סעיף 7א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי: "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)." סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקה כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי (רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי (פורסם במאגרים, 18.12.01)). מדובר במקרים שבהם טבעי שאדם נוטל רכב של אחר מתוך הנחה שהעניינים הכרוכים בביטוח מוסדרים כמו במקרה של עובד-מעביד, בני זוג, חברים ותיקים וכד' (רע"א 8833/09 חן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ). ברע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999) נפסק כי היסוד העיקרי העומד בבסיסם של סעיפים 7(5) ו-7(6) לחוק הפיצויים הוא יסוד האשם: "בעל רכב שנהג ללא ביטוח ונפגע אינו זכאי לפיצוי (סעיף 7(5)); כמותו לא יזכה לפיצוי בעל רכב שנפגע בתאונה שעה שאחר נהג ברכבו בהיתר ממנו ובאין ביטוח. בשני המקרים לא דאג בעל הרכב לביטוח הרכב ועל-כן לא יהא זכאי לפיצוי, בין שנהג הוא עצמו ברכב בין שנהג ברכב אחר ברשותו. במחדלו לעשות ביטוח אשמו של בעל הרכב הוא כה-רב - להשקפת המחוקק - עד שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצויים על-פי חוק הפיצויים, בין שנהג הוא עצמו ברכב-ללא-ביטוח ובין שנהג אחר ברכב בהיתר ממנו." בהתאם לעיקרון זה, נקבע כי את החריגים לחוק יש לפרש בצמצום ובדווקנות, תוך ייחודם למקרים בהם מתקיים יסוד האשם. לעניין סעיף 7א לחוק נאמר שם כי: "ההצדק לחריג-דחריג זה עולה כמו מעצמו, ומזין הוא עצמו - כמוהו כהוראת סעיף 7(5) - ביסוד האשם. הנה הוא אותו מעביד המורה עובד מעובדיו כי ייטול אחד מכלי הרכב של העסק, ינהג בו לאשר ינהג, ויחזור מיד לעבודה. במהלכה של אותה נהיגה מעורב הרכב בתאונת דרכים והעובד נפגע. מסתבר כי לא הוצא ביטוח לאותו רכב, והעובד שואל בעצתנו. על-פי הוראת סעיף 7(5) לחוק כפשוטה, לא יהא העובד זכאי לפיצויים. תוצאה זו הינה בלתי צודקת בעליל: העובד לא ידע, כמובן, על היעדרו של ביטוח, ובנסיבות העניין אף לא ניתן היה לצפות כי ישאל את המעביד על אודות הביטוח. מכאן ההצדק שלא לשלול את זכותו של העובד לפיצויים, והיא הוראת סעיף 7א לחוק." על פי הפסיקה, סעיף 7א אינו תוחם את עצמו ביחסי עובד מעביד או ביחסים של ידידות רבת שנים אלא "דובר בלשון כללית של סבירות והוא בא להגשים תכלית שבמהות - תכלית של צדק - לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף" (ע"א 1777/03 קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נ' אגמי (פורסם במאגרים, 4.7.05)). עוד נפסק בעניין אגמי כי: "אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים - טעמים של "תקנת הציבור" המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פסולה או מסוכנת במודע - הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א, השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב בהיתר מהבעלים, בעודו חף מידיעה סובייקטיבית ואובייקטיבית בדבר היעדר הכיסוי הביטוחי. זהו הגיונה של ההוראה, והוא המתווה את דרך פרשנותה, לאמור: פרשנות שאיננה מוגבלת בהבחנות פורמאליות אלא חותרת לבחינת השאלה האם אמנם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו." משפט תעבורהנהיגה ללא ביטוח