עמיגור דייר ממשיך

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עמיגור דייר ממשיך: תביעה לסילוק יד ולתשלום דמי שכירות ראויים. רקע עובדתי: ביום 20.11.1988 התקשרה התובעת, עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן- "עמיגור") עם ה"ה X אברהם ורחל ז"ל (להלן- "הדיירים החוזיים" או "הסב" ו- "הסבתא" בהתאמה) בהסכם שכירות ביחס לדירה נשוא התביעה, שברחוב שפרינצק 39/3 בנהריה (להלן- "הדירה" או "הדירה נשוא התביעה") לתקופה שמיום 20.11.1988 ועד ליום 20.11.1989. הסב, X אברהם, נפטר ביום 13.5.1997. הסבתא, X רחל, הלכה לעולמה ביום 22.1.2000. הנתבע 1, יליד 27.4.1978 (פרו', עמ' 19, ש' 22) (להלן- "הנתבע" או "אבי"), הוא נכדם של הדיירים החוזיים. הנתבעת 2 (להלן- "הנתבעת" או "דקלה") היא רעייתו של אבי לו נישאה ביום 28.11.2000 (פרו', עמ' 19, ש' 6). אבי ודקלה מתגוררים בדירה נשוא התביעה, יחד עם שני ילדיהם. המחלוקת הנטושה בין הצדדים בהליך זה היא בשאלה מתי החל הנתבע להתגורר בדירה נשוא התביעה, והאם קנויות לו זכויות של "דייר ממשיך", לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן- "החוק" או "חוק זכויות הדייר"). כנגד הנתבעים ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 18.11.2008 על ידי חברתי, כב' השופטת לוקיץ'. בפסק הדין חויבו הנתבעים לסלק את ידם מן הדירה נשוא התביעה, וכן לשלם לעמיגור סך של 96,350 ₪ מתוך הסך של 127,461 ₪ שנתבע, וזאת לאחר שהתברר כי ביחס לחלק מן הסכומים שנתבעו, חלה התיישנות (ראו: פירוט החוב, כפי שהוגש על ידי עמיגור ביום 9.11.2008, על פי החלטתי מיום 25.9.2008). הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין ביום 14.12.2008. בבקשתם טענו כי מוקנות להם זכויות של דיירים מוגנים משום שבטרם עברו הדיירים החוזיים להתגורר בדירה נשוא התביעה, גרו בשני דירות אחרות של עמיגור, כאשר ההסכם עליו חתמו משנת 1954 היה כפוף לחוק הגנת הדייר. הנתבעים טענו לחלופין, כי גם אם ההסכמים הישנים שנחתמו עם הדיירים הממשיכים אינם כפופים לחוק הגנת הדייר, הרי שניתנה להם הזכות בסעיף 19א' להסכם השכירות לרכוש את המושכר במחיר ובתנאים שייקבעו על ידי עמיגור. ואולם, טענתם העיקרית של הנתבעים, בבקשתם לביטול פסק הדין, הייתה שהנתבע זכאי לזכויות של "דייר ממשיך" מכח מגוריו בדירה כ- 14 שנה (היינו: משנת 1994 לערך, ע.א.), בהיותו "המטפל הצמוד" של הסב ושל הסבתא, ובמיוחד הסבתא, עד לפטירתם, כאשר הנתבעת עברה להתגורר יחד עמו בדירה נשוא התביעה, לאחר נישואיהם בשנת 2000. הנתבעים טענו כי פנו מספר פעמים לעמיגור בכדי להסדיר את זכויותיהם ו/או כדי לרכוש את הדירה נשוא התביעה, אך נענו בהתחמקויות. בעניין דמי השכירות, טענו הנתבעים כי הם אינם מתכחשים לחוב, ואף ציינו כי עמיגור פתחה נגדם בעבר תיקי הוצאה לפועל בשנים 2002 ו- 2003. עוד טענו הנתבעים כי הם נתבעים פעמיים בגין אותו חוב, ואף הביעו תמיהה כיצד הגיע החוב לסכום המופרז של 96,350 ₪. במהלך הדיון שהתקיים בפניי ביום 14.7.2009, בבקשה לביטול פסק הדין, הוסכם כי בכפוף להפקדת סך של 5,000 ₪ שיועברו ישירות לעמיגור, יבוטל פסק הדין. עוד הוסכם כי הנתבעים יחלו לשלם באופן שוטף, סך של 700 ₪ בגין השימוש בדירה. בית המשפט נתן להסכמה זו תוקף של החלטה, ומשבוצעה ההפקדה, בוטל פסק הדין. זהו המקום לספר כי עמיגור נקטה בהליכים לפינוי הנתבע מהדירה ביום 27.6.2000 במסגרת ת"א 2081/00 בבית המשפט השלום בנהריה, וכנגד הנתבע ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 9.1.00. ואולם, עמיגור לא יכולה הייתה לממשו בשל טעות שנפלה בזיהוי הדירה, כאשר בפסק הדין צוין כי הדירה היא ברחוב שפרינצק 33/11 בנהריה, בעוד שבפועל מדובר בדירה 39/3, הידועה גם כדירה 639/3. בטרם אפנה לדון בטענה העיקרית עליה מיוסדת הגנת הנתבעים, הטענה כי הנתבע רכש זכויות של "דייר ממשיך" כהגדרתן בחוק, אסלק תחילה שלוש טענות נוספות שהועלו על ידי הנתבעים בסיכומיהם. טענת השיהוי: הנתבעים טוענים כי עמיגור השתהתה בתביעתה, והגישה אותה רק בשנת 2008 על אף שעילת התביעה התגבשה כבר במות הסבתא בינואר 2000 או, למצער, ביום 27.8.2001, מועד בו נשלח לעמיגור מכתב אנונימי בעניין פלישת הנתבעים לדירה (נספח יד' לתצהירו של מרדכי דרעי מטעם עמיגור) או בעת ביצוע ביקור מעגל בדירה ביום 17.12.2011. גם טענה זו אין בה לסייע לנתבעים, וזאת גם אם תאמר כי מדובר בטענה משפטית שהעובדות הצריכות לה מונחות בפני בית המשפט, ולכן אין בעובדה שנטענה לראשונה בסיכומים, כדי לחסום את הנתבעים מלהעלותה. ראשית, עסקינן כאן בעילת תביעה מתמשכת ומתחדשת מידי יום ביומו. אופי העוולה המיוחס לנתבעים בהליך זה, הסגת גבול, הוא נמשך והולך, כך שנוצרת עילת תובענה חדשה מידי יום ביומו. הוראת סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968, מורה כי: ""לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל, היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל." [וראו: בש"א (מחוזי ת"א) 17907/08 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' מועצה מקומית באר-יעקב (לא פורסם, 29.1.2009); וראו, גם: ת"א (מחוזי חי') 482/08 ליברמן נ' חאמד (לא פורסם, 1.11.2010)]. מכאן, שאין מקום לטעון כנגד התביעה, לא התיישנות, ובטח לא שיהוי. שנית, במקרה שבפנינו, לא מתקיימים המבחנים שנקבעו לתחולת הגנת השיהוי, כפי שסוכמו בעניין תלמוד תורה [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 447-446 (2003)], שם נקבע, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי: "...לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (להלן - פרשת ליברמן [13]), בעמ' 756-755)... התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע. אין הרי שינוי מצב לרעה של נתבע בשל שינוי בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע, כהרי שינוי הנובע מהתנהגות התובע. מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי ייתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום-לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר של טענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע לנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם (ע"א 5634/90 הנ"ל [19], בעמ' 852; ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן [21], בעמ' 317; ע"א 69/84 שפר נ' בונה [22], בעמ' 656; ע"א 367/71 טייג נ' ישראלי [23], בעמ' 716-715)..." התנהלות התובעת במקרה שבפנינו, אינה נופלת לגדר אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים קבלת טענת שיהוי. התנהלות עמיגור מלמדת אולי על בלבול, שלומיאליות, אוזלת יד, עצלות או חוסר תשומת לב, אך אין בכל אלו כדי ללמד על ויתור. עובדה היא שעמיגור נקטה בהליכים לפינוי הנתבע עוד בשנת 2000, גם אם טעתה בזיהוי הדירה. יתר על כן, על פי ההלכה הפסוקה, לא די בהתנהלות המלמדת על ויתור, אלא זו צריכה להיות אחוזה ושלובה בשינוי מצב לרעה של הנתבע הקשור בהתנהגות התובע. אין לומר שהנתבעים שינו מצבם לרעה בהסתמך על התנהלות התובע. להיפך, הם רק נהנו מאוזלת ידה של עמיגור בפעולותיה למימוש זכויותיה. עוד יש להוסיף בהקשר זה כי עמיגור הינה רק מנהלת הזכויות בדירה, ואינה בעלת הזכויות בה. ממילא אין היא יכולה לוותר על מה שאינו שלה, ובעיקרון גם יש להיזהר, מפגיעה בזכויות קנייניות של המדינה, המחזיקה במאות דירות שנועדו בסופו של דבר, לשמש מעוטי יכולת, רק משום שלא הזדרזה לפעול למימוש זכויותיה. ויפים לענייננו, על דרך היקש, הדברים האמורים ברע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל, בפס' ח(2) להחלטתו של כב' השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 20.7.2005): "לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו... אם הגיעה שעת התעשתות מצדן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור"; וראו, גם: רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (לא פורסם, 6.3.2006); וכן: רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 31.10.2005). הטענה כי הדיירים החוזיים היו דיירים מוגנים: טענת הנתבעים כי הדיירים החוזיים היו דיירים מוגנים בעת שחתמו על ההסכם הראשון משנת 1954 לא הוכחה, ולו מן הטעם הפשוט שלא הוצג ההסכם בין עמיגור לדיירים החוזיים משנת 1954. אמנם, בבקשתם לביטול פסק הדין, ביקשו הנתבעים לקבל לידם עותק מהסכם זה, אך בפועל לא ביקשו הנתבעים צו לקבלת המסמך, והעלו את דרישתם לקבלת ההסכם רק בתום שמיעת הראיות בתיק. ואולם, גם אם אצא מנקודת מוצא שההסכם משנת 1954 הקנה לדיירים החוזיים זכויות של דיירים מוגנים, אין בכך להועיל לנתבעים. כפי שמאשרים הנתבעים עצמם, מאז החתימה על ההסכם משנת 1954, עברו הדיירים החוזיים לשתי דירות נוספות כולל הדירה נשוא התביעה, כאשר בחוזה שנכרת ביחס לדירה נשוא התביעה, מיום 20.11.1988, הצהירו הדיירים החוזיים כי הם מודעים לכך שלא יהיו מוגנים לפי חוק הגנת הדייר. טענת הנתבעים בסיכומיהם כי התובעת "ניצלה" את הדיירים החוזיים והציגה בפניהם מצג, לפיו היא משפרת את תנאיהם על ידי העברתם לדירה טובה יותר, כאשר בפועל פגעה בזכויותיהם, תוך הפיכתם מדיירים מוגנים לדיירים לא מוגנים, היא טענה עובדתית חדשה, שזכרה לא בא בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין, המהווה כתב הגנה. אכן, הנתבעים לא היו מיוצגים כמעט לכל אורך ההליך שבפניי, אף שבית המשפט הבהיר להם את חשיבות הייצוג. בית המשפט אף ניסה לסייע לנתבעים, כמידת האפשר, בניהול הגנתם, ואף הקפיד לשמור על זכויותיהם הדיוניות בעת ניהול ההליך. ואולם, לא ניתן בשל העדר הייצוג להתעלם לחלוטין מסדרי הדין, ולחרוג מן הפלוגתאות, כפי שהן משתקפות בכתבי הטענות. בכדי להפיס את דעתם של הנתבעים, אציין כי אילו טענה זו הייתה נטענת בכתב ההגנה, ספק אם ניתן היה להוכיחה, לאחר שהסב והסבתא הלכו לעולמם, ואין בפנינו כל ראיה באשר למצגים שהוצגו בפניהם על ידי עמיגור לאחר שעזבו את הדירה נשוא הסכם השכירות משנת 1954. יתר על כן, טענה זו בדבר הטעיית הדיירים החוזיים, גם אילו הייתה מוכחת, אולי הייתה מקנה לדיירים החוזיים את הזכות לבטל, בתוך זמן סביר מן המועד בו נודע להם על הטעות או ההטעיה, את ההסכמים שבאו לאחר ההסכם משנת 1954, ואולי רק את הסעיף בחוזה, בו ויתרו הדיירים החוזיים על הגנת חוק הגנת הדייר. ואולם, הדיירים החוזיים לא עשו שימוש בזכות הביטול, ככל שעמדה להם, בחייהם, ולא הוברר לי כיצד טעות או הטעייה נטענת זו, שכאמור, לא הוכחה, ולו בנימה, מקנה זכויות כלשהן לנתבעים. לאור האמור לעיל, אין לי צורך לבחון את טענותיו המפורטות של ב"כ עמיגור בסיכומי התשובה, כי סעיפים 125 ו- 130 לחוק הגנת הדייר ממילא הוציאו את הדיור הציבורי, שנוהל על ידי עמידר, ואשר עמיגור באה בשלב מאוחר יותר בנעליה, מתחולת חוק הגנת הדייר. הטענה כי ניתנה לדיירים החוזיים זכות לרכוש את הדירה: טענת הנתבעים כי לדיירים החוזיים הוקנתה הזכות לרכוש את הדירה, אין בה לבסס הגנה עצמאית ונפרדת לנתבעים. אם הנתבע הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק, הוא יבוא בנעליהם של הדיירים החוזיים גם לצורך תחולת סעיף 19 להסכם שכירות, ואם אינו "דייר ממשיך, כהגדרתו בחוק, הרי שסעיף 19 לחוזה השכירות לא יועיל לו. ומכאן, באים אנו לברר את טענתם המרכזית של הנתבעים לעניין היותו של הנתבע "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק. האם לנתבע זכויות של דייר ממשיך בדירה? חוק זכויות הדייר מגדיר מיהו "דייר ממשיך" כדלקמן: ''דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי, או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי;" בנוסחו המקורי של החוק, שחוקק בשנת 1998, נקבע בסעיף 3 לחוק כי: "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין. (ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים...". בשנת 2009, במסגרתו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009 (להלן- "חוק ההסדרים"), הוכנס תיקון לחוק זכויות הדייר (תיקון מס' 3), ובסעיף 69(2) לחוק ההסדרים הוחלף נוסחו של סעיף 3 בנוסחו כיום. בעקבות התיקון האמור, מורה סעיף 3 לחוק זכויות הדייר כך (להלן- "ההסדר החדש"): "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי - יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים". אין לי צורך בתיק זה, לבחון איזה מבין ההסדרים חל בענייננו, האם ההסדר הישן או החדש, ובמסגרת זו לבחון את תחולת הוראות המעבר שבסעיף 70 לחוק ההסדרים הואיל ועמיגור בתיק זה אינה חולקת על זכאותם של הנתבעים לדירה, על פי הכללים, אלא רק טוענת כי הנתבע אינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק, משום שלא התגורר עם הסבתא שלוש שנים לפני פטירת הסבתא. הואיל והסבתא של הנתבע 1 הלכה לעולמה ביום 27.1.2000, הרי שהמחלוקת היא בשאלה האם הנתבע 1 התגורר בדירה נשוא התביעה לפחות מיום 27.1.1997. הנטל להוכיח שהנתבע 1 הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק, מונח לפתחם של הנתבעים. נתחיל איפוא את מסענו, בראיות שהביאו הנתבעים לביסוס טענתם כי הנתבע 1 הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק. מטעם הנתבעים העידו 5 עדים: הנתבע, הנתבעת, אמו של הנתבע, גב' מימי X, אמה של הנתבעת, שושנה אלקיים, דודו של הנתבע, משה X, ושכן המתגורר בבניין שבו מצויה הדירה נשוא התביעה, מר מנשרוב שוטל. אסקור להלן עדויות אלו. עדות שושנה, אמה של דקלה: שושנה העידה ביחס למגוריו של אבי בדירה כדלקמן: "אני זוכרת את הנתבע ממש ילד בגיל 15-16 שהיה מגיע הרבה לסבא והסבתא בעקבות בן דוד שנהרג בבית ליד בפיגוע. והסבא והסבתא לקחו את זה קשה והנתבע הגיע אליהם הרבה כדי להרגיע אותם. הסבא נפטר אחרי כמה שנים ומאז אני זוכרת את הנתבע אצל הסבתא. הסבתא קבלה ארוע מוחי בסמוך לפטירתו של הסב, ומאז אני זוכרת את אבי גר שם. מדובר בשנת 1993-1994 או בסמוך" (פרו', עמ' 16, ש' 28-27; עמ' 17, ש' 2-1). בחקירתה הנגדית הסבירה כי: "אבי עבר לגור בבית כדי לטפל בסבתא כי הסבא נפטר. לסבתא היה ארוע מוחי" (פרו', עמ' 17, ש' 17-16). מעדות זו עולה כי שושנה קושרת את תחילת מגוריו של אבי בדירה נשוא התביעה דווקא עם מות הסב והאירוע המוחי שחוותה הסבתא בסמוך לאחר פטירתו. הסב, כאמור, נפטר ביום 13.5.1997, והסבתא נפטרה ביום 22.1.2000. ומכאן, שגם בהנחה שהנתבע החל לגור בדירה, מיד בעת פטירת הסב, הרי שלא חלפו שלוש שנים בין מות הסב למות הסבתא. עדות אמו של הנתבע, מימי X: גם אמו של אבי, מימי X, קושרת את מגורי הקבע של אבי בדירה נשוא התביעה, במות הסב, אם כי לדבריה, אבי גר לסירוגין בדירה, יחד עם הסב והסבתא גם קודם לכן, ובלשונה: "היה בא לחודשיים שלוש וחוזר" (פרו', עמ' 18, ש' 3): "הנתבע הוא הבן שלי, והבן שלי מאז שבן דודתו נהרג בפיגוע בבית ליד, הוא עבר להתגורר אצל הסבתא כי היה לו קשה. הלך לגור עם הסבא והסבתא. ובקביעות גר אצל הסבתא מאז שהסבא נפטר. אחרי זה אביו של הנתבע נפטר. ואז הסבא נפטר ואז הוא נשאר לגור אצל הסבתא. (פרו', עמ' 17, ש' 32-28). ובהמשך: "לשאלת ביהמ"ש, הבן שלי גר ברציפות אצל הסבתא משנת 1995-1996, עד שהיא נפטרה. הסבתא נפטרה בשנת 2000. הסבא נפטר בשנת 1997. בני גר אצל הסבא והסבתא ברציפות עוד לפני שאביו נפטר ועוד לפני שהסבא נפטר. מאז שהבן דודה שלו נהרג היה בא לחודשיים שלוש וחוזר. לפני שסבא נפטר הוא גר בבית ברציפות" (פרו', עמ' 18, ש' 5-1). מימי X הזכירה בעדותה את האירוע המוחי שחוותה הסבתא, וגם התקף לב שהסבתא לא חשה בו, אך מימי לא ידעה לומר "אם אבי עבר לגור עם הסבתא לפני או אחרי שקבלה את ההתקף" (פרו', עמ' 18, ש' 28-27). היא נשאלה בחקירתה הנגדית אודות דו"ח ביקור מעגל שבוצע בדירה בה היא עצמה מתגוררת, מיום 16.3.2000 (כחודשיים לאחר פטירת הסבתא) שם צוין כי יחד עמה מתגוררים בדירה אבי ובן נוסף בשם אילן. מימי לא הכחישה את חתימתה על דו"ח המעגל: "יכול להיות שזה כן החתימה שלי, זה דומה לחתימה שלי". (פרו', עמ' 18, ש' 11). ואולם, לדבריה: "ב- 16.3.00 אילן גר איתי בבית אבל לא אבי" (פרו', עמ' 18, ש' 10). היא הסבירה כי הותירה את שמו של אבי כמי שמתגורר בדירה כדי לקבל הנחה (פרו', עמ' 18, ש' 22). אם נסכם גם את עדותה של מימי, הרי שגם מעדותה עולה כי אבי חי דרך קבע בדירה נשוא התביעה, רק מאז פטירת הסב, במאי 1997, גם אם קודם לכן חי לסירוגין בבית הסבתא והסב. עדות מנשרוב שוטל: מנשרוב הינו שכן הגר בבניין בו מצויה הדירה נשוא התביעה, מאז שנת 1975. הוא ציין בעדותו כי אבי החל לגור במקום בשנת 82' או שנת 85', גרסה שבוודאי אינה עומדת במבחן המציאות, בשים לב לכך שאפילו לדברי הנתבע עצמו, מגוריו בדירה החלו בעת היותו בן 15 (היינו: בשנת 93 לערך). לפי עדותו של מנשרוב, אבי החל לגור בדירת הסבתא עוד לפני שהיה חייל (היינו: לפני שנת 1996, ע.א.) (פרו', עמ' 26, ש' 19), וכשנשאל כיצד ידע כשכן שאבי ישן בדירה בלילה, השיב: "ראיתי אותו הולך לבית הספר והוא ישן שמה. זה היה לפני שהוא התגייס לצבא. הוא היה כל הזמן שם" (פרו', עמ' 27, ש' 7-5). ואולם, במקום אחר בעדותו, הוא טען כי: "הוא (אבי, ע.א.) החל לגור מתי שהסבא נפטר ונשארה רק הסבתא, אז הוא נכנס לשם וטיפל בסבתא" (פרו', עמ' 26, ש' 15-14); וכן: "אני לא יודע מתי הסבא נפטר. מייד לאחר שהסבא נפטר הוא בא לגור בבנין" (פרו', עמ' 26, ש' 23-22). גרסתו האחרונה של מנשרוב, עולה איפוא בקנה אחד גם עם גרסת שושנה וגם עם גרסת מימי כי המגורים בדירה דרך קבע החלו רק לאחר פטירת הסב. עדות משה X: מטעם הנתבעים העיד גם דודו של המנוח, ובנה של הסבתא, משה X, שגר אף הוא בבניין נשוא התביעה, בקומה שמינית. עד זה ציין כי אבי גר בדירה נשוא התביעה 16-15 שנה "למיטב זכרוני" (היינו: משנת 1996 או 1997, ע.א.) (פרו', עמ' 27, ש' 13), כאשר לדבריו: "לא זוכר בדיוק כמה שנים אך זה בערך" (פרו', עמ' 27, ש' 14-13). משה X העריך כי אבי היה בן 15-14 שנה כשהחל לגור בדירה, אך הוא לא ידע לומר באיזה כיתה היה אבי כאשר החל לגור בדירה. אין צורך לומר כי דבריו אלו כי הנתבע היה בן 15-14 בעת שהחל לגור בדירה, משמעותם שהנתבע החל לגור בדירה בשנת 1992 או בשנת 1993, תשובה הסותרת את טענתו כי אבי גר בדירה 16-15 שנה. בסופו של דבר, גם משה X קושר את המעבר של הנתבע להתגורר בדירה עם הצורך לטפל בסבתא: "הוא (אבי, ע.א.) טפל באמא שלי הרבה, הוא היה לוקח אותה לקופ"ח, באמבולנס" (פרו', עמ' 27, ש' 16-15); וכן: "זה הפתרון שסוכם עליו במשפחה שאבי יטפל בסבתא" (פרו', עמ' 27, ש' 19). עדותו של הנתבע: אבי ציין בחקירה ראשית כי הוא גר בדירת סבו וסבתו מאז גיל 15 (היינו: משנת 1993 לערך, ע.א.), כאשר לדבריו בחקירתו הראשית: "ומאז אני חי שם באופן מלא" (פרו', עמ' 19, ש' 10). הוא הסביר את הרקע שעמד בבסיס המעבר לבית הסבתא: "כשאני בגיל 15 סבי היה במצב מאוד קשה בבית החולים ואני חי עם סבתא בבית, לוקח ומחזיר אותה מבי"ח. אני עברתי לגור בדירת סבתי עקב אי נוחות בבית. עקב אחים בעייתיים. עברתי למקום שלטפו אותי. אחים שלי שונים מהדרך חיים שלי. יש לי אחים שקוראים להם "ארגון". אם רציתי לחיות עם כסף הייתי יכול ללכת לצד שלהם" (פרו', עמ' 19, ש' 14). בעדותו סיפר כי שוחרר מהצבא בשנת 1996 לאחר עריקות בת שבועיים ומעצר בן שבועיים (פרו', עמ' 19, ש' 15-14), וטען כי שוחרר מהצבא לאחר שהסביר כי עליו לטפל בסבתו. כאשר בית המשפט הפנה את אבי לעדויות שהושמעו לפניו, לפיהן לא גר בקביעות בדירה לפני שהסב נפטר, השיב אבי כדלקמן: "כשסבי היה חי, הייתי בא והולך, סבי היה חולה בגין חשיפה לאזבסט. 90% מהזמן הוא היה בטיפולים. בזמן שהוא היה בבי"ח, אני הייתי ממלא את מקומו בבית. סבי נפטר במאי 1997. בשנה שהוא היה בבי"ח בין 1996 ל- 1997 אני הייתי בא והולך בבית סבתי. ואז סבי נפטר. אני המשכתי לחיות בבית באופן רצוף. עיריית נהרייה העניקה לכל מבוגר לחצן מצוקה, וברגע שלוחצים עליו היה מגיע אמבולנס ומהמוקד שיוצאת קריאה היו מחייגים לנייד שלי. אני הייתי זה שנמצא בבית ואלי היו מתקשרים כל פעם שהיתה לוחצת על לחצן המצוקה. המשכתי לחיות בדירה גם לאחר פטירתה של סבתי" (פרו', עמ' 19, ש' 31-24). וכן: "מיום פטירת סבי, מזמן השיבה (צ.ל. השבעה, ע.א.) שהיה בבית אני הכנסתי לאכול, לשתות ונשארתי לגור עם סבתי" (פרו', עמ' 20, ש' 1), כאשר לדבריו: "אין קשר בין בן דודתי לסיבה שאני גרתי בבית" (פרו', עמ' 20, ש' 4). ובחקירה נגדית: "כשסבתי חיה לבד בדירה, זה בגלל שבין השנים 96 עד 97 סבי היה בבית חולים. היה הולך ובא. בשנים הללו הייתי בא והולך, חוזר וישן אך מיום פטירתו של סבי, אני חי שם באופן מלא" (פרו', עמ' 21, ש' 29-27). לדבריו, "סבא שלי נפטר ממחלה בגין אסבסט. הוא היה מאושפז בבית חולים נהריה, כמעט שנה שלמה לסרוגין" (פרו', עמ' 22, ש' 27-26). ב"כ התובעת הטיח בנתבע בחקירה נגדית כי עבר להתגורר בדירה רק לאחר פטירת הסבתא, אך הנתבע עמד על דעתו כי טענה זו אינה נכונה: "ש. אני אומר לך שנכנסת לדירה בשנת 2000 אחרי שהסבתא נפטרה, לא גרת שם ועברת לגור שם רק כדי שיהיה לך בית חינם. ת. ממש לא נכון. אני הכרתי את דקלה. כמה שנים עוד שסבתי היתה חיה. הכרתי אותה עקב כך שהיא שכנה שלי. דלת מול דלת. לא הייתי מעשן ליד סבתי, הייתי פותח את הדלת ויושב בלובי למטה ומעשן סיגריה, ששם גם הייתי רואה את דקלה וכך הכרתי אותה. זה לא נכון מה שאתה אומר" (פרו', עמ' 22, ש' 10-8). עדותו של הנתבע מאשרת את הדברים שנאמרו על ידי יתר העדים כי אבי החל להתגורר דרך קבע בדירה רק לאחר מות הסב, כאשר קודם לכן: "הייתי בא והולך" (פרו', עמ' 19, ש' 25). עדות הנתבעת: דקלה בעדותה ציינה כי בעת שהכירה את אבי היא הייתה בת 14 ואבי היה בן 17-16. לדבריה: "אבי החל לגור בשנים 95-96 זה היה לסרוגין, ואחרי שהסבא נפטר הוא גר שם באופן מסיבי." (פרו', עמ' 23, ש' 21-18). גם בדקלה הטיח ב"כ התובעת, בחקירה הנגדית, כי הנתבעים עברו לגור בדירה רק לאחר מות הסבתא. דקלה שללה גרסה זו מכל וכל: "זה לא נכון. זה שקר. אבי-בעלי - גר מאז ומתמיד בבית של הסבתא ואני נכנסתי לגור שם אחרי שהתחתנתי" (פרו', עמ' 23, ש' 27-25); וכן: "זה לא נכון. אני אמרתי שלאחר שהסבא נפטר הוא ממש החל לגור שם באופן יומיומי" (פרו', עמ' 23, ש' 29). גרסתה של דקלה, תואמת אף היא את גרסתו של אבי, לפיה החל לגור באופן יומיומי בדירה רק לאחר מות הסב, כאשר לפני כן, חי שם רק לסירוגין. בחינת מכלול הראיות שהונחו על ידי הנתבעים, מעלה שאבי החל להתגורר בדירה באופן שוטף ויומיומי רק לאחר מות הסב. כך עולה הן מעדותם של הנתבעים עצמם, והן מעדותם של העדים מטעמם, שנזכור כי כולם פרט לאחד הם בני משפחה קרובה של הנתבעים המעוניינים בתוצאות המשפט. למעשה, כל העדים, לרבות הנתבעים עצמם, קושרים בסופו של דבר את תחילת המגורים בדירה, למות הסב, כאשר חלקם (שושנה ומשה X) הדגישו את הצורך לטפל בסבתא על רקע ההידרדרות במצבה הרפואי. לתמיכה בטענתו לעניין מגוריו בדירה, צירף הנתבע לתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין, גם מכתבי התראה שנשלחו אליו, בגין חובות שנוצרו, כפי הנראה, במהלך הטיפול בסבתא, למד"א או לבית החולים בנהריה. נכונה אני להניח שעסקינן בחובות שנוצרו בגין טיפולים רפואיים שניתנו לסבתא. ואולם, מדובר במכתבי התראה משנת 2007, כאשר רק אחד מהם נשלח לכתובת מגורי הסבתא, והיתר לכתובת הורי הנתבע, ולכן אין בהם להעיד מתי החל הנתבע להתגורר בדירה, ואין בהם לבסס קביעה עובדתית, לפיה אבי החל להתגורר בדירה לפני מות הסב. מכתב נוסף שצורף לתצהיר הנ"ל, הינו מכתב ששלחו הנתבעים למשרד הבינוי והשיכון. במכתב זה מציינים הנתבעים כי: "בעבר התגוררה שם הסבתא של אבי עד שנפטרה. אבי גר איתה בשנותיה האחרונות, וטיפל בה ולאחר שנפטרה, נשאר בדירה כי לא היה לו לאן ללכת". גם ממכתב זה לא ניתן לדעת מתי החל הנתבע להתגורר בדירה, ולמה כיוון במילים "שנותיה האחרונות". העובדה שהנתבעים הזכירו במכתבם רק את הסבתא ולא את הסב, יש בה חיזוק למסקנה שאבי החל לגור בדירה באופן קבוע רק לאחר שהסב הלך לבית עולמו. מכתב נוסף שצורף על ידי הנתבעים, כנספח לסיכומיהם, אף שלא צורף במהלך הבאת הראיות, הינו בקשה לקבלת דיור ציבורי שהופנה למשרד הבינוי והשיכון. גם במכתב זה מציינת דקלה במפורש כי אבי החל להתגורר בבית הסבתא רק לאחר מות הסב: "בזמנו הסבתא רחל והסבא אברהם התגוררו בה. כאשר הסבא נפטר אבי שתמיד היה קשור לסבתא עבר לגור עמה על מנת לסעוד אותה, לטפל בה, לנקות ולבשל עבורה". משלא הוכח כי הנתבע התגורר בדירה, דרך קבע, לפני מות הסב, ומאחר ולא חלפו 3 שנים בין מות הסב למות הסבתא (כזכור, הסב נפטר ביום 13.5.1997, והסבתא ביום 22.1.2000), משמעות הדבר שהנתבעים לא עמדו בנטל הראיה המונח לפתחם להוכיח שהנתבע התגורר בדירה 3 שנים לפני מות "הזכאי", כהגדרתו בחוק. לא זו בלבד שלא הוכח כי אבי התגורר בדירה בתקופה שהחל מיום 22.1.1997 ועד ליום 13.5.1997, אף לא שוכנעתי כי אבי עבר להתגורר בדירה מיד עם מות הסב, וזאת לאור עדותה של שושנה, אמה של דקלה, אשר קשרה במפורש בין האירוע המוחי שחוותה הסבתא, בסמוך לפטירת הסב, לבין המגורים של הנתבע בדירה, וגם לאור עדותו של משה X שאף הוא קשר את המגורים של אבי בדירה עם הטיפול בסבתא. מעדויותיהם של שושנה ומשה X עולה לכאורה שחלף זמן-מה בין מועד פטירת הסב ועד לתחילת המגורים של אבי בדירה. הנתבעים מצידם, לא הציגו מסמכים רפואיים של הסבתא אף על פי שיש להניח כי הייתה לנתבע שליטה במסמכים אלו, אם סעד את הסבתא עד למותה, בכדי שניתן יהיה לדעת בבירור מתי חוותה הסבתא המנוחה את האירוע מוחי, או את התקף הלב, שבגינו נולד הצורך לסעוד אותה. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעים כי הנתבע גר לסירוגין בדירה גם קודם למועד פטירת הסב. אני אף נוטה ליתן אמון בגרסה זו, על רקע הראיות שהונחו בפניי אודות האהבה והקרבה המיוחדת ששררו בין הנתבע לסבתא, על רקע יחסיו הבעייתיים של הנתבע עם אחיו ומצבם הנפשי של הסב והסבתא שנכדם נהרג בפיגוע בבית ליד. העובדה שאבי הכיר את דקלה שהפכה לימים לרעייתו, בהיותו בן 17-16 (היינו: בשנת 1996-1995), על מדרגות הבניין נשוא התביעה, מלמדת כשלעצמה שהרבה לשהות במחיצת סבו וסבתו. ואולם, כדי שהנתבע יוכל לזכות במעמד של "דייר ממשיך" לא די בביקורים, גם אם מדובר בביקורים חוזרים ונשנים, אלא שיש צורך ברצף מגורים בן 3 שנים בדירה יחד עם הזכאי. נזכור כי הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר, מקנות עדיפות לבן המשפחה שהתגורר עם הזכאי, על פני זכאים אחרים. דווקא, לאור פגיעה זו בזכות השוויון, יש להיזהר מהרחבת יתר של הגדרת "דייר ממשיך" לביקורים או מגורים שאינם מגורי קבע בדירה. הנתבע העיד על עצמו, כאמור, כי לפני פטירת האב היה "בא והולך" (פרו', עמ' 19, ש' 25), וכי לא גר בדירה נשוא התביעה באופן יומיומי אלא רק לסירוגין. גם אם אניח לטובת הנתבע כי החל להתגורר בדירה, דרך קבע, מיד לאחר מות הסב (ולא רק לאחר שהסבתא חוותה אירוע מוחי), הרי שלא הוכח פוזיטיבית על ידי הנתבעים כי בתקופה הקריטית שהחל מיום 22.1.1997 (3 שנים בדיוק לפני מות הסבתא) ועד ליום 13.5.1997 (מות הסב) התגורר הנתבע בפועל בדירה נשוא התביעה. די לי בראיות הנתבעים כדי להגיע למסקנה כי הנתבעים לא עמדו בנטל המונח לפתחם להוכיח כי הנתבע הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק. ואולם, משצורפו על ידי עמיגור טופסי משפחה, יש מקום לציין כי גם מסמכים אלו אינם תומכים בגרסת הנתבע כי התגורר בדירה בפרק הזמן הנדרש להוכחת זכאותו, ובפרט בתקופה שהחל מיום 22.1.1997 (3 שנים לפני מות הסבתא) ועד ליום 13.5.1997 (מות הסב). לתצהירו של דרעי, מטעם עמיגור, צורפו דו"חות ביקורי משפחה או ביקורי "מעגל", וכן הצהרות על מצב משפחתי המתייחסות הן לדירה נשוא התביעה, והן לדירה בה מתגוררת אמו של הנתבע, מתאריכים שונים. המסמכים החשובים לענייננו, הינם טופס ביקור משפחה מיום 26.3.1996 בדירה נשוא התביעה הנחזה לשאת את חתימת הסבתא, לפיו הסב והסבתא מתגוררים בדירה נשוא התביעה לבדם; טופס ביקור משפחה מיום 1.12.1996 בדירת הורי הנתבע, לפיו בדירתם מתגוררים ילדיהם אילן ואבי, וכן טופס ביקור משפחה מיום 16.12.1997 הנחזה לשאת את חתימת הסבתא, ועל פיו רק הסבתא מתגוררת בדירה ביום הביקור. חשיבותם של מסמכים אלו נובעת מכך שהם מתייחסים לתקופות שבהן טען הנתבע כי כבר התגורר בדירת הסבתא. משלושת המסמכים הנ"ל עולה לכאורה כי הנתבע לא התגורר בדירה נשוא התביעה, לא בתקופה בה היה הסב בין החיים ,וגם לא כשבעה חודשים לאחר מות הסב. הנתבעת לא הסתפקה רק בצירוף המסמכים הנ"ל, ולמרות טענתה כי מדובר ברשומות מוסדיות, כהגדרתן בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן- "הפקודה"), וככאלה קבילים להוכחת תוכנם, זימנה לעדות, את מר אברהם צרונה ששימש רכז השכונה בתקופה הרלוונטית וביצע בעצמו את שני ביקורי המעגל הנ"ל. עד זה, מטבע הדברים, לא זכר באופן ספציפי את הביקורים עצמם. ואולם, מסר עדות ביחס לביקורים שבוצעו על ידו. בהתייחס לביקור מיום 26.3.1996 שבוצע בדירה נשוא התביעה (נספח ח' לתצהיר דרעי), אמר צרונה את הדברים הבאים: "מדובר בביקור שבוצע ב- 26.3.96. לפי הממצאים שברשותי לא גר אף אדם נוסף עמם. הם גם חתומים על זה. הטופס הזה מודפס מראש וכך אני מגיע איתו. אם אני מגלה שיש משהו נוסף אחר בדירה, אנו רושמים כנלווה בסעיף ג' לטופס. כדי לוודא שאין שם אדם אחר, אם יש הם בדרך כלל אומרים. החתימה בסעיף ב' היא של אחד הדיירים המופיעים בטופס, אברהם או רחל. משמעות החתימה היא שהם הצהירו שרק שני האנשים האלו גרים בדירה" (פרו', עמ' 10, ש' 10-5). ביחס לדו"ח ביקור משפחה מיום 1.12.1996 בדירה בה מתגוררת מימי X (נספח יב' לתצהיר דרעי) העיד רכז השכונה, אברהם צרונה: "לגבי נספח יב' זה ביקור שאני ביצעתי. מהביקור עולה שמדובר על הבית בו התגוררו ההורים של הנתבע, חיים ומימי והילדים אילן ואבי. מדובר בטופס מ- 1.12.96 וזה נחתם בדירה. כל התיקונים בטופס נעשו במהלך הביקור בדירה. כשהגברת X חתמה על הטופס היא חתמה עליו כשכבר כל הפרטים היו מלאים" (פרו', עמ' 10, ש' 27-25). באשר לביקור מעגל שבוצע ביום 16.12.1997 בדירה נשוא התביעה (נספח ט' לתצהיר דרעי), ציין אברהם צרונה כי: "הממצאים שונים. בביקור שנערך ב- 16.12.97 התברר שהבעל נפטר. שאלתי וכך נאמר לי. לפי מה שאני רואה פה נמסר לועדת חריגים לשינוי משתי נפשות לנפש אחת. לפי מה שרשמתי פה לא היו שום דיירים נוספים נכון למועד הביקור ב- 16.12.97. חתימתה של הגב' X מופיעה שם. פרוש הדבר שהיא הודיעה שבעלה נפטר ושהיא נשארה לגור לבד בבית. אני לא זוכר כל כך את הגברת X. אני כבר שנים לא עובד בחברה" (פרו', עמ' 10, ש' 17-13). כבר נפסק כי ל- "ביקורי המעגל" הנערכים בזמן אמת, משמעות ראייתית ברורה לקביעת הסטטוס של "דייר ממשיך" [עת"מ (מחוזי חי') 3227/06 בן אבו נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, 3.9.2007); וכן עת"מ (מחוזי ת"א) 2873/04 כהן נ' עמידר חברה לאומית לשיכון (לא פורסם, 13.9.2006)]. העובדה שבביקור מחודש מרץ 1997 בדירה נשוא התביעה, מצא צרונה כי שני הדיירים החוזיים בחיים, ואילו בביקור מחודש דצמבר 1997 נמצא שהסב כבר נפטר, מלמדת כי הביקורים אכן בוצעו, ואודות מה שמצא הרכז במהלך הביקור. אמנם, משה X בעדותו ציין כי אמו (הסבתא) הייתה אנאלפביתית: "אמא שלי לא יודעת עברית ולא יודעת לכתוב ואם לאמא שלי יתנו לחתום על משהו, היא כל כך היתה תמימה כמו ספר תורה שהיא לא יודעת בכלל על מה היא חותמת" (פרו', עמ' 27, ש' 27-26). וגם לא הוכח שהסבתא נשאלה באופן ספציפי בביקורים שנעשו בשנת 1996 ובשנת 1997 האם מתגורר עימה אדם נוסף בדירה. ואולם, העובדה שבמרץ 1996 מצא הרכז של עמיגור שבדירה נשוא התביעה מתגוררים הסב והסבתא, ואילו בדצמבר 1996 נמסר לו כי בדירה בה התגוררו הוריו של הנתבע, התגורר הנתבע, מחזקת את המסקנה שהנתבע לא התגורר בדירת הסב והסבתא בתקופה זו. הנתבע עצמו אישר כי בתקופה זו לא גר בדירה נשוא התביעה, דרך קבע, אלא רק לסירוגין וביקורי מעגל משנת 1996, הלכה למעשה, תואמים גם את גרסתו שלו. באשר לביקור מעגל מיום 16.12.1997, שבוצע בדירה נשוא התביעה, גם כאן, האמור בביקור המעגל, אינו בהכרח סותר את ראיות הנתבעים עצמם. אמנם, רוב עדי הנתבעים קשרו בין מות הסב לבין תחילת המגורים של הנתבע בדירה. ואולם, נזכור בהקשר זה את עדות אמה של דקלה, שושנה, אשר קשרה בין האירוע המוחי שחוותה הסבתא, בסמוך לאחר פטירת הסב, לתחילת מגוריו של הנתבע בבית סבתו, וגם את עדותו של משה X שאף הוא קישר את המגורים של הנתבע בדירה בצורך לטפל בסבתא, וטבעי והגיוני שההידרדרות במצבה של הסבתא לא החלה מיד לאחר מות הסב, אלא זמן-מה לאחר פטירתו. הנתבעים לא צירפו מסמכים רפואיים שיש בהם להעיד מתי החלה ההידרדרות הרפואית במצבה של הסבתא, וגם אמו של הנתבע, שהזכירה את האירוע המוחי והתקף הלב שהסבתא לא חשה בו, לא זכרה לומר האם הנתבע החל לגור בדירה לפני או אחרי התקף הלב של הסבתא. לכן לא ניתן לשלול את האפשרות שהנתבע החל להתגורר בבית הסבתא רק לאחר ביקור מעגל מחודש דצמבר 2007. אכן הוצגה תשתית ראייתית, ביחס לחלק מן הטפסים שהוצגו על ידי עמיגור, שיש בה להטיל ספק של ממש באשר לאמינות האמור בהם. כך, למשל, הוצג בפניי טופס בדיקת אכלוס וגבייה מיום 2.8.2011, נ/1, שהינו טופס המונפק מן המחשב, בו הוגדר מעמדו של הנתבע כגרוש ללא ילדים, דבר שבוודאי אינו נכון. תמיהות נוספות עולות ביחס להצהרה על מצב משפחתי מיום 16.3.2000 (נספח יא' לתצהיר דרעי) הנושאת את חתימת אמו של הנתבע, מימי X, לפיה גרו בדירה זו בעת החתימה על הטופס, האב חיים, האם, מימי, ושני ילדיהם, אילן ואבי. הצהרה זו אינה עולה בקנה אחד עם ראיות אחרות שהונחו בפניי מהן עלה כי חיים ז"ל, אביו של הנתבע, נפטר כבר בשנת 1999 (פרו', עמ' 11, ש' 2), ועם טענת הנתבע כי האח אילן לא התגורר בדירת הוריו עוד משנת 1989 (פרו', עמ' 11, ש' 19). כן הוצגו בפניי עדויות מהן עולה כי הנתבע כבר התגורר בדירה נשוא התביעה בעת שהסבתא הלכה לעולמה. רכז השכונה גם ציין ביחס להצהרת האם, מימי X, שיתכן שהצהרה זו נמסרה שלא במהלך ביקור של עמיגור (פרו', עמ' 11, ש' 24-23), כאשר לדבריו, אם אמו של הנתבע מסרה נתונים כוזבים (לדבריה, כדי לזכות בהנחה): "אני לא אחראי לזה" (פרו', עמ' 11, ש' 27). ואולם, גם אם נפל מתום בחלק מן הטפסים שמולאו על ידי נציגי עמיגור, אין פירוש הדבר שיש לפסול מיני וביה, גם את יתר הטפסים; מה גם שדי לי בראיות הנתבעים עצמם, כדי להגיע למסקנה שהנתבעים לא הוכיחו רצף מגורים של 3 שנים בדירה לפני מות הסבתא, ואין בטענות הנתבעים בעניין ביקורי מעגל או יתר הטפסים עליהם הוחתמו הדיירים, כדי למלא את החורים במארג הראיות שהוצג על ידי הנתבעים. סוף דבר, אני קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל המונח לפתחם להוכיח כי הנתבע הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק. התביעה הכספית: לאור קביעתי כי הנתבעים לא הוכיחו כי הנתבע הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק, זכאית עמיגור לתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה שבה התגוררו הנתבעים בדירה. הנתבעים אינם מכחישים את חובתם להסדיר את חובם, אלא שהם טוענים כי התובעת סירבה, למרות תחנוניהם, להוציא להם שוברים מפאת הגדרתם כ-"פולשים", וכי מאז שהוסכם על תשלום שוטף בסך של 700 ₪ במהלך הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, הם משלמים סכומים אלו כסדרם, ואף מעבר לכך. אף שעמיגור אינה תובעת בענייננו דמי שכירות, אלא דמי שימוש ראויים, לא צירפה עמיגור חוות דעת שמאית לביסוס טענותיה לעניין גובה דמי השימוש הראויים להם היא זכאית, והיא סומכת את חישוביה בעניין דמי השימוש, על טבלת שכר דירה, בסיס למ"ר מדורג, הנערכת על ידי משרד הבינוי והשיכון, על פי הנחיות החשב הממשלתי והשמאי הממשלתי. טבלאות אלו, בכל הכבוד, אינן יכולת להוות תחליף לחוות דעת שמאית כנדרש, המתייחסת באופן ספציפי לדירה נשוא התביעה, ואין הן מהוות ראיה מספקת לעניין גובה דמי השימוש הראויים. יחד עם זאת, ובשים לב לכך שהוסכם בין הצדדים בדיון שהתקיים ביום 14.7.2009 כי הנתבעים יחלו לשלם סכום שוטף של 700 ₪ לחודש, אני רואה בכך הודאה של הנתבעים כי סכום זה משקף את דמי השכירות הראויים המגיעים לעמיגור ממועד זה ואילך. באשר לתקופה נשוא התביעה, אפסוק את הסכומים בהם מודים הנתבעים בסיכומיהם, בסך של 450 ₪ בגין 7 השנים שנתבעו וקדמו להגשת התביעה. התביעה הוגשה ביום 2.6.2008, ולכן זכאית עמיגור לדמי שימוש ראויים מיום 2.6.2001 ועד ליום 2.6.2008. ואולם, הואיל והתביעה מסתיימת באפריל 2008, לפי פירוט החוב שהוגש על ידי עמיגור במסגרת בקשתה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אפסוק לעמיגור דמי שכירות עבור 83 חודשים, ולא 84 חודשים, ובסה"כ 37,350 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה, 17.11.2004, ועד היום. באשר לתשלום בסך של 5,000 ₪ ששולם על ידי הנתבעים כתנאי לביטול פסק הדין, כמו גם לתשלומים בסך של 200 ₪, מעבר לסכומים השוטפים ששילמו הנתבעים, החל מחודש אוקטובר 2010, סבורני כי אין מקום לאפשר קיזוזם מסכום החוב. סעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, קובע כי: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן". בענייננו, לא הוכח שהנתבעים הבהירו בעת ביצוע התשלומים כי הסכומים המשולמים על ידם, הינם דווקא בגין החוב נשוא התביעה, להבדיל מן החובות שהצטברו לאחר הגשת התביעה. על פי תצהיר פירוט החוב שהוגש לתיק על ידי עמיגור ביום 9.11.2008, דמי השימוש שנתבעו הם ממות הסבתא בינואר 2000 ועד אפריל 2008 (כולל). מאז חודש מאי 2008 ועד למועד הדיון בבקשה לביטול פסק הדיןל שהתקיים ביום 14.7.2009, חלפו 14.5 חודשים בגינם התגבש חוב נוסף בסך של 10,150 ₪ (לפי סך של 700 ₪ לחודש), ולכן רשאית הייתה עמיגור לזקוף את הסך של 5,000 לסילוק החוב שהצטבר לאחר הגשת התביעה. הוא הדין גם ביחס לתשלומים העודפים בסך של 200 ₪ מעבר לתשלום השוטף, ששולמו החל מאוקטובר 2011, אשר לא הוכח כי בעת ששולמו, נזקפו על ידי הנתבעים דווקא לטובת החוב נשוא התביעה, כאשר הסכום הכולל ששולם על ידי הנתבעים לאחר הגשת התביעה, מעבר לתשלום השוטף, בסך של 9,200 ₪ (5,000 ₪ + 4,200 ₪), נופל מסכום החוב שהצטבר לאחר הגשת התביעה. גם אם חלק מן הסכומים הנ"ל נועדו לסגירת החוב בתיק ההוצל"פ שנפתח בקשר לפסק הפינוי, כפי שנטען על ידי עמיגור בעקבות בקשת בית המשפט לקבלת הבהרות ביחס לתיקי ההוצל"פ שנפתחו כנגד הנתבע/ים, לאחר הגשת הסיכומים, עדיין, אין מקום לאפשר לנתבעים לקזז סכומים אלו בגין דמי השימוש נשוא התביעה. אדגיש כי לא ראיתי לפסוק לזכות עמיגור דמי שימוש ראויים בגין תקופה העולה על 7 שנים. אכן, טענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה, ובמקרה שבפנינו זו נטענה לראשונה בסיכומים, אך מן המסמכים שצירפה עמיגור לתביעתה, כמו גם מתצהירו של נציג עמיגור, דרעי, לא ניתן היה לדעת כי התביעה כללה גם רכיבים שהתיישנו. אכן, לתיק הוגש פירוט של החוב ביום 9.11.2008, וזאת על פי החלטתי מיום 25.9.08 אשר ניתנה במסגרת בקשת עמיגור למתן פסק דין בהעדר הגנה. מפירוט חוב זה ניתן ללמוד כי התביעה כוללת גם רכיבים שהתיישנו. ואולם, לא הוכח שפירוט זה, שנעשה רק במסגרת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, נשלח לנתבעים. אדרבא, מבקשת הנתבעים לביטול פסק הדין, שם ביקשו פרוט של רכיבי החוב (סעיף 30 לבקשה), אני למדה כי פירוט זה לא נמסר לנתבעים. לפיכך, מכח סמכותי לתקן כל פגם בהליך, אני מאפשרת לנתבעים לתקן את כתב ההגנה לשם הוספת טענת התיישנות, וקובעת כי טענת ההתיישנות שנטענה לראשונה בסיכומים, נטענה בהזדמנות הראשונה. בהזדמנות זו, ראיתי לנכון להעיר כי אני מוצאת טעם לפגם בעובדה שעמיגור נוהגת לכלול בתביעותיה המוגשות לבית המשפט, תביעות כספיות בגין חובות שהתיישנו. אמנם, טענת התיישנות היא טענת "הגנה". ואולם, אני סבורה שלאור מעמדה של עמיגור כגוף ציבורי; בהתחשב בטיב לקוחותיה, אנשים מעוטי יכולת, שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, שלרוב אינם מתגוננים כנגד תביעות אלו, וגם כאשר הם מתגוננים, נעשה הדבר ללא ייעוץ משפטי, טוב תעשה עמיגור אם תחדל ממנהג זה, בפרט כאשר אין היא טורחת לפרט בתביעותיה את רכיבי החוב, מנהג פסול לכשעצמו שראוי שעמיגור תחדל גם ממנו. באשר לדרישת הנתבעים להפחית מסכום החוב גם את הסכומים ששילמו במסגרת תיקי ההוצאה לפועל, שנפתחו נגדם, על פניו אף נראה כי תיק הוצל"פ שמספרו 08-08749-02-4, לאור מועד פתיחתו (11.12.2000) וסכומו בעת הפתיחה (1,556 ₪), מתייחס להוצאות שנפסקו לזכות עמיגור בתביעת הפינוי שהוגשה על ידה בשנת 2000 (שם, כזכור, זוהתה הדירה באופן שגוי), ולכן אין מקום לקיזוז הסכומים ששולמו במסגרתו במסגרת הליך זה. באשר לתיק ההוצאה לפועל השני, שמספרו 08-02140-03-8, שנפתח ביום 17.2.2003, ועמד בעת פתיחתו ע"ס של 2,009 ₪, הנתבעים לא הראו בגין מה נפתח תיק הוצל"פ זה, ומה שילמו במסגרתו (למרות שאפשרתי להם להגיב לטענות עמיגור בהחלטתי מיום 22.8.2012) ולכן לא נסתרה טענת עמיגור כי התיק נסגר מבלי שנגבו כספים במסגרתו. סוף דבר: לאור קביעתי כי הנתבעים לא הוכיחו כי הנתבע הינו "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק, אני מורה לנתבעים לסלק את ידם מן הדירה ברחוב שפרינצק 39/3 בנהריה ולהשיב את הדירה לידי עמיגור, כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ השייך לנתבעים. לנוכח התקופה הממושכת בה התגוררו הנתבעים בדירה, בשל תקופת החגים הממשמשת ובאה, וכדי לאפשר לנתבעים להתארגן לקראת הפינוי ולמצוא דיור חלופי, ניתנת בזאת ארכה לביצוע הפינוי עד ליום 17.12.2012. באשר לתביעה כספית, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת, בגין התקופה שמיום 2.6.2001 ועד ליום 30.4.2008 דמי שימוש ראויים בסך של 37,350 ש"ח ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.11.2004 ועד היום. הסכומים שנפסקו ישולמו על ידי הנתבעים 2-1, יחד ולחוד, תוך 90 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ברור לי שהנתבעים לא יוכלו, במצבם הכלכלי הדחוק, לשלם את הסכום שנפסק לחובתם תוך המועד שנקצב, ומובהר להם כי עליהם לפנות לראש ההוצל"פ לשם צירוף תיק זה לתיק האיחוד (ככל שקיים) ו/או לשם קבלת צו תשלומים התואם את מצבם הכלכלי. בנסיבות המיוחדות של המקרה, וגם לאור העובדה שעמיגור כבר גבתה הוצאות משפט, במסגרת פסק הפינוי בהעדר הגנה, שבו נפלה שגיאה בזיהוי הדירה (ולכן לא ניתן היה לאוכפו), לא ראיתי לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. בנימה אישית אציין כי צר לי עבור הנתבעים על התוצאה אליה הגעתי בפסק הדין שמשמעותה סילוק ידם של הנתבעים מן הדירה נשוא התביעה. ואולם, כבר לימדנו הכתוב בפרשת משפטים כי "ודל לא תהדר ריבו" (שמות כג, ג'), ולכן אין לדון את הנתבעים על פי אמות מידה התואמות את עניים ומצוקתם. מחובתו של בית המשפט לפסוק רק על פי הדין והראיות, ולצערי, לא היה בראיות שהציגו הנתבעים, די, כדי לבסס את טענותיהם כי לנתבע מעמד של "דייר ממשיך", כהגדרתו בחוק. ואולם, ידעו הנתבעים שלא נעלמה מעיניי מצוקתם הכלכלית הקשה. התפעלתי מדבקותו של הנתבע בדרך הישר, למרות המציאות הלא פשוטה בה גדל, ואף שיכול היה לבחור בדרך אחרת, בלתי נורמטיבית, שכבר פילסו לו אחיו לפניו. התרשמתי גם מן הזוגיות היפה בין בני הזוג, ומן האופן המכובד והענייני שבו ניהלו את ההליך המשפטי על אף שכמעט ולא נעזרו בסיוע משפטי במהלך ניהולו. כפי שציינה העובדת הסוציאלית מטעם רשויות הרווחה: "מדובר בזוג חיובי אשר מאוד רוצה לשקם את חייו, רוצה לסיים את חיי המחסור הקשים ולטפח את ילדיו, זוג אשר מבין את טעויות העבר ומעוניין לשנות את דרכיו", ואין לי אלא לקוות שעתה, כאשר איבדו הנתבעים את קורת הגג מעל ראשם, יתגייסו כל הרשויות הרלוונטיות (ועמיגור ומשרד הבינוי והשיכון בכלל זה), ויפעלו במשנה מרץ, למצוא מוצא לנתבעים ולסייע להם ככל האפשר. דייר ממשיךמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש