פיטורי עורך דין שכיר במשרד אחרי חודשיים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עורך דין שכיר במשרד אחרי חודשיים בלבד: פתיח ותשתית עובדתית התובע, עורך דין במקצועו, הצטרף למשרדם של הנתבעים אך ההתקשרות עמו הופסקה לאחר פחות מחודשיים. המחלוקות העיקריות בהן עלינו להכריע הן מהות היחסים בין הצדדים והאם יחסי עובד-מעביד; האם נכרת בין הצדדים הסכם לתקופה קצובה; והאם הפסקת ההתקשרות עם התובע נעשתה מטעמים פסולים ותוך הפרת חובת השימוע כטענתו. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2, עו"ד שלום תורג'מן. בשלב ראשון הוגש תצהיר גם מטעמו של הנתבע 1, עו"ד דורון אפיק, אך בפתח דיון ההוכחות - לדבריו נוכח התארכות הדיון וטעמים משפחתיים שלא אפשרו לו לנכוח - ביקש כי תצהירו יימשך וכך נעשה (עמ' 6 לפרוטוקול). להלן עובדות הרקע: הנתבעים 1 ו - 2, עו"ד דורון אפיק (להלן: אפיק) ועו"ד שלום תורג'מן (להלן: תורג'מן), הינם שותפים במשרד עורכי דין בתל אביב אשר הוקם בשנת 2007 (להלן: המשרד). בתקופה הרלוונטית הייתה להם שותפה נוספת - הנתבעת 3, עו"ד רנה לפידות (להלן: לפידות). התובע, עו"ד יליד 1964, הינו יועץ מס החל משנת 1992, בעל רישיון עריכת דין החל משנת 1995, בעל תואר שני בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב משנת 2008, ובתקופה שטרם ההתקשרות עם הנתבעים היה הבעלים של משרד עורכי דין בטייבה וכן כיהן כיו"ר ועדת ערר לענייני מס רכוש באזור חדרה. ביום 5.10.09 החל התובע לעבוד במשרדם של הנתבעים, כמנהל מחלקת מיסוי ומקרקעין. סמוך לאחר תחילת עבודתו העבירו הנתבעים לתובע טיוטת הסכם, שטרם נחתמה אך עיקריה היו מוסכמים (ת/6; להלן: טיוטת ההסכם). להלן הסעיפים הרלוונטיים מתוך טיוטת ההסכם: "השותפות מתקשרת בזאת עם הקבלן לתקופה של שנה, לאחריה ייבחנו מחדש היחסים בין הצדדים" (סעיף 1.1). "במהלך תקופת ההסכם הקבלן מתחייב לעבוד ככל הנדרש, לבצע את תפקידו ביושר, במסירות, במלוא הנאמנות ולהשתמש בכל כישוריו, ידיעותיו, זמנו, מרצו וניסיונו לתועלת השותפות..." (סעיף 1.2). "בתמורה לשירותיו של הקבלן חמישה ימים בשבוע, ככל שיידרש אך באופן עקרוני לא פחות מ - 55 שעות בממוצע בשבוע... תשלם השותפות לקבלן סך חודשי של 14 אלף ₪ בתוספת מע"מ כנגד חשבונית מס כדין. לאחר 3 חודשים יתווסף לסכום זה שיפוי עבור חניה בבניין. הקבלן לא יהיה זכאי לקבל החזרי הוצאות, למעט הוצאות שיוצאו באופן ישיר עבור לקוחות השותפות, אך יהיה זכאי לקבל מהשותפות לשם מתן השירותים לשותפות מחשב המוטען במערכות בהן משתמשת השותפות וכרטיסי ביקור וציוד משרדי של השותפות. כמו כן, השותפות תספק לקבלן חדר בין במשרדיה ובין בבניין בו פועלת השותפות" (סעיף 2.1). "ככל שהקבלן יביא תיק לשותפות יהיה זכאי להשתתף בהכנסות מאותו תיק בגובה 20%... שיקול הדעת לעניין קבלת תיק או סירוב קבלתו וסגירת הסכם שכר הטרחה יהיו בשיקול הדעת המלא של השותפות, כמו גם כמות השעות אשר תושקע באותו תיק והצוות המשרדי אשר יעבוד על התיק" (סעיף 1.1 בעמוד השני לטיוטה). "התשלומים על פי הסכם זה מגלמים בתוכם וכוללים במפורש כל הטבה סוציאלית אשר הייתה משולמת לקבלן אילו היה עובד של השותפות, לרבות הפרשה לפיצויי פיטורין, דמי הבראה, קרן השתלמות, תשלום בגין ימי חופשה או היעדרות אחרת וכל הטבה או הפרשה אחרת... הקבלן הינו עורך דין המודע לזכויותיו והוא שבחר להיות מועסק בהסכם זה ובחתימתו מאשר כי הוא מסכים לכל האמור בו, לרבות העדר זכויות עובד-מעביד" (סעיף 2.2 בעמוד השני). "הסכם זה הינו הסכם קבלנות ועל כן לא יהא תוקף לכל הוראות חיקוק הנוגעת ליחסי עובד-מעביד או כל הסכם קיבוצי אשר עשוי היה לחול בין הצדדים אילו היה מדובר בעובד של השותפות... ככל שהקבלן או מי מטעמו יעלה טענה בדבר קיום יחסי עובד-מעביד וטענה זו תתקבל, הרי שהקבלן מתחייב לשפות השותפות בגין כל הוצאה שתהיה לה בגין התביעה, ככל שתתקבל טענת הקבלן הרי שייחשב הדבר כאילו עבד הקבלן במשך כל התקופה תמורת משכורת מינימום וכל יתרת הסכום ששולם לו היה הלוואה אשר תעמוד לפירעון מיידי" (סעיף 2.1 בעמוד השני). טיוטת ההסכם טרם נחתמה נוכח הערות לה שהעביר התובע (ת/7-ת/8), אך הערותיו אינן מתייחסות להוראות המהותיות המפורטות לעיל. ביום 30.11.09 בסביבות השעה 18.30 הודיע תורג'מן לתובע, בעל פה, על הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, בתוקף לאלתר. לאחר שהתובע ביקש את שקילת ההחלטה מחדש, שוחחו הנתבעים בינם לבין עצמם ואפיק שב והודיע לתובע, עוד באותו הערב, על סיום עבודתו. ביום 1.12.09 שלח התובע הודאת דוא"ל לנתבעים (ת/11), ולפיה "הופתעתי רבות - ויותר חמור מכך נפגעתי רבות - כשהודעתם לי אתמול בסוף היום באופן בהול על סיום עבודתי לאלתר ללא כל שימוע וללא כל הודעה מוקדמת ובצורה הכי פוגענית והכי אנטי-קולגיאלית שיכולה להיות...". התובע הוסיף בהודעתו כי "אני מוכן למחול על כבודי אם יתברר כי חזרתם בכם מהפסקת עבודתי ומוכן לשוב מייד לעבודה...". תשובת הנתבעים, מיום 3.12.09 (ת/12), הייתה כי "סיום ההתקשרות עמך נבע מטעמים ענייניים בלבד ולאחר דיון מעמיק בצרכי המשרד. צר לנו על הרגשתך ותחושותיך אשר דומה כי אלו סובייקטיביים. לאחר ששקלנו שוב, לא ראינו לשנות מן ההחלטה על הפסקת ההתקשרות". לתשובה צורפה "הודעה על הפסקת התקשרות" (ת/13), נושאת תאריך 30.11.09 וחתומה על ידי אפיק, בה נרשם כדלקמן: "כפי שנאמר לך גם על פה, אנו מצטערים להודיע לך כי החל מיום 30.11.09 לא יוכל משרדינו לשכור שירותיך עוד. אנו מודים לך על התקופה בה עבדת עימנו. כמובן שתיק קרוקר, אותו הבאת עימך למשרד וטיפלת בו, כמו גם כל תיק אחר אותו הבאת, נשאר שלך ואין לנו כל התנגדות כי תמשיך לטפל בו. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך". התובע שב וביקש, בהודעת דוא"ל מיום 3.12.09 (ת/14), "להבין האם המשרד מוכן להציע נוסחה אחרת שתתאים לצורכי המשרד", וכן ביקש לקבל מכתבי המלצה ואת הסיבה לסיום ההתקשרות - אך נענה בתשובה כי "לגבי המשך ההתקשרות איתך, נראה כי מכתביך האחרונים, תוכנם וכמותם, אינם מאפשרים זאת". לאור האמור, ולאחר שתכתובת נוספת באמצעות בא כוחו לא הועילה - הגיש התובע את תביעתו לבית הדין, ביום 24.2.10. קיומם של יחסי עובד-מעביד בין הצדדים תשתית עובדתית התובע העיד כי תפקידו - עורך דין במשרד עורכי דין, ומנהל מקצועי של אחת ממחלקות המשרד - הינו תפקיד אינהרנטי ומשולב במשרדם של הנתבעים, מבלי שהיה הבדל כלשהו בינו לבין עורכי הדין השכירים שהועסקו במשרד. התובע הדגיש כי ביצע את עבודתו במשרד הנתבעים; באמצעות ציוד ובעזרת עובדים של הנתבעים; תוך שימוש בניירות מכתבים ו"לוגו" של הנתבעים; כאשר נדרש לבצע מטלות שנקבעו עבורו על ידי הנתבעים; כאשר קיבל שכר חודשי קבוע; וכאשר הוגדר הן כלפי פנים, והן כלפי חוץ, כאחד מעורכי הדין המועסקים על ידי הנתבעים (כרטיס ביקור המעיד על כך צורף על ידו כת/17). במסגרת טיוטת ההסכם אף נדרש לעבוד בהיקף של 55 שעות עבודה בשבוע לפחות עבור הנתבעים, וממילא לא נותר לו זמן לביצוע פעילות "עצמאית" כלשהי - מלבד סגירת קצוות של תיקים תלויים ועומדים שטיפל בהם במסגרת משרדו העצמאי, ומלבד תיקים "אישיים משפחתיים" בהם ביקש היתר מיוחד לטפל (עמ' 12). התובע הכחיש כי העסקתו על בסיס פורמאלי של "קבלן עצמאי" נעשתה לבקשתו, ולדבריו שיטת ההתקשרות הוצעה על ידי הנתבעים והוא לא מצא לנכון לסרב לה שכן ממילא היה בעל תיק עצמאי ויכול היה לתת חשבונית מס מדי חודש (עמ' 10). התובע הוסיף כי התמורה החודשית המוסכמת - 14,000 ₪ בצירוף מע"מ - חושבה על פי תעריף שכר חודשי של 12,000 ₪ לעובד שכיר, בצירוף זכויות סוציאליות. התובע הדגיש כי "יש שיקולים שונים שמנחים את הצדדים, לפעמים זה שיקולי מס, תדמית, שיקולים מסחריים. מה שקובע זה המהות הכלכלית של ההסכם" (שם). לדבריו, היה ברור לו שמבחינה מהותית מדובר בהסכם עבודה - על אף ההוראות בטיוטת ההסכם הקובעות אחרת - והוא הניח שגם הנתבעים מכירים את הפסיקה ומודעים לכך. כאשר נשאל האם טענתו בדיעבד ליחסי עובד-מעביד אינה מהווה חוסר תום לב, השיב כי "ההסכם הזה נוסח ע"י המעביד ולא ראיתי לנכון להתווכח על הצורה הפורמאלית שלו. יותר היה חשוב לי תקופת ההתקשרות ותנאי העסקה" (עמ' 14). תורג'מן העיד כי התובע מעולם לא היה עובד של הנתבעים אלא "פרילנסר", וזאת לבקשת התובע עצמו (סעיף 3.1 לתצהירו). לדבריו, משרדם חיפש אותה עת עורך דין שכיר, והתובע הוא שביקש להיקלט כ"קבלן" והסביר כי "בשנה הקרובה הוא רוצה להשאיר את תיקי המיסוי שלו פתוחים משום שיש לו תיקים משפחתיים לגמור וגם משום שלא ברור מה יקרה איתנו, אם זה יצליח או לא" (עמ' 18). תורג'מן הפנה בהקשר זה לחשבוניות שהוציא התובע לנתבעים (נספחים 2 ו - 3 לתצהירו), והוסיף כי התובע קיים פגישות עם חלק מלקוחותיו (התובעים בפרשת קרוקר שתפורט להלן) - בעירו ולא במשרדם. עוד ציין כי התובע היה רשאי להעסיק עובדים ולספק שירותים לאחרים, ואף ניהל בפועל תיקים פרטיים במקביל לעבודתו במשרד (נספח 8 לתצהירו). הכרעה מושכלות ראשונים הן, כי מעמדו של מועסק כ"עובד" אינו נקבע על פי התיאור שניתן לו על ידי הצדדים, אלא על סמך מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה (ע"ע 300274/96 שאול צדקא - מדינת ישראל, גלי צה"ל, פד"ע לו 625 (2001); ע"ע 1076/04 מדינת ישראל - אדם שוב, מיום 11.7.05; ע"ע 548/09 ישראל לוי - מוסך עלית לוי 93 בע"מ, מיום 22.11.09). בחינה זו של מהות היחסים נעשית בהתבסס על כלל נסיבות העניין, על פי המבחן המעורב אשר במרכזו עומד מבחן ההשתלבות (ע"ע 478/09 יצחק חסידים - עיריית ירושלים, מיום 13.1.11; להלן - עניין חסידים). בנסיבותיו של מקרה זה, כמעט ולא היו מחלוקות עובדתיות לגבי סממני העסקתו של התובע. עלה מהראיות כי התובע עבד כמנהל מחלקה במשרד עורכי הדין של הנתבעים, ביצע את עבודתו מחדר שהוקצה עבורו במשרדם, קיבל מהם את הציוד הדרוש לו לצורך ביצוע עבודתו לרבות שירותי מזכירות, נדרש בטיוטת ההסכם למסגרת של 11 שעות עבודה ביום וממילא אמור היה להקדיש למשרד הנתבעים את כל זמנו ומרצו, הוצג כלפי חוץ כעובד המשרד, ומילא מטלות מקצועיות שהוטלו עליו על ידי הנתבעים (וראיה טובה לכך הינה שליחתו לדיון מוקדם כפי שיפורט להלן, וטרונייתו של תורג'מן על כך שהתובע הציע לשלוח עו"ד צעיר במקומו). מהראיות עלה כי התובע לא שכר חדר במשרדם של הנתבעים כנגד מתן שירותים מקצועיים, ולא שימש כיועץ חיצוני של המשרד, אלא השתלב במשרד כחלק אינטגראלי מהצוות המשפטי. הצדדים אמנם הסכימו כי בשנה הראשונה יועסק התובע בדרך פורמאלית של "קבלן עצמאי" תוך הוצאת חשבוניות, אך התמורה המוסכמת היוותה סכום חודשי קבוע, דמוי שכר, אשר לא לקח בחשבון את התיקים עליהם עבד התובע ולא הותיר לתובע סיכוני הפסד או סיכויי רווח (למעט תמריצים שביקש על תיקים שיביא, דבר מקובל במשרדי עורכי דין גם כלפי עורכי דין שכירים). עוד עלה מהראיות כי התובע לא היה אדון לעצמו, אלא נדרש לקבל את אישורם של הנתבעים לצאת מוקדם יותר מהמשרד יום בשבוע (ת/8), להמשך עבודה על תיק "אישי/משפחתי" (שם), ואף לקבלת תיקים חדשים וסגירת שכר הטרחה לגביהם (סעיף 1.1 בעמוד השני לטיוטת ההסכם). כנגד הסממנים המובהקים שפורטו לעיל ומלמדים על יחסי עובד-מעביד, הצביעו הנתבעים בעיקר על ההיבטים הטכניים - הוצאת חשבוניות, וההסכמה במסגרת טיוטת ההסכם להגדרת התובע כ"קבלן". אלא, שכבר נקבע כי גם כאשר מועסק מסכים להגדרתו כ"קבלן עצמאי", מאשר זאת בהסכם, ומנהל בהתחשב בכך תיק עצמאי ברשויות המס תוך הוצאת חשבוניות מס למעסיקתו - אין בכך כדי לסתור קיומם של יחסי עובד-מעביד כאשר אלה מתקיימים לפי אמות המידה המהותיות של המבחן המשולב (ע"ע 1162/01 סמי בן חמו - המכון לפריון העבודה והייצור, פד"ע לח 433 (2002); ע"ע 176/09 ז'וז'ט מואב - תפנית וינד בע"מ, מיום 9.11.10). עוד נטען על ידי הנתבעים כי התובע המשיך לעבוד על תיקים "פרטיים" - אך לטענתו, שלא נסתרה, דובר ב"סגירת קצוות" של תיקים תלויים ועומדים או תיקים משפחתיים, וממילא גם אם טיפל מעת לעת בתיק "פרטי" - אין בכך כדי לסתור את הסממנים שתוארו לעיל ומעידים במובהק על יחסי עובד-מעביד. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים הינה לחוסר תום לב מצד התובע מעצם העלאת הטענה ליחסי עובד-מעביד בניגוד לטיוטת ההסכם - אך בקשר לכך כבר נקבע כי "כאשר אנו דנים בתביעת מועסק להכרה ביחסי עובד-מעביד - לעיתים נדירות בלבד נגיע למסקנה כי עצם הגשת התביעה בדיעבד מהווה פעולה בחוסר תום לב" (עניין חסידים), והעניין שלפנינו אינו מקרה חריג המצדיק קביעה כאמור. התובע הוא אמנם עורך דין, אך כך גם הנתבעים, וממילא התובע לא אמור היה לספק להם ייעוץ משפטי לגבי משמעויות ההסכם אליו הגיעו. לסיכום נקודה זו - על סמך מבחני העזר שנקבעו בפסיקה, אנו קובעות כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין משרדם של הנתבעים. הנתבעים לא טענו בהקשר זה כי המשרד נוהל במסגרת אישיות משפטית נפרדת מזו של השותפים, ולפיכך קביעתנו מתייחסת לארבעת הנתבעים - המשרד והשותפים בו באותה עת - כמעסיקים במשותף. האם נחתם בין הצדדים הסכם לתקופה קצובה תשתית עובדתית התובע העיד כי התלבט אם לקבל את הצעת העבודה של הנתבעים, בהתחשב בכך "שלא מדובר היה במחלקות קיימות ובפעילות ממשית, אלא בתחומים בהם ברור היה, כי תידרש ממני תקופת בנייה ופיתוח ממושכת" (סעיף 36 לתצהירו). למרות זאת, החליט להיענות להצעה, בהתחשב ב"מצג אותו הציגו הנתבעים בפני, כי לקוחותיהם "צמאים" לתחום התמחותי; דבריהם, כי לאחר שנה יגובש מודל של תגמול ראוי והולם עבורי; והבטחתם, המפורשת והמשתמעת של הנתבעים, לעשות כל שניתן להצלחת ההתקשרות בינינו לטווח ארוך" (שם). התובע הדגיש כי ההסכמה בינו לבין הנתבעים הייתה "כי אקלט לעבודה אצלם לתקופה של שנה לפחות" (סעיף 120 לתצהירו), ולאחריה תיבחן ההתקשרות מחדש מתוך כוונה לבסס התקשרות ארוכת טווח. לדבריו, מדובר בתקופה מינימאלית "להוכיח עצמי, לבנות את המחלקות אותן אנהל, לצבור מוניטין ולהתפרנס מעבודתי..." (סעיף 121), ולו היה מעלה על דעתו כי יפוטר לאחר פחות משנה - לא היה מסכים להתקשרות מלכתחילה. התובע הוסיף כי תחילת העבודה במשרד הביאה לשינוי משמעותי באורח חייו, ובמסגרת זו הודיע ללקוחותיו על סגירת משרדו (והמשיך לטפל רק בתיקים משפטיים תלויים ועומדים), הפיץ בין מכריו את העובדה כי הינו עובר לעבוד בתל אביב במשרדם של הנתבעים (והדבר אף פורסם באתרי אינטרנט המיועדים למגזר הערבי), ונדרש לנסוע מדי יום מטייבה (מקום מגוריו) לתל אביב ולעבוד משך כ - 10 שעות באופן שלא הותיר לו זמן פנוי כלשהו. התובע הדגיש כי "לא הייתי מבצע שינוי כה משמעותי בחיי אילולא הסתמכתי על המצג שהוצג בפני, כי מדובר במהלך כנה וארוך טווח" (סעיף 49). התובע אישר בחקירתו הנגדית כי פנה באותה תקופה לעשרות משרדים, שכן חיפש "אפיקים נוספים" ומשרד באזור המרכז שיוכל להשתלב בו במקביל ללימודי הדוקטורט בהם החל (עמ' 7 לפרוטוקול), אך הדגיש כי לא היה סוגר את משרדו - "במיוחד שמדובר במשרד עם ותק שמעל 15 שנה ועם מוניטין ידוע במגזר הערבי" - ככל שההצעה שהוצעה לו על ידי הנתבעים לא הייתה מתאימה לצרכיו וציפיותיו (שם). התובע אישר כי טיוטת ההסכם הועברה אליו לראשונה רק ביום 10.10.09 היינו מספר ימים לאחר תחילת עבודתו, אך לדבריו היוותה "עיגון בכתב להסכמות בע"פ שהיו ביני לבין הנתבעים לפני כניסתי לתפקיד" (עמ' 8). כאשר התבקש להסביר מדוע, ככל שכבר היו הסכמות, ביקש לאחר קבלת הטיוטא תוספות שונות דוגמת תמריצים וסכום שווה ערך לחופשה והבראה (ת/8), השיב כי "גם כאשר עושים הסכם, אין סעיף חוק שאוסר על צד מהצדדים לנסות לעשות שיפורים... זה עדיין לא אומר שלא היה הסכם" (עמ' 9). התובע הדגיש כי תשובות הנתבעים למרבית הבקשות הנוספות שהעלה היו חיוביות, ולכן הגם שביקש, למען הסדר הטוב, כי יועבר אליו הסכם חתום - "זה עדיין לא אומר שאם אין החוזה חתום, לא מדובר בחוזה" (שם). קל וחומר, כאשר "ההסכם בוצע הלכה למעשה" (עמ' 10). תורג'מן העיד כי הסיכום בין הצדדים היה ל"תקופת ניסיון בת שנה כפרילנסר ולאחריה יוסכם על אופן ההתקשרות עמו, אם בכלל" (סעיף 3.2 לתצהירו) - לרבות אפשרות צירופו כשותף (סעיף 4.2). תורג'מן הסביר כי התובע אמור היה לפתוח מחלקה חדשה ולכן נדרשה תקופת ניסיון, כאשר "היה ברור לנו לחלוטין, ואחרת לא היינו שוכרים שירותי התובע, כי במהלך שנת העבודה הראשונה, תקופת הניסיון, בכל עת ניתן היה להפסיק את ההתקשרות הקבלנית עם התובע" (שם, וכן בעמ' 21 לפרוטוקול). הכרעה הפסיקה הכירה במשמעויות הכלכליות מרחיקות הלכת שעשויות להיות להסכם עבודה לתקופה קצובה, ולכן קבעה כי הסכם כאמור חייב להיות חד משמעי וברור (דב"ע מט/3-123 בנימין פנקס - ישקר בע"מ, פד"ע כא 343 (1990); להלן - עניין פנקס; דב"ע נה/3-91 ב.ג. פולימרים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ - זהבה שטול, פד"ע כח 421 (1995); למשמעות הפרתו של הסכם כאמור ראו, לאחרונה, את ע"ע 31202-04-10 יצחק אבישר - א.ס. עירוני רמת גן, מיום 6.3.13; להלן - עניין אבישר). בלשונו של בית הדין הארצי: "חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה... הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכסף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה" (עניין פנקס). שאלה ראשונה שיש לדון בה במקרה שלפנינו הינה מעמדה המשפטי של טיוטת ההסכם. ראשית נציין, כי אנו מקבלות את גרסתו העובדתית של התובע לפיה הטיוטא נשלחה אליו על ידי הנתבעים (כפי העולה במובהק מהודעת הדוא"ל המעידה על כך), לאחר שנוסחה על ידם. הטיוטא טרם נחתמה - לא בשל שהנתבעים חזרו בהם מהאמור בה אלא בשל שהתובע ביקש תוספות כאלו ואחרות, שאינן נוגעות בליבת ההתקשרות (ת/8). על אף שהטיוטא טרם נחתמה, הצדדים פעלו בפועל לפיה, מבחינה זו שהתובע החל עבודתו במשרד הנתבעים כמנהל מחלקה כפי שהוסכם, ביצע את שהוטל עליו וקיבל את התמורה הנקובה בטיוטא ובדרך הנקובה בה. הסכם עבודה אינו חייב להיות בכתב, ודי בהסכמות בעל פה (בכפוף להוראותיו של חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002). במקרה זה, גם אם הטיוטא טרם נחתמה - הרי שיש בה כדי להעיד על ההסכמות שהושגו בין הצדדים טרם תחילת עבודתו של התובע, ואשר מכוחן החל לעבוד במשרדם של הנתבעים. הנתבעים בסיכומיהם ניסו לטעון כי "מעולם לא נחתם הסכם בין הצדדים" אך גם אם לא נחתם הסכם - ממילא נכרת הסכם, ואף יושם בפועל משך תקופה של קרוב לחודשיים. הנתבעים לא ניסו לטעון כי ההסכם שנכרת הלכה למעשה שונה מטיוטת ההסכם כפי שהועלתה על הכתב. הנתבעים אף לא ניסו לטעון כי התובע פוטר בשל שלא הושגה הסכמה על תנאי העסקתו המדויקים. אנו קובעות לפיכך כי נכרת הסכם עבודה בין הצדדים, וכי תנאיו המהותיים של הסכם זה הינם כמפורט בטיוטת ההסכם הכתובה כפי שהועברה על ידי הנתבעים לתובע. טיוטת ההסכם קובעת, בסעיף הראשון לה, כי "השותפות מתקשרת בזאת עם הקבלן לתקופה של שנה, לאחריה ייבחנו מחדש היחסים בין הצדדים". לכאורה יש ממש בטענת התובע, כי יש בסעיף זה כדי ללמד על התחייבות הדדית לתקופת ניסיון שתארך שנה, ורק לאחריה יחליטו הצדדים על המשך דרכם - בין בנפרד, בין באותה מתכונת, ובין תוך קליטת התובע כשותף במשרדם של הנתבעים. התובע אף הסביר את הרקע להתחייבות הדדית זו, והינו החשיבות הרבה שייחס להתחייבות לתקופה מינימאלית קצובה נוכח השינוי המשמעותי באורח חייו, לרבות סגירת משרדו העצמאי והמעבר המקצועי לתל אביב. התובע אף טען בתצהירו - ולא נחקר על כך - כי גם הנתבעים רצו למנוע סיטואציה בה יעזוב את משרדם תוך זמן קצר (סעיף 51 לתצהירו). עוד הדגיש התובע, כי אמור היה להקים ולפתח מחלקה חדשה במשרדם של הנתבעים - מחלקת מיסוי ומקרקעין - וממילא לא ניתן לעשות זאת אלא בפרק זמן מינימאלי סביר. עוד הצביע על כך שבטיוטת ההסכם לא נכלל כל סעיף המאפשר להביא לכדי סיום את ההתקשרות תוך כדי השנה הראשונה. על אף שטענותיו של התובע בדבר התחייבות לתקופה קצובה שובות לב, שוכנענו כי אין הצדקה להכיר בהסכם שנכרת בין הצדדים כהסכם לתקופה קצובה בת שנה. שוכנענו כאמור, בהתחשב בהלכה הפסוקה הקובעת כמפורט לעיל כי על הסכם העבודה לשקף בצורה חד משמעית את "ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם", לרבות העדר האפשרות להביא את ההסכם לידי סיום במהלך תקופה קצובה מסוימת (לפירוט עילות משפטיות שעשויות לאפשר הפסקת הסכם עבודה לתקופה קצובה במהלך התקופה ראו בעניין אבישר). במקרה זה, הצדדים אמנם סיכמו ביניהם על "תקופת ניסיון" הדדית בת שנה, במהלכה יתערה התובע במשרדם של הנתבעים ולאחריה יוחלט אם לקלטו כשותף אם לאו, אך לא שוכנענו כי התכוונו לכלול בכך גם התחייבות שלא להביא את העבודה לכדי סיום - מטעמים תמי לב המצדיקים פיטורים או התפטרות - במהלך אותה שנה. שוכנענו כי כוונת הצדדים בהתקשרות לתקופה "של שנה" הייתה להצהיר הדדית כי זהו פרק הזמן הדרוש לפי הערכתם לצורך הקמת המחלקה ובחינה הדדית של השתלבות התובע במשרד, כך שלאחר פרק זמן זה יחליטו יחד כיצד, ואם, להמשיך בהתקשרות ביניהם בתנאים חדשים; כל זאת מבלי שהתכוונו להצר את צעדיהם ולהבטיח תקופת מינימום קשיחה. קל וחומר, כאשר טיוטת ההסכם עוסקת במפורש ביחסי מזמין - קבלן עצמאי; גם אם אין לכך רלוונטיות לשאלת מעמדו של התובע כעובד - הדבר משליך על השאלה אם ניתן לראות בנתבעים כמי שנטלו על עצמם במודעות ובהבנה התחייבות להעסקת התובע כעובד משך שנה תמימה. אנו קובעות לפיכך כי לא נכרת בין הצדדים הסכם לתקופה קצובה כהגדרתו בפסיקה. עם זאת, לא ניתן להתעלם לחלוטין מההבנה כפי שהושגה בין הצדדים, בדבר ניסיון הדדי בן שנה, כאשר סעיף 1.1 לטיוטת ההסכם - הקובע כי "השותפות מתקשרת בזאת עם הקבלן לתקופה של שנה" - משקף הצהרת כוונות ברורה מצד הנתבעים כי העסקת התובע במשרדם מתוכננת לטווח ארוך. מצג זה יילקח בחשבון בעת בחינת השאלה אם התובע פוטר שלא כדין, ובעת בחינתו של הסעד הראוי. האם נפלו פגמים בפיטוריו של התובע התשתית העובדתית התובע העיד כי בתחילת חודש נובמבר 2009 לקח על עצמו - בהסכמת הנתבעים - ייצוג של שלושה צעירים תושבי טייבה אשר פוטרו, לטענתם, על רקע מוצאם הערבי (להלן: פרשת קרוקר), והציע לתורג'מן להרחיב את פעילות מחלקתו באופן שתכלול גם טיפול בתחום של זכויות אדם. לאחר מאמצים אף הצליח להביא לכתבת טלוויזיה שעסקה בפרשת קרוקר בערוץ 33 - כתבה שכללה ראיון שנערך עמו ביום 26.11.09. התובע הדגיש כי תורג'מן ולפידות הביעו התלהבות מהראיון הטלוויזיוני ומהחשיפה למשרדם כתוצאה מכך, ואף הפנו אותו לצורך כך לאיש יחסי הציבור של המשרד (ת/10). מאידך אפיק שמע על הראיון רק יום טרם התרחשותו, וכפי הנראה לא אהד את הפרסום בתחום של זכויות אדם. לדברי התובע, מאותו מועד חש שינוי משמעותי ביחס אליו מצד אפיק ותורג'מן, ויחסם הפך מנוכר. התובע הוסיף כי ביום 30.11.09, בסביבות השעה 18.30, זימן אותו תורג'מן לחדרו "ובשיחה אשר נמשכה לא יותר מחמש דקות הודיע לי למרבה תדהמתי, כי אני מפוטר מיידית, וזאת מטעמים אשר בעליל לא היו אלא תירוצים קלושים - 'אתה יקר מדי בשבילנו', 'חשבנו שתרים מחלקה'" (סעיף 79 לתצהירו). התובע הדגיש כי גם במהלך שיחה זו שב והביע תורג'מן את שביעות רצונו מתפקודו המקצועי. התובע ציין כי עשה מאמצים להבין את סיבת הפיטורים ואף הציע פתרון רדיקלי פחות דוגמת שינוי בהיקף הקשר, אך לשווא. לאחר שטען כי פיטוריו מנוגדים להסכם בין הצדדים - התבקש להמתין עד שהנתבעים יתייעצו בינם לבין עצמם, וכשעה וחצי לאחר מכן הודיע לו אפיק "כי החלטת הנתבעים לפטר אותי הינה סופית ותיכנס לתוקף באופן מיידי" (סעיף 83). לדבריו, שלושת הנתבעים - תורג'מן, אפיק ולפידות ציינו בפניו באותו מועד כי הם מוכנים לכתוב לו מכתב המלצה חם. לפידות אף הדגישה בפניו "כי אין לנתבעים כל טענה אישית לגבי תפקודי ומקצועיותי, וכי הדבר קשור לארגון מחדש של המשרד" (שם). התובע הסביר כי במהלך תקופת עבודתו הקצרה טרם הספיק להביא לכדי מיצוי מלא את יכולותיו, ולמרות זאת קיבל במהלכה מהנתבעים "אך ורק מחמאות ודברי הערכה על תפקודי הטוב" (סעיף 56). בנוסף, עד סמוך טרם לפיטוריו נקבעו לו פגישות עבודה שגרתיות (ת/23), והוא אף שותף ביום צילומים בו צולם צוות המשרד לקראת העלאת אתר אינטרנט חדש (ת/22). התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבעים בדבר חוסר מקצועיות, והדגיש כי לא נאמר לו דבר בקשר לכך במהלך תקופת עבודתו - ואף לא בשיחת הפיטורים. התובע צירף לתצהירו תכתובות דוא"ל פנימיות בהן החמיא לו אפיק על מאמר שכתב (ת/25), ובהן השיב תורג'מן לעדכון שלו על דיון משפטי במילים "נשמע מצוין" (ת/26). כן צירף תכתובות דוא"ל חיצוניות בהן הפיצו הנתבעים את שמעו ללקוחותיהם כ"עו"ד בכיר במשרדנו, ראש מחלקת מיסוי ומקרקעין..." (ת/27-ת/29). התובע נשאל בחקירתו הנגדית האם טיפל בפועל בתיקי מיסוי ומקרקעין אשר לשמם נשכר, והשיב כי "היה מדובר במחלקה חדשה והיה צריך לבנות את הדברים מאפס. תפקידי לא היה לגייס לקוחות, אני לא שותף, אלא לטפל בתיקים שהופנו אלי. למרות שזה לא היה תפקידי, אני מלפנים משורת הדין, עשיתי מאמצים כבירים כדי להביא לקוחות הן בתחום הזה ובתחומים אחרים" (עמ' 13). עוד נשאל האם נכון שסירב להתייצב לדיון מוקדם שהחל בשעה 8.30, והשיב כי לא סירב כלל ועיקר אלא הציע כי עורך דין אחר, המתגורר באזור תל אביב, יגיע לדיון במקומו לאחר שיודרך על ידו - ותורג'מן הסכים לכך. התובע ציין כי הינו משוכנע שפיטוריו נבעו ממעורבותו בפרשת קרוקר, "והליווי התקשורתי הרחב לפרשה העוסקת בנושא רגיש המשסע את החברה הישראלית" (סעיף 138). לדבריו, פוטר לאחר שהסתבר לנתבעים - ובפרט לאפיק - "כי קיימת לי השקפת עולם, ואג'נדה ציבורית הרואה בזכויות אדם ובהגנה על המיעוט הערבי מפני הפליה וקיפוח, לא רק עבודה משפטית, אלא שליחות ציבורית ומטרה" (סעיף 143). בחקירתו הנגדית הסביר זאת במילים הבאות: "אני לא טוען לרגע שמשרדם של הנתבעים נגד זכויות אדם או נגד העסקת עו"ד שעוסקים בזכויות אדם... עובדה שבתיק של קרוקר, שהוא תיק של זכויות אדם ונושא של שוויון בתעסוקה הוא תיק שהבאתי אותו למשרדם של הנתבעים ועובדה שהם הסכימו לקבל את התיק לטיפולם... הנושא עלה כשאני ראיתי בטיפול בתיקים האלה של שוויון לבני המיעוטים לא רק כייצוג משפטי פרופר כמו כל תיק אחר, אלא כסוג של שליחות ורציתי לתת לדבר הזה ביטוי גם ציבורי, תקשורתי - כי מלחמה בגזענות על כל צורותיה, צריכה לקבל טיפול לא רק משפטי צר..." (עמ' 8; התובע צירף לתצהירו כתמיכה לכך תעודה המלמדת כי ביום 29.11.09 הקים את עמותת "אינסאף - הגנה על זכויות המיעוט הערבי בישראל" - ת/5). התובע הדגיש כי הנתבעים רשאים היו להחליט שאינם מעוניינים לעסוק בתחום של "זכויות אדם" או בתיקי שוויון כשליחות ציבורית, אך היה עליהם להודיע לו על כך ולאפשר לו להחליט אם ברצונו להמשיך ולעבוד במשרדם אם לאו. לדבריו, "מה שנעשה כאן הוא מעשה שלא יעשה - נאמר לי שאני מפוטר מיידית ללא כל הנמקה ושימוע וללא כל מתן הזדמנות להחליט אם אני מעוניין לוותר על תחום זכויות האדם" (עמ' 12). לאור האמור, התובע סבור כי פוטר בשל השקפת עולמו, בניגוד לסעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן: חוק שוויון ההזדמנויות), משיקולים זרים וללא כל סיבה עניינית. תורג'מן העיד כי התובע פוטר "בשל חוסר רצונו ליתן שירות משפטי סביר" (סעיף 3.3 לתצהירו), בשל "יכולתו הנמוכה והפער אשר התגלה בין מצגיו לבין תפקודו בפועל" (סעיף 5.1), בשל "עמדתו המזלזלת במערכת המשפט" (סעיף 6.2) וכיוון שעסק בעיקר ב"הגנה על שמו ועל כבודו" (סעיף 8.6). תורג'מן פירט כי עבודת התובע "מעולם לא הייתה עבודה משפטית טובה" (סעיף 3.3), וכל מכתב או מסמך שניסח הועברו לשכתוב של אחד מהשותפים. בחקירתו הנגדית פירט כי "היה תיק שאני ולפידות עבדנו עליו ביחד באופן אינטנסיבי והתובע השתלב בו ועל זה היו רוב התיקונים ובזבוז הזמן" (עמ' 19), ובהמשך הסביר כי הבעיה העיקרית הייתה כי "אנחנו עובדים לפי כללים אמריקאים... שאנו מחלקים אותם לפרקים וכו'. התובע סירב לקבל את זה ואמר שהניסיון שלו מחפה על זה ואנו לא הסכמנו" (עמ' 22). באשר לטענת הזלזול במערכת המשפט הפנה תורג'מן להודעת דוא"ל שכתב התובע ביום 19.11.09, לאחר דיון משפטי (נספח 1 לתצהירו), במסגרתה התרברב כי השופטת התנצלה בפניו ואף התחננה (לדבריו) כי יקבל את התנצלותה. תורג'מן ציין כי נוסח הודעת הדוא"ל "מהווה מבחינת השותפות מעבר על קו אדום ועילה המחייבת (בנוסף לסיבות רבות אחרות) את סיום שירותיו של התובע" (סעיף 6.2; מדובר באותה הודעת דוא"ל שהוגשה על ידי התובע כמפורט בסעיף 25 לעיל). תורג'מן הוסיף כי התובע "עסק באגו משלו וביקש להכתיב נהלים למזכירה - כיצד זו תפנה אליו ואם בכלל" (סעיף 3.3), ובמסגרת זו שלח ביום 22.11.09 הודעת דוא"ל למזכירה במסגרתה ביקש כי תציג אותו כמנהל מחלקה (נספח 4); התובע אף נטל לעצמו תואר של מנהל מחלקת "מיסים, נדל"ן וזכויות אדם", על אף שהמשרד מתמחה בתחום המסחרי וכלל לא היה מעוניין בפתיחת מחלקה של "זכויות אדם". בנוסף, התובע סירב להתייצב לדיון מוקדם בבית משפט השלום בתל אביב שאמור היה להתחיל בשעה 8.30, וטען כי השעה מוקדמת וכי ניתן לשלוח עורך דין אחר מהמשרד (בחקירתו הנגדית טען לראשונה כי הדבר היה יום טרם הפיטורים - 29.11.09 - אך לא הובאה כל ראיה לכך). בהזדמנות אחרת דרש מאפיק להעלות על הכתב בצורה מסודרת את הרקע לפגישת עבודה אליה הוזמן - על אף שאפיק הבהיר לו שאין בכך צורך ו"חבל על הזמן" (נספח 5). בהזדמנות נוספת, נטל לעצמו סמכות להורות לשותפי המשרד לשמור על הסדר והניקיון לצורך הראיון הטלוויזיוני שנערך עמו בקשר לפרשת "קרוקר", תוך חריגה ברורה מסמכויותיו. להוכחת טענה זו צירף תורג'מן לתצהירו את הודעת הדוא"ל ששלח התובע לשלושת הנתבעים ביום 25.11.09 (נספח 7 לתצהירו), בה כתב את הדברים הבאים: "מחר יהא ככל הנראה ראיון טלוויזיוני בעניין העובדים המפוטרים ע"י רשת קרוקר. דיברתי עם רן שבירך על הרעיון ונתן לי כמה טיפים לראיון. ביקשתי שהראיון יהא במשרד על מנת לתת למשרד מעין פרסומת (בחינם). אשמח אם תנחו את הצוות במשרד לשמור על שקט ועל סדר וניקיון לקראת הראיון". תורג'מן הוסיף כי למד מתצהיר התובע כי ביום 29.11.09, תוך כדי תקופת עבודתו, עסק ברישום עמותה לצרכיו האישיים (סעיף 28 לעיל) - והדבר מלמד כי לא השקיע את כל מרצו בעבודתו. עוד ציין כי התובע נהג לשלוח "מיילים האחד אחרי השני באופן טורדני" (סעיף 10) - וכדוגמא לגבי גובהו המדויק של התשלום שאמור היה לקבל בגין חודש אוקטובר 2009 (נספח 9). התובע אף דרש אחוזים בגין תיקים שיגיעו ממשרד BDO - על אף שהמשרד קשור עם משרד זה מזה מספר שנים (נספח 10), וכן העלה דרישות נוספות מעבר לטיוטת ההסכם, וכדוגמא - אישור השתלמויות (סעיפים 12.1 וכן 8.6 רישא לתצהירו). בחקירתו הנגדית סיכם תורג'מן את הסיבות לפיטורי התובע במילים "קנטור מתמשך. אנחנו לא משרד ותיק... לא הורגלנו בקליטת עובדים שמעלים דרישות כל פעם ולא מסייעים לנו לסחוב את המאמץ קדימה..." (עמ' 14). ובהמשך - "כשאני מתאמץ ומקבל החלטה מאוד קשה להעסיק עו"ד ותיק ולהקים מחלקה שמומחה בתחומו, אני מוכן לשאת בשכר שהוא מאוד גבוה מבחינת המשרד... אני מניח שאקבל חיזוק ותמיכה ותרומה גדולה כתוצאה מהניסיון והמומחיות שאומרים שעומדים בפני. במקום זה אני צריך לטפל בדרישות בלתי פוסקות ופיחות זוחל... אני יכול לזכור מקרה ספציפי, שבא התובע בבוקר ופותח דף אינטרנט בשפה הערבית ששם יש טוקבקים עליו שלא מאמינים שהוא מנהל מחלקה אצלנו או שהתעוררה מחלוקת בין מכריו בקשר לכך, הוא אפילו ביקש לבחון את הדרך המשפטית לטפל בזה והתקשרנו ביחד לחברי שעוסק בלשון הרע, זה רק דוגמא אחת לאותו אגו שאני לא יכול לסבול אותו. אני צריך לעבוד מהר וזמני עמוס ואני לא יכול להתמודד עם הדרישות שלו" (עמ' 16). תורג'מן הוסיף כי הייתה זו זכותם של הנתבעים להחליט על אופי משרדם, אילו מחלקות יפעלו במסגרתו ואילו תיקים יקחו על עצמם (סעיף 5.1 לתצהירו), ולא ניתן לראות בסירובם לפתוח מחלקת "זכויות אדם" כהפלייתו לרעה של התובע או כפגיעה בזכות מוקנית כלשהי שלו. תורג'מן הדגיש כי החלטת הפיטורים לא הייתה קשורה כלל לראיון הטלוויזיוני שנערך עם התובע ביום 26.11.09, וכדבריו - "אנו משרד בעד תקשורת... אנו תמכנו בתיק הזה ולא הייתה לנו בעיה עם זה" (עמ' 20). בחקירתו הנגדית נשאל תורג'מן מדוע לא שוחחו עם התובע על הפגמים שראו בהתנהלותו ואפשרו לו לתקנם, והשיב כי לאור הדרישות הכספיות הנוספות שהעלה התובע - דוגמת הבראה, תמריצים והשתלמויות - "זה גרם לנו להבין שההתקשרות לא תוכל להיות בכלל משום שהיא לא שווה את העלות שאני פתאום מתחיל להבין שתהיה לי..." (עמ' 17). תורג'מן הדגיש כי "לא היה לנו באותה תקופה וגם לא כיום, למעט מקרים מיוחדים, עובד בשכר כזה גבוה... לעובד כ"כ יקר, אני לא יכול לחכות הרבה זמן" (שם). עוד הבהיר כי "השינוי שנדרש היה כ"כ קיצוני שאם היינו הולכים איתו בדרך, היינו צריכים ללמד מחדש את מי שיש לו ניסיון יותר גדול משלנו ולא לזה התכוונו... זה לא היה מתאים ולכן לא היה טעם לעשות ניסיונות נוספים, הבלגנו על המקרים ובסופו של יום קיבלנו החלטה. מייד לאחר שקיבלנו אותה, אמרנו לו באופן ישר, ישיר ומיידי" (עמ' 18), ובהמשך - "אין לי שום דבר אישי נגדו, אך לשלם כל חודש מבלי שמקבלים תמורה וכאשר יש פיחות זוחל של דרישות מתווספות, לא יכולנו לעמוד בזה" (עמ' 20). תורג'מן נשאל מדוע לפידות לא הגישה תצהיר כתמיכה בטענות הנתבעים, והשיב כי "רנה ראתה את התביעה והתכרכם פרצופה. היא לא שותפה במשרד, היא מאוד דאגה מהתביעה הזו. אנו נתנו לה מכתב שיפוי, היא מאוד עסוקה... והיא ביקשה מאיתנו לגזול כמה שפחות זמן מזמנה. אם התובע היה חושב שעדותה תסייע לו, הוא היה מזמנה לעדות" (עמ' 19). הכרעה טענה מרכזית של התובע הינה כי פוטר בשל השקפת עולמו, וזאת בניגוד לסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות האוסר על מעסיק להפלות בין עובדיו - בין היתר - בשל "השקפתם". לדבריו, עבודתו הובאה לידי סיום פתאומי סמוך מאוד לאחר הראיון הטלוויזיוני שנערך עמו בנוגע לפרשת קרוקר, ומכך הינו מסיק כי פוטר בשל רצונו "לתת ביטוי פומבי וציבורי להשקפת עולמו/מצפונו במסגרת עריכת דין חברתית/ציבורית בשונה מעריכת דין אינדיוודואלית/ניטראלית" (עמ' 9 לסיכומיו). לגישתו, לאחר קיום הראיון התקשורתי החליטו הנתבעים שאינם מעוניינים בעורך דין שיש לו אג'נדה ציבורית מובהקת, וכלל לא ניסו להבהיר לו כי אינם מוכנים שיעסוק בכך במסגרת משרדם. התובע הדגיש כי "כל עוד העיסוק בזכויות אדם נעשה במסגרת עריכת דין אינדיבידואלית וע"י עו"ד ניטראלי שאין לו אג'נדה ציבורית הדבר היה מקובל על הנתבעים. ברגע שהנתבעים הבינו מהי השקפת עולמו של התובע גמרו אומר למנוע את המשך העסקתו בלי קשר אם השקפה זו תתבטא בעבודה במשרד או מחוצה לעבודה" (סעיף 59 לסיכומיו). התובע מפנה לסעיף 9(א) לחוק שוויון ההזדמנויות, הקובע את העברת הנטל למעסיק - להוכיח שלפיטורים היה טעם ענייני - ככל שהעובד מוכיח "שלא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו", וסבור כי עמד בנטל המוטל עליו בעוד שהנתבעים לא הצביעו על כל טעם מוצדק לפיטוריו. לאחר שקילת העדויות, לא שוכנענו כי התובע פוטר בשל פרשת קרוקר והראיון הטלוויזיוני שנערך עימו ביום 26.11.09 (ולא הוכח מתי שודר). התובע כלל לא צירף את הראיון עצמו או תמליל שלו, על מנת להראות כי הנתבעים אמורים היו להסיק מדבריו בראיון - או מהתנהלותו בקשר אליו - כי יש לו "אג'נדה ציבורית" כנטען על ידו. "השקפת העולם" הנטענת אף אינה נובעת מאליה מעצם קיום הראיון, שהרי התובע עצמו אישר כי הנתבעים נתנו ברכתם לייצוג התובעים בפרשת קרוקר, כמו גם לפנייתו לתקשורת בקשר לכך. הנתבעים אף לא ידעו, עד צירוף המסמך הנוגע לכך במסגרת הליך זה, כי התובע הקים בתקופת עבודתו את עמותת "אינסאף - הגנה על זכויות המיעוט הערבי בישראל" או כי בכוונתו לעסוק "בעריכת דין חברתית/ציבורית בשונה מעריכת דין אינדיוודואלית/ניטראלית" - הבחנות שחודדו על ידו רק במסגרת ההליך המשפטי. כאשר כלל לא הוכח כי הנתבעים נחשפו לקיומה של ה"אג'נדה" הנטענת על ידי התובע - והשתכנענו לאחר שמיעת הראיות כי סיבת הפיטורים הייתה שונה, כפי שיפורט להלן - אנו קובעות כי לא הוכחה הפרה של סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות על ידי הנתבעים. התרשמותנו לאחר שמיעת הראיות, היא כי הסיבה העיקרית לפיטורי התובע הייתה מחשבה מחדש של אפיק ותורג'מן על הכדאיות הכלכלית בהעסקתו. הגם שטענות בדבר "חוסר התאמה כספי" עלו לראשונה בסיכומי הנתבעים ולא הוזכרו בכתב ההגנה או בתצהיר - מחקירתו הנגדית של תורג'מן עלה שוב ושוב כי הנושא הכלכלי הוא שעמד בעוכריו של התובע והביא לסיום עבודתו. כפי שתיאר תורג'מן, המשרד היה אותה עת בתחילת דרכו, ונוהל על ידי שני עורכי דין צעירים יחסית; בשלב ראשון, ונוכח התרשמותם החיובית מהתובע בראיונות שנערכו עימו, הרשו לעצמם אפיק ותורג'מן "להיסחף" ולקחת על עצמם התחייבות להעסקתו, אך לאחר תשלום המשכורת של החודש הראשון ולקראת משכורת החודש השני, כאשר הבינו (הגם שאמורים היו להבין זאת מלכתחילה) כי המחלקה החדשה בראשותו לא תקום מהיום למחר; כי גם אם יביא לקוחות חדשים - יהא עליהם לשלם לו בגין כך תמורה נוספת (בין יתר הערותיו לטיוטת ההסכם ביקש התובע לקבל שליש - במקום 20% שצוינו בטיוטת ההסכם - מתיקים שיביא); וכי מעבר לתמורה החודשית המוסכמת תתווספנה להעסקתו עלויות נוספות (דוגמת תמורת חופשה והבראה, השתלמויות, החזרי הוצאות וכיו"ב - נושאים שהועלו על ידי התובע בבקשותיו לתיקון טיוטת ההסכם), החליטו שלא לקחת על עצמם את הסיכון הכלכלי שבהמשך העסקתו. לבעיה הכספית נלוותה כפי הנראה תחושתם של אפיק ותורג'מן כי העסקת התובע גוזלת מהם זמן רב מהצפוי, מעצם כך שהתובע - ובצדק מבחינתו - עמד על חתימת הסכם מסודר, שלח הערות לטיוטת ההסכם, שלח הודעות דוא"ל ותזכורות בהן ביקש את תיקון הסכום ששולם לו בגין החודש הראשון באופן שיתאים להסכמות בין הצדדים, וכיו"ב. לא שוכנענו כלל ועיקר כי רמתו המקצועית של התובע הייתה נמוכה כנטען, ולא הובאה כל ראיה לכך. הנתבעים הסתפקו בתצהירו של תורג'מן בו נכללו אמירות כוללניות בלבד בקשר לכך, ואף לא זימנו את לפידות למתן עדות הגם שעבדה עם התובע - כפי שאישר תורג'מן - באופן שוטף. תורג'מן בחקירתו הנגדית אמנם טען כי התובע יכול היה להזמינה כעדה מטעמו, אך לפידות נתבעה באופן אישי במסגרת הליך זה, ועד דיון ההוכחות לא נמסרה הודעה כי עזבה את המשרד, וממילא לא מצופה היה כי התובע הוא שיזמנה למתן עדות. לאמור לעיל נוסיף כי עדותו של התובע בפנינו הייתה מרשימה ורצינית; אף צורפו על ידו מאמרים משפטיים שכתב, מסמכים המלמדים כי סיים תואר שני בהצטיינות במשפט ציבורי באוניברסיטת תל אביב, ותעודה הממנה אותו כיו"ר ועדת ערר היינו לתפקיד מעין שיפוטי. הנתבעים לא הציגו כל ראיה שיש בה כדי לפגוע במוניטין המקצועי של התובע או בכישוריו, והסתפקו בטענות כוללניות וסתמיות שלא הוכחו כלל. בסיכומיהם טענו כי לא יכולים היו לצרף את "אגד המסמכים המראים על רמת כתיבתו הנמוכה של התובע" בשל "חיסיון עורך דין לקוח" (סעיף 2.2), אך מדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומים וממילא אינה מאפשרת התייחסות אליה. אף לא שוכנענו בדבר שאר הטענות שהועלו על ידי הנתבעים, לרבות הטענות בדבר "זלזול במערכת המשפט" על סמך הודעת דוא"ל פנימית בודדת (במסגרתה אכן הרשה לעצמו התובע להתבטא בחופשיות יתרה באופן בלתי מוצלח), בדבר "אגו מנופח", בדבר סירוב להתייצב לדיון מוקדם (לגביו אנו מקבלות את הסברו של התובע במלואו), בדבר בעייתיות ביחסיו מול המזכירה (שכלל לא הובאה למסירת עדות) או בדבר נטילת סמכויות לא לו. נהפוך הוא - ניתן היה להתרשם כי התובע השקיע זמן ומאמץ בהשתלבות במשרד, ואף ניסח את הודעות הדוא"ל לנתבעים באופן שנתן להם את הכבוד הראוי כבעלי המשרד ומנהליו, על אף הבדלי הגיל והוותק ביניהם; דוגמא טובה לכך הינה ההודעה שצוטטה בסעיף 32 לעיל - שלא מצאנו בה כלל ועיקר את אותה "חריגה מסמכות" שניסו הנתבעים לראות בה. גם הטענה כי התובע ביקש להציג עצמו כמנהל מחלקה בניגוד לנוהלי המשרד אינה מתקבלת על ידינו, שהרי במסמכים שהגיש התובע הוצג על ידי תורג'מן ואפיק בעצמם, כלפי כולי עלמא ובאופן מפורש, כ"מנהל מחלקת מיסים ומקרקעין". שוכנענו לפיכך כי התובע לא פוטר בשל השקפת עולמו, אלא כי עבודתו הופסקה לאחר שאפיק ותורג'מן החליטו שאין מבחינתם כדאיות כלכלית בהמשך העסקתו, וכי סיכויי הרווח הטמונים בהתקשרות עמו פחותים מהסיכון שבא לידי ביטוי בהתחייבותם לשלם לו שכר חודשי קבוע (וגבוה מבחינתם). נותר לבחון האם בפיטורים אלו - מסיבה זו ובדרך בה נעשו - נפלו פגמים משפטיים. נזכיר בהקשר זה כי הגם שטענתו המרכזית של התובע הייתה לפיטורים בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות, כלל בתביעתו טענות מפורשות גם בדבר פיטורים בחוסר תום לב, מתוך שיקולים זרים, תוך הפרת המצג להעסקה ארוכת טווח ותוך הפרת חובת השימוע. לאחר שקילת הטענות ההדדיות, אנו קובעות כי בפיטוריו של התובע נפלו פגמים מחמישה סוגים: ראשית, פוטר בלא שנמסרה לו עילת הפיטורים ואף תוך הסתרתה - במסגרת הליך זה - של סיבת הפיטורים האמיתית; שנית, פוטר בלא כל הליך של שימוע או מתן הזדמנות לשנות את כוונתם של הנתבעים לפטרו; שלישית, פוטר זמן קצר מאוד לאחר תחילת עבודתו, תוך הפרת המצג ההדדי הברור בדבר התקשרות ארוכת טווח, ורק בגלל שינוי דעתם של הנתבעים על כדאיותה הכלכלית של ההתקשרות; רביעית, פוטר תוך התעלמות מוחלטת ממשמעות ההחלטה על התובע עצמו - לאחר שהסתמך על עבודתו אצל הנתבעים לצורך שינוי משמעותי בחייו; חמישית, פוטר בחטף מהיום להיום, בלא לשקול כלל פרידה מסודרת שעשויה הייתה להקל על הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב. משמעותם של פגמים אלו הינה כי פיטוריו של התובע נעשו שלא כדין, ותוך הפרת מחויבותם של הנתבעים כלפיו לתום לב. להלן נרחיב על כל אחד מהפגמים. 45. ראשית, וכפי שכבר צוין לעיל, הטענה בדבר "חוסר התאמה כספי" עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של תורג'מן ופעם נוספת בסיכומי הנתבעים, אך לא צוינה בפני התובע במכתב הפיטורים או בהתכתבות שלאחר הפיטורים, ואף לא הועלתה בכתב ההגנה או בתצהירו של תורג'מן. הטענה עלתה כפי הנראה באופן ספונטאני ובלשון רפה בשיחת הפיטורים עצמה (כך לפי עדותו של התובע - אשר מסר כי נאמר לו על ידי תורג'מן כי "אתה יקר מדי בשבילנו, חשבנו שתרים מחלקה"), אך הנתבעים בחרו שלא להעלותה בפני התובע בצורה מסודרת טרם פיטוריו; שלא לפרט לגביה בהתכתבות שלאחר הפיטורים, על אף שהתובע ביקש במפורש לדעת מהי סיבת פיטוריו; ובמסגרת הליך זה העדיפו לייחס לתובע התנהלות לא תקינה ורמה מקצועית נמוכה, במקום לחשוף את סיבת הפיטורים האמיתית. כבר נקבע כי עצם הסתרתה של עילת הפיטורים מהווה, כשלעצמה, חוסר תום לב הפוגם באקט הפיטורים (ע"ע 1503/02 עופר יחיאלי - חברת השמירה בע"מ, פד"ע מ' 529 (2004); דב"ע מא/3-39 אליהו חג'ג' - איתם מינהל אזורי אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע יג' 74 (1981)). 46. שנית, וכפי שעולה בבירור מהפירוט העובדתי לעיל, התובע פוטר ללא התראה מוקדמת כלשהי, ללא שימוע, בלא הסבר ממשי, בלא שנערכו עמו שיחות מקדימות כלשהן, מבלי שניתן לו כל רמז לאי שביעות רצון כלשהי ממנו או מעבודתו או מההסדר הכספי עימו, ובלא ליתן לו כל הזדמנות לטעון כנגד הכוונה לפטרו או לנסות לשכנע את הנתבעים לחזור בהם מכוונתם. בכל הנוגע לדרך ביצוע הפיטורים אנו מקבלים במלואה את עדותו המהימנה של התובע, שלא נסתרה כלל ואף אושרה בחקירתו הנגדית של תורג'מן - אשר סיכם בתמצית כי "לא היה טעם לעשות ניסיונות נוספים, הבלגנו על המקרים ובסופו של יום קיבלנו החלטה. מייד לאחר שקיבלנו אותה, אמרנו לו באופן ישר, ישיר ומיידי" (עמ' 18). בכך אישר תורג'מן כי לא נערכו עם התובע שיחות מקדמיות כלשהן; כי לא נאמר לו דבר על אי שביעות רצון כלשהי אלא "הבלגנו על המקרים"; וכי לא נערך כל שימוע לתובע אלא מייד לאחר קבלת ההחלטה נמסר עליה לתובע באופן מוגמר וסופי. 47. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי "זכות השימוע היא זכות החלה במשפט ציבורי ואינה חלה באופן מלא במשפט הפרטי" (סעיף 9.1), אך כבר נקבע זה מכבר כי "זכות הטיעון היא זכות יסודית ובסיסית הקנויה לעובד במסגרת יחסי העבודה בינו לבין מעסיקו. זכות הטיעון עומדת לעובד במלוא הדרה כלפי המעסיק הפרטי, בה במידה שעומדת היא לו כלפי המעסיק הציבורי וכלפי המעסיק הדו מהותי" (ע"ע 415/06 דני מלכה - שופרסל בע"מ, מיום 15.7.07). עוד טענו הנתבעים כי "על פי דיני העבודה 90 הימים הראשונים הם תקופת ניסיון" ובמהלכה לא חלה חובת השימוע, אך לא מצאנו לטענות אלו כל בסיס בהלכה הפסוקה; נהפוך הוא - בפסיקה נקבע לא אחת כי מעביד מחויב במתן הזדמנות אמיתית בתום לב גם לעובד חדש בתקופת ניסיון, מבלי שניתן לפטרו תוך זמן קצר ללא סיבה נראית לעין (דב"ע נב/3-125 האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת - ארי בן שחר, פד"ע כה 3 (1992)). החובה במתן זכות טיעון קמה לפיכך החל מיום העבודה הראשון, ובנסיבות מסוימות עוד קודם לכן. 48. לחלופין טענו הנתבעים כי עצם ההתייעצות בין אפיק לתורג'מן בערבו של יום 30.11.09 - לאחר הודעת הפיטורים ולבקשת התובע - מהווה מיצוי של זכות השימוע, אך לא מצאנו כי התייעצות זו, לאחר דברים ספונטאניים שאמר התובע ללא הכנה מוקדמת ובלא שנמסרה לו כלל עילת הפיטורים, נעשתה בנפש חפצה ומגשימה את תכליתו של השימוע כפי שגובשה בפסיקה: "הלכה פסוקה היא, מימים ימימה, כי זכות הטיעון הנה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת האפשרות לסיום עבודתו של עובד... ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס" גרידא שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו..." (ע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 455 (2003)). הנתבעים מחויבים היו לפיכך להזמין את התובע באופן מסודר לשיחת שימוע, להסביר לו את הקשיים הכלכליים שהתגלו ואת חששותיהם, ולאפשר לו להתייחס לכך (ראו גם בע"ע 45385-11-10 ד"ר בוריס פרייב - אורט ישראל, מיום 31.7.11). לו היה התובע יודע כי הנתבעים מודאגים נוכח הדרישות הכספיות הנוספות שהעלה - ניתן להניח ברמת ודאות גבוהה כי היה חוזר בו מהן, שהרי כבר מדרך ניסוחן ברור כי לא ראה בהן תנאי בלתו אין. התובע גם יכול היה להציע הצעות להפחתת הסיכון הכספי (כפי שאכן ניסה לעשות לאחר שנמסר לו על פיטוריו), וכדוגמא - הפחתת השכר החודשי כנגד אחוז גבוה יותר מתיקים שיביא. 49. שלישית, מצאנו חוסר תום לב גם בעילת הפיטורים, שאינה נובעת מליקוי כלשהו בעבודתו של התובע אלא מחשש שאחז בנתבעים - סמוך מאוד לאחר תחילת ההתקשרות וכאשר הגיע מועד תשלומו של השכר עבור חודש העבודה השני - שמא לא יצליחו לעמוד מבחינה כלכלית בהתחייבות מול התובע, ו"מחשבה מחדש" האם סיכויי הרווח הנובעים מהעסקתו מצדיקים את הסיכון הנובע מגובה שכרו. בהקשר זה כבר נקבע כי "לא יכול להיות ספק כי הפעלת שיקול דעתו של מעביד פרטי לפטר את עובדיו צריכה להיעשות בתום לב ובהגינות" (ע"ע 1367/01 ראובן בישרי - שיק שיווק ייצוג וקידום מכירות בע"מ, מיום 2.2.04), וכי "משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים... על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828 (1980)). עוד נקבע, כי "אין זו דרך מקובלת שמעביד "ישריין" לעצמו את כוח העבודה של העובד, ורק אחר כך יברר האם העובד עומד בדרישות מקום העבודה... משניתנה לעובד תקופת ניסיון, על המעביד לקיימה בתום לב ובנאמנות" (דב"ע נג/3-40 חברת איסטרוניקס בע"מ - הדה גרפונקל, פד"ע כ"ה 456 (1993)). 50. לאור האמור, וגם אם לא הייתה כלפי התובע התחייבות לתקופת העסקה מינימאלית - מחויבים היו הנתבעים, מכוח חובת תום הלב ומכוח החובה הנגזרת ממנה כמפורט לעיל "לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה" - לנהוג כלפי התובע בהגינות, לא לנטוש את המטרה המשותפת זמן כה קצר לאחר תחילת הדרך, ולא להחליט חד צדדית כי הם חוזרים בהם מהמחויבויות שנטלו על עצמם כלפיו. עצם החלטת הנתבעים להזמין את התובע להצטרף למשרדם כוללת בחובה התחייבות ליתן לו הזדמנות אמיתית להוכיח את עצמו לרבות בנוגע לכדאיות הכלכלית של העסקתו, כאשר הזדמנות זו לא יכולה הייתה להתמצות בעבודה במשרדם משך פחות מחודשיים. קל וחומר, כאשר בטיוטת ההסכם הצהירו הנתבעים במפורש כי בכוונתם להעניק לתובע תקופת ניסיון בת שנה, לאחריה ייבחן המשך ההתקשרות; זהו מצג הדדי מפורש המעיד כי זמן סביר לבחינת ההתקשרות הינו שנה - וודאי לא 58 יום. 51. פגם רביעי בהחלטת הפיטורים נובע מכך שהנתבעים התעלמו כליל, בעת קבלת החלטת הפיטורים, משקילת מצבו של התובע - על אף שידעו כי מדובר בעורך דין ותיק אשר סגר את משרדו לצורך ההתקשרות עמם, ושינה את אורח חייו ונתיב הקריירה שלו כתוצאה מכך (על החובה לשקול שיקולים הנוגעים לעובד המפוטר ומצבו האישי ראו למשל את ע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למטבעות ולמדליות בע"מ - רחל כהן, פד"ע לט 71 (2003); ע"ע 1223/00 יוסף אסולין - פרוד תעשיות טקסטיל, מיום 11.6.02; ובהקשר אחר - ע"ע 209/10 ליבי וינברגר - אוניברסיטת בר אילן, מיום 6.12.12). הנתבעים לא ייחסו כל משקל להסתמכותו של התובע על מצגיהם ועל התחייבויותיהם כלפיו, וקיבלו החלטתם על סמך שיקוליהם הכלכליים הצרים - על אף שאמורים היו לבחון את המשמעויות הכלכליות ואפשרותם לעמוד בהן עוד טרם התקשרותם עם התובע, ולא אחריה. הנתבעים אף לא עשו כל מאמץ לבחון אפשרויות חלופיות כלשהן דוגמת הפחתה מוסכמת בשכרו החודשי של התובע, או הסכמה מולו כי יוותר על עלויות נוספות שעלולות היו להתלוות להעסקתו - וצוינו בתכתובות הדוא"ל מטעמו - דוגמת ביטוח מנהלים והשתלמויות. 52. הנתבעים אף התעלמו לחלוטין מהנזק האישי הכבד שייגרם בהכרח לתובע כתוצאה מפיטוריו בדרך ובמועד בו פוטר - נזק שבא לידי ביטוי מבחינה כלכלית, תעסוקתית, משפחתית ונפשית. הנתבעים לא יכולים היו לקבל החלטתם בלא לקחת בחשבון את הפגיעה בשמו הטוב ובמעמדו המקצועי של התובע כתוצאה מפיטורים בכלל, ולאחר תקופת עבודה כה קצרה בפרט; את הקושי המעשי מבחינתו למצוא עבודה חדשה או לחלופין לחזור ולפתוח משרד עצמאי בטייבה זמן כה קצר לאחר שסגר אותו, בהתחשב גם בקשיים - שלא ניתן להתעלם מהם - הנובעים מגילו ומוצאו; וגם את הפגיעה הקשה בכבודו של התובע. תורג'מן הוא שהעיד על החשיבות הרבה שייחס התובע לפרסום דבר עבודתו במשרדם של הנתבעים בקרב הקהילה אליה הוא משתייך או המגזר הערבי בכללותו, עד כדי הבעת רצון לפעול משפטית כנגד "טוקבקים עליו שלא מאמינים שהוא מנהל מחלקה אצלנו". בהכירם את החשיבות שייחס לכך התובע, ובידעם כי מדובר בעורך דין ותיק ובעל שם וניסיון, היה על הנתבעים להבין כי פיטורים לאלתר לאחר פחות מחודשיים יפגעו קשות בכבודו של התובע, בשמו הטוב ובמעמדו, ויגרמו לו לעוגמת נפש מרובה. 53. חמישית, הנתבעים כלל לא עשו מאמץ להפחית את עוצמת הפגיעה בתובע כתוצאה מפיטוריו, אלא הגדילו אותה מעצם כך שעמדו על כך שפיטוריו יהיו לאלתר וללא פרידה מכובדת (על החובה לאפשר פרידה כאמור, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לעשות כן, ראו את ע"ע 575/06 דן בן צבי - אלדר שני טכנולוגיות, מיום 29.5.08). בהתחשב בנסיבות הפסקת עבודתו של התובע - בשל מחשבה מחדש על הכדאיות הכלכלית בהעסקתו - לא הייתה כל מניעה כי הנתבעים יתנו לתובע הודעה מוקדמת, ויתאמו יחד עמו הודעה משותפת על סיום ההתקשרות אשר תבהיר כי הפיטורים נובעים מארגון מחדש וללא כל קשר למקצועיותו של התובע, באופן שיצמצם את הפגיעה בו. גם אם החובה לאפשר פרידה מכובדת מתעצמת דרך כלל ככל שתקופת העבודה ארוכה יותר, בנסיבותיו של מקרה זה שוכנענו כי הינה חלה על אף תקופת העבודה הקצרה, בהתחשב בנסיבותיה המיוחדות של ההתקשרות כפי שפורטו בהרחבה לעיל. 54. כסיכום - הנתבעים קיבלו החלטה להעסיק את התובע במשרדם, תוך מצג מפורש בדבר העסקה ארוכת טווח, ובדבר מתן הזדמנות לבניית מחלקה חדשה משך שנה. פיטוריו לאלתר, זמן כה קצר לאחר שהחל עבודתו, מהווה בהכרח פגיעה קשה במוניטין של כל עורך דין - קל וחומר עו"ד ותיק, שהיה בעל משרד עצמאי משך שנים רבות, ועשה צעד משמעותי של עזיבת עירו (מבחינה מקצועית), משרדו ולקוחותיו ומעבר למשרד מסחרי תל-אביבי. בהתחשב בכך, הנתבעים לא יכולים היו להחליט על פיטוריו של התובע בלא לשוחח עימו טרם לכן, בלא לאפשר לו להגן על עצמו טרם שתתקבל החלטה, בלא לאפשר לו לשפר את הטעון שיפור (גם אם הטעון שיפור היה כלכלי), בלא סיבה ממשית (מלבד שקילה מחדש של אפשרויותיהם הכלכליות - אותן אמורים היו לבדוק היטב טרם תחילת העסקתו), בלא לאפשר לו הזדמנות להוכיח את עצמו, בלא לאפשר לו פרידה מכובדת ומסודרת, וכל זאת תוך התעלמות מוחלטת מהשלכותיה הקשות של החלטתם על פרנסתו, כבודו, הקריירה המקצועית שלו ושמו הטוב. הנתבעים המשיכו את חוסר תום הלב בסירובם למסור לתובע את סיבת הפיטורים, ובהסתרתה גם במסגרת הליך זה. הסעד הראוי 55. התובע העיד כי פיטוריו - זמן כה קצר לאחר שערך שינוי אישי ומקצועי משמעותי, ותוך פגיעה קשה במוניטין שצבר - הקשו עליו במציאת פרנסה, בפרט בהתחשב בגילו ומוצאו. לאור זאת לא הצליח למצוא עבודה חלופית הולמת כשכיר למרות מאמצים רבים (ת/24), ולכן "חזרתי להפעיל את המשרד העצמאי שלי מנקודת האפס" (סעיף 131 לתצהירו). התובע צירף את נתוני הכנסתו בשנת 2010 (ת/20-ת/21) וכן דו"ח רווח והפסד לשנה זו (ת/19), המלמד כי הרווח לפני מס בשנה זו עמד על 35,270 ₪ בלבד (אך לא צירף נתונים בדבר רווחיו בתקופה שטרם הצטרפותו למשרד). התובע הדגיש בנוסף לכך כי "עד היום הנני נושא תחושה של עלבון והשפלה מהתנהגות הנתבעים כלפי" (סעיף 152 לתצהירו) - והתרשמנו כי אכן כך הדבר. 56. תורג'מן טען בחקירתו כי לא ציפו בעת פיטוריו של התובע כי ייגרם לו נזק, שכן "תיקי המס שלו היו פתוחים... הוא החליט שהוא עושה הסבה ומצמצם את הפעילות המשרדית שלו וגם היום הוא עסוק יותר בעבודת דוקטורט. הוא לא עזב שום דבר לטובת הצטרפות אלינו, הוא ביקש ושכנע אותנו שכדאי לנו לצרפו. לא חשבנו מלכתחילה על עו"ד כה ותיק ולא גרמנו לו לשנות שום דבר" (עמ' 21). כפי שעולה מהכרעותינו לעיל, טענה זו של הנתבעים אינה מקובלת עלינו ולטעמנו מחויבים היו לצפות כי לתובע ייגרם נזק משמעותי כתוצאה מפיטוריו בדרך ובמועד בה נעשו. 57. בבוא בית הדין לשקול את שיעור הפיצוי הראוי בנסיבות של פיטורים שלא כדין, עליו לבצע שקלול של "כלל הנסיבות, לרבות חומרת הפגם שנפל במעשה הפיטורים; הנזק הממוני כתוצאה מאיבוד מקור הפרנסה, ככל שרלוונטי (ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ - זיוית פניבלוב, מיום 29.1.09); הנסיבות האישיות, לרבות ותק במקום העבודה; והפגיעה בכבוד העובד כאדם כתוצאה מהדרך בה בוצעו פיטוריו (פסק דינה של השופטת רונית רוזנפלד בע"ע 666/09 מולי אורן - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, מיום 1.4.02" (ע"ע 21781-10-10 לולו ראשד - הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה גבעות אלונים, מיום 13.7.12; כן ראו את ע"ע 44309-05-11 שירי להב - מדינת ישראל, מיום 22.1.13; פסק דינה של השופטת לאה גליקסמן בעב' (ת"א) 12233/08 יוסף קטן - החברה לניהול בית כלל בע"מ, מיום 28.3.13). 58. בנסיבותיו של מקרה זה, לאחר שקילת כלל הנסיבות, אנו קובעים כי את הנזק הממוני שנגרם לתובע יש להעריך בשווה ערך לחמישה חודשי שכר (לפי התעריף של 12,000 ₪ לחודש כפי שהציע התובע בהגינותו - כאשר הנתבעים כלל לא הציגו כל ראיה בדבר גובה השכר החלופי שהיה התובע מקבל כעובד שכיר), היינו סך כולל של 60,000 ₪ (כערכו בסיום תקופת העבודה). בנוסף לכך זכאי התובע לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, לרבות עוגמת הנפש שנגרמה לו והפגיעה בכבודו, בסך של 25,000 ₪ (בערכם כיום). בקבענו את גובה הפיצוי כמפורט לעיל לקחנו בחשבון מחד את תקופת עבודתו הקצרה של התובע, ומאידך - את היקף הפגמים שנפלו בפיטורים, את חומרתם, ואת האדישות המוחלטת שהפגינו הנתבעים כלפי משמעויותיה הקשות של החלטתם על התובע. נעיר כי הנתבעים לא התייחסו לשאלה האם הנתבע 4 הינו אישיות משפטית והגישו הגנה אחת ומשותפת ביחס לארבעת הנתבעים; משכך, החיוב יהא כלפי ארבעת הנתבעים יחד ולחוד. 59. הנתבעים העלו טענה חלופית, ולפיה ככל שייקבע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים בניגוד לעמדתם, וככל שייקבע כי טיוטת ההסכם מחייבת - אזי יש להחיל את חובת השיפוי הקבועה בסעיף 2.1 לטיוטא (סעיף 3(ד) לעיל). עם זאת, הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו מה היה שיעור השתכרותו של התובע במשרדם ככל שהיה מועסק מבחינה פורמאלית כעובד שכיר, וממילא לא הוכיחו כי יש לחשב את זכויותיו של התובע על סמך שכר חלופי כלשהו, או כי מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה ומאפשרים קיזוז (ע"ע 110/10 רפי רופא - מרקם סוכנות לביטוח בע"מ, מיום 22.12.11). מעבר לצורך נציין כי לפי שיעור השכר החלופי לו טען התובע - 12,000 ₪ - אין מדובר בפער ניכר בהתאם להלכה הפסוקה, ואף לא שוכנענו כי התובע הוא שביקש את העסקתו כ"קבלן" או כי מתקיימות במקרה זה נסיבות של חוסר תום לב קיצוני מצד המועסק. סיכום 60. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעים בתקופה הרלוונטית. נפלו פגמים בפיטוריו של התובע, הן מבחינה מהותית והן מבחינה פרוצדוראלית. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע פיצוי בגין דרך פיטוריו, בסך של 60,000 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.12.09 ועד התשלום בפועל, ובנוסף לכך סך של 25,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. כן ישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות התובע בגין ההליך בסך של 9,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. שכיריםפיטוריםעורך דין