מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזקים לכביש עקב נסיעת טנקים: מבוא זוהי תביעה לפיצוי התובעת על נזק שנגרם לכביש אספלט שסללה בשנת 2006 בסמוך לכפר בוקעתא שברמת הגולן (להלן "הכביש"), וזאת עקב נסיעת טנקים של צה"ל על הכביש, במסגרת אימון צבאי שנערך במקום בסוף חודש אוגוסט 2007. טענות התובעת כפר בוקעתא שברמת הגולן מונה כ- 5,000 תושבים שעיקר פרנסתם מבוסס על עיבוד מטעי דובדבנים ותפוחים בשטחים הסמוכים לכפר. התובעת הינה אגודה שיתופית חקלאית המאגדת חקלאים שמטעיהם נטועים ממזרח לכפר, במורדות המזרחיים של רכס "הר ורדה", והיא האחראית על אחזקתן ותקינותן של הדרכים המובילות למטעים אלה. בשל הרגישות הרבה של התפוחים והדובדבנים לכל מכה וטלטול, דאגה התובעת לריפוד (ריבוד) וסלילה באספלט של הכביש, המהווה את דרך הגישה מן המטעים ואליהם, וזאת על גבי דרך ישנה מאד שהייתה קיימת למעלה מ-50 שנה והובילה מן הכפר אל חלקות החקלאים וכיום משמשת להובלת הפרי מן המטעים לבתי הקירור והאריזה. התובעת צירפה לכתב התביעה את מכתבו של מהנדס המועצה המקומית בוקעתא - פרחאת עאטף (להלן: "מהנדס המועצה"), מיום 13.12.2007, שם צוין כי הדרך הנמצאת ממזרח לתל ורדה נמצאת בתחום שיפוטו של כפר בוקעתא ומשרתת את החקלאים אשר מיוצגים על ידי התובעת, כאשר לאחרונה טיפלה התובעת בדרך זו וריפדה אותה בשכבת אספלט. התובעת טוענת כי לעבודות הריבוד והסלילה שנעשו על ידה, ניתן היתר בנייה כדין על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון, וזאת ביום 24.6.2006. הואיל ומדובר בדרך, ההיתר ניתן למועצה המקומית אך התובעת היא שנשאה בהוצאות הריבוד והסלילה. כתנאי לקבלת ההיתר, נדרש אישור צה"ל לתוכנית, ואכן ביום 3.8.2005 העבירה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה את התוכנית לקצין המטה באגף התכנון בצה"ל, לשם אישור צה"ל (נספח ג' לכתב התביעה). משלא הגיעה התייחסות צה"ל לתוכנית, פנה מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ביום 3.1.2006 פעם נוספת לקצין המטה באגף התכנון בצה"ל, וביקש את חוות דעתו בעניין התוכנית (נספח ד' לכתב התביעה). לטענת התובעת, ההיתר מיום 24.1.2006 ניתן לאחר אישור כל הגורמים, לרבות צה"ל. בסוף חודש אוגוסט 2007 נערך ברמת הגולן תרגיל גדול של צה"ל. במסגרת תרגיל זה, נעו כוחות שריון וטנקים על הכביש, שאורכו 2.5 ק"מ. הטנקים, שמספרם אינו ידוע, נעו על הכביש הלוך ושוב וגרמו לו לנזקים כבדים. נזקים אלה מתבטאים בחיספוס ובחריצה של החלק העליון של הכביש, באופן שגרם נזק לאספלט ולשולי הכביש לכל אורכו ורוחבו, דבר הגורם לנזקים כבדים לפרי. במקומות בהם הסתובבו הטנקים, נגרם למשטח האספלט נזק רב עוד יותר, עקב לחץ חריג שגרם להתפוררותו. לטענת התובעת, הכביש אותו הכשירה נועד לשרת שינוע של פרי באמצעות טרקטורים, טנדרים או משאיות קלות בעלות צמיגים, בעוד שצה"ל עשה בכביש, באותו אימון, שימוש בטנקים ובזחלי פלדה שמשקלם כ- 60 טון. התובעת פנתה לשמאי מטעמה על מנת שיאמוד את הנזק שנגרם לכביש, ועל פי חוות דעתו עלות תיקון הנזק מסתכמת ב- 514,613 ₪ נכון ליום 15.10.2007. בסמוך לקרות הנזק, פנתה התובעת לנתבעת והודיעה על הנזק. חרף נסיונותיה הרבים של התובעת לקבל את הפיצוי המגיע לה, לא התקבלה התייחסות עניינית לדרישתה. התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה כלפיה וכרשות נהגה באופן לא סביר, היא לא תיאמה ולא הודיעה לתובעת על כוונתה לעשות שימוש בכביש, וזאת לאחר שלא התנגדה לריבוד הכביש והסכימה לסלילתו, היא לא בחרה דרך חלופית לביצוע התרגיל, היא הסבה לכביש נזק כבד ולא תיקנה אותו ולא השיבה את המצב לקדמותו, דבר המסב נזק מתמשך לפרי המובל מן המטעים לכפר. לטענת התובעת, צרכי הבטחון וצרכי הצבא להתאמן אינם זכות בלתי מוגבלת, וכאשר עומדת מולה זכות חוקתית כזכות הקניין, יש לבחון האם אופן הפעלת הזכות עומד בתנאי הסבירות והמידתיות. ניתן היה בענייננו להשיג את תכלית האימון מבלי להרוס את הכביש שבאחזקת התובעת, וככל שדובר בצורך בטחוני חיוני שהצדיק פגיעה מיידית בכביש, על הנתבעת לפצות את התובעת על פי דיני הנזיקין ולהשיב את המצב לקדמותו. על כן מבקשת התובעת כי הנתבעת תפצה אותה בסכום הנזק כפי שנקבע בחוות דעת המומחה מטעמה. בתצהיר עדותו הראשית של יו"ר התובעת - אבו עוואד קאסם, נטען כי לשם מימון סלילת הכביש פנתה התובעת לכל חבריה וגייסה כספים, כאשר עבודת הסלילה עלתה לה 600,000 ₪. התובעת הגישה בעניין זה חשבונית מס מיום 1.7.2006 על סך של 280,842 ₪ עבור "עבודות אספלט בדרכים חקלאיות לאגודה" בהיקף של 9.924 מ"ר, וחשבונית מס נוספת, מיום 22.10.2008, על סך של 442,654 ₪ עבור "תיקון דרכים בעבודות אספלט ועבודות אספלט" בהיקף של 10,950 מ"ר. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי התובעת לא הוכיחה כל זכות קניינית בכביש ומשכך, אין לה עילת תביעה בגין נזקים שנגרמו לו, ככל שנגרמו. בשנת 1971, בעת שרמת הגולן הוחזקה על ידי ישראל בתפיסה צבאית ונוהלה על ידי מפקד צבאי, הוצא צו תפיסה מס' 20/71 (להלן "צו התפיסה") במסגרתו נתפס, לצרכים צבאיים, קטע הדרך נשוא התביעה, המכונה "דרך 10", שהתביעה מתייחסת לחלקו הדרומי, שאורכו 2.5 ק"מ. בהתאם למטרות צו התפיסה, משמשת "דרך 10" את צה"ל לצרכים צבאיים, ואימוני הצבא נערכים בה כל אימת שצרכי הביטחון דורשים זאת. מכאן, שככל שנגרם לכביש נזק עקב תנועת כוחות צה"ל עליו במהלך אימוני הצבא, הרי שהוא כלל לא נגרם לקניינה של התובעת. עוד טוענת הנתבעת כי התביעה נשענת על היתר בנייה שניתן לצורכי ריבוד דרכים חקלאיות, כאשר התובעת פעלה שלא על פי ההיתר וסללה את הכביש באספלט ללא היתר. בנסיבות אלה, מכוח הדוקטרינה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", דין התביעה להידחות. בתצהיר עדותו הראשית של העד מטעם הנתבעת - מרדכי שמואל (להלן "נציג הנתבעת"), המשמש מאז שנת 1999 כרמ"ד תשתיות בעוצבת גע"ש וכמנהל תיק המקרקעין של רמת הגולן, נטען כי תוואי הדרך עובר באזור חקלאי וכי בסמוך למועד צו התפיסה החלו החקלאים לשתול מטעי תפוחים באזור. עם הוצאת צו התפיסה, סלל צה"ל, מסיבות בטחוניות, כביש אספלט על הדרך ובסמוך לכביש האספלט הכשיר צה"ל דרך טנקים שתאפשר נסיעת כלי רכב קרבי משוריין (להלן "דרך הטנקים"). תוואי הכביש מוביל בין היתר לרמפות הטנקים הנמצאות ממזרח לדרך. רוחב תוואי הכביש באותה עת איפשר גם לחקלאים להשתמש בה, וצה"ל לא התנגד לכך. במהלך השנים מאז התפיסה, הרחיבו החקלאים את שטחי מטעי התפוחים גם לכיוון כביש האספלט, לטובת עוד שורת עצי תפוחים אשר ניטעו על גבי דרך הטנקים ותוך כדי הריסתה, וכיום מגיעים מטעי התפוחים עד לכביש האספלט משני צדדיו, באופן המאפשר נסיעה על כביש האספלט בלבד. במהלך השנים לאחר תפיסת הדרך בצו התפיסה, המשיכו החקלאים להשתמש בה והצבא לא התנגד לכך. בצו התפיסה נקבע כי בעל מקרקעין או המחזיק בהם כדין רשאי להגיש לממשל הצבאי ברמת הגולן תביעת פיצויים בגין נזקי שנגרמו לאדמתו ולתבוע דמי שימוש עיתיים, ובמהלך השנים שולמו על ידי משרד הביטחון, לבעלי החלקות שהגישו תביעות, דמי שימוש בגין תפיסת המקרקעין. הנתבעת איננה מכחישה את טענת התובעת ולפיה התובעת דאגה לשיקום הכביש בשל הרגישות הרבה של התפוחים והדובדבנים מכל מכה וטלטול וכדי להקל על גישת החקלאים למטעים בחודשי החורף, לאפשר טיפול במטעים ולמנוע פגיעה בפירות בעת הובלתם מן המטעים לבית האריזה, כתוצאה מטלטול העגלות הנושאות אותם על גבי הדרך שהיתה משובשת. הנתבעת טוענת כי במקביל להליכי התכנון, התובעת פנתה למשרד החקלאות למתן מענק להסדרת דרכים חקלאיות וקיבלה מענק שכיסה את עיקר התקציב לביצוע העבודות. הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה את הטענה בעניין הודעות הוועדה המקומית שנשלחו אליה עובר להוצאת ההיתר. לטענתה, צה"ל לא הסכים לסלילת הדרך באספלט ולא ניתן לתובעת היתר לסלילת הדרך אלא רק לריבודה. בתצהיר עדותו הראשית טוען נציג הנתבעת, כי במהלך הליכי התכנון פנה אליו מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה והציג בפניו את הבקשה למתן היתר לריפוד דרכים חקלאיות באיזורים חקלאיים של כפר בוקעתא. לאחר שנציג הנתבעת עיין בבקשה, הוא אמר כי על פניו יש לצה"ל הסתייגויות לגבי עצם העבודות בחלק מהדרכים, ושבכל מקרה צה"ל לא יאשר סלילת אספלט. באותו מפגש הובהר לנציג הנתבעת כי אין כוונה כזו וגם בתוכנית שהוצגה לו הוא לא ראה כוונה כזו. נציג הנתבעת אמר למהנדס הוועדה המקומית לשלוח את התוכנית לאגף התכנון ומאז לא קיבל מאגף התכנון כל תכנית להתייחסות. לטענת נציג הנתבעת, אילו הייתה מועברת הבקשה להיתר להתייחסותו, עמדתו היתה שאין לאפשר סלילת דרך זו מן הטעם שהיא משמשת כעורק ראשי המחבר בין מוצבים ורמפות חיוניות. הנתבעת איננה מכחישה את עצם קיומו של אותו תרגיל אימון של צה"ל בחודש אוגוסט 2007 וכי במסגרתו נעו כוחות שריון וטנקים על הכביש. על פי תצהיר עדותו הראשית של נציג הנתבעת, הכביש נמצא בקו אווירי של עד 2 ק"מ מגבול ישראל סוריה וברצועת בטחון זו מתקיימת פעילות בטחונית מוגברת, גם בשגרה וגם במעבר משגרה לחירום. איזור זה משמש כקו הגנה ראשון בהגנה על גבול ישראל סוריה בגזרה הצפון מזרחית של רמת הגולן, ולכן עמדת צה"ל מלכתחילה היתה כי אין מקום לסלול את הדרך באספלט, שכן ריבוד הדרך בכורכור היה עונה על צרכי החקלאים ומאידך לא היה נגרם לדרך הכורכר נזק בעת נסיעת רק"מ עליו. הנתבעת מכחישה את הטענה שהטנקים שעברו בכביש גרמו לו לנזקים כבדים. לטענת נציג הנתבעת בתצהירו, נסיעת הטנקים באותו אימון בשנת 2007 הייתה חד פעמית, בעוד שנסיעת כלים כבדים של החקלאים עצמם על הכביש, נעשית כדבר שבשגרה. נציג הנתבעת ראה לא אחת שהחקלאים מניידים מחפרים כבדים עם שרשראות לטובת עבודות עפר ועבודות אחזקה שהם מבצעים בשטחים החקלאיים שלהם, כדי לחסוך בעלות ההובלה על גבי מובילים למרחקים קצרים. תרומה נוספת לנזקים לכביש נגרמת כתוצאה משריפת גזם על ידי החקלאים בשוליו. הנתבעת מכחישה את תוכן חוות דעת המומחה מטעם התובעת לרבות שיעור הנזק ועלות התיקון. הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה, ולפיה, מעבר לשאלת האחריות, ככל שנגרם לכביש נזק הרי שמדובר בנזק מינורי שאיננו משפיע כלל על הפרי ולכן אין סיבה לבצע שיפוץ וזיפות בכביש ומדובר רק בירידת ערך שחישובה נעשה בחישוב קיצור "תוחלת החיים" של הכביש, ובענייננו - ירידת ערך בסך של 25,502 ₪ הנובעת מכך שבשל הנזק יוקדם שיפוץ הכביש בשלוש שנים. הנתבעת טוענת כי לא חלה עליה כל חובת תיאום ודיווח לנתבעת בגין אימוני הצבא במקום ומכל מקום, דיווח ותיאום כאמור לא היה מונע את הנזק (המוכחש) שנגרם לכביש. עוד טוענת הנתבעת כי אין כל דרך חלופית שאיננה סלולה באספלט בה יכול הצבא לנוע כיום בעת האימונים שהוא עורך באזור. נציג הנתבעת טוען בסיכום תצהירו כי קיימים שיתוף פעולה ויחסים טובים מאד בין מערכת הבטחון לאוכלוסיית הכפרים הדרוזיים בצפון רמת הגולן ובכלל זה החקלאים. ביטוי לכך ניתן לראות בכך שצה"ל איפשר לחקלאים במהלך כל השנים להשתמש בכביש למרות צו התפיסה, ואף נסללה דרך חדשה בהמשכו עד לבית האריזה. דיון והכרעה - הממצאים העובדתיים מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, לרבות העדויות שנשמעו, עולות העובדות הבאות: ההיסטוריה של הכביש ותחולת צו התפיסה עליו הכביש נסלל על ידי התובעת על דרך שהתוואי שלה היה קיים במקום עשרות שנים. על כך הצדדים אינם חלוקים. הנתבעת הוכיחה טענתה ולפיה הכביש מהווה קטע מ"דרך 10", אשר נתפסה בשנת 1971 על ידי צה"ל לצרכים צבאיים וזאת על פי צו התפיסה. בצו התפיסה הוגדרו גבולות השטח שנתפס (דרך 10) על גבי תשקיף בקנה מידה של 1:50,000, שצורף לצו התפיסה כחלק בלתי נפרד ממנו, ובו צויינו גם הקואורדינטות. נציג הנתבעת הגיש לבית המשפט העתק של אותו תשקיף, אשר הונח על ידו על גבי מפה שאף היא באותו קנה מידה - 1:50,000 (נ/4), ומהעמדת התשקיף על המפה עולה, כי מדובר באותה דרך קיימת המובילה מדרום הכפר בוקעתא מזרחה, עולה צפונה בשיפולים המזרחיים של "הר ורדה" וממשיכה מזרחה עד לגבול ישראל - סוריה. התובעת, שטענה בכתב התביעה כי מטעי החקלאים הנמנים על התובעת נטועים על המורדות המזרחיים של "הר ורדה", לא הצביעה על קיומה של דרך אחרת המצויה במקום זה, ומהמפה שהוגשה על ידי הנתבעת (נ/4) עולה, כי קיימת בשיפוליו המזרחיים של "הר ורדה" דרך אחת בלבד, המהווה חלק מאותה "דרך 10" שנתפסה על ידי צה"ל פי צו התפיסה. אינני מקבלת את טענת התובעת ולפיה צו התפיסה לא הוגש לבית המשפט על פי דין. הצו, שהינו בעל מעמד של דין (תחיקת בטחון), הוגש ע"י נציג הנתבעת האמון מזה שנים (מאז 1999) על תיק המקרקעין של צה"ל ברמת הגולן, כאשר על פי התרשמותי הוא בקיא ומתמצא היטב בעובדות הרלוונטיות לעניין מתוקף תפקידו. נציג הנתבעת הסביר כי לשם המחשה, העתיק את התשקיף המהווה חלק מצו התפיסה (שאף הוא הוגש לבית המשפט) והעמיד אותו על מפה באופן הממחיש, אחד לאחד, כי הכביש, המתואר בכתב התביעה כדרך המחברת את כפר בוקעתא עם מטעי החקלאים בשיפוליו המזרחיים של "הר ורדה", מהווה חלק מ"דרך 10" אשר נתפסה בצו התפיסה. הנתבעת הוכיחה עוד, כי צו התפיסה עודנו בתוקף. בעניין זה נסמכת הנתבעת על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ר"ע 8858/02, מדינת ישראל נ' סעיד זהווה (פסק דין מיום 2.6.2004, פורסם במאגרים המשפטיים), שם נקבע כי בשנים 1971, 1974 ו- 1975, בטרם הוחלה על האיזור הריבונות הישראלית ובעת שרמת הגולן הוחזקה בתפיסה צבאית ונוהלה ע"י מפקד צבאי, הוצאו צווי תפיסה של מקרקעין באיזור הכפר בוקעתא הסמוך לגבול סוריה. ביום 15.12.1981 התקבל חוק רמת הגולן, תשמ"ב-1981, בגדרו הוחלו המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה בשטח רמת הגולן. כמו כן הותקנו, על פי ההסמכה המופיעה בחוק הגולן, תקנות רמת הגולן (הוראת מעבר), תשמ"ב-1982, שם נקבע, בין היתר, כי "צווי תפיסת מקרקעין לצרכים צבאיים שעמדו בתוקף ערב תחולתן של התקנות ימשיכו לעמוד בתוקפם". עוד נפסק שם כי תקנות אלה אמנם מהוות הוראות מעבר, אך המצב המשפטי על פיהן לא השתנה עד עצם היום הזה. השימוש שנעשה בכביש במשך השנים מחומר הראיות עולה, כי מאז שהוצא צו התפיסה, עברו הכביש וסביבתו מספר שינויים: על פי טענת הנתבעת, שלא נסתרה, עם הוצאת צו התפיסה סלל צה"ל, מסיבות בטחוניות, אספלט על תוואי הדרך, ובצמוד לכביש האספלט הוא הכשיר את דרך טנקים, על מנת לאפשר נסיעת רכב קרבי משוריין זחלי, הנע על שרשראות. מהנדס המועצה אישר בעדותו, כי אותה דרך טנקים שהוכשרה בצמוד לכביש נקראה "טריק תמשיט", ובה היו עוברים טנקים וכלים זחליים (פרוטוקול מיום 31.1.2011 עמ' 5 למטה ועמ' 12 למטה). נציג הנתבעת העיד, כי צרכי הצבא בזמנו היו סלילת כביש אספלט לנסיעה של כלים "גלגליים" לטובת הסיורים, והכשרת דרך הטנקים לצדה, לטובת "הקפצה או זיהוי כלשהו לעת הצורך, היו נוסעים לצד הדרך כדי לא לקלקל את דרך האספלט" (עמ' 57 שורות 21-23 לפרוטוקול). ברבות השנים, כפי שטוענת הנתבעת, נעשה שינוי בשטח, באופן ששטח מטעי התפוחים הורחב על ידי החקלאים, שורה או שורות עצים חדשות ניטעו על גבי דרך הטנקים וכיסו אותה, כך שבסופו של תהליך נותר רק כביש האספלט ללא דרך טנקים לצידו. המחשה לכך הוצגה על ידי הנתבעת בהשוואה של תצלום אוויר של המרכז למיפוי ישראל משנת 1976 (נ/2), שם ניתן להבחין בדרך הטנקים שהיתה צמודה לכביש, כאשר בסמוך להם נראים מטעים של עצי תפוחים צעירים (ראה עדות מהנדס המועצה בפרוטוקול מיום 31.1.11 עמ' 12 למטה), לעומת תצלום אוויר שהוגש על ידי התובעת (ת/3), ממנו עולה כי דרך הטנקים נעלמה ובמקומה ניטעו עצים נוספים, לאחר שהחקלאים "גלשו לתוך הדרך, הם נטעו לפעמים שורה לפעמים שתיים" (עדות מהנדס המועצה בעמ' 13 למעלה). מהו המועד בו נסתיים אותו תהליך במסגרתו הורחבו המטעים באופן ש"העלים" את דרך הטנקים? בעניין זה לא הובאו ראיות מדוייקות, אולם אין חולק שמדובר בתהליך שהסתיים כבר לפני שנים לא מעטות: על פי עדותו של נציג הנתבעת, כאשר הוא נכנס לתפקידו, בשנת 1999, המצב בשטח כבר היה נתון, משמע - דרך הטנקים כבר היתה נטועה בעצים וחסומה למעבר (עמ' 58 שורות 7-9, 22-25 לפרוטוקול). על פי עדותו של מהנדס המועצה, צה"ל הפסיק את השימוש בדרך הטנקים כבר לפני 10-15 שנים ומאז החקלאים הרחיבו את מטעיהם ונטעו גם עליה עצים. (פרוטוקול מיום 31.1.11 עמ' 5 למטה- 6 למעלה). מה הוביל לתהליך זה של "ביטול" דרך הטנקים והרחבת מטעי החקלאים במקומה? על פי עדות מהנדס המועצה, שלא נסתרה, הסיבה לכך שאנשים נטעו עצים בדרך הטנקים היתה "כי צה"ל לא משתמש" (פרוטוקול מיום 31.1.11 עמ' 6 למעלה). ניתן לקבוע אפוא, כממצא עובדתי, כי חרף תחולתו ותוקפו של צו התפיסה, הרי שמזה שנים ארוכות צה"ל כבר לא עשה שימוש בדרך הטנקים ולכל הפחות מאז שנת 1999, משמע - 7 שנים לפני הגשת הבקשה להיתר בנייה לריבוד הדרך, דרך הטנקים כבר לא היתה קיימת ועליה נטעו החקלאים עצים נוספים, כאשר מה שנותר הוא רק הכביש, שבזמנו נסלל באספלט על ידי צה"ל. זאת ועוד, מהעדויות שהובאו לבית המשפט עולה כי גם בכביש, ולא רק בדרך הטנקים, צה"ל לא עשה במשך השנים שימוש למעבר טנקים וכלי רכב זחליים, וזאת חרף צו התפיסה. בסעיף 20 לתצהירו הצהיר נציג הנתבעת, כי נסיעת הטנקים באותו אימון בשנת 2007 הייתה "חד פעמית". בעדותו בבית המשפט, משנשאל נציג הנתבעת מדוע צה"ל לא ראה לנכון לעקור את העצים שניטעו על דרך הטנקים, כך השיב (עמ' 58 שורות 13-16 לפרוטוקול): "...השאלה אם לעקור עצים לטובת דרך טנקים, בהתאם להפסקת כוחות האש עם הסורים אנחנו כבר לא רשאים לנוע שם עם טנקים אלא בעת חירום או בתיאום עם האו"ם לא מצאתי לנכון ללכת ולהפריע לחקלאים שמתפרנסים מחקלאות ולעקור להם עצים שמשמשים אותם לפרנסה" ובשורות 18-19 באותו עמוד בפרוטוקול: "אני קיבלתי כמו שאמרתי מצב נתון, אני לא חשבתי וכמוני מפקדיי לא חושבים שזה נכון לעקור מטעים במצב שהסיכוי שיעבור שם טנק הוא די נמוך". נציג הנתבעת העיד עוד, כי גם בשנים שחלפו מאז אותו אימון בשנת 2007, קרי - במשך 5 השנים האחרונות, לא בוצעו תרגילים עם טנקים באיזור (עמ' 59 שורה 18 לפרוטוקול). יצוין כי גם שאר העדים העידו כי צה"ל איננו נוהג לנסוע בכביש עם טנקים וכלים כבדים זחליים (ראה עדותו של יו"ר התובעת בעמ' 27 שורות 27-28 לפרוטוקול, עדות המומחה מטעם התובעת בעמ' 16 למטה בפרוטוקול מיום 31.1.11). נמצא, כי חרף קיומו של צו התפיסה משנת 1971, הרי שמזה שנים השימוש שצה"ל עושה מכוחו בדרך הרלוונטית לענייננו, איננו כולל מעבר של טנקים וכלי רכב כבדים זחליים, ובפועל, האיזור כולו הוא איזור חקלאי, שהתרחב עם השנים ו"השתלט" גם על דרך הטנקים, שלא נעשה בה שימוש צבאי כאמור, וצה"ל והחקלאיים תושבי בוקעתא חיים זה לצד זה בכל הנוגע לשימוש בכביש, תוך שיתוף פעולה ויחסים טובים עליהם הצהיר נציג הנתבעת בתצהירו, כאשר צה"ל משתמש בכביש לצרכיו הצבאיים, שכאמור לא כללו, במשך שנים, מעבר של טנקים וכלים זחליים, ובד בבד, חרף החזקתו בשטח מכח צו התפיסה, צה"ל איננו מונע מן החקלאים את המשך השימוש בכביש לצרכים החקלאיים ואף את הרחבת המטעים אל עבר ועל דרך הטנקים. אין חולק כי הכביש מהווה דרך חקלאית, אשר משמשת מזה שנים את תושבי המקום לצרכי חקלאות, וזאת חרף ולצד קיומו של צו התפיסה. ההכרה בכך, מצד מדינת ישראל, באה לידי ביטוי, בין היתר, בתמיכה הכספית שהעניק משרד החקלאות לשם ריבוד הדרך במצעים. יתרה מכך, על פי תצהירו של נציג הנתבעת, נסללה אף דרך חדשה בהמשכו של הכביש, עד לבית האריזה, וזאת לטובת החקלאים, דבר המבטא את שיתוף הפעולה והיחסים הטובים שבין מערכת הבטחון לתושבי האיזור ובפרט החקלאים. הצורך בשיפוץ הכביש, סלילתו באספלט בניגוד להיתר הבנייה כביש האספלט שנסלל בזמנו על ידי צה"ל לאחר הוצאת צו התפיסה, הפך למשובש ובלתי תקין ונוצרו בו ליקויים רבים, שהיה בהם כדי לפגוע באיכות הפירות שהועברו דרכו מן המטעים לבתי הקירור והאריזה (ראה עדות מהנדס המועצה בפרוטוקול מיום 31.1.11 בעמ' 2 ו-5 לפרוטוקול). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח טענת יו"ר התובעת, שלא נסתרה, ולפיה חקלאי האגודה נוהגים להוביל את הפירות בעגליות ללא קפיצים (קרי ללא בולמי זעזועים). על רקע מצב דברים זה, ועל כך הנתבעת איננה חולקת בכתב הגנתה, יזמה המועצה המקומית בוקעתא את הגשת הבקשה להיתר בנייה ל"ריפוד דרכים חקלאיות קיימים בשטח ברוחב עד 5 מ", ובכללן - הכביש נשוא ענייננו. מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט עולה, כי מלכתחילה הוגשה הבקשה בשנת 2003, כשהיא כוללת הן ריבוד במצעים והן סלילת בטון ואספלט (ת/1), אולם לאחר מכן, בשנת 2005, הוגשה בקשה נוספת, כשזו כוללת ריבוד במצעים בלבד, ללא אספלט ובטון (ת/2). בהחלטת מליאת הועדה המקומית מיום 28.7.2005 (נ/1) נקבע: "לאשר בתנאים הבאים" וביניהם - "ובתנאי שלא יבוצע אספלט" ו"אישור צה"ל". היתר הבנייה ניתן ביום 24.1.2006 וגם בו צויינו תנאים וביניהם: "הביצוע יהיה מותאם עם צה"ל לפני התחלת העבודה". נמצא כי היתר הבנייה שניתן לגבי דרכים חקלאיות וביניהן הכביש, כלל ריבוד במצעים בלבד ולא סלילה באספלט. כך אישר, ברחל בתך הקטנה, גם מהנדס המועצה בעדותו בבית המשפט (ראה פרוטוקול מיום 31.1.11 בעמ' 3). חרף האמור לעיל, סללה התובעת בשנת 2006 את הכביש באספלט, משמע - פעלה שלא על פי ההיתר. באשר למימון הסלילה - מהנדס המועצה אישר שסלילת הכביש באספלט לא נכללה בתקציב ובמכרז שהוציאה המועצה לריבוד הכביש, אלא שולמה על ידי התובעת. יו"ר התובעת העיד כי כל חבר באגודה שילם 300 ₪ לכל דונם שבבעלותו, וכן נטלה התובעת הלוואה מן הבנק, וזאת בנוסף למימון שניתן על ידי משרד החקלאות (עמ' 12 לפרוטוקול). עמדת צה"ל ביחס להיתר ולסלילת הכביש כאמור, בהחלטת הוועדה המקומית מיום 28.7.2005 (נ/1) נקבע, כי כתנאי לאישור הבקשה להיתר נדרש אישור צה"ל. התובעת הראתה בראיות, כי ביום 3.8.2005 שלחה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון את תכנית הבנייה לקצין המטה באגף התכנון בצה"ל, וזה נדרש לטפל באישור צה"ל לתוכנית. הנתבעת לא סתרה טענת התובעת כי לא השיבה לפנייה זו. יחד עם זאת, ממכתב נוסף שנשלח על ידי הוועדה המקומית לקצין המטה באגף התכנון בצה"ל, וזאת ביום 3.1.2006, משמע - שבועות מספר לפני מתן ההיתר, עולה כי ביום 26.12.05 התקיימה שיחה עם נציג הנתבעת ומהנדס המועצה, ונציג הנתבעת העלה מספר הסתייגויות "עבור כמה שבילים", כאשר באותו מכתב שוב התבקש צה"ל לחוות דעתו אחרת ינתן היתר בנייה כחוק. הנתבעת לא סתרה טענת התובעת כי לא השיבה לפנייה זו, ולא הביאה ראיות מספקות באשר לאותן הסתייגויות שהעלה נציגה והאם אלו כוללות בכלל את הכביש נשוא ענייננו. מכל מקום, יש לקבל את טענת הנתבעת ולפיה הבקשה להיתר בנייה שהגישה המועצה, לא כללה סלילת הכביש באספלט, ובנסיבות אלה לא הוכח שצה"ל ידע, בעת הגשת הבקשה, כי בכוונת התובעת לסלול את הכביש באספלט, וממילא אין לראות באי התגובה מצד צה"ל כהסכמה לסלילת הכביש באספלט, אלא לריבודה במצעים בלבד. מהנדס המועצה אישר בעדותו כי ביצוע עבודות המצעים והאספלט נעשו בלא תיאום מראש עם צה"ל, כפי שנדרש בהיתר (עמ' 4 ו- 10 לפרוטוקול מיום 31.1.11). נציג הנתבעת העיד בבית המשפט, כי הוא לא ראה את ביצוע עבודות סלילת האספלט ולטענתו אם היה רואה זאת, היה עוצר אותם (עמ' 59 שורות 10-11 לפרוטוקול). יחד עם זאת, נציג הנתבעת אישר בעדותו, כי לאחר שבוצעו העבודות הוא ראה שהדרך נסללה באספלט ובכל זאת צה"ל לא ראה לנכון לעשות דבר בעניין, וכלשונו בעמ' 59 שורות 13-16 לפרוטוקול: "ת: אחרי שראיתי קיבלתי זאת כמצב מוגמר ואז שוב פעם עולה השאלה האם לגרד מה שהם עשו כמו בהקבלה לעקירת עצים או להבין שלנו זה לא מהווה הפרעה לנסיעה ש: גם נסיעה בטנקים ת: כל אמצעי שנדרשים, לנו זה לא היווה הפרעה גם כשהדרך היתה הרוסה וגם כשהדרך שופצה". לסיכום, אלה הם הממצאים העובדתיים שעלו מחומר הראיות: הכביש, שהתוואי שלו מצוי במקום מזה עשרות בשנים, נתפס על ידי צה"ל בשנת 1971 מכוח צו התפיסה, שעודנו בתוקף. לאחר צו התפיסה, סלל צה"ל את הכביש באספלט והכשיר לצדו את דרך הטנקים, וזאת, על פי עדות נציג הנתבעת, מתוך ידיעה שנסיעת טנקים על האספלט עלולה לקלקלו (ראה עמ' 57 שורות 18-25 לפרוטוקול). ברבות השנים, הפסיק צה"ל את השימוש בדרך הטנקים. בעקבות זאת ובמהלך השנים, הרחיבו החקלאים, ללא התנגדות צה"ל, את מטעי התפוחים ושתלו עצים גם על דרך הטנקים. צה"ל לא ראה לנכון לשנות מצב זה, שכן לא היה בו כדי לפגוע בשימוש שעשה צה"ל בכביש, לשם מעבר כלי רכב שאינם זחליים. טנקים או כלים כבדים זחליים אחרים לא עברו יותר במקום. נסיעת טנקים על הכביש באימון שנערך בשנת 2007, כשנה לאחר סלילת הכביש באספלט על ידי התובעת, היתה חד פעמית. חרף קיומו של צו התפיסה, צה"ל לא התנגד במשך השנים לשימוש בכביש לצרכים החקלאיים, והוא אף לא התנגד לבקשה שהוגשה להיתר לריבוד הכביש במצעים, בקשה שתכליתה היתה חקלאית. עבודת הריבוד של הכביש במצעים בוצעה, בין היתר, במימון מדינת ישראל - משרד החקלאות, ובהמשך אף נסלל, לבקשת החקלאים, המשך לאותה דרך וזאת עד לבית האריזה. צה"ל ידע, לכל הפחות לאחר מעשה, כי הכביש נסלל באספלט, סלילה שבוצעה על ידי התובעת שלא על פי היתר כדין ותוך הפרת תנאי בהיתר שקבע כי יש לתאם את עבודות הריבוד עם צה"ל. אחריות הנתבעת בנסיבות המיוחדות של העניין שבפנינו, בהן במשך שנים ארוכות קיים סטטוס קוו במסגרתו צה"ל משתמש בכביש, מכוח צו התפיסה, שלא למעבר של טנקים וכלי רכב כבדים זחליים, ובד בבד הוא מאפשר את השימוש החקלאי שנעשה בכביש על ידי תושבי המקום, לרבות ביטולה בפועל של דרך הטנקים שהכשיר והרחבת המטעים על חשבונה, קמה חובת זהירות קונקרטית של צה"ל כלפי חקלאי המקום והתובעת כנציגתם. בנסיבות אלה, כאשר צה"ל יודע כי הכביש נסלל באספלט וכי נסיעת טנקים על כביש אספלט עלולה לקלקל אותו (שהרי זו הסיבה שצה"ל הכשיר את דרך הטנקים מלכתחילה), סבורני כי הסעת טנקים על הכביש במסגרת אותו אימון "חד פעמי", אשר הפר את הסטטוס קוו שנהג במקום במשך שנים, היוותה הפרה של אותה חובת זהירות קונקרטית. הנזק שעלול להיגרם לכביש אספלט עקב נסיעת טנקים עליו, הוא סיכון בלתי סביר שצה"ל יכול וצריך היה לצפות את התרחשותו ומן הראוי היה שינקוט באמצעי זהירות כדי למונעו. הנתבעת לא טענה כי מעבר הטנקים בכביש במסגרת אותו אימון, היה אירוע חירום או פעולה בלתי נמנעת או שלא נמצאו אמצעי זהירות שהיה ברשותה לנקוט. כך, לשם הדוגמא, אם ביקשה הנתבעת להפר את הסטטום קוו שהיה קיים במקום במשך שנים, ולשוב ולהסיע טנקים בדרך זו, היה בידיה לעשות שימוש בצו התפיסה ולדרוש מן החקלאים את עקירת שורת העצים שנשתלה על דרך הטנקים, על מנת שדרך זו תשוב לשמש למעבר טנקים בלא שכביש האספלט ייפגע. עלה מעדותו של נציג הנתבעת, כי מבחינת צה"ל די היה בכך שאין בכביש כל הפרעה לנסיעת הטנקים, ולכן צה"ל לא ראה לנכון לעשות דבר לאחר שנוכח שהכביש נסלל באספלט (עמ' 59 שורות 13-16 לפרוטוקול). מעדות זו עולה, כי הנזק שצפוי שייגרם לכביש האספלט כתוצאה מנסיעת טנקים עליו, כלל לא נשקל על ידי צה"ל, אלא נשקלו רק צרכי המעבר שלו, ומכאן ההפרה של אותה חובת זהירות קונקרטית המקימה עוולה של רשלנות. העובדה שהתובעת איננה רשומה כבעלים של המקרקעין עליהם סלול הכביש, אין בה כדי לגרוע מאחריות הנתבעת כלפיה בכל הנוגע לנזק שנגרם לכביש. התובעת היא מי שנשאה בעלות סלילת האספלט, שהוא רכוש לכל דבר ועניין, והיא עשתה זאת כנציגתם של בעלי החלקות החקלאיות המצויות בצדי הכביש ומשתמשים בו לשם העברת הפרי. על פי עדות מהנדס המועצה, הבקשה להיתר בנייה הוגשה אמנם על ידי המועצה, כמי שמקבלת את תקציבי משרד החקלאות ואמונה על שיפוץ הדרכים, אך החקלאים, באמצעות האגודה, נשאו גם הם בעלויות בעלויות השיפוץ כאשר התובעת היא שמימנה וביצעה את עבודות האספלט. הכביש אמנם נתפס על ידי הנתבעת על פי צו התפיסה, אך הנתבעת לא מחזיקה בו באופן בלעדי וכאמור, היא לא מנעה מן החקלאים להמשיך ולהשתמש בו על פי ייעודו - כדרך חקלאית, לצד השימוש הצבאי שבאופן רגיל לא כלל מעבר של טנקים במקום. דוקטרינת ה"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" התובעת סללה את הכביש באספלט ללא היתר כדין ובלא שקיבלה את אישור צה"ל לכך. האם בכך יש כדי לשלול ממנה את הסעד הנתבע? סבורני כי על שאלה זו יש להשיב בשלילה. העקרון העומד ביסוד הדוקטרינה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" הינו, שאין חוטא יוצא נשכר ואין ליתן לאדם להינות מפרי חטאו. יחד עם זאת, לא כל התנהגות לא חוקית או לא מוסרית תשלול מן הניזוק את הסעד, ומניעת פיצוי מניזוק בגין התנהגות לא חוקית או לא מוסרית, לא נועדה לשמש עונש. האינטרס העומד ביסוד כלל זה איננו מוחלט, וגם בהתקיים התנהגות פלילית מצד הניזוק, יש לאזנה מול האינטרס הציבורי בהטלת אחריות על מזיק אשר גרם לנזק בהתנהגותו הרשלנית. באיזון שבין אינטרסים אלו, נקבעו בפסיקה שני שיקולים מרכזיים להחלת הדוקטרינה על המקרה הקונקרטי: האחד - מידת ועוצמת הפליליות וחוסר המוסריות הטמונים בהתנהגות הניזוק התובע, כך שככל שעולה שיעורם של אלה, תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו. והשני - קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות הלא חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין התרחשות הנזק. בעניין זה נפסק, כי לא ניתן להסתפק רק בכך שמעשהו של התובע היווה נדבך בשרשרת העובדתית שהובילה לנזק שנגרם לו (משמע - קשר סיבתי עובדתי גרידא), אלא יש לבחון בנוסף גם קיומה של סיבתיות משפטית. (ראה: ע"א 11172/05 זיו אלון נ' נועם חדד ומדינת ישראל - משרד הבטחון, פס"ד מיום 21.10.09, פורסם במאגרים המשפטיים). בחינת התקיימותם של שני השיקולים האמורים בענייננו, מביאה למסקנה כי אין להחיל על התובעת את הדוקטרינה האמורה ולשלול ממנה את הסעד הנתבע: באשר למידת ועוצמת הפליליות של התנהגות התובעת - בלא להקל ראש, כהוא זה, בכך שהתובעת סללה את הכביש באספלט ללא היתר כדין ובלא שקיבלה את אישור צה"ל או לכל הפחות תיאמה עם צה"ל את העבודה, כנדרש בהיתר, סבורני כי בנסיבות המיוחדות של העניין, אין מדובר במעשה המצוי ברף הגבוה מבחינת עוצמת חומרתו. בעניין זה יש לזכור, ששיפוץ הכביש על ידי התובעת לא נעשה אלא לאחר שניתן היתר בנייה על ידי רשויות התכנון לריבוד הדרך במצעים. התובעת אמנם חרגה מן ההיתר, עת הוסיפה אספלט על ריבוד המצעים, אך מבחינת חומרת המעשה והזלזול המשתקף ממנו מן החוק ומרשויות החוק, לא הרי בנייה ללא קיומו של כל היתר שהוא, כהרי חריגה מהיתר שניתן לאותה בנייה. עוד יש לזכור בעניין זה, כי הכביש כבר היה סלול קודם לכן באספלט שניזוק עם השנים, אספלט שנסלל על ידי הנתבעת לאחר הוצאת צו התפיסה. ובאשר לקיומו של קשר סיבתי: לא יכול להיות ספק כי קשר סיבתי עובדתי מתקיים: אלמלא סללה התובעת את הכביש באספלט ללא היתר כדין, ממילא לא היה נגרם לה אותו נזק. אלא שבנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, סבורני כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי משפטי בין המעשה הבלתי חוקי שביצעה התובעת לבין התרחשות הנזק: בנסיבות בהן במשך שנים לא נסעו טנקים או כלים זחליים כבדים צה"ליים במקום, אין לאמר כי היה על התובעת לצפות שסלילת הכביש באספלט תעמידה בסיכון שצה"ל יערוך את אותו אימון "חד פעמי" ויסיע טנקים על האספלט החדש שנסלל כשנה קודם לכן, משמע- אין לאמר שהנזק היה צפוי ובתחום הסיכון שיצרה התנהגותה של התובעת. יתר על כן, בנסיבות העניין, בחלוקת האחריות שבין התובעת לבין הנתבעת, סבורני כי אשמה של התובעת לא היה אשם מכריע בגרימת הנזק, ומן הראוי במקרה זה שלא לשלול ממנה את הסעד המגיע לה, אם כי בהחלט יש ליתן משקל להתנהגותה הלא חוקית בייחוס אשם תורם שיפחית מסכום הפיצוי שייפסק לה. בדרך זו הלך בית המשפט העליון בפסק הדין בעניין ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד (פס"ד מיום 18.7.2005, פורסם במאגרים המשפטיים), שם נבחנה השאלה האם נוכח הפעילות הבלתי חוקית של המערערים, אשר בנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן לא רשום, אין מתחייבת שלילת הסעד מהם, ובנסיבות אותו עניין נקבע כי אין הצדקה לשלול מהם את הסעד וכי אין אמנם להתעלם מחומרת מעשיהם, אך זו תבוא לידי ביטוי במידת האשם התורם אשר תיוחס להם בעת חלוקת האחריות לנזק (וראה גם: דניאל מור, "האם מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה בנזיקין?" הפרקליט כו, 254). על יסוד האמור לעיל, לא יישלל מן התובעת הסעד בשל סלילת הדרך באספלט ללא היתר וללא תיאום עם צה"ל, אולם בנסיבות העניין ייזקף לחובתה אשם תורם בשיעור של 40%. הנזק אין חולק כי באותו אימון שנערך בשנת 2007, נעו טנקים על הכביש שנסלל כשנה קודם לכן. אין גם חולק כי על הכביש ניכרים סימני חריצה של כלים זחליים. המחלוקת הינה בשתי שאלות עיקריות: האחת - האם סימני החריצה נוצרו על ידי (או רק על ידי) הטנקים הצה"ליים, שמא הם נוצרו כתוצאה (או גם כתוצאה) ממעבר כלי רכב זחליים אזרחיים במקום, ומגורמים נוספים כגון שריפת גזם, נזקי מים ומעבר בחיבור בין דרכי המטעים? והשנייה - מהי חומרת הנזק שנגרם לכביש? באשר לשאלה הראשונה - אל מול הודאת הנתבעת בכך שטנקים אכן נסעו על הכביש באותו אימון, הנתבעת אמנם הצביעה אף היא על ראיות לכך שיתכן וחלק מסימני החריצה נוצרו על ידי רכבים אזרחיים זחליים, אך ראיות אלה מצביעות, לכל היותר, על תרומה בשיעור זניח לנזק שנגרם לאספלט. יש לזכור, כי במועד בו נערך אותו אימון צה"לי, דובר בכביש אספלט חדש שנסלל כשנה קודם לכן, כך שהאפשרות שהכביש היה פגום קודם לכן בצורה מהותית, איננה מסתברת. באשר לנסיעת כלים אזרחיים זחליים - הנתבעת נסמכת על עדות מהנדס המועצה, שאישר אומנם ש"קורה" שכלים אזרחיים נוסעים עם זחל על הכביש כדי לבגיע למטעים ולבצע בהם עבודות, אולם מדובר באחוז זניח, כך בעדותו בעמ' 12 לפרוטוקול מיום 31.1.11: "ש: האם הכלים הכבדים האלה כדי להגיע למטעים נדרשים לנסוע על הכביש מטבע הדברים ת: לא. מגיעים על סוס שזה משאית מיוחדת, 99% מזמינים משאית. ש: יש אחוז שבו הרכב עם שרשראות של זחל צריך לנסוע על הכביש ת: זה קורה ש: זה לא כלכלי להזמין משאית להוביל את זה ת: חובה להזמין, קורה שיש אנשים שעוברים. אסור לעשות עבירה על החוק, אבל עושים. בפרקטיקה של העבודה, יותר מ- 90% אפילו יותר תמיד מגיעים עם כלי רכב..." המהנדס מטעם התובעת, אבנר ברק, הסביר בעדותו כי הסימנים בהם הבחין על הכביש מעידים על נסיעה של קבוצה גדולה מאד של כלים זחליים (דבר הנצפה בתמונות הנזק שהגישו המומחים מטעם שני הצדדים), עובדה המתיישבת עם נסיעת קבוצת טנקים במסגרת אימון ואיננה מתיישבת עם נסיעת כלים אזרחיים, שעל פי טבעם נוסעים כרכב בודד במקום (עמ' 38 שורות 10-11 לפרוטוקול). עד מומחה זה אף העיד כי ההערכה של 10% מקרים של רכב אזרחי זחלי שיעבור במקום "זה מספר דמיוני של בעלי כלים זחליים ויקחו סיכון ויחצו כביש אספלט לא כל שכן יסעו עליו לאורכו..." (עמ' 40 שורות 18-20 לפרוטוקול). המומחה מטעם הנתבעת - אסף שיפמן, היה מודע בעת עריכת חוות דעתו למחלוקת בה עסקינן וציין בה כי אין אפשרות לדעת אם החריצים שנמצאו לכל אורך הכביש נגרמו על ידי רק"מ צבאי או ציוד מכני כבד אזרחי, צירף לחוות דעתו, בעמ' 6 ו- 7, תמונות המתארות על פי לשונו, "חריצים שנגרמו על ידי ציוד מכני כבד (צמ"כ) אזרחי שירד מהכביש לצורך הכשרת חלקות". אלא שתמונות אלה, כפי שצוין לידן וכפי שאישר המומחה בעדותו, כלל לא צולמו בכביש נשוא ענייננו, אלא בכביש אחר באזור בוקעתא. חזקה על המומחה, שביקר בכביש וערך את חוות הדעת ביחס אליו, כי אילו היה מזהה בו סימני רכב כבד זחלי אזרחי, כפי שזיהה בכבישים אחרים, הוא היה מתעד זאת ומציג את התמונות כראיה לטענה שהנזק לא נגרם מהטנקים. העובדה שהמומחה צירף תמונות מכביש אחר, היא בבחינת הן המעיד על הלאו, משמע - שבכביש נשוא ענייננו הוא לא זיהה נזקים שנגרמו מכלי רכב אזרחיים. באשר לנזקים מגורמים אחרים כגון שריפת גזם, מים וחיבור עם דרכים היוצאות מהמטעים - המומחה מטעם הנתבעת אמנם הגיש תמונות המעידות על נזקים מסוג זה, אך שוב - נראה כי באופן יחסי לנזקי החריצה שנגרמה בשל נסיעת כלים זחליים על האספלט, מדובר בנזקים מינוריים בלבד. בסיכומו של דבר, לאחר שמיעת העדויות ועיון בחוות הדעת ובתמונות הנזק, ושוב - בהתחשב בכך שהכביש היה חדש יחסית בעת שנערך עליו אימון הטנקים, סבורני כי יש ליחס לסך הנזקים שנגרמו לאספלט שלא כתוצאה מנסיעת הטנקים, שיעור של 10% מסך כל הנזק. שאלת גובה הנזק אין חולק כי לכל אורך הכביש ניכרים חריצים רוחביים, המעידים על נסיעת כלי רכב זחליים. חריצים אלה נצפים באופן ברור בתמונות הנזק שהגישו המומחים מטעם שני הצדדים, ומעיון בתמונות עולה כי מדובר בנזק שאיננו נזק של מה בכך לכביש, יהא יעודו אשר יהיה. הכלל בדיני הנזיקין הינו השבת המצב לקדמותו, ומשהוכח כי הנתבעת, ברשלנותה, גרמה לאותם חריצים בכביש, עליה לפצות את התובעת באופן שיהלום את השבת מצב הכביש לקדמותו. יחד עם זאת, התובעת כרכה בתביעתה את הנזק שנגרם לכביש, לייעוד שלשמו הוא נסלל על ידה באספלט - הובלת פירות מן המטעים לבתי הקירור והאריזה באופן "חלק" ככל האפשר, ללא רעידות וקפיצות. התובעת הוכיחה טענתה בדבר רגישותם של פירות כתפוחים ודובדבנים והנזק הנגרם להם כתוצאה מהובלתם בדרכים שאינן חלקות. המומחה מטעם התובעת - אבנר ברק, שהינו מהנדס אזרחי וחקלאי, הסביר בחוות דעתו כי רגישותם הרבה של הפירות הנשירים לטלטלות בזמן העברתם למיון ולמשלוח, מחייבת דרכים תקינות ברמה גבוהה, שכן כל פגיעה בפרי הבשל על ידי הפרי השכן לו, הנוצרת מקפיצות העגלות עליהן עמוס הפרי, תגרום לפגיעה אשר לעיתים אינה נראית בעין אך גורמת לנזק המתגלה תוך זמן קצר וגורמת להורדת איכות הפרי וכתוצאה הוא ימוין ויסווג באיכות נמוכה ולכן זולה יותר. זוהי הסיבה לכך שדרכים חקלאיות שהיו דרכי עפר עובדו מחדש במצעים ובאספלט, כך שהתנועה עליהם תהיה חלקה. טענת התובעת ולפיה תפוחים ודובדבנים הינם פירות הרגישים לרעידות וקפיצות, מוסכמת גם על המומחה מטעם הנתבעת - אסף שיפמן - אגרונום ושמאי חקלאי ואלמנטרי במקצועו - אשר העיד כי רעידות וקפיצות במהלך הובלת הפרי גורמות לקפיצה וללחיצה על הפרי ובכך לנזק לפרי (ראה עמ' 78 שורות 15-16, 27-29). אלא שבניגוד לטענת מומחי התובעת (המהנדס האזרחי והחקלאי אבנר ברק והאגרונום והשמאי החקלאי עמרי עתריה), ולפיה חריצת הכביש יצרה בו גבשושיות לכל אורכו באופן המגביר את הפגיעה בפרי עקב הקפיצות המתמשכות, בפרט נוכח העברת הפרי בעגליות ללא קפיצים, הרי שהמומחה מטעם הנתבעת סבור כי מדובר בחריצים "שטוחים" "אפשר להגיד שריטות" (עמ' 3 לחוות הדעת), "זה כמו שתצייר בגיר סימנים על הכביש", "זה כמו שעם מסמר עשו סימנים על הכביש" (עמ' 78 שורות 9-10 לפרוטוקול), וכן הוא סבור כי שריטות אלה אין בהן כל השפעה על הפרי שמוסע בעגלות על הכביש. לטענתו, על מנת שהפרי יינזק "צריכות להיות ממש קפיצות ורעידות של העגלות" ומכיוון שאין בכביש שקעים בורות וגבשושיות, אין שום סיבה שהפרי יינזק בנסיעה. מכאן, לטענת המומחה מטעם הנתבעת, שאין הצדקה לתיקון הדרך כבר עתה ולכל היותר נגרמה לדרך ירידת ערך המתבטאת בקיצור של 3 שנים עד למועד השיפוץ הבא. במחלוקת זו שבין הצדדים והמומחים מטעמם, סבורני כי ידה של התובעת על העליונה: מעיון בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט - תמונות הנזק שצולמו על ידי המומחים, עולה, כאמור, כי אין מדובר בנזק של מה בכך או בשריטות קלות וחסרות משמעות. מדובר בחריצים ניכרים ומשמעותיים שבעקבותיהם, בבחינת אפשרות מסתברת יותר, שוב אין הכביש מאפשר נסיעה חלקה של עגלות הפרי, ללא רעידות וקפיצות. הואיל ומדובר בחריצים המצויים לכל אורך הכביש, הרי שטבעי הדבר שרעידות הנובעות מאותם חריצים לאורך נסיעה זו, יפעלו על הפירות המונחים בארגז ללא חציצה ביניהם. מעיון בתמונות, הטובות מאלף מילים או תיאורים מילוליים, יש לדחות את טענת המומחה מטעם הנתבעת ולפיה הדבר דומה לנסיעה על ציור בגיר או על שריטה של מסמר על הכביש, ולהעדיף על פניה את טענת המומחה מטעם התובעת ולפיה מדובר בנזקים שיש בהם כדי להרעיד את הפירות במיכלים ולגרום להם נזק. טענת הנתבעת ולפיה מצב הכביש כיום, לאחר קרות הנזק, טוב יותר ממצבו כפי שהיה בטרם נסלל באספלט על ידי התובעת, וטוב יותר מדרכים אחרות בהן נדרשים החקלאים לנסוע עם הפירות, אין בה כדי לפטור את הנתבעת מפיצוי התובעת. נקודת ההשוואה הרלוונטית, בבחינת השבת המצב לקדמותו, איננה מצב הכביש לפני סלילתו באספלט או מצבו ביחס לדרכים אחרות, אלא השוואה בין מצבו לפני אירוע הנזק (כביש אספלט שנסלל אך לפני כשנה) לבין מצבו לאחר וכתוצאה מאירוע הנזק (כביש אספלט חרוץ בחריצים לכל אורכו). באותה מידה גם אין לקבל את טענת הנתבעת באשר לגורמים אחרים המזיקים לפרי, כגון דרכים פגומות אחרות, קפיצות בנסיעה בתוך המטעים, שימוש בעגליות ללא קפיצים וכדומה. הרעיון של הפיצוי הנזיקי איננו להביא את הפרי למצב מושלם, ללא כל גורם מזיק שהוא, אלא להביאו למצב בו היה אלמלא החריצים שנגרמו לכביש על ידי הנתבעת, משמע - לבודד את "התרומה" שתרמה הנתבעת לנזקים שעלולים להיגרם לפרי, ותרומה זו היא אותם חריצים שלא היו בכביש קודם לכן. באותו אופן, גם אם אותן רעידות הנגרמות בשל הנסיעה על החריצים שגרמו הטנקים, איננה גורמת לאובדן מוחלט של הפרי, אלא רק לפגיעה באיכותו, די בכך כדי להצביע על נזק המצדיק פיצוי. הנתבעת לא הוכיחה כי גורמי נזק אחרים ניתקו את הקשר הסיבתי שבין החריצים שגרמה לכביש לנזק שנגרם כתוצאה מכך לפרי. משהוכח כי מדובר בחריצים שיש בהם כדי להרעיד את הפרי לאורך כל הכביש ולגרום לו לנזק - יש לדחות את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, המתבססת על ההנחה שאין נזק לפרי ולכן אין מקום לשפץ את הכביש. יש להעדיף, אפוא, את חוות דעתם של מומחי התובעת, וביניהם אבנר ברק שבנוסף להיותו מהנדס חקלאי הוא גם מהנדס אזרחי, על המשמעות שיש למומחיות זו בכל הנוגע לקביעת הנזק שנגרם לכביש, ולפיה הנזק שנגרם לכביש, על רקע ייעודו החקלאי, מחייב את שיפוצו ולא מהווה אך נזק מינורי שגרם לקיצור תוחלת חייו. באשר לעלות שיפוצו של הכביש, אין כמעט פער בין חוות דעתם של המומחים מטעם התובעת לבין חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת. המומחה מטעם הנתבעת תמך את המחירים בהם נקב במחירון "דקל" לשנת 2008, ולפיו מדובר בעלות של 192.6 ₪ למטר אורך של הכביש שרוחבו 4.2 מ' (להבדיל מ- 196.2 ₪ על פי חוו"ד מומחי התובעת), ועל יסוד צירוף המחירון יש להעדיף חישוב זה. התובעת לא הוכיחה טענתה כי על המחירים הנקובים במחירון יש להוסיף סכום נוסף בגין פיקוח ובדיקות מעבדה. אורך הכביש, על פי חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת - עמרי עתריה, וכן על פי טענת הנתבעת, הוא כ- 2.5 ק"מ (2,498 מטר), ולא 3 ק"מ כפי שנטען ע"י התובעת רק לאחר הגשת כתב התביעה ובניגוד לאמור בו. בנסיבות אלה, עלות שיפוץ הכביש לכל אורכו הינה בסך של 481,115 ₪, כשמחירים אלה, על פי חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, נכונים לחודש נובמבר 2008. התובעת הגישה חשבונית מיום 22.10.08 שהוצאה לפקודתה בגין "תיקון דרכים בעבודות אספלט" בשטח של 10,950 מ"ר (שטח דומה לדרך נשוא ענייננו, בהתחשב באורכה וברוחבה). התובעת לא הוכיחה קיומו של קשר בין חשבונית זו לבין הכביש נשוא ענייננו, עדותו יו"ר התובעת בעניין זה (עמ' 14 לפרוטוקול) היתה לא עקבית, כאשר על פי דבריו תוקן חלק מן הכביש, בעוד שעל פי מומחי התובעת הכביש כלל לא תוקן. יחד עם זאת, סכומה של חשבונית זו (442,654) ₪ יש בו כדי להוות אינדיקציה לעלות שיפוצו של כביש אספלט בסדר גודל כזה נכון לאותה עת. כאמור, 10% מתוך סכום עלות השיפוץ כפי שנקבע לעיל, יש לייחס לנזקים שנגרמו לכביש שלא כתוצאה ממעבר הטנקים. מכאן, שסך כל הנזק שנגרם לכביש עקב מעבר הטנקים עליו, הינו בסך של 433,003 ₪, נכון לנובמבר 2008, ובניכוי אשמה התורם של התובעת, ששיעורו 40%, גרמה הנתבעת לתובעת נזק בסך של 259,802 ₪ נכון לנובמבר 2008. סיכום על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה ולהורות לנתבעת לפצות את התובעת על הנזק שנגרם לה בשל נסיעת הטנקים על הכביש, בניכוי אשמה התורם של התובעת, שסללה את הכביש ללא היתר וללא תיאום עם צה"ל. יחד עם זאת ובנסיבות המיוחדות של העניין, מן הראוי להבהיר ולהדגיש: ראשית - אין בקבלת התביעה ובפסיקת הפיצוי לתובעת, משום מתן היתר לתובעת לשפץ או לבנות בנייה כלשהי ללא היתר שבדין, ובפרט - לתקן או לסלול שוב באספלט את הכביש שנסלל, כאמור, ללא היתר שבדין. שנית - אין בקבלת התביעה ובפסיקת הפיצוי לתובעת, כדי לגרוע מתוקפו של צו התפיסה או כדי להתערב בשיקולי ובצרכי הבטחון, עליהם אמונה הנתבעת. יתרה מכך, נוכח עמדת הנתבעת, כפי שהובהרה מאז אותו אימון בשנת 2007 ובניהול משפט זה, כי היא עשויה לעשות שימוש בצו התפיסה לשם מעבר טנקים וכלי רכב זחליים במקום, שוב לא תוכל התובעת להסתמך על כך ששימוש כזה לא ייעשה בכביש, ויהא עליה, בשיתוף עם צה"ל ועל פי הנחייתו ושיקול דעתו מכח צו התפיסה, למצוא פתרון שיאפשר את המשך ה- "דו קיום חקלאי - בטחוני", בין אם בעקירת שורת העצים שניטעה על דרך הטנקים או בכל דרך אחרת. תחת הבהרות אלה, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: 1. פיצוי בסך של 259,802 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.2008 ועד היום. 2. הוצאות משפט: אגרת בית משפט - סך של 6,741 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.7.2008 ועד היום, וסך של 7,301 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.5.2011 ועד היום. החזר שכ"ט המומחה מטעם התובעת - סך של 11,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.1.2010 ועד היום, וסך של 11,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.6.2010 ועד היום. 3. שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪. הסכומים המפורטים לעיל ישולמו לתובעת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק-דין זה לב"כ הנתבעת, אחרת - הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. כביש