מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סכסוך בין בעלי בתים באותו מגרש: התובעים והנתבעים בתביעה שכנגד (להלן - ברוך או התובעים) והנתבעים והתובעים שכנגד (להלן - ישראל או הנתבעים), היו במועד הגשת התביעה בעלי בתים (קוטג'ים) סמוכים על מגרש אחד. בתביעות ההדדיות שהוגשו, עתר כל אחד מהצדדים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בשל כך שלטענתו, האחר עבר עבירות בניה שהסבו לו מטרד, הסיג את גבולו ועוד כיוצא באלו טענות. בתביעה שכנגד שהגישו ישראל, גם נטען כי ברוך הוציאו את דיבתו רעה ולפיכך תביעתם התבססה גם על טענת לשון הרע. כן התבקשו על-ידי שני הצדדים צווי עשה שיורו להתאים את הבנוי להיתרי הבניה התקפים. מאז הוגשו שתי התביעות, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, תוקן מספר פעמים כתב התביעה בתביעה העיקרית שהגישו ברוך ובסופו של דבר וכפי שיובהר בהמשך הדברים, הסעד שהתבקש בסופו של ההליך במסגרת סיכומי התובעים-ברוך, אף שונה מזה המקורי. א. הערות מקדימות על התיק, שמיעתו, התנהלותו, ועל מתן פסק הדין הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין (ראו החלטתה מיום 31.10.2012). תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). הערה על התנהלותו של התיק 3. במספר בקשות שהגישו הצדדים לאחרונה, ובעיקר בקשות מצד ברוך, הלינו הם על כך שמאז הוגשו הסיכומים האחרונים בתיק (ביום 3.10.2010), טרם ניתן פסק הדין. לאחר עיון בתיק כולו, ראיתי לנכון להעיר שתמוה שטרוניה זו באה גם מפי ברוך. גם עיון חטוף בתיק, ובוודאי עיון מעמיק בו, מלמדים כי האחריות להתמשכות התיק ולתפיחתו לממדים שאינם עומדים בשום יחס סביר ומתקבל על הדעת לנושא התביעה, מוטלת במידה רבה ובעיקר על ברוך. רק לצורך הדוגמה נזכיר, שעוד ביום 21.7.2009 בתום שמיעת הראיות הארוכה והממושכת - אף היא בעיקר בעטיים של התובעים, וגם לכך נתייחס - נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים. באותו דיון הסתיימה חקירתה של המומחית מטעם בית המשפט, השמאית הגב' נאווה סירקיס, אשר הוזמנה להעיד לבקשת התובעים-ברוך וחקירתה זו השתרעה על פני לא פחות מחמישים ושניים עמודים (!) (עמ' 375-323). למרות זאת, ביקשו התובעים להציג למומחית שאלות נוספות, והיא הוזמנה פעם נוספת לשם כך. חקירתה הנוספת נשמעה בדיון מיום 11.2.2010 והשתרעה על פני שמונה-עשר עמודים נוספים (!) (עמ' 399-381). רק לאחר חקירתה בפעם השנייה, נקבעו מועדים חדשים להגשת סיכומי טענות הצדדים. 4. לימוד התיק לשם כתיבת פסק הדין, אף הוא היה משימה קשה בפני עצמה. זאת בשל הצורך לבור את הבר המועט מאד מתוך הכמות העצומה של המוץ והתבן שיש בו, ואכן כשלתי בהבנת הצורך בכל אותם "מוץ ותבן". כך בשל השורה האינסופית של העדים שזומנו מטעם התובעים שלא לצורך ולא היה בהם כדי להעלות או להוריד. כך במיוחד שחלק ניכר מהם העיד רק על עצם קיומם של מסמכים שפורטו בתעודות עובד ציבור שהגישו אותם עדים, ואחרים לא הוסיפו על מסמכים שאותם ערכו, ואשר ממילא הוגשו. כך גם בשל סיכומי הטענות הארוכים והלא מובנים שהוגשו מטעם ברוך. בעוד סיכומי הנתבעים (ישראל) הבהירו במידה רבה את הנושאים השנויים במחלוקת הטעונים הכרעה (הגם שגם הם השתרעו על פני חמישים ושלושה עמודים מודפסים בצפיפות לא נוחה לקריאה), מסיכומי התובעים כמעט שלא ניתן היה להבין מהו בכלל נושא התביעות והיה צורך לנחש מה הסעד הנתבע. סיכומי התובעים מחזיקים כמאה(!!) עמודים מודפסים בצפיפות. מתוכם שמונים ושלושה מהווים את סיכומיהם והשאר נספחים למיניהם. מתוך שמונים ושלושה עמודי הסיכומים, רובם ככולם מתפלמסים עם חוות-דעתה של השמאית המומחית מטעם בית המשפט (ראו עמ' 31-6; עמ' 83-62 וכן ראו גם בין לבין בשאר העמודים). ב. עיקרי העובדות ועיקרי השתלשלות ההליכים רקע עובדתי 5. מאחר שכאמור, לא מצאנו צורך במרבית המסמכים המצויים בתיק כמו גם במרבית המלל האינסופי המובא באו, נבקש להביא בקצרה - ככל שיעלה הדבר בידינו - רק את עיקרי העובדות ואת עיקרי ההליכים הרלוונטיים. 6. ראשיתו של הסכסוך בשלהי שנות השישים ובראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, ועניינו במגרש המצוי ברחוב דובנוב 13 בירושלים. בעל המגרש הוא הפטריארך היווני האורתודוכסי, אשר מחכיר את הזכויות בו למנהל מקרקעי ישראל (להלן - המנהל). בעקבות מכרז שפרסם המנהל להחכרת הזכויות במגרש בחכירת משנה, זכו במגרש הזוג ברוך והזוג סטוויצקי, כל אחד במחצית הזכויות במגרש (50% לכל אחד). אולם על-פי הנטען, ברוך קבעו עובדות בשטח וקידמו את בניית ביתם בחזית המגרש הפונה אל הרחוב ואל הנוף, והותירו לסטוויצקי את חלקו העורפי של המגרש. כך גם הבניה של ברוך השתרעה על שטח העולה על מחצית המגרש. בעקבות סכסוכים מרים בין ברוך לסטוויציקי, החליטו סטוויצקי להעמיד את זכויותיהם במגרש למכירה, ואלו אמנם נמכרו לישראל בשנת 1971 (עובדות אלו לא נסתרו בידי ברוך). בשל רצונם של כל הנוגעים בדבר לנתק את השותפות בין חלקם של סטוויצקי שנמכר לישראל לבין ברוך, נחתם ביום 3.11.1971 הסכם בין שלושת הצדדים, שעל-פיו ישראל רכשו את חלקם של סטוויצקי שממנו נגרע השטח שהועבר לברוך. כך נמצא ששטח של 37% מהזכויות במגרש הם של ישראל בעוד ששטח חלקם של ברוך מגיע ל-62.5% (ההסכם "המשולש" - נספח א' של תצהיר ישראל). אין מחלוקת, כפי שאישר זאת ברוך באופן מפורש בעדותו, כי החלק של סטוויצקי המהווה 12.5% משטח החלקה, הועבר לבעלות ברוך ללא כל תמורה (עדותו של ברוך, עמ' 46 שורות 13-7). 7. ביום 21.3.1973 נחתם בין ברוך לבין ישראל זיכרון דברים שאליו צורף תשריט (נספחים ב' ו-ג' של תצהיר ישראל), הקובע את חלוקת השטחים בפועל בין השניים ואת האופן שבו יישאו הצדדים בהוצאות ובתשלומים החלים על החלקה ואשר יחולו עליה בעתיד. בניית ביתם של ישראל, בחלקו העורפי של המגרש הסתיימה בשנת 1973. אין מחלוקת ובכל מקרה עובדה זו לא נסתרה, שבעת בניית ביתם של ישראל, כבר עמד ביתם של ברוך שאף גרו בו וכי באותה עת עדיין לא הייתה גדר אשר חצצה בין הבתים. כך גם לא נסתרה הטענה שבני הזוג ברוך עקבו מקרוב אחר שלבי הבנייה, התקדמותה והיקפה ואף נכחו פעמים רבות בביתם של ישראל (כמפורט בתצהירו של ישראל, בין השאר בפסקאות 20, 22). נעיר שחשיבותה של עובדה זו היא בכך, שלימים טענו ברוך שישראל עברו עבירות בניה שונות, אולם כפי שאף נמצא בין השאר בעדויותיהם של גורמים בעיריית ירושלים (באגף הפיקוח וביחידת התביעות), ככל שנעברו עבירות בניה, הרי שאלו התיישנו שנים רבות קודם להגשת התובענה הנדונה. מאחר שדובר בהתיישנות העולה על עשרים וחמש שנים, מדיניות התביעה היא, שאף אין מגישים כתב אישום בשל עבירות של שימוש חורג במקרקעין. לשלמות עניין זה נוסיף, כי מאותן עדויות ומהמסמכים שהוגשו עלה שגם ברוך לא טמנו ידם בצלחת, ואף בנכס שלהם נמצאו עבירות בניה. אולם כפי שעוד יובהר בהמשך, לכל אלו אין עוד רלוונטיות לתביעות הנדונות, ולפיכך לא יובא פירוט נוסף בעניינים אלו. 8. עניינם של חלק ניכר מטענות כל אחד מהצדדים הוא בכך שכאמור, הצד שכנגד עבר עבירות בנייה, אשר יש בהן כדי להסב לו נזק. לפיכך ראוי לתת את הדעת למצב התכנוני החל על המגרש. תכנית המתאר החלה על המגרש היא תכנית משנת 1964 (המהווה שינוי לתוכנית המתאר לירושלים מס' 62 משנת 1959). היתר הבנייה הראשון שניתן ביחס לחלקה ניתן ביום 26.11.1970 לבקשת ברוך, שנערכה בידי האדריכל בן-חורין (התוכנית - נספח 1 של חוות-דעת האדריכל דן יזראעלי, מטעם ישראל). תוכנית זו כללה בניית ארבע יחידות מגורים, שתיים בחזית החלקה ושתיים בעורף החלקה. ביום 5.6.1972 אושרה בקשה להיתר הבנייה שני שניתן ביחס לחלקה, שאותה הגישו ישראל באמצעות האדריכל קליינברגר, ועל-פיו שונתה התוכנית הקודמת. על-פי תכנית זו אושרו לבנייה רק שלוש יחידות מגורים. שתיים של ברוך בחזית החלקה ואחת של ישראל בעורף החלקה (התכנית - נספח 2 של חוות-דעת האדריכל יזראעלי). היתר בנייה שלישי אושר ביום 18.7.1979 לבקשת ברוך (התוכנית - נספח 3 של חוות-דעת האדריכל יזראעלי). הבקשה להיתר זה הוכנה בידי האדריכל יאיר גוטמן. אין מחלוקת כי לשם קבלת היתר זה, ערך האדריכל גוטמן שינויים בתוכנית המאושרת שהגיש האדריכל קליינברגר לשם קבלת היתר הבניה של ישראל. שינויים אלו נעשו בידי האדריכל גוטמן, אשר טען שעשה כן כדי להטמיע את השינויים שביקש לערוך בתוכנית שאושרה בהיתר הבניה שניתן לישראל, והוא אף לא חלק על כך שלא יידע את ישראל כי ערך שינויים אלו. כך גם עלה מעדותו שהדבר נעשה באמצעות קילוף הקיים בתוכנית של ישראל באמצעות סכין גילוח והכנסת התיקונים שביקש להכניס (עדותו של האדריכל גוטמן, בעמ' 172-171). עובדה נוספת שלא הייתה שנויה במחלוקת עניינה בכך שבקשה להקלה באחוזי הבניה שהגישו ברוך אושרה, כך שנוספו להם עוד 4.7% של בניה מאושרת, אשר לא חולקו ביניהם לבין ישראל. לסיום עניין זה יש להוסיף, שלטענת ברוך במועד מאוחר יותר אושרה להם על-ידי רשויות התכנון "תכנית שינויים" נוספת, שלכאורה, כללה היתר לבנייה נוספת בשטח של כ-21 מ"ר. תכנית זו לא הוגשה, לא הוצגה ואיש לא יכול היה להעיד על קיומה. כך גם ברוך בעדותו, לא יכול היה להצביע עליה ולהסביר מדוע אינה בנמצא (עמ' 52-50). 9. בשנת 1976 או 1977, בעקבות הליכים משפטיים שניהל ברוך נגד "הקרן לירושלים", סיפח ברוך לשטח החלקה שלו את כל שטחי החניות, שמלכתחילה היו משותפים לו ולישראל. שטחים אלו, שמלכתחילה היו חלק מן הרכוש המשותף, הפכו לחלק מהגינה של ברוך. כתוצאה מכך, גם נדרש ישראל להחנות את מכוניתו רק בשטח הציבורי ברחוב דובנוב (שבו גם חונים באי תאטרון ירושלים). עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, ואף אושרה באופן מפורש בעדותו של ברוך, שאישר שהשטח שמלכתחילה נועד להיות שטח משותף וחניה, הפך באופן בלעדי לחלק מגינתו מבלי שאיש יכול להיכנס אל הגינה (עמ' 74 בעדותו). 10. לטענת ישראל, מעולם לא היה בשטחם חריגות בניה, אך למרות זאת לטענתו, דאג ברוך לשלוח לביתו מפקחים מעיריית ירושלים והמניהל, וזאת על רקע טענותיו של ברוך שבשטחו של ישראל נעברו עבירות בניה (ראו למשל, עדותו של ישראל בעמ' 237). לטענת ישראל, על רקע ההצקות שספג מצד ברוך, החליטו בני הזוג ברוך בשנת 1996 להעמיד את ביתם למכירה ולחלופין להשכירו. בשלהי שנת 1996 התנהל משא ומתן בין ישראל לבין הנתבע 3 (להלן - רפפורט), למכירת הבית. בין הצדדים הוסכם שהבית יימכר לרפפורט תמורת סך של 1,500,000$ ואף נערך הסכם, אולם מכירת ביתם של ישראל לרפפורט לא יצאה אל הפועל, לאחר שהתברר לישראל שהמנהל אינו מאפשר להם להעביר את זכויותיהם בנכס, וזאת לטענת ישראל, על רקע לחצים שהפעיל ברוך במנהל. בינתיים ומאז סוף שנת 1996, שכרה משפחת רפפורט את ביתם של ישראל. בשנת 2000 בוצעו עבודות במרתף ביתו של ישראל, לטענת ישראל ורפפורט, עבודות אלו נעשו על רקע בעיות קשות בצנרת שנמצאו בבית שנבנה קרוב לשלושים שנה קודם לכן, והן כללו שיפוץ מערכות המים והחשמל בביתם של ישראל. עבודות אלו הופסקו בעקבות פניית ברוך אל גורמים בעיריית ירושלים, בטענה שבביתם של ישראל נעשות עבודות המהוות עבירות בניה ובעקבות פניותיו ניתן צו להפסקת העבודות. רק לאחר שיחידת התביעות בעיריית ירושלים הגיעה למסקנה על סמך ממצאי מחלקת הפיקוח, כי לא נעברו עבירות בניה בביתם של ישראל והמצב הושב לקדמותו, בוטלו ההליכים הפליליים שננקטו בעקבות תלונותיו של ברוך (החלטה מיום 14.3.2001 בתיק ב"ש 4389/00 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. נספחים י"א וי"ב של תצהירו של ישראל). התובענות הנדונות 11. את כתב התביעה הראשון בתיק זה הגיש הזוג ברוך, ביום 10.9.2000 נגד הזוג ישראל, רפפורט, עיריית ירושלים והמנהל. בתביעה זו עתרו לסעד כספי בסך של 1,000,000 ₪ בגין ירידת ערך נכסיהם כתוצאה מחריגות בניה שעל-פי הנטען בנו הזוג ישראל בשטחם. כן עתרו להורות לישראל לסלק עבירות בניה, שעל-פי הנטען נעברו (מדרגות המונעות תיקון מיכל דלק, מחסן פלסטיק שהוצג על הגג) והשתתפות בתיקון ביוב (בסך של 819 ₪) (מכאן ולהלן, כל אימת שהכוונה תהיה לתובע בלבד, ייכתב 'ברוך' וכשהכוונה תהיה לנתבע בלבד, ייכתב 'ישראל'. כל אימת שהכוונה תהיה לשני התובעים, ייכתב 'הזוג ברוך' וכשהכוונה תהיה לשני הנתבעים ייכתב 'הזוג ישראל'). כתב ההגנה מטעם הנתבעים, הזוג ישראל ורפפורט הוגש ביום 10.12.2010 וכן הוגשה התביעה שכנגד שהגיש הזוג ישראל נגד ברוך על סך של 850,000 ₪. סכום זה נתבע בגין אלו: דמי שימוש ראויים בשטח החניה המשותף שאותו סיפחו הזוג ברוך לחלקם בנכס (7,380 ₪), מטרדים שהסבו חריגות בניה נטענות שבנו הזוג ברוך (100,000 ₪), השתתפות בתיקונים ובעלות החזקת הרכוש המשותף (4,375 ₪), סיכול עסקה למכירת ביתם של הזוג ישראל לרפפורט (400,000 ₪), לשון הרע (250,000 ₪). 12. ביום 5.6.2001 הגישו הזוג ברוך כתב תביעה מתוקן, שהתיקון המהותי בו היה מחיקת עיריית ירושלים והמנהל ממנו. כתב הגנה מתוקן מטעם שלושת הנתבעים הוגש ביום 24.6.2001. ביום 22.9.2004 הגישו ברוך כתב תביעה מתוקן בשנית. לא הוגשה בקשה המפרטת את התיקון, אולם מהשוואת כתבי התביעה נראה, שהתיקון העיקרי הוא תביעה נוספת בסך של 200,000$ עבור "ניצול היתר שעושים הנתבעים במגרש", לפי טענת ברוך. הזוג ישראל הגישו כתב הגנה מתוקן ביום 21.10.2004 ובמקביל הגישו גם כתב תביעה שכנגד מתוקן, שבו העמידו את התביעה שכנגד על סך של 1,000,000 ₪. נראה שהסעד הנוסף הנתבע בתביעה זו הוא פיצוי בסך של 300,000 ₪ עבור הפגיעה הכספית בערך ביתם של ישראל, בשל שימושים לא חוקיים בחריגה מהיתר הבנייה, שעל-פי הנטען, נעשה בביתם של ברוך. 13. במהלך עדותו של ברוך, ביום 6.9.2006, התברר שברוך מכרו את ביתם לאדם בשם רובל תמורת 3,300,000$, וכי הוסכם שהחזקה בנכס תועבר לידי הרוכש ביום 1.10.2007, תוך הסדרת ההשלכות שתהיינה לפסק הדין בתביעה הנדונה במסגרת הסכם המכר (עמ' 53-52 בפרוטוקול). בעקבות מכירת הנכס כאמור, הועמדה התביעה של ברוך בעיקרה, על הטענה כי המעשים שיוחסו לזוג ישראל ועבירות הבניה שנטען שעברו, גרמו לירידת ערך ביתם של ברוך (ראו גם פסקה 2.1 בסיכומי הטענות של ברוך, שבו הובהר מהו עיקר נושא תביעתם). 14. בקדם המשפט שהתקיים ביום 9.6.2005, נקבעו הפלוגתות שיתבררו במסגרת התובענה, שעל תוכנן נעמוד בהמשך ונקבעו מועדים להגשת תצהירי הצדדים. אולם שינוי הנסיבות המהותי בעקבות מכירת ביתם של ברוך, הביא לשינוי בפלוגתות שנקבעו כאמור, כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים. עוד נוסיף כבר עתה, בבחינת הקדמת המאוחר, כי שמיעת הראיות הסתיימה ביום 24.5.2007. לאחר סיום שמיעת הראיות ניתנה לצדדים אפשרות לטעון את טענותיהם בעניין מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום שמאות מקרקעין, ובהחלטה מיום 18.7.2007 מונתה שמאית המקרקעין, הגב' נאווה סירקיס למומחית מטעם בית המשפט (להלן גם - המומחית). גם לעניין זה עוד נשוב ונידרש בהמשך. עיקרי הראיות והעדויות מטעם הצדדים 15. בטרם נידרש לשאלות השנויות במחלוקת, לטענות הצדדים ולהכרעה בכל אלו, לאור מספרם העצום של העדים שהעידו במסגרת התביעה הנדונה - שביחס למרביתם לא הצלחנו להבין על שום מה זומנו להעיד - ראינו לנכון לפרט גם עניין זה. 16. שמיעת ההוכחות נמשכה על-פני שישה דיונים. מטעם התובעים, ברוך, העידו שבעה-עשר עדים (מתוך כשלושים עדים שביקשו לזמן), במשך ארבעה דיונים (בתאריכים 6.9.2006, 18.10.2006, 14.3.2007, 28.3.2007). בדיון הרביעי החלה שמיעת עדי הנתבעים, ישראל, שמטעמם העידו שישה עדים בעוד שני דיונים (בתאריכים 11.4.2007, 24.5.2007). אלו הם העדים שנשמעו מטעם הצדדים: עדי התובעים: ע"ת 1 מר ניסים ברוך - התובע (עמ' 76-46); ע"ת 2 מר דן וינד ז"ל - מהנדס בניין (עבד מטעם עיריית ירושלים בהכנת החנייה לתאטרון ירושלים) (עמ' 82-76); ע"ת 3 מר דני פינצי - עובד אגף הרישוי בעיריית ירושלים (אישר מסמכים מהתיק) (עמ' 87-82); ע"ת 4 הגב' מרים ארד - מנהלת נפת מערב העיר האגף הפיקוח על הבנייה בעיריית ירושלים (העידה בעניין בדיקת התלונות בעניין הבנייה שנעשתה בשטחו של ישראל) (עמ' 109-87); ע"ת 5 מר אברהם שלח - שמאי מקרקעין מטעם התובעים (נחקר על חוות-דעתו (עמ' 132-109); ע"ת 6 הגב' עינת איילון, עו"ד - תובעת מיחידת התביעות של עיריית ירושלים (טיפלה בתיקי הנכס במחלקת התביעות (עמ' 136-132); ע"ת 7 מר אוליבר אמסלם - מתמחה במחלקה המשפטית במנהל מקרקעי ישראל מחוזי ירושלים (העיד בעניין תעודת עובד ציבור על מסמכים מתיק המנהל (עמ' 138-137); ע"ת 8 מר ראובן אלסטר - מודד (נחקר על חוות-דעתו בעניין מדידת הנכס (עמ' 142-138); ע"ת 10 מר משה לוי - עובד עיריית ירושלים (העיד בעניין מידע מתעודת עובד ציבור (עמ' 144-143); ע"ת 11 מר דני ליבמן, עו"ד - תובע מיחידת התביעות של עיריית ירושלים (העיד בעניין ההליכים שננקטו נגד הצדדים ובין השאר ביטול צו הפסקת עבודות נגד ישראל וסגירת תיקים בשל התיישנותם) (עמ' 152-145); ע"ת 12 הגברת אסתר רזיאל - מנהלת חוזים ובניה נמוכה במנהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים (העידה בעניין התקשרויות הצדדים עם המנהל ובעניין חריגות הבניה הנטענות) (עמ' 166-153); ע"ת 13 מר הלל שוקן - אדריכל (לא זכר את הנושא שלשמו הוזמן ועדותו נמצאה לא רלוונטית) (עמ' 167-166); ע"ת 14 מר יאיר גוטמן - אדריכל (נחקר על חוות-דעתו ועל מעורבותו בתכנון תוכניות של הצדדים) (עמ' 197-168); ע"ת 15 מר יוסי גפן - מפקח במנהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים (ביצע עבודות פיקוח מטעם המנהל בעניין הנכס והעיד על דו"חות שערך) (עמ' 210-198); ע"ת 16 הגב' שירה תם, עו"ד - עורכת-דין במנהל מקרקעי ישראל (העידה על מסמכים מתיק המנהל) (עמ' 212-210); ע"ת 17 הגב' אסתר ברוך - התובעת 2 (עמ' 238-213). עדי הנתבעים: ע"ה 1 מר יהודה ישראל - הנתבע 1 (עמ' 248-229); ע"ה 2 מר דן יזרעאלי - אדריכל (נחקר על חוות-דעתו) (עמ' 259-248); ע"ה 3 מר אמציה אהרונסון - אדריכל (עמ' 264-261); ע"ה 4 מר אלעד גרשונוביץ - שמאי מקרקעין (נחקר על חוות-דעתו) (עמ' 290-264); ע"ה 5 מר יעקב ביר - שמאי מקרקעין (נחקר על חוות-דעתו (עמ' 304-291); ע"ה 6 מר אריה מירמן - מודד (נחקר בעניין תוכנית מדידה שערך) (עמ' 311-307). 17. כפי שכבר הוזכר, לאחר תום שמיעת הראיות, מונתה שמאית המקרקעין, הגב' נאווה סירקיס למומחית מטעם בית המשפט. ההחלטה על מינויה ניתנה ביום 18.7.2007. חוות-דעתה הוגשה ביום 4.2.2009 וחוות-דעת מתוקנת (תיקונים טכניים) הוגשה ביום 29.7.2009. לבקשת ברוך נחקרה המומחית על חוות-דעתה פעמיים. בפעם הראשונה ביום 21.7.2009 (עמ' 375-323). הפעם השנייה הייתה ביום 11.2.2010 (עמ' 399-381), לבקשת ברוך, לאחר שעוד קודם לכן, נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים (בהחלטה מיום 21.7.2009). ג. השאלות השנויות במחלוקת והטעונות הכרעה 18. בהחלטה מיום 9.6.2005 (עמ' 31) הוגדרו הפלוגתות אשר יוכרעו במסגרת התובענות הנדונות. אחת הפלוגתות תוקנה בהחלטה מיום 8.12.2007 (עמ' 37). להלן הפלוגתות כלשונן, וכפי שנוסחו (לאחר התיקון): "1.1 האם הנתבעים או מי מהם פגעו בזכויות התובעים, מהם הפגיעות, מתי בוצעו ומהן זכויות התובעים שנפגעו? 1.2 אם נפגעו זכויות התובעים, מהו הנזק שנגרם לתובעים ומהו הסעד הראוי בגין כל פגיעה. 1.3 האם התביעה כולה או חלקה התיישנה ואיזה חלק? 1.4 האם הנתבעים שכנגד או מי מהם פגעו בזכויות התובעים שכנגד, מהן הפגיעות, מתי בוצעו ומהן זכויות התובעים שכנגד שנפגעו? 1.5 אם נפגעו זכויות התובעים, מהו הנזק שנגרם לתובעים ומהו הסעד הראוי בגין כל פגיעה. 1.6 האם הנתבעים שכנגד ביצעו כלפי התובעים שכנגד עוולה של לשון הרע, כיצד ומתי והאם יש לנתבעים שכנגד הגנה כלשהי כנגד העוולה ומהי? 1.7 האם התובעים שכנגד ביצעו עוולה של לשון הרע כנגד הנתבעים שכנגד מהו הנזק שנגרם לנתבעים שכנגד ומהו הפיצוי הראוי בגין כך במסגרת טענת קיזוז? 1.8 האם התביעה שכנגד, כולה או חלקה התיישנה ואם כן איזה חלק? 1.9 האם מי מהצדדים נהג שלא בתום לב ומהי הנפקות לכך?". 19. בסופו של דבר, כפי שכבר נאמר לעיל, משמכרו הזוג ברוך את ביתם עוד קודם לשמיעת הראיות, שונה הסעד הנתבע בתביעתם - בפעם השלישית (לאחר שכתב התביעה תוקן פעמיים קודם לכן) - ועניינו בשאלה, האם ירד ערך ביתם כתוצאה מהמעשים שייחסו לישראל. סעד נוסף שנתבע (בכתב התביעה שתוקן בפעם השנייה), היה דמי שימוש ראויים בשטחים שלטענת ברוך, ניצלו ישראל במגרש, מעבר לחלוקה שעליה הוסכם בתחילה. ד. דיון בתביעה העיקרית [תביעת ברוך נגד ישראל] נושא התביעה ודיון 20. עניינה של התביעה העיקרית של הזוג ברוך נגד הזוג ישראל, הוא כאמור בשני סעדים בלבד הטעונים הכרעה: האחד, השאלה אם ירד ערך הנכס של ברוך בשל המעשים המיוחסים לישראל. השני, נושא דמי השימוש הראויים, שלטענת ברוך על ישראל לשלם בשל ניצול היתר במגרש. מאחר שרק אלו הם הנושאים הטעונים הכרעה בעניין תביעתם של הזוג ברוך, ומאחר שהנושא הוברר כבר בשלב מקדמי, בתחילת עדותו של ברוך שהעיד ראשון, שאז סיפר לראשונה על מכירת הנכס (עדותו מתחילה בעמ' 46 בפרוטוקול, ובעמ' 51 שורות 17-16 סיפר זאת), לא הצלחנו להבין על שום מה בחר להטריח עוד שישה-עשר עדים, שרובם הפכו ללא רלוונטיים. מכל מקום זו אפוא, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בעניין תביעתו. 21. על-פי עדותו של ברוך (שם), הוא מכר את שתי יחידות המגורים (או כפי שכונו, שני הקוטג'ים), כחודשיים עד שלושה לפני מועד עדותו (שהיה ביום 6.9.2006), תמורת 3,300,000$. בהתאם להסכם המכירה, ברוך המשיך להתגורר בנכס עד העברת החזקה ביום 1.10.2007 מבלי לשלם תמורת המגורים בתקופה זו (עמ' 52-51). 22. בעניין שוויו של הנכס העיד מטם ברוך השמאי אברהם שלח (ע"ת 5, עמ' 132-109), שהגיש שלוש חוות-דעה: אחת מיום 11.2.2001 והשנייה, מיום 9.9.2004 (נספח ה' של כתב התביעה המתוקן בשנית, מיום 22.9.2004) והשלישית מיום 20.9.2006, הוגשה במהלך עדותו ביום 18.10.2006. על-פי שתי חוות הדעה הראשונות של שלח, ערכן של שתי יחידות הדיור של ברוך הוא בסך של 2,400,000 ₪, וכי בשל הגדלת הצפיפות במגרש בשל המעשים שייחס ברוך לישראל, ירד ערכן של יחידות הדיור בשיעור של 10% (שם, פסקה ט"ז). במהלך עדותו של השמאי שלח (ביום 18.10.2006), הוגשה מטעמו חוות-דעתו השלישית, שבה נאמר שערכו של הנכס הוא 3,900,000$ וכי מכירתו בסכום הנופל מסכום זה ב-600,000$ מבטאת את ערך הנזק לברוך בשל הנזקים לנכס המיוחסים לישראל. עיון קל בחוות-דעתו האחרונה של שלח מעלה כי מדובר בחזרה על האמור בחוות הדעה הראשונות שהגיש, תוך התאמת הסכומים למחיר ששולם בתמורה לנכס בפועל (3,300,000$), וכי אין כל הסבר לשינוי שחל בעמדתו. עוד יוער, כי אף לא ברור על סמך מה קבע השמאי שלח את אותם מרכיבים, אשר לטענתו מורידים מערך הנכס של ברוך, שכן הוא אישר כי מימיו לא ביקר בנכס של ישראל ולא ראה ובדק את אותן חריגות, אשר לטענתו הורידו מערכו של הנכס (עמ' 111, שורות 21-17). בדומה, השמאי שלח אישר כי מעולם קודם לכן או לאחר מכן וקודם לעדותו, לא ערך חוות-דעה לנכס בשכונת טלביה (קוממיות) שבה מצויים הנכסים (עמ' 112 שורה 24 עד עמ' 113 שורה 2). כך גם לא ערך כל השוואה לעסקאות דומות שבוצעו בפועל באזור זה (שם, עמ' 114-113). די בכל אלו כדי לקבוע שאין בחוות-דעתו של שלח כדי לבסס את טענותיהם של הזוג ברוך בתביעתם. 23. מכל מקום, וכפי שכבר נאמר, בית המשפט מינה את השמאית, הגב' נאווה סירקיס, למומחית מטעם בית המשפט, אשר הגישה חוות-דעה מיום 9.1.2009 (ראו את הנוסח המתוקן, שהוגש ביום 23.7.2009, אשר על-פי הסבריה, התיקונים בו היו טכניים בלבד). על-פי החלטת בית המשפט מיום 18.7.2007 (עמ' 319-315), נדרשה המומחית לחוות את דעתה בעניין ארבע שאלות אלו: "2.1 מהו השווי של נכס התובעים ומהו השווי של נכס הנתבעים? 2.2 האם פחת (ירד) ערך הנכס של התובעים (ברוך) בגין הבניה והשימוש שעשו/עושים הנתבעים (ישראל) בחלק/ים של הנכס (קרקע ו/או מבנה), שלטענת התובעים (ברוך) שייכים להם, ואם כן - בכמה פחת? 2.3 האם פעולות הבניה ו/או השימוש הנ"ל, כולן או חלקן מזכות את התובעים (ברוך) בדמי שימוש ראויים וכמה, למשך 7 השנים קודם ליום הגשת התביעה (10.9.00)? 2.4 האם פחת (ירד) ערך הנכס של הנתבעים (ישראל) בגין הבניה והשימוש שעשו/עושים התובעים (ברוך) בחלק/ים של הנכס (קרקע ו/או מבנה) המוחזק/ים על ידם, ואם כן בכמה פחת?" כל זאת כאמור בהחלטה בשים לב ל"הנחיה למומחה" (שם), כי "התובעים מכרו את זכויותיהם בנכס, והמומחה מתבקש לחוות דעתו, כמפורט לעיל, בשים לב למצב הקיים כמות שהוא". 24. חוות-דעתה של המומחית מפורטת ומנומקת וכוללת בין השאר כנדרש, תיאור מפורט של הסביבה שבה מצוי הנכס, תיאור מפורט של הנכס, תיאור מדוקדק של המצב התכנוני תוך הסתמכות על תכנית מדידה מדויקת ומפורטת. כן מובא פירוט מדוקדק של השטחים המוחזקים בפועל בידי כל אחד מהצדדים, לרבות פירוט של השטחים הבנויים על-פי היתרי הבניה ואלו המהווים חריגות בניה בכל אחד מהנכסים. כן נדונו הזכויות בנכס (שכאמור, בבעלות הפטריארך ומוחכר למנהל ואילו לברוך ולישראל הוחכר בחכירת משנה). כל אלו נתמכו במסמכים כמפורט שם, וכן מובא פירוט של טענות הצדדים. לאחר פירוט נרחב של כל אלו, נדונו ואף זאת בפירוט רב, כל אחת מארבע השאלות שבעניינן נדרשה המומחית לחוות את דעתה. ואלו הן אפוא, עיקרי מסקנותיה: שווי נכסי הצדדים והשאלה אם ערכן עלה או ירד במהלך התקופה שבין שנת 2000 לשנת 2009: לאחר דיון מפורט בעניין זה, פירוט של אמות המידה שנשקלו ופירוט אופן עריכת השמאות (שם, עמ' 21-18), הגיעה המומחית למסקנה כי התמורה ששולמה עבור נכסיו של ברוך "שיקפה את מחיר השוק", שכן "קונה בכוח לא הגיב למפגעים והשינויים שנטענו". באשר לשווי הנכסים, על-פי הערכת השמאית שווי הנכס של ברוך בשנת 2000 היה 2,000,000$ ואילו בשנת 2009 עמד שוויו על 3,200,000$, ואילו שווי הנכס של ישראל בשנת 2000 היה 1,400,000$ ובשנת 2009 עמד שוויו על 2,150,000$ (שם, עמ' 22). לפיכך בעניין זה מסקנת המומחית היא כי לא פחת ערך נכסי הצדדים בשל בניה ושימוש שנעשו בחלקיהם בקרקע או במבנה (שם, עמ' 27). דמי שימוש ראויים שנדרש אחד הצדדים לשלם לשני: בעניין זה נדונו טענות הצדדים, שלפיהן מי מהם משתמש בחלקו של הצד האחר, בקרקע ובמבנה, וזאת על בסיס חלוקת המגרש בין הצדדים משנת 1973, כך שבבעלות ברוך 62.5% מהזכויות ואילו בבעלות ישראל 37.5% (שם, עמ' 27-23). כאמור שם, הנתונים ששימשו את השמאית בעניין מדידת השטחים היו אלו שפורטו בתוכנית המדידה שהגיש ברוך (שהוכנה ביום 3.6.2004 על-ידי ע.ד.י. מדידות והנדסה (תש"ן) בע"מ), שלפיה ישנו פער בין המצב בפועל לבין החלוקה שהוסכמה, כאמור לעיל. בניגוד לחלוקה המוסכמת, השינויים הם בעיקר ברצועת הקרקע בחזית הבית, שהייתה בשימוש משותף ויועדה לחניה, שעברה לשימוש בלעדי של ברוך, וכן השטח העורפי שבבעלות ברוך ולישראל יש זכויות שימוש בו, והוא בשימוש של ישראל. כך נמצא שהשטח המוחזק בפועל בידי ברוך הוא 472.7 מ"ר, ואילו השטח המוחזק בפועל בידי ישראל הוא 309.5 מ"ר. בנוסף ישנם מעברים משותפים בשטח של 72.9 מ"ר. לפיכך נמצא שבפועל, חלקו היחסי של ברוך בשטח הוא 60.4% (במקום 62.5%) ואילו חלקו היחסי של ישראל הוא 39.6% (במקום 37.5%). לאחר דיון באופן חישוב דמי השימוש הראויים ובחישוב תשלומי האיזון על יסוד הנתונים האמורים וכן חישובם בפועל, מסקנת המומחית היא שעל ישראל לשלם לברוך דמי שימוש ראויים שנתיים כלהלן: בגין שימוש בקרקע בסך של 540$ לשנה עבור כל שנה מהשנים 1993 עד 1998 וסך של 1,560$ לכל שנה משנים אלו עבור בניה. באשר לשנים 1999 עד 2000, הסכום לתשלום עבור כל שנה בגין שימוש בקרקע הוא 620$ ועבור בניה סך של 1,765$. 25. כפי שכבר נאמר, ברוך לא השלים עם מסקנות המומחית ועל כן ביקש פעמיים לזמנה לחקירה ואף האריך מאד בחקירתה (פרוטוקול מיום 21.7.2009 (עמ' 375-323) ופרוטוקול מיום 11.2.2010 (עמ' 399-381). אולם חרף חקירתה הממושכת, לא מצאתי כי היה בכך כדי להועיל לברוך או כי נמצאו פגמים או כשלים בחוות-דעתה של המומחית או כי היה בכך כדי לשנות ממסקנותיה. השינוי היחיד שנמצא, פועל דווקא לחובת ברוך. בעדותה הבהירה השמאית כי העובדה שברוך המשיך להתגורר בנכס עוד ארבעה-עשר חודשים לאחר המכירה, כי אז "פירושו שהתמורה ... היא עוד יותר גבוהה משווי השוק" (עמ' 343 שורות 12-11). במילים אחרות, מסקנת המומחית היא אפוא, שטובת ההנאה שצמחה לברוך מכך שהמשיכו להחזיק בנכס עוד זמן ניכר לאחר מכירתו, מביאה לכך שמכירת הנכס אף הייתה בתמורה למחיר גבוה יותר מזה שנמכר בפועל. עיון בחקירתה הממושכת של המומחית מלמד כי לא היה בכך כדי להוביל למסקנה כי אין לקבל את מסקנותיה מטעם זה או אחר. סיכומיהם של ברוך מתמקדים בעיקר בנושא חוות-דעתה של המומחית ולא בהכרח בסגנון ובאופן ראוי, אולם גם בכל הנטען שם אין כדי להחליש את מסקנותיה. לא ראיתי כל סיבה או הצדקה להיגרר אחר תילי התילים של הטענות אשר נטענו שם - גם לא כולן נטענו באופן בהיר וענייני - ולפרט על שום מה אין מקום לקבלן. כך במיוחד שרק במקרים נדירים לא יקבל בית המשפט את מסקנות המומחה מטעמו, ולא ראיתי הצדקה כלשהי לכך שהמקרה הנדון ימנה עם אותם מקרים נדירים. תוצאת התביעה העיקרית 26. תוצאת התביעה העיקרית שהגישו ברוך נגד ישראל היא כלהלן: (1) על-פי מסקנות המומחית, לא רק שהזוג ברוך לא מכרו את זכויותיהם בנכס במחיר הנופל משווין בשוק, אלא מכרו את זכויותיהם בנכס במחיר העולה על שוויין בשוק. לפיכך, התביעה שעניינה פיצוי בגין ירידת ערך הנכס של ברוך נדחית. (2) התביעה שעניינה דמי שימוש ראויים למשך שבע שנים קודם הגשת התביעה מתקבלת בהתאם לסכומים שנקבעו בחוות-דעתה של המומחית, כלהלן. התקופה שבגינה זכאים ברוך לפיצוי, כפי שנקבעה בהחלטת בית המשפט שהוזכרה, היא מיום 11.9.1993 ועד יום 10.9.2000, ובסך הכול סך של 59,210 ₪, לפי החישוב הבא: עבור התקופה שמיום 11.9.1993 ועד 31.12.1998 התשלום לכל שנה הוא 2,100$ (540$ שימוש בקרקע ו-1,560$ שימוש בבניה). כך שלכל חודש התשלום הוא 175$. מאחר שבתקופה זו ישנם 62.6 חודשים, התשלום עבור תקופה זו הוא 10,955$. עבור התקופה שמיום 1.1.1999 ועד 10.9.2000 התשלום לכל שנה הוא 2,385$ (620$ שימוש בקרקע ו-1,765$ שימוש בבניה). כך שלכל חודש התשלום הוא 198.75$. מאחר שבתקופה זו ישנם 20.3 חודשים, התשלום עבור תקופה זו הוא 4,034.625$. סך הכול: 14,989.635$. סכום זה, בערכו בשקלים (על-פי שער הדולר היציג להיום, שלפיו 1$ = 3.95 ₪) ומעוגל, הוא כאמור, בסך של 59,210 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות-דעת המומחית (1.9.2009), ועד התשלום בפועל. מאחר שהסכומים נקבעו נכון ליום קביעתם כאמור, אין הצדקה לשערך סכומים אלו החל מיום הגשת התביעה. 27. למעלה מן הצורך יוער, כי לאור המסקנות האמורות, לא ראיתי צורך לדון בטענת ההתיישנות שבעניינה טענו ישראל בהרחבה. ככל שהדברים אמורים בשאלה אם ערך הנכסים פחתו, הרי שממילא אין עוד רלוונטיות לשאלת התיישנות התביעה. ככל שהדברים אמורים בדמי שימוש ראויים, הרי שהתביעה מתייחסת רק לשבע השנים שקדמו להגשתה. מאחר שהשימוש נמשך, אין משמעות לכך שלכאורה, עילת התביעה נולדה לראשונה זמן רב קודם להגשת התביעה. ד. דיון בתביעה שכנגד [תביעת ישראל נגד ברוך] נושא התביעה ודיון 28. הפלוגתות הפסוקות שנקבעו לדיון בתביעה שכנגד, תביעת הזוג ישראל נגד הזוג ברוך, הן אלו (כמפורט לעיל): השאלה אם הזוג ברוך פגעו בזכויות של הזוג ישראל בנכס, אלו זכויות נפגעו, האם נגרם להם נזק ולאיזה סעד הם זכאים; נושא עוולת לשון הרע שייחסו ישראל לברוך. 29. לאור מסקנות המומחית שעליהן עמדנו, הרי שהמסקנה הברורה היא, כי הגם שברוך אמנם השתמשו בשטח של ישראל ובשטחי החניה, כמפורט לעיל, בפועל לא נגרם נזק לנכס של ישראל ולא פחת ערכו. באשר לדמי שימוש ראויים, אפילו היו ישראל זכאים לכך, הרי שזה קוזז כמפורט לעיל, בעת קביעת הסכום שעל ברוך לשלם לישראל. מכאן אפוא, שככל שהתביעה שכנגד עוסקת בעניין זה, הרי שדינה להידחות. נותרת אפוא, רק שאלת התביעה בעילה של לשון הרע. התביעה שכנגד בעילה של לשון הרע 30. התביעה שעניינה עילת לשון הרע נסמכת על מכתבים שהפנו בני הזוג ברוך אל גורמים שונים בעיריית ירושלים בשנת 2000, שבהם התלוננו על עבירות בניה שלכאורה, עברו הזוג ישראל בחלק המגרש שלהם. לטענת ישראל, באותה עת הומלץ בפני הגורמים המתאימים בעיריית ירושלים, שהוא יזכה בתואר "יקיר ירושלים" ואף נאמר לו על כך, אך רק בשל אותם מכתבים לא זכה בתואר זה באותה שנה (עדותו של ישראל בעמ' 246). עם זאת, אין מחלוקת שבסופו של דבר, זכה ישראל בתואר "יקיר ירושלים" בשנת 2002 (נספח כב3 של תצהירו). מכאן תביעתו לפיצוי בסך של 200,000 ₪, או למצער פיצוי בסך של 50,000 ₪ שלטענתו הוא זכאי לו אף בלא הוכחת נזק. 31. טענותיהם של ברוך בעניין זה הן אלו: ראשית, עומדת להם הגנת "אמת דיברתי", שכן הוכח שנעברו עבירות בנייה, גם אם לא הוגש נגד ישראל כתב אישום. שנית, תלונותיהם היו בגדר תלונה כדין לרשות מוסמכת. השלישית, לא הוכח שהמכתבים ששלחו הם שמנעו מהתובע לקבל את תואר "יקיר ירושלים" בשנת 2000. 32. המכתבים שבעניינם נטען כי הם מהווים לשון הרע הם אלו: מכתב שכתב נסים ברוך ביום 20.8.2000 אל ראש העיר דאז, מר אהוד אולמרט, שבו התלונן על עבירות בניה שהזוג ישראל עמדו לעבור. על-פי הנטען באותו מכתב, עמדו ישראל ורפפורט, שכבר שכר את הנכס, להפוך את מרתף הבית לדירה נוספת. במכתב מלין ברוך על אוזלת ידן של העירייה ושל המנהל שאינם עושים דבר בעניין (נספח כא1 של תצהיר ברוך). מכתב נוסף ברוח הדברים, שלחה אסתר ברוך אל ראש העירייה דאז, מר אהוד אולמרט, אל סגן ראש העירייה דאז מר אורי לופליאנסקי, אל מהנדס העיר דאז מר שאול בן-שאול ואל היועץ המשפטי של עיריית ירושלים דאז, עו"ד אסא אליאב (שם, נספח כא2). מכתב נוסף כתבה אסתר ברוך אל מתאם רישוי עסקים במחלקת הפיקוח על הבניה, מר שמעון שמביק, ביום 18.9.2000, שהעתקו נשלח גם אל ראש העירייה דאז, אל סגן ראש העירייה דאז, אל מנכ"ל העירייה דאז מר רענן דינור, אל המשנה ליועץ המשפטי לעירייה דאז, מר יעקב אלירז ואל מנהל חטיבת רישוי ופיקוח בעירייה דאז מר ישראל בן-ארי (נספח יט של תצהיר ישראל). לעניין מכתב זה, יוער כי תוכנו נסתר במכתב תשובה ששלח מר שמביק ביום 28.9.2000 והעתקו נשלח אל כל המכותבים שקיבלו את מכתבה של אסתר ברוך (שם, נספח כ1). מכתב נוסף שהכחיש את תוכנו של מכתבה של אסתר ברוך, היה מכתבו של בא-כוחו של ישראל אל מר שמביק, עם העתק לראש העירייה ולמנהל חטיבת רישוי ופיקוח, ביום 13.9.2000 (שם, נספח כ2). כך גם הכחיש מר שמביק את הדברים שיוחסו לו, במכתב התשובה ששלח אל בא-כוחו של ישראל ביום 17.9.2000, שהעתקו נשלח אל כל המכותבים שאליהם נשלח המכתב של אסתר ברוך שהופנה אליו (שם, נספח כ3). באשר למכתבים אשר בהם הומלץ להעניק לישראל תואר "יקיר ירושלים", הפנה הוא אל מכתבו של מר אהרן כהן, שבאותה עת היה יו"ר ארגון הקבלנים והבונים בירושלים מיום 29.11.2000 (שם, נספח כב1), אל מכתבו של מר יגאל עמדי, סגן ראש העירייה דאז, מיום 11.12.2000 (שם, נספח כב2). 33. טענתו הראשונה של ברוך, כי היה אמת בתלונתו (סעיף 14 בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965), נסמכת בין השאר על עדותה של הגב' מרים ארד, מנהלת נפת מערב העיר בעיריית ירושלים באגף הפיקוח על הבניה, שעל סמך ממצאים שמצאה בעת ביקור בנכס ביום 21.8.2000 ותצהיר מטעמה מאותו יום, ניתן ביום 22.8.2000 על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים צו הפסקת עבודות נגד ישראל (נספח יט1 של תצהיר ברוך. ראו גם עדותה בעניין זה בעמ' 88 ואילך). כן ראו עדותם של עו"ד דני ליבמן ועו"ד עינת איילון ממחלקת התביעות בעיריית ירושלים (עמ' 152-145; 136-132). עם זאת, הצו צומצם בהסכמה ביום 24.8.2000 (שם, נספח יט2), ובוטל 14.3.2001 על-ידי בית המשפט לאור הודעת הצדדים, כי נמצא שלא היה שימוש חורג בנכס (נספח יב של תצהיר ישראל). לאור צמצום הצו להפסקת העבודות באופן משמעותי יומיים לאחר שהוצא וביחוד לאור נסיבות ביטלו, הטענה כי היה אמת בתלונה, אינה נקייה מספקות. עם זאת, כפי שעוד יובהר בהמשך, לא ראיתי צורך להידרש לטענה זו. טענתו השנייה של ברוך הייתה כי דובר בתלונה לרשות המוסמכת לקבל את התלונה ולחקור בה (סעיף 15(8) בחוק איסור לשון הרע). טענה זו, אף היא מוטלת בספק. אין מחלוקת, כפי שעלה מהעדויות הנזכרות, שביקורה של המפקחת מרים ארד בנכס, אשר בעקבותיו הוצא צו הפסקת עבודות נגד ישראל, היה בעקבות תלונותיהם של ברוך אל אגף הפיקוח על הבניה בעיריית ירושלים. בנסיבות אלו, לא ברור על שום מה היה צורך בהפניית מכתב נוסף אל ראש העירייה, אל סגנו, אל מנכ"ל העירייה ואל שאר נמעניהם של המכתבים ששלחו בני הזוג ברוך. עם זאת, גם אין לומר כי לא ניתן להפנות מכתבים אל בעלי התפקידים הבכירים ברשות המקומית, כדי שיפעלו לבדיקת תלונה שהוגשה אל הגורמים המתאימים. טענתו השלישית של ברוך, עניינה בכך שלא הוכח שאמנם המכתבים ששלחו הוא ואשתו, הם שמנעו את הענקת התואר "יקיר ירושלים" לישראל בשנת 2000. כך למשל, בחקירתו הנגדית נטען כלפי ישראל כי הסיבה לכך שלא הוענק לו תואר זה באותה שנה, נבעה מכך שההמלצות להעניק לו את התואר, התקבלו בעירייה באיחור (בעמ' 246). בחינת הראיות בעניין זה, אכן לא מצביעה על כך שדווקא אותם מכתבים נזכרים ששלחו בני הזוג ברוך היוו את הסיבה לכך שישראל לא זכה בתואר יקיר ירושלים בשנת 2000, אלא זכה בו רק מאוחר יותר, בשנת 2002. כך במיוחד שהראיה היחידה לכך היא עדותו של ישראל (שם), שהיא במידה רבה עדות שמיעה. לאור כל אלו, מאחר שגם לא הוכח הנזק שעל-פי הנטען נגרם לישראל בעקבות המכתבים, יש להשיב לשאלה, אם ישראל זכאי לפיצוי בגין לשון הרע, אף בלא הוכחת נזק. המסקנה שאליה הגעתי בעניין זה היא כי לאור נושא התלונה, ההליכים שננקטו בעקבותיה ואף ההיקף המצומצם יחסית של הפרסום, אין לראות בפרסום משום לשון הרע. ובכל מקרה, ניתן לומר, גם אם רק בדוחק, שעומדת לברוך ההגנה שעניינה הפניית תלונה אל הרשות המוסמכת לחקור בתלונה. המסקנה היא, שיש לדחות גם את התביעה שכנגד שהגיש ישראל נגד ברוך, שעילתה היא לשון הרע. ה. סיכום ותוצאה 34. מהטעמים שעליהם עמדנו תוצאות התביעות הן כלהלן: התביעה העיקרית (תביעת ברוך נגד ישראל), מתקבלת רק בחלקה, כך שעל ישראל לשלם לברוך סך של של 59,210 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוות-דעת המומחית (1.9.2009), ועד התשלום בפועל (כמפורט בפסקה 26 לעיל). התביעה שכנגד (תביעת ישראל נגד ברוך), נדחית. באשר לצווי עשה שנתבעו, אשר יורו להתאים את הבנוי להיתרי הבניה הקיימים, לאור העובדה שהתנהלו הליכים בבית המשפט לעניינים מקומיים, שזה המקום המתאים והראוי לבירורם של אלו, לא ראיתי מקום למתן צווים במסגרת התביעה הנדונה. כך במיוחד גם בשים לב לכך שמדובר בתביעות שהוגשו לראשונה לפני למעלה משתיים-עשרה שנה, ועיקר שמיעת הראיות הסתיימה לפני חמש שנים וחצי (בחודש מאי 2007). כך שלא מן הנמנע שהמצב הקיים היום שונה מזה שהוצג בעת שמיעת הראיות. 35. חרף התוצאה שאליה הגעתי, אני סבורה כי יש לחייב את ברוך לשאת בהוצאותיהם של ישראל וזאת בעיקר, מטעמים אלו: אופן ניהולה של התביעה כפי שפורט בהרחבה לעיל, שהתאפיין בחוסר יעילות מובהק מצד ברוך; תיקון כתב התביעה פעמיים ובסופו של דבר במסגרת סיכומיהם של ברוך נתבע סעד השונה מזה שנתבע בשלושת כתבי התביעה; זימונם של עשרות עדים מיותרים, במיוחד לאור העובדה שכבר בעת שמיעתם נמכר הנכס של ברוך ולמעשה התביעה הצטמצמה רק לשאלה אם ירד ערך הנכס של ברוך ולדמי השימוש הראויים; חקירה נגדית ארוכה ומיותרת של המומחית מטעם בית המשפט וחקירה נוספת שלה, לאחר שכבר נקבעו מועדים להגשת סיכומים; העמסת עובדות ומסמכים מיותרים בהיקף עצום על התיק; הגשת סיכומי טענות ארוכים באופן בלתי סביר שאינו עומד בכל אמת מידה מתקבלת על הדעת. כך ככלל, כך ביחס להיקף התיק וכך על אחת כמה וכמה לאור העובדה שבסופו של דבר טענותיו של ברוך התמקדו רק בשתי שאלות כאמור. לאור כל אלו, ראיתי לחייב את ברוך לשאת בשכר-טרחת בא-כוחו של ישראל ובהוצאות משפט בסכום השווה לסכום זכייתו בתביעה העיקרית שהגיש הוא נגד ישראל. לאור אלו, התוצאה היא אפוא, שאיש מהצדדים אינו צריך לשלם לצד שכנגד דבר. קרקעותסכסוך