לגבי סירוב להינתח קבעה הפסיקה, כי "כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לא, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח" (דברי כב' השופט דב לוין בע"א 449/81, בן לב בע"מ נ' מגד; מגד נ' בן לב בע"מ, פד"י ל"ח (4) 70). הדברים צוטטו בהסכמה גם בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח' וערעור שכנגד, פד"י ל"ט (1) 477, 486. בע"א 4837/92 הנ"ל (אליהו בע"מ נ' ג'ורג' בורבה ואח'), ציין כב' השופט צבי טל, בין היתר, כי "זכות זו של האדם לגופו קיבלה משנה-תוקף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיף 2: 'אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם'. גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו להחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו. וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין 'להענישו' עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו' ". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא סירוב אדם שנפגע בתאונת דרכים לעשות ניתוח: א. רקע וטיעונים 1. המדובר בתובענה נזיקית, שהגיש התובע, צעיר יליד 5.7.82, עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), כנגד הנתבעת, חברת הביטוח, בגין תאונת דרכים שאירעה לו בתאריך 10.1.04, בשעה 04:30, עת נהג ברכב שבוטח ע"י הנתבעת, בגין השימוש ברכב עפ"י פקודת ביטוח כלי-רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל - 1970, והתנגש עם הרכב במשאית שחנתה בצידי הכביש (להלן: "התאונה"). 1.1 בתיק אין בעיית חבות ועפ"י חוק הפלת"ד, מחויבת הנתבעת לפצות את התובע מכוח אחריותה המוחלטת. 2. לטענת התובע, נחבל גופו, כתוצאה מן התאונה, בתוך חלל המכונית, ראשו טולטל והוא ספג מכות חזקות בחלקי-גוף שונים - בעיקר בראש, בפנים ובעמ"ש הצווארי, הגבי והמותני והוא אף איבד את הכרתו ופונה באמבולנס לחדר מיון. 3. לתובע מונו שלושה מומחים רופאים מטעם בית-המשפט: 3.1 מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, הפרופ' עמוס קורצ'ין, אשר קבע לתובע, בחוות-דעתו הראשונית מיום 11.1.05, 20% נכות זמנית למשך שנתיים מיום התאונה, וקבע, כי יש לבדוק אותו שוב, כעבור שנה, בחלוף שנתיים מיום התאונה; ובחוות-דעתו המשלימה, מיום 23.1.06, קבע, כי מבחינה נוירולוגית לא נותרה נכות-צמיתה, אולם יש מקום להערכה פסיכיאטרית. 3.2 בעקבות זאת, בין היתר, מונה לתובע מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר ירמי הראל, אשר קבע, בחוות-דעתו הראשונית מיום 18.5.06, כי לתובע נכות זמנית בשיעור 10% ובחוות-דעתו המשלימה, מיום 9.7.08, קבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5%. 3.3 כמו"כ, מונה לתובע מומחה-רפואי בתחום הפה והלסת, הפרופ' שלמה טייכר, אשר קבע לו 10% נכות לצמיתות. 4. לטענת התובע, בגין התאונה נגרמו לו הפסדי-שכר לעבר בסך 268,865 ₪, נכון ליום הגשת סיכומיו; הפסד-השתכרות לעתיד בסך 225,321 ₪ על בסיס 10% נכות תפקודית; הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג' בעבר - בסך כולל של 50,000 ₪ וראשי נזק אלו לעתיד- בסך כולל של 75,000 ₪; סך כאב וסבל המגיע לו - 34,860 ₪ ובסה"כ הוא עותר לפצותו, בגין נזקיו, בסך של 654,049 ₪, כשמסכום זה, יש לנכות שני תשלומים תכופים ששולמו לו, בסך משוערך של 15,635 ₪. 5. הנתבעת טוענת, כי המדובר בתאונה קלה שלא גרמה כמעט לכל נזק וכי התובע, מתחילת הדרך, ניסה להאדיר נזקיו כתוצאה ממנה, בלי להתחשב במה שהתגלה במהלך שמיעת הראיות - ודרישתו לפיצוי, במסגרת סיכומיו, היא מופרכת. 6. הנתבעת טוענת, כי גם לפני התאונה היה התובע נער-בעייתי עם בעיות התנהגות קשות, שאינן נורמטיביות; שלא סיים את התיכון ולא קיבל תעודת-בגרות; שגם היה מעורב במקרה פלילי חמור; בהמשך התגייס לצה"ל, אך שם נקבע לו פרופיל 64 בשל הפרעת אישיות. 7. לטענת הנתבעת, גם במועד בדיקתו הראשונית של התובע אצל המומחה מטעם בית-המשפט בתחום הנוירולוגי, לא הייתה לו, למעשה, כל נכות בתחום זה; נכותו בתחום הפה והלסת היא בשל הפרעה קלה בלסת והמומחה מטעם בית-המשפט בתחום זה קבע, כי ניתן להפחית את ההפרעה ע"י ביצוע ניתוח פשוט שהתובע נמנע מלבצעו ללא כל נימוק - והדבר מצביע, בין היתר, על כך, שאין מדובר בהפרעה תפקודית. 7.1 הנתבעת חולקת על קביעת המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי, לפיה, כל הנכות הפסיכיאטרית מיוחסת לתאונה וסבורה, שיש לאמץ את התרשמות הרופאים שבדקו את התובע במכון רקנאטי, לפיה מצבו הנוכחי של התובע הינו תולדה של תסמונת שלאחר זעזוע-מוח ממנה הוא סובל, והיא באה על רקע אישיותו הקודמת. 8. לטענתה של הנתבעת, אין לנכותו הרפואית של התובע, כתוצאה מן התאונה, כל השפעה תפקודית עליו ו/או על מהלך חייו ועיסוקיו, כפי שעלה - לטעמה - מן הראיות שנשמעו בבית-המשפט. 8.1 על כן, לטעמה, אין לקבוע כל נכות תפקודית בעקבות נכותו הרפואית. 9. לטענת הנתבעת, לא נגרמו לתובע כל הפסדי-שכר בגין התאונה, בהתחשב, בין היתר, בכך שהייתה זו תאונה קלה, בגינה נקבעה לו תקופת אי-כושר של 45 יום בלבד והתובע אישר, כי החל לעבוד בקפה-אינטרנט כבר מס' חודשים לאחריה, אך שכרו לא דווח מעולם. 10. לטענת הנתבעת, גם לא אמורים להיגרם לתובע הפסדי-שכר לעתיד וחשבון הפסדי השכר שערך בסיכומיו - אין לו כל אחיזה בחומר הראיות. 10.1 לחילופין, מציעה הנתבעת לפצות את התובע, בראש נזק זה, בסך גלובלי של 20,000 ₪. 11. אשר להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, טוענת הנתבעת, כי נשאה בעלות טיפולי התובע במרכז השיקום בתל-השומר, חרף כפירתה בקשר הסיבתי שבין הצורך בטיפולים - לתאונה וכי התובע לא הוכיח אם שילם על איזה מן הטיפולים. 11.1 לטענתה, כל שצירף התובע לתצהירו, הן קבלות בודדות באשר לסכומים זניחים בגין השתתפות עצמית בטיפולים שקיבל - ועל כן, היא מציעה לפצותו, בגין ראש-נזק זה, בסכום של 350 ₪ ולא מעבר לכך. 11.2 אשר לעתיד, תוהה הנתבעת מדוע היא נדרשת לפיצוי בעתיד בכלל - ובפרט כה גבוה, שכן התובע, לטעמה, מאשר בעדותו, כי איננו מטופל בשום צורה שהיא, מאז שנת 2006. 11.3 מטעמי זהירות בלבד, לטענתה, היא מפנה לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010, התשס"ט - 2009 והתיקונים מכוחו), (להלן גם: "חוק ההתייעלות),לפיהם, החל מיום 1.1.2010 נושאות קופות-החולים בהוצאות הרפואיות של נפגעי תאונות הדרכים. 12. אשר לראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, סבורה הנתבעת, כי דרישת התובע לפצותו בסך של עשרות אלפי שקלים, היא מופרכת וככל שנזקק לעזרת בני-משפחה לאחר התאונה, היא לא חרגה מגדר עזרה הניתנת ברגיל ע"י בני-משפחתו של נפגע, על אחת כמה וכמה, כשהוא מתגורר עם משפחתו. 12.1 על כן, לטעמה, אין היא חבה בפיצוי כלשהו לעבר. 12.2 מאחר והתובע, לטעמה, שב במהרה לתפקוד מלא ותקין, גם אין בסיס לדרישתו בעניין פיצוי, בראש נזק זה, לעתיד. 13. הנתבעת עותרת לנכות, מכל פיצוי שייפסק לתובע, את התשלומים התכופים שקיבל ממנה כשהם משוערכים ליום מתן פסק-הדין ומזכירה, כי אין להוסיף מע"מ על כל סכום שייפסק, בהתאם להלכה שניתנה לאחרונה ע"י כב' בית-המשפט העליון. 14. מאחר ולתובע נקבעו, בשלב הראשון, נכויות זמניות בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה והוא שב ונבדק במועדים מאוחרים יותר, התארכו ההליכים בתיק זה מעבר למקובל בתובענות מסוג זה. 15. בנוסף, לנוכח הפערים הניכרים בין תחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, לא היה מנוס משמיעת הוכחות בתיק, במסגרתן נשמעו התובע ואמו מטעם התביעה - ומנהלי בתי-ספר במסגרתם למד התובע, בקצרה, מטעם ההגנה. 15.1 הצדדים ויתרו על חקירת המומחים הרפואיים מטעם בית-המשפט. 15.2 לאחר ששמעתי את עדויות התובע ואמו, סברתי כי ראוי להתייחס לטענותיהם בזהירות ולאמתן בראיות ממשיות שהובאו במהלך המשפט. ב. הנכות הרפואית 1. התובע עותר לאמץ את קביעות המומחים הרפואיים מטעם בית-המשפט - הן באשר לנכויות הזמניות שקבעו לו, בתחומי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה, ולתקופות שקבעו - והן באשר לנכויות הצמיתות שקבעו, בסופו של יום, ולקבוע, כי נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע עומדת על 14.5%. 2. הנתבעת סבורה, כאמור, כי גם במועד בדיקתו הראשונית של התובע, בידי המומחה הנוירולוגי, לא הייתה לתובע כל נכות נוירולוגית וזאת, לאור קביעתו הסופית, שכן, לטעמה, הסיבה היחידה שבגינה נקבעה נכות נוירולוגית זמנית, בחוות-דעתו הראשונה של הפרופ' קורצ'ין, הייתה משום שהבדיקה נערכה חודשים ספורים בלבד לאחר התאונה ובמצב דברים זה, לא הייתה למומחה ברירה, אלא לקבוע נכות זמנית. 2.1 על כן, לטעמה, אין לאמץ את הנכות הזמנית שנקבעה לתובע בתחום הנוירולוגי. 3. אשר לנכות בתחום הפה והלסת, סבורה הנתבעת, כי יש להעמידה על 5% בלבד ולקבוע, כי אי-הסכמתו של התובע לביצוע הניתוח העשוי, לטעמה, להפחית את אחוזי הנכות, נוגדת את חובת הקטנת הנזק החלה עליו כתובע. 4. ביחס לנכות הפסיכיאטרית, חולקת הנתבעת על קביעת המומחה בתחום מטעם בית-המשפט, הד"ר ירמי הראל, לפיה כל הנכות הנפשית של התובע מיוחסת לתאונה וסבורה, כאמור, שיש להעדיף את התרשמותם של הרופאים שבדקו את התובע במכון רקנאטי, לאורך זמן לפיה מצבו הנוכחי של התובע הוא תולדה של התסמונת שלאחר זעזוע-מוח, ממנה הוא סובל, והיא באה על רקע אישיותו הקודמת, שאופיינה בבעיות התנהגות ומשמעת רבות בבתי-הספר וגרמה גם למעבר ביניהם ולבסוף - לנשירתו מן התיכון. בהמשך, אובחנה אצלו בצבא הפרעת-אישיות שהביאה להורדת הפרופיל הרפואי הצבאי. 4.1 היא גם מצביעה על התנהלותו של התובע בבתי הספר השונים מהם נפלט ובצבא. 4.2 על כן, סבורה הנתבעת, כי יש לייחס לפחות חלק מן הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לתובע - למצבו הקודם, אותו היא מכנה "עברו הבעייתי". *** 5. אכן, אין בית-המשפט כבול בחוות-דעת של המומחים מטעמו ויפים לעניין זה, דברי כב' השופט אור בע"א 160/90, רז נ' לאץ, פד"י מ"ז (5) 170, 174: "כמו בכל חוות-דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות-דעתו של מומחה-רפואי; היא איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית-המשפט, אשר בית-המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון בהתאם לשיקול-דעתו". 6. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה (ראו ע"א 293/88 חב' יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', תק-על 90(2) 532, 553), כי "משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות-דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט, אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי-משקל שיניעוהו לעשות כן". 7. בענייננו, ויתרו הצדדים - גם ב"כ הנתבעת - על חקירת המומחים מטעם בית-המשפט ומשמעות הדבר היא, בד"כ, השלמה והסכמה לממצאיהם ומסקנותיהם. 8. אם סברה הנתבעת, כי המומחה הרפואי בתחום הנוירולוגי, הפרופ' קורצ'ין, קבע לתובע נכות זמנית בלית ברירה, מן הטעמים שפירטה בסיכומיה, מן הראוי היה לזמנו לחקירה נגדית על חוות-דעתו ולהציג בפניו הערכתה זו. 9. אם סברה הנתבעת, כי נכותו הזמנית והצמיתה של התובע בתחום הפסיכיאטרי איננה נובעת כולה מן התאונה ויש להתייחס להתנהגותו של התובע בבתי הספר ובצבא ולהעדיף את דעתם של המומחים שטיפלו בתובע במכון רקנטי - ככל שזו אכן דעתם - מן הראוי היה לזמן את הד"ר ירמי הראל לחקירה נגדית על חוות-דעתו ו/או את הרופאים שטיפלו בתובע במכון רקנאטי, או מי מהם, ולעמתם עם הערכה זו. 9.1 ער אני להתנהלותו שך התובע במערכת החינוך, לעובדה כי נפלט ממנה לפני שנת בחינות הבגרות וגם לקביעות הרפואיות בצבא ביחס לפרופיל הצבאי, אולם מדובר במאפיינים של הפרעת-אישיות ולא בהכרח נכות פסיכיאטרית ומכל מקום, כל העובדות הללו היו בפני המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי עובר למתן חוות-דעתו, והוא קבע את שקבע. 10. אשר לשיעור הנכות בתחום הפה-והלסת וסירובו של התובע לעבור את הניתוח שעשוי להפחית את שיעור הנכות, אכן נקבע בפסיקה, כי הנטל המוטל על כל תובע, כלפי הנתבע, למנוע או להקטין את נזקו, הוא יסוד מוסד במשפט (ע"א 4837/92 אליהו בע"מ נ' ג'ורג' בורבה ואח', פד"י מ"ט (2) 257), אך נקבע גם, כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית: על הניזוק לנקוט להקטנת נזקיו את כל אותם האמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ע"א 252/86, גולדפרב נ' כלל בע"מ, פד"י מ"ה (4) 51). 11. לגבי סירוב להינתח קבעה הפסיקה, כי "כל ניתוח טומן בחובו סכנות, בין גדולות ובין קטנות. זכותו של אדם להחליט אם הוא מוכן לקחת על עצמו את הסיכון הכרוך בניתוח אם לא, ואין ללחוץ עליו בקבלת החלטה זו, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה של הפחתת סכום הפיצויים המגיע לו, בשל סירובו לעבור את הניתוח" (דברי כב' השופט דב לוין בע"א 449/81, בן לב בע"מ נ' מגד; מגד נ' בן לב בע"מ, פד"י ל"ח (4) 70). 12. הדברים צוטטו בהסכמה גם בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח' וערעור שכנגד, פד"י ל"ט (1) 477, 486. 13. בע"א 4837/92 הנ"ל (אליהו בע"מ נ' ג'ורג' בורבה ואח'), ציין כב' השופט צבי טל, בין היתר, כי "זכות זו של האדם לגופו קיבלה משנה-תוקף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיף 2: 'אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם'. גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו להחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו. וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין 'להענישו' עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו' ". 14. לא התרשמתי שסירובו של התובע להינתח בנושא הפה והלסת איננו ענייני: התובע הסביר, לשאלות בנדון, כי הוא איננו מוכן לעבור ניתוח בפנים וכי נאמר לו ש"צריך לפתוח באזור שליד האוזן. זה חייב להיות חיצוני ואי אפשר לעשות משהו פנימי, מהפה" (עמ' 73 לפרוט', ש' 16 - 19). 14.1 הנתבעת לא הביאה כל ראיה שדבריו או התרשמותו של התובע מאופי הפרוצידורה הנדרשת - אינם מדויקים. 15. לטעמי, גם אין בטחון שהניתוח, שהומלץ לתובע, היה משפר בוודאות את מצבו ומפחית את שיעור נכותו בתחום הפה והלסת. כל שכתב המומחה הרפואי, הפרופ' שלמה טייכר, בחוות-דעתו, הוא, כי ניתנה לתובע, בשנת 2006, המלצת רופא מבית-החולים תל-השומר לניתוח הפרק הפגוע ותיקון ההפרעה ובמידה והתובע יעבור ניתוח להוצאת הדיסק ויחול שיפור במערכת הלעיסה, אזי יש לשקול מחדש את נכותו. 16. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי נימוק - כל שכן כבד-משקל - לסטות משעורי הנכות, הזמנית והצמיתה, שקבעו המומחים הרפואיים מטעם בית-המשפט, בתחומי הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה והפה והלסת - ואני מאמץ את קביעותיהם בחוות-הדעת שהוגשו על ידם. 17. נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע, בעקבות התאונה, עומדת, איפוא, על 14.5%. ג. הנכות התפקודית, פגיעה בכושר העבודה והפסדי שכר לעבר ולעתיד 1. לטענת התובע, הוא עבד, עובר לתאונה, בשני מקומות עבודה במקביל: עיקר עבודתו היה בקליין אחזקות (להלן גם: "חב' קליין"), כמכונאי ציוד כבד, שם השתכר בחודש 12/03 כ- 3,304 ₪ בגין 10 ימי עבודה, כך שבגין חודש שלם היה צריך להשתכר סך של 8,000 ₪ - ובמקביל עבד גם אצל אביו, בשעות הערב, והשתכר סך של כ- 1,500 ₪ לחודש ובסה"כ - כ- 9,500 ₪ לחודש, נומינלית. 2. לטענת התובע, הוא הפסיק לעבוד, לאחר התאונה, בשני מקומות העבודה הנ"ל ולא עבד כלל במשך כשנתיים, שלאחריהן עבד בקפה-אינטרנט, שם קיבל במזומן כ- 2,750 ₪ לחודש בממוצע. 3. לטענת התובע, הוא החל לעבוד באופן סדיר רק בחודש 1/07 ומאז הוא עובד באופן רציף, למעט 3 חודשים בשנת 2009 ו- 3 חודשים בשנת 2010. 4. לטענת התובע, הוא חזר לעבודה אצל קליין אחזקות, אולם לא באותה מתכונת שעות. 5. התובע מפנה לפסיקה, לפיה, מקום שבית-המשפט מתקשה בקביעת הפיצוי, הן בשל העדר פרטים מספיקים והן בשל נסיבות אחרות המכבידות על חישוב מפורט, ניתן לפסוק, בשל "נזק מיוחד" בגין הפסד-השתכרות, סכום גלובלי. 6. בנסיבות אלה, עותר התובע לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, בסך נומינלי של 212,869 ₪, ובשיערוך ליום הגשת סיכומיו (מאמצע התקופה) 268,865 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 6.1 בחודש 1/04,עת השתכר סך של 1,431 ₪ עד לתאונה - הפסד בסך 6,569 ש"ח. 6.2 בתקופה 2/04 - 2/06, עת לתובע לא הייתה כל הכנסה- סך של 228,000 ₪. 6.3 מחודש 2/06 עד 12/06 עבד התובע בקפה-אינטרנט והשתכר בממוצע סך של כ- 2,750 ₪ לחודש (ללא תלוש-שכר) - כך שנגרם לו נזק בסך 6,750 ₪ בכל חודש - ובסה"כ - 67,500 ₪ לכל התקופה. 6.4 מחודש 1/07, עת חזר התובע לעבודה סדירה, הוא השתכר בשנת 2007 בממוצע סך של 6,476 ₪ לחודש; בשנת 2008 -6,375 ₪ לחודש; בשנת 2009 - 5,496 ₪ בממוצע לחודש; 2010 - 6,607 ₪ לחודש ובשנת 2011, עד לחודש 4/11- 6,243 ₪ לחודש, כעולה מתלושי השכר שקיבל ומנתוני האבטלה שצירף לתצהירו - כך שלא שב לגובה שכרו ערב התאונה, ובגין תקופה זו, הוא עותר לפצותו בסך של 116,000 ₪. 7. אשר להפסד השכר לעתיד טוען התובע, שהוא כבן 29 ובפניו עוד 37 שנות עבודה. 8. לטענת התובע, יש לו פגיעה נפשית שנותנת אותותיה עד היום ומן המפורסמות היא, לטעמו, שפגיעה התפקודית, הנלווית לפגיעה נפשית, היא משמעותית יותר ולראיה - הוא איננו מצליח לחזור לרמת ההשתכרות שהייתה לו ערב התאונה, חרף ניסיונותיו, והדבר אומר דרשני. 9. התובע מפנה להלכה, לפיה אחוזי הנכות הרפואית אינם מצביעים בהכרח על נכותו התפקודית של נפגע - והדבר מסור לשיקול דעתו של בית-המשפט. 10. התובע מפנה גם לפסיקה, לפיה, הפיצוי בראש נזק זה הוא עבור הפסד כושר-ההשתכרות והפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר-פיצוי ובלבד שקיים סיכוי, שאינו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה אמנם היה מתממש. 11. התובע מפנה לסעיף 10 לתצהירו, שם פירט את מגבלותיו מאז התאונה ומדגיש כי לא נחקר אודותן. 12. על כן עותר התובע לקבוע, כי נכותו התפקודית עומדת על 10% מן השכר הנומינלי - עובר לתאונה - דהיינו: 950 ₪ לחודש - ולאחר היוון ליום הגשת הסיכומים, הוא עותר לפצותו, בראש נזק זה, בסך של 225,321 ₪. 13. הנתבעת טוענת, כי בקביעת נכות תפקודית אין חוקים או כללים חד-משמעיים ובוודאי שאין מקום לערוך, באופן אוטומטי, חישוב הפסד אריתמטי. מידת הנכות התפקודית ו/או עצם שאלת קיומה, משתנה עפ"י מהות הנכות הרפואית והנסיבות של כל מקרה ומקרה (ע"א 63/88 ברגר נ' צדוק, תקדין עליון כרך 91(1) 1322, 1324). 14. הנתבעת טוענת, כי הוכח במשפט שלנכותו הרפואית של התובע, כתוצאה מן התאונה, אין כל השפעה תפקודית על התובע ו/או על מהלך חייו ועיסוקיו. 15. הנתבעת מציינת, כי בתחום הנוירולוגי לא נקבעה לתובע כל נכות צמיתה והנכות הזמנית שנקבעה - הינה חסרת משמעות מעשית, שכן נקבעה, כאמור, אך בשל כך שבמועד הבדיקה הראשונה טרם חלפה שנה ממועד התאונה - ולאחר שהמימצאים הנוירולוגים האובייקטיביים, בשתי חוות-הדעת, היו תקינים וזהים, ניתן להניח, כי גם במועד הבדיקה הראשונה לא הייתה קיימת כל נכות. 16. לגבי תחום הפה והלסת, טוענת הנתבעת, כי הנכות בשיעור 10% נקבעה, עפ"י התקנות, בגין הפרעות קלות בלעיסה ולטעמה, אין מדובר בהפרעה שיכולה להשפיע על עבודתו או על עיסוקו של התובע והיא אכן אינה עושה זאת. הפיצוי בגין הפרעה זו צריך, לטעמה של הנתבעת, לבוא לידי ביטוי, רק בראש הנזק של כאב וסבל. 16.1 לטענתה, גם יש לזכור, כי ביכולתו של התובע להעלים או לפחות להפחית את הנכות שנגרמה לו, באמצעות ניתוח מתאים שהומלץ לו לבצע, אולם הוא מסרב, לטעמה ללא כל נימוק, ואין, לדעתה, אלא להסיק, כי אין בהפרעה קלה זו כדי להפריע לתובע, שאחרת היה מבקש לעבור את הניתוח. 16.2 הנתבעת מצביעה על הודאתו של התובע (עמ' 73 לפרוט'), כי הוא איננו מטופל כלל בתחום הפה והלסת - מאז שנת 2006 (!) כאימות למסקנתה דלעיל. 17. אשר לנכות הפסיכיאטרית, סבורה הנתבעת, כי מדובר בנכות מזערית וזניחה, בשיעור 5%, אשר איננה משפיעה - גם לפי הגדרתה בתקנות - על כושר העבודה. 17.1 לטעמה, הוכח במהלך שמיעת הראיות, כי אין לנכות זו כל השפעה על תפקודו של התובע. 18. הנתבעת טוענת, כי בתצהירו ניסה התובע להאדיר נזקיו וטען, כי יהיה לו קושי לחזור למסגרת תעסוקתית והוא מסוגר, רוב הזמן, בבית ואין לו חיי-חברה תקינים - בעוד שבמהלך המשפט זנח התובע טענות אלה והעיד שחזר לעבוד בחב' "קליין אחזקות" כמכונאי, במשרה מלאה, ללא כל מגבלה ובשכר גבוה מזה שהרוויח לפני התאונה וסיבת עזיבותיו את מקום העבודה הזה, הייתה חילוקי דעות - כספיים ואחרים - עם המעביד. הוא לא טען שעזב את העבודה הזו בשל בעיות בתפקוד. 19. הנתבעת מציינת, כי בין תקופות עבודתו של התובע בחב' קליין, הוא עבד בחברת דודי-שמש, שם החליף, הרים ותיקן דודי-שמש. 19.1 מאז חודש 12/10 עובד התובע בחברת "גלאון מוטורס", כאיש-תפעול ובמסגרת עבודתו הוא עוסק, הן בעבודה פיזית של שינוע וטיפול ברכבי החברה והן בעבודה מול קהל, בימי מכירות. 20. הנתבעת מזכירה, כי התובע לא זימן לעדות מי מעובדי החברות הללו, כדי לחזק את טענותיו בדבר קשיי תפקוד שלו בעבודתו במסגרתן. 21. על כן, מבקשת הנתבעת לדחות את טענת התובע לקשיי תפקוד בעבודותיו אלה; סבורה, כי הטענה הופרכה במהלך חקירתו הנגדית וכי מדובר בטענות בעלמא. 22. הנתבעת מבקשת גם לדחות את טענותיו של התובע בדבר הגבלה בפעילויותיו החברתיות, בהצביעה על הפעילות החברתית האינטנסיבית כפי שהוכח, לטעמה, במהלך ההוכחות בתיק. 23. לאור כל האמור לעיל, סבורה הנתבעת, כי לתובע לא נותרה כל נכות תפקודית בעקבות התאונה. 24. הנתבעת סבורה, כי לתובע לא נגרמו, מאז חודש 1/07, כל הפסדי שכר לעבר: 24.1 לטעמה, השתכר התובע בחב' קליין סך של 3,000 ₪ וכאמור לא ברור לה, מדוע הוא טוען בסיכומיו, כי השתכר שם, קודם לתאונה, סך של 8,000 ₪ לחודש. 24.1.1 על כן, לטעמה, יש לקבוע כבסיס השכר של התובע - סך של 3,000 ₪. 24.2 אשר להשתכרותו של התובע בחב' יוסי דדון, מציינת הנתבעת, כי מדובר בחברה בבעלות אביו של התובע, אשר "פשטה את הרגל" - כלשונה - בגין קשיים כלכליים ומחלה קשה של האב, כך שגם אלמלי התאונה, היה התובע מפסיק לעבוד בה, ולכן אין משמעות לסכומים הנטענים על ידו. 24.3 מכל מקום, לתובע אושרה רק תקופת אי-כושר כבת 45 יום, בהתאם לאישורים שניתנו לו ופגיעתו הקלה בתאונה אכן לא הצדיקה תקופת החלמה ארוכה יותר. 24.4 הן התובע והן אמו אישרו, שהתובע החל לעבוד בקפה-אינטרנט כבר מס' חודשים לאחר התאונה ובהעדר תלושי-שכר, אין דרך לדעת האם השתכר מעבר לסכום הנטען על ידו. 24.5 לאחר התאונה, בשנת 2005, חלה אביו של התובע במחלה קשה והתובע העיד שעזר לטפל בו - ולטענתה של הנתבעת - זו הייתה הסיבה שלא יכול היה לעבוד בהיקף רב יותר - ולא ניתן לייחס הפחתה זו בהיקף העבודה, ככל שהייתה, לתוצאות התאונה. 25. לטענת הנתבעת, חזר התובע, בחודש ינואר 2007, לעבוד באופן מלא ומסודר בחב' קליין, כאשר עפ"י תלושי-השכר שצורפו לתצהירו, עמד שכרו בחודש 1/07 על 3,136 ₪; בחודש 2/07 על 8,952 ₪; בחודש 3/07 על 4,831 ₪ ובהמשך, קיבל משכורת חודשית בסך שנע בין 5,500 ₪ ל- 6,500 ₪. 26. הנתבעת מדגישה, כי מתלוש השכר שקיבל התובע בחודש 12/03, קודם לתאונה, עולה, כי הוא השתכר בחב' קליין שכר של 24 ₪ לשעה ואילו לאחר התאונה, עלה שכרו לשעת עבודה לסך של 27 ₪ ובהמשך - 30 ₪. 27. עוד מציינת הנתבעת, כי במהלך השנים מאז עזב את עבודתו בחב' קליין, קיבל התובע דמי אבטלה, עבד בחב' א. בנימיני, חזר לחב' קליין ושוב עזב ובחודש 12/10 החל לעבוד ב"גלאון מוטורס", שם הוא עובד ברציפות מאז. 28. הנתבעת טוענת, כי שכרו החודשי הממוצע של התובע, מאז חודש 1/07 (אז חזר לדווח על הכנסותיו), עלה על 6,000 ₪, דהיינו, סכום כפול מהשכר שהרוויח בחברת קליין קודם לתאונה. 29. הנתבעת מציעה לפצותו, בגין הפסדי שכר מיום התאונה ועד לחודש 1/07, סך של 15,000 ₪. 30. לגבי הפסדי השכר הנטענים לעתיד, טוענת הנתבעת, כי מזה כ- 5 שנים ברציפות, מרוויח התובע סכום כפול מן השכר שהרוויח ערב התאונה בחברת קליין - ולכן אין יסוד לטענה, כי לנכותו הרפואית יש מגבלה תפקודית, וכן אין יסוד לטענה, כי עתידים להיגרם לו הפסדי שכר לעתיד. 31. הנתבעת מדגישה, כי התובע עובד באופן רציף וקבוע בחב' "גלאון מוטורס", בתפקיד הדורש עבודה פיסית ועבודה ייצוגית מול קהל לקוחות - והוא עושה זאת בהצלחה מאז חודש 12/10. 32. לאור כל האמור , סבורה הנתבעת, כי אין יסוד להנחה שייגרמו לתובע הפסדי שכר כלשהם בעתיד - ואין מקום לפיצוי בראש נזק זה לעתיד. 33. לחילופין, ככל שבית-המשפט לא יקבל את טענתה, לפיה, לא עתיד להיגרם לתובע הפסד-שכר לעתיד, מציעה הנתבעת לפצותו בסכום של 20,000 ₪. *** 34. הפסדי שכר לעבר, הם ראש נזק מיוחד ו"'נזק מיוחד' חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנתו. תובע הטוען כי נגרם לו 'נזק מיוחד', חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו הנזק אלא גם את היקפו או שיעורו" (ע"א 379/74, 525/74 אסבטוס נ' פזגז, פד"י ל(3) 281, 284). 35. בת.א.16/87 חנוכה נ. איתן חב' לביטוח, נאמר מפי כב' השופטת טובה שטרסברג -כהן, כי "נזק מיוחד בעבר לרבות הכנסות בעבר, יש להוכיח ע"י עובדות אותנטיות ולא ע"י תחליפים מסוג הערכות". 36. בספרו של המלומד קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה חמישית כרך א' עמ' )857, נאמר, כי "משניתן להוכיח את שיעור 'הנזק המיוחד' בעדויות מפורטות, לא יסתפק בית המשפט בראיות סתמיות על דבר אפשרות של קיום נזק ולא יפסוק פיצוי על נזק שלא הוכח". 37. בע"א 320/87 שלמה גנזך נ' אריה חב' לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ה (1) 743, 746, נקבע מפי כב' השופט אור, בין היתר, כי "לא די שניזוק יוכיח כי לא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מהנימוקים שהתאונה גרמה להם". 38. צודק התובע בהצביעו על דרך האומדנא כדרך אפשרית לצורך קביעת הנזק המיוחד, אולם הפסיקה קובעת, כי "השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות שבהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה" (ע"א 294/92 דרוק נ' אליסיאן, פד"י מ"ז (3) 23, 33 - 34). 39. אשר לנכות התפקודית, ההלכה היא אכן, "שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק אינה חמורה כלל, אך בגללה אין הוא מסוגל עוד לעסוק במקצועו הקודם ולהיפך: ייתכן והפגיעה היא חמורה, אך בכל זאת מסוגל הניזק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה" (ע"א 646/77 לוי נ' עמיאל, פד"י ל"ב (3) 589). 40. בספרו של המלומד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 4, עמ' 179) נכתב, בין היתר, כי "נכות לכשעצמה אינה מהווה תמיד הוכחה לקיומו של נזק, אלא אם כן מצטרפת אליה הוכחה, כי המום ביכולתו של הנפגע, כרוך בהפסד כושר השתכרותו או שיש סכנה, כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה". 41. על הקשר בין הנכות הרפואית, התפקודית וכושר ההשתכרות עומד כב' השופט אור בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פד"י נ"ב (3) 792, 800 - 801: "הנכות התפקודית... באה להצביע על מידת ההגבלה בדרך כלל, שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע... יש כמובן חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. ראוי אף להביא בפני בית המשפט ראיות למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על יכולת התפקוד בעבודות מסוימות, כולל בעבודות הקשורות במקצועו של התובע. הדבר עשוי לסייע לבית המשפט להחליט עד כמה הנכות התפקודית שנגרמה לתובע עלולה להגביל אותו בעבודתו". 42. קביעת הנכות התפקודית נעשית באמצעות השוואת תפקודו של הנפגע לפני ואחרי התאונה והיא נלמדת, בכל הנוגע לקביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות, בד"כ מהשוואת שכרו של הנפגע לפני ואחרי התאונה. 42.1 במקרים של אדם צעיר כמו התובע, יש להתחשב גם בפוטנציאל ההשתכרות העתידי של הנפגע ע"י השוואת שכרו היום עם השכר שיכול היה להשתכר, בנתוניו, אלמלי התאונה. בסיס השכר 43. בסיס להשוואה הוא שכרו של הנפגע לפני התאונה. 44. מבחינה זו צודקת הנתבעת בתהותה על בסיס השכר הנטען ע"י התובע, בחב' קליין, לפני התאונה: 8,000 ש"ח לחודש. 45. התובע מבסס, כאמור, סכום זה על תלוש השכר אצל חברת קליין, מחודש 12/03, אשר צורף כאחד מנספחי מוצג א' לתצהיר עדותו הראשית ת/1 וכן כנספח לבקשתו לתשלום תכוף, אשר הוגשה ביום 17/10/04 בבש"א 2317/04. 45.1 כמפורט בסעיף 3.א. לסיכומיו, מסביר התובע, כאמור, כי השתכר בחב' קליין, בחודש 12/03 כ- 3,304 ₪, בגין 10 ימי עבודה ומכאן הוא מבקש לקבוע, כי בעבור חודש מלא הוא היה אמור להשתכר סך של 8,000 ₪. 46. דא עקא, שבבקשה לקבלת תשלום תכוף, משנת 2004, סמוך הרבה יותר לתאונה, הוא מציין, בסעיף ח' לבקשה, עליה הוא חתום לאחר אזהרה, את פרטי העיסוק, ההכנסות וההוצאות קודם לתאונה ובסעיף ח (א)(2) הוא מציין, כי הכנסותיו בששת החודשים האחרונים שקדמו לתאונה ברוטו ונטו - לפי מקורותיהן - כל חודש בנפרד מ"קליין אחזקה" - 3,304 ₪ לחודש ומיוסי דדון - 1,500 ₪ לחודש. 47. כאשר הופנה התובע לתלוש, במהלך חקירתו הנגדית על בקשתו לקבלת תשלום תכוף (עמ' 6 לפרוט', ש' 35 ואילך), אבל דווקא למועד תחילת עבודתו, 9.12.03, והשיב את שהשיב, התערב בא כוחו והסביר את הכתוב באותו תלוש: "עו"ד הופמן: אחרי שהעד סיים את תשובתו, אני מפנה את ביהמ"ש לאותו תלוש, לרובריקה של סכומים מצטברים לכל השנה עד דצמבר 03'. 18,000 ₪ לחלק ל- 6 חודשים, זה 3,000 ₪ לחודש" (שם, ש' 43 - 44). 48. בנסיבות אלה, ראוי לקבוע את בסיס שכרו של התובע בחב' קליין - עובר לתאונה - עפ"י מה שכתב בבקשה שהיא תצהיר לכל דבר, כמו גם עפ"י הסברו של בא כוחו ולא על חישוב אריתמטי המבוסס על תלוש בודד שהוא, ככל הנראה, שגוי. 49. הנני קובע, איפוא, כי התובע השתכר בחב' קליין, עובר לתאונה, סך של 3,304 ₪ לחודש ולא 8,000 ₪, כנטען בסיכומיו. נכות תיפקודית 50. אשר לנכותו התפקודית של התובע, נותרו לו אמנם נכויות צמיתות רק בתחומי הפה-והלסת והפסיכיאטריה, אולם ראוי להידרש גם לחוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי, השופכת אור על נסיבות ועוצמת הפגיעה בתאונה. 51. בחוות-דעתו הסופית, קובע הפרופ' קורצ'ין, בפרק הדיון, כי "החבלה בתאונה הייתה קלה מן מהבחינה הנאורולוגית. את הבלבול ואי-השקט לאחר התאונה ניתן לייחס להשפעת הבהל. לא ברור אם היה זעזוע-מוח, אולם גם אם היה, מדובר בחוסר-הכרה קצר. הבדיקה הנאורולוגית הפורמלית הייתה תקינה בעבר והינה כזו גם היום. בדיקות CT ו- EEG פורשו כתקינות אף הן. מאידך, קיימים ביטויים נפשיים אשר כפי שמסר לי, לא היו קיימים טרם התאונה. הנני מציע לכן שייבדק ע"י פסיכיאטר לקביעת נכות נפשית, וכן על ידי מומחה בתחום פה ולסת". 52. מחוות-דעתו של המומחה הרפואי בתחומי הפה והלסת, הפרופ' שלמה טייכר, עולה, כי התובע מתלונן על קושי בפתיחת הפה, קושי באכילת דברים קשים, סובל מרעשים וקליקים במיוחד בפרק הלסת הימני וכי על מנת להשתחרר מן הכאב, מבצע מניפולציה בעזרת היד. 53. בבדיקת התובע נמצאה אמנם סימטריה תקינה של הפנים (חיצונית), אך נמצאה הפרעה בתפקוד המפרק הימני. פתיחת הפה מלווה בסטייה משמעותית מלווה בכאבים, כאשר בפתיחה מכסימלית של 32 מ"מ, הלסת ננעלת ורק בעזרת מניפולציה, היא ניתנת להחזרה. 54. בהתאם לסעיף הנכות שקבע המומחה, מתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ו - 1956 (להלן: "התקנות"), מדובר ב-Luxatio Habitualis" " בצורה בינונית, המופיעה לעתים תכופות עם הפרעות קלות בלעיסה. 55. אין המדובר בהפרעה היכולה להשפיע על עיסוקו של התובע ועל כושר השתכרותו. 55.1 ייתכן שיש גם צדק בטענת הנתבעת, לפיה העובדה שהתובע לא עבר עד היום את הניתוח המוצע, האמור לשפר את המצב, כיוון שההפרעה איננה משפיעה עליו בצורה משמעותית. 56. על כן אני קובע, כי הפגיעה בתחום הפה-והלסת איננה גורמת לנכות תפקודית מכל סוג שהוא. 57. אשר לנכות הצמיתה בתחום הפסיכיאטרי, מעיון בחוות-דעתו של הד"ר ירמי הראל עולה, כי התובע סובל מתסמונת שלאחר זעזוע-מוח, בדרגת חומרה קלה ונכותו הנפשית הצמיתה, בגין תאונת דרכים, הינה בשיעור 5%, לפי סעיף מותאם בין הסעיפים 34א' וב' לתקנות. מדובר בהפרעות פסיכונוירוטיות בדרגה שבין קיומם של סימנים קלים ללא הפרעה בהתאמה הסוציאלית ועם כושר עבודה לא מוגבל, לבין מצב שבו יש סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. 58. בתשובותיו לשאלות ההבהרה ששלח אליו ב"כ הנתבעת, ציין הד"ר הראל, כי אין מדובר במקרה זה בהחמרה מכוונת כדי להשיג רווח משני וכי התובע היה אמין מאוד במהלך בדיקתו במרפאה. 58.1 יתרה מכך, במהלך אשפוזו ביחידה לאשפוז יום שיקומי, במשך כשנתיים, לא הועלתה המחשבה הזו ואף תוארה התקדמות ומוטיבציה לשינוי, דבר שאיננו אופייני לחולים עם רצון לרווח משני. 59. יחד עם זאת ציין הד"ר הראל, בחוות דעתו, כי עפ"י הנתונים הנמצאים בידיו, תפקד התובע בטרם התאונה באופן לא אינטגרטיבי: מצד אחד, במישור התעסוקתי והחברתי תפקד ברמה תקינה ומגיל צעיר גילה חריצות, אחריות ושאפתנות, והיה מקובל חברתית. מצד שני, גילה קשיי-הסתגלות וקושי בקבלת חוקים וסמכות במצבים מסוימים. 60. הנני קובע, איפוא, כי בגין התאונה הותירה הנכות הפסיכיאטרית אצל התובע נכות תפקודית בשיעור 5% ,בעבודה בלבד, ולא בחיים הפרטיים, בין היתר לנוכח הפעילות החברתית האינטנסיבית שלו, שהוכחה במהלך שמיעת הראיות והסותרת טענותיו בדבר הסתגרות וקשיים חברתיים (מעמ' 70 לפרוט', ש' 29 עד עמ' 72 ש' 7). הפסדי שכר בעבר 61. אלא שכאמור, שיעור הנכות התפקודית איננו מצביע, בהכרח, על אבדן מקביל של כושר ההשתכרות ויש להידרש, לצורך קביעת הפגיעה בכושר ההשתכרות, לראיות שהובאו במהלך המשפט, לרבות השתכרותו של התובע ממועד התאונה ועד היום. 62. לשאלה, אם יש לו בעיה לעבוד עם הידיים, השיב התובע בשלילה (עמ' 69 לפרוט', ש' 2 - 3). 63. התובע טוען, כי הפסיק לעבוד, בגין התאונה, גם בחברה שבבעלות אביו יוסי דדון, אולם במהלך חקירתו הנגדית התברר, כי החברה נסגרה, לאחר התאונה, בשל "פשיטת רגל" כלשונו (עמ' 68 לפרוט', ש' 5 - 9) - ומס' חודשים לאחר התאונה (עמ' 2 לפרוט', ש' 34 - 35). 63.1 במילים אחרות, גם אלמלי נפגע התובע בתאונה, לא היה עוד פתוח בפניו אפיק זה של השתכרות. 64. יתרה מכך, התייחסותו של התובע עצמו לעבודה זו, מעלה ספק ביחס לאותנטיות שלה ולמצער לגבי הפעילות שנדרשה ממנו באותה חברה ומידת המאמץ שנדרש התובע להשקיע בה. וכך מקבלים הדברים ביטוי בפרוטוקול: "ש. אצל קליין עבדת במשרה מלאה? ת. כן ש. כמה שעות ביום? ת 8 ש. ואז הלכת לעבוד בחברה של אביך? ת. כן, לא בכל יום. ש. כמה פעמים בשבוע היית הולך לעבוד אצל אבא שלך? ת. למה את קוראת לעבוד? זה שהייתי הולך למשרד ומסתכל על חשבוניות - לזה את קוראת לעבוד? ש. אתה בתצהיך כותב שעבדת אצל אביך - למה אתה קורא לעבוד? ת. אני לא צריך לפרט". 65. רק כאשר ביקשה ב"כ הנתבעת מבית המשפט להורות לעד לפרט, אולי בכלל לא עבד - הוא נתרצה: "ת. הייתי מתחזק את המשאיות. זה נקרא לעבוד. ש. אז למה קודם דיברת על חשבוניות? ת. זה עבודה משרדית. הלכתי וישבתי במשרד. זה לא שעבדתי פיזית. עבדתי 8 שעות אצל קליין ואח"כ המשכתי בעבודה פיזית. ש. אני לא יודעת אם בית המשפט מבין - אני לא מבינה - מה עשית אצל אביך? ת. תיחזקתי את המשאיות. ש. לפני כן אמרת שלא עבדת עבודה פיזית?! ת. מי אמר שלתחזק משאיות זו עבודה פיזית? לתחזק זה לא במובן של לעבוד עליהן פיזית. ש. לתחזק זה וירטואלי?אצלי תחזוקה של משאית זו עבודה פיזית. ת. אצלי זה לא פיזי..." (מעמ' 10 ש' 1, עד עמ' 11, ש' 4). 66. מחומר הראיות עולה, כי לתובע אושרו 45 ימי אי-כושר בלבד. גם אם היה התובע מוכיח, שאושרו לו 3 חודשי אי-כושר, כטענתו (עמ' 7 לפרוט', ש' 14 - 15), אין הצדקה להימנעותו של התובע מעבודה, בכפוף כמובן להיקף הטיפולים שקיבל בסמוך לאחר התאונה והמגבלות המפורטות בדו"ח הרפואי על כושר עבודה, מעבר לתקופה זו. 67. ואכן, בניגוד לטענתו בסיכומיו כי לא הייתה לו הכנסה מחודש 2/04 עד חודש 2/06 ובס"ה במשך שנתיים (סע' 3.ג.2 לסיכומים), בגינן הוא עותר לפצותו בסך של 228,000 ₪, הסתבר כי התובע חזר לעבודה, בקפה-אינטרנט, לכל היותר חודשים ספורים לאחר התאונה. 67.1 כך מודה התובע בעמ' 68 לפרוט', ש' 11-16. 67.2 כך מאשרת גם אמו, במסגרת חקירתה הנגדית, בעמ' 75 לפרוט' ש' 34-40. 67.3 בעמ' 44 לפרוט', ציין התובע, שהחל לעבוד במקום זה לפני פברואר 2006 (ש' 4-7) והדבר גם מוכיח, כי תקופת אי הכושר אכן הסתיימה אחרי 45 יום בלבד. 67.4 לבקשתו להקדים תשלום תכוף, מיום 5.12.06, צירף התובע מסמך משירות התעסוקה, מיום 8.8.06, ממנו עולה כי הוא כשיר לעבוד או ללכת 8 שעות ביום. 68. בהעדר תלושי שכר מתקופת עבודתו בקפה-אינטרנט, לא הצליח התובע להוכיח את גובה שכרו לאחר התאונה וממילא גם לא את גובה הפסדיו, ככל שהיו, בהשוואה לסכומים שהרוויח בחב' קליין ואולי גם אצל אביו, כ"נזק מיוחד", החייב בהוכחה "ברחל בתך הקטנה". 68.1 מעיון בחוות דעתו של הפרופ' קורצ'ין, לא התרשמתי כי הנכות הנוירולוגית הזמנית פגעה בפועל בכושר עבודתו של התובע. 69. מתחילת שנת 2007, עת חזר התובע לעבודה מסודרת בחב' קליין, ניתן לראות שלא רק שלא הפסיד משכרו ערב התאונה (3304 ₪ + 1500 ₪=4804 ₪), אלא השביח את שכרו בצורה משמעותית, גם בהתחשב בהעלאות שכר אפשריות עם התקדמות הוותק - ולאחר 3 חודשים לא יציבים מבחינת גובה השכר, שבהם הרוויח בממוצע כ-5000 ₪ לחודש, התייצבה משכורתו בין 5500 ל-6500 ₪ לחודש. 69.1 בכל מקרה, מדובר בשכר הגבוה משמעותית מן השכר של התובע עובר לתאונה. 70. אמנם היתה הפסקה בין תקופות עבודתו של התובע של התובע בחב' קליין, אולם, כאמור, ההפסקות נבעו מסכסוכים בין התובע למעסיק, כפי שסיפר, על רקע תביעות שכר וכיו"ב, אך לא בגין חוסר יכולת או אי-תיפקוד במקום העבודה. התובע גם לא טען זאת וכמובן לא זימן עדים ממקום העבודה כדי שיעידו על קשיים כלשהם בתיפקודו במקום העבודה. 71. בין תקופות עבודתו בחב' קליין, עבד התובע בחב' דודי שמש, ושם החליף, הרים ותיקן דודי שמש (עדות התובע בעמ' 69, ש' 37-42) ולאחר שעזב את חב' קליין בשנית, החל לעבוד בחב' גלאון-מוטורס, כאיש תיפעול, ולדבריו הוא עובד שם עבודה פיזית בשינוע וטיפול ברכבי החברה, ובמקביל גם במכירות כלפי קהל. 72. נותרה איפא תקופת אי הכושר שלאחר התאונה, שבמהלכה תיפקדה כנראה עדיין חב' יוסי דדון בע"מ. 73. לאור תקופת אי הכושר, חודש וחצי, ההפסד שהוכח על ידו מסתכם בסך של 4804 ₪ כפול חודש וחצי ובס"ה סך של 7,206 ₪. 73.1 לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מחודש פברואר 2007 ועד ליום התשלום בפועל. הפסדי ההשתכרות בעתיד 74. אשר להפסדי ההשתכרות בעתיד, קבעה כבר הפסיקה, כי "...בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד-עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים...” (דברי כב' השופט חשין בע"א 2061/90 מרצלי נ. מ.י. משרד החינוך והתרבות, פד"י מ"ז(1) 802 פסקה 32 לפסק דינו). 75. צודקת הנתבעת בציינה, כי שכרו החודשי הממוצע של התובע כיום, כפול מן השכר שהרוויח בחב' קליין לפני התאונה ובכל מקרה - מעבר לסכום שהשתכר בחב' קליין ובחב' יוסי דדון. 76. צודקת הנתבעת בציינה, כי התובע מרוויח, מזה כ-5 שנים ברציפות, שכר גבוה מזה שהרוויח לפני התאונה - ועל כן אין עוד חשש כי בעתיד יפחת שכרו. 77. עובדה זו גם מוכיחה, כי לכאורה אין הנכות הרפואית מגבילה את התובע בעבודתו. 78. אלא שצודק גם התובע בהפנייתו לפסיקה לפיה ראוי לקבוע פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד, גם לאדם שחזר לעבודה ללא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה אם ייפלט ממקום עבודתו הנוכחי. 79. וכך נאמר, למשל, בע"א 4837/92 הנ"ל , אליהו חברה לביטוח נ. ג'ורג' בורבה וערעור שכנגד, פד"י מ"ט(2), 257,262: "...מקובל הדבר לקבוע הפסד-השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו ללא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה, לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות ואין מקום להתערב בכך". 80. בע"א 3049/93 הנ"ל (סימא גירוגיסיאן נ. סייף רמזי ואח', פד"י מ(4) 687, 700), נקבע, בין היתר, כי "כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, יש חשיבות גם למקצועו וגם למקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני, בשיעור גדול יותר מאשר תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו והן משום שלתובע אחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה". 81. לתובע אין מקצוע ממשי בידו. אמנם, בידיו תעודה ממשרד העבודה, של מנהל משרד הובלה אולם מעבר לתחום העיסוק המצומצם, בהתאם לתעודה זו, טוען התובע כי איננו זוכר כמעט דבר מן החומר בקורס (עמ' 44 לפרוט', ש' 36-41). 82. הראיה היא, שלא עבד בעבר- מעבר לעבודתו בחברת אביו - וגם איננו עובד כיום בתפקיד מנהל משרד הובלות או בתפקיד מכונאי (עמ' 70 לפרוט', ש' 8-14). 83. אמנם, בשלב זה, אין כנראה כל הפסד-שכר, במקום העבודה הנוכחי, ביחס לעבודתו של התובע בחב' קליין, אולם, כאמור, מלשון סעיף הנכות המותאם שנקבע לתובע בידי המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטרי, עולה, כי נכותו של התובע, בתחום זה, בעקבות התאונה, מאופיינת בהפרעות פסיכונוירוטיות, בדרגה שבין קיומם של סימנים קלים ללא הפרעה בהתאמה הסוציאלית עם כושר עבודה לא מוגבל, לבין מצב שבו יש סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה - ומצב ביניים זה שקול כדרגה קלה של סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים, המגבילים , באופן קל, את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. 84. סבורני, כי ראוי לפסוק, בנסיבות אלה, סכום פיצוי גלובלי, הדומה, פחות או יותר, בהתחשבות גם בהתקדמות השכר הצפויה בד"כ לעובדים צעירים בגילו של התובע, לאובדן כושר השתכרות בשיעור 2.5% משכרו הנוכחי של התובע - ובסכה"כ 45,000 ₪ להיום. 85. הנני מחייב איפוא את הנתבעת לשלם לתובע, בגין ראשי נזק אלו, את הסך של 45,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ד. הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת צד ג' - לעבר 1. התובע מפנה, בהקשר לראשי נזק אלו, לסע' 12 לתצהירו, המפרט את הוצאותיו הרפואיות וכן לנספחים, לעדותו בבית המשפט ולעדות אמו. 2. התובע מזכיר , כי היה מטופל, באופן אינטנסיבי, במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר ובהמשך - במכון רקנאטי בתל אביב, טיפול שאושר ע"י המומחה מטעם בית המשפט ואשר מומן כולו ע"י הנתבעת, למעט סך של 4000 ₪ לטענתו. 3. התובע טוען, כי נדרש לנסוע לתל אביב כ-130 פעם, 100 ק"מ בכל פעם (50 ק"מ לכל כיוון), בצריכה ממוצעת של ליטר ל-8 ק"מ; 1625 ליטרים לכל התקופה, במחיר של 6.5 ₪ לליטר - ובס"ה 10,562 ₪. 3.1 בנוסף, הוא נדרש, לטענתו, לשלם עבור חניות במחיר ממוצע של 30 ₪ לביקור - ובס"ה סך של 3,900 ₪ נוספים. 4. בנוסף, מבקש התובע לקחת בחשבון את ההוצאות בגין הנסיעות לטיפולים בתוך העיר אשדוד, משככי-כאבים, וכן הסך של כ-4,000 ₪ ששילם, לטענתו, לטיפולים הראשונים לבית החולים שיבא. 5. לטעמו של התובע, מאחר והוא או אמו לא נשאלו אודות ההוצאות הרבות שנדרשו להוציא מאז התאונה וכתוצאה ממנה, הגם שהיה פירוט של ההוצאות הרבות - בתצהירים, יש לקבל את גרסתם,בנושא זה, במלואה. 6. בנוסף - כך לטענתו - קיבל עזרה רבה מהוריו, כפי שהעידה גם אמו בתצהירה, סוגיה בה לא נחקרה כלל, עובדה האמורה לפעול לחובת הצד שנמנע מלשאול. 7. על כן עותר התובע לפסוק לו, בגין ראשי נזק אלו, לעבר, סך של 50,000 ₪. 8. הנתבעת טוענת, כי היא זו שנשאה בעלות טיפולי התובע, במרכז השיקום ב"שיבא", חרף כפירתה בקשר הסיבתי בינם לבין התאונה, לאור עברו הנפשי "העשיר" כלשונה, של התובע. לטעמה, לא הוכיח התובע כי שילם על איזה מן הטיפולים, שכן ההמחאה שצורפה על ידו, בסך 2646 ₪, לא כובדה ולא הוצגה כל המחאה חלופית. 9. הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי כל שצירף התובע לתצהירו, הן קבלות בודדות באשר לסכומים זניחים בגין השתתפות עצמית בטיפולים שקיבל, ע"ח קופת החולים בה הוא חבר. כמו כן צירף, משום מה, קבלה על התאמת משקפיים, שאיננה קשורה, לטעמה, לתאונה. 10. על כן מציעה הנתבעת, לפצות את התובע, בגין הוצאות אלה לעבר, בסך של 350 ₪ בלבד. 11. אשר להוצאות הנסיעה לטיפולים, טוענת הנתבעת, כי התובע נוקב, בסיכומיו, בסכומים גבוהים ובלתי מבוססים ראייתית, לגבי הוצאות הנסיעה שהוציא, לטענתו, כאשר כל שעשה הוא לצרף לתצהירו, קבלות על דלק "מכל הבא ליד", כלשונה, אשר חלקן מתייחסות לכלי רכב שונים, חלקן אף מאותו היום, ועל כן היא סבורה, כי הקבלות הללו אינן רלבנטיות. 12. לטענת הנתבעת, גם הקבלות הבודדות שצירף התובע ביחס לחניון תל השומר, הינן על סכום של 12 ₪ ולא 30 ₪, כנטען בסיכומיו, בנסיון נוסף "להאדיר" את נזקיו בטענות שווא, כלשונה. 13. הנתבעת טוענת, כי מדובר בנזק מיוחד, אותו היה על התובע להוכיח בראיות של ממש - ועל כן היא מציעה לפצותו בסך של 500 ₪. 14. אשר לעזרת צד ג' בעבר, טוענת הנתבעת כי, ככל שנזקק התובע לעזרת בני משפחתו, לאחר התאונה, הרי מדובר בעזרה הניתנת ברגיל, ע"י בני משפחתו של אדם שנפגע, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצעיר המתגורר עם משפחתו. 14.1 על כן, לטעמה, אין היא מחוייבת בפיצויו בגין כך. *** 15. אכן, מדובר בראשי "נזק מיוחד", שכמפורט לעיל, יש בד"כ להוכיחם "ברחל בתך הקטנה" ובראיות ממשיות. 16. יחד עם זאת, ער אני להלכה, כי די אם הצביע הנפגע על קיומו של נזק בעבר (או על אפשרות קיומו בעתיד), כדי שיזכה בפיצוי מתאים - ודי באפשרות להעריך את שיעור הנזק מתוך העדויות כדי שאפשר יהיה להעניק פיצויים לפי הערכה זו ולפוסקם באופן גלובלי (קציר, שם, עמ' 857-863). 17. גם הנתבעת, בסיכומיה, מודה כי התובע הציג בפניה המחאה ע"ס 2,646 ₪, אותה שילם ע"ח עלות הטיפולים הראשונים במרכז הרפואי שיבא. ההמחאה, שצילומה צורף בין היתר לבקשה לתשלום תכוף בבש"א 2317/04, אמנם לא כובדה ע"י התובע, אך נתתי אמון בדבריו, בעמ' 45 לפרוט', לפיהם מתנהלים כנגדו, בגין המחאה זו, הליכי הוצל"פ. 17.1 מכל מקום, אין טענה מצד הנתבעת, כי היא שילמה את החוב בגין המחאה זו. 18. הטיפולים שקיבל התובע, ניתנו מלכתחילה במרכז הרפואי שיבא ובהמשך- במרכז רקנאטי בתל אביב - שניהם במרחק של כ-50 ק"מ ממקום מגוריו של התובע באשדוד ועל כן סביר להניח שנזקק לנסיעות ברכב לצורך הגעה לטיפולים ובחזרה, ובעת שהייתו שם, הוא הוציא כספים על חנייה. 19. לא הועלתה, מצד הנתבעת, טענה, כי היא מימנה את עלות נסיעותיו של התובע לטיפולים, או את עלות החניה. 20. על כן הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח את הצורך בנסיעות ברכב לטיפולים - ומעיון בקצב הטיפולים לאורך השנים, מקובל עלי החישוב שערך התובע בסיכומיו, הן לעניין עלות הדלק והן לעניין עלות החניה, מה גם שלא לקח בחשבון כלל את ירידת ערך הרכב. 21. מקובלים עלי גם האישורים הרפואיים על השתתפות עצמית ברכישת תרופות ומשככי כאבים, מעבר לטיפול המקובל במסגרת קופת החולים. 22. אשר לעזרת צד ג', אין פירוט בתצהירו של התובע, או בתצהיר האם, של אופי העזרה שהושטה לתובע, מעבר לשהיית ההורים לידו בבית החולים, בסמוך לאחר התאונה. 23. שני תנאים מצטברים נקבעו בפסיקה לצורך פיצוי בראש הנזק של עזרת בני המשפחה: א. למושיט העזרה נגרמו הפסדים ו/או הוצאות בגין מתן העזרה; ב מדובר בעזרה בהיקף החורג ממסגרת העזרה שיכול אדם לצפות לו מבני משפחה בעת צרה. (ע"א 177/98, עוז נ. לזרוס, פד"י נ"ב(3)193; ע"א 327/81, ברמלי נ. חפוז, פד"י ל"ח (3) 580 ועוד). 24. גם ראש נזק זה, הוא "ראש נזק מיוחד", שיש להוכיחו "ברחל בתך הקטנה". 25. אף אחד מן התנאים דלעיל לא קוים במקרה זה וההתרשמות היא, שכל עזרה שהוגשה לתובע, לאחר שיצא מבית החולים, לא חרגה ממסגרת העזרה המצופה במסגרת המשפחה לבן משפחה שנפגע. 26. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר. 27. הנני מחייב, איפא, את הנתבעת לשלם לתובע, בגין ראשי נזק של הוצאות רפואיות, נסיעות לטיפולים וחניה, סך כולל של 20,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' - לעתיד 1. התובע מבקש מבית המשפט להניח, כי לאור אופי הפגיעה בה נפגע, הוא יזדקק בעתיד לטיפול רפואי, אשר בחלקו איננו ממומן ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מדובר בטיפול נפשי, שלו יזדקק התובע, לטענתו, במשך השנים. 2. התובע מפנה להלכה, לפיה הנטל להוכיח כי את הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו, יכול הניזוק לקבל מקופת החולים, מוטל על הנתבע - במקרה זה חב' הביטוח. 3. התובע טוען, כי מדובר בפגיעה שהותירה בו את חותמה, ולכן הוא עותר לפסוק לו פיצוי, בראש נזק זה, סך של 75,000 ₪. 4. הנתבעת טוענת, כי התובע איננו מטופל, בשום צורה שהיא, בהקשר לתאונה, מזה שנים, ולכן היא סבורה, שאין מקום לדרישה זו. 5. מטעמי זהירות היא מפנה להוראות חוק ההתייעלות הכלכלית והתיקונים מכוחו. 6. בנסיבות אלה, היא סבורה, כי יש לדחות דרישתו, בהקשר לראשי נזק אלו בעתיד. *** 7. אכן, בסעיף 7 לתצהירו, מציין התובע כי הפסיק לקבל טיפולים במח' לאישפוז יום בשיבא, בחודש 9/06, וממכון רקנאטי קיבל טיפולים רק עד חודש 4/08. 7.1 הדברים אושרו, גם במהלך עדותו של התובע בבית המשפט בעמ' 72, ש'19-23. 7.2 התובע גם אישר בעדותו, כי איננו מקבל עוד טיפולים גם ביחס לפה וללסת. 8. בנסיבות אלה, לא ברורה העתירה לקבלת פיצוי עבור טיפולים והוצאות רפואיות - בעתיד. 9. יתרה מכך, בהתאם לחוק ההתייעלות הכלכלית, נושאות קופות החולים, מיום 1.1.2010, בהוצאותיהם הרפואיות של נפגעי תאונות הדרכים - וגם מן הטעם הזה אין מקום להיעתר לבקשתו זו של התובע - והיא נדחית. ו. כאב וסבל 1. לאור שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שנקבעה לתובע, 14.5%, ומס' ימי האישפוז בעקבות התאונה (9 ימים), זכאי התובע לפיצוי, בגין ראש נזק זה, בסך 34,860 ₪. 2. לחישוב זה מסכימה גם הנתבעת, באם בית המשפט איננו מפחית את שיעור הנכות הרפואית של התובע, מן הקביעות שקבעו המומחים הרפואיים מטעמו. 3. לאור זאת, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בגין ראש נזק זה, את הסך של 34,860 ₪. ז. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 107,066 ₪, בהתאם לפירוט כדלהלן: 1.1 הפסדי שכר לעבר 7,206 ₪ 1.2 הפסדי שכר לעתיד 45,000 ₪ 1.3 הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר 20,000 ₪ 1.4 כאב וסבל 34,860 ₪ 107,066 ₪ 2. לסכום הנקוב בסע' 1.1, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית - מחודש פברואר 2007 ועד למועד התשלום בפועל. 3. לסכום הנקוב בסע' 1.2, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. 4. ליתר הסכומים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, ממועד הגשת התובענה ועד ליום התשלום בפועל. 5. מן הסכום הסופי יש לנכות את סכום התשלומים התכופים ששילמה הנתבעת לתובע, כערכם להיום. 6. כן תשלם הנתבעת את הוצאות התובענה וכן שכ"ט עו"ד כחוק.. 7. זכות ערעור - בתוך 45 יום מהיום. ניתוחתאונת דרכים