פגיעה בפרנסה בעקבות כתבה בטלויזיה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פגיעה בפרנסה בעקבות כתבה בטלויזיה: א. מהות התובענה זו תביעה כספית לתשלום פיצוי בסך 10,592,337 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעים, לטענתם, כתוצאה מהתנהלות הנתבע והחלטותיו בעקבות כתבה ששודרה בטלוויזיה אודות שימוש שנעשה בבריכות לגידול דגים, בחומר חיטוי שנאסר לשימוש בישראל מחשש שהוא מסרטן. ב. עובדות רלבנטיות התובעת 1 הנה אגודה שיתופית, אשר בה חברים מושבים וקיבוצים (התובעים 33-2) העוסקים בגידול דגי בריכות (למען נוחות הדיון יכונו להלן התובעים 33-1: "התובעים"). הנתבע הינו רשות מינהלית האחראית, בין היתר, על מערכת הבריאות בישראל ועל בריאותם של תושבי המדינה. כמו כן מפקח הנתבע על ייצור מוצרי המזון במדינה. בתאריך 19.11.03 שודרה בערוץ השני של הטלוויזיה כתבה אודות שימוש שנעשה בבריכות הדגים של קיבוץ נווה איתן (התובע מס' 9), בחומר "מלכיט גרין" ("ירקרון"), אשר שימש במשך שנים רבות בתהליך הייצור של דגי הבריכות, עד שנאסר לשימוש בישראל עקב חשש שהחומר מסרטן. כנטען בכתב התביעה, כבר בערבו של אותו יום הודיע משרד החקלאות על הטלת סגר על בריכות הדגים של קיבוץ נווה איתן ועל קיומה של בדיקה בנושא. למחרת שידור הכתבה, בתאריך 20.11.03 הופץ לגורמים שונים מכתבו של מנהל היחידה הוטרינרית אצל הנתבע, ד"ר זינגר (נספח ג' ל-ת/7), בו צוין, בין היתר, שהחומר "מלכיט גרין" הוצא משימוש כחומר חיטוי בבריכות דגים, לאחר שהוכח כחומר מסרטן. כמו כן צוין במכתב שלא קיימת סכנה בריאותית מיידית כתוצאה מאכילת דגים שטופלו בחומר הנ"ל וכי שירותי המזון נטלו דגימות של דגי בריכות לבדיקות מעבדה, ולאחר קבלת תוצאותיה יוחלט, יחד עם משרד החקלאות, על המשך הטיפול בנושא. בתאריך 24.11.03 קיבל הנתבע תוצאות מבדיקה מדגמית של דגים המשווקים ע"י חברת "תנובה", בה נתגלו שרידים של החומר "מלכיט גרין" (נספח ד' ל-ת/7). סמוך לאחר קבלת תוצאות הבדיקה, פרסם הנתבע הודעה לעיתונות (נספח 13 ל-נ/9) לפיה חל איסור מוחלט לצרוך דגי בריכות, עקב הימצאות חומרי חיטוי מסרטנים בבריכות גידול הדגים. כמו כן, הורה הנתבע על הסרתם של דגי הבריכות מהמדפים בנקודות המכירה ועל השמדתם (להלן גם: "החלטת הנתבע הראשונה"). לטענת התובעים, כתוצאה מהחלטת הנתבע הופסקה לחלוטין מכירת דגי הבריכות בישראל כבר במהלך יום 24.11.03. כמו כן, הורדו דגי הבריכות מהמדפים ברשתות השיווק, והושמדו. מוסיפים התובעים וטוענים שעוד באותו היום הם פנו לנציגי הנתבע והתריעו בפניהם על כך שההודעה שפורסמה פוגעת פגיעה בלתי מוצדקת בכל ענף גידול דגי הבריכות, וגורמת נזק חמור למגדלי הבריכות בארץ. בתאריך 25.11.03 התקבלה החלטה משותפת של משרדי הבריאות והחקלאות, לפיה ההגבלה על שיווק ומכירת דגי בריכות תצומצם, ותיאסר מכירת דגים רק מבריכות שבהן נמצאה כמות אסורה של "מלכיט גרין" (נספח ו' ל-ת/7, להלן: "ההחלטה השניה המשותפת"). לטענת התובעים, החלטת הנתבע הראשונה לפרסם הודעה בדבר איסור מכירה וצריכה של דגי בריכות ולהורות על השמדתם, לקתה בחוסר סבירות קיצונית והתקבלה מבלי שהיתה בפניו תשתית עובדתית מתאימה. כמו כן הם טוענים שהנתבע התרשל כלפיהם ופעל בחוסר תום לב ובחוסר הגינות. כתוצאה מהתנהלות הנתבע, נגרמו לתובעים, לטענתם, נזקים כבדים בגין השמדת הדגים, גידול בעלויות ייצור, ירידת מחירים והוצאות למימון קמפיין ציבורי לטיפול במשבר. מכאן התביעה, שהוגשה לבית המשפט בתאריך 16.11.06. בכתב ההגנה שהוגש מטעמו גורס הנתבע שהחל מתאריך 30.4.03 חל איסור מוחלט על מכירה של החומר "מלכיט גרין" ועל השימוש בו, וכן חל איסור על שיווק דגים המכילים את החומר מעבר לרמה מירבית שנקבעה. כן נטען כי בתאריך 20.11.03, למחרת שידור הכתבה בטלוויזיה, ערך הנתבע בדיקות מדגמיות אקראיות בדגים במחסן של חברת "תנובה" שהינה משווקת גדולה של דגי בריכות. תוצאות הבדיקות התקבלו בתאריך 24.11.03 ומהן עלה שקיימות בחלק מהדגים שאריות של החומר "מלכיט גרין" מעל הרמות המירביות המותרות. בנסיבות אלה הוחלט, כצעד בטחון, על הסרה מיידית מהמדפים של דגי בריכות מסוגים מסוימים ועל איסור השיווק שלהם. הנתבע טוען שקיבל את ההחלטה הנ"ל בהתאם למידע שהיה בידיו באותה עת, בתום לב ומשיקולים ענייניים ומקצועיים, במטרה להגן על בריאות הציבור. התיק הועבר להרכב זה בתאריך 10.1.11 ונקבע לשמיעת ראיות לתאריך 13.11.11. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: האם חב הנתבע ברשלנות כלפי התובעים? מה גובה הנזק? ד. האם חב הנתבע ברשלנות כלפי התובעים? 1. המתווה הנורמטיבי כידוע, כתנאי לקיומה של חבות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, יש להוכיח קיומם של מספר מרכיבים: חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, אשר נחלקת לחובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית"; הפרת חובת הזהירות על ידי סטייה מסטנדרט התנהגות סביר; קיומו של נזק וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין קרות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112). באשר לחיוב המדינה בנזיקין, נפסק ב-ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ ( ב-29.6.08): "כלל הוא, כי רשויות המינהל, ככל אדם או תאגיד אחר, עשויות לחוב בנזיקין בשל פעילותן ואינן נהנות ככלל מחסינות מוגדרת ומוחלטת מפני תביעות בעילה של רשלנות [...]. מאפייניה הייחודיים של הרשות, ככל שאלו באים לידי ביטוי בנסיבות המקרה הבא לפני בית המשפט, הינם בעלי משקל לעניין שיקולי המדיניות התוחמים וגודרים את היקפה של חובת הזהירות, כפי שצוין לעיל. בעניין שתיל, עמד השופט לוי על חלק מהשיקולים ביחס לאחריות המדינה בנזיקין, היפים גם לענייננו: "נשקלים, מן העבר האחד, ההכרה בתפקידה של המדינה בקידום טובתם של אזרחיה, הרצון להניאה מפני הפעלה מופרזת של הכוח הרב המסור בידיה, ודרבונה לקבל החלטות מושכלות. מן העבר האחר, נלקחים בחשבון החשש מפני הרתעת יתר של גורמי השלטון ופגיעה בכושרם לפעול על-פי שיקולים שממין הענין ...; פגיעה בגורמים אחרים, שאינם המזיק הספציפי ...; השלמה עם סיכונים מסוימים, כלליים, להם חשוף האזרח בחברה המודרנית כתוצאה מפעילות שלטונית ...; החשש מפני סיכול תוצאותיה של הפעילות השלטונית ..., וחשש מפני הטלת עומס כבד מדי על גורמי השלטון, על המערכת המשפטית הנדרשת לבחון את פעולותיהם... הרשימה, כמובן, אינה סגורה" (שם, בסע' 31). בנוסף, ניתן משקל, בהקשר של פעולת הרשות, לאופי הסמכות הנתונה לרשות. קרי, האם נתונה לה סמכות פיקוח גרידא או שמא שליטה באירועים שגרמו לנזק. כן ניתן משקל להיקף שיקול-הדעת שהפעילה הרשות [...]". יפים לעניין זה גם הדברים האמורים ב-ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל ( ב-27.8.2012): "משהגענו לשערו של הדיון בנושא זה, נקדים ונזכיר מושכלות יסוד, לפיהן גם המדינה (וכמוה - הרשות המקומית), בהפעלת סמכויותיהן השלטוניות, עלולות לחוב ברשלנות, עקב התנהלות המפירה את חובות הזהירות שלהן [...]. גם אמות המידה להכרעה בשאלת התקיימות יסודות העוולה הנזיקית אינן משתנות, כאשר הרשלנות באה מצידה של רשות מינהלית: "הרשלנות "הפקידותית" או "הביורוקרטית" צריכה להיבחן על-פי אותן אמות מידה כמו הרשלנות "הרפואית" או "ההנדסית" או האחרת" (ראו: פרשת גורדון, עמוד 115). בשנים האחרונות עדים אנו למגמה, בגדרה נוטה הפסיקה להרחיב בקביעת אחריותה של המדינה בנזיקין, וזאת גם במקום בו לקחה המדינה חלק סביל יותר בהתרחשויות (לדוגמה - כמפקחת), ולא יצרה את הנזק בצורה ישירה [...]. "התרשלות" בהקשרה הנזיקי הינה, כאמור, התנהגות בלתי-סבירה. רכיב חוסר-הסבירות נבחן אל מול סטנדרט "האדם הסביר והנבון" המוזכר בסעיף 35 לפקודה, ובהקשרה של הרשות המינהלית - הרי שמדובר ברשות סבירה. במסגרת בחינת ההתרשלות יש לבחון, ראשית, האם בכוחו של "האדם הסביר" לצפות את הסיכון שהקימה התנהגותו, ושנית, האם "האדם הסביר" היה נמנע מיצירתו של הסיכון, נוכח הצפיות לנזק ובהתחשב בעלויות מניעתו". בשלב הראשון אם כן, יש לבחון האם מתקיימת במקרה דנן חובת זהירות מושגית מצד הנתבע כלפי התובעים; לשם כך יש לבדוק קיומם של יחסי קירבה או "רעות" בין סוג המזיקים שאליו משתייך הנתבע לבין סוג הניזוקים שאליו משתייכים התובעים לעניין סוג הפעולות שאליו משתייכות פעולות המזיק ולעניין סוגי הנזקים שפעולות אלו עלולות לגרום. בדיקה זו נעשית עפ"י מבחן הצפיות, קרי, האם אדם סביר היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. הכלל הוא כי בהיעדר שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים את צמצום היקף האחריות, אזי האפשרות לצפות את הנזק במישור הפיזי מחייבת לצפותו מבחינה נורמטיבית. באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, הרי שזו נקבעת אף היא עפ"י מבחן הצפיות, כאשר השאלה היא, האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק הספציפי שהתרחש, ואם התשובה על כך היא בחיוב, - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. אופן החלת מבחן הצפיות ביחס לרשות מנהלית, נדון ב-ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל ( ב-19.3.07), כדלקמן: "באשר ליסוד הצפיות, אף כי כל מקרה נבחן על-פי נסיבותיו, הרי משמדובר ברשות מנהלית הפועלת על יסוד סמכותה הסטטוטורית, ניתן לנסח קביעה כללית יותר, המכירה בקיומה של זיקה בין הסמכות לבין יסוד זה. לאור זיקה זו, חזקה על רשות מנהלית כי היא צופה ששימוש לקוי בסמכות המוקנית לה על-פי דין יגרום לנזק מן הסוג הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי כזה. זאת, אף אם ההסמכה שבחוק אינה נוקבת בפרטי-פרטיה של הסמכות". 2. יישום הדין בענייננו אליבא דגרסת הנתבע, הוא פעל במקרה דנן מכוח סמכותו הסטטוטורית המעוגנת בסעיף 7 לפקודת בריאות העם (מזון) (נוסח חדש), התשמ"ג-1983, שזו לשונו: "רופא ממשלתי, שמצא כי מזון המוצג למכירה עלול להזיק לבריאות אדם או שאינו ראוי למאכל אדם, מחמת רקב, הזדהמות או כל סיבה אחרת, רשאי לפסול מזון כזה ולצוות על השמדתו, או למנוע באופן אחר את השימוש בו למאכל". לפיכך, חזקה על הנתבע כי הוא יכול וצריך לצפות ששימוש לקוי בסמכות המוקנית לו על-פי דין, עלול לגרום לנזק הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי בסמכות. לפיכך מתבקשת הקביעה לפיה הנתבע חב חובת זהירות מושגית כלפי התובעים. כמו כן יכול וצריך היה הנתבע לצפות שהחלטה בדבר איסור שיווק של דגי בריכות והסרתם ממדפי רשתות השיווק, עלולה להסב נזק כספי לתובעים. כפועל יוצא מכך, חב הנתבע גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. לגבי רכיב הפרת חובת הזהירות, השאלה הניצבת במוקד הדיון הינה האם משרד הבריאות סטה בנסיבות המקרה שלפנינו מסטנדרט ההתנהגות של רשות סבירה. ב-ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל ( ב-17.1.05), קבע בית המשפט העליון: "סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר. כפי שנקבע לא אחת, הסבירות בהקשר זה היא מושג נורמטיבי, הנקבעת על-ידי איתור השיקולים הרלבנטיים ואיזון ביניהם על-פי משקלם (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט, פ"ד מז (5) 31, 85; ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498, 506; (להלן - פרשת חמד)). הסבירות בעוולת הרשלנות היא מושג אובייקטיבי, הנקבעת על סמך אמות מידה אובייקטיביות. על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126). על אמצעי הזהירות לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 78; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז (4) 289, 312). השאלה היא אלו אמצעי זהירות יש לנקוט במסגרת הנסיבות הספציפיות (פרשת חמד, בעמוד 507). בהקשר זה יצוין, שבחינת פעולות הנתבע תיעשה לאור הנתונים והמידע שהיו בידיו בעת קבלת ההחלטה, כפי שנפסק ב-ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, (פ"ד נח (2) 498): "השאלה אינה כיצד היה אדם סביר שאינו חשוף לנסיבות המיוחדות של המקרה מתנהג; השאלה הינה כיצד היה האדם הסביר הנתון במצבו של המזיק מתנהג. גם אם בחינת סבירות ההתנהגות נעשית, מטבע הדברים, לאחר זמן, המטרה הינה לבחון את סבירות ההתנהגות בעת התרחשותה, על-פי הידוע אותה עת. הבדיקה אינה בראייה של חוכמה לאחר מעשה [...] הבדיקה היא בראייה של חוכמה בעת המעשה". כאמור, לטענת התובעים, החלטת הנתבע מיום 24.11.03 לפרסם הודעה לציבור לפיה חל איסור מוחלט לצרוך דגי בריכות ו/או למכור אותם וכן להסירם מהמדפים בנקודות המכירה ולהשמידם, לקתה בחוסר סבירות קיצונית וללא בדיקה מתאימה של הנתונים. לעמדתם לקתה ההחלטה גם בחוסר מידתיות ובחוסר יחסיות בין הסכנה לבין פעולת המנע שננקטה. לצורך בחינת סבירות ההחלטה של הנתבע, תיסקר להלן השתלשלות העניינים שהובילה לקבלתה, כעולה ממארג הראיות שנפרשו בפני בית המשפט, והמסקנות העולות ממנה. בפתח הדברים יובהר, שנקודת המוצא לדיון הינה שהחל מתאריך 30.4.03 חל איסור מוחלט לעשות שימוש בחומר "מלכיט גרין" בתהליך הגידול של דגי בריכות (ר' סע' 2.9 לסיכומי התובעים; סע' 8 לסיכומי הנתבע). עם זאת, כפי שהעיד בתצהירו ד"ר הרברט זינגר ששימש בתקופה הרלבנטית לתביעה כמנהל היחידה הוטרינרית של הנתבע, מאחר שנלקחה בחשבון העובדה שנוכח השימוש בחומר בעבר, ייתכן שמצויות עדיין שאריות שלו בקרקעית הבריכות, נקבעה רמה מירבית של 10 ppb המותרת בדגי מאכל [סע' 8 ל-נ/9 ונספח 2 לו, בהתאם ל-תקנות מחלות בעלי חיים (מניעת שאריות ביולוגיות), תש"ס-2000]. עוד יודגש, שאין מחלוקת בין הצדדים על העובדה שבכתבה ששודרה בערוץ 2 בתאריך 19.11.03, דווח על שימוש הנעשה בחומר "מלכיט גרין", רק ביחס לבריכות גידול הדגים שבקיבוץ נווה איתן (התובע 9). ד"ר זינגר העיד בתצהירו, שבתאריך 20.11.03, למחרת שידור הכתבה בערוץ 2, ערכו פקחי משרד החקלאות בדיקות להימצאות שאריות של החומר "מלכיט גרין" בבריכות הגידול של התובע 9, והבדיקה העלתה כי ב-12 מתוך 20 בריכות נמצאו שאריות של החומר הנ"ל מעל לרמה המירבית המותרת (נספח 3 ל-נ/9). בעקבות ממצאי הבדיקה, הטיל הנתבע סגר על בריכות התובע 9 ונאסר שיווקם של דגים מבריכות אלו (נספחים 6-4 ל-נ/9). במקביל, ביצע הנתבע בתאריך 20.11.03 בדיקות מדגמיות בדגים במחסן של חברת "תנובה" הנחשבת משווקת גדולה של דגי בריכות. תוצאות הבדיקות התקבלו ב-24.11.03 והעלו שקיימות שאריות של החומר "מלכיט גרין" מעל הרמה המירבית המותרת, ב-9 מתוך 19 דגים (נספח 7 ל-נ/9). לעדותו של ד"ר זינגר בתצהירו, לא ניתן היה לדעת באותו שלב מאילו בריכות ספציפיות הגיעו הדגים במחסן תנובה (נספחים 12-8 ל-נ/9). בנסיבות אלה, לאחר קיום התייעצויות, הוחלט שאין מנוס אלא להורות על איסור שיווק של דגי בריכות למאכל. בחקירתו בבית המשפט אישר ד"ר זינגר שלא היתה סכנה מיידית לבריאות הציבור כתוצאה מאכילת דגי הבריכות (עמ' 68 שורות 14-12). גם במכתבו מיום 20.11.03 אל דובר משרד הבריאות (נספח ג' ל-ת/7) צוין, בין היתר, כי: "...לא קיימת סכנה בריאותית מידית כתוצאה מאכילת דגים שטופלו בחומר זה" (החומר "מלכיט גרין" - ד.פ.). כמו כן, אישר ד"ר זינגר שבבדיקה נוספת שנערכה בבריכות בהן נמצאו שאריות של "מלכיט גרין", התברר שאין שאריות כאלה (עמ' 71 שורות 3-1). ד"ר עודד ניר שימש כמנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות בתקופה הרלבנטית לתביעה. בחקירתו בבית המשפט אישר את הפרסומים באמצעי התקשורת מתאריכים 24.11.03 ו-25.11.03 (ת/1, ת/2), המצטטים את הביקורת שנמתחה על ידו בזמן אמת ביחס להתנהלות משרד הבריאות. לעדותו (עמ' 15 שורות 5-1): "ת: ... ההורדה של הדגים מהמדפים נעשתה ללא התייעצות איתנו ורק לאחר שהתייעצו איתנו, למעשה החזירו אותם למדפים עם מגבלות כאלה ואחרות. בעיקרון לא נראה לי אז שהיה מוצדק לעשות צעד כזה, בגלל שמצאו שאריות של מלכיט גרין במדגם, שהיה מדגם שלא היה אקראי, לא היה מייצג, היה בניגוד לבדיקות שמשרד החקלאות ביצע במסגרת סקר שהוא עשה בתקופה שקדמה לו". בהמשך העיד ד"ר ניר שבבדיקות סקר מדגמיות שנערכו על ידי השירותים הוטרינריים מספר חודשים לפני האירוע נשוא התביעה דנן, נמצא שבשתי דגימות או שלוש מתוך שלושים, היו שאריות של "מלכיט גרין", ושעל-פי הסקר ניתן היה לזהות את הבריכות הספציפיות בהן נתגלו שאריות (עמ' 15 שורות 23-10). לעדותו של ד"ר ניר, תוצאות הסקר העידו על חוסר המידתיות של פעולת הנתבע (עמ' 16 שורה 10). יש לציין, שבמכתבו של ד"ר זינגר מיום 20.11.03 (נספח ג' ל-ת/7) צוין כי: "לאחר קבלת תוצאות בדיקת המעבדה יוחלט יחד עם השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות על המשך הטיפול בנושא". למרות זאת, ד"ר זינגר העיד בחקירתו בבית המשפט שבתאריך 24.11.03 הוא הודיע לד"ר ניל"י שהיה המקביל שלו בשירותים הוטרינריים במשרד החקלאות, על תוצאות המעבדה החיוביות שהתקבלו, אולם לא היתה תגובה מצד השירותים הוטרינריים האם יש או אין התנגדות להסרת הדגים ולאיסור שיווקם (עמ' 75 שורות 9-7; עמ' 78 שורות 8-5; עמ' 79 שורה 32). לעדותו (עמ' 80 שורות 13-8): "ת: האדם הראשון שהודעתי לו על התוצאות החיוביות היה ד"ר נילי, עוד לפני שדיברתי עם מנהל שירות המזון והתזונה, לפני כולם . .. ש: האם נכון שלא התייעצת איתו מהי ההחלטה שצריך לקבל בקשר עם תוצאות הבדיקה? ת: ד"ר נילי, אם היה לו משהו לומר, הוא יכול היה לומר לי בטלפון ברגע ששוחחנו. הוא לא אמר לי שום דבר. כנראה שהוא חיכה לשוחח עם ד"ר ניר לומר לו מה קרה. ד"ר ניר לא היה במשרד. בינתיים הועדה של משרד הבריאות התכנסה והחליטה את שהחליטה...". ד"ר ניל"י לא זומן למתן עדות בבית המשפט. בהמשך העיד ד"ר זינגר שהיו מספיק אנשים מקצועיים ממשרד הבריאות שהיו יכולים לקבל את ההחלטה (עמ' 80 שורות 19-18). כמו כן העיד ד"ר זינגר שלא ידע על קיומן של בדיקות הסקר שבוצעו על ידי השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (עמ' 76 שורה 1; עמ' 82 שורות 25-23). ד"ר ניר העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ' 16 שורות 29-27): "ת: היחסים שלנו בתקופה ההיא עם משרד הבריאות היו במורדות ועליות, היו תקופות של שיתוף פעולה והיו תקופות, כמו למשל תקופת מלכיט הגרין שהתפוצצה, אז בודאי שלא היה רצון מיוחד של שני הצדדים לשתף פעולה...". לתצהירו של מר יואב חורין, ששימש בתקופה הרלבנטית לתביעה כמזכיר התובעת 1, צורף מסמך סיכום מתאריך 25.11.03 בין משרדי הבריאות והחקלאות (נספח ו' ל-ת/7), אשר בסעיף 2 לו צוין: "על סמך תוצאות סקר שנערך ע"י משרד החקלאות סביר שהחריגה שנמצאה בבדיקות שבוצעו על פי דרישת משרד הבריאות אינן מייצגות". כשנשאל על כך ד"ר זינגר בחקירתו בבית המשפט, השיב שלדעתו החלטת הנתבע לא היתה צריכה להיות שונה, למרות שהבדיקות שנערכו אינן מייצגות (עמ' 81 שורות 18-15). מר חורין העיד בחקירתו בבית המשפט שעל-פי תוצאות הבדיקה שערך הנתבע בדגים במחסן חברת "תנובה" (נספח 7 ל-נ/9), החריגות מהרמה המירבית המותרת של החומר "מלכיט גרין" נמצאו רק בדג "אמנון ורוד" הקרוי גם "אדמונית". לעדותו, דג האדמונית מהווה 3% בלבד מהדגים שמשווקים מבריכות התובעים (עמ' 30 שורות 17-16). מר אמיתי גבע, המשמש כמדריך דגה במחוזי במשרד החקלאות, העיד בחקירתו בבית המשפט שהדגים אמנון ואדמונית גדלים בדרך כלל בבריכות נפרדות בגלל הרגישויות השונות בתכונותיהם (עמ' 5 שורות 16-15). ד"ר זינגר העיד בחקירתו בבית המשפט: "אני יודע שאמנון ורוד לא חי לבד בבריכות ולכן רצינו לדעת מה קורה עם כל הדגים. אני כמעט בטוח שיש בריכות משותפות לאמנון ורוד ולדגים נוספים. אני יודע את זה מידע אישי" (עמ' 74 שורות 28-26). ד"ר יוני ינון, ששימש בתקופה הרלבנטית לתביעה כוטרינר ראשי בשירות המזון הארצי של הנתבע, העיד בחקירתו בבית המשפט שידוע לו באופן כללי שהגידול של דג האמנון הורוד נעשה בבריכות נפרדות מדגים אחרים, אולם זה אינו התחום המקצועי שלו (עמ' 103 שורות 26-24). לעדותו, הנתון של פילוח סוגי הדגים לא נלקח בחשבון כבעל משמעות באותו רגע (עמ' 103 שורות 15-14). כאן המקום להתייחס לטענת הנתבע בסיכומיו (סע' 50), לפיה ההתייחסות לסוג הדגים בו אותרו שאריות החומר מעל הרמה המותרת במחסני "תנובה", מהווה הרחבת חזית אסורה. דין טענה זו להידחות. הלכה פסוקה היא כי: "...כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד - אין לנעול את הדלת בפניה". [ע"א 271/75 שושן נ' שושן, פ"ד ל(1) 473, 476, המאוזכר ב-ע"א 8881/07 לב נ' טובי ( ב-27.8.2012]. במקרה דנן, הנתונים העובדתיים אודות סוג הדגים בו אותרו רמות חריגות של "מלכיט גרין", מפורטים בדוחות המעבדה שהוגשו לבית המשפט על-ידי שני הצדדים. מאחר שהתובעים העלו טענה משפטית של חוסר סבירות, המבוססת, בין היתר, על הנתונים הנ"ל, אני דוחה את הטענה להרחבת חזית אסורה. כאן המקום לציין, שמר חורין העיד בתצהירו שבדיקת הנתבע במחסן "תנובה" במסגרתה נבדקו 19 דגים, העלתה שרק ב-4 מהם נתגלו שאריות של "מלכיט גרין" ברמה שמעל 10 PPB (סע' 2.6 ל-ת/7). זאת בניגוד לעדותו של ד"ר זינגר בתצהירו, לפיה נתגלו חריגות ב-9 מתוך 19 דגים (סע' 17 ל-נ/9). חשוב להדגיש שבסיכומי הנתבע תוקן מספר הדגים בהם נתגלו החריגות, והועמד על 4 בלבד (סע' 13 בעמ' 2 לסיכומי הנתבע). מעיון בדו"ח המעבדה (נספח ד' ל-ת/7; נספח 7 ל-נ/9) עולה, שהבדיקה נערכה ב-19 דגים, כאשר רק ב-3 דגים, שכולם מסוג "אמנון ורוד" נתגלה החומר "מלכיט גרין" ברמה של 10 PPB ומעלה (ר' טבלה בה רוכזו הממצאים לגבי דג "אמנון ורוד" - פריט 1 - 40 PPB; פריט 2 - 60 PPB; פריט 3 - 10 PPB). "אין מחלוקת כי מעולם לא הוכח כי החומר מגביר את הסיכון לסרטן בבני אדם, ולא זו בלבד שלא הוכח, אלא גם לא נטען כי אכילת כמות סבירה ורגילה של דגים, יש בה כדי לגרום לסיכון כלשהו. אדרבא, הוכח, כי מחקרים שבדקו את השפעת, ה"מלכיט גרין" על חיות מעבדה הראו כי במידה ופעולת החומר דומה באדם לזו שבחיות המעבדה, הרי אדם במשקל 60 ק"ג צריך לאכול 300 ק"ג (!!) דגים ביום (!) בהם נמצאו רמות של פי 10 מהמותר (!!) של החומר (100 PPB) במשך שנתיים (!!) על מנת לפתח תסמינים של מחלת הסרטן. [הודה בכך ד"ר זינגר בעדותו (עמ' 69) והעיד כך גם מר גבע (עמ' 8)]". מן המקובץ לעיל, מתבקשות המסקנות כדלקמן: הוכח שעמדת הגורמים המקצועיים אצל הנתבע, בזמן אמת למחרת שידור כתבת התחקיר בערוץ 2, היתה שלא קיימת סכנה בריאותית מיידית כתוצאה מאכילת דגים שטופלו בחומר "מלכיט גרין"; עוד הוכח, שההחלטה אילו צעדים יש לנקוט נוכח תוצאות בדיקת המעבדה של דגי הבריכות שנלקחו ממחסן חברת "תנובה", היתה אמורה להתקבל ביחד עם השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות; למרות זאת, בפועל, כפי שאישר ד"ר זינגר בעדותו, ההחלטה התקבלה על-ידי אנשי המקצוע של הנתבע בלבד והרושם שיכול היה להתקבל מעדותו של האחרון היה למיצער שנדרשה החלטה מהירה ולכן לא המתינו לקבלת עמדתו של משרד החקלאות. תמהתני הכיצד דחיפות התנהלותו של הנתבע עולה בקנה אחד עם עמדתו לפיה לא קיימת סכנה בריאותית מיידית מאכילת דגי הבריכות? זאת ועוד, ד"ר זינגר העיד שלא היו בפני הנתבע, בזמן אמת, בדיקות הסקר שנערכו על-ידי משרד החקלאות בתקופה שקדמה לשידור הכתבה, אשר באמצעותן ניתן היה לאתר את הבריכות הספציפיות בהן נתגלו חריגות מהרמות המירביות של החומר "מלכיט גרין". נשאלת השאלה - האם היתה מתקבלת החלטה שונה על-ידי הנתבע אילו היה פועל על-פי כוונתו המקורית לקבל החלטה ביחד עם משרד החקלאות, שאז סביר להניח שהיו מובאות לידיעתו קיומן של הבדיקות הנ"ל? כפועל יוצא מההתנהלות המתוארת לעיל, דומה שבאופן עקרוני הנתבע לא "שש" לשתף פעולה עם משרד החקלאות בניהול "משבר" דגי הבריכות. אפילו אצא מנקודת ההנחה שנדרשה פעולה מהירה מצד הנתבע שהצדיקה התנערות מהודעתו המקורית שההחלטה תתקבל ביחד עם משרד החקלאות, הרי שתוצאות הבדיקה המדגמית שנערכו לדגים במחסן חברת "תנובה", מציבות סימן שאלה גדול ביחס לסבירות ההחלטה שקיבל הנתבע. כפי שהוכח, מתוך 19 דגים שנדגמו, רק ב-3 נמצאה כמות של "מלכיט גרין" ברמה העולה על הרמה המירבית המותרת, כאשר בדג אחד מתוך השלושה הללו, נמצאה כמות חומר השווה לרמה המירבית המותרת של 10PPB . ספק רב אם תוצאות כאלה הצדיקו תגובה כה גורפת ובלתי הפיכה כלפי התובעים. יתרה מכך, ספק רב אם הצדיקו התוצאות הללו וויתור על קבלת עמדת אנשי המקצוע במשרד החקלאות. חיזוק לצורך בקיום היוועצות עם משרד החקלאות עולה גם נוכח הממצא לפיו החריגה נמצאה רק בדג מסוג "אמנון ורוד" (אדמונית), לאור עדותו של מר גבע ממשרד החקלאות, שדג זה גדל בדרך כלל בבריכות נפרדות, דבר שהיה ידוע, באופן כללי, גם לד"ר ינון אצל הנתבע. הנתבע גורס שהחלטתו התקבלה תוך הפעלת שיקול דעת, והמדיניות המשפטית הנכונה מחייבת שרק במקרים חריגים תוטל אחריות בנזיקין על המדינה בגין פעולותיה במישור השלטוני. בטענתו זו מסתמך הנתבע על פסק הדין שניתן ב-ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 45, בעמ' 82-81), שם נפסק, בין היתר, כדלקמן: "כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול-דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה את שיקול-דעתה לא לטובתה היא, אלא לטובת הציבור בכללותו. על-כן, הטענה כי האיזון אשר אליו הגיעה המדינה בהחלטתה - אותו איזון בין אינטרסים, קבוצות אוכלוסיה ומטרות מתחרות - אינו האיזון הרצוי, טענה זו לא די בה להקים אחריות בנזיקין, גם אם סבור בית המשפט כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר. שיקול-דעת פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. בחירה באלטרנטיבה הטובה פחות, כשלעצמה, אינה מקימה לאזרח את היכולת לקבל פיצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית [...], ועל-כן אחריות בנזיקין, בגין החלטות אלו, תקום רק במקרים קיצוניים". בעניין חוות צברי אורלי בע"מ (לעיל), פסק בית המשפט העליון: "בעבר נקבע, במסגרת מה שכונה "חריג שיקול הדעת", כי, ככלל, יש מקום ליתן פטור מאחריות למדינה, מקום בו נזקו של התובע נגרם עקב פעילות שלטונית, אשר מאופיינת בהפעלת "שיקול דעת רחב" (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3) 45 (1994) (להלן: פרשת לוי)). עם זאת, חריג זה צומצם, כבר במסגרת פרשת לוי, כך שהוא יחול אך ורק על קבלת החלטה פלונית, ולא על יישומה (ראו: שם, עמוד 83; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד נג (5) 817 (1999)). כמו כן נקבע כי החריג יחול רק במקרים שבהם הוכח כי אכן הופעל שיקול דעת (ראו: פרשת עירית חיפה)". זאת ועוד, בפס"ד לוי עצמו נקבע שקני המידה המקובלים לבחינת רשלנותה של המדינה נותרים בעינם ככל שמדובר בניהול רשלני של ההליכים שקדמו לקבלת ההחלטה, כך למשל, במקרה של איסוף רשלני של מידע (שם, בעמ' 83). עוד נקבע בפסה"ד כי: "ייתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה, או הייתה נעדרת כל אחיזה במציאות. במקרים אלו, אל לו לבית המשפט להימנע מהטלת אחריות ולתת לרשות להסתתר מאחורי מסך "שיקול הדעת" (שם, בעמ' 81). מה שקרה בפועל כאן הוא, ש"סקופ" תקשורתי גרם לפאניקה במשרד הבריאות, וכתוצאה מכך, ללא שיתוף פעולה שמתחייב עם משרד החקלאות ובפזיזות לא ראויה, ניתנה ההחלטה הראשונה. ההסבר לצעד החריג, חסר הפרופורציות והבלתי סביר בו נקט משרד הבריאות, התברר פחות מחודש לאחר המקרה, כאשר ביום 19.12.03, התראיין שר הבריאות דאז, מר דני נווה, לעיתון "תל אביבי" וצוטט כמודה בכך שניתן היה לבחור במקרה זה בצעד פחות קיצוני, וכי הצעד הקיצוני נבחר, לאו דווקא כדי להגן על בריאות הציבור, אלא כדי להעביר מסר על מדיניות משרד הבריאות, ובלשונו של השר: "מיד לאחר פרשת רמדיה הגיעה פרשת הדגים. הטיפול בפרשה נראה היסטרי. בסופו של דבר אני מסתכל על זה מנקודת מבט של בריאות הציבור. זה התפקיד שלי. יכול להיות שאפשר היה לעשות צעד פחות קיצוני, אבל העדפתי לנקוט בצעד כזה. (...) אני חושב שהיום המערכת כולה מבינה, יצרני המזון כולם, שמדיניות המשרד היא לא מתפשרת. אם הם חרדים לפרנסתם, ובצדק הם חרדים, הם צריכים להיות חרדים גם לבריאות הציבור. תחושת ה"יהיה בסדר" נגמרה. זה היה המסר שרצינו להעביר". דרך זו אינה מקובלת עלי. העברת מסר שיש לשמור על החוק, לא צריכה לפגוע בפרנסה שלא לצורך. לכן, בענייננו סבורה אני שהנתבע כשל בראש וראשונה בשלב ניהול ההליך שקדם לקבלת ההחלטה, בכך שלא קיים התייעצות עם משרד החקלאות, בניגוד להודעתו המקורית כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של ד"ר זינגר מיום 20.11.03. כשל זה גרם לכשל נוסף בדמות היעדר מלוא הנתונים הרלבנטיים שהיו צריכים להילקח בחשבון והיו יכולים להשפיע על ההחלטה שהתקבלה, למצער, מבחינת היקף האיסור שהוטל על שיווק ו/או על השמדת דגי הבריכות. נוסף לכשלים בהם לקה הנתבע בשלב שקדם לקבלת ההחלטה, הרי שההחלטה עצמה לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות זועקים לשמים, בנסיבות בהן התגלתה חריגה ב-3 דגים מתוך 19 דגים שנבדקו, כשעל-פי עמדת הנתבע עצמו, באמצעות מנהל היחידה הוטרינרית שלו, לא נשקפה סכנה בריאותית מיידית מאכילת דגים אלה (ר' להלן). בנסיבות אלה, איני סבורה שהמדיניות המשפטית הראויה תהא לפטור את הנתבע מאחריות למחדליו. טענה נוספת בפי הנתבע היא להיעדר קיומו של רכיב הקשר הסיבתי בין החלטת הנתבע לבין הנזקים הנטענים שנגרמו לתובעים. לחילופין טוען הנתבע שהקשר הסיבתי ניתק על-ידי התובעים שעשו שימוש אסור בחומר "מלכיט גרין" ועל-ידי הכתבות באמצעי התקשורת אשר נלוו לפרסום ההחלטה. עוד נטען שלא הוכח כי מעשיו של הנתבע היו הסיבה המכרעת בלעדיה אין לנזקי התובעים, ושהתנהלות התובעים אשר הפרו את איסור השימוש מהווה גורם זר מתערב הפוטר את המדינה מאחריות נזיקית. גם דין טענת הנתבע להידחות, על כל רכיביה. במבחן הצפיות של האדם הסביר, החלטת משרד הבריאות להסיר מיידית דגים מהמדפים, לאסור על שיווקם ולהורות על השמדתם, - היא גורם ישיר ומיידי לנזקם (הנטען) של התובעים, אם כי לגבי היקף מלוא הנזק אפשר לקחת בחשבון נתונים נוספים (ועל כך להלן). באשר לטענת ניתוק הקשר הסיבתי על-ידי התובעים שעשו שימוש אסור בחומר "מלכיט גרין" - הוכח שמדובר בתובע 9 בלבד, ולגביו ראה את קביעתי להלן. לגבי טענת ניתוק הקשר הסיבתי על-ידי הכתבות שפורסמו באמצעי התקשורת אשר נלוו לקבלת ההחלטה, - זהו טיעון מיתמם שלא ראוי כלל לדיון מעמיק. וכי מה שיווה בנפשו הנתבע שיקרה בעקבות נוסח הודעתו לעיתונות? התשובה המתבקשת מאליה: פרסומים בדיוק מהסוג שהוגש לבית המשפט (ת/2) המשקפים אחד לאחד את משמעות הודעת הנתבע. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שהנתבע התרשל כלפי התובעים בהחלטתו הראשונה להורות על הסרת כלל דגי הבריכות מהמדפים בנקודות המכירה ועל איסור שיווקם והשמדתם של כל דגי הבריכות בישראל. יודגש, המסקנה בדבר התרשלות הנתבע חלה כלפי כלל התובעים למעט התובע 9, מאחר שהוכח שבבריכות הדגים של נווה איתן נעשה שימוש בחומר "מלכיט גרין", כפי שהעיד מטעם התביעה מר חורין עצמו בחקירתו בבית המשפט: "אין ויכוח שנווה איתן עשו שימוש בחומר..." (עמ' 31 שורות 5-4, 9). בהמשך העיד מר חורין שסגירת בריכות הדגים של התובע 9 היתה מוצדקת (עמ' 34 שורה 3), וכן העיד: "...נעשתה פעולה של סגירת נווה איתן שהיתה פעולה נכונה ומספקת" (עמ' 35 שורה 5). זאת ועוד, באי כוח שני הצדדים הצהירו לפרוטוקול שהם אינם חולקים על תוצאות המעבדה שצורפו לתצהירו של ד"ר זינגר, ולהצהרתם זו ניתן תוקף של החלטה (עמ' 41). התובעים אף ציינו בסיכומיהם (סע' 3.2 בעמ' 7): "... ברי כי כלל לא היה צורך בפרסום הודעה, וכי די היה בהסגר שהוטל על משק נווה איתן". אשר על כן, דין התביעה שהוגשה על-ידי התובע 9, - להידחות כבר בשלב זה, וכך אני קובעת. כאן המקום להתייחס לטענת הנתבע לרשלנות תורמת של התובעים בכך שהם בחרו להתעלם מהאיסור שהוטל על השימוש בחומר "מלכיט גרין", ולכן הם נטלו על עצמם סיכון מדעת, שכן ידוע כי לנתבע הסמכות להורות על השמדת הדגים ועל עצירת שיווקם. איני מקבלת את טענת הנתבע, ממספר סיבות: הכתבה ששודרה בערוץ 2 התייחסה לבריכות הדגים של התובע 9 בלבד, ולעובדה זו היה צריך להינתן המשקל המתאים בתהליך קבלת ההחלטות של הנתבע בעקבות שידור הכתבה הנ"ל; ובמיוחד לנוכח עמדת משרד החקלאות (שלא היה שותף לקבלת ההחלטה מתאריך 24.11.03), ולאור תוצאות הבדיקה המדגמית שנערכה במחסן חברת "תנובה". עלה מהראיות כי גם כמות ה"מלכיט גרין" שנמצאה בשאר הדגים שנבדקו קצת מעבר למותר, ולא היתה יכולה לגרום לבעיות בריאות לצרכני הדגים. בהקשר זה יש להצביע על עדותו של ד"ר זינגר מטעם הנתבע (עמ. 69 שורות 9-6) שגרס כי רק אכילת דגים במשך שנתיים רצופות ובכמות של 300 ק"ג ביום לאדם במשקל 60 ק"ג, יכולה לגרום לנזק. דבר שלא היה במקרה הנוכחי. מכאן, שלא היינו צריכים לייחס ציפיות סבירה למגדל, שפעולה שלו, שלא גורמת נזקים, תגרום לחיובו ברשלנות תורמת. במילים אחרות: הנתבע עקרונית רשאי ליתן הוראה להשמדת הדגים, אבל לא חייב לעשות כן אם הדבר אינו מהווה סיכון בריאותי. לכן הנתבע ישא באחריות להתנהלותו הרשלנית, במלואה, ללא "שותפים". הנתבע מלין בנוסף, על כך שהתובעים לא פעלו להרגעת הציבור בימים שלאחר שידור הכתבה ועובר להחלטה מיום 24.11.03. כמו כן הוא גורס שהתובעים לא ערכו ביטוח מתאים. לטענתו, הפרו בכך התובעים את חובתם להקטין את הנזק. טענה זו תמוהה, בלשון המעטה, ואינה מקובלת עלי. הנזק שנגרם לתובעים מקורו בהחלטת הנתבע ולכן אין רלבנטיות לשאלה מה עשו התובעים "להרגעת הציבור" לאחר שידור הכתבה, עובר להחלטת הנתבע. יחד עם זאת, הנתבעים ניסו להקטין את הנזק וניהלו קמפיין שלם לצורך טיפול במשבר, ואף תבעו כספים בגין כך. העובדה שלא הצליחו להוכיח בדיוק את מלוא השקעותיהם בקמפיין, אינה מלמדת שלא ניסו להקטין את הנזק. שאלה אחרת היא, האם פעולות והוצאות שנעשו להקטנת הנזק-, יש לשלם בגינן ועל כך להלן. אף הטענה לאי עריכת פוליסת ביטוח לא מצדיקה, כשלעצמה, הטלת אשם תורם על התובעים. אם חברת הביטוח היתה משלמת, היא היתה בוודאי חוזרת בתביעת שיבוב לנתבע, ומה הוא הרוויח מזה? ה. מה גובה הנזק? כללי בחווה"ד של המומחה מטעם התובעים, מר גדי רוזנטל, נערך ניתוח של הנזק הכלכלי שנגרם לתובעים בעקבות האירוע נשוא התובענה. המומחה רוזנטל ערך תחשיבים מפורטים בהתייחס לכל אחד מרכיבי הנזק הנטענים על-ידי התובעים, והתבסס בתחשיביו על הנתונים המפורטים בהצהרותיהם ועל מידע מקצועי שפורסם מטעם משרד החקלאות ומחירוני חברות שיווק הדגים. יחד עם זאת, בקביעה הכללית, לא ערך פרטנית את הנזק שנגרם לכל משק ומשק, אלא נתן הערכה למכלול הנזקים בציינו, בין היתר, כי הפירוט עשוי היה להביא לתוצאה דומה בהשקעת עבודה נכבדה ביותר. המומחה מטעם הנתבע, מר אורי צוק-בר, לא ערך תחשיבים נגדיים אלא פירט בחוו"ד את הפגמים שנפלו, להערכתו, בחווה"ד של מר רוזנטל. עוד יצוין, שבהתאם להסכמות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 13.11.2011 (עמ' 24 שורות 21-19), נחקר המצהיר מטעם התובע 7 (מנכ"ל קיבוץ רשפים מר יורם ארליך שתצהירו סומן ת/3); וכן נחקרו המצהירים מטעם התובע 3 (מר חגי סגל, מנהל המדגה בקיבוץ ניר דוד שתצהירו סומן ת/4); ומטעם התובע 13 (מר ידידיה צור, מרכז משק קיבוץ עין הנציב שתצהירו סומן ת/5). על-פי הסכמות הצדדים, תשובותיהם של העדים הנ"ל יהיו תקפות, בשינויים המחויבים, גם לגבי המצהירים מטעם שאר התובעים, ולא יהא צורך לחוקרם. התובעים עותרים לפיצוי כספי בגין שורה של ראשי נזק, אדון בהם להלן כסדרם. 1. השמדת הדגים התובעים עותרים לפיצוי בסך של 1,101,893 ₪ (נכון ליום 31.7.04) בגין השמדת כל דגי הבריכות שנמצאו בתאריך 24.11.03 בנקודות המכירה ואצל חברות השיווק. לתמיכה בטענתם, הגישו התובעים חוות דעת שנערכה על-ידי מר גדי רוזנטל, מומחה בתחום הכלכלה החקלאית (ת/9). בחווה"ד, הנושאת את התאריך מרץ 2006, צוין שהניתוח המוצג בה הינו במונחים כספיים הנכונים לתאריך 31.7.04 (עמ' 9 ל-ת/9). יצוין שבחקירתו בבית המשפט העיד מר רוזנטל שערך את חווה"ד בשנת 2004 (עמ' 50 שורה 30), וכן כי המדובר בסה"כ נזקים, מבלי שהוא מפריד זאת לגבי כל משק ומשק. בחלק הראשון של חווה"ד ערך מר רוזנטל חישוב של הנזק שנגרם בגין השמדת דגי אמנון, לגביהם צוין כי חווה"ד: "מתמקדת בכימות הפגיעה במגדלי דגי האמנון וזאת בשל העובדה כי הודעת משרד הבריאות הבליטה את דג האמנון, כדג שטופל במלכיט גרין..." (עמ' 5 לחווה"ד). מר רוזנטל ביסס את התחשיב על נתוני התובעים מס' 3, 8-6, 15-13, 19-17, 22-21, 25, 29, 31, 33, שהצהירו על כמויות דגי האמנון שהושמדו (ר' טבלה בעמ' 23 וכן נספח 2 בעמ' 28 ואילך ל-ת/9). כמו כן צורף לתצהירו של מר חורין אישור מחברת "תנובה" מתאריך 2.11.04 לפיו הושמדה אצלה כמות דגים של 45.73 טון (נספח ט' ל-ת/7). על-פי הנתונים שרוכזו בטבלה לעיל, כמות דגי האמנון הכללית שהושמדה אצל התובעים 3, 8-6, 15-13, 19-17, 22-21, 25, 29, 31, ו-33, הינה 58.2 טון (עמ' 10 ל-ת/9). בהתאם לתחשיב שערך מר רוזנטל, התמורה לכל אחד מהתובעים 3, 8-6, 15-13, 19-17, 22-21, 25, 29, 31, ו-33, בחודש בו התבצעה ההשמדה הינה 8.23 ₪ לק"ג, בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 0.8%. בפתיח לחווה"ד (עמ' 6 ל-ת/10) צוין, שמחיר הדגים נקבע על-פי ממוצעים מהשנים 2004-2000 של חברות השיווק "דגי תנובה" המשווקת כ-40% מדגי הבריכות, ו-"דג העמק" המשווקת כ-20% מדגי הבריכות. כמו כן צוין שהתמורה למגדל מבוססת על מחירון דגי תנובה לסיטונאי בניכוי עמלת שיווק בשיעור של 10%. עוד עולה מחווה"ד (עמ' 10 ל-ת/10), שלצורך תחשיב התמורה לכל אחד מהתובעים נלקחו בחשבון הנתונים בשלוש השנים שקדמו לאירוע נשוא התביעה, לפיהם התמורה לכל מגדל בשבוע ה-48 מתחילת השנה הקלנדארית (השבוע בו התרחש האירוע), נמוכה ב-1% מהתמורה בשבוע ה-47 (שקדם לאירוע). כמו כן, חושבה התמורה למגדל בשנת 2003 על-פי הנחה שמרנית כנמוכה ב-5% מזו של השבוע הקודם והועמדה, כאמור לעיל, על 8.23 ₪ לק"ג. על-פי חווה"ד, סה"כ ההפסד שנגרם ביחד לתובעים 3, 8-6, 15-13, 19-17, 22-21, 25, 29, 31, ו-33 כתוצאה מהשמדת דגי האמנון הינו 510,513 ₪. בנוסף ערך מר רוזנטל בחוות דעתו תחשיב של הנזק שנגרם בגין השמדת סוגי הדגים האחרים (עמ' 31 ואילך לחווה"ד). מר רוזנטל ביסס את התחשיב על נתוני התובעים מס' 8-2, 26-10, 29, 33-31, שהצהירו על כמויות סוגי הדגים האחרים שהושמדו (ר' טבלה בעמ' 36 וכן נספח 2 בעמ' 28 ואילך ל-ת/9). על-פי הנתונים שרוכזו בטבלה לעיל, הכמות הכללית של סוגי הדגים האחרים שהושמדה אצל התובעים 8-2, 26-10, 29, ו-33-31 הינה 45 טון (עמ' 32 ל-ת/9). בהתאם לתחשיב שערך מר רוזנטל, התמורה לכל אחד מהתובעים 8-2, 26-10, 29, ו-33-31 בחודש בו התבצעה ההשמדה הינה 9.62 ₪ לק"ג דג קרפיון; 14.32 ₪ לק"ג דג בורי; ו-12.55 ₪ לק"ג דגים אחרים, בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 0.8%. על-פי חווה"ד, סה"כ ההפסד שנגרם לתובעים 8-2, 26-10, 29, ו-33-31 כתוצאה מהשמדת סוגי הדגים האחרים הינו 591,380 ₪. לטענת הנתבע, התובעים אינם זכאים לפיצויי קיום, קרי אובדן רווחים, מאחר שעסקינן בעילות תביעה נזיקיות, אלא לכל היותר ניתן לפסוק להם את הנזק שנגרם להם בפועל כתוצאה מההוצאות על גידול הדגים שהושמדו. דין טענה זו להידחות. ב-ע"א 5154/10 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה נ' כלפון נוה ארזים בע"מ ( ב-22.8.12), דן בית המשפט העליון בנזק שנגרם למשיבה כתוצאה מהתרשלות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בהקפאה מתמשכת של היתרי בניה, וכך נפסק: "משנמצא כי הוועדה חבה בנזיקין כלפי החברה, שומה על בית המשפט להמשיך ולבחון מהו אותו פיצוי אשר יעמיד את החברה במקום בו הייתה אלמלא העוולה. פיצוי זה הוא אשר מגשים את התכלית המרכזית שביסוד דיני הנזיקין - השבת המצב לקדמותו [...]. לצורך השגת תכלית זו נדרש בית המשפט לקבוע ממצאים בדבר שני מצבי עולם: מן העבר האחד על בית המשפט לקבוע מהו מצב הניזוק עקב העוולה. על מצבו זה ניתן ללמוד מהעמדת ההפסדים שנגרמו לניזוק כתוצאה מהעוולה, אל מול התועלות הכלכליות שצמחו לו - ככל שצמחו - בשל העוולה. אלה הם "המאזניים הפנימיים" [...]. מן העבר האחר נדרש בית המשפט להעריך מה היה מצב הניזוק אלמלא בוצעה כלפיו העוולה. בהערכה זו, כמובן, יש מן הספקולטיביות והמלאכותיות, שהרי עוסקים אנו במצב עולם היפותטי שלא התגשם במציאות. אולם, כבר נקבע כי ברגיל אין בכך כדי להקים קושי משפטי מיוחד (ראו עניין אטינגר, בעמוד 488). בסופו של יום, היקף הפיצויים המבטא את עקרון השבת המצב לקדמותו נגזר מפעולת חיסור מתמטית בין שני מצבי העולם: זה שהיה מתגשם - על פי ההערכה - אלמלא העוולה, וזה שהתגשם בפועל עקב המעשה העוולתי. אלה הם "המאזניים החיצוניים". [...] הנה כי כן, מהעמדת מצבה המשוער של החברה אלמלא הקפאת הבניה אל מול מצבה בפועל עקב אותה הקפאה, עולה כי שווי הפגיעה הכספית בחברה מסתכם בשני ראשי נזק נפרדים ומובחנים: הסכום האחד הוא ההפרש בין הרווחים שהיו מתקבלים אילו הוקם המבנה והושכר לצדדים שלישיים, לבין היעדר הרווחים כאמור כתוצאה מהקפאת מתן היתרי הבניה. סכום זה מבטא את האינטרס הפירותי הנלווה לזכות הבעלות בקרקע, והוא מתואר בשלב א' לחוות דעתו של השמאי. הסכום האחר הוא ההפרש בין ערך הקרקע אילו הוקם המבנה המתוכנן ובניכוי העלויות הכרוכות בבניה, לבין ערך הקרקע בפועל, מבלי שהוקם עליה המבנה, בהינתן מצבה התכנוני ביום הגשת התביעה. סכום זה מבטא את האינטרס ההוני שבזכות הבעלות בקרקע, והוא אשר מתואר בשלב ב' לחוות הדעת. שני הסכומים יחד מבטאים את עיקר חסרון הכיס שנוצר לחברה, והיא זכאית לפיצוי בגין שניהם. כך מחייב עקרון השבת המצב לקדמותו". הדברים האמורים בפס"ד כלפון לעיל ישימים לענייננו במובן זה שהתובעים זכאים לפיצוי גם בגין אובדן הרווחים שהיו מתקבלים אצלם, אילו הדגים שהושמדו היו נמכרים. לגופו של עניין טוען הנתבע, שהתובעים לא הוכיחו את כמות הדגים שהושמדה, מלבד אישור חברת תנובה על השמדת 45.73 טון דגים (מתוך 103.2 טון דגים שהושמדו לפי טענת התובעים). טענה נוספת בפי הנתבע מופנית כלפי העובדה שלצורך קביעת התמורה הצפויה למגדלים ממכירת דגי אמנון, היה על המומחה רוזנטל לקחת פרק זמן ממושך יותר מאשר 3 השנים האחרונות בלבד, לרבות שנים המאוחרות לאירוע, לאור התנודתיות הגבוהה במחירי הדגים. הנתבע טוען גם שאין בנקיטת מקדם הזהירות של 5% שהופחתו מהתמורה הממוצעת ע"י המומחה רוזנטל, כדי לגלם את הקיזוז הנכון, ושהוספת הריבית החודשית בשיעור של 0.8% במשך 8 חודשים לא לוותה בהסבר משכנע. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של מר אורי צוק-בר, סמנכ"ל למחקר, כלכלה ואסטרטגיה במשרד החקלאות, מתאריך 25.10.2011 (נ/10). להערכתו של מר צוק-בר בהתייחס לנזק עקב השמדת הדגים: "ככל שקיימת חובת פיצוי אין זה סביר כלל ועיקר לפצות בגין מלוא התמורה האמורה בחוות הדעת (של מר רוזנטל-ד.פ.), שכן היא מוגזמת ובלתי מבוססת כנדרש..." (עמ' 3 ל-נ/10). מר צוק-בר ציין בחוות דעתו שבשלוש השנים שקדמו לאירוע, השוני בין התמורה לק"ג דגים היה גבוה מ-5% שהעריך מר רוזנטל, ועל-פי רישומי אגף הדיג, מחיר דג האמנון בשבוע ה-47 בשנת 2003 היה 8.2 ₪ לק"ג, ובשבוע ה-48, היה המחיר 8 ₪ לק"ג. כמו כן ציין מר צוק-בר שקיים שוני בין המחירים שמפרט מר רוזנטל בחוות דעתו, לבין המחירים בהם נקבו התובעים בהצהרותיהם. מעיון בחוות הדעת של המומחה רוזנטל עולה שהיא ערוכה בשני מישורים: האחד, מתבססת על הצהרות בלבד שנמסרו לו על-ידי התובעים בדבר כמות הדגים שהושמדה. שניים, חוו"ד מומחה המבוססת על מחקר ונתוני משרד הבריאות. תוצאה שניה זו של חוו"ד היא בסכום הנמוך בכ- 3 מיליוני ₪ מהצהרות שנמסרו לאיגוד (עמ. 27 לחווה"ד). המומחה מסביר את הפער בכך שתחשיביו נעשו על דרך השמרנות; נראה שהסבר אפשרי נוסף הוא חוסר דיוק של ההצהרות. האסמכתא היחידה שהוצגה לכמות הדגים שהושמדה היא האישור של חברת "תנובה" על השמדת 45,730 ק"ג של כל סוגי הדגים (נספח ט' ל-ת/7). בחקירתו בבית המשפט, העיד מר ידידיה צור המשמש כמרכז משק של קיבוץ עין הנציב (התובע 13), שקיימות אסמכתאות לכל הנתונים המפורטים בטבלה שצורפה כנספח א' לתצהירו (ת/5), אולם לעדותו: "לא נתבקשנו לצרף ולכן לא צירפנו. ניתן לצרפם" (עמ' 23 שורות 4-1). הדבר עולה גם מדרך ההוכחה שננקטה ע"י התובעים. מר יורם ארליך, המשמש כמנכ"ל קיבוץ רשפים (התובע 7) נשאל בחקירתו בבית המשפט בנוגע לטבלת הנתונים שצורפה לתצהירו, היכן המסמכים מהם נלקחו הנתונים, והשיב: "אם נתבקש נגיש" (עמ' 18 שורות 33-31). מר חגי סגל, המשמש כמנהל מדגה ניר דוד (התובע 3) העיד בחקירתו בבית המשפט לגבי אותם המסמכים: "צריך לברר בהנהלת החשבונות של קיבוץ ניר דוד, ייתכן והם נמצאים שם" (עמ' 21 שורות 3-1). מר חורין העיד בחקירתו בבית המשפט שהמשאיות שיצאו ממשקי התובעים עם הדגים, נאלצו לחזור בחזרה, והמשקים דיווחו על הנתונים באמצעות ההצהרות החתומות שהוגשו לבית המשפט (עמ' 44 שורות 29-23). המסקנה המתבקשת לאור האמור לעיל היא, שגרסה אחת לגובה הנזק שבחוו"ד המומחה, בענין זה (עמ. 6 ל-ת/9), מסתמכת רק על הצהרות התובעים. התובעים מצידם לא הניחו תשתית ראייתית מספקת להוכחת מלוא הכמות הנטענת על ידם של דגים שהושמדו, ואין די בנתונים מספריים שנרשמו בדיעבד לצורך ניהול ההליך המשפטי, ואשר לא גובו באסמכתאות למרות שהללו לעמדתם קיימות אצלם, אך משום מה לא הוגשו לבית המשפט. הכמות היחידה לגביה קיימת הוכחה במסמך כתוב הינה 45.73 טון דגים שהושמדו על-ידי חברת "תנובה" (נספח ט' ל-ת/7). אין חולק ש"תנובה" היא חברה גדולה המשווקת כ-40% מסך דגי הבריכות המשווקים (עמ' 34 שורות 19-18, וכן חוות דעתו של מר רוזנטל - עמ' 6 ל-ת/10), אולם ברור שהיא אינה המשווק היחידי ושהושמדו כמויות נוספות של דגים שהיו מיועדות למשווקים אחרים. מאחר שהכמות המלאה לא הוכחה כנדרש על-ידי התובעים; וגם לא סיפק שום נתון לאומדנא דדייני, אני קובעת שהם זכאים לפיצוי בגין כמות של 45,730 ק"ג בלבד (שהם 45.73 טון), של כל סוגי הדגים. אשר לתמורה בגין הדגים שהושמדו, מר רוזנטל נשאל בחקירתו האם ייתכן שבדיקה לאורך פרק זמן ממושך יותר מאשר שלוש השנים האחרונות, היתה נותנת תמונה יותר מדויקת, והשיב (עמ' 53 שורות 21-20): "ת: הערכתי המקצועית שהענף הזה הוא בשינויים ואם היינו לוקחים שנים קודמות, היינו מקבלים תוצאות לא ברות ייחוס ולהערכתי השיטה שנקטנו בה היא שמרנית ומתאימה". לגבי שיעור הריבית שנקבעה על ידו העיד מר רוזנטל שזו הריבית המקובלת שהתובעים משלמים לארגון הקניות (עמ' 53 שורות 32-30; עמ' 54 שורות 4-1). מר צוק-בר העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ' 92 שורות 11-7) שיש בעיה בקביעת מחיר לפי ממוצע וצריך לקחת בחשבון את הממוצע של תקופה קודמת ואת המחירים של כל משק, כדי שאם משק מסוים היה מקבל פחות לאורך זמן, יש ליתן לכך ביטוי ולא לתת לו יותר כי אחרים קיבלו. בהמשך נשאל מר צוק-בר (עמ' 93 שורות 13-10) והשיב: "ש: איך היית מעריך היום מה היה אמור להיות מחיר הדג בשבוע 48 כאשר יש בפניך את כל הנתונים מ-2000 עד 2006? ת: אם אני מעריך אותו היום צריך להביא לידי ביטוי את השינוי מאותה שנה ועד היום, אם זה בהצמדה כזו או אחרת". מחוות דעתו של מר צוק-בר עולה שהוא אינו מציג תחשיב נגדי לתחשיב של מר רוזנטל, אלא הוא נוקב בנתונים שונים התומכים, לעמדתו, בהסתייגויותיו כלפי חוות הדעת של האחרון. לא שוכנעתי מעדותו של מר צוק-בר שיש לסטות מדרך החישוב השמרנית בה נקט מר רוזנטל במסגרתה נקבע מחיר ממוצע לק"ג דגים, תוך השוואת מחירי התקופה המקבילה בשלוש השנים האחרונות. אשר לסוגיית שיעור הריבית, בחוות הדעת של מר צוק-בר אין התייחסות לכך, ועדותו של מר רוזנטל בסוגיה זו לא נסתרה. בנסיבות אלה ובהיעדר תחשיב נגדי, אני מקבלת, ברמה העקרונית את התחשיב שערך מר רוזנטל, בשינויים כדלקמן: כמות הדגים הכללית שהושמדה היא ב-45.73 טון; מאחר שבמסמך חברת "תנובה" לא נערכה הפרדה בין סוגי הדגים, ייקבע מחיר ממוצע בסך של 11.18 ₪ לק"ג דגים (מכל הסוגים) על-פי ממוצע המחירים שקבע מר רוזנטל כדלקמן: 8.23 ש"ח לק"ג דגי אמנון; 9.62 ₪ לק"ג דג קרפיון; 14.32 ₪ לק"ג דג בורי; 12.55 ₪ לק"ג דגים אחרים; לסכום שהתקבל בסך 511,261 ₪ תתווסף ריבית חודשית בשיעור 0.8% למשך שמונה חודשים; הסכום המתקבל הינו 543,981 ₪, בערכי יום 31.7.04. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד מתן פסק דין זה, מסתכם הסכום בסך של 836,491 ₪. הנתבע ישלם לתובעים את סכום הפיצוי הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 2. גידול בעלויות ייצור הדגים התובעים עותרים לפיצוי בסך 874,380 ₪ (בערכי יום 31.7.04) בגין רכיב נזק זה, מאחר שלטענתם, מיד לאחר הודעת הנתבע מתאריך 24.11.03, פסק כליל שיווק דגי הבריכות, והוא התחדש באופן חלקי בלבד, בתחילת חודש דצמבר 2003. מר חורין העיד בתצהירו שכמות דגי האמנון ששווקה במהלך תקופה זו היתה נמוכה באופן דרמטי יחסית לכמות שהיתה צפויה להיות משווקת בתקופה זו, וגרמה לגידול משמעותי במלאי הקיים בבריכות האחסון. כתוצאה מהצורך שנוצר להחזיק את המלאי העודף בבריכות האחסון, גדלו עלויות הייצור הישירות של מגדלי הדגים, לרבות הזנה, הדברת טפילים, ביטוח ופחת שמירה. על-פי חוות הדעת של מר רוזנטל (עמ' 13 ל-ת/10), היקף המכירות בפועל לאחר האירוע, בהתבסס על נתוני ארגון מגדלי הדגים, הסתכם בכ-4,879 טון דגי אמנון, שחייבים היו להימכר עד סוף חודש יולי 2004 בשל הצורך לפנות את מחסני השיווק למחזור הגידול הבא. כימות הנזק שערך מר רוזנטל מבוסס על מכפלת המלאי החודשי העודף (הפער בין היקף המכירות החודשי בפועל לחודשים נובמבר 2003 עד יולי 2004, לבין היקף המכירות הצפוי על-פי ממוצע שלוש השנים הקודמות), בעלות הישירה של האחזקה החודשית [שהוערכה בסך של 0.3668 ₪ לק"ג לחודש בהתבסס על המסמך שנערך על-ידי מר אמיתי גבע, מדריך מדגה מחוזי במשרד החקלאות (נספח יא' ל-ת/7)], בתוספת ריבית חודשית בשיעור של 0.8%, שזו הריבית המקובלת בענף זה. לטענת הנתבע, התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין רכיב נזק זה, אשר חושב בהתבסס על מודל תיאורטי של ממוצע מכירות מצרפי של שלוש השנים האחרונות, במקום שייערך חישוב של המלאי החודשי העודף בכל אחד ממשקי התובעים, מגובה באסמכתאות מתאימות. כך גם לגבי התפלגות שיעור המכירות החודשי הממוצע שחושב לכלל התובעים בממוצע, בהתבסס על נתונים מצרפיים. הנתבע העלה טענות גם כלפי הנתונים ששימשו את המומחה רוזנטל בתחשיבו, וכלפי אופן החישוב. מר צוק-בר ציין בחוות דעתו (עמ' 4 ל-נ/10): "מדובר בנזק משוער המבוסס על ריבוי הנחות". בהמשך ציין כי: "גם אם אכן היתה דחייה בשיווק הדגים אשר העלתה את העלויות, לא ניתן לייחס אותה לאירוע הנדון מאחר שהירידה במחיר ובביקוש יכלה לנבוע ממגוון גורמים, שחלקם יפורטו בסעיף 3. במסגרת חווה"ד של המומחה רוזנטל לא נלקחו בחשבון פרמטרים אלו...". מר רוזנטל ציין בחוות דעתו (עמ' 24 ל-ת/9) בהתייחס לרכיב הגידול בעלויות בגין הצטברות עודפי מלאי: "מרבית מגדלי הדגים מבצעים את הנהלת החשבונות במסגרת המשק השיתופי, ללא דיפרנציאציה. החיוב לענפים מבוצע על תחשיבי עלויות נורמטיביים, וההוצאות נטמעות בסל ההוצאות הכללי של המשק. אי לכך לא ניתן לחשב באופן פרטני לכל משק ומשק את תוספת ההוצאה שנגרמה לו, אלא על בסיס מצרפי, כפי שבוצע בתחשיב הכללי". בניגוד לאמירה הנ"ל, העיד מר ארליך, מנכ"ל קיבוץ רשפים בחקירתו בבית המשפט (עמ' 18 שורה 12): "ת: יש הפרדה ברורה בין כל ההוצאות של כל ענף בקיבוץ רשפים, בייחוד מדגה...". בהמשך העיד מר ארליך שבתקופה הרלבנטית לתביעה היה רו"ח שטיפל בענייני המדגה, ונוהל רישום מסודר כולל שמירה של חשבוניות וקבלות בגין תשלומים על הוצאות שקשורות לגידול הדגים, ובגין המכירות של הדגים למשווקים השונים (עמ' 18 שורות 19-18, 28-22). כמו כן העיד מר ארליך שיש רישום של מלאי אבל זה נושא שאינו פשוט להערכה (עמ' 19 שורה 5). דברים ברוח דומה העידו מר חגי סגל, מנהל המדגה של קיבוץ ניר דוד (עמ' 20 שורות 23-16; עמ' 21 שורות 21-10); ומר ידידיה צור, מרכז המשק של קיבוץ עין הנציב (עמ' 23 שורות 13-9). כאשר נשאל מר רוזנטל בחקירתו בבית המשפט מדוע לא בדק משק משק מה ההפסד וההוצאות שלו, השיב (עמ' 56 שורות 5-1): "זו היתה משימה בלתי אפשרית. בהנחה שהיינו עוברים משק משק ובודקים את התפלגות המכירות שלו בשנים 2000 עד 2002 ואח"כ היינו עושים ממוצע משוקלל של זה היינו מקבלים בדיוק את זה". לגבי עצם עריכת ממוצע מצרפי לכלל התובעים, העיד מר רוזנטל שהשונות בין המשקים לא גדולה במיוחד וצורת החישוב הזאת מתאימה (שם, שורות 9-8). בהמשך נשאל מר רוזנטל, והשיב (עמ' 64 שורות 27-26): "ש: אמרו עדים שאצלם במשק יש הפרדה, בדקת את זאת? ת: התבססנו על התחשיב של עמיתי גבע. לא נכנסתי לזה". כפועל יוצא אפוא, מצב הדברים הוא שהתובעים אישרו בעדותם שקיימות אסמכתאות פרטניות לנתונים, שלא הוגשו לבית המשפט, ואשר על בסיסן ניתן היה, לכאורה, לחשב באופן ספציפי את תוספת ההוצאה שנגרמה לכל משק בגין גידול מלאי הדגים שהצטבר; עם זאת, המומחה מטעם התובעים נותר דבק בשיטת החישוב המצרפי וקביעת ממוצע כללי של העלויות, וסיפק לכך סיבות נוספות בעדותו, מלבד הנימוק שהסתבר כבלתי מדויק של ניהול הנהלת חשבונות ללא דיפרנציאציה בין ענפי המשק. יצוין, שלגבי הנתון של עלות האחזקה החודשית בסך 0.3668 ₪ לק"ג המבוסס על המסמך שערך מר אמיתי גבע, מדריך מדגה מחוזי במשרד החקלאות, העיד מר צוק-בר בחקירתו בבית המשפט שאין לו נתונים סותרים, אך זה לא אומר שאין עוד גרסאות של תחשיבים נורמטיביים (עמ' 95 שורות 12-11). בנסיבות אלה אני מקבלת עקרונית את הערכת עלות האחזקה החודשית על בסיס התחשיב שערך מר גבע. עפ"י חוו"ד המומחה רוזנטל עיקר הוצאות הגידול מתרכז בשלב האקטיבי של הגידול (אימון עיקרי ופיטום, עמ. 8 ל-ת/9). עפ"י חוו"ד זו הדגים בתקופה הרלבנטית כבר עברו את השלב העיקרי של פיטום ואימון והגיעו לשלב של האכלה שגרתית. כלומר במועד הרלבנטי לתביעה זו, בחודש נובמבר, מה שנותר זה להאכיל הדגים שגרתית, לדאוג להחלפת מים ושמירת חורף, דבר שמקטין את ההוצאות. הפועל היוצא הוא: כי המדובר בדגים שכבר הגיעו לבשלות, חלקם הצטבר בבריכות מוכן לשיווק (שנדחה לתקופה שבין 3 ל- 6 חודשים, ר' עמ. 35), וחלקם כבר שווק בפועל. נוכח הסבריו של המומחה בעדותו בבית המשפט, יש ליתן משקל ראייתי לנתונים שהוצגו על-ידי התובעים. תימוכין לכך הוא השכל הישר שמחייב את המסקנה שהחלטת הנתבע אכן גרמה להאטה בשיווק בתקופה המיידית, להצטברות מלאי דגים בבריכות, ששווקו מאוחר יותר, להחזרת דגים ולהשמדת דגים, הדבר גרם לעליה זמנית בעלויות הגידול בהן נשאו התובעים. אשר על כן, אני מוצאת לנכון לקבוע, על דרך האומדנא דדייניי, שנזקם של התובעים בגין רכיב הגידול בעלויות הדגים, יופחת למחצית הסכום שקבע המומחה רוזנטל, קרי סך של 437,190 ₪ בערכי יום 31.7.04. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד מתן פסק דין זה, מסתכם הסכום בסך של 672,276 ₪. הנתבע ישלם לתובעים את סכום הפיצוי הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 3. ירידת מחירי הדגים התובעים עותרים לפיצוי בסך של 6,301,000 ₪ (בערכי יום 31.7.04) בגין הקיטון בתמורה שהתקבלה אצלם בעקבות ירידת מחירי דגי האמנון החל מסוף חודש נובמבר 2003 ועד לחודש יולי 2004. המומחה רוזנטל ערך תחשיב של אובדן ההכנסה לחודשים נובמבר 2003 עד יולי 2004 על-פי סכום ההפרש החודשי בין הפדיון הצפוי (כמות דגים חודשית צפויה x תמורה צפויה), לבין הפדיון בפועל (כמות דגים חודשית שנמכרה x תמורה), בתוספת ריבית חודשית (עמ' 17 ל-ת/9). מר רוזנטל קיבל מארגון מגדלי הדגים נתונים כלליים של היקף מכירות הדגים בפועל בחודשים הנ"ל וכן את הנתונים בדבר היקף המכירות באותה תקופה בשנים קודמות, וציין בחוות דעתו (עמ' 18 ל-ת/9), שסך המכירות בתקופה הרלבנטית לתביעה גבוה בשיעור של כ-15.5%, מממוצע המכירות בתקופה המקבילה בשלוש השנים האחרונות. בהתייחס למחירי הדגים, ציין מר רוזנטל, שהביקוש לדגי האמנון מאופיין בקשר בין הכמות והמחיר, כך שעם עליית הכמות המוצעת, צפויה לחול ירידה במחיר. לכן ההנחה היא, שמאחר שהעליה בכמות הדגים היתה בשיעור של 15.5%, תחול ירידת מחיר בשיעור דומה. לצורך החישוב, נקבעה התמורה החודשית הממוצעת לכל מגדל על-פי ממוצע מחירי הקליטה של דגי האמנון בחברות השיווק בחודש המקביל בשנים 2003-2000, בניכוי עמלת שיווק של 10%. בשלב הבא חושבה התמורה החודשית הצפויה על-פי אותה תמורה ממוצעת, בניכוי 15.5% בגין ירידת מחיר עקב העלייה בהיצע. לבסוף צוין מהי התמורה שנתקבלה בפועל, גם זאת בהתבסס על נתונים שהתקבלו מחברות השיווק. מכפלת הנתונים החודשיים של היקפי המכירות והתמורה כמפורט לעיל, שימשו לחישוב (עמ' 19 ל-ת/9) ההפרש בין הפדיון הצפוי לבין הפדיון בפועל, כשעל הסכום שהתקבל התווספה ריבית חודשית בשיעור של 0.8%. לטענת הנתבע, גם ברכיב נזק זה לא הובאו ראיות ואסמכתאות להוכחת המלאי העודף כתוצאה מהאירוע, לגבי כל אחד ממשקי התובעים, אלא הוצגו נתונים כלליים, מצרפיים וממוצעים. בנוסף העלה הנתבע טענות כלפי הנתונים ששימשו את המומחה רוזנטל בתחשיבו, וכלפי אופן החישוב. כך למשל טוען הנתבע ביחס לניתוח התמורה (ר' טבלה בעמ' 18 ל-ת/9), שמכיוון שהאירוע התרחש רק בסוף חודש נובמבר 2003, ניתן היה לצפות שבאותו חודש תהא לאירוע השפעה מינורית על הפער שבין התמורה הצפויה לזו שהתקבלה בפועל. אולם, הפער המתואר במחירים הוא רב - 8.23 ₪ תמורה צפויה, לעומת 9.25 ₪ תמורה בפועל. כשנשאל בחקירתו לגבי העליה במחיר בחודש נובמבר 2003 השיב מר רוזנטל: "אין לי הסבר. זו עובדה שמובאת בחשבון בתחשיב" (עמ' 62 שורות 31-30). טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שקיימים תובעים לגביהם העלייה בכמות הדגים שהוצעה למכירה בתחילת שנת 2004 לעומת שנים קודמות, הינה גדולה בהרבה מההאטה בשיווק בסוף שנת 2003, כך שהעודפים כתוצאה מאותה האטה, אינם יכולים לספק הסבר בלעדי לעליה בהיצע הדגים בשוק בשנת 2004. בהקשר זה הפנתה ב"כ הנתבע לנתונים עליהם הצהיר התובע 3, קיבוץ ניר דוד, מהם עולה שבחודש נובמבר 2003 חלה עליה בכמות הדגים ששווקה בהשוואה לחודש נובמבר 2002 מ-20 ל-27 טון, ובחודש דצמבר 2003 חלה ירידה בכמות בהשוואה לחודש דצמבר 2002, מ-33 ל-29 טון, קרי ירידה של 4 טון. בהנחה שמדובר בעודף מלאי של 4 טון שהצטבר עקב החלטת הנתבע, אין התאמה לנתונים של חודשים ינואר ואילך בהם ניכרת עליה בכמויות הדגים ששווקו בכמות הרבה יותר גדולה מ-4 טון. כשהתבקש להסביר את הנתון הנ"ל, השיב מר רוזנטל (עמ' 60 שורות 33-32; עמ' 61 שורות 2-1): "ת: הוברר שהעבודה שלנו נעשתה לפי נתוני סה"כ הענף ויש בעיה להניח שההתפלגות שהיתה בשנה בודדת יחידה, היא זאת שרלבנטית ל-2003 [...] אני לא עשיתי ניתוח של משק יחיד, אני בדקתי את נתוני המשקים רק כדי לראות האם סה"כ אומדן הנזק דומה או יותר גדול או יותר קטן [...]". בהמשך העיד (שם, שורות 9-8, 16-15): "ת: זה ניתוח של חישוב ספציפי, סביר להניח שאם ניקח את כל הישובים נקבל כאלה שהתוצאה שלהם תהיה הפוכה. [...] אם הטענה היא שיש כאלה דוגמאות שהממוצע הזה לא נכון לגביהן, אני מראש מסכים וזה מובן מאליו...". בחקירתו בבית המשפט אישר מר רוזנטל שנתוני התמורה הממוצעת הצפויה והתמורה בפועל בחווה"ד נלקחו מהמחירון של חברות השיווק (עמ' 62 שורות 33-32; עמ' 63 שורות 3-1): "ש: התמורה בפועל בטבלה מבוססת על נתונים מצרפיים, זה לא משהו שלקחת מהמשקים, זה נתון של מה שקיבלת מארגון מגדלי הדגים? ת: לא מארגון מגדלי הדגים, אלא מהמחירים שהיו בחברות השיווק. ש: אז גם את התמורה הממוצעת וגם את התמורה בפועל לקחת מהמחירון של המשווקים? ת: כן". כמו כן אישר מר רוזנטל שקיים שוני רב בין המחירים בהם נוקבים התובעים בהצהרותיהם, לבין התמורה שנקבעה בחוות דעתו, אך לעדותו: "עדיין הנתון האמין הוא הנתון של סה"כ הכמויות החודשיות של המשווקים הגדולים, אלה הריכוזים שלפיהם שולם כסף למגדלים" (עמ' 61 שורות 31-30). מר צוק-בר אישר בחקירתו בבית המשפט שעודף היצע של דגים בחודשים מסוימים ביחס לביקוש, משפיע על מחירי הדגים, כך שמחיר הדג יהיה נמוך יותר (עמ' 97 שורות 21-20, 24-23). כמו כן ציין מר צוק-בר בחוות דעתו, שבשנת 2004 מחירי דגי האמנון ירדו, אולם כמויות הדגים שיוצרו היו גדולות משמעותית בהשוואה לשנים קודמות, דבר שהשפיע על המחירים, ולכן לא ניתן לייחס את כל העלייה בייצור בשנת 2004, למלאים שהצטברו החל מסוף חודש נובמבר 2003 (עמ' 4 ל-נ/10). לעמדתו של מר צוק-בר: "אין גם ניתוח רווחיות של כל משק ומשק אשר לוקח בחשבון את כל הפרמטרים המאזניים" (שם, בעמ' 5). גורסת הנתבעת שסיבות נוספות ואירועים נוספים שגרמו לעלייה בשיווק דגי האמנון ולירידה במחירם, כמו: ייבוא של פילה אמנון קפוא; ייצור דגי אמנון בשנת 2004 בכמויות גדולות משמעותית מהכמויות בשנים קודמות; השפעות מאוחרות של פירוק השיווק המאורגן; ומשברים תקשורתיים נוספים במהלך שנת 2003. ציין המומחה מטעם הנתבע, מר צוק-בר בחוות דעתו, שחישוב ההפסד שנערך ע"י המומחה רוזנטל הינו תיאורטי, ומאחר שלא הובאו נתונים מפורטים לגבי כל אחד מהתובעים בנפרד ולא נותחו פרמטרים נוספים שהיו יכולים להשפיע על מחירי דג האמנון, לא ניתן לכמת באופן ברור את השפעת האירוע נשוא התובענה על הכנסות התובעים (עמ' 4 ל-נ/10). בחוות הדעת התייחס מר צוק-בר לפרמטרים הנוספים הנזכרים לעיל, שהיו יכולים להשפיע על מחירי דג האמנון, אם כי לא ליווה זאת בנתונים מספריים. כפועל יוצא מהאמור עד כה, מאחר שהתובעים ביססו את תחשיב הנזק שנגרם לכל אחד מהם בגין ירידת מחירי הדגים, על נתוני אמת פרטניים, אלא על נתונים כלליים ממוצעים, קיים קושי ראייתי לקבוע שהוכח היקף נזק בסדר גודל כה עצום של מעל לשישה מיליון שקלים. יש לציין שמר רוזנטל התייחס בחוות דעתו לאפשרות שייבוא דגי אמנון קפואים היווה גורם בירידת המחירים, אולם לעמדתו היבוא החל בשנת 2003 בטרם התרחש אירוע ה"מלכיט גרין" ולא נגרמה בשל כך ירידת מחירים אלא הם היו גבוהים במיוחד בהשוואה לשנת 2002. להערכתו של מר רוזנטל, היבוא לא השפיע על רמת המחירים בשוק (עמ' 19-18 ל-ת/9). במהלך חקירתו של מר חורין בבית המשפט, הוצגה בפניו כתבה שפורסמה בתאריך 27.7.03 באתר האינטרנט "Ynet" (נ/7), במסגרתה צוטטו דבריו לפיהם יבוא דגי אמנון קפואים מסין מאיים על המשך קיום הענף בישראל, מאחר שהאמנונים מסין משווקים במחירים שהמגדלים המקומיים אינם מסוגלים להתחרות בהם. לעדותו של מר חורין, היבוא של דגי אמנון מסין החל בשנת 2002 והמשיך והתעצם בשנת 2004 (עמ' 43 שורות 22-21). בהמשך העיד שהיבוא מסין הוא "יבוא במחירי היצף, מחירים מאוד נמוכים..." (עמ' 44 שורה 7). בהתייחס לפרמטר של ייצור דגי אמנון בשנת 2004 בכמויות גדולות משמעותית מהכמויות בשנים קודמות (9,270 טון בשנת 2004 בהשוואה ל-6,826 טון בשנת 2003), - נתון זה נלמד מתוך שנתון הדיג וחקלאות המים בישראל לשנת 2007, שמפורסם על-ידי משרד החקלאות (עמ' 5-4 +נספח ל-נ/10). בנוסף, צורפה לחוות הדעת של מר צוק-בר כתבה שפורסמה באתר האינטרנט "מחלקה ראשונה" בתאריך 19.11.03 בה צוין, בין היתר, כי: "שפע דגי האמנון שגדלים בבריכות הדגים הביא לכך שבימים אלה מורגשת מגמת הוזלה במחיר האמנון לסיטונאים ולצרכנים הסופיים". המסקנה המתבקשת העולה מכל האמור לעיל היא, שלא הוכח שהחלטת הנתבע בלבד היא שגרמה לירידה, שאינה שנויה במחלוקת, שחלה במחירי דגי האמנון בשנת 2004. ניתן לקבוע שהחלטת הנתבע בצירוף פרמטרים חיצוניים נוספים, גרמה לירידת מחירי הדגים, אם כי לא הוכח באופן מתמטי מה היה חלקו של הנתבע בירידה כזו. מאחר והמדובר בחוו"ד מומחה משני הצדדים, נראה לי כי יש לקבל את חוות-הדעת לענין זה בשינויים הבאים: חווה"ד המרכזית תהיה של מר רוזנטל, ממנה ינוכה על דרך האומדנא משקל הפרמטרים המצטבר שמנה המומחה צוק-בר בגובה של חמישים אחוז. מכאן שסכום הנזק בראש פרק זה הוא 4,851,510 ₪ נכון למועד מתן פסק-דין זה. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 4. הוצאות מימון קמפיין ציבורי לטיפול במשבר התובעים עותרים לפיצוי בסך של 1,072,704 ₪ (בערכי יום 3.2.04) בגין הוצאות מימון קמפיין ציבורי באמצעי התקשורת, בהן נשאו התובעים בניסיון לצמצם את נזקיהם ולשקם את תדמית הענף אשר נפגעה קשות עקב הודעת הנתבע. לתצהירו של מר חורין צורפו העתקי חשבוניות מס בגין מימון הקמפיין הציבורי (נספח יב' ל-ת/7). לטענת הנתבע, לא ניתן לייחס את הוצאות הפרסום בהן נשאו התובעים, להחלטה נשוא התביעה בלבד. כמו כן טוען הנתבע שלא ניתן לדעת מה מהסכומים הנקובים בהם יש לייחס לאירוע, שכן צוין בהן גם תשלום "ריטיינר". טענה נוספת של הנתבע היא שהתובעים לא צירפו קבלות על ביצוע התשלומים ועל כן לא הוכח כי הסכומים הנטענים שולמו על ידם. הזכות לפיצוי עבור הוצאות קמפיין פרסומי נגזרת גם מתוך עקרון "השבת במצב לקדמותו", כפי שנקבע בין היתר ב-ע"א 3375/99 אקסלרד נור-שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4) 450, 455: "ביסוד הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין עומדת הגישה האינדיווידואליסטית. יש לבחון את הנזק האינדיוודואלי שנגרם לניזוק, והמזיק אחראי לו במגמה להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו. החזרת המצב לקדמותו בענין זה, פירושה מתן פיצוי שיפצה את הנפגע על נזקי הממון והנזק הלא ממוני שנגרמו לו עקב התאונה, תוך ניסיון להעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה לפני התאונה [...] במסגרת קביעת הפיצוי [...] יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע. אין התובע זכאי להיטיב את מצבו של חשבון המזיק. יש לפסוק פיצוי על הוצאות רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות גם הוא סביר [...] במסגרת קביעת סבירותן של הוצאות יילקח בחשבון העיקרון שעל הניזוק להקטין את נזקו". אין מחלוקת שלא צורפו קבלות אבל בנוסף לחשבונות יש חיזוקים אחרים שעלו מהראיות: בעמ. 6, מר יואב חורין העיד שפורסמו בפועל כתבות (נ/3) וכן העיד שהם שילמו בפועל כמיליון ₪, על הקמפיין (עמ. 40); הדבר גם עולה מכך שעל כל החשבוניות מופיע שזה אושר לתשלום ; וכן מהעובדה שכתבות עולות כסף. אין מחלוקת שקיים כלל הראיה הטובה ביותר וזה קבלות על הוצאת הסכום. אבל מכאן מגיע ה-אבל השני: בעמ. 20 שורה 12 נשאל העד בזו הלשון: "אני מפנה אותך לנספח י"ב לתצהירך, חשבוניות שמתייחסות לסכומים שהוצאתם". (ההדגשה שלי - ד.פ.). במילים אחרות - ב"כ הנתבע בעצם לא מכחיש את ההוצאה שהוצאה, אבל מצביע על כך שלעמדתו יש בה סכומים לא רלבנטיים. נבדוק זאת: המדובר בחשבונית מס. 0013 שמציינת שהיא כוללת ניהול קמפיין + ריטיינר. לא ברור ממנה כמה הוצא על הקמפיין. החשבונית מייצגת תשלום אחד מתוך שלושה בגין הקמפיין. חשבוניות 2 ו- 3 בגין הקמפיין שעומדות כל אחת על סכום של 338,500 ₪ בקרוב. מחשבונית 0060 ניתן ללמוד שאחד הטיפולים עומד על סך 50,740 ₪. מכיוון שלא סביר להניח שדמי ריטיינר, שזה תשלום חודשי קבוע, יעלו על טיפול מיוחד במשבר, נראה שיש להעמיד על דרך האומדנא את הסכום בגין הטיפול בגובה של 75% מהסכום שהוצא, וכך אני קובעת. לכן, על הנתבע לשלם לתובעים את הסכום של 1,110,259 ₪ נכון למועד פסק-דין זה. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל. 5. תביעת בעלי מסעדות כנגד התובע 9 התובעים עותרים לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין הלוואה שהעמיד התובע 1 לתובע 9, ששילם את הסכום הנ"ל כפשרה, לבעלי מסעדות שהגישו נגדו תביעה. כמפורט בפסק הדין לעיל, התביעה שהוגשה על-ידי התובע 9 נדחתה, ועל כן אין הצדקה לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בגין הלוואה שניתנה לתובע 9 על-ידי התובע 1 ואני דוחה את טענת התובעים לפיצוי בגין רכיב נזק זה. ו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת, חלקית, והנתבע ישלם לתובעים פיצוי כספי כמפורט בגוף פסק הדין לעיל. הפיצויים הם ביחד לכל התובעים, כשארגון מגדלי הדגים ימצא את המנגנון הנכון לחלק בין התובעים את הפיצויים לפי נזק פרטני לכל אחד ואחד, וזאת לא יאוחר מ- 30 יום לאחר מתן פסק-הדין. בנוסף, ישא הנתבע בשכ"ט עו"ד התובעים בסך 300,000 ₪. התובעים זכאים גם להחזר הוצאותיהם, בהתחשב בסכום פסק-הדין, אותן ישום הרשם. טלויזיה