##מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא סמכות מקומית בעבירות תעבורה:## המבקש המתגורר באשדוד עבר לכאורה עבירת תנועה באיזור בני ברק ובגינה הורה קצין משטרה למבקש שלא לנהוג למשך 30 יום. המבקש אשר דעתו לא נחה מהחלטת קצין המשטרה, עותר באמצעות בא כוחו לביטול החלטת קצין המשטרה. בפתח הדיון, עתרה באת כוח המשיבה והעלתה טענה מקדמית לפיה בימ"ש זה בפרט ולכל בתי משפט השלום לתעבורה במחוז הדרום אין סמכות מקומית להידרש לבקשה. לשיטתה, מאחר והעבירה המיוחסת למבקש בוצעה בבני ברק, הרי שסמכות השיפוט מצויה לבתי המשפט אשר סמכותם הגיאוגרפית מתפרסת לאיזור העיר בני ברק. לחיזוק עמדתה, הגישה באת כוח המשיבה את החלטת בימ"ש המקיפה והממצה בבפ"מ 7739-12-11 ארדן נ' מ"י (טרם פורסם). בפרשת ארדן, סקר בימ"ש את סעיפי החוק הדנים בסמכות מקומית ממתי קונה בימ"ש סמכות ומהו המועד בו מוגש כתב אישום. בסיומה של ההחלטה קבע בימ"ש כי מקום בו מבקש ביטול פסילה מינהלית אינו מתגורר במחוז השיפוט של בימ"ש והעבירה המיוחסת לו בוצעה באיזור שיפוט אחר, הרי שיש להגיש את הבקשה לבימ"ש במקום ביצוע העבירה, שהוא לטעמו של בימ"ש בפרשת ארדן בעל הסמכות המקומית הייחודית להידרש לבקשה זו. במאמר מוסגר יצוין כי ברור מעל לכל ספק שמבקשים מגישים את בקשותיהם, במעין בחירת שופטים ופועלים על פי נוחיותם. מכאן, ההחלטה בפרשת ארדן. בימ"ש זה אף עורר נושא זה ביוזמתו עוד בשנת 2009 וקבע את אותם דברים כפי שקבע היום בימ"ש בפרשת ארדן. אולם, ערר שהוגש על החלטת בימ"ש זה התברר בב"ש 224159/09 גרוס נ' מ"י בבימ"ש המחוזי לפני כב' השופט שפסר. וכך מודיעים שם באי כוח הצדדים ברחל בתך הקטנה: "אנו מבקשים להודיע על הסכמה, בלא שתתפרש ממנה כל הסכמה בצד מי מהצדדים לטענות גופן לקביעת תקדים כלשהו לפיה יתקבל הערר והתיק יוחזר לבית המשפט השלום בקרית גת לדיון לגופו". עינינו הרואות כי אותה מדינה אשר היום טוענת לחוסר סמכות מקומית בהבל פה הסכימה בבית המשפט המחוזי עם עמדת הסניגור, כי נפלה שגגה בהחלטת הערכאה הנמוכה וניתן להגיש בקשה לביטול פסילה מינהלית בכל בית משפט שלום או תעבורה במחוז בו מתגורר המבקש או במחוז בו בוצעה העבירה. והנה, ללא כל הסבר וטעם מניח את הדעת, שינתה המשיבה גישתה והחלה טוענת חדשות לבקרים כי תחילה, בטרם תתברר בקשה לגופה, יש לבחון את נושא הסמכות המקומית. כיום, מפנה המבקשת לאותה פרשת ארדן, שכבודה כאמור במקומה מונח. למרבה המזל או חוסר המזל, לאותה אסמכתא, צירפה באת כוח המבקשת את התרשומת הפנימית לעניין סמכות מקומית וכך נכתב שם: "בבש"פ 22381/07 החליט בימ"ש המחוזי בב"ש לעניין סמכות מקומית (החלטה מיום 9.12.07) כי כאשר מוגש דוח תעבורה למזכירות בימ"ש קנה אותו בימ"ש ורק אותו בימ"ש את הסמכות לדון בבקשה לביטול מינהלית מכוח אותו הדוח. אם הדוח לא נפתח במזכירות, יש סמכות מקומית לכל בימ"ש שלום לתעבורה באותו מחוז בו בוצעה העבירה לדון בבקשה. זו ההלכה המנחה". (ההדגשה שלי - א.ב.). ראשית מושכלות יסוד. כאשר בא כוח ובמיוחד בא כוח מדינה מעלה טענות בפני בימ"ש חובה עליו לפרוס את כל התמונה המשפטית גם אם זו אינה מטיבה עם העמדה לכל אורכה. והרי המדינה יודעת כי החלטת בימ"ש המחוזי מיום 9.12.07 אינה ההחלטה היחידה בעניין ולאחריה ניתנה החלטה ביום 24.2.11 בצ"א 42811-02-11 אמויאל נ' מ"י (להלן: "פרשת אמויאל"). ודוק, פרשת אמויאל וגם ההחלטה מיום 9.12.07 עוסקות ומכריעות בניגוד למה שנקבע בפרשת ארדן. נכון שהחלטות בימ"ש מחוזי הינן החלטות מנחות. אולם, באי כוח המדינה אינם יכולים לטעון ולהתעלם מהחלטות מנחות כאילו אלה אינן קיימות ולאחוז בהחלטות הערכאות הנמוכות כאילו הן היחידות ואין בלתן. אם סבורה המדינה כי נפלה שגגה לפני בימ"ש המחוזי הרי שניתן להגיש בקשה לבימ"ש העליון לברר את הנושא עד תום. לא ניתן לשוב ולהעלות טענות של חוסר סמכות מקומית כאשר נושא זה הוכרע כבר יותר מפעם אחת על ידי בימ"ש המחוזי ולהתעלם מהחלטותיו ובוודאי שלא ניתן ולא ראוי להסתירן מפני הערכאה המבררת. בין אם נכונה ההחלטה בפרשת ארדן ובין אם לאו, לא מותב זה יכריע. בימ"ש המחוזי בב"ש אמר את דברו וגם אם המדובר ב"רק" הלכה מנחה, הרי שהכיבוד והנימוס בין הערכאות אינו מאפשר לבימ"ש זה להרהר ובוודאי שלא לערער אחר החלטות בימ"ש המחוזי. וכך נכתב בפרשת אמויאל - עצם הגשת דוח והזמנת מבקש לדין לבימ"ש אחר לתעבורה עדין אותו בימ"ש לא קונה סמכות בלעדית לברר את הסוגיה והיא קמה רק עם הגשת כתב האישום לבימ"ש בעל הסמכות העניינית. בענייננו, כמו בפרשת אמויאל, טרם הוגש כתב אישום ומכיוון שקיים ספק בנושא הסמכות המקבילה אותו יש לזקוף לזכות המבקש, הרי שקמה סמכות מקבילה לבימ"ש בו בוצעה העבירה ולבימ"ש במחוז בו מתגורר המבקש. וכאמור, המבקש מתגורר באשדוד ודומה שמדובר בידיעה שיפוטית שאשדוד מצויה במחוז דרום בו מצוי גם בימ"ש זה. ורק על מנת לחתום את ההחלטה הזו, הרי שראוי היה להביא לפני בימ"ש שהכריע בפרשת ארדן גם את החלטת בימ"ש המחוזי בפרשת אמויאל אשר כנראה לא היתה מונחת לפניו. צודק בא כוח המבקש, שנוכח דברים אלה, לא ראוי היה להעלות את הבקשה וראוי לפסוק נגד המשיבה הוצאות המבקש, שבקשות אלה חוזרות ונשנות ללא כל חידוש. אשר על כן תשלם המדינה למבקש באמצעות בא כוחו הוצאותיו ושכרו בסך 2,000 ₪. משפט תעבורהעבירת תעבורהסמכות מקומית