסכימה לצאת לחופשה (עמ' 31, ש' 21). כאשר נאמר למנכ"ל שישנה סתירה בין האמור בפרוטוקול השימוע ("הוריתי") לבין גרסת הנתבעת, השיב המנכ"ל: "אינני רואה את הסתירה" (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 28). 89. על פי סעיף 22 לחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"ב - 1991, תנאי קבלתם של עובדי הרשות, מינוים תחולת השיפוט המשמעתי עליהם, שכרם ותנאי עבודתם - יהיו כשל עובדי מדינה. 90. השעיית עובד מדינה מעבודתו מותרת רק על פי חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג - 1963 (סעיפים 47 ו-48 לחוק). אכן, מסקנתנו היא כי הנחיית המנכ"ל שניתנה לתובעת לשבת בביתה עד למועד השימוע, עולה כדי השעיה. השימוש במילה "חופשה", אינה משנה את מהות החלטת מנכ"ל הרשות וסיווגה כהשעיה בשל חשדות שהיו לו כנגד התובעת, הנוגעות לפן המשמעתי. אנו סבורים, כי כאשר במסגרת הליכי משמעת, בשל חשדות כנגד העובד, מוציאים העובד לחופשה, מדובר בתחליף להשעיה, ולפיכך חלים הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין השעיה. 91. בעניין דדון [ע"ע 1271/02 דדון - מטבחי זיו תעשיות (1990) בע"מ, מיום 26/2/04], קבע בית הדין הארצי לעבודה כי "מעביד אינו רשאי להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. מקור משפטי זה יכול שיהיה חוק, הסכם קיבוצי או הסכם אישי". 92. הנתבעת לא הוכיחה קיומו של מקור משפטי המעגן את סמכותה להשעות את התובעת עד להחלטה בשימוע. 93. יתרה מזו, לא נערך לתובעת שימוע או בירור קודם לקבלת ההחלטה על השעייתה ולתובעת לא ניתנה הזדמנות להסביר את התנהלותה ולא ניתנה לה הזדמנות להעלות את טענותיה. 94. כבר פירטנו את חשיבותה של זכות השימוע, ועל חובתו של המעסיק להציג בפני העובד את הטענות המועלות כנגדו ולתת לו הזדמנות להציג את גרסתו בטרם קבלת החלטה בעניינו. 95. במסגרת הדיון בפנינו נחקרה התובעת בכל הנוגע לנטילת מסמכים מהנתבעת ללא אישור וללא היתר, והשיבה כי צילמה מסמכים מקלסר הנתבעת לצורך התגוננותה בהליך פיטוריה (עמ' 8 לפרוטוקול). אנו סבורים כי על הנתבעת היה לקיים לתובעת שימוע בנוגע למעשים שיוחסו לה בפן המשמעתי, ולתת לה את זכות הטיעון וההזדמנות להציג את גרסתה בטרם קבלת ההחלטה על השעייתה, ולא לנהל את השימוע הנ"ל במסגרת ההליך שבפנינו ובדיעבד. 96. כללו של דבר: ההחלטה להשעות את התובעת נתקבלה תוך הפרת זכותה של התובעת לשימוע בטרם קבלת ההחלטה בעניין השעייתה. 97. יחד עם זאת, איננו שותפים לדעה כי בשל חלות דיני המשמעת של עובדי המדינה, צריך היה להתברר ההליך בית הדין למשמעת של עובדי המדינה. 98. הנימוקים לפיטוריה של התובעת היו שניים: יחסי אנוש לקויים וכשלים מקצועיים. לא מצאנו כי פיטוריה של התובעת נעשו רק מטעמים משמעתיים. בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו לקבל טענות התובעת כי ההליך היה צריך להתברר בבית הדין המשמעתי, שכן בשל הטענות הנוספות כלפיה בנוגע לחוסר התאמה או תפקוד לקוי, ניתן היה לבצע הבירור בהליך מינהלי של שימוע. השימוע - "בלב פתוח ובנפש חפצה"? 99. התובעת טענה כי ההחלטה בעניינה התקבלה עוד לפני השימוע ולא היה סיכוי לשנותה; מנכ"ל הרשות נקט עמדה קודם לפתיחת השימוע בכנותו את התנהגות התובעת "קשה ודורסנית"; בו ביום שנתן המנכ"ל לתובעת ההזמנה לשימוע, קבעה הנתבעת לבטל הזמנת רכב לצרכי עבודת התובעת; הימנעות הנתבעת מלהציג לפני התובעת את הטענות המשמשות בסיס לשימוע יש משום הפרת החובה ליידע את התובעת בהיקפה של גדר השימוע. 100. מנגד, טענה הנתבעת כי הליך השימוע היה תקין ויש לדחות את טענות התובעת, מאחר שברור היה שבמצב שבו נשקלת הפסקת עבודתה של התובעת, החליט מנכ"ל הרשות לבטל באופן מיידי את הזמנת הרכב מאחר שאם הייתה מתקבלת החלטה על הפסקת עבודתה ללא ביטול ההזמנה, הרשות הייתה נדרשת עדיין לשלם את השכר בגין הרכב לחברת הליסינג לשלוש שנים מבלי שיהיה צורך ברכב. 101. התנהלות מנכ"ל הרשות מצביעה על כך שגמר אומר בדעתו לפטר התובעת, עוד בטרם השימוע. מנכ"ל הרשות הורה ביום 9/2/12 על החלפת המנעול בחדרה של התובעת, על ניתוק מכשיר הטלפון הנייד שלה, על ניתוקה מרשת המחשבים וכן ניתנה הוראתו לקחת הרכב שהועמד לרשותה לצרכי עבודתה על ידי הרשות. כמו כן, הורה המנכ"ל על השעיית התובעת מהעבודה עד לשימוע, וכל זאת מבלי לתת לתובעת להציג את גרסתה, בטרם קבלת ההחלטה על השעייתה. 102. בצֶבֶר הדברים שהובאו בפנינו, סבורים אנו כי המנכ"ל, שעה שהחליט על פיטוריה של התובעת, לא השכיל לבחון את הדברים נכונה, ולא שמע את התובעת באמת. גם שעה שהתובעת מסרה הסברים סבירים וענייניים, הם לא נפלו על אוזניים קשובות. המנכ"ל לא הרהר ו/או ערער על הצגתו של איזה מהמסמכים, גם הישנים ביותר. המנכ"ל גם לא תהה מדוע נזכרים לברר בפברואר 2012 את מסקנות דו"ח הביקורת ב-11/10, אשר מסקנותיו אינם מהווים תלונה ישירה כנגד התובעת; כאשר המסמכים המבססים כביכול את הטענות בדבר יחסי האנוש הבעייתיים לא הוצגו בפני התובעת לפני השימוע ובמהלך השימוע, כאשר מדובר במכתבים "מוזמנים" שהוצאו בסמיכות למועד השימוע, ועליהם הבענו דעתנו כאמור. מנכ"ל הרשות פעל שלא בתום לב בכך שערם כלפי התובעת טענות שלא היה להן בסיס והתחושה היא כי הדברים נעשו אך על מנת ליתן נפח רב יותר להחלטת הפיטורים תוך השחרת פניה של התובעת שלא בצדק ותוך התעלמות מהקשיים האובייקטיביים בהן פעלה התובעת במסגרת תפקידה, לאור מצב הרשות , והטלת האחריות כולה על כתפי התובעת. 103. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי השימוע לא נערך בלב פתוח ובנפש חפצה, אלא היה מגמתי, לא הוגן, ובחלקו חסר תום לב. ממצאים אלה מחזקים את גרסת התובעת כי אין ממש בטענות נגדה וכי "תפרו לה תיק" על מנת לבסס החלטה שכבר נתקבלה - לפטרה מתפקידה ברשות וכי עריכת השימוע נועדה אלא לצאת ידי חובה. 104. יתרה מזו, אף אם נוצר משבר אמון בין התובעת לבין מנכ"ל הרשות, כטענת המנכ"ל (סעיפים 40 ו-71 לתצהיר המנכ"ל), הרי שאין בכך להצדיק את פעולתה של הנתבעת, שלא על פי כללי המנהל התקין. וכך קבע בית המשפט העליון בפרשת "שריר": "אולם מכאן ודאי אין משתמע, כי משעה שסר חִנו של אדם בפני האוחזין באותן סמכויות, נסללת הדרך, ועוד דרך המלך, להדחתו מתפקיד אותו מילא. שלא כטענת המשיבות, אין די בעצם היווצרותו של חוסר אמון כדי להצדיק החלטה מעין זו, בלא שביסודה הקפדה על כללי מינהל הראויים" (בג"צ 2561/07 מיכל שריר - הנהלת בתי המשפט, ניתן ביום 24/7/08, (להלן - "בג"צ שריר") סעיף 10 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.כ.) 105. יודגש שבעניינינו יש לשימוע שנערך לתובעת סממנים של שימוע מאוחר, שהרי הוא התקיים לאחר שנתקבלה כבר ההחלטה הראשונית ליטול מהתובעת את סמכויותיה, ולהורות על השעייתה עד לשימוע. משמדובר בשימוע מאוחר, יש להקפיד הקפדה יתרה על כללי עריכת השימוע (ע"ע (ארצי) 109/08 מרכז החינוך העצמאי ותלמוד תורה - עובדיה נ. ניתן ביום 21/8/08). הקפדה כזו, כאמור לא נעשתה. שיקולים זרים 106. אין זה מתפקידנו לקבוע מה היה המניע המדויק לפיטורי התובעת. מכל מקום, קשה להתעלם מהקשר בין השתלשלות הדברים, עובר לקבלת ההחלטה לפיטורי התובעת. 107. התובעת טוענת כי במהלך חודש ינואר 2012 נתגלעו חילוקי דיעות בין המנכ"ל לבינה, בנוגע להזמנת רכש מסויימת שחייבה הוצאה כספית נכבדת מהרשות. התובעת ציינה כי נמנעה מלחתום על הזמנת הרכש והכל בהנחיית מנהל אגף התכנון במשרד פיתוח הנגב והגליל. לטענת התובעת, המנכ"ל בחר לזרז את הוצאת הזמנת הרכש וחתם עליה במקום המיועד לחתימתו וכן חתם במקום התובעת, בניגוד לנהלים לפיהם כל הזמנת רכש מחוייבת בחתימת המנכ"ל ובחתימת התובעת. משנודע הדבר לתובעת, שוחחה עם המנכ"ל והביעה את מורת רוחה ממהלך זה. לטענת התובעת אירוע זה היה "טריגר" לצעד הבא של המנכ"ל, שהתרחש זמן קצר לאחר מכן והוא הזמנתה של התובעת לשימוע בעניין סיום עבודתה ברשות. 108. מחומר הראיות עולה כי יש ממש בטענה זו. התובעת צירפה לתצהירה עותק הזמנת הרכש מיום 22/1/12 (נספח ל"א לתצהיר התובעת), ממנה עולה כי אכן המנכ"ל חתם בשם התובעת על הזמנת הרכש. לא זו אף זו, מר עודד מודריק - חשב המשרד לפיתוח הנגב, כתב מכתב למנכ"ל הרשות ביום 25/1/12 (ת/2), הנושא כותרת: "נהלי עבודה בין חשבות המשרד לבין הרשות לפיתוח הנגב", ובו הביע את מורת רוחו מאי הקפדה על נהלים ברשות, ולצורך כך הדגיש את אחוזי הביצוע הנמוכים של הרשות, קבע נהלי עבודה ברורים מול החשבות, ציין כי בכוונתו להקפיד על נהלים, ציין כי כל ההוצאות ימשיכו להיבדק על ידי רואת חשבון מטעם המשרד, וכי בכוונתו להמשיך להקפיד על מוסר תשלומים מאוד גבוה, וביקש לקבל הסברים על התנהלות הרשות תוך שציין כי אינו מקבל מצב של התחייבויות שנמשכות זמן ממושך ועוד. רוח המכתב מצביעה על ביקורת חריפה המופנית למנכ"ל הרשות, בכל הנוגע לחוסר הקפדה על נהלים, מוסר תשלומים ועוד. 109. המסמכים שהציגה בפנינו התובעת, הזמנת הרכש ומכתבו של חשב המשרד לפיתוח הנגב, מחזקים את גרסת התובעת כי החלטה על פיטוריה נעשתה משיקולים לא ענייניים אלא אישיים. דומה כי המנכ"ל ביקש לגלגל לפתחה של התובעת את כל האחריות למחדלי הרשות, במקום לקחת את האחריות על עצמו. סיכום ביניים 110. לאור כל המפורט לעיל במצטבר, המסקנה אליה הגענו היא כי אכן, התובעת פוטרה פיטורים שלא כדין, הן מפאת השיקולים והעילות לפיטוריה - שהיו נגועים בשיקולים זרים שלא ממין העניין - והן מפאת פגמים שנפלו בהליך הפיטורים. יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, ולא בלי התלבטות, החלטנו שלא להורות על השבת התובעת לעבודתה ולהעניק לה חלף זאת סעד של פיצוי כספי כפי שיפורט בהמשך. הסעד הראוי 111. על פי תורת הבטלות היחסית, קיומו של פגם בפעולת הרשות, לא יגרום בהכרח לבטלות ההחלטה. תוצאת הפגם תלויה בנסיבות המקרה ונתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, כדברי השופט י' זמיר בפסק הדין בעניין ד"ר ג'ובראן: "כיום הפסיקה מבחינה בין הכלל המחייב רשות מינהלית לנהוג בדרך מסויימת, לבין התוצאה הנובעת מהפרת הכלל. התוצאה הנובעת מהפרת הכלל תלויה בנסיבות המקרה: מהות הכלל שהופר; הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת הכלל והנזק שייגרם כתוצאה מביטול ההחלטה המינהלית; השאלה מי תוקף את ההחלטה המינהלית, באיזה מועד ובאיזו דרך; ועוד. זוהי, על רגל אחת, תורת הבטלות היחסית. תורה זאת מבקשת לשקלל את הגורמים הנוגעים לעניין, כדי להגיע לתוצאה שיש בה איזון ראוי של גורמים אלה. לעתים התוצאה היא שההחלטה המינהלית בטלה מעיקרה; לעתים ההחלטה תהא בטלה רק כלפי אדם מסוים, בהליכים מסוימים, ולא תהא בטלה כלפי אנשים אחרים; לעתים ההחלטה תהא ניתנת לביטול ממועד מסוים; לעתים היא תעמוד בתוקפה על-אף הפגם שנפל בה; ועוד, לפי נסיבות העניין". (בג"צ 3081/95 ג'ובראן רומיאו - המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל פ"ד נ(2) 177; ראה גם בג"צ 3486/94 סלימאן ג'בר מסאלחה - ועדת התכנון והבניה פ"ד מח(5) 291, 305-306; בג"צ 118/80 גרינשטיין - הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246). 112. כך, פגם של אי מתן זכות טיעון, אי מתן הזדמנות להשתלבות בעבודה או חוסר תום לב במשא ומתן לא בהכרח יגרור אחריו בטלות הליך הפיטורים - אלא זאת בהתאם לחומרת הפגם ונסיבות הענין, כאשר ריפויו של הפגם יכול ויהא על דרך של מתן פיצויים חלף השבה לעבודה. בע"ע 610/07 הסתדרות מדיצינית הדסה - פלוני (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.09) קבע בית הדין הארצי כי חרף פגמים מהותיים וקשים בהליך - שכללו בין היתר אי מתן זכות טיעון, משוא פנים ועוד - לא יוחזר עובד לעבודתו, ממנה פוטר לאחר עשרות שנות עבודה בהדסה. 113. הכלל הינו כי דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין היא סעד של פיצויים ולא אכיפה בדמות החזרה לעבודה. (לעניין זה ר' ע"ע 300178/98 שופרסל - ביבס פד"ע לו 481 (2000); ע"ע 300258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה פד"ע לז 645 (2002); ע"ע 456/06, בש"א 205/07 אוניברסיטת תל אביב - רבקה אלישע ( 27.2.2008); ע"ע (ארצי) 1163/00 בית חולים המשפחה הקדושה - חליל עבוד פד"ע לה 440 (2000); ע"ע (ארצי) 215/03 נורית ענבר - ישום חברה לפיתוח המחקר ( 6.11.2003); ע"ע (ארצי) 300053/96 אסנת נתאי - בית התפוצות על שם נחום פד"ע לז 311 (2002); ע"ע 425/06 רוחמה אלפסי - מדינת ישראל - משרד החינוך, ( ניתן ביום 18.10.06)). 114. גם במקרים שבהם נפל פסול בפיטורים, נקבע כי יש להעדיף סעד של פיצוי על פני דחיית העסקתו של העובד בידי המעביד, מקום בו יש ביכולתו של הפיצוי להיטיב את נזקו של העובד בצורה נאותה. יחד עם זאת, הגישה בעניין זה אינה נוקשה כפי שהייתה בעבר, כי אם הוגמשה בהלכות שיצאו לאחרונה מלפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ובית הדין הארצי. בעניין זה ציין בית המשפט העליון: "ההכרעה בדבר הסעד הראוי לעובד אשר פוטר שלא כדין נתונה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית בהתאם לנסיבות המקרה המסויים שבפניה. שיקול דעת זה מובנה ממלאכת שקילה ואיזון בין מספר היבטים שעליהם נמנים, בין היתר, חומרת הפגם בפיטוריו של העובד; ההקשר התעשייתי והתעסוקתי של יחסי העבודה; הערך שנפגע בפיטורים; אופיו של המעביד - האם הוא גוף פרטי או ציבורי; וההסכם החל על הצדדים..." (בג"צ 4485/08 רבקה אלישע - אוניברסיטת תל אביב, לא פורסם (2009) להלן: "פרשת אלישע"). 115. אכן, ככל שחומרת הפגם שדבק בפיטורים תהא קשה יותר, כך ייטה בית הדין להורות על אכיפת יחסי העבודה. יחד עם זאת, לא ניתן לנתק את ההכרעה ממסגרת יחסי העבודה השוררת במקום העבודה. וכך ציין בג"צ בעניין זה בפרשת אלישע: "סעד האכיפה מותנה באפשרות לקיימו נוכח המציאות הקיימת במקום העבודה, ובהתחשב בטיב היחסים בין הצדדים ליחסי-העבודה. בבואו לקבוע את הסעד ההולם לעובד אשר פוטר שלא כדין, שומה אפוא על בית המשפט להתחשב במערכת היחסים השוררת במקום העבודה ובהשלכות של אכיפת ההעסקה על הצדדים הנוגעים לעניין הן מבחינה מעשית והן משיקולים של צדק." 116. בעניין צויזנר, קבע בית המשפט העליון כי מקום בו נתגלה משבר אמון חריף בין מנהל בית ספר לבין צוות המורים, אין זה צודק ואף בלתי אפשרי מבחינה מעשית לכפות על המעביד להחזיר את העובד למשרת הניהול (בג"צ 5618/01 צויזנר - בית הדין הארצי לעבודה, לא פורסם (2001), להלן: "בג"צ צויזנר") על רקע התפיסה כי אין זה ראוי לתקן עוול בעוול, ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו (ר' ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני "כל ישראל חברים" בתל אביב יפו - צויזנר, פד"ע לו 438 (2001)). 117. כחריג לכלל נקבע כי אמנם יינתן סעד של החזרת עובד למקום עבודתו אך רק במקרים חריגים בהם יש הצדקה לכך (ראה למשל: דב"ע (ארצי) נו/ 3-209 מפעלי תחנות - ישראל יניב פד"ע לג 289 (1996); עס"ק (ארצי) 1008/00 הורן את ליבוביץ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה פד"ע לה 145 (2000); עס"ק (ארצי) 28/07 איגוד עובדי הדפוס התקשורת והאומנים - ידיעות אחרונות ( 13.1.2008). 118. הסעד של השבה לעבודה הינו סעד שבשיקול דעת בו נדרש בית הדין לכלל נסיבותיו של המקרה הספציפי הנדון בפניו תוך עשיית מלאכת האיזון והמידתיות. במסגרת השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו לבחון האם יש מקום ליתן סעד של אכיפה, עליו לשקול, בין היתר, את השיקולים הבאים, זאת בהתאם לנסיבות הייחודיות: "...בחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה בה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית דין האם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו". (ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני "כל ישראל חברים" - יצחק צויזנר פד"ע לו 438 (2001)). (ראה גם ע"ע 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמודי תורה נ' עובדיה בן נון ( ניתן ביום 21.8.08)) (בש"א (ירושלים) 1052/09 נורית עמר נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים ( ניתן ביום 18.2.09). 119. נסכם אפוא ונאמר כי בית הדין היושב לדון באכיפת יחסי עבודה מחויב לבחון את המצב העובדתי בפועל, וליתן החלטה התואמת את נסיבות הענין תוך התייחסות להשפעת ההשבה לעבודה על כלל הגורמים המעורבים ובהתאם למערכת היחסים ואופיו של מקום העבודה, כך שבמקרה בו השבה לעבודה לא תהא נכונה לאור אופיו של מקום העבודה, אף אם בית הדין התרשם שנפלו פגמים בהליך הפיטורים וגם אם מדובר בפגמים חמורים (כאשר אף לכך יש משקל במלאכת האיזון), אין התוצאה ההכרחית בטלותם של הפיטורים בחינת ייקוב הדין את ההר, אלא ייתכן שניתן לרפא את הפגמים בפיצוי נאות. 120. יפים הם ביותר לענייננו דברי השופט א' א' לוי שנאמרו בבג"ץ מיכל שריר (בג"ץ 2561/07 מיכל שריר נ' הנהלת בתי המשפט ( ניתן ביום 24.7.08), שם נפסק כי על אף הפגמים שנפלו אין מקום ליתן את הסעד המבוקש של השבה לעבודה במקום עבודתה הקודם, לאור הנסיבות: "מערכת היחסים שבין הגורמים המעורבים כה העכירה, לבלי תקנה, עד כי בנסיבות הקיימות ציווי על החזרתה של העותרת לתפקידה הקודם יהא בבחינת ייקוב הדין את ההר. לכך יש להוסיף את הפגיעה בסגן-הנשיא המכהן, שלא צורף כמשיב לעתירה, הכרוכה במתן סעד כאמור. דומני, עם זאת, כי אם ישנה עתירה ובה הסעד הקונקרטי שהתבקש אינו חזות הכל ואולי אף לא עיקר, הרי זו העתירה שבפנינו, ואשר, אם לנקוט לשון השגורה בפי המשיבות, כל שנכתב בגדרי ההכרעה בה, מדבר בעד עצמו. אוסיף ואדגיש, כי דבר מן האמור לעיל אינו פוטר את משיבה 1 מן החובה לתור אחר פתרון הולם לבעיה שנוצרה בענינה של העותרת, ולהפיק לקחים באשר לכללים הנוהגים במינוים או בהעברתם מן התפקיד של שופטים בעלי תפקיד ניהולי." 121. כאמור, ככלל לא ינתן סעד של אכיפה על נקלה וכדבר שבשגרה, אך על אחת כמה וכמה כאשר עולות נסיבות לפי סעיפים 3(3) ו-3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"). בענייננו, מדובר בעבודה אישית כמשמעה בסעיף 3(2) לחוק זה, הקובע כי לא יינתן סעד של אכיפת חוזה או כפיה לעשותו כאשר מדובר בעבודה אישית. כמו כן חל האמור בסעיף 3(3) לחוק לפיו לא יינתן סעד של אכיפה כאשר צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט. נדמה שלמקרים מעין אלה נשוא ההליך שבפנינו כיוונו הוראות החוק כאמור. שכן, הואיל ומדובר ביחידה קטנה מאוד הרי שמדובר בעבודה או שירות אישי כמשמעותם בחוק וכן לביצוע הצו תידרש מידה בלתי סבירה של פיקוח. 122. לאחר שקלא ותריא, מסקנתנו היא כי עם כל הצער בדבר, אין מקום להיעתר לבקשת התובעת ולהשיבה לעבודה כרכזת הכספים ומינהל של הנתבעת. 123. בעניינינו יחסי העבודה בין המנכ"ל לבין התובעת וכן אופיו של מקום העבודה והעובדה כי מדובר בגוף ציבורי קטן, הכריעו את הכף לטובת סעד הפיצוי. 124. מן השיקול המעשי, ואף בראותנו את טובתה האישית של התובעת, בחרנו ליתן דגש לשיקול המעשי, ולא לאכוף את יחסי העבודה בנתבעת. כך פעל בית הדין הגבוה לצדק אף בפרשת קלפנר, במסגרתה הצביעו ראיות נסיבתיות למכביר על שיקולים פוליטיים בפיטורי העותרים, אך חרף זאת ביכר את סעד הפיצוי (בג"צ 4284/08 שמואל קלפנר - חב' דואר ישראל בע"מ, לא פורסם (2010)). 125. אנו מודעים לחשש שמא יצא חוטא נשכר מן הפרשה, אולם מדובר בגוף ציבורי קטן מאוד בהיקפו, שאין בו אפשרות לשיבוץ מחודש של התובעת הרחק ממנכ"ל הרשות ומן האנשים אשר עימם התגלה הסכסוך. 126. אשר לגובה הפיצוי: ראשית נציין כי כאשר לא ניתן סעד של אכיפה, תשלום פיצוי על פיטורים שלא כדין יבוא תחת סעד האכיפה שביצועו בפועל לא הסתייע (ראה עניין רבקה אלישע פסקה 31; דב"ע 3-31 מדינת ישראל - ד"ר ארנון בונה (לא פורסם)). 127. הכלל הוא כי סכום הפיצוי המירבי שיש לפסוק לעובד שפוטר שלא כדין הוא תשלום שאינו עולה על סכום השווה לשכר של שנה (ע"ע (ארצי) 300253/96 המועצה הדתית נתיבות - הרב בנימין כהן (לא פורסם); ע"ע (ארצי) 300158/97 יהודית חנן המועצה המקומית מנחמיה פד"ע ל"ז 645, 667. במקרים חריגים במיוחד יחוייב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר, כאשר בין השיקולים הנמנים בפיצוי חריג כאמור יש לקחת בחשבון שיקולים כגון חלוף הזמן ממועד הפיטורים; מקרים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי"; הסיכוי להמשיך ולעבוד במקום העבודה אלמלא הפיטורים; הוותק והסטטוס של העובד כעובד קבוע וכיו"ב. 128. בשים לב לחומרת המסקנות אליהם הגענו, ולאחר התלבטות לא קלה, לתוצאה שאין לאכוף את יחסי העבודה, החלטנו תחת זאת להורות כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי של 8 חודשי שכר, וזאת על בסיס שכרה האחרון של התובעת על כל רכיביו. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 129. משמצאנו כי התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, אין עוד צורך לדון בעתירתה בפסיקת פיצוי על הרחקה מהעבודה שלא כדין, שכן בעת פוסקנו פיצוי בגין פטורים שלא כדין, לקחנו בחשבון גם את עניין זה, היינו השעייתה הזמנית שלא כדין. כמו כן, משמצאנו כי אין לאכוף את יחסי העבודה, אין מקום לפסוק לתובעת תשלום שכרה ממועד פיטוריה ועד מועד חזרתה לעבודה. 130. פיצול סעדים - את כתב תביעתה סיימה התובעת (סעיפים 82 - 86 לכתב התביעה) בכך שהיא עותרת להתיר לה לפצל את הסעדים להם היא זכאית למשך שנה אחת ממתן פסק דין חלוט, באופן המתיר לה לתבוע בתביעה נפרדת סעדים סוציאליים וכספיים שנצברו לזכותה. בנסיבות המקרה שלפנינו, מצאנו לנכון להתיר לתובעת לפצל סעדיה, מכוח סמכותנו (תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב 1991), וזאת בכל הנוגע לזכויותיה הסוציאליות והכספיות שהרי תביעה זו עילתה שונה מהתביעה בתיק דנן. התביעה כאמור, תוגש בתוך 4 חודשים (ימי הפגרה יבואו במניין הימים). 131. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪, בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 132. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. פיצוייםהחזרת עובד לעבודהפיטורים