במקרה קלאסי שבו נוצר הסכם דרך הטלפון/הפקס הייתי מחיל את ההלכה שנקבעה כבר בשנת 71 בת"א 2324/71 י. בולדו ושות' חב' קבלנית לבנין פיתוח והובלה בע"מ נ. רזין ובניו (מחוזי ב"ש - ש' לובנברג) בו השופט ציטט פסיקה אנגלית המצדדת בגישתו וקבע כי עסקה טלפונית דומה לניהול משא ומתן בארבע עיניים, העסקה נכרתת ברגע שהמציע מציע לניצע לכרות חוזה וברגע שהניצע מסכים- והסכמה זו מגיעה לאוזני המציע נכרת הסכם ואם הדברים התנהלו בטלפון אז ברגע שהמציע שומע את הסכמת הניצע (כשהוא אצלו במשרד) נכרת הסכם במקום שבו המציע שומע הסכמת הניצע. תקנה 3(א)(2) לתקנות קובעת, כי הסמכות המקומית, מוקנית לאותו בית משפט שבאזור שיפוטו נוצרה ההתחייבות. המקום שבו נכרת החוזה הוא המקום שבו נמסרה הודעת הקיבול ולא המקום שבו התקבלה ההצעה. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סמכות מקומית בעסקה טלפונית: בפני בקשה להעברת התביעה לביהמ"ש השלום באילת בשל חוסר סמכות מקומית. העובדות: ביום 14.9.11 הזמינה התובעת מהנתבע הפלגה למאבטחים לספינה באילת בעלות של 30,000 ₪. ההזמנה בוצעה דרך הטלפון ולאחריה שלח הנתבע לפקס של התובעת חשבונית מס' 209 ובה רשם שהתשלום הינו עבור הפלגת המאבטחים לטיראן. באותו יום העבירה התובעת דרך הבנק שלה בסניף בחיפה סך של 30,000 ₪ לחשבון של הנתבע. ביום 15.9.11 בערב שלח הנתבע חשבונית מתוקנת מס 210 לפיה הוא מבטל את חשבונית 209 ובחשבונית 210 רשם כי היא מבטלת חשבונית 209 וזו עבור חוב קודם ע"פ סיכום של דחיות וביטולים של הפלגות. הנתבע לא סיפק את ההפלגה למאבטחים והתובעת השכירה חברה אחרת אשר השיטה את המאבטחים לספינה בעלות של 50,000 ₪. התובעת הגישה את התביעה שבפניי וטענה כי הנתבע הפר את ההסכם ולא סיפק שייט למאבטחים ועל כן היא דורשת השבת הסכום ששילמה ותשלום עבור ההפרש בסכום ששולם לחברה החדשה וכן תשלום בגין עוגמת נפש. טענות הצדדים אודות הסמכות המקומית: הנתבע טען כי התשלום שקיבל הינו עבור דחיות וביטולים קדומים של התובעת ולא עבור ההפלגה הנטענת וכי סוכם עם התובעת כי כתנאי לאספקת ההפלגה על התובעת לשלם תחילה סך של 36,000 ₪ ולאחר מכן תשלום עבור ההפלגה. והתובעת היא זו שהפרה את הסיכום ולא שילמה את הסכום שסוכם עליו. הנתבע טוען כי הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לביהמ"ש השלום באילת מאחר ומקום מגורי הנתבע באילת, מקום יצירת ההתחייבות הוא באילת ומקום המעשה ו/או המחדל הינו באילת. התובעת טוענת כי מאחר והנתבע הוא זה שאמור להחזיר את הכסף לאחר שהפר את ההסכם, נוצרה התחייבות חדשה ומשלא סוכם על מקום ההחזר יש לפנות לדין המהותי הקבוע בסעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי) ולפיו מקום ההחזר יהא במקום מושבה של הנושה דהיינו בטירת הכרמל- חיפה. שנית התובעת טוענת כי יצירת ההתחייבות הינה בחיפה, מקום בו נשלחה בפקס החשבונית 209 לאחר הסיכום הטלפוני הינו במקום עסקה של התובעת בחיפה כך גם מקום ביצוע ההסכם בחיפה מאחר וההעברה של הכסף נעשתה דרך סניף הבנק של התובעת בחיפה. דיון והכרעה: תקנה 3.(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה עניין הסמכות המקומית וקובעת כי: " תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה: (1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע; (2) מקום יצירת ההתחייבות; (3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות; (4) מקום המסירה של הנכס; (5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". כאמור, התובעת סומכת תביעתה כאן על תקנה 3(א)(2) לתקנות כפי שנימקה לעיל, אולם נימוקיה אינם מקובלים עליי כפי שיפורט להלן; אין בידי לקבל טענת התובעת לפיה החובה להחזיר את הסכומים ששילמה בנוסף לעוגמת נפש מקורה ביצירת התחייבות חדשה להחזר הכספים ששולמו על ידה. התביעה כאן הינה בגין הפרת הסכם להפלגת מאבטחים והשבת ההסכמים ששולמו מכוח הסכם זה, ההתחייבות של הנתבע מכוח ההסכם הינה אספקת הפלגה למאבטחים, ולא אחרת! מקום יצירת ההתחייבות: התובעת טוענת כי, העברת הכסף מחשבון הבנק בחיפה וקבלת החשבונית 209 במשרד התובעת מוכיחים כי יצירת ההתחייבות הינה בחיפה ההתחייבות החוזית מטעם התובעת מלמדת שמקום יצירת ההתחייבות לתשלום התמורה היא לבנק באילת, ואילו הנתבע התחייב לבצע את העבודה באילת ולא באיזור זה כלל ועיקר. העסקה הטלפונית/משלוח הפקס: במקרה קלאסי שבו נוצר הסכם דרך הטלפון/הפקס הייתי מחיל את ההלכה שנקבעה כבר בשנת 71 בת"א 2324/71 י. בולדו ושות' חב' קבלנית לבנין פיתוח והובלה בע"מ נ. רזין ובניו (מחוזי ב"ש - ש' לובנברג) בו השופט ציטט פסיקה אנגלית המצדדת בגישתו וקבע כי עסקה טלפונית דומה לניהול משא ומתן בארבע עיניים, העסקה נכרתת ברגע שהמציע מציע לניצע לכרות חוזה וברגע שהניצע מסכים- והסכמה זו מגיעה לאוזני המציע נכרת הסכם ואם הדברים התנהלו בטלפון אז ברגע שהמציע שומע את הסכמת הניצע (כשהוא אצלו במשרד) נכרת הסכם במקום שבו המציע שומע הסכמת הניצע. פסיקה מאוחרת קבעה כי: " תקנה 3(א)(2) לתקנות קובעת, כי הסמכות המקומית, מוקנית לאותו בית משפט שבאזור שיפוטו נוצרה ההתחייבות. המקום שבו נכרת החוזה הוא המקום שבו נמסרה הודעת הקיבול ולא המקום שבו התקבלה ההצעה. בהקשר זה יפים דבריהם של המלומדים פרידמן וכהן: "לעניין הפורום. במישור המקומי קובעת תקנה 3(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 כי לבית משפט תהא סמכות מקומית לדון בתובענה שעילתה בחוזה שמקום יצירתו בתחום שיפוטו של בית המשפט. החוזה נכרת במקום מסירתה של הודעת הקיבול, היינו במקום מושבו של המציע. אם המציע מתגורר בתל-אביב, והניצע - בירושלים, תהא הסמכות המקומית לבית המשפט בתל-אביב. כך הוא אם תהליך כריתתו של החוזה הוא בהתכתבות רגילה, או באמצעות תקשורת אלקטרונית מסוג כלשהוא: המכתב (או המברק) (הוא הודעת הקיבול) ניתן בירושלים, אך הוא נמסר בתל-אביב. שיחת הטלפון "ניתנת" בירושלים, אך היא נמסרת למציע בתל-אביב. הטלקס או הפאקסימיליה ניתנים בירושלים, מקום מושבו של הניצע, אך הם נמסרים בתל-אביב, עת הם מגיעים למקומו של המציע" (ספר פרידמן וכהן, "חוזים", כרך א', עמ' 208-209). המקום שנועד לקיום ההתחייבות 9. יחד עם זאת ועל אף האמור לעיל, לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה דנן וזאת לפי תקנה 3(א)(3) לתקנות, אשר מקנה סמכות מקומית לאותו בית משפט שבאזור שיפוטו נמצא "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות". בשא (נצ') 5671/05 אדה מירמן אחזקות בע"מ נ' חברת דקור הגליל בע"מ (2006) פסיקה אחרת סייגה את והכלל הנ"ל לאור העסקאות הרבות שנכרתות מידי יום בידי חברות גדולות כמו חברות תיירות אשר מושבן בתל אביב והן מתקשרות ללקוחות פוטנציאליים ומשכנעות אותם להסכים להזמין חבילות למיניהן, אין זה ראוי לקבוע במקרים אלו כי מקום יצירת ההתחייבות הינו בתל אביב מקום מושב החברה למשל כאשר הניצע גר בקרית שמונה ונותן הסכמתו להצעה או כאשר הוא מסכים באותו זמן שהוא שוהה באילת ומבקש כי מסמכי ההתקשרות יישלחו לאילת זה לא הופך את אילת למקום יצירת ההתחייבות. במקרנו ראוי היה להחיל את ההלכה מאחר ומדובר בשני משרדים שככל הנראה עבדו יחד וככה נכרתו הסכמים ביניהם כאשר מקום עסקה של התובעת קבוע בטירת הכרמל. אולם, אין בפניי הסכם קלאסי בו אין חולק כי הניצע הסכים להצעה ובזה תם העניין, הנתבע מעלה טענה כי ההסכם היה על תנאי וכי סוכם כי תחילה ישולם פיצוי מוסכם בידי התובעת עבור דחיות וביטולים קודמים! בעוד התובעת מכחישה הסכמה כזו! אם כך לא ברור מהן פרטי יצירת ההתחייבות ואיני יכול לקבוע סמכות מקומית על פיהן. כך בעניין ן משלוח החשבוניות בפקס למשרד התובעת לא ברור באיזה נסיבות בוטלה חשבונית 209 ונשלחה במקומה חשבונית 210 והצדדים חלוקים בטענותיהם בעניין זה. מקום ביצוע ההתחייבות/ ההפקדה הבנקאית: אני מסכים עם התובעת לפיה מקום שבו לא סוכם על מקום ביצוע ההתחייבות יש להחיל סעיף 44 לחוק החוזים הקובע כי "חיוב שלא הוסכם על מקום חיובו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה" התובעת הגישה תביעה זו בגין הפרת חיוב הנתבע כלפיה ולכן חיוב זה הוא שנבחן והוא זה שקובע את מקום השיפוט. ברור הוא כי חיוב הנתבע כלפי התובעת לאספקת הפלגה מתבצע באילת ולכן, במקרה דנן אין כל צורך לפנייה לדין המהותי מאחר ואנו עוסקים בחיוב הנתבע כלפי התובעת ולא ההיפך שמקום ביצועו ידוע ומוסכם. התובעת מבקשת ללמוד ממקום ביצוע התשלומים (הפקדה בנקאית בסניף בחיפה) את מקום ביצוע ההתחייבות שהינו בחיפה. אך, זהו מקום ביצוע ההתחייבות שלה כלפי הנתבע ולא בזה עסקינן. ההפניה לדין המהותי שביקשה התובעת להחיל במקרנו אינה רלוונטית לתביעה זו. תביעה זו עניינה בהפרת התחייבות הנתבע כלפיה ולכן ההתחייבות שנבחנת הינה התחייבות הנתבע כלפיה, הלא היא אספקת ההפלגה למאבטחים, אשר ברור ונהיר הוא כי מקום ביצועה יהא באילת ולא בחיפה. יתר סעיפי תקנה 3 מראים בבירור כי יש להגיש את התובענה באיזור שיפוט דרום לאור מקום מגורי הנתבע, ומקום עסקו. סוף דבר; לאור המורם, אני קובע כי התובענה הוגשה למחוז שלא נתונה לו סמכות מקומית לדון בתובענה. לשם איזון בין נוחיות שני הצדדים ובפרט כאשר משרד ב"כ הנתבע הינו בת"א אני מורה על העברת התיק לביהמ"ש השלום באר שבע לו נתונה הסמכות המקומית והעניינית לדון בתובענה. סמכות מקומית