פיטורים לפני תום שנה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורים לפני תום שנה: התובע פוטר מעבודתו כמפקח ניקיון בשירות הנתבעת בסמוך לתום שנת עבודתו הראשונה. האם עלה בידי הנתבעת לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, לפיה יש לראות פיטורים שכאלה כאילו נעשו מתוך כוונה להימנע מחובת תשלום פיצויי פיטורים, ואין פיטורים כאלה פוגעים בזכות לפיצויים? זוהי השאלה העיקרית שבה אנו נדרשים להכריע בתובענה זו, שהתבררה בפנינו בדיון מהיר. התשתית העובדתית וטענות הצדדים התובע הועסק בנתבעת, שהיא חברה המספקת שירותי ניקיון, החל מיום 24.8.10 (נ/4). התובע פוטר ביום 18.7.11. על פי מכתב הפיטורים שמסרה החברה לידיו החברה במסירה אישית פיטוריו נכנסו לתוקף ביום 2.8.11 (נ/3). דהיינו, לתובע חסרו 22 יום בלבד כדי להשלים שנת עבודה מלאה בנתבעת. הנתבעת טענה בפנינו שפיטרה את התובע על רקע "דיווחים בעיתיים של שעות" (עמ' 4 ש' 16 לפרוטוקול) ולאחר שערכה לתובע איכון סלולארי (בדיקת מיקומו הפיזי של התובע באמצעות הטלפון הנייד שלו) ממנו הסיקה שהוא שהה מספר לא מבוטל של פעמים בשעות העבודה בעיר חולון, שבה הוא מתגורר. זאת, על אף שמתוקף תפקידו כמפקח מטעמה לא היה אמור כלל לשהות בחולון בשעות עבודתו, שכן החברה אינה מספקת שירותי נקיון בעיר זו. התובע הכחיש, וטען שאינו מבין מדוע פוטר (עמ' 2 ש' 19). דיון והכרעה סגנית הנשיא (כתוארה אז) אלישבע ברק התוותה בפרשת וקסמן (עע (ארצי) 122/03 אבנר וקסמן נ' "אי.טי.סי" (7.1.03)) את ההלכה הרלוונטית לצורך הכרעה בתיק זה: "סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים קובע את הזכות לקבל פיצויי פיטורים למי שעבד ברציפות שנה אחת לפחות ופוטר. סעיף 3 לחוק זה מהווה חריג לכלל זה. הסעיף קובע חזקה כי מי שפוטר סמוך לסיום שנת עבודתו הראשונה יראוהו כאילו פוטר מתוך כוונה להימנע מתשלום פיצויי פיטורים. חזקה זו ניתנת לסתירה כאשר מוכח היפוכו של דבר... החזקה נסתרת רק אם עולה בידי המעסיק להוכיח כי לא היתה לו כוונה להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורים, בין אם הפיטורים נעשו על רקע ענייני-מקצועי ובין אם לאו... עלינו לבחון אם כן האם הוכח בפני בית הדין האזורי שהפיטורין לא בוצעו על מנת להשתמט מתשלום פיצויי פיטורין, שאם לא כן לא נסתרה החזקה שבסעיף". לאחר שעיינו בכתבי הטענות ובמכלול חומר הראיות שבתיק, ועל יסוד התרשמותנו מעדותו של התובע מצד אחד, ושל מר אלון אלימלך מנכ"ל הנתבעת מצד שני, מסקנתנו היא שהנתבעת לא הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה, כי לא הייתה לה כוונה להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים לתובע. להלן הטעמים שהובילו אותנו למסקנה זו: ראשית במכתב הפיטורים שהוגש לנו על ידי התובע (נ/3) נימקה הנתבעת את פיטורי התובע ב"שינויים ארגוניים בחברתנו". ברם, בכתב ההגנה לא חזרה הנתבעת על טענה זו. בסעיף 2(ד) לכתב ההגנה טענה הנתבעת שהאמור במכתב אינו נכון, ונכתב מתוך רצון שלא לפגוע בתובע. מר אלימלך חזר על הדברים גם בעדותו בפנינו (עמ' 7 ש' 7). אפילו כך, ברור שאף לשיטת הנתבעת לא בוצעו בנתבעת שינויים ארגוניים כלשהם שחייבו את פיטורי התובע; שנית בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובע "סיים עבודתו לאחר שנחשפה מעורבותו במעשים חמורים ביותר המהווים בבחינת הפרת משמעת חמורה ביותר ופגיעה אנושה באמון הנתבעת" (סעיף 2 (ב) לכתב ההגנה). חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו בכתב ההגנה פירוט כלשהו, אפילו במשפט או שניים, של טיבם של אותם "מעשים חמורים ביותר" בהם חטא התובע, לשיטתה של הנתבעת; שלישית בעדותו בפנינו טען מנכ"ל הנתבעת שבמהלך עבודת התובע נחשף ל"ריקושטים מהשטח של דיווחים בעייתיים של שעות" עבודה של עובדי ניקיון על ידי התובע (עמ' 4 ש' 16). ברם, טענה זו לא גובתה במסמך כלשהו. לא הוצג בפנינו אף לא דיווח שגוי אחד של התובע בכתב. לא העידה בפנינו אותה פקידה שקיבלה את הדיווחים (עמ' 4 ש' 17). ואם נוסיף לכל זאת את העובדה שעניין הדיווחים השגויים כלל לא נזכר בכתב ההגנה (וכאמור לעיל, גם לא במכתב הפיטורים) מסקנתנו היא שעניין זה לא הוכח; רביעית הנתבעת הציגה בפנינו מייל ששלחה לאתר המפרסם מודעות דרושים ביום 19.6.11, ממנו ביקשה שנסיק שהיא חיפשה מחליף לתובע כבר בתאריך זה, כחודש קודם לפיטורי התובע. מעיון במכתב לא ברור לנו האם מדובר דווקא במשרתו של התובע, שכן הנתבעת מעסיקה יותר ממפקח אחד (עמ' 5 ש' 11). אפילו נניח לטובת הנתבעת שאכן כך, אין בכך כדי להוכיח שהנתבעת ביקשה לפטרו מטעם ענייני כלשהו. לא פחות סביר להניח, כפי שמציעה לנו החזקה שבסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים להניח, שהנתבעת חיפשה מחליף לתובע במועד הזה לא בגלל שהיה עובד לא טוב, אלא מתוך רצון לפטרו בטרם תאלץ לשלם פיצויי פיטורים; וחמישית הנתבעת לא הוכיחה לדעתנו שפיטרה את התובע, בוודאי שלא בעיתוי שבו פיטרה אותו, משום שגילתה ששהה בשעות עבודתו בחולון, עיר מגוריו. מאחר שהנתבעת הקדישה לעניין זה חלק משמעותי מטיעוניה, נקדיש לו אף אנו פרק נפרד. המעקב שבוצע אחר מיקום התובע מקום מגוריו של התובע הינו בעיר חולון (עמ' 7 ש' 5). במהלך חקירתו הנגדית העיד התובע כי תפקידו כמפקח על אתרים בהם סיפקה הנתבעת שירותי ניקיון כלל פיקוח על אתרים בתל-אביב, ברמת-גן ובראשון לציון (עמ' 3 ש' 15). הוא אישר שבמסגרת עבודתו לא הוטלו עליו תפקידי פיקוח בחולון (עמ' 3 ש' 17). מנכ"ל הנתבעת, מר אלימלך, הציג לנו במהלך עדותו תדפיס בן 23 עמודים (נ/2) שהוצא ממערכת מחשב כלשהי. התדפיס כולל לא פחות מ- 600 רשומות של כתובות "מיקום משוער" (כך במקור) בהם שהה לכאורה "העובד: איגור" בין יום 3.7.11 ליום 26.7.11, בסמוך לסיום עבודתו. על פי התדפיס שהה התובע לכאורה בחולון מספר לא מבוטל של פעמים בשעות העבודה, ומכאן טענת הנתבעת כי מעל בצורה חמורה בתפקיד הפיקוח שהוטל עליו. במענה לשאלת בית-הדין למקור המידע הסביר מר אלימלך הוא עוקב "מדי פעם" אחר המיקומים של העובדים שלו, באמצעות איכון (GPS) של מכשירי הטלפונים הניידים שלהם (עמ' 4 ש' 27). בטרם נפנה לדון במשקל הראייתי של "רשימת המיקומים" (נ/2) ראוי שנזכיר במאמר מוסגר שעצם קבילותה של ראייה זו, עליה לא חלק התובע בדיון שהתקיים בפנינו, אינה עניין הנקי מספקות. באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות מעבידים בימינו, ניתן לעקוב אחרי עובדים באופנים שונים ומגוונים. בית הדין הארצי בפרשת איסקוב (עע (ארצי) 90/08 טלי איסקוב נ' מדינת ישראל (8.2.11)) קבע כי אימייל שהשיג מעביד מעובדת, תוך פגיעה שלא כדין בזכותה החוקתית של אותה עובדת לפרטיות, אינו קביל כראייה בבית דין זה. כב' הנשיאה נילי ארד קבעה באותה הפרשה שורה של מגבלות על שימוש בטכנולוגיית מעקב על עובדים על ידי מעבידים. בין היתר נקבע שגם במקרים בהם נעשה שימוש בטכנולוגיית מעקב אחר עובדים לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, מוטלת בדרך כלל על מעבידים החובה לפרסם בפומבי את הנהלים הפנימיים שלהם לעניין זה, וכן לתת לכך ביטוי מפורש ומפורט למדיניות זו בחוזה העבודה האישי עם כל עובד. באופן ספציפי בסוגיית המעקב האלקטרוני אחר מיקומם הפיזי של עובדים, עוד קודם שניתן פסק הדין בעניין איסקוב דן בית דין זה בפרשת רובין (בש"א (ת"א) 5298/09 עודד רובין נ' חברת תשתיות נפט ואנרגיה (9.8.09), מותב בראשות סגנית הנשיא (כתוארה אז) אורלי סלע) בקבילותה כראייה של "רשימת מיקומים" של עובדי הנתבעת שם, אותה קיבלה המעבידה שם ממכשירי איתור ("איתוראן") שהוצמדו לרכב המעבידה, רכב שנמסר לעובדים לצורך שימוש מעורב, לצרכי העבודה כמו גם לשעות הפנאי. באותו המקרה קבע בית דין זה, בין היתר, שמעקב אחר המיקומים הפיזיים של עובדים (ובני משפחותיהם) בשעות שמחוץ לשעות העבודה מהווה פגיעה אסורה בזכותם החוקתית לפרטיות. כפי ניתן ללמוד מפסקי דין רבים שניתנו לאורך השנים בנושא, לא קל לקבוע את היקף התפרשותה של זכות האדם לפרטיות, והזכות לפרטיות במקום העבודה בכלל זה. זאת, בשל טיבה המופשט של הפרטיות וגבולותיה המעורפלים (ראו לדוגמא: בג"צ 6824/07 ד"ר עאדל מנאע נ' רשות המסים (20.12.12), והאסמכתאות הרבות המובאות שם בפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן). האיזון הראוי בין האינטרס הלגיטימי של מעסיקים לעקוב אחר עובדיהם ולפקח עליהם (גם תוך שימוש בטכנולוגיות מעקב עדכניות, שהולכות ונעשות זמינות בקצב הולך וגובר) לבין זכותם של עובדים לפרטיות, לרבות המשמעויות המשפטיות של מקרים שבהם מפרים מעבידים איזון זה, יוסיף להעסיק בית דין זה בשנים הקרובות (למיפוי הזכויות והאינטרסים שנכון להביאם בחשבון במסגרת הדיון במעקב האלקטרוני במקום העבודה, ולבחינה מקיפה של הסדרים משפטיים מן המשפט המשווה, ראו את הפרקים טו ו-טז ("מעקב בעבודה" ו"פרטיות עובדים בדין הישראלי") בספרו של המלומד מיכאל בירנהק, "מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה" (2010)). את כל שאמרנו עד כה לגבי עצם קבילותן של הראיות בדבר מיקומו של התובע אמרנו בהערת אגב, כיון שכפי שציינו בפתח הסעיף הקודם, התובע בתיק זה לא העלה טענה בדבר העדר קבילות של רשימת "המיקומים" שלו (נ/3) אותה הגישה לנו הנתבעת. התובע גם לא חלק על טענת הנתבעת שהמעקב אחר המיקומים שלו נעשה בשעות העבודה בלבד (עמ' 5 ש' 1) וכי "העובדים יודעים שיש להם איכון על הטלפון עד 17:00", ומסכימים לכך (עמ' 5 ש' 10). התובע העלה בפנינו טענה במישור אחר, מישור האמינות הטכנית. להבנתו, "יש טעויות ב- GPS", דהיינו לטענתו בהחלט ייתכן שהתוכנה שבה עושה הנתבעת שימוש לצורך בדיקת מיקומי עובדיה אינה משקפת נאמנה את מקום הימצאם בכל רגע נתון. כדי להמחיש, התובע העיד על מקרה שבו קיבל שיחת טלפון זועמת ממנכ"ל הנתבעת שבמהלכה הוא נשאל מדוע הוא נמצא בחולון בזמן שהוא אמור להיות ברחוב יגאל אלון בתל-אביב. התובע השיב שהוא לא מבין מה פשר הטרוניה, שכן הוא אכן נמצא ברחוב יגאל אלון בתל-אביב, ומכאן שרישום מיקומו בחולון הוא מוטעה (עמ' 7 ש' 4). התובע אף העביר את מכשיר הטלפון שלו לעובד אחר של החברה, כדי להוכיח שהוא נמצא באותו אתר שבו מספקת החברה שירותי נקיון, ולא בביתו. בתגובה לטענה זו אישר בפנינו מנכ"ל הנתבעת שבאותו מקרה אכן טעה לחשוב שהתובע נמצא בחולון, להבנתו בשל הפעלה לקויה של תוכנת האיכון (עמ' 7 ש' 12). לדעתנו, יש בסיס לטענת התובע לפיה איננו יכולים להסתמך על רישום המיקומים שלו כראייה מובהקת התומכת בעמדת הנתבעת לפיה שהה בביתו, בזמנים בהם היה אמור לנדוד בין האתרים השונים בהם מספקת הנתבעת שירותי הנקיון: רשימת המיקומים של התובע (נ/3) הוצגה לנו כתדפיס מחשב על נייר לבן, שלא ברור מה מקורו והאם הוא מהווה תדפיס של מלוא הנתונים או רק חלק מהם; הרשימה מתייחסת לשלושה שבועות בלבד מתוך תקופת עבודת התובע; לא מצויין עליה שמו המלא של התובע; לא מצויין עליה באמצעות איזה תוכנת GPS הופקה; ואפילו לא ניתן להבין ממנה האם נתוני המיקום המצוינים בה הם נתונים שנמסרו על ידי חברת הטלפון עצמה, שאז מדובר נתונים שבתי משפט מסתמכים עליהם כדבר שבשגרה לצורך איכון גם בהליכים פליליים (ראו לדוגמא הגדרת "נתוני מיקום" בסעיף 1 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), תשס"ח-2007). לא מן הנמנע, ומכל מקום מחומר הראיות לא יכולנו לשלול זאת, שתוכנת ה-GPS שבה עשתה שימוש הנתבעת קיבלה נתונים שגויים מתוכנה כלשהי המופעלת ע"י חברה לא ידועה ולא אמינה. ואפילו אם נניח שהנתונים היו במקור מדוייקים, לא מן הנמנע שבשל הפעלה שגוייה של התוכנה, כמו באותו מקרה שלעיל עליו העיד מנכ"ל הנתבעת, סברה המעסיקה בטעות שהתובע נמצא במקום X, בעוד שהוא עצמו היה בכלל במקום Y. אם כך, המשקל הראייתי שאותו אנו נותנים לרשימת המיקומים הפיזיים של התובע אותם מסרה לנו הנתבעת הינו נמוך ביותר. יתירה מזאת, על פי הודאת מנכ"ל הנתבעת בעצמו, הפעם הראשונה שבה בדק את תוכנת ה- GPS והסיק ממנה שהתובע נמצא בשעות העבודה בחולון היתה כבר בחלוף ארבעה חודשים למן תחילת עבודת התובע (עמ' 5 ש' 4). אם כך, שאלנו אותו, מדוע לא פיטרת את התובע עוד באותו זמן? מדוע המשכת להעסיקו ופיטרת אותו רק בדיוק בסמוך לסיום שנת עבודתו הראשונה? (עמ' 5 ש' 25). התשובה שקיבלנו הייתה ש"החיפוש אחר מפקח היום הוא קשה מאוד, גם כשמפרסמים..." ולכן הנתבעת המשיכה להעסיקו "לא היה מישהו אחר, הוא עשה את העבודה" (עמ' 6 ש' 1). משמעות הדברים הינה שאפילו היינו מקבלים כאמינה את טענת הנתבעת כי האמינה לאורך תקופה ארוכה, החל מחודש דצמבר 2007, כי התובע שוהה פעמים רבים במהלך עבודתו בחולון עיקר מגוריו בה אינו אמור להימצא, לא היה בכך להסביר את האופן שבו פעלה, שכן לא היה בכך כדי להשיב על שתי השאלות הבאות: מדוע לא פוטר התובע עקב כך בחודשים הראשונים של שנת 2008? או לחלופין, מדוע לא פוטר 22 ימים מאוחר מן המועד שבו פוטר לבסוף, באופן שהיה משלים שנת עבודה מלאה וזכאי לפיצויי פיטורים? ואם לא די בכל שאמרנו עד כה, נוסיף את העובדה שמחומר הראיות שהוצג בפנינו ספק גדול האם ביצעה הנתבעת שימוע כהלכתו, שבמהלכו הוצגו בפני התובע החשדות שהופנו כלפיו וניתנה לו האפשרות להגיב עליהם בטרם התקבלה החלטה סופית על פיטוריו. לו הייתה התובעת עורכת שימוע שכזה, ומעלה את הדברים על הכתב, יתכן שהיה בכך כדי להוכיח את עילת הפיטורים, ולסייע בידי הנתבעת לסתור את החזקה שבחוק. מכל האמור עולה שהנתבעת לא הוכיחה שפיטרה את התובע בעיתוי שבו פיטרה אותו משום שגילתה ששהה בשעות עבודתו בחולון, עיר מגוריו. החזקה הקבוע בסעיף 3 לחוק פיצויי פיטורים, לפיה פוטר התובע במועד שפוטר מתוך נסיון להתחמק מתשלום פיצויי פיטורים, לא נסתרה. חישוב סכום פיצויי הפיטורים התובע טען בכתב תביעתו שסכום הפיצויים לו הוא זכאי הינו 9,000 ₪, שכן לטענתו שכרו הממוצע בתקופה שבה הועסק עמד על 9,000 ₪ בחודש. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת באופן כללי את חישוביו של התובע, אך לא הציגה תחשיב חלופי. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו טענה הנתבעת שמשכורתו של התובע עמדה על 7,500 ₪ לחודש בלבד. ברם, הנתבעת לא הביאה לדיון והציגה כראיה את הסכם העבודה עם התובע, את תלושי שכר שלו, וכן לא הציגה לנו את ההודעה שמסרה לטענתה לתובע בהתאם לחובתה על פי חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002. המסמך היחידי הנוגע לתנאי העסקת התובע אותו הציגה הנתבעת הוא דו"ח ריכוז נתוני שכר של התובע לחודשים ינואר 2011 עד יולי 2011 (נ/5). בריכוז הנתונים האלה מצאנו אמנם ששכרו הבסיסי של התובע עמד על 7,500 ₪ בלבד, כטענת הנתבעת, אך ניתנו לו בונוסים ותוספות שהביאו לידי כך שה"ברוטו למס" אותו קיבל התובע בחודשים אלה היה כמעט תמיד 9,000 ₪, ולמעשה כמעט תמיד למעלה מכך, לפי הפירוט הבא: 8,390 ₪ ב-01/11, 9,000 ₪ ב-02/11, 9,266 ₪ ב-03/11, 10,817 ₪ ב- 04/11, 9,146 ₪ ב- 5/11, 9,461 ₪ ב- 6/11, 10,922 ₪ ב- 7/11. בהעדר נתונים מלאים מצד הנתבעת בדבר האופן שבו חושב שכרו, ובפרט בהעדר מוחלט של נתונים בדבר שכרו בחודשי עבודתו הראשונים, ובהעדר טיעון מסודר מדוע אין מקום להחשיב את אותן התוספות כחלק מהמשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, ונוכח טענת התובע שהבונוסים היוו חלק בלתי נפרד משכרו (עמ' 6 ש' 27) אנו מקבלים את טענתו של התובע כי הוא זכאי לחישוב פיצויי פיטורים על בסיס שכר ממוצע של 9,000 ₪. מכיון שהתובע עבד רק 11.33 חודשים ולא 12 חודשים מלאים, הוא זכאי אם כן לפיצויי פיטורים בסך 8,500 ₪ (11.33/12X9000). זאת, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מופחתים בסך 1,500 ₪ (לא מצאנו לנכון לפסוק פיצויי הלנה מלאים בנסיבות). דמי הודעה מוקדמת התובע טען בכתב תביעתו שהוא זכאי להפרש דמי הודעה מוקדמת בסך 4,960 ₪. לטענתו קיבל 1,700 ₪ מתוך 6,660 ₪ שמגיעים לו לשיטתו ברכיב שכר זה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה (סעיף 3(א)) שנתנה לתובע הודעה מוקדמת מלאה בהתחשב בתקופת עבודתו בחברה, ולפיכך עלינו לדחות את תביעתו זו. מעיון במכתב הפיטורים שניתן לתובע (נ/3), שעליו לא השיגה בפנינו הנתבעת, עולה שהיא מאשרת שהיה עליה לתת לתובע 14 ימי הודעה מוקדמת, החל מיום 18.7.11 שבו נמסר לו מכתב הפיטורים, ועד לכניסת פיטוריו לתוקף ביום 2.8.11. המשמעות היא שהתובע היה זכאי לשכרו המלא בגין יולי 2011 (9,000 ₪) ועוד לתוספת של 720 ₪ עבור 2 ימי עבודה באוגוסט (9,000 חלקי 25). ברם, מדו"ח ריכוז הנתונים שהגישה לנו הנתבעת (נ/5) עולה שהתובע קיבל ביולי 2,011 שכר בסך 5,775 ₪ בלבד בצירוף דמי הודעה מוקדמת בסך 1,875 ₪, שביחד מסתכמים ל- 7,760 ₪. נוכח כל האמור, אנו קובעים שהתובע זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 1,960 ₪ (9,000+720-7,760). סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע: פיצויי פיטורים בסך 8,500 ₪ פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 1,500 ₪. הודעה מוקדמת בסך 1,960 ₪. הסכומים שבסעיפים א' וב' יישארו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הסכום שבסעיף ג' יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודת התובע (2.8.11) ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי. את הבקשה יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.פיטורים