נהיגה בשכרות נהג מונית

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא נהיגה בשכרות נהג מונית: .1התובע שימש כנהג מונית והסיע, ביום התאונה, שני נוסעים מתל-אביב לאילת. בדרך לגם בקבוק משקה חריף מסוג "ערק" והחל לנהוג במכונית בפראות. הוא נהג במהירות מופרזת, כשהוא שר ומזמר ומבצע פעלולים כגון הרמת שתי רגליו מעל ההגה ונהיגת המונית על ידי לחיצה על דוושת הדלק בעזרת מטאטא. התוצאה לא אחרה לבוא: התובע איבד את השליטה על ההגה, המונית התהפכה ונוסעת שהיתה בה נהרגה, הנוסע האחר נפצע וכך גם התובע עצמו. עפ"י הודאתו, נמצא התובע אשם בעבירה של נהיגה בשיכרות, בעבירה של גרימת חבלה חמורה ובעבירה של הריגה באשר גרם למותו של אדם, בתאונה, תוך כדי התרשלות פושעת. עתה הוא תובע את נזקיו בשל פגיעותיו בתאונה. הוא סומך את תביעתו על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975[3] (להלן חוק הפיצויים). .2חברת הביטוח הנתבעת, מבקשת לדחות את התובענה על הסף; את הבקשה הזו היא סומכת על הוראת סעיף 7(א)(4) לחוק הפיצויים, שזו לשונה: "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה. (1) מי שגרם לתאונה במתכוון; ... ... ... (4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע". עפ"י טענת הנתבעת, כיוון שאחת העבירות בהן הורשע התובע, היא עבירה בדרגה של פשע נופל המקרה הזה בגדר הוראת סעיף 7(א)(4) הנ"ל ואין התובע זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי "לפי כל המבחנים שנקבעו בפסיקה עד כה, קיים קשר סיבתי בין השימוש שעשה המשיב ברכב (הנהיגה) לבין ביצוע הפשע". התובע טוען לעומתה כי קיומה של כוונה מצד הנפגע לגרום לתאונה הוא תנאי להחלת ההוראה הקבועה בסעיף (7)(א)(4), בהעדר כוונה כזו, אין, לדעתו, תחולה לאותו חריג. אמות המבחן האלה, המוצעות על ידי התובע מצד אחד ועל ידי הנתבעת מן הצד האחר, יש בהן משום ערוב של מושגים ואין בהן כדי להציע פתרון לשאלה שבמחלוקת. .3זכאותו של התובע, לתבוע פיצויים, עפ"י חוק הפיצויים, בשל נזקי הגוף שנגרמו לו, מותנית, במקרה זה, בשתיים: א) התובע זכאי לפיצויים אם נזק הגוף נגרם לו "בתאונת דרכים" לאמור, "עקב שימוש ברכב מנועי". ב) בהנחה שאכן מדובר בנזק שנגרם ב"תאונת דרכים" יהיה התובע זכאי לפיצויים רק אם ענינו לא יפול בגדר אחד החריגים המנויים בסעיף 7לחוק הפיצויים. תאונת הדרכים .4הנתבעת עוררה, כאמור, את שאלת הקשר הסיבתי לענין הוראת סעיף 7(א)(4) הנ"ל, אלא שהחוק אינו דורש, לענין הוראה זו, קשר סיבתי בין ביצוע הפשע לבין תאונת הדרכים ואילו הקשר המתקיים בין השימוש ברכב לבין ביצוע הפשע אינו הקשר אליו מתכוונת הנתבעת בטעוניה. שאלת הקשר הסיבתי אינה מעוררת קושי, במקרה זה, גם לענין קביעת קיומה של "תאונת דרכים": בענינו לא מתעוררת כלל השאלה אם הנזק נגרם כתוצאה מ"שימוש ברכב" או כתוצאה מ"עבירה פלילית" (כפי שהיה המקרה למשל בת"א (ב"ש) 667/82 ציון חברה לביטוח נ' שולמן ואח' [2]). כאן, הפשע והשימוש ברכב חד הם. כך או כך, נגרם הנזק כתוצאה מן השימוש ברכב. זהות זו שבין ההתרשלות הפושעת לבין השימוש ברכב, במקרה שלפנינו, יש בה כדי לענות גם על השאלה האחרת הצריכה כאן תשובה, לאמור, אם מתקיים במקרה זה החריג הקבוע בהוראת סעיף 7(א)(4) לחוק הפיצויים, לענין שלילת הזכאות לפיצויים. שלילת הזכאות .5האחריות הקבועה בחוק הפיצויים היא אחריות מוחלטת ומלאה ו"אין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים" (סעיף 2לחוק הפיצויים [3]). הוראת סעיף 7לחוק, השוללת את הזכאות לפיצויים במקרים מסויימים, היא חריג של ממש לשיטה העומדת ביסוד החוק - שיטה ההופכת את יסוד האשם ליסוד בלתי רלבנטי לענין קביעת האחריות עפ"י החוק. סעיף 7בא להרתיע מפני צורות מסויימות של התנהגות ולשלול את הזכאות לפיצויים ממי שנמצא, בהתנהגותו, אשם מסוג מסויים. סטייה זו מעקרונות החוק מחייבת מתן פירוש דווקני לחריגים המפורטים בסעיף 7לחוק. הוראות סעיף 7הן הוראות עונשיות ביסודן וגם מטעם זה הראיות הן להתפרש בצורה מצמצמת. אין ספק כי המחוקק נתכוון ליתן "פירוט סטטוטורי" של החריגים המצדיקים שלילת הזכאות ופירוט זה תוחם את שיקול דעתו של בית המשפט, כאשר הוא מחליט לשלול פיצויים מנפגע, בשל שיקולים הנוגעים ל"תקנות הציבור" (ראה בענין זה גם פ' גולדשטיין, בטוח נפגעי תאונות דרכים, 1978בעמ' 210[6]). .6ומכאן לשאלת פרשנותו של סעיף 7(א)(4) לחוק הפיצויים; ב"כ התובע ביקש לסייג את הלשון "מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע" באופן ששלילת הזכאות תתקיים אך ורק במקרה של גרימה מכוונת של התאונה. אכן, גרימת "תאונה במתכוון" היא בבחינת תרתי דסתרי, לכאורה, אולם לענין חוק הפיצויים, אין בכוונה, כשלעצמה, כדי להוציא את המעשה מגדר "תאונת דרכים" (כהגדרתה בחוק). מכל מקום, המקרה הזה, של תאונה במתכוון, הוסדר בהוראה אחרת של סעיף 7- זו המצויה בס"ק (א)(1). התאונה, נשוא המשפט הזה, אינה נופלת בגדר המקרה המתואר בסעיף 7(א)(1); אין זו "תאונה במתכוון". הכוונה הנדרשת עפ"י סעיף 7(א)(1) צריכה להתייחס לקרות התאונה עצמה ולא די במודעות ליצירתו של סיכון חמור להיווצרות נזק (ראה: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [7], בעמ' 65והשווה החוק לדוגמא בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בארה"ב ( 22& u. Mvara) וכן: personal injury, trial of" , schwartz . 11B 1".automobile accident accident cases .7האבחנה הצריכה לענין סעיף 7(א)(4) היא אחרת. האם ה"פשע" המתואר בסעיף 7(א)(4) כולל גם התרשלות פושעת בנהיגה, או שמא אין החריג הזה מתכוון לעבירה הקשורה בנהיגה עצמה, לשון ההוראה סובלת, לכאורה, את שני הפירושים. אולם המטרות והעקרונות המצויים ביסוד החוק מטים את הכף לזכות הפירוש השני. חוק הפיצויים המתעלם משאלת האשם לענין הטלת האחריות, בא להבטיח פיצויים גם למי שתרם באשמו לתאונה. גם נוהג ברכב המבוטח בביטוח אישי מכוח פוליסה שהוצאה לפי סעיף 3(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל- 1970[4], זכאי לפיצוי שזכאי לקבל נפגע אחר לפי חוק הפיצויים. החוק בא להבטיח פיצוי, בדרך כלל, בלא קשר לשאלת האשם ואין בשום הוראה מן ההוראות בו תמיכה אפשרית להנחה שהמחוקק ביקש להבחין בין דרגות שונות של התרשלות, ולהוציא מגדר הזכאים נהגים שרמת התרשלותם גבוהה במיוחד. עניננו בחוק "שאינו חושב בקטגוריות של אשמה וחפות" (ת"א (ב"ש) 667/82 [2] הנ"ל) ולפיכך, יש לפרש את אותם החריגים שהגיונם היחידי ברעיון האשם, דוקא, ואשר מן הבחינה הזאת, אינם מתיישבים עם השיטה שביסוד החוק - בדרך דווקנית. .8סעיף 7(א)(4) לחוק הפיצויים, אינו בא, אפוא להציג אבחנה בין דרגות שונות של התרשלות בנהיגה כי אם בין המקרים בהם, בנוסף לעצם השימוש ברכב, ותוך שימוש ברכב כבמכשיר מסייע, נעברה עבירה בדרגה של פשע - לבין אותם המקרים בהם לא נעברה עבירה לבד מזו הקשורה בעצם הנהיגה. "מי שהרכב שימש לו או סייע בידו לביצוע פשע" הוא מי שהרכב שימש בידו מכשיר לביצוע הפשע" (ר' אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 75). כך מי שפרץ לבנק, ועשה שימוש ברכב לצורך ההימלטות מן המקום ולצורך הובלת השלל נופל בגדרו של סעיף 7(א)(4); לא כך פקיד הבנק שהתרשל התרשלות פושעת בנהיגתו בדרך לעבודתו, או בחזרה. הוראות עונשיות דומות מופיעות בשורה של חוקי no faultבמדינות השונות בארה"ב, מדינה אחת לפחות, באותה יבשת, ראתה צורך, בחוק דומה, להבהיר בלשון מפורשת כי שלילת הפיצוי ממי שביצע פשע תוך כדי השימוש ברכב, אינה מתכוונת למי שביצע פשע שיסודותיו כולם בעצם הנהיגה; הכוונה להוראה בחוק משנת 1986, של פורטו-ריקו השוללת את הזכאות לפיצויים ממשתמש ברכב: Civil committing a criminal act other than a violation of the" .[5] ( . 2055S(1968) . 138rico act o-puerto) "traffic laws הבהרה, בלשון כזו, אינה מצוייה בחוק שלנו, אך היא מבטאת היטב את הפירוש שהצענו, להוראת סעיף 7(א)(4) הנ"ל - מכל הטעמים שפורטו עד כה. .9משמצאנו כי נזקו של התובע נגרם ב"תאונת דרכים" לאמור, עקב שימוש ברכב מנועי, ומשזכאותו לפיצוי אינה נשללת מכוח הוראת סעיף 7(א)(4) הנ"ל, קמה לו עילה לתבוע את נזקיו לפי חוק הפיצויים. .10אין טענה בפי הנתבעת כי הפוליסה, בה ביטחה את התובע, כוללת הוראת פטור למקרה של התרשלות מן הסוג הזה. בסיכומיה טענה הנתבעת, בחצי פה, כי ראוי לשלול את החבות עפ"י הפוליסה בשל "תקנת הציבור". טענה זו, דינה להדחות. אכן, סעיף 7לחוק הפיצויים לא מתכוון להתערב ביחסים החוזיים ולהגביל את חופש ההתנאה של חברת הביטוח (ע"א 91/82 גולדמן ואח' נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ וערעור שכנגד [1]) ואין הוא בא אלא להוסיף על ההגבלות שבפוליסת הביטוח; אולם מקום שאין בפוליסת הביטוח פטור, למקרה של נהיגה מן הסוג הזה, ומשהזכאות אינה נשללת, מחמת "תקנת הציבור", עפ"י סעיף 7לחוק הפיצויים, אין להוסיף, "בדלת האחורית", על הרשימה הסגורה המנויה בסעיף 7הנ"ל, על ידי גריעה מן הביטוח האישי, מטעמים כלליים של "תקנת הציבור". הבקשה תדחה. הנתבעת תישא בהוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות המשפט, בסכום של 750ש"ח.משפט תעבורהשכרותנהג מוניתמונית