מי שמבקש לקבל סעד שביושר, חייב לבוא לבית המשפט בכפיים נקיות. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ניקיון כפיים בבקשה לצו מניעה: עניינה של התביעה, המצויה בטיפול כב' הש' ח. לפין-הראל, בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין בבית משותף שטרם נרשם בפנקס הבתים המשותפים, וסעדים נוספים לצווי מניעה קבועים, הסגת גבול ומטרד ליחיד. התובעים מחזיקים בשתי דירות בבניין בקומה העליונה, תובעת 3 מחזיקה בדירה אחת בקומת הקרקע והנתבעים 1-2 מחזיקים בדירה השניה בקומת הקרקע. זכויות הצדדים רשומות בחברה המשכנת דירות עם בע"מ ובמינהל מקרקעי ישראל. במסגרת התביעה הגישו התובעים בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים/המשיבים 1-2 להרחיב דירתם על חלק מהרכוש המשותף , ועל משיבות 3-4 ליתן היתר בניה למשיבים 1-2 לבניה כנ"ל. המבקשים טענו בבקשתם כי משיבים 1-2 פנו או עומדים לפנות לוועדות לתכנון ובנייה (משיבות 3-4) בבקשה לקבל היתר בניה על חלק מהרכוש המשותף, וזאת ללא הסכמת מי מבעלי הזכויות ברכוש המשותף. לטענתם, הבניה המתוכננת ו/או אישורה ע"י הועדה התכנונית ללא הסכמת שאר בעלי הזכויות, עלולה לסכל את פירוק השיתוף ברכוש המשותף לכשיינתן פסק דין, ע"י קביעת עובדות בשטח שהן בלתי הפיכות. המשיבים 1-2 טוענים כי מטרת ההליך הוא נסיון לעקוף פסק דין חלוט של המפקחת על רישום מקרקעין בעכו המורה למבקשים להרוס בניה שעשו ברכוש המשותף ללא הסכמת כל הבעלים וללא היתר כדין. המבקשים שנצטוו להרוס את המחסן והפרגולה לא עשו כן עד היום ובגין כך תלויה ועומדת נגדם בקשה לבזיון בית משפט בבית משפט השלום בעכו. בשים לב להתנהלות חסרת תום לב זו, יש לדחות על הסף בקשתם לסעד המבוקש. לגופו של ענין, טוענים המשיבים 1,2 כי המבקשים אינם זכאים למנוע מהם לפנות לרשויות התכנון ולעשות שימוש בקנין שלהם. ככל שהבקשה מכוונת כנגד הליך תכנוני, אזי הדרך לתקוף הליך זה היא בהגשת התנגדויות בהתאם לחוקי התכנון והבנייה, ולאחר מכן, ואם ההחלטה לא תשא כן בעינהם, לערער בהתאם לזכותם שבדין, ברם לא ראוי לחסום זכותם החוקית של המשיבים לפנות לרשויות התכנון. זאת ועוד, בפועל, טרם הוגשה כל בקשה לרשויות התכנון לתוספת בניה, ולכן הבקשה לצו מניעה מוקדמת מדי ויש לדחותה. הואיל וכב' הש' לפין מצויה בשבתון, נותב צו המניעה הזמני לטיפולי, במסגרת היותי שופטת תורנית במועד שהוגשה הבקשה. בהתאם להחלטתי מיום 5/12/11, נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 14/12/11. באותה החלטה הוריתי למבקשים להמציא את הבקשה לכל אחד מהמשיבים במסירה אישית. בעת הדיון הסתבר כי לא בוצעה מסירה אישית למשיבים 3-4 כפי שהורתי, אלא ככל הנראה, ולפי טענת ב"כ המבקשים, נשלח פקס למשיבות אלו. משיבות 3,4 לא התייצבו לישיבה ולא הגישו תגובה. לאור אי מילוי ההחלטה בדבר מסירה אישית, אני קובעת כי משיבות 3,4 לא זומנו כדין. במצב דברים זה, דין הבקשה נגדן להדחות. למעלה מן הצורך יֵאמר כי לפי הצהרת ב"כ המשיבים 1,2 , מרשיו כלל לא פנו למשיבות 3,4 כך שמכל מקום העתירה לצו זמני המופנה כנגד הועדות בענין זה מוקדמת, ודינה להדחות גם מטעם זה. בכל מקרה, וכפי שהבהרתי בדיון, הואיל וזכויות תכנוניות לחוד וזכויות קנייניות לחוד, הרי שאפילו היה ניתן היתר אין בכך הכשר לבניה מניה וביה, שכן מבחינה קניינית, יש למלא את הדרישה שבסעיף 71ב לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 בדבר הסכמת 75% מהדיירים. מכל מקום, בדיון ביום 14/12/11 הודיע ב"כ המבקשים כי לגבי דידו משיבות 3-4 הן משיבות פורמאליות בלבד, והסכים למחוק את הבקשה המתייחסת אליהן. הבקשה להורות לוועדה המקומית לא לדון בבקשה להיתר נדחית, אפוא, בזאת. אשר למשיבות 1,2- אבהיר כבר עתה כי הגם שהבנין לא נרשם כבית משותף, חלות עליו בהתאם לפרק ו'1 לחוק המקרקעין, ההוראות הנוגעות להסדרים בבית משותף בהן, בין השאר, הוראות סעיף 71ב, כפי שאפרט להלן. מצאתי טעם בטענה לפיה מי שמבקש לקבל סעד שביושר, חייב לבוא לבית המשפט בכפיים נקיות. בעניננו אין חולק כי נגד התובעים/המבקשים 1,2 ניתן פסק דין ע"י המפקחת על רישום מקרקעין הגב' עידית ויינברגר, המורה להם להרוס את המחסן והפרגולה שנבנו, לפי קביעתה, על השטח המשותף ללא הסכמה שאר הדיירים וללא היתר בניה. אין גם חולק כי הם לא הרסו את המחסן עד היום. עובדה זו מעמידה אותם בחזקת "טובלים ושרץ בידם" וככאלה לא מצדיקה העתרות לבקשתם. המבקשים טוענים אמנם כי פסק הדין של כב' המפקחת אינו חלוט הואיל ומשיבה 3 לא היתה צד לדיון בפני המפקחת ולכן כנפגעת היתה זכאית לערער על ההחלטה לפי סעיף 77(א) לחוק המקרקעין והכרעה בענין זה תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי ביחס אליה, אלא שטענה זו אינה עומדת למבקשים 1,2. ובכלל, וגם אם פסק הדין לא חלוט, הרי שלפי סעיף 77(ב) לחוק המקרקעין, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה אלא אם ציווה על כך המפקח או בית המשפט שלפניו הוגש הערעור. לא הובאה בפני ראיה לפיה המפקחת או בית המשפט המחוזי נתנו החלטה על עיכוב ביצוע, ולכן כל עוד המבקשים לא ביצעו את ההריסה אין הם באים בידיים נקיות ומטעם זה כשלעצמו דין בקשתם להדחות. זאת ועוד, המשיבים 1,2 עומדים לכאורה בתנאי סעיף 71ב לחוק המקרקעין בדבר הרוב הדרוש להרחבת דירתם (75%), ואסביר; סעיף 71ב(ג) קובע בזו הלשון: "בעל דירה שהורחבה יֵראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בנין". בעניננו אין חולק כי התובעים 1,2 ביצעו הרחבה של דירותיהם על חשבון הרכוש המשותף ולכן יש לראותם כמי שמסכימים לבנייה שמבקשים המשיבים 1,2 לעשות ברכוש המשותף. במצב דברים זה והואיל ולתובעים1,2 שתי דירות ולנתבעים דירה אחת נמצא כי יש רוב של 3 דירות מתוך 4 שבבנין ובאופן שיש למשיבים את הסכמת ה-75% הנדרשים להרחבה. כדי להפריך את החזקה עליהם הנטל לקבל החלטה אחרת, החלטה שהיא בסמכות המפקחת על רישום מקרקעין. נמצא כי בין אם מהטעם המקדמי של נקיון כפיים ובין אם מהטעם לגופו, לא יהא זה צודק להיעתר לבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה. בשולי הדברים אציין, הגם שהתיק העיקרי אינו בטיפולי, כי אני מטילה ספק בשאלה אם ניתן בכלל להיעתר לתביעה שבבסיסה בקשה לפרק את השיתוף ברכוש המשותף (ראה סעיף 5 לטיעון המשפטי וסעיף 1 לסעדים המבוקשים בכתב התביעה), שכן אם הכוונה היא לפרק את השיתוף על דרך רישום בית משותף הרי שלמיטב הבנתי, רק מי שיש לו זכות בעלות במקרקעין יכול לבקש פירוק שיתוף על דרך רישום בית משותף. בעניננו, כזכור, הבעלים הם מינהל מקרקעי ישראל או "דירות עם" בעוד שלצדדים בתיק דנן יש לכל היותר זכויות אובליגטוריות (חוזים עם המנהל ועם "דירות עם" שמכוחם יוכלו להירשם בבוא היום כחוכרים). אם מאידך הסעד המבוקש הוא תביעה לפירוק שיתוף ברכוש המשותף בלבד- הרי שאין סעיף בחוק המקרקעין המאפשר "פירוק שיתוף" כזה. משמעות המונח המשפטי "רכוש משותף" הוא כי לכל בעל דירה יש חלק בלתי מסוים ברכוש המשותף. בהתאם לסעיף 56(א) לחוק המקרקעין: "הוראות פרק ה' לא יחולו על רכוש משותף". פרק ה' הוא הפרק העוסק בשיתוף במקרקעין, ובו נמצא סעיף 37 הקובע את זכותו של כל שותף לדרוש פירוק שיתוף. במילים אחרות, פרק ה' כולו וסעיף 37 בפרט, אינם חלים על הרכוש המשותף, ואין לראות בעלי דירות בבית משותף כ"בעלים במשותף" של הרכוש המשותף. לפיכך, ובאופן משפטי נראה כי אין דרך לכפות על בעל דירה "פירוק שיתוף" במובן של חלוקת החצר המשותפת להצמדות - את זה ניתן לעשות רק בהסכמת כל בעלי הדירות, באמצעות תיקון התקנון המוסכם, לאחר שהבנין ירשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לצו מניעה. המבקשים ישפו את המשיבים 1,2 בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,740 ₪. חוסר ניקיון כפייםצוויםצו מניעה