מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא נזק נפשי לעובד שראה תאונת עבודה בה נהרג עובד אחר: האם עובד-ניזוק עקיף זכאי לפיצוי מהמעביד בגין נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מהלם שאחז בו לאחר שנחשף לתאונת עבודה מחרידה וקטלנית, שקרתה באחריות המעביד ובה נהרג עובד אחר? זוהי השאלה העומדת במוקד הכרעתנו. אקדמות מילין 1. התובע יליד 21.11.1951, חשמלאי במקצועו ובמועדים הרלוונטיים לתובענה עבד, כחשמלאי שכיר, אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), שהיתה מבוטחת, בביטוח אחריות מעבידים, על-ידי הנתבעת 2, על-פי פוליסה בת-תוקף. 2. הנתבעת הינה תאגיד רשום כדין בישראל ועוסקת בייצור ושיווק חומרי מחצבה, אספלט, חול טיח, צמנט לבן, טיט, בלוקים, סיד ושיש. היא הבעלים והמחזיק כדין במספר מחצבות במדינה ובכללן "מחצבת גולני", הנמצאת ליד היישוב טורעאן (להלן: "המחצבה"). במחצבה, חוצבים וגורסים אבן. חציבת האבן מתבצעת באמצעות פיצוצים. 3. החומר המפוצץ מועמס על משאיות ומועבר למתקן גריסה. לאחר תהליך הגריסה, מועבר החומר, באמצעות מסועי סרט, למתקן ניפוי. החומר מנופה לסוגיו השונים שמשמשים בעיקר לתעשיית הבטון (חול, סומסום, עדש ופולה), יורד דרך משפכים למחסנים, ובהמשך מועבר, באמצעות 6 מזינים, למסועי מכירה. אחד המזינים במתקן דנא הוא מזין חולות (להלן: "המזין"). 4. המזין בנוי מפח בחתך "U", רוחבו 86 ס"מ. גובהו ואורכו 186 ס"מ. הוא מחובר למשפך בגודל 60 X 140 ס"מ, באמצעות 4 ברגי תליה, באורך 60 ס"מ וקוטר 2.5 ס"מ כל אחד. הברגים מחוברים למשפך באמצעות קפיץ לשיכוך רעידות ואום. המזין שופך את החומר המנופה על-גבי מסוע סרט ברוחב 75 ס"מ. פירוק המזין או התאמת גובהו מהמסוע מחייבים כיווץ הקפיץ ושחרור אום הבורג. הכיווץ נעשה באמצעות כננת הרמה, המחוברת לקורה המוצבת מעל לאום ולולאת החיבור בין הבורג למזין. הפעלת הכננת מכווצת את הקפיץ ומשחררת את הלחץ מאום הסגירה, דבר שמאפשר הרמת הגובה של המזין או פירוקו מהמשפך. על גוף המזין מותקן מפסק חשמלי המפסיק את פעולתו של המזין. הפעלתו מחדש של המזין, מתבצעת על-ידי בקר בלוח הבקרה בלבד, לאחר סיבוב מפסק ההפעלה למצב הפעל (ON). 5. בצדו האחורי-דרומי של המזין, קיים קיר אסכורית הניתן לפירוק לצרכי אחזקה. ניתן לעבור מצד ימין של המזין לצדו הנגדי, דרך יציאה החוצה מהמתקן, שבצד דרום של המתקן, וכניסה מחדש. 6. המזין שופך את החומר על גבי מסוע סרט ברוחב 75 ס"מ. המסוע מעביר את החומר המנופה למתקן מילוי למשאיות. 7. המסוע נע במהירות של 1.8 מטר/שניה ומוביל את החומר המנופה למתקן מילוי המרוחק כ- 50 מטר מחדר המזינים. בצדו הפנימי של מסוע ולכל אורכו, ישנו כבל חירום. (להלן: "הכבל"). משיכת הכבל מפסיקה את תנועת המסוע. הפעלת המסוע מחדש, מתבצעת מלוח הבקרה בלבד ולאחר שחרור מפסק הכבל. 8. המעבר בין צד המסוע הסמוך למזין לצדו הפנימי מחייבת הליכה מסוף קצה המסוע - בערך 15 מטר. 9. מערך הניפוי והמילוי של החומר הגרוס במחצבה נשלט על-ידי יחידת בקרה ממוחשבת, המוצבת בחדר בקרה המוצב בקומה א' בצד המערבי של מתקן הניפוי והמשקיף על מתן המילוי (להלן: "יחידת הבקרה"). לפני הפעלת כל מנוע במיתקן הניפוי לרבות מנוע המסוע מופעלת אזעקה רצופה למשך 8 שניות. 10. בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה, שימש מר חיים מזרחי (להלן: "חיים") כמנהל המחצבה וממונה על הבטיחות במקום. וכן, מר צבי ממליה (להלן: "צבי") שימש כמנהל האחזקה וסגן מנהל המחצבה. כמו-כן, מר שרון קלברמן (להלן: "שרון"), שימש כמפעיל גריסה וניפוי במחצבה, ובמסגרת תפקידו נמצא הוא בחדר ביחידת הבקרה. לבסוף, מר דן ארסטרוב (להלן: "דן") שימש כמנהל בית-המלאכה של הנתבעת, הנמצא בנשר ותחת פיקוחו ואחריותו הועסקו מספר עובדים (13 במספר) בעלי מקצועות שונים, כמו מסגרים, חשמלאיים וכיוצא באלה. תפקידו של בית-המלאכה, הוא לספק שירותי תיקונים ותחזוקה שוטפת למתקנים השונים והנמצאים במחצבות שבבעלות ובהחזקת הנתבעת, לרבות המחצבה. 11. ביום 8.8.2005 שעה 6:00 או בסמוך לכך, הגיע דן, ביחד עם צוות עובדים של בית המלאכה למחצבה לצורך ביצוע עבודות תחזוקה במקום. בסמוך לשעה 10:00, הגיעו צבי ודן, יחד עם צוות העובדים ובכללם העובד המנוח ארמונד מנחם ז"ל (להלן: "המנוח") והתובע, למתקן הניפוי במחצבה (להלן: "המתקן"), לצורך ביצוע עבודות תיקונים של המזין, שהוא מזין חדש, שהותקן מספר ימים לפני התאונה. במתקן, עבדו אותה עת כל המסועים כרגיל. התובע כיבה את המזין. 12. במעמד זה ולצורך תיקון המזין, התקשר צבי טלפונית באמצעות מכשיר "מירס" לשרון, ששהה, באותה עת, בחדר יחידת הבקרה וביקשו להפסיק את עבודת המסוע שליד המזין (להלן: "המסוע") ואשר הוביל, באותה עת, חומר ניפוי מסוג חצץ מהמזין אל משאית מסוג עגלה כפולה - פול טריילר (להלן: "המשאית"). במענה לבקשה דנן הודיע שרון לצבי, כי הוא יפסיק את עבודת המסוע בחלוף כ- 10 דקות לערך, לאחר שתסתיים העמסת המשאית בחצץ, ואז יוכלו הפועלים להתחיל בעבודתם. 13. לאחר מספר שניות, הפסיק שרון את פעולת המסוע, במטרה לאפשר למשאית לנסוע קצת קדימה בכדי להתחיל למלא את עגלתה השניה בחצץ. בשלב זה, ותוך שצבי, דן וצוות העובדים שעמדו ליד המזין והמסוע ובכללם התובע והמנוח סבורים, כי שרון הפסיק את פעולת המסוע בכדי לאפשר להם לעבוד, עלה המנוח ועמד על סרט המסוע, לצורך תיקון המזין. לפתע, הפעיל שרון שוב את המסוע. כתוצאה מכך, נפל המנוח על סרט המסוע ונגרר על-ידי המסוע. דן ניסה לסחוב את המנוח מהמסוע אך ללא הצלחה. דן החל להיגרר. התובע תפס בידו ומשכו למטה. המנוח נגרר על-ידי המסוע למרחק של 11 מטר לערך מהמזין, כאשר הוא שוכב על הסרט עם רגליים לכיוון התנועה ועד שנעצר על-ידי סטופר מתכתי שמורכב מעל סרט המסוע. המנוח נפגע פגיעה רב-מערכתית ופטאלית, שעלתה בחייו. התובע קפץ לצד השני של המסוע וכיבה באמצעות כבל החירום את המסוע. (להלן: "התאונה"). התובע ודן הורידו את המנוח מהמסוע. צוותי מד"א ונט"ן שהוזעקו למקום, טיפלו במנוח וביצעו בו פעולות החייאה, אך לשווא. כתוצאה מהתאונה, נהרג המנוח. 14. ממקום התאונה, הובהל התובע לבית-חולים רמב"ם בחיפה. שם, הוא נבדק בחדר מיון ואובחנה אצלו הפרעת דחק חריפה. הוא טופל שמרנית ושוחרר לביתו עם המלצה למנוחה ולהמשך טיפול ומעקב אצל הרופא המטפל. בהמשך, הוא היה בטיפול ומעקב פסיכיאטרי. 15. ד"ר אדם דרנל, פסיכיאטר מומחה מטעם בית-המשפט (להלן: "המומחה") בדק את התובע וערך (ביום 14.9.2010) חוות-דעת בכתב (להלן: "חוות-הדעת"), בה קבע, בין השאר, כי התובע סובל מתסמונת פוסט-טראומטית בעקבות חשיפתו לתאונה, ודרגת נכותו הרפואית היציבה, בגין התאונה, הינה בשיעור של 20%, לפי סעיף 34(ג) שבתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956. (להלן: "התקנות"). 16. התובע הגיש, בזמנו, תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לתשלום דמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות מעבודה ותשלום גמלת נכות, והכל על-פי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). ועדה רפואית מטעם המל"ל, קבעה לתובע דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 20%, לפי סעיף 34(ג) לתקנות, בגין התאונה, החל מיום 1.1.2007. 17. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה, בגין תקופת אי-כושר לעבודה מאושרת למשך 20 ימים. וכן, שילם המל"ל לתובע ועדיין ממשיך לשלם לו קצבת נכות מעבודה. תגמולי המל"ל להם זכאי התובע מהמל"ל, בגין התאונה, בעבר ובעתיד, מגיעים לאחר שערוך כדין להיום, לסך של 388,300 ₪. (חוות-דעת אקטוארית מיום 1.12.2011). 18. התאונה נחקרה על-ידי אגף הפיקוח על העבודה של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ומשטרת ישראל. מפקח העבודה, מר אנטולי פודיליני, שחקר את התאונה מטעם אגף הפיקוח על העבודה האמור, (להלן: "מפקח עבודה") ערך דו"ח חקירה בכתב ומסקנותיו היו כדלקמן: "1. התאונה קרתה כתוצאה מחוסר תאום בין צוות התחזוקה לבין המפעיל מיתקן גריסה וניפוי אשר ידע שבמזין אמורה להתבצע עבודה. לפני עלייתו על המסוע המנוח לא קיבל מידע מלא על תהליך העמסה של המשאית ויתכן כי חשב שהעמסה הסתיימה. 2. עבודת כיוון המזין הייתה אמורה להתבצע סמוך למסוע כאשר ידוע שבעת פעולתו קיימים סיכונים לעובדים הנמצאים בקרבתו עקב פגיעה אפשרית מחלקים נעים וסכנת הילכדות חלקי גוף ובגדי העובדים. משום כך לפני התחלת הפעולות בכיוון המזין, היה צריך להפסיק פעולת המסוע ולמנוע אפשרות הפעלתו המקרית מחדש באמצעות הפעלת מפסק החירום המצוי ליד ראש המסוע ותלית שלט אזהרה על מפסק הנעת המסוע המצוי בחדר הפיקוד ועד לסיום עבדות הכיוון והתרחקות העובדים. 3. יש לראות בחומרה שמנהל בית מלאכה מר דן אוסטרוב אשר מתוקף תפקידו אחראי על עבודות תחזוקה / תיקון בחברת תעשיות אבן וסיד לא טרח להפסיק פעולת המסוע לפני התחת עבודות לכיוון המזין. 4. התאונה היתה נמנעת אילו לצורך כיוון/החלפת ברגיי המזין היו מבצעים פעולות להפסקת המסוע כמפורט בסעיף 2 לעיל." (להלן:"דו"ח החקירה") 19. כמבואר, משטרת ישראל חקרה את התאונה. בעקבות החקירה הועמדו חיים, צבי, דן ושרון לדין פלילי במסגרת ת"פ 2067/06 של בית משפט זה (להלן: "התיק הפלילי"), בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). 20. בית-המשפט, (כב' הנשיא (כתוארו דאז) תאופיק כתילי) דן בתיק הפלילי. הוא שמע את ראיות הצדדים. בסופו של יום, קבע בית-המשפט, כי הנאשמים - חיים, צבי, דן ושרון, גרמו, ברשלנותם, למותו של המנוח, וגזר עליהם (ביום 15.7.2010) עונשים של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי לעיזבון המנוח. (להלן: "פסק-הדין בתיק הפלילי"). לית מאן דיפליג, כי פסק-הדין בתיק הפלילי הינו תקף וחלוט. טענות התובע 21. התובע טוען, כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזקיו. הוא נחשף לתאונה והיה בהלם נפשי. כתוצאה מכך, נגרם לו נזק נפשי חמור. הוא ניזוק עקיף וזכאי לפיצוי מהנתבעת. 22. וכן, טוען התובע, כי במקרה דנן יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"). כמו-כן, המסוע הינו דבר מסוכן והנתבעת הינה בעליו. על-כן, יש תחולה גם לכלל "דברים מסוכנים" לפי סעיף 38 לפקודה. 23. לחילופין, מבסס התובע את עילת תביעתו על שתי עוולות: הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה, והפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודה. 24. לפי הנטען, הנתבעת (המעבידה) או עובדיה או שליחה גרמו, ברשלנותם, לתאונה. רשלנות הנתבעת התבטאה, בין היתר, במעשים ובמחדלים כדלקמן: א. לא דאגה לתיאום או לתיאום מספיק בין עובדיה בתוך המחצבה, בינם לבין עצמם או בינם לבין מפעיל המסוע בזמן התאונה; ב. אפשרה לעובדיה ובכללם התובע והמנוח לעבוד על המסוע שהוא דבר מסוכן, לא מגודר ולא בטיחותי; ג. לא הזהירה את עובדיה בכלל והמנוח בפרט על אפשרות פגיעה והילכדות במסוע בעת עבודתו על המזין; ד. לא דאגה להתקין מפסק חירום סביר ותקני משני צידי המסוע, שיפסיק, באופן אוטומטי ובעת חירום, את פעולת המסוע; ה. לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, תקנית ובטוחה במחצבה ולא דאגה לקיומה במקום, הלכה למעשה; ו. לא נקטה באמצעי זהירות סבירים והמחייבים לפי נסיבות העניין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית מעובדיה במחצבה בכלל, ובמנוח ובתובע בפרט; וכן, היא לא הדריכה את עובדיה ולא הזהירה אותם בפני הסכנות הכרוכות בעבודתם במחצבה, בכלל ובמסוע ובמזין בפרט ולא פיקחה על עבודתם בדרך המגינה על בטחונם ושלומם. 25. כמו-כן, ממשיך התובע וטוען, כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה, בעיקר הוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), והתקנות שהותקנו על-פיו של עניין. 26. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק והם: נזק מיוחד א. הפסד השתכרות - 100,000 ₪ ב. הוצאות רפואיות ונסיעה - 10,000 ₪ ג. עזרת צד ג' - 10,000 ₪ נזק כללי ד. הפסד השתכרות; ה. הפסד פנסיה/תנאים סוציאליים; ו. עזרת צד ג'; ז. הוצאות רפואיות ונסיעה; ח. אובדן שירותי בעל [כך!!]; ט. נזק לא ממוני. טענות הנתבעות 27. הנתבעות מכחישות, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים הנתבעים. 28. אליבא דנתבעות, דין התביעה להידחות על הסף וגם לגופה, היות וכתב התביעה אינו מראה עילת תביעה כדין. התובע אינו ניזוק עקיף הזכאי לפיצוי כלשהו. 29. וכן, מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי במקרה דנן אין תחולה לכללים של "הדבר מעיד על עצמו" ו"דברים מסוכנים", והתובע נושא בנטל ההוכחה, כי הנתבעת התרשלה וגרמה לנזקיו הנתבעים. 30. באשר לנזקים הנתבעים, טוענות הנתבעות, כי הם לא נגרמו כתוצאה מהתאונה, אלא מגורמים אחרים שאינם קשורים לתאונה. מה עוד, שמדובר בנזקים מופרזים, מוגזמים ביותר וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. אין קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הנזקים הנתבעים. התואנה קרתה באשמו הבלעדי של התובע. לחילופין, הוא נושא באשם תורם גבוה. וכן, התובע לא הקטין את נזקיו. לבסוף, יש לנכות מסכום הפיצויים כל סכום או טובת הנאה שהתובע קיבל או עשוי לקבל מכל מיטיב כלשהו, לרבות המל"ל. ההסכמה הדיונית 31. במהלך המשפט, הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה הם יסכמו את טענותיהם על-יסוד המסמכים שבתיק, כולל התיק הפלילי ובית-המשפט יתן פסק-דין על-יסוד המסמכים דנן. דיון-האחריות עוולת הרשלנות 32. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות, קובע, כי:   "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה".  סעיף 36 לפקודה מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי:  "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". 33. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי - התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982). וכן ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק-הדין האגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח" (י' גלעד "על 'הנחות עבודה', אינטואיציה שיפוטית ורציונליות בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (התשנ"ו). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו - 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל 19.3.2007 ; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו, 7/9/2011; ת"א (ת"א) 04-2271 עיזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ 7.4.2010). לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק. חובת הזהירות של המעביד לעובדיו 34. מעביד נושא בחובת זהירות לעובדיו. (ע"א 547/67 גולדנברג נ' איזיק, פ"ד כב (2), 405, 410 (1968). המעביד נושא בחובה לנקוט כלפי עובדו בזהירות סבירה למען בטחונו ושלומו. (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מויאל, פ"ד נה (3), 666, 670) (2003). דין זהה נמצא ב - common law. (ראו- J. Munkman, Employer`s Liability At Common Law, 6th ed. London (1996), pp. 27-94; Charlesworth & percy, On Negligence, 9th ed. London (1997), pp. 762-808; R.A. Buckley - The Modern Law of Negligence, 2nd ed, (Butterworths (1993), pp. 266-276. בענין זה, נפסק בע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2), 209, 211-212) (1988), כי: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ע"א 171/56. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע". (ראו- ע"א 2425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג (3), 172, 177 (1999); ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' נ.רפפורט, תק-על 2001 (2), 15 (2001). 35. מעביד חייב להדריך את עובדו, להזהירו בפני סכנות הכרוכות בעבודתו והצפויות לו, ולפקח על עבודתו בדרך המגינה את בטחונו ושלומו של העובד. חוסר אזהרה, פיקוח והדרכה מתאימה, כשזו מתחייבת, מהווה רשלנות מצד המעביד. חובת הזהירות של המעביד טומנת בחובה, בין היתר, אספקת ציוד תקין ונאות לעובד. (ראו - ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט (1) 371, 376-377) (1965); ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט (1), 30, 32 (1965); ע"א 54/64 פרץ נ' קרן קיימת לישראל, פ"ד יח (3), 387, 394 (1964); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פ"ד מב (1), 415, 420) (1988); (Hatton v. Sutherland [2002] EWCA Civ 76, [2002] 2 All E.R.I Goodyear Great Britain Ltd.v. Coxall [2002] EWCA Civ 1010). 36. המעביד חייב, איפוא, לנקוט אמצעי זהירות המתחייבים, לפי נסיבות הענין, במטרה להרחיק כל סכנה אפשרית אשר ניתן לצפותה וככל שהעבודה מסוכנת יותר, עליו לנקוט אמצעי זהירות מוגברים. ידיעת העובד את טיב הסכנה הכרוכה בעבודתו והצפויה לו, כשלעצמה, אינה משחררת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים להבטחת עובדו, להרחיק את הסכנות הכרוכות בעבודה או להגן על העובד מפניהן. (ע"א 422/62 בראושטיין נ' שותפות רפיח את דן אפרים, פ"ד יז(1), 589, 592 (1963); Wilson v. Tyneside Window Cleaning Co. (1958) 2All E.R 265) הניזוק העקיף 37. הניזוק העקיף או המשני, הוא מי שנגרם לו נזק גוף לא מוחשי (נפשי או פיסי), כתוצאה מהלם שאחז בו לאחר שנחשף למעשה עוולה שבוצע כלפי אחר. במשפט הישראלי, הזכות לפיצוי ניזוק עקיף בגין נזק נפשי לא מוחשי הוכרה, לראשונה, ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990). (להלן: "פרשת אלסוחה"). וכן, נקבעו בפרשת אלסוחה ארבעה קריטריונים מצטברים, המשמשים כמסננת נוספת, במסגרת חובת הזהירות, לבחינת זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק נפשי, עקב הלם שאחז בו לאחר חשיפתו למעשי עוולה שבוצע כלפי אחר. קריטריונים אלה מהווים, למעשה, קווים מנחים (Guide Lines) לבחינת הזכאות לפיצויים. הם פותחו והורחבו בפסיקה במהלך השנים האחרונות. לאחרונה, הם סוכמו בע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל 16.3.2008 (להלן: "פרשת שוויקי"), כדלקמן: "תנאי ראשון - היותו של הניזוק העקיף קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי (אף שהוכרה האפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר); תנאי שני - התרשמות עצמאית של הניזוק העקיף מן האירוע אף שלא נשללה על סף זכאות לפיצוי גם כאשר ההתרשמות מן האירוע הייתה מכלי שני והנזק היה צפוי בנסיבות העניין; תנאי שלישי - קיומה של קרבה במקום ובזמן בין הפגיעה בניזוק העיקרי לבין היווצרות הנזק הנתבע על-ידי הניזוק העקיף, כפי שכבר ציינו בעבר, דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; נקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת להבדיל מהלם מיידי, יהא גם הוא בר-פיצוי. התנאי הקובע - כך נקבע - הינו קיומה של קירבה סיבתית. .... תנאי רביעי - נדרש כי הפגיעה הנפשית תהא חמורה ותעלה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש שיש בהן משום נכות ניכרת שניתן להוכיח באמצעות חוות-דעת רפואית". (פרשת שוויקי, סעיף 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין). 38. ויודגש: בפרשת שוויקי , צעד בית-המשפט העליון צעד נוסף לקראת זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי, וקבע, כי הניזוק העקיף זכאי גם לפיצוי בגין נזק פיסי לא מוחשי שנגרם לו מהלם או זעזוע עמוק בשל מעשה עוולה עיקרי שביצע המזיק כלפי אחר, ולעניין הקריטריונים לזכאותו לפיצוי נקבע, כי: "תנאים אלה שפורטו בעניין אלסוחה ראוי שיחולו בהתאמות המתחייבות גם על תביעה לפיצוי בגין נזקים פיסיים. בהקשר זה נראה לי נכון להחיל את שלושת התנאים הראשונים כהוויתם. אני רואה לנכון להדגיש, כי בפרט בכל הנוגע לנזק פיסי, יש לפרש את התנאי השלישי בגמישות יתר. התנאי אשר דורש את ההתאמות הייחודיות ביותר הוא התנאי הרביעי שמגדיר את מהות הנזק בר-התביעה... .... .... בשלב זה, נראה לי שיש לקבוע בהקשר של המסננת הרביעית כי זכאותו של הניזוק העקיף לפיצוי בגין נזק פיסי שנגרם לו תקום רק כאשר מדובר בנזק ממשי ובעל השפעה על יכולת תפקודו היומיומית. בכך מוסט הדגש משיעור הנכות הרפואית אל הנפקות התפקודית היומיומית... .... שיקולים של מדיניות משפטית מצדיקים, לטעמי, את הגבלת חובת הזהירות של המזיק כלפי הניזוק העקיף לנזקים פיסיים אשר מגבילים את כושרו של הניזוק בצורה ניכרת, או אשר השפעתו על תפקודו היום יומי של הניזוק היא משמעותית" (פרשת שוויקי, דלעיל, סעיף 19 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין). הנידון דידן 39. עיינתי בכתבי-הסיכומים ובמסמכים המונחים בפניי ובכללם התיק הפלילי. מסקנתי היא, ללא היסוס, כי הנתבעת (המעבידה) התרשלה הן כלפי המנוח (הניזוק העיקרי) והן כלפי התובע (הניזוק העקיף) וגרמה לתאונה ולנזקים הנתבעים. היא לא עמדה בחובתה הכפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה במחצבה ולדאוג לקיומה, הלכה למעשה. במחצבה ככלל ובמקום התאונה (המסוע והמזין) בפרט, היא הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת עד למאוד ואינה בטוחה כל צרכה. הנתבעת לא נקטה בכל הצעדים הדרושים לשם מניעת הסכנות מן המנוח ותובע. מסקנתי דנן מושתת על מספר אדנים: הראשון, דו"ח החקירה של מפקח העבודה. כמבואר, מפקח העבודה חקר את התאונה, נסיבותיה, סיבותיה ותוצאותיה. הוא ערך את דו"ח החקירה. מסקנות הדו"ח, צוטטו בסעיף 18 דלעיל. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור את דו"ח החקירה בכלל ומסקנותיו בפרט. מסקנות מפקח העבודה, כאמור בדו"ח החקירה, הינן סבירות ומקובלות עליי. מהמסקנות האמורות, עולה, בבירור, כי התאונה קרתה ברשלנותה הבלעדית של הנתבעת. 40. השני, פסק הדין בתיק הפלילי. כאמור, התאונה נחקרה על-ידי משטרת ישראל, שבעקבותיה הובאו 4 עובדים בכירים ביותר אצל הנתבעת - חיים, צבי, דן ושרון - לדין פלילי בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. הם הואשמו, כי הם גרמו, ברשלנותם, למותו של המנוח. בית-המשפט (כב' הנשיא (כתוארו דאז) תאופיק כתילי דן בתיק הפלילי. הוא שמע את ראיות הצדדים ואף עשה ביקור במקום התאונה. ארבעת הנאשמים האמורים הורשעו (ביום 27.1.2010) בדין, בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום, ודינם נגזר (ביום 15.7.2010) לעונשים של מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על-תנאי ופיצוי לעיזבון המנוח. לית מאן דיפליג, כי פסק-הדין בתיק הפלילי הינו תקף וחלוט. 41. הממצאים והמסקנות שנקבעו, בהכרעת הדין בתיק הפלילי באשר לנסיבות קרות התאונה, היו אלה: "במועד התאונה הגיע המנוח ביחד עם צוות העובדים לרבות הנאשמים 2 [צבי] ו- 3 [דן] למתקן ניפוי במחצבה לצורך ביצוע עבודת תיקון - החלפת שני ברגים במזין שנמצא במקום. לאור בקשת הנאשם 3 [דן], פנה הנאשם 2 [צבי] באמצעות מכשיר "המירס" אל הנאשם 4 [שרון] ששהה באותה עת בחדר הבקרה, וביקש ממנו להפסיק את פעולת המסוע. נאשם 4 [שרון] מסר לנאשם 2 [צבי] כי לאחר חלוף כ- 10 דקות ולאחר שתסתיים העמסת משאית ה"פול טריילר" באמצעות המסוע, יפסיק נאשם 4 [שרון] את פעולת המסוע ואז יוכלו הפועלים להתחיל בעבודתם. לאחר מספר רגעים הפסיק הנאשם 4 [שרון] את פעולת המסוע וזאת על מנת להעמיס את העגלה השנייה של המשאית. בשלב זה עלה המנוח על המסוע, כאשר לפתע הפעיל הנאשם 4 [שרון] את המסוע, וכתוצאה מכך נפל המנוח על המסוע [צ"ל סרט המסוע], נגרר עמו ונהרג". (הכרעת הדין - סעיף 6). 42. וכן, נקבע בהכרעת הדין, בין השאר ולענייננו, כי ברגע שהופסקה פעולת המסוע, עובר לתאונה, סבר המנוח, כי שרון סיים את פעולת העמסת המשאית, באופן שניתן להתחיל בעבודת תיקון המזין. וכן, מוטלת על הנאשמים החובה לבדוק ולוודא סיבת עצירת המסוע לפני שקרתה התאונה, האם עצירה רגעית או עצירה בתום פעולת העמסת המשאית ומתן האפשרות לצוות עובדים, ובכללם המנוח, להתחיל בעבודת תיקון המזין. (הכרעת הדין, עמ' 8-7). 43. כמו-כן, נקבע בהכרעת הדין, לענייננו, כי גם אם הסירנה פעלה, בטרם הפעלת המסוע, והדבר לא הוכח כדין, הרי שהמנוח לא שמעה. (הכרעת הדין, עמ' 8). 44. זאת ועוד, עלייתו של המנוח על המסוע, לצורך החלפת שני ברגים במזין, הקרובים למסוע, היתה סבירה, בנסיבות העניין, למרות שאינה בטיחותית. (הכרעת הדין, עמ' 12). וכן, הפסקת פעולת המסוע בטרם ביצוע עבודות תיקון המזין - דבר שלא נעשה במקרה דנן - היתה הכרחית מטעמי בטיחות. (שם, שם). הנאשמים יכלו וצריכים היו לצפות את עלייתו של המנוח על המסוע. (הכעת הדין, עמ' 13). 45. באשר להוראות הבטיחות במחצבה, נקבע בהכרעת הדין, כי: "מחומר הראיות בפניי עולה כי במחצבה לא עוצבו הוראות בטיחות כמתבקש, והוברר כי אין הוראות כתובות באשר לתיקון מזינים או מסועים, וכי אין הוראות כתובות האוסרות על העלייה על המסוע, כמו-כן הוברר כי במועד האירוע לא היה מנהל בטיחות באתר העבודה ולא הוצב כל שילוט האוסר על עלייה על מסוע". (הכרעת הדין, עמ' 13). 46. וכן, נקבע בהכרעת הדין, כי חיים מנהל המחצבה והממונה על הבטיחות במקום "לא דאג להעביר לעובדים הנמצאים תחת אחריותו הוראות בטיחות ברורות שיש בהן כדי למנוע את הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, לא דאג לתדרך את עובדיו ולוודא אי-היווצרותם של "בלבולים" ואי-התאמות המסכנים את שלום העובדים. כמו-כן לא דאג הנאשם לתדרך את העובדים סמוך לביצוע עבודתם, לא דאג להניח שלטים והוראות בטיחות לרבות הוראות ספיציפיות לגבי הטיפול במזינים ובמסועים. כמו-כן, לא דאג להצבת שילוט באשר לאיסור עלייה על המסועים". (הכרעת הדין, עמ' 15). 47. ביחס לרשלנותו של צבי, סגן מנהל המחצבה, נקבע בהכרעת הדין, ובין השאר, כי: "[הוא] הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו וזאת מכמה וכמה מישורים. ראשית, הנאשם לא דאג לקיום של הוראות בטיחות מפורטים ומדויקים, לא תידרך את המנוח באשר לעצם פעולת התיקון, לא דאג לקיומן של ההוראות לעניין תיקון המזין, ולא דאג לקיומן של הוראות ברורות האוסרות על עליה על גבי המסוע. אחזור ואדגיש, כי הנאשם מסר בהודעתו במשטרה כי לא ידוע לו על נוהלי בטיחות כתובים של המחצבה ועל נוהל בטיחות כתוב ואחיד לתיקון מכונות במחצבה. עוד אישר כי אין הוראות בטיחות יום יומיות במחצבה שהעובדים עוברים מידי יום. 48. וכן, נקבע בהכרעת הדין, באשר לרשלנותו של דן, במקרה דנן, כי: "[הוא] הפר את חובת הזהירות כלפי המנוח בכך שהוא לא דאג להעביר למנוח, בהיותו המנהל האחראי והישיר עליו כמו גם האחראי על ביצוע העבודה באתר, הוראות בטיחות ברורות ומפורטות, לא דאג לתת למנוח ציוד מגן לרבות קסדה". (הכרעת הדין, עמ' 19). 49. ביחס לשרון, נקבע בהכרעת הדין, בין היתר, כי הוא ידע שצוות העובדים ובכללם המנוח, עומד לבצע עבודות תיקון למזין ויש צורך בהפסקת פעולת המסוע. וכן, רק חיים וצבי מוסמכים לבקש ממנו להפסיק את עבודת המסוע. הוא לא דאג להפסיק פעולת המסוע במועד הנכון, וגרם לעלייתו של המנוח על המסוע. 50. מסקנתו החד משמעית של בית-המשפט, בהכרעת הדין, היתה כי הנאשמים - חיים, צבי, דן ושרון, גרמו ,ברשלנותם, למותו הטראגי של המנוח, וכתוצאה מכך, הם חייבים בדין, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. (הכרעת הדין, עמ' 21). 51. דין הוא, כי הממצאים והמסקנות של פסק-דין (הכרעת-הדין) חלוט, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי (סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). בפניי, אין ראיה קבילה לסתור. 52. בענייננו-שלנו, הממצאים והמסקנות שבפסק-הדין (הכרעת-הדין) בתיק הפלילי, מהווים ראיה קבילה ולכאורה לאמור בהם לגבי אחריותה של הנתבעת לתאונה ולנזקים הנתבעים. הנתבעת חבה על מעשיהם של עובדיה הבכירים חיים, צבי, דן ושרון, שגרמו, ברשלנותם, למותו של המנוח והורשעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. העובדים האמורים, עשו את מעשיהם תוך כדי עבודתם, במחצבה, אצל הנתבעת, והנתבעת הרשתה ואישררה את מעשיהם אלה (סעיף 13 לפקודה). בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. יוצא, כי הנתבעת גרמה, ברשלנותה, למותו של המנוח. היא התרשלה וגרמה לתאונה ולנזקים הנתבעים. אחריותה לתאונה ולנזקים הנתבעים נובעת מאחריותם של עובדיה הבכירים האמורים, האחראים לתאונה ואשר הורשעו בדין בגרימת מותו, ברשלנות, של המנוח. 53. השלישי, על-יסוד המסמכים שנפרשו בפניי ובכלל זה התיק הפלילי, הוכח בפניי כדין, כי הנתבעת לא רק שהתרשלה וגרמה לתאונה, למותו של המנוח ולנזקים הנתבעים, אלא שהיא גם הפרה, בפזיזות ובצורה גסה, בוטה ומתמשכת, חובות חקוקות. היא הפרה את חובתה על-פי סעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה ולא סיפקה לצוות עובדיה ובכללם המנוח והתובע (להלן: "צוות העובדים") גישה בטוחה למקום העבודה ובתוכו - כוונתי היא למקום העבודה במזין ובמסוע. היא גם הפרה את חובותיה על-פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט - 1999 (להלן: "תקנות ארגון הפיקוח"), בכך שהיא לא מסרה לצוות העובדים במקום העבודה (המחצבה) מידע עדכני בדבר הסיכונים, סיכוני הבטיחות והבריאות הקיימים במקום העבודה שבו הוא מועסק (המחצבה בכלל והמזין והמסוע בפרט) והנובעים משימוש בציוד או בחומרים או מתהליך העבודה ובכלל זה תהליך תיקון/הכוונת/החלפת הציוד האמור. וכן, היא לא מסרה לצוות העובדים הוראות עדכניות לשימוש, הפעלה ותחזוקה בטוחים של הציוד, של החומרים ושל תהליכי העבודה במחצבה בכלל ובמזין ובמסוע בפרט. כמו-כן, הנתבעת לא קיימה הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, באמצעות בעלי מקצוע מתאימים ולא וידאה שכל עובד ועובד מעובדיה, ובכלל זה צוות העובדים, הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושא ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שהוא חשוף להם. הנתבעת אף לא מסרה לעובדיה במחצבה ובכללם צוות העובדים תמצית בכתב של מידע בדבר סיכונים בעבודה שבה הוא מועסק, ולהם הוא עלול להיחשף עקב ביצוע עבודתו. זאת ועוד, הנתבעת לא וידאה, כי המזין והמסוע ותהליך הגריסה והניפוי, שהם ציוד ותהליכי עבודה מסוכנים, יהיו מסומנים בתווית או בשלט אזהרה מתאימים ומובנים. 54. הרביעי, לדידי, המסוע והמזין הינם "דברים מסוכנים" כמשמעותם בסעיף 38 לפקודה. תהליך השימוש והטיפול בהם, למטרה הרגילה שלשמה נועדו, כרוך בסיכון גדול וממשי. הוא הדין באשר לתיקון המזין בחלק הנושק את המסוע. בנסיבות אלה, מוטלת על הנתבעת חובת זהירות מוגברת. דין הוא, כי על המעביד החובה המוחלטת לגדר לבטח כל חלק מסוכן במכונות, במובן זה שעל אמצעי ההגנה שינקטו לתת ביטחון מלא לעובד הבא במגע עם המכונה המסוכנת. (ע"א 240/87 קריבלי נ' א.פ.ל בע"מ פ"ד מג(3), 507, 512-510 (1989). בענייננו, הנתבעת לא התקינה אמצעי גידור לבטח הן במסוע והן במזין - במיוחד בחלקו הנושק את המוסע, דבר שיצר סכנה ממשית לעובדים שבצוות העובדים, והיה עליה לצפות מראש ובמיוחד שחלק גופו של המנוח עלול, עקב העדר גידור לבטח למסוע ,בהסתברות גבוהה מאוד, לבוא במגע עם המסוע שהוא מכונה מסוכנת ולהילכד בסרט המסוע. 55. חמישית, מעל לכל צורך, אוסיף, כי בראיות הישירות והנסיבתיות שבפניי, יש בהן די בדבר עלילותה של התאונה ודבר סיבותיה האפשריות, כדי לבסס לכאורה את רשלנות הנתבעת, במידה הנדרשת להעברת הנטל לשכמה, שלא היתה רשלנית מצדה בקרות התאונה וגרימת נזקי התובע (ע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45, 83 (1995). הנתבעת לא הרימה נטל זה. 56. שישית, אכן המשפט המקובל בישראל, טרם הכיר בזכאותו של עובד-ניזוק עקיף לפיצוי מהמעביד-המזיק בגין נזק גוף (נפשי או פיסי) עקיף שהוסב לו כתוצאה מהלם נפשי שאחז בו לאחר שנחשף למעשה עוולה שבוצע כלפי אחר. לדידי, הגיעה העת להרחבת הדין הקיים .במכלול נסיבות העניין ועל-פי שיקולי המדיניות המשפטית הראויה והמונחים ביסוד דיני הנזיקין, יש מקום לגשר על הפער בין המשפט לחיים ולהכיר, בנסיבות חריגות ומיוחדות, בזכאותו של עובד-ניזוק עקיף לפיצוי בגין נזק גוף (נפשי או פיסי) לא מוחש, שהוסב לו כתוצאה מהתרשמותו ממעשה עוולה עיקרי שביצע המעביד-המזיק כלפי עובד אחר. וכן, התנאים שנקבעו לבחינת הזכאות לפיצוי ואשר סוכמו בפרשת שוויקי, ראוי שיחולו בהתאמה, גם על תביעתו של עובד-ניזוק עקיף בגין נזק גוף לא מוחש, בשל מעשה עוולה עיקריים, כאמור. 57. להשקפתי, הרחבת חובת הזהירות של המעביד-המעוול והמפר, בפזיזות ובצורה בוטה ומתמשכת, חובות חקוקות שנקבעו בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנות שהותקנו על-פיה ואשר נועדו להגן על גוף העובד, בטחונו ושלומו, כלפי עובד-ניזוק עקיף שאינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, אך נכח באזור הסיכון של אירוע הנזיקין העיקרי, הינה לגיטימית והכרח המציאות והשינויים החברתיים במדינה. היא נועדה לגשר בין המשפט לצורכי החיים הדינמיים והמשתנים. היא מתחשבת במערכת הנורמאטיבית הכללית ומשתלבת בגדרי השיטה המשפטית הישראלית, במיוחד דיני הנזיקין הכלליים בכלל ודיני הרשלנות בנזיקין בפרט. היא מהווה התפתחות טבעית ועקבית למשפט המקובל הישראלי שלעניין, במיוחד ההלכות שנקבעו בפרשת אלסוחה ובפרשת שוויקי. היא מתחייבת משיקולי המדיניות הראויה המונחים ביסוד הדין הקיים והחדש ואשר מקורם בהגיונם של הדברים, בערכי היסוד של השיטה המשפטית, במיוחד הגנה על העובד-הניזוק והשלטת שלטון החוק במעביד. (ראו - א. ברק, שופט בחברה הדמוקרטית (2004) עמ' 75-55). 58. הכרתנו בזכות העובד-הניזוק העקיף לפיצוי על נזק (נפשי או פיסי ) לא מוחשי מהמעביד כאמור דלעיל, אף מתחייבת מהמבנה החוקי והחוקתי של מדינת ישראל.מעשה עוולה מפר את האיזון העדין בחברה האנושית,איזון המתחייב מהחיים במשותף.יש צורך בתגובה חברתית אופטימאלית למעשה העוולה.בחברה אנושית בת תרבות שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה המהותית כצורת חיים, שלטון וממשל,על המזיק לפצות את הניזוק על הנזק שנגרם לו ,בדרך של השבת המצב לקדמותו.זכות הניזוק לפיצוי , היא זכות רכושית . היא חלק מקניינו של האדם בישראל. במשפטנו, הקניין הוא זכות חוקתית מוגנת.( סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ,תשנ"ב- 1992 ;בג"צ 8276/05 עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הבטחון 12/12/2006). אינני צופה לסכנה של "תביעות דומינו" וצורך למניעת ה- Ripple Effect . בתי המשפט בארצות הברית, הכירו, במקרים המתאימים, בזכאותו של עובד- ניזוק עקיף לפיצוי בגין נזק (פיסי או נפשי) לא מוחשי לאחר שנחשף, מקרוב, למעשה עוולה קשה ועיקרי שנעשו כלפי עובד אחר. (Maldonado v. National Acme Co. 73 F.3d 642 (1996); Alters v. Mitec/Int'l F.2d 73 (3d Cir. 1985) 59. וכן, במקרה שלפנינו התמלאו שאר התנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה. התובע התרשם, באופן עצמאי וישיר מהתאונה הפטאלית, המהווה אירוע טראומטי ומזעזע, בה נהרג המנוח. כמו-כן, מהמסמכים שבפניי, כולל התיעוד הרפואי וחוות-דעתו של המומחה, שעליה לא נחקר כלל, עולה בבירור, כי בענייננו-שלנו קיימת קירבה סיבתית הדוקה וממשית, במקום ובזמן, בין הפגיעה במנוח-הניזוק העיקרי בתאונה לבין היווצרות הנזק הנפשי העקיף והנתבע על-ידי התובע-הניזוק העקיף. הנזק הנפשי הנתבע קשור סיבתית-עובדתית ומשפטית, לתאונה - אירוע הנזיקין העיקרי. הוא התהווה בגין ההלם והזעזוע הנפשי שנגרמו לתובע עקב חשיפתו לתאונה הפטאלית - אירוע הנזיקין העיקרי הטראומטי והמזעזע - בה נהרג המנוח, והתרשמותו ממנה. לבסוף, שוכנעתי, כי מדובר בפגיעה נפשי חמורה מאוד, העולה כדי הפרעה פסיכונוירוטית שיש בה נכות רפואית ניכרת (20%) והמוכחת באמצעות חוות-דעת רפואית (חוות-הדעת). וכן, הנזק הנפשי דנן, מגביל, למעשה ובאופן בולט, את כושר העבודה של התובע והתאמתו הסוציאלית. נזק נפשי זה משפיע ,באופן משמעותי, על תפקודו היום יומי של התובע. 60. שביעית, המקרה שלפנינו הינו מקרה ברור, קשה ומזעזע, שלגביו ניתן להגמיש את הקריטריונים שנקבעו בפרשת אלסוחה, במיוחד כללי הקירבה השונים. ניתן להרחיב חוג הזכאים לפיצוי, כך שיכיל גם את התובע. זאת ועוד, במקרה דנן ניתן לראות בתובע גם כעין ניזוק ישיר. הוא נכח באזור הסיכון שיצר מעשה העוולה של הנתבעת שגרם לתאונה, וכמעט היה חלק מן התאונה. הוא ניצב על קו הגבול שבין נפגע עקיף לנפגע עיקרי "רגל פה ורגל שם" (ע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק 15.6.2007), ומטעם זה, מן הדין והצדק להכיר בזכאותו לפיצוי. אשם תורם 61. הנתבעות טוענות "לאשם תורם מירבי של התובע עצמו" (סעיף 17 לכתב ההגנה). ברם, הן זנחו, בכתב הסיכומים, טענתן זו. בנסיבות אלה, אין חובה לדון ולהכריע בטענה דנן. יחד עם זאת ובמטרה להפיס את דעתן של הנתבעות אציין, כי אין ממש בטענה זו ודינה להידחות. עסקינן בתאונת עבודה, אשר נפגע בה התובע-העובד. בעניין זה, נוהג בית - המשפט לדקדק עם המעביד, בקשר לאחריותו לתאונה. בע"א 655/80 מפעלי קירור צפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2), 592,603-604 (1982), נפסק כי: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית-המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר נפגע בה עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או תרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל ועל העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו". (וראו גם- ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1984); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1), 649, 656 (1987); ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, 81 (1984) השוו - Gila Valley G&N.RY. Co. v. Hall, 232 U.S, 94, 101-102 (1914) 62. זאת ועוד, בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4), 524, 528 (1987) נפסק, כי: "רק אם יצליח המעביד להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל תוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על - ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית - המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק". בחלוקת האחריות לתאונה בין עובד לבין מעביד שהפר חובה חקוקה לקיום הבטיחות במקום העבודה, נפסק, כי: "אמת נכון הדבר, לא בנקל ימצא בית - המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעיל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן ייקבע בית - המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה". (ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) ואח' נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 197,199 (1974); וראו- ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 581,588 (1999). 63. במקרה הספציפי, אין לייחס לתובע אשם תורם. בדיקת המקרה על כל נסיבותיו, הן לפי מבחן "האדם הסביר" והן לפי מבחן "מידת האשמה" הנהוג בחלוקת האחריות לתאונת עבודה בין המעביד לעובד, מראה, ללא כל ספק, כי התאונה נגרמה באשמה הבלעדי של הנתבעת. עובד סביר לא היה נזהר יותר מהתובע. הנתבעת הפרה, בפזיזות, ברגל גסה ובצורה מתמשכת חובות חקוקות, שנועדו להגן על בטחונם ושלומם של עובדיה. היא התרשלה כלפי עובדיה וגרמה באשמה הבלעדי לתאונה הפטאלית, המהווה אירוע נזיקין חמור ומזעזע בה נהרג המנוח. 64. הנה-כי-כן, מסקנתי היא, כי התאונה נגרמה באשמה הבלעדי של הנתבעת. הנתבעת אחראית לפיצוי התובע על נזקי הגוף הלא מוחשיים שנגרמו לו כתוצאה מההלם והזעזוע הנפשיים שאחזו בו לאחר שנחשף לתאונה. הנזק הנכות הרפואית והתפקודית - בעבר ובעתיד 65. כאמור, התובע יליד 21.11.1951, נשוי + 3, תושב קריית מוצקין והינו חשמלאי במקצועו. הוא עבד אצל הנתבעת, בתור חשמלאי, החל מיום 1.11.1965 ועד יציאתו לפי בקשתו ובטרם עת, לגמלאות, ביום 30.11.2008. במסגרת תפקידו אצל הנתבעת, הוא עסק בייצור, תחזוקה והקמת מתקני חשמל. הוא ביצע עבודות חשמל במתקני הנתבעת, בעיקר במחצבה שבבעלותה ובהחזקתה. ביום 31.10.2008, הוא מונה לחשמלאי של מחצבת שפרעם. 66. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לתובע דרגת נכות רפואית זמנית בשיעור של 20%, החל מיום 11.8.2005 ועד ליום 31.12.2006, ונכות רפואית יציבה בשיעור של 20%, החל מיום 1.1.2007, לפי סעיף 34(ג) לתקנות. 67. המומחה קבע לתובע, בחוות-הדעת, דרגת נכות רפואית יציבה בשיעור של 20%, לפי סעיף 34(ג) לתקנות, בגין התאונה. המומחה לא נחקר, בחקירת שתי וערב, על חוות-הדעת. 68. משלי אני אומר, כי חוות-הדעת, בכל הקשור לנזקו הנפשי של התובע בגין התאונה והתואמת קביעות המל"ל לעניין זה, ובהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור, הינה סבירה עד למאוד, מקובלת עליי ואני מאמצה. במקרה דנן, לא מצאתי הצדקה כלשהי כדין המחייבת סטיה מחוות-הדעת. אדגיש, כי מדובר במומחה רפואי אובייקטיבי, מקצועי, בעל מוניטין בתחומו ומהימן עד למאוד. הוא פעל במסגרת סמכותו. וכן, חוות-הדעת מהימנה עד למאוד. התשתית העובדתית שבבסיס חוות-הדעת הינה מוצקה ומוכחת היטב. וכן, התשתית המדעית-מקצועית שבבסיס חוות-הדעת הינה הכרחית ונכונה. לא מצאתי שגגה כלשהי בחוות-הדעת. בנסיבות אלה, אני מאמץ את חוות-הדעת ומבכרה על חוות-הדעת הרפואית של הצדדים. כמו-כן, דרגת הנכות הרפואית הזמנית אשר נקבעה לתובע, בגין התאונה ,על-ידי המל"ל ובהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור, אף היא מקובלת עליי ואני מאמצה. אזכיר, כי לאחר התאונה שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה, בהתאם לתקופת אי-כושר מאושרת בגין התאונה מיום התאונה ועד ליום 23.9.2005. לאחר מכן, חזר התובע לעבודתו אצל הנתבעת וקודם (ביום 1.1.2008) לדרגה 225 והכל על-פי המלצת הממונים עליו. 69. אכן, נשארה לתובע נכות תפקודית בגין התאונה. נכותו הרפואית והיציבה שנקבעה לו הן על-ידי המל"ל והן על-ידי המומחה, בשיעור של 20%, ובהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור, משקפת למעשה את נכותו התפקודית החל ממועד יציאתו לגמלאות (ביום 30.11.2008) ואילך. קשר סיבתי 70. אכן, על התובע להוכיח, לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין - "causa sine qua non”. משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" (ע"א 145/80 ועקנין דלעיל, בעמ' 146; ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו (1) 743,747 (1972); ע"א 500/82 עציוני נ' עזקר בע"מ, פ"ד מ (2), 733,738) (1986). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על - פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על - ידי בית - המשפט על - פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. (ע"א 23/61 סימון נ' מנשה , פ"ד יז(1) 449,465-460) (1961). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג הוא מבחן "הצפיות". (ע"א 145/80 ועקנין דלעיל, בעמ' 146), לפיו, השאלה היא אם המזיק כאדם סביר, צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר- בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו- תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה. בעניננו-שלנו, קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת (המעבידה) לנזקי התובע. הנתבעת צריכה היתה לצפות, כי התרשלותה תביא לידי נזקי התובע. בהשתלשלות האירועים, לא התערב גורם זר. נזקו של התובע התהווה בגין ההלם והזעזוע הנפשי שנגרמו לו עקב חשיפתו לתאונה הפטאלית, המהווה אירוע נזיקין עיקרי, טראומטי ומזעזע, בה נהרג המנוח והתרשמות התובע ממנה. מעל לצורך אומר, כי קיים קשר סיבתי כאמור, גם לפי שאר המבחנים. נזקי התובע נופלים בתחום הסיכון שיצרה התרשלות המעבידה. וכן, התרשלות המעבידה היא שגרמה בפועל להתהוות הנזק. שיעור הפיצויים נזק לא ממוני 71. בהתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, כאביו וסבלו של התובע במקרה הנדון, ובשים לב לסוג הנזק, תוצאותיו, תקופת ההחלמה, דרגת הנכות הרפואית, נסיבותיו האישיות של התובע וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 150,000 ₪, נכון להיום. הפסד השתכרות בעבר 72. כמבואר, התובע יליד 21.11.1951, נשוי+3 והינו חשמלאי במקצועו. לפני התאונה והחל מיום 1.11.1965 ועד ליציאתו- לפי בקשתו ובטרם עת- לגמלאות, הוא עבד אצל הנתבעת כחשמלאי מוסמך, בעיקר במחצבות שבבעלותה והחזקתה באזור הצפון. לפי נתוני המל"ל, הוא השתכר , עובר לתאונה, סך של 12,066 ₪ ברוטו לחודש בממוצע. לאחר שערוך להיום, מגיע סכום זה לסך של 14,422 ₪. בתום תקופת אי-הכושר המאושרת על-ידי המל"ל בגין התאונה, חזר התובע לעבודתו אצל הנתבעת. הוא קודם וקיבל (ביום 1.1.2008) דרגה 225. לא הוכח כדין, כי בעקבות קידומו בדרגה, הוא גם זכה להעלאה בשכרו. הצדדים נמנעו מדעת ומשיקולים השמורים עמם, מלהגיש לבית-המשפט את כל תלושי השכר של התובע, לתקופה שלאחר התאונה ועד היום. בנסיבות אלה, לא הוכחו שינויים עתידיים וודאיים בשכרו של התובע. על-כן, הכנסתו החודשית של התובע, לולא התאונה ולאחר שערוך להיום, מגיעה לסך של 14,422 ₪ ברוטו. ביום (30.11.2010), פרש התובע ,לבקשתו ,משיקולים השמורים עמו, בטרם עת וללא כל קשר מוכח לתאונה, לגמלאות. הנתבעת משלמת לו גמלת פנסיה מלאה. הכנסותיו השנתיות של התובע והחייבות במס, לפי טפסי 106, לשנים 2004 ועד 2009, היו כדלקמן: שנת 2004 - 160,882 ₪; שנת 2005 - 151,381 ₪; שנת 2006 - 147,316 ₪; שנת 2007 - 146,172 ₪; שנת 2008 - 160,545 ₪; שנת 2009 - 172,158 ₪. משום מה, התובע לא הגיש לבית-המשפט טופס 106 לשנת 2010. יוצא, כי הפסד השתכרותו של התובע מיום התאונה ועד מועד יציאתו לגמלאות (ביום 30.11.2010) לאחר שערוך כדין, מגיע לסך של 48,255 ₪, נכון להיום. 73. בתקופה החל מיום 1.12.2010 ועד היום, חסרון הכיס שהיה לתובע הוא כדלקמן: 14,422 ₪ X 20% X 18.5 חודשים = 53,361 ₪ ובצירוף ריבית כחוק, מאמצע התקופה ועד היום, מגיע סכום זה לסך של 54,006 ₪, נכון להיום. יוצא, כי סכום הפיצויים להם זכאי התובע, בפרט נזק זה, (הפסד השתכרות בעבר), נכון להיום, הוא: 48,255 ₪ + 54,006 ₪ = 102,261 ₪. הפסד השתכרות בעתיד 74. סכום הפיצויים המגיע לתובע, בפרט נזק זה ונכון להיום , הוא כדלקמן: 14,422 ₪ X 20% X 70.7860 = 204,175 ₪. הפסד תנאים סוציאליים 75. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בפרט נזק זה, סך של 25,000 ₪, נכון להיום. שאר פרטי הנזק 76. התובע לא הוכיח כדין את שאר הנזקים הנתבעים ודין טענותיו, בעניין זה, להידחות. לעניין הנזק מסוג עזרת צד ג', אומר, כי לא מונחת בפניי תשתית ראיתית דיה ומהימנה לקביעת פיצויים בפרט זה. גם אם התובע קיבל עזרה סיעודית או אחרת מבני משפחתו בלא תשלום, לא הוכח בפניי, כי עזרה זו חרגה מהעזרה הסבירה, הרגילה, הטבעית, השוטפת והנהוגה במשפחה סבירה וממוצעת במדינה. קרובי משפחתו לא הפסידו דבר והתובע לא שילם להם דבר. הוא גם לא זקוק לעזרת צד ג' בעתיד. על-כן, אין התובע זכאי לפיצויים בגין פרט נזק זה. 77. באשר להוצאות רפואיות ונסיעה בעבר ובעתיד, אומר, כי חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן: "חוק בריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק הבריאות). סל שירותי הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות החולים ליתן לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, התאונה היא תאונת עבודה, והתובע הגיש, בזמנו, תביעה לגמלאות מהמל"ל. המל"ל הכיר בתביעה. נפגע בתאונת עבודה זכאי לריפוי, להחלמה ולשיקום רפואי בדרך, בהיקף ובאופן כפי שנקבע בחוק הביטוח הלאומי (סעיפים 87 ו- 88) ובתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח - 1968. (להלן: "התקנות למתן טיפול רפואי"). ריפוי, החלמה ושיקום רפואי יינתנו בדרכים שונות ובכללן, קופות החולים, שיוכרו כמוסדות לשירות רפואי (ס' 89(א) לחוק ביטוח לאומי). תקנה 1 לתקנות למתן טיפול רפואי, מגדירה את הטיפול הרפואי לו זכאי נפגע בתאונת עבודה, ככל שייקבע על-ידי הרופא המטפל. וכן, זכאי הנפגע האמור מהמל"ל להוצאות נסיעה באמצעי תחבורה, לשם קבלת טיפול רפואי, וכן להוצאות כלכלה, לינה ודמי בטלה (תקנות 7 ו- 7א' לתקנות למתן טיפול רפואי). זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על-פי הדין, לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח פ"ד נה (1), 817, 826-825 (2001). בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע והוצאות הנסיעה הכרוכות בקבלת הטיפול הרפואי, או שנכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן, מקופת-החולים בה הוא נרשם והכל על-פי הוראות חוק הבריאות, או שהוא זכאי להן מהמל"ל, בהיותו נפגע בתאונת עבודה. על-כן, אין התובע זכאי לפיצוי בפרט נזק זה. (ראו - ע"א 7842/09 אזבארגה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ 20.6.2011). ניכויים - תגמולי המל"ל 78. התאונה הינה תאונת עבודה. המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה. וכן, משלם המל"ל לתובע גמלת נכות מעבודה. על-פי חוות-דעת אקטוארית, ולאחר שערוך להיום, תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו לתובע בגין התאונה מגיעים לסך של 388,300 ₪, נכון להיום. על-פי הדין, יש לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. שאר טענות הצדדים 79. מסקנתי דלעיל מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם הנלבבות של הצדדים, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים המגיעים לתובע בגין התאונה, שבלאו הכי לא מצאתי בהן ממש ודינן להידחות. סכום הפיצויים הכולל 80. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, נכון להיום, הם אלה: א. נזק לא ממוני - 150,000 ₪ ב. הפסד השתכרות בעבר - 102,261 ₪ ג. הפסד השתכרות בעתיד - 204,175 ₪ ד. הפסד זכויות סוציאליות - 25,000 ₪ סה"כ 481,436 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל - 388,300 ₪ יתרה לתשלום - 93,136 ₪ התוצאה 81. התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעות לשלם לתובע כדלקמן: א. סך של 93,136 ₪; ב. וכן, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 19,300 ₪; ג. הסכומים הפסוקים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעות, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשימקרי מוותתאונת עבודה