מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נפילת מנורה על הראש: תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן - "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"]. מבוא 1. אין חולק על התאונה נשוא התביעה, התרחשותה והגורם הפיסי לפציעת התובעת. בתום המשפט הסתבר כי מרבית העובדות אינן במחלוקת. 2. ואולם המצב המשפטי מורכב ומערב הקשרים בין דיני מקרקעין כלליים, דיני בתים משותפים ודיני נזיקין. 3. ניהול המשפט נשא אף הוא מורכבות, מספר תיקונים של כתב התביעה לצורך שינוי נתבעים, פיצול הגנות הנתבעים בין כמה מייצגים, פתיחת חזיתות בינם לבין עצמם ועוד. רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת 4. התובעת - ילידת 1969, רופאת שיניים, בת לרופאת שיניים, נשואה לרופא שיניים ועובר לתאונה אם לשני בנים קטנים. התאונה 5. ביום 27.7.03 בחנו התובעת ואמה בגדים שנתלו בתצוגה, ב"פסאז'" מחוץ לחנות בגדים של נתבע 1 [להלן - "החנות", "התצוגה", "המעבר"]. המעבר מצוי בקומת קרקע של בניין. קומה זו משמשת גם למסחר. הכניסה למעבר נעשית מרח' רוטשילד 43 בראשל"צ. בתקרת המעבר בסמוך ומעל לתצוגה, הייתה מותקנת אותה עת מנורת פלורוסנט [המנורה על התקניה תכונה להלן - "המנורה"]. לפתע ניתקה המנורה מהתקרה, נפלה, פגעה בראשה של התובעת והפילה אותה ארצה [להלן - "התאונה"]. 6. התובעת פונתה לחדר מיון של בית החולים אסף הרופא. בתעודת חדר מיון נרשם כי מדובר בחבלת ראש ללא אובדן הכרה ושריטות מתחת לעין ובקרקפת. התובעת טופלה שמרנית ושוחררה לביתה, עם התוויות ל - 3 ימי מנוחה וטיפול תרופתי. כעבור יומיים שבה התובעת לבית החולים עם תלונות מסוג זה, אושפזה 48 שעות, טופלה שמרנית ושוחררה. בהמשך הייתה התובעת נתונה למעקב נוירולוגי בבית החולים הדסה בירושלים [להלן - "הדסה"]. אניח לעת עתה לתובעת ואבחן את נתוני זירת התאונה שאינם שנויים במחלוקת: "המעבר" - זירת התאונה, המצב הקנייני - רישומי מול המצב בשטח תחילה - המצב הקנייני - רישומי 7. הבניין הינו אחד משני בניינים אשר הוקמו בשנות ה - 70 בפינת הרחובות רוטשילד 43 וגרינבוים 14 בראשל"צ על מקרקעין הידועים כגוש 3934 חלקה 33. הבניינים נרשמו בפנקסי המקרקעין כבית משותף אחד בן 23 דירות. זאת על פי תקנון מוסכם [להלן - "התקנון"]. צו הרישום מפרט בין היתר כי התמלאו תנאי סעיף 142 חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 [להלן - "חוק המקרקעין"] וכי הבית מורכב ממבנה אחד, המשמעות היא כי כל אחד מבעלי 23 הדירות הינו בעלים של חלק יחסי ברכוש המשותף בשני המבנים ונושא בנטל הוצאות אחזקה וניהול לפי חלקו היחסי. 8. סעיף 142 [ב] לחוק המקרקעין מונע את האפשרות לרשום בית משותף המורכב מכמה מבנים, כל עוד ניתן לרשום כל מבנה כבית משותף נפרד. הוא מאפשר זאת רק במקרה שהמבנים הוקמו על חלקה או חלקות שאינן ניתנות לחלוקה באופן שכל בית יעמוד על חלקה נפרדת. זוהי "הדצנטרליזציה הכפויה" [יהושע ויסמן, חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969, מגמות והישגים, הוצ' המכון למחקרי חקיקה באונ' העברית, תש"ל - 1970, עמ' 76, להלן - "ויסמן"] 9. החוק אינו מתנכר לצרכים נפרדים של בעלי דירות בבית משותף המורכב מכמה מבנים או כמה אגפים בעלי כניסות נפרדות. סעיף 59[א] לחוק דן ב"בית מורכב" ומאפשר לקבוע בתקנון שחלקים מסוימים מתוך הרכוש המשותף, המצויים בתחומי מבנה מסוים מתוך המבנים שבבית [באותם מקרים בהם ניתן היה לרשום בית משותף הכולל כמה מבנים], או בתחומי אגף שבבית משותף, יוצמדו לדירות שבאותו מבנה או אגף. אחת ההשלכות מכך היא שנטל האחזקה והניהול בכל אחד מהמבנים או מהאגפים, יחול רק על בעלי הדירות שבאותו מבנה או אגף. במקרה כזה אפשר גם לקבוע בתקנון כי יקוימו אסיפות כלליות ונציגויות נפרדות לגבי אותו מבנה או אגף. ויסמן מכנה זאת "דצנטרליזציה שבבחירה" [ויסמן, שם]. 10. סעיף 59 [ב] לחוק מסמיך את המפקח על המקרקעין אף ללא קביעה בתקנון - להורות כי בית מורכב יתנהל כאמור בסעיף 59 [א] אם נוכח שנסיבות העניין מצדיקות זאת. על אף מגמת הדצנטרליזציה של המחוקק, עורר יישום הסעיף קשיים לא מעטים [ראו סקירתו הנרחבת של השופט דרורי בע"א [מח - ירושלים] 6217/05, מפעלי בני ברית ירושלים נ' ועד הבית המשותף ברח' קרן היסוד 5 ירושלים, ]. 11. נשוב אל הבית המשותף שלנו. על פי התקנון מדובר במבנה אחד ולא בבית מורכב. התקנון לא שונה ולא נעשתה פנייה למפקח על מנת שיורה על ניהולו כבית מורכב. המעבר מצוי בשטח הרכוש המשותף ונתון לנטל אחזקה וניהול יחסי של כל אחד מבעלי 23 הדירות בבית המשותף. המצב בשטח 12. שני הבניינים בעלי כניסות נפרדות ונושאים כתובות שונות, האחד ברח' רוטשילד 43 והשני ברח' גרינבוים 14 [להלן - "הבניין" ו"הבניין השכן"]. אף לו היה מדובר בבניין אחד, הרי לצורך הדיון די בכך כי הוא כולל שני אגפים נפרדים בעלי שתי כניסות נפרדות. 13. בעלי הדירות בחרו להפריד את הניהול ואת התחזוקה של שני המבנים כפי שהעידה הנתבעת חנה שרון בניגוד לאינטרס שלה [עמ' 31 - 32]. הם מקיימים אסיפות כלליות ונציגויות נפרדות ונושאים בנטל ניהול ואחזקה נפרדים. בחירה זו מתיישבת עם נוהג ו"נטייה" הידועים מזה שנים ועוד טרם חקיקת חוק המקרקעין [ויסמן, שם]. יוצא שעל אף המצב הרישומי - קנייני, מנוהל ומתוחזק המעבר על ידי בעלי הדירות בבניין בלבד וללא מעורבות של דיירי הבניין השכן. 14. בעלי הדירות בבניין בחרו לנציגות שלהם אדם אחד, הוא נתבע 5, עמרם יצחק [להלן - "הנציגות" ו - "עמרם"]. עמרם הינו בעלים של דירה ושל חנות לחומרי בניין ואינסטלציה במעבר. עמרם טיפל בגביית ההוצאות, בתשלומים ובאחזקת הבניין. הנציגות לא ביטחה את הבניין בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. לדברי הנתבעת חנה שרון, לאחר התאונה נטלה על עצמה את תפקיד הנציגות ודאגה לביטוח. החנות שבמעבר 15. הנתבעת 12, דליה נמרוד, הינה בעלים של החנות נשוא התביעה. החל משנת 1993 השכירה אותה בשכירות חופשית לנתבע 1, יורם הרפז לשם ניהול עסק של מכירת בגדים [להלן - "הרפז" ו - "המשכירה"]. הרפז הינו זכיין של רשת דלאל [להלן - "דלאל"]. במשפט הוגש חוזה שכירות בודד משנת 2007 אך מוסכם כי הוא משקף לענייננו את יחסי השניים [להלן - "חוזה השכירות"]. המושכר מוגדר בו כ"חנות הנמצאת ברח' רוטשילד 43 ... הכוללת חדר אחד בקומת הקרקע וגלריה". אין בחוזה השכירות הרחבה של המושכר או היתר להצגת סחורה במעבר. הרפז התחייב בו להיות אחראי להבטחת שלומם של האנשים במושכר ולשפות את המשכירה בגין כל תביעה שלהם על נזקיהם. הרפז התחייב ואף נשא בנטל האחזקה היחסי שחל על המושכר. 16. הרפז ביטח את אחריותו כלפי צד שלישי כעולה מפוליסה שהוציאה לו נתבעת 2 [להלן - "כלל"]. הפוליסה מכסה בפרק 9 לתנאים הכלליים נזק גופני לצד שלישי אשר ייגרם מסביב למקום העסק או על ידי פגם בבניין או על ידי ציוד השייכים לעסק או שמשתמשים בהם. 17. הרפז השתמש בשטח החנות לשם אחסון בגדים בלבד. בשעות הפעילות של החנות, משך את המתעניינים בבגדים על ידי תלייתם בתצוגה על מתקנים שונים בשטח המעבר וליד החנות. לשם כך הצטייד ברישיון מהרשות המקומית. אך לא ביקש ולא קיבל היתר מפורש לעשות כן, לא מהמשכירה ולא מבעלי הרכוש המשותף. הם מצידם לא דרשו ממנו את פינוי התצוגה או דמי שימוש או דמי שכירות מוגברים עבורה. 18. המנורה בתקרת המעבר אכן ממוקמת בסמוך ומעל התצוגה של הרפז. לא ידועים נסיבות ומועד התקנתה. אך אין חולק כי הותקנה במקום עוד לפני תחילת השכירות של הרפז. מטיבה נועדה המנורה להאיר את המעבר לכל המשתמשים בו. כעולה מהתמונות שהוגשו, אפשרה התצוגה של הרפז לכל אדם להשתמש במעבר, לפסוע וגם לעמוד מתחת למנורה. התאונה אירעה מתחת למנורה, ליד התצוגה של הרפז, מחוץ למושכר שלו ובשטח הרכוש המשותף - במעבר. ההליכים והשינויים בזהות הנתבעים לאחר הגשת התביעה 19. בכתב התביעה המקורי תבעה התובעת את השוכר, את כל בעלי הדירות בבניין ואת הנציגות שלהם. לאחר מכן תיקנה וצירפה גם את בעלי הדירות בבניין השכן. לימים ביקשה מבית המשפט הוראות לעניין מעגל הנתבעים, לאחר שלדבריה מסרו לה דיירי הבניין השכן על ההפרדה הפיסית והניהולית בין שני הבניינים. בית המשפט נמנע ממתן הוראות [לא ניתנה החלטה בעניין אך שכן באותו העדפתי להשאיר את ההכרעה לסוף המשפט ולאחר שמיעת ראיות]. התובעת שחששה לשאת בהוצאות משפט, אם יתברר כי אין לה עילה כלפי בעלי הדירות בבניין השכן, מחקה את התביעה נגדם. הנתבעים לא התנגדו למחיקה. הם לא שלחו הודעה לצדדים שלישיים כלפי בעלי הדירות בבניין השכן. 20. שינוי נוסף: לאחר הגשת הסיכומים החליפה התובעת את דלאל, שנתבע כשוכר החנות, בהרפז. הנתבעים ובפרט כלל והרפז הודיעו כי אינם מתנגדים להחלפה ולא יוגשו כתבי טענות נוספים. 21. שינוי אחרון: לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, התברר לתובעת כי אחת הדירות נמכרה. על כן תיקנה את התביעה והחליפה את הבעלים הקודמים בחדשים, יהודה ואידית שר, הם נתבעים 19 - 20. ביום 17.1.11 הוגש הסכם פשרה בין התובעת לבין הבעלים החדשים. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין חלקי ביחסי הצדדים לו. 22. הצדדים לא השכילו לקנות סיכונים ולהסדיר את המחלוקות בפשרה. לכך הייתה לפחות תוצאה אירונית אחת: לאור הפערים בין חוות דעת מומחי הצדדים ובהיעדר הסכמה לשיעור הנכות הרפואית, מינה בית המשפט מומחה מטעמו. המומחה הפתיע את הצדדים וקבע נכות רפואית העולה בשיעורה על הנכות שקבע מומחה התובעת. בכך הוגברו הסיכון והחשיפה של הנתבעים לפיצוי גבוה יותר מזה שהוערך בשלבים הראשונים של המשפט. המחלוקות תחילה - המחלוקות בשאלת החבות חובות זהירות קונקרטיות 23. לטענת התובעת, היא אינה יודעת ואינה יכולה לדעת מה גרם להתנתקות המנורה ולנפילתה. הנתבעים לא הציעו הסבר לכך. הנתבעים הפרו חובות אחזקה ובדיקה של המנורה. בנסיבות אלה עבר הנטל לשלילת התרשלות אל הנתבעים, שלא הרימו אותו. 24. הנתבעים המיוצגים על ידי עו"ד טייטלר טענו, ללא פירוט, כי לא חלה עליהם אחריות. הנתבעים המיוצגים ע"י עו"ד דויטש לא התייחסו מפורשות לטענת היפוך הנטל. לטענתם לא הפרו כלפי התובעת חובות זהירות קונקרטיות: נפילת המנורה, על אף התקנה ואי בדיקתה לפחות עשר שנים עובר לתאונה, הייתה מאורע בלתי צפוי ובלתי ניתן לצפייה. המנורה נפלה "כנראה בשל עייפות החומר". אך בהיעדר בעיה או סימן המעורר חשד, לא היה להם יסוד לחשוד באי תקינות החיבור לתקרה. בעל בית פרטי אינו נדרש לרמת זהירות ולבדיקה שוטפת של מנורות בביתו. קל וחומר שאין לדרוש זאת מהנתבעים. הנתבעים פעלו כבעלי בית סבירים. מידת הסבירות נקבעת לטענתם בדיני ניהול ואחזקת בית משותף בחוק המקרקעין: מעת שמינו נציגות ונשאו בתשלומים השוטפים הנדרשים, העבירו את האחריות לתחזוקה אל הנציגות ובכך יצאו ידי חובתם. ככל שתיקבע התרשלות, על הנציגות בלבד לשאת באחריות הנזיקית. 25. ואילו התובעת טוענת כי הסדרי חוק המקרקעין מוגבלים ליחסים הפנימיים בין בעלי הדירות בבית המשותף וזאת לצורך אחזקתו בלבד. ביחסים בין בעלי הדירות לבינה חלים דיני הנזיקין ובהם החובה לנקוט באמצעים סבירים. מינוי נציגות ונשיאה בתשלומים השוטפים אינו בגדר "אמצעים סבירים". ככל שייקבע כי עמרם או הנציגות הם שהתרשלו, קמה לנתבעים אחריות למעשי הזולת: בין כשולח החב במעשי השלוח ובין כמי שהתרשל בבחירת בעל חוזה [סעיפים 14 - 15 לפקודת הנזיקין]. מידת אחריותו של הרפז 26. לטענת התובעת והנתבעים המיוצגים על ידי עו"ד טייטלר מוטלת על הרפז אחריות מוגברת, בנוסף לאחריות המשכירה. זאת משום שעשה במעבר שימוש בלעדי ללא רשות הבעלים והזמין את לקוחותיו לתועלתו לעמוד במעבר מתחת למנורה. המשכירה טוענת כי ככל שקמה לה חובה כבעלים, היא הועברה במלואה אל הרפז ועל פי חוזה השכירות. 27. הנתבעים המיוצגים על ידי עו"ד דויטש, בראשם הרפז וכלל, טוענים כי לא קמה להרפז אחריות כלשהי מעבר לשטח המושכר שלו והוא אינו מחזיק במעבר. בנוסף, עצם התביעה כלפי המשכירה מוציאה את אפשרות התביעה נגדו. לחילופין, לא קמה לו אחריות מוגברת שכן הצבת התצוגה במעבר כמו גם מעמדו כשוכר אינם מקימים לו שליטה והשפעה יתרה על התנהלות בעלי הדירות באחזוקת הרכוש המשותף. ועוד - אין קשר סיבתי בין התנהלות הרפז לבין התנתקות המנורה שכן זו אירעה "כנראה בשל עייפות החומר". האם מכסה פוליסת כלל את התאונה 28. במהלך המשפט רמזה כלל על היעדר כיסוי בפוליסה עקב אירוע התאונה מחוץ לעסק המבוטח. טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים וטוב שכך. מעבר לנדרש אני סבורה כי שילוב בין הרשימה לתנאים הכלליים בפוליסה נ/2 , בפרט פרק 9 לתנאים, מחיל את הכיסוי הביטוחי על "עסק - חנות בגדים " או "מסביבו" ... מתקנים השייכים לעסק ... או שמשתמשים בהם ...". הכיסוי חל גם על התצוגה במעבר. 29. כפי שהראיתי לעיל, הכחישה כלל בסיכומיה את הכיסוי לדלאל. הכחשה זו אינה רלוונטית עוד לאחר החלפת דלאל בהרפז. היקף החבות ביחס לפיצוי ההשלכות של מחיקת התביעה כנגד בעלי הדירות בבניין השני 30. לטענת התובעת מושתקים הנתבעים מלטעון בעניין מאחר שלא התנגדו לכך בדיון. לו סברו בכנות כי קמה אחריות גם לבעלי הדירות בבניין השני, היה עליהם לשלוח להם הודעות לצדדים שלישיים, מה שלא עשו. חוק המקרקעין מכיר בהפרדה באחזקה ובניהול של בית משותף מורכב. בתי המשפט אוכפים אותה אף בהיעדר הסכמה בתקנון ובהיעדר אישור המפקח. הרציונל לכך הוא ויתור הדדי של הבעלים הרשומים על ניהול משותף. התובעת מזמינה את בית המשפט להחיל ההפרדה זו על תביעתה הנזיקית. אף הדין הנזיקי מבחין בין תוצאות הרישום הקנייני לבין הטלת האחריות הנזיקית. אחריות אחרונה זו מבוססת על זיקות ניהול, קשר ושליטה של הבעלים אל המקרקעין בהם אירעה התאונה. לבעלי הדירות בבניין השכן אין זיקות כאלה לבניין בו אירעה התאונה והם אינם בגדר מעוולים. ועל כן אין להפחית מהפיצוי לתובעת את חלקם של בעלי הדירות בבניין השכן. לחילופין, הרי הם מעוולים יחד עם הנתבעים. זכותה לתבוע את מלוא נזקה מהנתבעים לפי עיקרון ה"יחד ולחוד" בסעיף 11 לפקודת הנזיקין. התובעת פעלה בתום לב ותבעה את כל הקבוצה של הבעלים הרלוונטיים, את השוכר ואת הנציגות שלהם זאת בהבחנה מפסק הדין בע"א [מח - תל אביב] 2655/03, נורולה סופר נ' עיריית תל אביב [ להלן - "עניין נורולה"]. לחילופי חילופין, תוצאת פסק הדין בעניין נורולה שגויה ואינה מתיישבת עם סעיף 11 לפקודת הנזיקין. 31. לטענת הנתבעים הסכמתם למחיקת בעלי הדירות בבניין השכן הייתה דיונית בלבד, הם עמדו כל העת על טענותיהם ואינם מושתקים. לטענתם נגזרת זהות המעוולים מהבעלות לפי חוק המקרקעין. מכאן שכל אחד מבעלי הדירות הרשומים, לרבות אילו שבבניין השכן, הינו מעוול. אמנם לתובעת הזכות לתבוע רק חלק מהמעוולים יחד אלא שעל בית המשפט להפחיתו מכוח סמכותו ושיקול דעתו בעת מתן סעד. בכך הם מסתמכים על הפסיקה בעניין נורולה. מהו חלקו של כל אחד מהנתבעים בפיצוי 32. לטענת התובעת יש להחיל גם כאן את עיקרון ה"יחד ולחוד" שבסעיף 11 לפקודת הנזיקין, על כל אחד מהנתבעים לשאת במלוא הפיצוי יחד ולחוד עם הנתבעים האחרים. חלוקת האחריות בנטל האחזקה והניהול היחסיים בחוק המקרקעין, מוגבלת ליחסים הפנימיים בין בעלי הדירות בבית המשותף [להלן - "עיקרון היחסיות"]. 33. הנתבעים אינם חולקים על העיקרון של "יחד ולחוד" אלא לטענתם הפסיקה בכל זאת הכירה בחלוקת אחריות בין מעוולים יחד והפעילה עיקרון יחסיות זה או אחר על מנת שמעוול פלוני לא ישא בנטל כבד יותר מהנזק לו הוא אחראי בפועל. בפרט יש להחילו כאן, כאשר ידועים כל בעלי הרכוש המשותף והנציגות וכאשר ידועים חלקיהם היחסיים ברכוש המשותף. המחלוקות בשאלת הנזק 34. המחלוקות סבות בעיקרן על הנכות הרפואית על השלכותיה התפקודיות. מחלוקות נוספות נוגעות לשכרה של התובעת ולראשי הנזק השונים. מסכת הראיות 35.מטעם התובעת העידו היא עצמה, אימה, רו"ח של המרפאה, אורי צוקר וסייעת המרפאה מריאנה דובוביק. התובעת משכה את תצהירו של יוסי אבני, אחד מבעלי הדירות בבניין השכן, אך הותירה את מכתבו לבאת כוחה, נספח ד' לתצהירה. מטעם הנתבעים העידו הרפז, חנה שרון ובעלה ורו"ח אריה שרון, יעקב נמרוד, בעלה של המשכירה ואורי סגל. הנתבע עמרם לא התגונן ולא זומן לעדות. 36. הצדדים הגישו תיקי מוצגים וכן חוות דעת המומחים מטעמם, ללא חקירות. דיון שאלות החבות חובות זהירות 37. סעיף 37 לפקודת הנזיקין מטיל חובות זהירות מושגיות הן על בעל מקרקעין והן על תופש מקרקעין, בשל מצב המקרקעין וכלפי המבקר בהם. חובת הבעלים חיה וקיימת גם כאשר הוא מעביר אותם להחזקתו של אחר. הטעמים לכך הם [1] היווצרות הסיכונים בתקופה טרם ההעברה לאחר [2] אפשרות הבעלים למניעת סיכונים גם לאחר ההעברה לאחר. ואילו לתופש המקרקעין קמה חובה כזו לאור מידת השליטה והפיקוח שלו על המקרקעין. באשר לחובה הקונקרטית, בעלים שלא יצר את הסיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגינו. התופש נושא באחריות אף אם לא יצר את הסיכון, בהינתן שליטתו ופיקוחו. כל זאת לאור המבחן הקובע, הוא מבחן הציפיות, המורכב משני תנאים מצטברים: [1] האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבות המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק ואם כן, [2] האם צריך היה לצפות זאת [ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ובן - אל שירותים בע"מ, פד"י לו [1] 113, 124 - 125, להלן - "הלכת ועקנין"]. 38. לכל אחד מהנתבעים חובות זהירות מושגיות כלפי התובעת. בעלי הדירות והרכוש המשותף, לרבות המשכירה - לאור בעלותם במעבר. הרפז - לאור תפישתו ושימושו בפועל במעבר. אשר לחובות הקונקרטיות: המנורה על חיבוריה לא נבדקה ולא תוחזקה במשך שנים רבות עובר לתאונה. בהיותה מורכבת מאבזור חשמלי, מגן לאבזור זה, חומרי קונסטרוקציה וקיבועים של כל אלה אל התקרה, מדובר באלמנט המייצר סוגי סיכונים שונים, בין היתר, סיכון להתרופפות הקיבועים והתנתקותה מהתקרה. הנתבעים כולם יכולים היו וצריכים היו לצפות תהליך של "עייפות החומר" ושל בלאי וכתוצאה מכך, את התנתקות המנורה ונפילתה ארצה. התקיים אף קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי: הסיבה המיידית להתנתקות לא התבררה. התובעת לא יכולה הייתה לברר זאת ואף לא נטען כלפיה אחרת, שכן פונתה לבית חולים מיד לאחר פגיעתה והמנורה שניתקה, נלקחה מהמקום. הנתבעים שהיה בידם לבדוק את המנורה לאחר התאונה, לא העידו כי עשו כן. חלקם, המיוצגים על ידי עו"ד דויטש, מודים כי המנורה נפלה "כנראה בשל עייפות החומר". הנתבעת חנה שרון העידה כי המנורה תוקנה וחוברה מחדש לתקרה על ידי חשמלאי [עמ' 32, ש' 29 - 30]. לא ניתן ללמוד על טיב התיקון או על הגורמים להתנתקות שכן החשמלאי לא הובא לעדות וחשבונית שמסר לעמרם לא הוגשה [שם]. די כל אלה על מנת לקבוע כי כל הנתבעים הפרו כלפי התובעת חובות זהירות וכתוצאה מכך התממש הסיכון ואירעה התאונה. לחילופין - היפוך הנטל וחזקות ההתרשלות 39. אף אם המנורה כשלעצמה אינה "דבר מסוכן", הרי הצטברות הנתונים לרבות כוח הכבידה, חוסר אונים וחוסר צפייה מוחלט של העומד מתחתיה, הופכים אותה ל"דבר העלול לגרום נזק בהימלטו". הלכה היא כי דבר שאינו מסוכן מטבעו יכול להפוך למסוכן עקב פגם שנפל בו [ע"פ 74/62, פישמן נ' היוהמ"ש, פד"י יז [3] 1478, 1505 - 1506]. הלכה זו הגבילה את תחולת הכלל למצבים שבהם הנכס "נעזב או נמסר", יצא משליטת הבעלים בעת גרימת הנזק. הפסיקה המאוחרת אינה דורשת תנאי זה [ישראל גלעד, דיני הנזיקין - גבולות האחריות, כרך ב', 1292, להלן - "גלעד"]. חל סעיף 38 לפקודת הנזיקין והנטל לשלילת התרשלות - מתהפך על הנתבעים. 40. בנוסף, לנתבעים הייתה שליטה מלאה על המנורה וניתוקה מהתקרה נובע ככל הנראה מעייפות החומר. על כן מתיישב אירוע התאונה יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. חל גם סעיף 41 לפקודת הנזיקין - "הדבר מעיד על עצמו". גם מטעם זה מתהפך הנטל לשלילת התרשלות - על הנתבעים. אמצעים סבירים 41. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם. הם לא הוכיחו כי נקטו בכל האמצעים הסבירים או באמצעים בכלל על מנת למנוע את התאונה. חלקם המיוצגים על ידי עו"ד דויטש טענו כי בהיעדר בעיה או סימנים מוקדמים לא הייתה להם יכולת לצפות את נפילתה. דעתי שונה. דווקא בנסיבות אלה קמה חובת בדיקה שמא מתרחש תהליך סמוי של "עייפות החומר". "אמצעים סבירים" הינם לא פחות מבדיקה אחת לתקופה. עלותה של בדיקה כזו נמוכה ביחס לתוחלת הנזק אותו באה למנוע. אי ביצועה מהווה התרשלות. 42. אף לולא מצאתי בכך התרשלות, הייתי מטילה עליהם אחריות בגין התרשלות אחרת, ההולמת את המצב המיוחד של בית משותף. זאת משום שלא דרשו ולא הורו לנציגות או לעמרם לבצע בדיקה כזו, או לדאוג שתבוצע על ידי חשמלאי. 43. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב. והוא מודע לכך שאחזקת כל בית, מצריכה לפחות שני סוגים של הוצאות. האחד, עבור צריכת שירותים כגון חשמל וניקיון [להלן - "הוצאות שוטפות"]. השני, עבור אחזקה כללית, מעת לעת, כגון זיפות הגג, סיוד, בדיקת מעליות, שיפוץ ועוד [להלן - "הוצאות כלליות"]. איני רואה סיבה להחריג מהוצאות הכלליות בדיקת מתקנים חשמליים, בפרט בשטחים המשמשים את הציבור. הנתבעים לא נקטו באמצעים כלשהם על מנת למנוע את התאונה. על כן התרשלו התרשלות ישירה כלפי התובעת ובכך גרמו לנזקיה. מעמד הנציגות בתביעת נזיקין בגין התרשלות באחזקת הרכוש המשותף 44. הנתבעים טענו כי יצאו ידי חובתם על ידי בחירת נציגות והיא בלבד נושאת באחריות הנזיקית לפי סעיף 69 לחוק המקרקעין. הסעיף מקנה לנציגות הרשאה המוגבלת לנושא אחזקה וניהול הבית המשותף, ולצידה זכויות הבאות לשרתה : הנציגות תשמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף, והיא זכאית בענינים אלה להתקשר בחוזים ולהיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר בשם כל בעלי הדירות. בעבר התלבטה הפסיקה בשאלת כשירותה הדיונית של הנציגות להיתבע בשם בעלי הדירות ובגין האחזקה והניהול של הרכוש המשותף. כיום מקובל לראות בה אישיות משפטית מוגבלת ומיוחדת ובעלת כשירות דיונית. השאלה נוגעת לדין המהותי - נזיקי. האם באה הנציגות במקום בעלי הדירות לעניין עצם הטלת האחריות הנזיקית? בעניין זה הובעו דעות שונות בפסיקה המחוזית. 45. בפסק דין משנת 1977 נדונה תביעתו של ניזוק שתבע את הנציגות בלבד. השופטים נחלקו: הנשיא ב. כהן סבר כי הנציגות נעדרת בכלל כשירות דיונית ועל הניזוק לתבוע את בעלי הדירות. השופט דבורין הגיע לתוצאה הפוכה ולפיה הנציגות באה במקום בעלי הדירות לעניין האחריות הנזיקית. מצבו של ניזוק העומד מול קופת נציגות ריקה בבואו לגבות את הפיצוי, ייתכן דורש התערבות של המחוקק אך אינו שונה ממצבו של מי שנפגע על ידי חברה ריקה מנכסים. השופט בר הצטרף לתוצאה של השופט דבורין אם כי העיר כי במקרה זה ממילא לא נתבעו בעלי הדירות ולא התבקש צירופם [ע"א [מח - חיפה] 293/75, נציגות הבית המשותף ברח' אחד העם 5 אשדוד נ' איינהורן ואח', פ"מ תשל"ז [2] 369, להלן - "עניין איינהורן"]. 46. חלפו כ - 20 שנה. בפסק דין משנת 1995 הגיעה השופטת שטרנברג - אליעז לתוצאה הפוכה [אמנם רק לכאורה, בשלב ערעור על החלטת סף]. השופטת אמנם שבה וקבעה כי לנציגות כשירות דיונית. ואולם, בכך אין לפטור בעלי הרכוש המשותף מאחריותם הנזיקית [ע"א [מח - תל אביב] 227/95, רוזנגרטן נ' נציגות הבית המשותף ואח', פ"מ תשנ"ה [3] 164, 174, להלן - "עניין רוזנגרטן"]. 47. בפסק דין משנת 1996 פסקה השופטת פלפל כי קיומה של נציגות טוב ומקל "פנימית" בטיפול בענייני הבית המשותף. אך אין בו כדי לפטור את בעלי הדירות מאחריות נזיקית [ת.א. [מח - תל אביב] 1663/93, דורון מילברג נ' דוד סנש ואח', עמ' 8 בתדפיס, צורף לסיכומי הנתבעים, להלן - "עניין מילברג"]. 48. והנה בשנת 2006, העירו הנשיאה גרסטל והשופטים פוגלמן ושילה כי הנציגות באה במקום בעלי הדירות לעניין האחריות הנזיקית. בהיעדרה, על הניזוקים לפנות למפקח על מנת שימנה נציגות לפי סמכותו בחוק המקרקעין. אשר לנתבעת היחידה, אחת מבעלי הדירות, העירו כי יצאה ידי חובתה בתשלומי ועד הבית והיה על הניזוקים לתבוע את הנציגות ובהיעדרה, את כלל בעלי הזכויות בנכס [עניין נורולה, בעמ' 11 - 12]. התוצאה היא שקיימות פסיקות סותרות, כל אחת מהן במעמד של פסיקה מנחה . 49. העדפתי את הפסיקה בעניין רוזנגרטן ובעניין מילברג: במרכז שיקוליי - זכותו של הניזוק לשלמות גופו, זכות הטעונה כיום במטען חוקתי על פי סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התביעה הנזיקית הינה כלי מרכזי לשם הגנת הניזוק מפני פגיעה בזכות זו ולמצער, מפני תוצאות הפגיעה לאחר שכבר התרחשה. ההגנה צריכה להיות מהותית ולהביא ככל הניתן להשבת המצב לקדמותו. לבית המשפט תפקיד חשוב בהגנה על זכות זו וככל שמתחייבת פגיעה בה, עליו להקפיד על צמצומה לפי פיסקת המידתיות בסעיף 8 לחוק יסוד. 50. בעניין מילברג נפסק כי הבית המשותף הינו שילוב מיוחד של קניין פרטי בדירה וזכויות קניין חלקיות ברכוש המשותף. ואולם חלקיות הזכויות ברכוש המשותף אינה מצדיקה פטור מלא מאחריות נזיקית. פטור שכזה לא רק שאינו הולם את פיסקת המידתיות ביחס לזכות הניזוק, הוא אף מפלה בין בעלי זכויות חלקיות לבין בעלי זכויות מלאות, שהאחרונים אינם יכול להסתתר מאחורי נציגות. 51. אני מוכנה לקבל כי בבית משותף המשתרע על שטח גדול בעל שימושים מגוונים, פוחתת הזיקה הפיסית בין כל אחד מבעלי הדירות לבין הרכוש המשותף, אך בכך לא מתבטלים כליל השליטה ויכולת הפיקוח. פטור מלא מאחריות עלול ליצור מצב של תת - מוטיבציה ובמידה מסוימת אף של "הפקרה" ביחס לאחזקת הרכוש המשותף. דווקא הותרת האחריות האישית עשויה לעודד את בעלי הדירות לפתרונות נכונים לרבות רכישת ביטוח אשר יגן על האינטרסים המשותפים של בעלי הרכוש המשותף ושל הניזוק. 52. הנציגות הינה "יצור מיוחד פרי יצירת החוק החרות" כפי שנפסק בעניין איינהורן. ניתנו לה סמכויות מוגבלות וכוחות עזר להגשמתן. ואולם, קשה לבסס את האנאלוגיה שהובעה שם בין הנציגות או בין כלל הבעלים לבין חברה בע"מ. התכונה העיקרית המאפיינת תאגיד היא הכושר להיות בעל זכויות וכפוף לחיובים. מה שאין אצל כלל הדיירים כגוף נפרד או בבית המשותף כישות עצמאית [יהושע ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף, עמ' 352, להלן - "ויסמן שיתוף"]. בהצעת חוק דיני ממונות, סעיף 733, חודדה מוגבלות הנציגות. שמה שונה - "ועד בית משותף". מעמדו הוגדר כ"שלוח" של בעלי הדירות לאחזקה ולניהול וסמכויותיו הוגבלו "לעניינים אלה" להתקשר בחוזים, להיות צד בכל הליך משפטי ובכל משא ומתן אחר. יש הרואים בהצעת החוק זרקור פרשני המאיר גם אחורה בזמן. הדגשים בסעיף 733 מבהירים לדעתי כי "ועד הבית המשותף" אינו בא במקום בעלי הדירות לעניין האחריות הנזיקית. 53. הזיקה בין רוב בעלי הדירות לבין הרכוש המשותף הינה פיסית ותכופה דרך כלל שהרי זו "סביבת מגוריהם הטבעית" כפי שנפסק בעניין מילברג. לכך אוסיף את הזיקה הפיסית בינם לבין הנציגות, המורכבת דרך כלל מבעלים המתגוררים בבית המשותף. מכאן שלבעלי הדירות יכולת שליטה ופיקוח על הנציגות. יכולת זו מייצרת דרך כלל אחריות נזיקית ואינה גורעת ממנה. 54. מבחינה כלכלית - תועלתנית גרידא, יש לחברה אינטרס להרחיב, ודאי לא לצמצם את מעגל האחראים בנזיקין, בין היתר, על מנת לצמצם את המצב בו יעמוד ניזוק מול שוקת שבורה בבואו לגבות את הפיצוי ולעיתים ייפול לנטל על החברה עצמה. כאן יש להבחין בין חיוב נזיקי שאינו רצוני לבין חיוב רצוני. בחיוב רצוני בוחר הזוכה את העסקה ואת בעל חובו. ניתן לייחס לו, מושגית, נטילת סיכון באשר לגביית החוב כבר בעת ההתקשרות. ייחוס כזה אינו אפשרי בעת יצירת החיוב הלא רצוני שהרי הניזוק אינו בוחר להינזק ואינו בוחר את המזיק שלו. 55. בנוסף, תכלית דיני הנזיקין, אף ללא התחשבות במטען החוקתי של זכות הניזוק - השבת המצב לקדמותו. יש על כן לשאוף לפתרון שלא יאיין את אפשרות הגבייה של הפיצוי הפסוק. הטלת מלוא האחריות לפיצוי על הנציגות חושפת את הניזוק לסיכול הגבייה ולחדלות פירעון של הנציגות, שקופתה נמלאת על ידי בעלי הדירות. ברגע שנפטור את האחרונים מאחריות אישית, לא תהיה להם מוטיבציה להפקיד בידי הנציגות את כספי הפיצוי לניזוק. 56. לא נעלם מעיני הקושי במקרה בו רק חלק מבעלי הדירות [או שוכר] ביטחו את אחריותם והנציגות עצמה לא דאגה לביטוח כל הבניין. כך אירע במקרה שלפניי. יוצא שהמבטחת של אחד מיחידי האחראים נחשפת בגין אחריות היתר. לצורך ההדגמה בלבד, אני מוכנה להשקיף על המבטחת, אנלוגית, כעל ניזוקה. ניתן לחשוב על פתרונות לנזק זה. למשל, סירוב לבטח את אותו יחיד אלא אם הבניין או כל הבעלים מבוטחים אף הם וכפוף לאיסור התנאת שירות בשירות. מכל מקום, המבטחת הינה גוף מקצועי בקיא בסיכונים, מתפרנסת ממכירת ביטוחים ונוטלת על עצמה חיוב רצוני בעת כניסתה לעסקת הביטוח. במתח שבין הנזק למבטחת מול נזקו של הניזוק והפגיעה באינטרסים החברתיים, יש להעדיף את הניזוק. 57. אני סבורה כי ביסוד הפסיקה שפטרה את הבעלים מאחריות נזיקית והטילה אותה על הנציגות בלבד, עומדת עמימות הרובצת לפתחו של המחוקק: על אף הזמן הרב שחלף מאז חקיקת חוק המקרקעין, על אף הבעיות שהתעוררו והביקורת שהושמעה, לא ראה המחוקק להסדיר את מידת חשיפתו הכלכלית של כל אחד מהבעלים ביחס לתביעת הניזוק. חוק המקרקעין שהינו דין הקניין הספציפי העוסק בבית משותף, התחשב בייחודו של הבית ויצר את מנגנון היחסיות. מנגנון זה בנוי על חלוקת אחריות יחסית לצורך נטל האחזקה [סעיפים 57 - 58 לחוק]. ואילו פקודת הנזיקין שהינה דין ספציפי ביחס לחבות הנזיקית מצמיחה אחריות אישית כלפי הניזוק מעצם הבעלות במקרקעין, משותפת או שאינה משותפת, מלאה או חלקית. הפקודה מכפיפה את כל המעוולים יחד למנגנון של "יחד ולחוד", מנגנון הבנוי על אחריות מלאה של כל אחד מהם ללא זיקה לחלקיות היחסית של בעלותו. 58. התוצאה היא כי לעיתים נחשף מיעוט של בעלי דירות, דרך כלל בעלי "כיס עמוק" לתביעה נזיקית ובשיעור העולה במידה רבה על חלקו בנטל האחזקה הקנייני. תוצאה זו יוצרת דיסוננס אפשרי אף אם לא הכרחי בין הדין הקנייני לדין הנזיקי. דיסוננס זה יצר אצל חלק מהשופטים תחושת אי צדק שהביאה אותם להסיט הצידה את עיקרון "יחד ולחוד" ולהעדיף פתרונות אחרים. 59. בישראל בנייה מרובה של בתים משותפים, חלקם "ותיקים" חלקם פחות. הם ניצבים במגוון אזורים, משמשים למגוון מטרות, מאכלסים בעלים ושוכרים ממגוון מעמדות סוציו - אקונומיים. כמות האירועים הנזיקיים בהם לא פחתה, אולי אף התגברה מאז חקיקת חוק המקרקעין. דומני כי לאור ההתנהלות בשטח, נוצר צורך כי המחוקק יבהיר את הדין החל. בינתיים וכל עוד לא הובהר אחרת, אין מקום לאפשר לבעלי הדירות להסתתר מאחורי הנציגות והם עדיין עומדים בחזית האחריות מול הניזוק. נמצא כי התאונה אירעה עקב התרשלות של הנתבעים והם אינם יכולים להסתתר מאחורי הנציגות. השלכות פעולותיו של עמרם 60. הנתבעים לא חלקו על טענות התובעת בעניין עמרם ולא טענו לתחולת סעיף 15 לפקודת הנזיקין. וטוב עשו, שכן עמרם אינו מבצע את תפקידו מכוח "חוזה". אף אם נראה בו "בעל חוזה", הרי אין מדובר בבעל מקצוע מיומן בתחזוקה ובחשמלאות המשחרר את הבעלים מאחריות להתרשלותו. נמצא כי קמה לנתבעים אחריות והם אינם יכולים להסתתר מאחורי הנציגות. מידת אחריותו של הרפז מול מידת אחריותה של המשכירה 61. הרפז השתמש והחזיק פיסית ובפועל בשטח שבצד המעבר ושלא על פי זכות חוזית. ככזה הוא תופש של מקרקעין וקמה לו אחריות על פי סעיף 37 לפקודת הנזיקין. אף לו היינו רואים בו שוכר של המעבר, הרי כבר נפסק בהלכת ועקנין, כי חובות הזהירות שלו עומדות במקביל וללא קשר עם חובות הזהירות של המשכירה. אני דוחה את טענותיהם ההדדיות של הרפז ושל המשכירה בעניין זה. מידת אחריותו של הרפז כתופש וכעושה שימוש במעבר - האם מוגברת? 62. שימושו של הרפז נעשה בהסכמה משתמעת של כל הנתבעים. הם ראו את השימוש שלו, בין כשפסעו במעבר אל דירותיהם ובין כמו המשכירה, כשהגיעה למקום על מנת לגבות דמי שכירות "פעמיים בשנה" [עדות בעלה בעמ' 29, ש' 16]. הם לא דרשו ממנו הגדלת התשלומים בגין הוצאות שוטפות או הגדלת דמי שכירות. התנהלות זו מטה את הכף לכיוון מסקנה כי בזמן אמת לא ראו בתצוגה משום שימוש מוגבר ברכוש המשותף. 63. הרפז עשה ברכוש המשותף שבצד המעבר שימוש מוגבל בלבד. ראשית, השימוש הוגבל לשעות הפתיחה של החנות. שנית, וכעולה מהתמונות, הוא לא מנע מאחרים לצעוד במעבר ואף מתחת למנורה. לדעתי אין הבדל בין השימוש שלו ולזה של יתר בעלי הדירות. 64. השימוש של הרפז ברכוש המשותף אינו צריך להגביר את רמת הציפיות שלו ואת התממשות הסיכון ביחס לאלה של הבעלים. נפילת המנורה על ראשה של התובעת אכן קשורה סיבתית להתעניינותה בתצוגה או בשימוש שלו במעבר. אך היא נגרמה בעיקר עקב תכונותיה שלה ולא בלעדית עקב השימוש של הרפז. 65. המנורה נפלה עקב "עייפות החומר" שלא אותרה וזאת עקב מחדל מתמשך באחזקה. מידת שליטתו של הרפז באחזקה אינה שונה מזו של כל אחד מהנתבעים האחרים. נמצא כי מידת אחריותו של הרפז הינה כמידת אחריותם של יתר הנתבעים. היקף החבות ביחס לפיצוי ההשלכות של מחיקת התביעה כנגד בעלי הדירות בבניין השכן 66. התובעת בחרה למחוק את התביעה נגד בעלי הדירות בבניין השכן. אין בהסכמת הנתבעים למחיקה, כדי לייצר השתק או מניעות כלפיהם. 67. על פי סעיף 11 לפקודת הנזיקין: היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד. 68. זהו עיקרון האחריות "יחד ולחוד". העיקרון פורש כך שחל על שני סוגי מזיקים: [1] מזיקים במשותף שביצעו כלפי הניזוק עוולה אחת וגרמו לו נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה [2] שני מזיקים או יותר שביצעו כלפי הניזוק שני מעשי נזיקין נפרדים וגרמו לו, שוב, נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. אלה הם "המעוולים יחד" או בעלי "חיוב שמקורו באחריות לנזק [קטגוריית האחריות]" [כהן ופרידמן, דיני חיובים חלק כללי, עמ' 173]. חבותם כלפי הניזוק "יחד". הניזוק רשאי לתבוע את הנזק בשלמותו מכל המעוולים בתביעה אחת, וכן רשאי הוא לתבוע את הנזק בשלמותו מכל אחד מהם לחוד בלי לצרף את האחרים [דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית בעריכת גד טדסקי, שער שביעי מאת אהרון ברק, להלן - "טדסקי - ברק", בעמ' 479 - 485]. לדעתו של ויסמן, חל עיקרון "יחד ולחוד" ביחסים בין הניזוק לבין בעלי הדירות בבית המשותף וביחס לרכוש המשותף [ ויסמן שיתוף, עמ' 493]. 69. לעומת זאת, ביחסים שבין המעוולים יחד לבין עצמם, לרבות אלה שלא נתבעו על ידי הניזוק, מכירה הפקודה בעיקרון של השתתפות ואף מציבה מבחן לקביעת שיעור ההשתתפות. וכך קובע סעיף 84: [א] כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות. [ב] בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא. 70. גם אם בעלי הדירות בבניין השכן הינם מעוולים יחד עם הנתבעים, עדיין רשאית התובעת לתבוע את הנזק בשלמותו מהנתבעים מבלי לצרף את בעלי הדירות בבניין השכן. 71. הנתבעים אינם חולקים על כך. אלא טוענים ובהסתמך על עניין נורולה כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת להפחית את הפיצוי המגיע לתובעת לאור בחירתה בתביעה סלקטיבית כלפיהם בלבד. בעניין נורולה שלל בית המשפט כל פיצוי מהניזוקים על שום שבחרו לתבוע בעלים אחת בלבד מכלל בעלי הדירות בבית המשותף. בית המשפט התבסס על שיקול דעתו הכללי במתן סעדים. הנתבעים כאן מסתפקים בדרישה "צנועה" יחסית - לצמצם את הפיצוי המגיע לתובעת . 72. לטעמי, כפיפותו של בית המשפט הינה ראשית לכל - לחוק. חובתו הבסיסית והעקרונית הינה ליישם את תוצאותיה של הפרת זכות, קל וחומר של זכות בעלת מטען חוקתי, בדיוק כפי שהוקנתה לתובע בחוק החרות. שלילת זכויות שבחוק מכוח שיקול דעתו הכללי של בית המשפט או מכוח "סמכות טבועה" צריכה להיעשות בזהירות ובמקרים נדירים. בעל"ע 663/90, פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י מז [3] 397, 402 שלל השופט ש. לוין את הפעלת הסמכות הטבועה ולו לשם פסיקת הוצאות בהליך מעין - פלילי. הדברים יפים מכוח קל וחומר לעניין הפעלת הסמכות לצורך שלילה או הפחתה של הזכות המהותית לפיצוי. הייתי מפעילה את הסמכות ככל שהימנעות מהפעלתה תביא לפגיעה לא מידתית בזכות נגדית או בטוהר ההליך המשפטי. למשל במקרים בהם עושה תובע שימוש לרעה בזכות, פונה לבית המשפט בידיים לא נקיות ומפר את חובת תום הלב בניהול ההליך. 73. כאשר ניזוק מגיש את תביעתו נגד מעוול אחד מבין כמה מעוולים יחד, הוא פועל על פי זכות מפורשת שהוקנתה לו בפקודה ולהגנה על זכותו החוקתית לשלמות גופו. לטעמי לא עומדת מולה זכות נגדית שקולה של המעוול הבודד. קשה לייחס לניזוק כזה חוסר תום לב. בנוסף, שלילת הפיצוי של הניזוק ואף הפחתתו פוגעות בזכות מהותית שלו ומביאה למעוול רווח לא מידתי בניגוד לחיוב המהותי שלו על פי חוק. ואם בכל זאת יש הסוברים שתביעת הניזוק פוגעת במעוול הבודד, הרי מדובר בפגיעה באינטרס דיוני בלבד - האינטרס של המעוול לצרף לקופת הפיצוי את יתר המעוולים. זכותו המהותית של אותו מעוול כלפי יתר המעוולים אינה נפגעת שכן הפקודה מאפשרת לו לאכוף על יתר המעוולים השתתפות. ואף הפגיעה באינטרס הדיוני הינה מצומצמת וזמנית כאשר למעוול הכוח והזכות להסירה בין על ידי צירופם בהודעה לצד שלישי ובמסגרת תביעת הניזוק ובין במסגרת תביעה עצמאית שלו כלפיהם. איני רואה מקום לבית המשפט להתערב במצב זה ולפגוע בפיצוי המגיע לניזוק. 74. לאור מסקנתי איני נדרשת לדון באחריותם של בעלי הדירות בבניין השכן. לו נדרשתי, הייתי מטילה גם עליהם אחריות מכוח בעלותם היחסית ברכוש המשותף. כבר ראינו כי על פי הלכת ועקנין, מוטלת אחריות גם על בעלים שהעביר את השליטה במקרקעין לאחר ובלבד שקיימת לו אפשרות פיקוח על אותם מקרקעין. בעלי הדירות בבניין השכן אולי הסכימו לוותר על ניהולו ואחזקתו של הבניין ולהותיר זאת לנתבעים. בכך עדיין נותרה בידם אפשרות פיקוח, אף אם יחסית. בנוסף, הם יכולים לחזור בהם בכל עת מהויתור. לא קשה להניח כי במידה והניהול או האחזקה של הרכוש המשותף יצמיחו להם בעתיד זכויות והטבות הם לא יהססו לעשות כן. 75. על כן אני סבורה כי התובעת טעתה בהתנהלותה לגבי המצב המשפטי. אך התנהלות זו אינה מגיעה כדי חוסר תום לב. להשקפתה של התובעת, מאחר שהיא כבר מצויה במצב של נזק ומבקשת להחזיר את מצבה לקדמותו, קשה לצפות ממנה ליטול סיכונים שתוצאתם הטלת הוצאות משפט אשר תכרסמנה בפיצוי המגיע לה. התובעת תבעה את כל יחידי הקבוצה הרלוונטית לשיטתה ולא הפלתה בינם לבין עצמם. היא תבעה אף את הנציגות. היא מיינה ואבחנה בין הנתבעים לבין בעלי הדירות בבניין השכן לפי מידת השליטה שלהם בפועל ברכוש המשותף. היא לא פעלה מתוך אופורטוניזם ועל מנת ללכוד "בעל כיס עמוק". 76. לנתבעים עמדה בכל עת האפשרות לצרף לתביעה את בעלי הדירות בבניין השכן על ידי משלוח של הודעות לצדדים שלישיים. בכל היו יוצרים מסגרת דיונית אחת לאכיפת עיקרון ההשתתפות שלהם בסעיף 84 לפקודת הנזיקין. בנבדל מעניין נורולה, מדובר בקבוצה שלמה של בעלי דירות ולא ביחיד המאולץ על ידי הניזוק להתמודד לבדו מול התביעה או להגיש הודעות לצדדים שלישיים מרובים ובכך למעשה לנהל את הצירוף שלהם ואת ההליך על חשבונו ועבור הניזוק. מסיבות טקטיות נמנעו הנתבעים מפעולה כזו. זו זכותם, אך אין בה כדי להפחית מהפיצוי לתובעת שפעלה כאמור בתום לב. התובעת זכאית לפיצוי על מלוא נזקיה - מהנתבעים. מהו חלקו של כל אחד מהנתבעים בפיצוי 77. אנו עדיין בזירת ההשלכות של עיקרון היחסיות על האחריות הנזיקית. הפעם - לגבי היקף הפיצוי בו נושא כל אחד מהנתבעים כלפי התובעת. כפי שהראיתי, הנתבעים הינם מעוולים יחד. 78. מבין שני סוגי המעוולים יחד, כל בעלי הדירות בבניין המשותף הינם מעוולים מהסוג הראשון, כלומר, מעוולים במשותף החבים חובה אחת משותפת כלפי התובעת, הפרו ביחד את אותה חובה וגרמו לתובעת נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. הם אינם מעוולים יחד מהסוג השני, כאלו שביצעו עוולות נפרדות וגרמו לה לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. 79. אחריותם הנזיקית של בעלי הדירות בבית המשותף לא נדונה עד כה בבית המשפט העליון. התובעת מפנה לד"נ 15/88, מלך נ' קורנהוייזר [פד"י מד [2] 89, להלן - "הלכת קורנהייזר] שדן במצב של ריבוי מעוולים, מהם אחד לא ידוע, בתביעת נזיקין רגילה . הנתבעים מבקשים לאבחן את תוצאתו. יחד עם זאת הם מדגישים את המסר שהעביר, לשיטתם, לטובת הטיעון שלהם. לשיטתם יש לחלק אחריות לנזק מסוים ככל שהדבר ניתן, על מנת שמעוול פלוני לא יישא בנטל כבד יותר מהנזק לו הוא אחראי בפועל. וכך כותב שופט הרוב, השופט ד. לוין: ".. לבטח יהא זה נכון לחפש בכל מקרה ומקרה אחר קנה מידה סביר כלשהו לחלוקת הנזק בין המעוולים השונים ולפסוק על חלוקת הנזק בהתאם, ככל שניתן לעשות זאת בדרך סבירה והגיונית בנסיבות הענין." [עמ' 104]. 80. בית המשפט בהלכת קורנהוייזר עסק באפשרות לחלק את האחריות ואת הפיצוי בין מעוולים שביצעו עוולות נפרדות. ואלה עובדות המקרה: הניזוק הותקף ונושך על ידי שלושה כלבים נפרדים, שניים מהם בלבד - זוהו. הכלבים גרמו לניזוק לכמה נזקים או לפגיעות רבות, נבדלות וקשות במיוחד. ואולם לא ניתן היה לשייך בין כל אחת מהן לבין כלב ספציפי. הניזוק תבע את הבעלים של שני הכלבים המזוהים "ביחד ולחוד" על מלוא הנזק ועל כל הפגיעות שגרמו לו כל שלושת הכלבים. הנתבעים טענו כי הינם "מזיקים שגרמו לנזקים נפרדים" וביקשו להטיל עליהם אחריות בנפרד מזו של בעלי הכלב השלישי. כל חמשת השופטים הסכימו כי מדובר אכן במעוולים שביצעו עוולות נפרדות. הם אף הסכימו כי יש לחתור לקנה מידה סביר לחלוקת "הנזק" [בעצם האחריות] בין המעוולים השונים. אלא ששופטי הרוב, ד. לוין, ש. לוין, אור ונתניהו סברו שמדובר בנזק אחד שלפי טיבו אינו ניתן לחלוקה וכי המעוולים לא הרימו את הנטל לשלול זאת בכלל ובהינתן נסיבות התקיפה. על כן נלכדו המעוולים במצב של מעוולים יחד וחויבו לשאת באחריות ובנזק "יחד ולחוד". השופט בך שנותר במיעוט, סבר כי צריך וניתן לבצע שיוך רעיוני על יסוד אומדנה. כלומר, להכיר במסה כוללת של הנזק ולחלק אותה מתמטית למספר המעוולים. התוצאה משיוך רעיוני זה היא שלכל אחד מהמעוולים תיוחס אחריות נפרדת ל - 1/3 ממסת הנזק, כך יפוצה הניזוק כדי 2/3 מנזקו והמעוולים לא יישאו באחריות מעבר לחלקם של כלביהם בנזק. בכך חילץ השופט בך את המעוולים מהאחריות "יחד ולחוד", הכיר בהם כמזיקים שגרמו לנזקים נפרדים וחילק ביניהם את האחריות. 81. גלעד מוצא ששופטי הרוב החילו גרסה דווקנית ובלתי מרוככת של מבחן גרימה בדיעבד אשר לא אפשרה את חלוקת הנזק. לדעתו עולה מדברי השופט ד. לוין כי נזק גוף מטבעו בלתי ניתן לחלוקה. משתמע ממנה דחייה של מבחני חלוקה של השוואת האשמים והתרומה לסיכון, כמו גם סירוב להסתייע באומדנה. אך לאחרונה, כך הוא סבור, שבה המטוטלת לנוע לכיוון אחריות חלקית [גלעד, בעמ' 1468 - 1470]. עיון בפסיקה המאוחרת מעלה כי אחריות חלקית יושמה במצבים של עמימות סיבתית באשר להיקף הנזק ביחס לנזק אחר שלא נגרם בעוולה נשוא התביעה. 82. בענייננו, מדובר במעוולים במשותף שביצעו כלפי התובעת עוולה אחת שגרמה לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. אדגיש דווקא את הנזק - אין מדובר בריבוי פגיעות או בעמימות לגבי הקשר הסיבתי או השיוך בין כל אחד מהמעוולים לבין הנזק. היחסיות הקניינית ברכוש המשותף אינה מעלה כשלעצמה - עמימות כלשהי אלא מציעה אפשרות צורנית לחלוקת האחריות. אפשרות זו אינה מספיקה מושגית בנסיבות העניין. 83. בעניין רוזנגרטן הציעה השופטת שטרנברג - אליעז לאמץ את הפיתרון האמריקאי של השתתפות בעלי הדירות בנטל הפיצוי לפי חלקיהם היחסיים ברכוש המשותף, אך זאת רק ביחסים הפנימיים ביניהם [עמ' 175]. ויסמן מאמץ הצעה זו. לדעתו, עיקרון היחסיות בחוק המקרקעין מוגבל ליחסים בין בעלי הדירות לבין עצמם ואינו בא לשנות את החבות של בעל דירה כלפי צד שלישי, אם על פי דיני חוזים ואם על פי דיני נזיקין [ויסמן שיתוף, עמ' 493 - 494]. 84. בעניין מילברג פסקה השופטת פלפל כך: "באופן פרקטי, גם חיובה של הנציגות וגם חיובם של הדיירים, יתורגם למתכונת הקבועה בסעיף 58 לחוק המקרקעין, דהיינו כל דייר ודייר אמור לשלם לפי חלקיו ברכוש המשותף." 85. מצאתי לאמץ את הפסיקה בעניין רוזנגרטן המתיישבת לדעתי עם עקרונות חוקתיים, נזיקיים וכלליים שנסקרו לעיל בפרקים הקודמים. נמצא כי התובעת זכאית לפיצוי לפי עיקרון "יחד ולחוד" וכל אחד מהנתבעים חב כלפיה במלואו. תם פרק החבות. נעבור לפרק הנזק. הנזק הנכות הרפואית - נוירולוגית 86. מומחה התובעת פרופ' מלמד העמיד את נכותה של התובעת על 10% לפי סעיף 34 ב' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. מומחה הנתבעים פרופ' בורשטיין העמיד את נכותה על 0%. שני המומחים הסכימו כי בתאונה נגרם לתובעת זעזוע מוח. ואולם, לדעת מומחה התובעת, מדובר בזעזוע של ממש שהותיר תסמינים של כאבי ראש, בחילות, סחרחורת אפיזודית - תנוחתית, תחושת אי - יציבות, התעייפות מהירה והפרעות ריכוז וזיכרון שהובילו לירידה תפקודית. לעומתו סבר מומחה הנתבעים כי אמנם בבדיקה נמצאה עדות לפיזור והיסח דעת אלא מדובר בזעזוע קל שלא הותיר חסר נוירולוגי. 87. לאור הפערים ובהיעדר הסכמה לנכות רפואית, מינה בית המשפט את פרופ' ירניצקי כמומחה מטעמו [להלן - "המומחה"]. המומחה בדק את התובעת ואת החומר והגיע למסקנות כמפורט בחוות דעתו: מחד, הרישומים הרפואיים מפרטים כי התובעת מתלוננת באופן קונסיסטנטי על כאבי ראש, סחרחורות והפרעות בריכוז ובזיכרון. מאידך, הבדיקה הנוירולוגית - תקינה. לאור אלה שלח את התובעת לבדיקה נוירופסיכולוגית [להלן - "הבדיקה"]. והנה הבדיקה שבוצעה על ידי איה גל העלתה "הנמכה משמעותית מאוד בכל המשימות המערבות קשב, ריכוז, במהירות ביצוע ותפקודים ניהוליים. בעיקר, בהתייחס להשכלתה ולתחום המקצועי בו עוסקת הפגיעה היא מאוד משמעותית, ואכן יש ירידה גדולה בתפוקה ובהספק בעבודה, ואשר נדרש ממנה מאמץ אדיר על מנת לשמור גם על הקיים. היא זקוקה מאוד לתהליך שיקומי נוירופסיכולוגי". 88. המומחה אימץ את ממצאי הבדיקה והעמיד את נכותה של התובעת על 15% לפי סעיף 29 [11] מותאם ל 34 ב' - ג' לתקנות, בגין מרכיבים סומאטיים וקוגניטיביים האופייניים למצב שלאחר חבלת ראש. המומחה היה מודע לכך כי קביעותיו אלה מיטיבות עם התובעת ביחס לקביעות המומחה מטעמה והסביר: בנסיבות לא היה מקום להסתפק בבדיקה קלינית ובעיון ברישומים. לו עמדו תוצאות הבדיקה בפני מומחה התובעת, סביר כי אף הוא היה מעמיד את נכותה על 15%. 89. הנתבעים לא שלחו למומחה שאלות הבהרה ולא זימנו אותו לחקירה על חוות דעתו. במהלך המשפט רמזו על אפשרות הטיית תוצאות הבדיקה משום שנערכה בהדסה, לפי בחירת התובעת שלמדה שם. ואולם בסיכומיהם זנחו טענה זו והתמקדו בשאלות של הנכות התפקודית והקטנת הנזק. ממילא, הבדיקה נעשתה על פי דרישת המומחה ותוצאותיה אומצו על ידו. אימוץ זה אינו מכאני גרידא וחזקה על המומחה שבחן את ממצאיו מול התרשמותו מהקליניקה של התובעת. משאישר המומחה את ממצאי הבדיקה וביסס עליהם את חוות דעתו על אף החריגות הנגזרת מכך, הופכים הם חלק מחוות דעתו. הפסיקה מייחסת לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מימד אובייקטיבי [ע"א 3212/03, נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, ע"א 7617/07, יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, ועוד]. הנתבעים כאמור לא ניסו לאתגר את המומחה. 90. הנתבעים המיוצגים על ידי עו"ד דויטש טענו בסיכומיהם כי התובעת לא ביקשה לתקן את תביעתה לפי קביעות המומחה ועל כן אינה יכולה לטעון לנכות גבוהה יותר מזו שמצא המומחה מטעמה. לאחר מכן הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, לרבות באשר לנזקה על פי חוות דעת המומחה. נתבעים אלו הודיעו כי אינם מתנגדים לתיקון. לפיכך ומעבר לנדרש, אני קובעת כי השלימו עם כל הרחבת חזית, ככל שנוצרה וטענתם נדחית. נמצא כי הנכות הנוירולוגית תוצאת התאונה עומדת על 15%. הנכות התפקודית היסטוריית התעסוקה של התובעת 91. מטבע הדברים קיימת רלוונטיות לקורות התובעת לאחר התאונה. נפתח במצב עובר לתאונה. התובעת הינה רופאת שיניים כללית, בוגרת הפקולטה לרפואת שיניים בהדסה. בעלה, ד"ר אליה לובוצקי, הינו בעלים של מרפאת שיניים פרטית [להלן - "המרפאה" או "מרפאת לובוצקי"] שהעסיקה עובר לתאונה כ - 4 רופאים, לרבות אמה של התובעת, ד"ר איילה לובוצקי. מאז הסמכתה ובמשך 7 שנים עבדה התובעת כרופאה שכירה במרפאות שיניים פרטיות של אחרים. כך בשנת 2003, היא שנת התאונה, עבדה בסאבין, מרכז לרפואת שיניים מתקדמת בע"מ [להלן - "סאבין"]. שכרה השנתי [נומינאלי] המדווח עמד על 58,136 ₪. 92. לטענת התובעת, עובר לתאונה, ב - 2003 עבדה במרפאה בנוסף על עבודתה בסאבין. היא לא הוכיחה עבודה מקבילה זו. קיימת מחלוקת לגבי מועד הפסקת עבודת התובעת בסאבין אך אין חולק כי לאחר אוגוסט 2003 [ולאחר התאונה] כבר לא עבדה שם. בעקבות התאונה מקובל עלי לפי הנסיבות, כי נמנע מהתובעת לעבוד כחודש ימים. מתחילת 2004 עבדה ועובדת התובעת אך ורק במרפאת לובוצקי, זאת ללא קשר לתאונה אלא לאור הגידול בצרכי המרפאה והעובדה שצורה זו משתלמת יותר [סעיף 15 לתצהירה]. התובעת שותפה בהכנסות המרפאה. במהלך שנת 2004 ילדה התובעת את בנה השלישי. 93. חלפו כארבע שנים מאז התאונה. והנה בשנת 2008 ובמשך כשנה וחצי, עבדו התובעת ובעלה במרפאת שיניים פרטית בהולנד. הבעל עבד בהולנד באופן אינטנסיבי והתובעת הצטרפה אליו ל - 3 ימים בחודש. התובעת לא הגישה אסמכתא כלשהי על היקף עבודתה ועל הכנסותיה בהולנד. אף לא העידה את בעלה על כך. לימים דיללה התובעת את נסיעותיה ושהייתה בהולנד. לבסוף סגרו בני הזוג את המרפאה שם. בתקופה בה שהתה התובעת בהולנד, בוצעה עבודתה במרפאה על ידי רופאים אחרים. התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין סגירת המרפאה בהולנד לבין מוגבלויותיה עקב התאונה. 94. התובעת מדווחת לשלטונות מס הכנסה ולמל"ל כ"אישה העוזרת לבעלה בעסק". הדיווח הינו בגדר תכנון מס לגיטימי. היא אינה עונה על הגדרה של שכירה או של עצמאית. ככזו, לא הוצאו לה תלושי שכר ולא אישורים על הכנסותיה כעצמאית. ההתחשבנות מול שלטונות המס והמל"ל נעשית על דרך של ייחוס הכנסות: למס הכנסה - כל הכנסות המרפאה מיוחסות לבעל ואילו לתובעת מיוחסת הכנסה [פטורה ממס] עד לתקרה רלוונטית בשנת המס. למל"ל - 2/3 מהכנסות המרפאה מיוחסות לבעל ו - 1/3 - לתובעת. 95. בגין השנים מ - 2004 ועד 2008 , למעט שנת 2005, הגישו התובעת ובעלה שומות לפי חישוב משותף. בדיווח לשנת 2004 פירטו השניים "הכנסה מעסק" החייבת במס - 345,969 ₪. ועוד פירטו "הכנסה מביטוח לאומי" - 12,448 ₪. בדיווח לשנת 2005, בוצע חישוב נפרד של הכנסות בני הזוג: לבעל יוחסה מלוא ה"הכנסה מעסק", הכנסה החייבת במס - 403,891 ₪. לתובעת יוחסה הכנסה מביטוח לאומי - 12,997 ₪. בתקופות אלה קיבלה התובעת מהמל"ל דמי לידה. כל הייחוסים והדיווחים לעיל אינם מלמדים ואינם יכולים ללמד על היקף עבודתה ועל כושר ייצור הכנסתה בפועל של התובעת. היא אינה יודעת "כמה היא מרוויחה לחודש". לדבריה "אף אחד לא יודע" [עמ' 11, ש' 16]. 96. המרפאה עצמה בתהליך של צמיחה והתרחבות, הן מבחינת היקף העסקה של כוח אדם, לרבות רופאים והן מבחינת היקף ההכנסות המדווחות. 97. בעניינים בהם עדות התובעת הינה עדות יחידה, היא כפופה להחמרות של סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. התובעת לא עשתה מאמץ כלשהו על מנת להציג נתונים ורישומים לגבי חלקיות עבודתה לא בתקופה הסמוכה לתאונה ואף לא לתקופות שלאחר מכן. היא לא העידה את בעלה, שותפה העסקי במרפאה. איני חולקת על זכותה של התובעת לתכנון מס לגיטימי כאשר האמצעי לכך הוא הצגתה כ"אישה העוזרת לבעלה בעסק". אך אין בכך כדי לפטור אותה מלספק נתונים כאלו, בפרט לתקופה שלאחר הגשת התביעה. העדת הסייעת מריאנה דובוביק על היקפי עבודתה של התובעת אינה מספקת. הסייעת עובדת כשכירה במרפאה ונתונה לשליטתם ולרצונם הטוב של התובעת ובעלה. הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לגבי אימה של התובעת העובדת אף היא כרופאה במרפאה ויש לה אינטרס הורי בתוצאות התביעה של ביתה. 98. התובעת הינה "בהחלט" שותפה בהכנסות המרפאה [עדותה בעמ' 11, ש' 14]. היא לא טרחה לפרט באיזה חלק מהן. בהיעדר טענה או ראיה לסתור, יש להניח כי שני השותפים, התובעת ובעלה, מתחלקים בהכנסות בחלקים שווים. והנה הכנסות המרפאה עולות ביחס לשנת 2003, שבסיומה החלה התובעת לעבוד בה. המרפאה אף תגברה את כוח האדם שהיא מעסיקה, רופאים וכוח עזר. תגבור זה אמור להתבטא בהוצאות המרפאה, אך לאחר הבאתו בחשבון, עדיין ההכנסות למס גבוהות ביחס לשומת 2003. בשומת 2003 עמדו ההכנסות על 317,915 ₪. בשומת 2004, עלו ל - 345,969 ₪. בשומת 2005 עלו ל - 403,891 ₪. בשומת 2006 עלו ל - 410,783 ₪. בשומת 2007 פחתו ל - 367,853 ₪ אך עדיין מדובר בהכנסות גבוהות ביחס להכנסות בשנת 2003. 99. יוצא שהכנסות התובעת בפועל נמצאות במגמת עלייה. אם נתמקד בשנה ה"חלשה" יחסית, שנת 2007, שותפותה של התובעת במרפאה הניבה לה הכנסות של 367,853 ₪ : 2 = 183,926 ₪. ובממוצע לחודש - 15,327 ₪. זו אף הכנסתו החודשית של בעלה. לא נעלם מעיניי כי רעיונית, גרעה השותפות שלה מהכנסות בעלה אך זאת לא עקב התאונה, אלא עקב החלטתם העסקית לקיים את השותפות. 100. התובעת הצהירה כי הגידול בעומס העבודה במרפאה הצריך עבודתה שם "בהיקף גדול יותר" [שם]. וכי פגיעותיה בתאונה מונעות ממנה הגדלת היקף עבודתה מעבר לחמש - שש שעות ליום, אלא אם היא מפסיקה למנוחה. במשפט העידה כי היא עובדת במשרה מלאה [עמ' 13, ש' 25]. אני מעדיפה את עדותה במשפט. התובעת הצהירה שמגבלותיה הביאו להתארכות הטיפולים שהיא מבצעת ולהימנעותה מביצוע טיפולים מסובכים ותובעניים. כל אלה גרמו לדבריה לצורך של המרפאה להעסיק רופאים נוספים ולחלק להם עבודות נוספות [סעיפים 16 - 18]. התובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין העסקת רופאי שיניים נוספים לבין פגיעותיה. זאת בין היתר משום שרופאים אלה מחזיקים בתת התמחויות [עמ' 11, ש' 26, עמ' 12, ש' 4 - 5 ועמ' 14, ש' 5 - 14] להבדיל מהתובעת שהינה רופאה כללית ועל כן מסתבר צורך בהם ללא קשר למצבה של התובעת. 101. נותרנו עם מגבלות התובעת. מדובר במגבלות משמעותיות לרופא שיניים: הנמכה משמעותית מאוד בכל המשימות המערבות קשב, ריכוז ומהירות ביצוע. אתעלם מהאמירות בדו"ח הנוירופסיכולוגי לגבי ירידה בתפקוד, בהספק ובדרישה למאמץ לשימור הקיים, שכן הללו מבוססות לפי ההקשר על דברי התובעת לבודקת, אין בהם קביעה רפואית וממילא הערכת התפקודיות מסורה לבית המשפט. וזו הערכתי: התובעת הצהירה כי איבדה את זריזותה ואת ביטחונה העצמי [סעיפים 16 - 18]. בעניין זה אני מקבלת את דבריה, המתחזקים בממצאי הדו"ח. על נקלה ניתן להבין משמעות הממצאים אם כל אחד מאיתנו ידמה את עצמו בכיסא הטיפולים אצל רופא השיניים שלו. אכן התובעת לא פנתה עד כה לשיקום נוירו פסיכולוגי. בכך אין כדי לסתור את מסקנות הדו"ח והמומחה שאימץ אותו. הנתבעים יכולים היו להישמע לכל היותר בטענה של הפרת החובה להקטין את הנזק. הנטל להוכיח טענה כזו מוטל עליהם. הם נמנעו מחקירת המומחה בשאלת היעילות של שיקום כזה. הטענה נדחית. ללא היסוס אני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור נכותה הרפואית - 15%. בסיס השכר או "השכר הקובע" 102. אין חולק כי לפחות עד לחודש מאי 2003, כחודשיים עובר לתאונה, עבדה התובעת כשכירה במרפאת סאבין. שכרה השנתי עמד על - 60,391 ₪. הצדדים חלוקים לגבי מספר חודשי העבודה בשנה זו. לטענת התובעת, היא חדלה לעבוד בסאבין במאי 2003 ועל כן יש לחלק את ההכנסות ל - 5 חודשים שהניבו הכנסות גם בחודשים הבאים לאור שיטת התשלומים לרופא המטפל. לטענת הנתבעים המיוצגים על ידי עו"ד טייטלר, יש לחלק את ההכנסות ל - 8 חודשים לאור תלוש שכר שהגישה התובעת עצמה לחודש אוגוסט 2003. רו"ח צוקר מטעמה של התובעת הבהיר וחיזק את עדותה ודבריו מקובלים עלי: הכנסותיה מסאבין, כפי שהתגלמו בתלושי השכר לאחר מאי 2003, נגזרת מתשלומים נדחים של מטופלים בהם טיפלה עובר למאי 2003 [עמ' 7, ש' 17 - 21]. יוצא ששכרה של התובעת בסאבין עמד על 60,391 ₪ : 5 חודשים = 12,078 ₪ . 103. התובעת טענה כי במקביל לסיום עבודתה אצל סאבין, החלה לעבוד במרפאת לובוצקי, ללא מעמד זה או אחר. היא לא הוכיחה עבודה מקבילה זו ואף לא את התמורה עבורה. כאמור, היא אף אינה יודעת כמה היא "מרוויחה" במרפאת לובוצקי. נוצר אם כך מצב של נכות תפקודית קשיחה מצד אחד וקושי לקבוע את שכרה במומה, לאחר התאונה, מאידך. ראוי לו לבית המשפט לבסס את הערכת הנזק שלו, ככל הניתן, על נתונים אובייקטיביים ולהימנע מפסיקת סכום גלובלי נעדר זיקה לנתונים שהובאו לפניו. בנסיבות אלה מצאתי להעמיד את כושר השתכרותה של התובעת אלמלא התאונה, על הנתון הקשיח היחיד - שכרה החודשי כשכירה בסאבין ועובר לתאונה, 12,078 ₪. שכר זה כשהוא צמוד להיום ונושא ריבית אמצע תקופה עומד על - 15,120 ₪ [להלן - "השכר הקובע"]. אם כך, הפגיעה התפקודית עומדת על 15% X 15,120 ₪ = 2,268 ₪. וזהו גם שיעור הפסדה החודשי. כעת ניתן לגשת לחישוב ראשי הנזק. נזק מיוחד הפסדי שכר לעבר לתקופת אי כושר בת חודש אחד: 27.7.03 - 30.8.03 104. הפסד מלא - 2,268 ₪. החל מ - 1.9.03 ועד 30.8.12 105. מדובר בתקופה בת 108 חודשים. במהלכם, בשנת 2004 קיבלה התובעת דמי לידה עבור חופשת לידה בת 3 חודשים. תקופה זו יש לנכות מהתקופה לחישוב הפסדים שכן ממילא וככל שלא עבדה בהם התובעת, הרי אין בין זה לבין התאונה זיקה כלשהי. על כן מנוכים ממניין החודשים 3 חודשים. יוצא שהתקופה לחישוב הפסדים הינה בת 105 חודשים. 105 X 2,268 ₪ = 238,140 ₪. עזרת הזולת לעבר 106. התובעת מסכימה כי העסיקה עזרה ללא קשר לתאונה "מכוח היותה אישה עובדת". התובעת לא הוכיחה צורך מוגבר בעזרת זולת, לא בשכר ולא אחרת, בסמוך לאחר התאונה. היא שבה לעבודתה בחלוף חודש מהתאונה. איני פוסקת לה פיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות לעבר 107. התובעת לא הגישה אסמכתאות להוצאותיה. ההוצאות הרפואיות מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית ו"סל בריאות". יחד עם זאת הוכיחה התובעת כי נסעה לירושלים לצורך מעקב נוירולוגי, שהסתיים זה מכבר. ניתן להכיר בצורך שלה בתרופות ובהיעדר כיסוי מלא, לתקופה בסמוך לתאונה. במסגרת שיקול הדעת השיפוטי, ניתן לפסוק לתובעת, וכך אני עושה, סכום גלובלי על דרך האומדן - 5,000 ₪. נזק כללי הפסדי השתכרות לעתיד 108. בהמשך לניתוח לעיל,: 2,268 ₪ X היוון עד גיל 67 = 420,680 ₪. הוצאות ועזרה לעתיד 109. אין לשלול היזקקות להוצאות ולעזרה בעתיד, אם כי בהיעדר צורך מוכח כיום, יש לפסוק סכום גלובאלי, בהתחשב לכיסוי ההוצאות העומד לרשות התובעת בחקיקה הסוציאלית. מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 10,000 ₪. כאב וסבל 110. התובעת מרחיקה לעבר סכום של 300,000 ₪. מנגד ממזערים הנתבעים לסכום של 15,000 - 20,000 ₪. מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 150,000 ₪. סה"כ הנזק - 826,088 ₪. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סכום של 826,088 ₪. חיוב זה סולידארי עם חיוב נתבעים 19 - 20 בפסק הדין ובפשרה עימם. הנתבעים יישאו יחד ולחוד בהוצאות המשפט של התובעת ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסכום של 192,000 ₪. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. התובעת תגיש לחתימה נוסח פסיקתא עדכני ביחס לאותם נתבעים שלא התגוננו מפני התביעה. נפילה