מעצר שווא בהוצל''פ שגרם להחמרת בעיה רפואית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעצר שווא שגרם להחמרת בעיה רפואית / מעצר שווא הוצאה לפועל:

כללי:

1. תביעה כספית בעילה של כליאת שווא בקשר לביצוע רשלני של פקודת מאסר ולפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (ולתובעת-כמטיבה) בטענה להתרשלות הנתבעים בקיום חובת השגחה ופיקוח, בשעה שהיה נתון למשמורתם בהיותו אסיר ומשלא נקטו באמצעי זהירות סבירים למניעת החרפה במצבו הרפואי.

על העובדות, הטענות וההליכים:

2. התובע יליד 1948, משפטן בהשכלתו ועו"ד במקצועו (עד לשלילת רישיונו עקב מעשה פשיטת רגל), הינו נכה בשיעור 100% בשל היותו חולה במחלת הסוכרת וכמי שסובל מבעיות רפואיות קשות, שקדמו לאירועים נשוא התובענה, ובכלל זה, אוטם בשריר הלב, תסמונת תעוקתית, כאבים בחזה, יתר לחץ דם, סוכרת בלתי מאוזנת, נוירופתיה סוכרתית וכיבים סוכרתיים בכפות הרגליים (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית. מכאן ואלך, הנספחים, להלן - הינם לתצהיר עדותו הראשית של התובע, אלא אם נאמר אחרת).

3. נוכח מצבו הבריאותי, היה מצוי התובע במעקב רפואי מתמיד ונדרש לשמור על היגיינה וסניטציה ברמה גבוהה. בשל מחלתו וכסיבוך של מחלת הסוכרת, סבל התובע מרגל סוכרתית (ואף הומלץ לו לבצע כריתה) ונדרש לטפל בפצעים שנוצרו בכף רגלו, בשל החשש והסיכון הרב לזיהום שעלול לגרום לכריתת הרגל ולסיבוכים רפואיים עד כדי מוות. על-פי הנטען, בזמנים הרלוונטיים לתובענה, סבל התובע מפצע בכף רגלו באזור בוהן שמאל ונזקק לטיפול שגרתי נוכח דימום שהתחדש בעת הליכה או עמידה, שבעטיו שטף וחבש את הפצע.

4. החל משנת 1997 ניהל התובע מאבק משפטי עם גרושתו וחויב בתשלום מזונות לה ולילדיו. מעיון ברשימת תיקי ההוצאה לפועל העומדים ותלויים כנגד התובע (נ/1) עולה, כי קיימים בעניינו חובות פסוקים של למעלה משלושה מיליון שקלים, מהם כשש מאות אלף שקלים בגין חוב מזונות. לביצוע החוב הפסוק ננקטו כנגדו הליכים שונים ובכללם הליכי מאסר בגין ביזיון החלטות ראש ההוצאה לפועל, לאחר שנמנע מכיבוד צווים לתשלום המזונות. במהלך ביצוע הליכי הוצאה לפועל, ומיד לאחר שחרורו ממאסר, ניתן, ביום 4.7.2000 (נספח ג'), על פי בקשת גרושתו, צו מאסר על סך של 5,217 ₪ (להלן: "הצו"). עם הוצאת הצו פנה התובע, כפי שנהג במקרים דומים בעבר, בבקשה לביטולו (נספח ד'), בין היתר, טען לקיומם של הליכי פשיטת רגל ולעיכוב ההליכים התלויים ועומדים בעניינו. ביום 31.7.2000 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת עפרון אראלה - נספח ו'), לפיה, נוכח מתן צו כינוס בהליכי פשיטת רגל, מעוכבים כל הליכי ההוצאה לפועל כנגד התובע ובכלל זה הליכי מאסר והצו בוטל.

5. חרף ביטול הצו, נעצר התובע, ביום 12.8.2000, במהלך חגיגת יום הולדת משפחתית. לטענתו, קצין המשטרה התעלם מעיכוב ההליכים. נוכח מצבו הרפואי והחשש לבריאותו, בשל מעצרו, הובא התובע ואושפז בבית החולים איכילוב עד למחרת היום, כאשר הוחזק, לטענתו, כשרגלו אזוקה למיטה, באזיקים שהוסרו רק לאחר שהבהיר, כי אלה עלולים לגרום לו נזק בריאותי. לאחר שחרורו מבית החולים, הובא התובע ללשכת ההוצאה לפועל לדיון בעניינו. במהלך הדיון (נספח ח') טען, כי הוכרז כפושט רגל וביקש להימנע ממאסרו בשל מצבו הרפואי, כפי שהוחלט בעבר (נספח י') ואף הציג מסמכים רפואיים (נספח ט'), לפיהם המשך מעצרו עלול להחמיר את המחלות מהם סבל, לרבות מחלת לב וסוכרת. התובע הדגיש את הצורך בטיפול כירורגי במרפאת כף רגל סוכרת ותנאים סניטריים ראויים כדי למנוע החמרה במצב רגלו. לגופו של עניין טען, כי שילם את החוב מושא הצו וביקש ארכה לארגן את ענייניו ולפנות בהליך מתאים לבית המשפט. בהחלטתה, קבעה ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשמת כוכבה לוי), כי לא ניתנה החלטה לביטול הצו בגין התשלום שנטען ולא נמצא, כי סכום החוב, על-פיו, נפרע. כב' הרשמת עמדה על מצבו הרפואי, נוכח מסמכים רפואיים שהוצגו לפניה, לפיהם לוקה התובע בסוכרת ובליבו והצורך להחזקתו בתנאים סניטריים ראויים. לפיכך, משלא נפרע סכום החוב מושא הצו ובשים לב לחוב הפסוק העולה על שלוש מאות אלף שקלים קבעה, כי התובע יאסר למשך 15 ימים, אלא אם כן ישלם את החוב שבשלו ניתן הצו (להלן: "ההחלטה"). בשל מצבו הרפואי הורתה להביאו לפני רופא מתקן משטרתי.

6. בסיום הדיון נלקח התובע לבית המעצר באבו כביר, שם נבדק על-ידי רופא המתקן (כעולה מנספח יא'). לטענתו, אף שהציג לפני הרופא מסמכים רפואיים (שם) לעניין מצבו, אישר רופא בית המעצר את מאסרו. התובע הדגיש, כעולה מהגיליון הרפואי, כי עובר למאסרו, סבל מפצע בכף רגלו ואף שהורה רופא המתקן להזמין לתובע תור למרפאת כף רגל – סוכרת, לא נבדק ולא בוצעה הוראת הרופא ותחת זאת ניתנו לו תרופות לאיזון סוכר והורדת לחץ דם וללא כל התייחסות לכך שהפצע ברגלו נפתח שוב ודימם (נספח יב').

7. ביום 15.8.2000 הועבר התובע לבית סוהר מעשיהו וגם שם, נטען, כי לא נערכה לו בדיקה רפואית נאותה ולא ניתן לו הטיפול המתחייב. התובע הוסיף, כי נבדק על-ידי רופא בית הסוהר, שלנוכח הפצע הפתוח והמדמם ברגלו, הורה על ביצוע שטיפות יוד. לאחר מספר ימים, תחושתו הרעה התגברה וחומו עלה. חובש בית הסוהר מצא את התובע סובל משפעת ונתן לו אקמול, ביום 21.8.2000 נבדק שוב על ידי רופא המתקן שמצא, כי סובל משפעת קלה וכי מצב הפצע ברגל אינו מצריך טיפול מעבר לשטיפות יוד. בהקשר זה הדגיש התובע, כי התיעוד הרפואי בעת שהייתו בבית סוהר מעשיהו, נעלם ולא נמצא (כאמור בתעודת עובד ציבור מיום 26.1.2010 - נספח יג'). התובע הטעים, כי הוחזק בתנאים קשים, שוכן בחדר ישן, מלוכלך, מעופש ומוזנח ומבלי שבוצע שם ניקיון וכל זאת כאשר ברגלו פצע פתוח ומדמם אשר רגיש מאוד לזיהום.

8. ביום 22.8.2000 אגב בירור שערך התובע, האם הוצאו צווי מאסר נוספים, נמסר לו, כי הצו בוטל. לבקשתו, הועברה ההחלטה בדבר ביטול הצו לבית הסוהר, ובהמשך, שוחרר לביתו בשעות הערב, תוך שצויד בתרופת אקמול להורדת חום.

9. התובע הגיע לביתו כשהוא מותש גופנית ונפשית, ואף שהפצע ברגלו נראה נפוח ואדמומי, המשיך לנקות את הפצע ולשטוף ביוד בלבד, זאת משסבר, נוכח בדיקתו בבית הסוהר, והקביעה, כי חולה בשפעת קלה בלבד, כי לא נדרשות פעולות נוספות. אולם, משחלפו מספר ימים, ומצבו לא השתפר, פנה ביום 27.8.2000 לבית החולים, שם נמצא שסובל מכאבים ברגל ימין וחום, נפיחות ואודם באצבע. בגיליון בדיקה ומעקב של בית החולים, נרשם, בעניין תלונות החולה, כי "תלונתו העיקרית: חום וצמרמורת מיום קבלתו...מזה 3 ימים מרגיש חולשה ומהיום חום וצמרמורת..." (נספח טו'). לטענתו, הסתבר כי הטיפול ביוד בפצע המדמם לא היה בו די וכי נגרמה לו פגיעה קשה ובלתי הפיכה ברגלו. בבית החולים עבר טיפול, שבמהלכו נדרש לכריתה של הבוהן, ובהמשך משהתפשט הזיהום, עבר כריתה של שתי אצבעות נוספות ברגל שמאל וניתוח להסרת עור מהרגל לשם כיסוי הגדם. נוכח רמות הסוכר הגבוהות, נדרש התובע לשהות בבית החולים עד ליום 10.10.2000, שלאחריה נדרש לחודשים רבים לשכב בביתו עד להגלדת הפצע.

10. בנסיבות אלה טען התובע, כי חרף ביטול הצו נשלח למאסר שווא וכי במהלך החזקתו בבית הסוהר, נוכח התנאים הסניטריים הירודים, חלה התדרדרות במצבו הרפואי. התובע טען, כי לא נבדק ולא טופל במרפאת כף רגל-סוכרת, וכל שניתן לו הוא טיפול תרופתי לאיזון סוכר ולהורדת לחץ דם ובהתעלם ממצב רגלו והפצע אשר נפתח ודימם. לפיכך, טען, כי בשל התנהלות גורמי האכיפה ושירות בתי הסוהר, נגרם לו זיהום ברגלו והסתבכות רפואית באופן שהוציא את גופו לגמרי מאיזון לרבות לדחק גופני ונפשי, חלה החמרה במצב הסוכרת ונפגעו אברים נוספים בגופו. התובע נדרש לעבור בשנת 2001 טיפולים וצנתורים, שבגינם נדרש לאשפוז מדי מספר חודשים, ובהמשך, חלה ירידה חדה בראייתו ועד כדי איבוד הראיה בשנת 2002.

11. לביסוס טענותיו הרפואיות, צרף התובע לכתב תביעתו מסמכים רפואיים רבים וכן חוות דעת רפואית (ד"ר רסין טובי – נספח יד'), אשר מצא קשר סיבתי הדוק בין תנאי המאסר בהם שהה התובע, בתקופה שבין 22.8.2000-13.8.2000 ולזיהום שנמצא ברגלו שחייב כריתה של מספר אצבעות. לסברת המומחה, אלמלא התנאים הירודים בעת מאסרו של התובע, הזיהום בכף הרגל היה נמנע. המומחה הוסיף וקבע, כי נכותו של התובע, נוכח הסיבוכים שנגרמו ברגלו, הִנה בשיעור של 100% והדגיש, כי עקב התהליך הזיהומי והמתח הגופני והנפשי שנלוו לאשפוז ממושך והצורך בהתערבות כירורגית, חלה החמרה נוספת ביכולת איזון הסוכרת, שגרמה להאצת הפגיעה באברים נוספים ובכלל זה צורך בניתוח מעקפים, בשנת 2001 ופגיעה ברשתית העין עד כדי עיוורון. נוכח האמור ובשל הפגיעה הקשה במצבו הבריאותי והנכות הרפואית והתפקודית בשיעור של 100%, טען התובע (והתובעת) לנזקים רבים, לרבות בגין הפסדי הכנסה והצורך בעזרה וסיעוד.

12. לטענתו, על הנתבעים האחריות לפצותו, בשל כליאת שווא ובשל היותו נתון במשמורתם ובהשגחתם, מבלי שניתן לו טיפול רפואי כמתחייב ממצבו הגופני, נוכח מחלת הסוכרת ממנה סבל. התובע טען להתרשלות הנתבעים עובר לביצוע הצו (שבוטל), ומתן ההחלטה בדבר מאסרו וכן, משלא ננקטו אמצעים סבירים למניעת התממשותו של סיכון הזיהום שהתפתח ברגלו בתקופת מאסרו.

13. בכתב הגנתם, דחו הנתבעים (להלן: "המדינה"), את טענות התובע. לטענתם, עניינה של התביעה, בניסיונו הנפסד של התובע, בעל חובות בהיקף חסר תקדים, להיפרע ולו במקצת, במסגרת הליך סרק, שהוגש על קצה תקופת ההתיישנות, עקב מאסר בן תשעה ימים, אותו ריצה בגין חוב מזונות (שלא היה שנוי במחלוקת והיה אחד מתוך מספר תקופות מאסר שריצה לפניו ולאחריו בקשר לאותו חוב), שאותו ביקש לקשור בחוסר תום לב עם כריתת אצבעות כף רגלו, פועל יוצא של מחלת סוכרת ממנה סבל שנים רבות טרם האירועים נשוא התובענה, אשר מתאפיינת על-פי טיבה בהתדרדרות מתמדת. המדינה הוסיפה וטענה לקיומה של חסינות שיפוטית העומדת לראש ההוצאה לפועל שהורתה על מאסרו של התובע ביום 13.8.2000. בהקשר זה, הדגישה, כי התובע אף שהנו משפטן מיומן שהגיש בעבר בקשות רבות לביטולם או להשהייתם של צווי מאסר, תוך שאלה נסמכו ברובן על טענות שעניינן מצבו הבריאותי ונתמכו לא אחת באישורים רפואיים, נמנע מלברר ולהציג ראיה כלשהי לעיכוב ההליכים בעניינו וביטול הצו. בעניין החזקתו בבית הסוהר, טענה, כי התובע היה נתון למעקב רפואי מתמיד במתקני הכליאה וטופל ברציפות ובמקצועיות על-ידי הצוותים הרפואיים, בשים לב לצרכיו המיוחדים עקב מחלת הסוכרת הקונסטיטוציונית ממנה סבל ותנאי מאסרו היו סבירים לרבות מבחינה סניטרית והיגיינית. נוכח האמור, הטעימה, כי יש לדחות את טענת התובע למאסר שווא מטעמי חסינות שיפוטית וחוסר תום לב, שבחר להגיש את התביעה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות ולעניין דרכי החזקתו במאסר, הדגישה, כי יש לדחות את התביעה בשל העדר קשר סיבתי בין תנאי מאסרו לבין מצבו הרפואי, שנבע ממחלת הסוכרת ממנה סבל שנים רבות קודם לאירועים נשוא התובענה וללא קשר אליהם. לביסוס טענותיה הרפואיות, הגישה חוות דעת רפואית (ד"ר גפל), לפיה סבר המומחה, כי אין קשר סיבתי בין המצב הרפואי של התובע והזיהום שנמצא ברגלו לאחר שחרורו מבית הסוהר, לבין תנאי מאסרו.

14. נוכח חוות הדעת הרפואיות הסותרות לעניין יסוד הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי של התובע לאחר שחרורו ממאסר לבין תנאי החזקתו בבית הסוהר, מינה בית המשפט מומחה רפואי (להלן: "ד"ר קלינמן" או "המומחה"), מומחה לרפואה פנימית ומנהל המרפאה לרגל סוכרתית בבית החולים ביקור חולים בירושלים. בחוות דעתו מצא המומחה, כי התובע סובל מסוכרת מזה 16 שנה וכי "...קרוב לוודאי כי לא היה מאוזן אף פעם, לא מצאתי בכל הגיליונות הרפואיים אף ערך סוכר תקין". לפיכך סבר ש"...אין בכל התקופה [תקופת מאסרו – מ.ב] זו כדי להשפיע בצורה משמעותית על המחלה הוסקולארית המתפתחת בו במשך עשרות בשנים". בהמשך, נדרש להליך הזיהום שגרם לקטיעה ברגלו של התובע, ופרט את מהלכו. בהקשר זה קבע, "... אין ספק כי החיידק האחראי לצמרמורת ולהתפשטות המהירה של הדלקת עם אודם נפיחות ונמק היה הסטרופטוקוק, ומתוך הכרת הביולוגיה של מחלה זו, היא מתפשטת כאש בשדה קוצים במהירות רבה". בתשובה לשאלה בדבר האפשרות לקשר סיבתי, הִקשה המומחה והוסיף, ".... אם נניח כי יש קשר בין התנאים הלא נאותים בבית הסוהר לבין הזיהום של החולה, אם כך כיצד ייתכן כי עבר כל כך הרבה זמן (חמישה ימים) בין שחרורו מבית הסוהר עד להגעתו לחדר מיון בתמונה כה חריפה עם חיידקים אלימים. כ"כ, יש לציין, כי ב- 13.08.2000 קלינית לא היה נראה זיהום ברגל, ובזמן שהותו במאסר לפי דבריו לא קיבל טיפול אנטיביוטי כלל, דבר שהיה אמור להעצים עוד יותר את התהליך הזיהומי. ולכן אני חושב, כי אין קשר בין השהייה בבית הסוהר לבין התפתחות הזיהום הקשה של החולה, אלא אם תוכח הטענה של החולה כי כבר בזמן שהותו בבית הסוהר היה חולה והוזנח". בנסיבות אלה, סיכם וקבע, כי אין בשהייה בבית הסוהר כדי "להחמיר בצורה משמעותית" את המחלה הוסקולארית של התובע ולא נמצא קשר סיבתי בין השהייה בבית הסוהר לבין הדלקת החריפה ברגלו שהביאה לקטיעה, "...אלא אם יוכח שגם בזמן שהותו בבית הסוהר הייתה לו מחלת רגל פעילה".

15. בתשובות לשאלות הבהרה מטעם התובעים, הוסיף המומחה וציין, כי טיפול בפצע סוכרת כרוני הוא ארוך ומורכב, אך מדי פעם עלולה להתפרץ דלקת, אשר עשויה לסכן את הגפה בהעדר טיפול. המומחה הדגיש, כי "...על מנת למצוא קשר בין השהייה בבית הסוהר וקטיעת אצבעות ברגלו יש למצוא ראיות כי לחולה הייתה כבר בבית הסוהר מחלת רגל חריפה שהוזנחה".

16. הנה כי כן, כעולה מחוות הדעת ומתשובותיו לשאלות הבהרה, סבר המומחה, כי לצורך קיומו של קשר סיבתי על התובע היה להוכיח קיומה של "מחלת רגל חריפה" או "מחלת רגל פעילה", כפי שנמצאה ביום 27.8.2000, עובר לאשפוזו בבית החולים - חמישה ימים לאחר שחרורו מבית הסוהר.
17. נוכח סברת המומחה, הוצע לתובעים לסיים את הדיון בתובענה בפשרה בסכום שפורט ועל יסוד תחשיבי נזק שהגישו הצדדים, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק. משדחו התובעים את הצעת בית המשפט, נקבע המשך הדיון לחקירת המומחה. בעדותו, חזר המומחה על סברתו, כפי שהובאה בחוות דעתו, לעניין העדרו של קשר סיבתי. עוד הוסיף, כי התובע נדרש, במהלך מאסרו, לטיפול של ניקיון, שטיפה ושמירה על היגיינה ובלשונו "...ניקיון של הרגל, שטיפה של הרגל, חבישה של הרגל ונעילת נעליים" ולעניין דרכי השטיפה, "...עם מים וסבון. לא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה, הוא שם על זה פד מיוחד ובזה הוא מסיים". בהקשר זה הדגיש, כי "...ערכי הסוכר של החולה הזה היו גבוהים לאורך כל הדרך, 15 שנה, במשך התקופה הזו לא חל שום שינוי במצבו. הטיפול ברגלו הוא מכיר אותו חודשים לפני כן, זה לא טיפול ראשון", אף שהבהיר, בהמשך, כי העדר טיפול (שטיפת הרגל) "...חושף אותו לקראת האפשרות שחיידקים יוכלו לחזור ולזהם את הפצע שלו". לפיכך, לעניין האפשרות לזיהום ברגלו של התובע (בהעדר שטיפה), הוסיף "...ייתכן שכן, בעקבות כך שלא קיבל את הטיפול שמגיע לו הפצע שלו הזדהם ובסופו של דבר הביא לזיהום הקשה" (עמוד 20 שורות 26-10). אם כן, מחקירתו עולה, כי ההסתברות להתפתחות זיהום ברגלו של התובע בתקופת מאסרו, אפשרית בנסיבות שלא ניתן חיטוי לפצע בדרך של שטיפה (עמוד 22 שורה 28). אולם, כפי שיובהר להלן, לא כך היה בענייננו.

18. לעניין הזיהום שנמצא ברגלו של התובע, עובר לאשפוזו, הבהיר המומחה, כי "...מידיעת הזיהום שהיה לחולה, היה לו זיהום שמבחינה קלינית וגם מעבדתית מוגדר כזיהום בחיידק בשם סטרפטוקוק ... זוהי מחלה שבוערת כאש בשדה קוצים והיא מחלה שלא לוקח לה הרבה זמן, זו מחלה חריפה ... אני מסיק שאין ספק שמה שנקרא בשם מחלת רגל חריפה לא יכולה הייתה להיות בזמן החזקתו במעצר על ידי השב"ס. אם זה היה קורה המחלה הייתה חריפה ביותר, החולה היה נכנס למצב קשה מאוד תוך 24 שעות, זה סוג המחלה. זה כפי שגם קרה, לאחר שהוא השתחרר מבית החולים, מחלתו הייתה מאוד חריפה והיו זקוקים לביצוע ניתוחים חוזרים" (עמוד 21 שורות 18-9).
19. בהמשך, נשאל לעניין טענות התובע שסבל מחום לקראת סוף תקופת מאסרו והאם ניתן ללמוד מנתון זה על אפשרות שהזיהום התפתח בבית הסוהר. לכך השיב המומחה "...הוא הסתובב עם חום שבוע ימים עד שהוא הגיע לבית החולים. אם אתה אומר שהתחיל לסבול מחום משך כמה ימים והתעכב עוד מס' ימים עד שהוא הגיע לבית החולים, מדובר על שבוע ימים של מחלת חום עד שהגיע לבית החולים זה מאוד לא סביר. אין דבר שלא קיים ברפואה, הכל יכול לקרות, אבל אם אני מדבר מבחינת 100 מקרים כאלה של זיהום סטרפטוקוק אז אני יכול לומר בוודאות שלמעלה מ-95% של מקרים המחלה היא מאוד חריפה וישנם מקרים בודדים כמו כל דבר בספרות שיהיה קיים, שזה ייקח יותר זמן" (עמוד 22 שורות 6-1). המומחה הדגיש "...זה יקרה תוך יום יומיים באופן ברור. צמרמורת, חום, הרגל מתנפחת ואדומה, ואז החולה מתחיל החמרה במצבו. אם זה קרה בתקופת מאסרו הרי שהוא יצא מבית המאסר הדבר הראשון שהיה צריך לעשות להגיע לחדר מיון באופן מידי וזה לא מה שקרה" (עמוד 22 שורות 10-8). בהמשך " ... האיש הזה מנוסה ברפואה, הוא לא התחיל להיות חולה היום, פצעים ברגליים סבל לפני כן, את המחלה הזו הוא מכיר וזה לא דבר חדש בשבילו והוא יודע שכאשר יש מצב רפואי חריף הוא מגיע לחדר המיון באופן מידי, הוא התעכב מפני שהמחלה התעכבה..." (עמוד 22 שורות 19-16, הדגשים לא במקור - מ.ב).

20. בתשובה לשאלה, שלל המומחה את האפשרות להתפתחות מחלת חום לתובע בתקופת מאסרו, זאת נוכח הנתונים הרפואיים שנמצאו ברשומות הרפואיות בבית החולים, עובר לאשפוזו והשיב "...נכון, לכן אני נוטה לחשוב שמדובר על מחלה חריפה שלא קרתה בבית הסוהר, אלא אם יוכח אחרת. כי סוג זה של מחלה זו מחלה חריפה יותר והיא מתרחשת תוך 24 48 שעות. והיא התפרצה בגלל שהתנאים הזיהומיים שלו לא היו טובים" (עמ' 29 שורות 26-21). עם זאת, לא שלל המומחה את האפשרות לקשר סיבתי, חרף האשפוז המאוחר ביום 27.8.2000 ובלבד שתוכח קיומה של מחלה חריפה, קרי: "...האפשרות קיימת. ההסתברות, אם הייתה לו מחלת חום ופצע מפריש ברגל, אני יכול להעריך שההסתברות היא גבוהה" (עמוד 26 שורות 19-18).

21. המשך הדיון נקבע להגשת עדויות ראשיות בתצהירים. מטעם התובעים הוגשו תצהירי התובע, בת זוגו ובנו וכן של עו"ד יעקב רוזן, שהיה בקשר מקצועי עם התובע בתקופה הרלוונטית. מטעם המדינה לא הוגשו תצהירים. במהלך הדיון נחקרו המצהירים על תצהיריהם, תוך שהצדדים וויתרו על חקירת המומחים מטעמם. בהמשך, הוגשו סיכומיהם והתיק הובא בפניי למתן פסק-דין, כדלקמן.

דיון והכרעה:

22. הפלוגתא העיקרית בתובענה, הדורשת ליבון והכרעה, עניינה בסוגית אחריות המדינה בקשר להחרפה הנטענת במצבו הרפואי של התובע. עיקר המחלוקת הִנה בעניין יסוד הקשר הסיבתי ובשאלה, האם יש לייחס את הזיהום ברגלו של התובע, כפי שנמצא במועד אשפוזו, קרי: ביום 27.8.2000, לתנאי מאסרו, נוכח טענתו להעדר טיפול הולם וסביר וכמתחייב ממצבו הרפואי.

23. יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות הרלוונטיות והתרשמתי מעדויות העדים (לרבות המומחה), הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, אין מקום להטיל על המדינה את האחריות להחרפה הנטענת במצבו הרפואי של התובע, בשל העדר קשר סיבתי בין תנאי מאסרו לבין הזיהום שנמצא ברגלו, עובר לאשפוזו ביום 27.8.2000. התובעים לא השכילו להניח לפניי תשתית ראייתית מספקת לביסוס טענתם, לעניין יסוד הקשר הסיבתי ולהוכחת תביעתם במידה הדרושה וכפועל יוצא, לחיוב המדינה בפיצוי על נזקיהם. יחד עם זאת, מהראיות שהובאו והגם שלא מצאתי שהתנהלות ראש ההוצאה לפועל בגדר ההחלטה מגיעה כדי "רשלנות רבתי", שוכנעתי, נוכח הנסיבות שקדמו להחלטה (בנסיבות שאין חולק, כי הצו בוטל טרם ביצועו) ומשלא נטען מפורשות אחרת (וממילא, לא הובאה ראיה לסתור), כי גורמי לשכת ההוצאה לפועל התרשלו, וגרמו (למצער, תרמו) למאסר שווא של התובע וכפועל יוצא, לאחריות המדינה כלפיו ומשכך, זכאי התובע לפיצוי בגין מאסר שווא מיום מעצרו- 12.8.2000 ועד ליום שחרורו מבית הסוהר- 22.8.2000 (עשרה ימים).
על האחריות:

כללי:

24. מושכלות יסוד הם, כי בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות, יש לבחון, האם קמה חובת זהירות על המזיק, כלפי הניזוק. חובת הזהירות מורכבת מן ההיבט המושגי, העוסק בשאלה, האם מהבחינה המושגית, קיימת חובת זהירות, בהתייחס לסיכון נתון. כמו כן, נדרשת חובת זהירות קונקרטית, המתקיימת כאשר חלה חובת זהירות מושגית וכאשר הנסיבות הספציפיות של המקרה, מולידות חובה לצפות התרחשות נזק, באם לא ינקטו אמצעי זהירות מתאימים. עוד יש לבחון, האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)). לשון אחר, חבות מכוח רשלנות, מחייבת הוכחת שלושת אלו: קיומה של חובת זהירות, בין המזיק לניזוק, הפרת אותה חובה בהתרשלות וקשר סיבתי, בין הפרת החובה לנזק שנגרם (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' עמרם מיימוני פיסקה 4 ( 14.12.2006) והפסיקה המובאת שם). קיומה של חובת הזהירות, על שני היבטיה, נשענת על מבחן הציפיות. בהיבט המושגי – נבחנת הציפיות במישור הנורמטיבי, קרי: האם אדם סביר, יכול וצריך לצפות, כי בסוג סיכון נתון, עלול להתרחש נזק, אם לא ינקטו אמצעי זהירות סבירים. תוכנה של הציפיות הנורמטיבית, נשען במידה רבה על מדיניות משפטית ראויה, הבנויה מאיזון בין שיקולים וקובעת מה צריכים להיות פניה של חובת הזהירות המושגית בחברה המתנהלת על פי אמות מידה ראויות. חובת הזהירות הקונקרטית, מתעלת את החובה המושגית, לנסיבות ספציפיות של המקרה והיא נשקלת על פיהם. היא בוחנת, האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, יכול וצריך היה אדם סביר, לצפות את התרחשות הנזק. יכולת הציפייה, נבחנת בהקשר הטכני. החובה לצפות את התרחשות הנזק, היא נורמטיבית באופייה וקשורה בהכרעה ערכית. לא כל סיכון שניתן לצפותו, גם צריך לצפותו במישור הנורמטיבי, לצורך הטלת אחריות, בגין נזק שנגרם בעטיו (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)).

25. רמת הזהירות הקונקרטית, נקבעת אף היא, על פי שיקולים של מדיניות משפטית ועניינה הוא נורמטיבי. בהתקיים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על בעל החובה, לנקוט אמצעי זהירות מספיקים, על מנת לעמוד בחובתו. רמת האמצעים הנדרשים לעמידה בחובה, גם היא נקבעת על פי אמת מידה אובייקטיבית של סבירות, הנגזרת מאופי החובה ומהנסיבות הקונקרטיות של העניין (ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 505 (2004)). אופיים של האמצעים הנדרשים, נקבע ביחס ישר לסיכון שנוצר והוא גורם יחסי, המשתנה חליפות, בהתאם לגורם הסכנה. משהופרה חובתו המושגית והקונקרטית של המזיק, כלפי הניזוק ונגרם בעטייה נזק, מתגבשת עוולת הרשלנות. נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין ההפרה לבין הנזק שנגרם (ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל פסק דינה של השופטת (בדימוס) פרוקצ'יה ( 12.3.2009)). יוער, כי על אף שבפסיקה שולטת הגישה שלפיה, הבחינה אם קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, קודמת לבחינה אם הופרה החובה, הובעה לאחרונה בפסיקה, גם הדעה, כי לעיתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות ורק לאחריה וככל שהדבר דרוש, לפנות ולבחון אם נסיבות המקרה והאם ישנם שיקולים הנוגעים בדבר, המצדיקים את קביעתה של חובת זהירות (ע"א 878/06 דוב טרויהפט נ' דוד עטיה ( 4.1.2009); ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ פיסקה 18 ( 29.6.2008)).

26. כך בכלל וכך לעניין אחריות רשויות השלטון, לרבות גורמי המשטרה (ע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 (1984); ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167 (2004)) ורשויות האכיפה והגביה (לשכות ההוצאה לפועל), החבים חובת זהירות כלפי הציבור (ובכלל זה כלפי חייבי ההוצאה לפועל), שעניינה התנהגות סבירה מצד הרשות בפעולותיה, בעת ביצוע רשלני של סמכות שניתנה להם כדין (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נט(5) 193 (2005)), הן כאחריות ישירה לפעולת האורגנים שלה והן על-פי דיני האחריות השילוחית כשולחתם של עובדיה (משה ויסמן תביעות רשלנות בנזיקין 770-737 (2003)). על-פי הפסיקה, בעל הסמכות השלטונית חב חובת זהירות בהפעלתה, במיוחד מקום בו השליטה על מהלך האירועים ועל נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים נמצאת בידיו (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994)).

27. בענייננו, נדמה, כי שורש העניין, נעוץ בקיומן של מספר חובות זהירות רלוונטיות של המדינה כלפי התובע (ע"א 3479/06 הוארי הוארי נ' אלי ארבע ( 29.3.2009)): הראשונה - של גורמי המשטרה בביצוע הצו, השנייה – של גורמים שיפוטיים ומנהליים ולענייננו, ראש ההוצאה לפועל וגורמי רשויות האכיפה והגביה עובר להחלטה והשלישית - של גורמי שירות בתי הסוהר שהתובע היה נתון במשמורתם ולהשגחתם בתקופת מאסרו. זאת ועוד, המדינה אינה חולקת על קיומן של חובות זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי התובע. טענתה, הִנה לעניין יסוד ההתרשלות, בקשר לטענת התובע בדבר מאסר שווא ולעניין יסוד הקשר הסיבתי, בקשר לטענת התובע בדבר הזיהום שנגרם ברגלו עקב תנאי מאסרו. נדון בטענות אלה, על-פי סדרן.

לעניין ביצוע הצו:

28. בטרם נידרש לשאלה המרכזית בתובענה ולסוגיית יסוד הקשר הסיבתי, יש להקדים דיון קצר בשאלת נסיבות מעצרו של התובע מכוח הצו (שבוטל), ביום 12.8.2000 ובעניין אחריות ראש ההוצאה לפועל וגורמי לשכתו עובר להחלטה על מאסרו של התובע למשך 15 ימים נוספים. בסיכומיו, טוען התובע, כי חרף ביטול הצו, נעצר שלא כדין ונשלח למאסר. בנסיבות אלה טען לקיומה של עוולת כליאת שווא, כקבוע בסעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), שעניינה שלילת חירותו של אדם שלילה מוחלטת שלא כדין, ולמשך זמן כלשהו. עוד נטען, לפגיעה בזכות חוקתית המחייבת פיצוי אף אם לא נגרם כל נזק אחר. בסיכומיה, בחרה המדינה שלא להתייחס לתחולת עוולת כליאת השווא, בענייננו. בנסיבות אלה, אף שלכאורה נדמה, כי עומדת למדינה ההגנה הקבועה בסעיף 27(1) לפקודת הנזיקין, אינני נדרש להכריע בשאלה, האם מעצרו של התובע ביום 12.8.2000 מהווה עוולה נזיקית של כליאת שווא (ראו: דוד קרצ'מר תקיפה וכליאת שווא 39-37 (בעריכת גד טדסקי, 1981)), שכן, נוכח ביטול הצו במועד שקדם למעצר, היה על גורמי המשטרה (וכפועל יוצא-המדינה) להימנע מלבצע את הצו ומשלא עשו כן, התרשלו, זאת, אף אם המעצר נעשה בתחום הרשאה חוקית (ראו: חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952). לשון אחר, משאין חולק כי הצו בוטל בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 31.7.2000, ברי, כי מעצרו של התובע ביום 12.8.2000, אף שלכאורה נעשה מכוח צו מאסר שניתן כדין, מהווה, בהעדר טעם מבורר לסתור, פעולה רשלנית ודי בכך כדי להטיל אחריות על המדינה בגינה ולחייבה בפיצוי התובע בגין מעצרו. שאלה אחרת היא, האם יש להטיל אחריות על המדינה בשל התנהלות ראש ההוצאה לפועל או של גורמי האכיפה והגביה, עובר למתן ההחלטה על מאסרו של התובע ל – 15 ימים, מכוח הצו (שבוטל). בהקשר זה יש להידרש לסוגית החסינות העומדת לראש ההוצאה לפועל, בהיותו גורם הממלא תפקיד שיפוטי, בגין עוולה שעשה במילוי תפקידו (ובענייננו, עוולת הרשלנות).

אחריות גורמי האכיפה לרבות ראש ההוצאה לפועל:

29. התובע טוען להתרשלות המדינה נוכח הנסיבות שקדמו להחלטה לרבות בשל התרשלות ראש ההוצאה לפועל, שהורתה על המשך מאסרו ל- 15 ימים, חרף הצו שבוטל ולמאסר שווא של תשעה ימים עד למועד שחרורו מבית הסוהר ביום 22.8.2000. מנגד, טוענת המדינה לקיומה של חסינות שיפוטית העומדת לנושאי משרה שיפוטיים (מכוחה- גם למדינה) ובכללם לראש ההוצאה לפועל. יוער, כי המדינה לא טענה בסיכומיה (סעיפים 67-79) לעניין העדר אחריות גורמי האכיפה והגבייה המנהליים, הפועלים בלשכות ההוצאה לפועל ותרומתם הנטענת למאסר שווא של התובע וממילא, לא הניחה תשתית ראייתית, לביסוס טענתה.

30. לפי הדין הקיים, לראש ההוצאה לפועל (כיום- "רשם ההוצאה לפועל") עומדת חסינות מוחלטת בגין כל עוולה שעשה במילוי תפקידו – בדומה לחסינות העומדת לשופטים. חסינות זו מוקנית לראש ההוצאה לפועל מכוח הוראת סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. בכך, הושווה מעמדו של רשם ההוצאה לפועל למעמדם של בעלי תפקידים שיפוטיים אחרים, החסינים מפני תביעה בנזיקין בהתאם לקבוע בסעיף 8 לפקודת הנזיקין. יחד עם זאת, לכאורה, אין בחסינות המוקנית לגורם השיפוטי כדי לפטור את המדינה, כמי שהִנה שולחתם, מאחריות, מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין. בסוגית חיוב המדינה באחריות שילוחית, בגין התרשלותם של גורמים שיפוטיים, נכתב רבות (על המגמות השונות בספרות באשר למבחן שיש להחיל בעניינם, ראו: דפנה אבניאלי חסינות אישי ציבור 48 (2001); ברק, אנגלרד, חשין, טדסקי דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 394 (ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). עניין זה אף נדון בהרחבה בפסיקת בתי המשפט השלום והמחוזי, וישנן החלטות שונות בדבר טיבה של החסינות (דיונית או מהותית) והיקפה (לפסיקה שאינה ממצה: בר"ע (מחוזי י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן ( 12.3.2001) (להלן: "עניין פרידמן"); ת"א (שלום ת"א) 39859/08 רמי טוטיאן נ' הוצאה לפועל פתח תקווה ( 18.8.2011); בש"א (מחוזי ת"א) 6269/08 מדינת ישראל משטרת ישראל ובתי הדין הרבניים נגד אנה וזגיאל ( 20.8.2008); ת"א (שלום ת"א) 199207/02 יאיר.ש.שיווק בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ( 14.9.2005)).

31. בענייננו, אינני נדרש לדיון של ממש בשאלה, האם יש מקום להטיל אחריות על המדינה, בגין התנהלות ראש ההוצאה לפועל בגדר ההחלטה, בין מכוח אחריותה השילוחית ובין אם מכוח אחריות ישירה, שכן לא שוכנעתי, כי התנהגותה הגיעה כדי התרשלות "בוטה מאוד" (עניין פרידמן, בעמוד 6), המקימה את אחריות המדינה כלפי התובע בשל מאסרו. לשון אחר, אף אם ניתן להניח לטובת התובע, כי יש לראות בהתנהגות ראש ההוצאה לפועל, בגדר ההחלטה, התרשלות, זו אינה מגיעה כדי "רשלנות רבתי", אשר חלה בנסיבות חריגות ביותר ובמקרים קיצוניים מאוד, שענייננו אינו נמנה עליהם ומשכך, דין הטענה בעניינה להידחות (ראה והשווה: ת"א (שלום י-ם) 6303-11-10 ורוניק פרידמן–אבשלום נ' מדינת ישראל ( 11.5.2011)).

32. אין חולק, כי עובר להחלטה עמד חובו הפסוק של התובע בלשכת ההוצאה לפועל כלפי גרושתו (הזוכה) על סכום ניכר וכי זו נקטה כנגדו בהליכים לביצועו, לרבות צווי מאסר שלא שולמו ובגינם נאסר התובע לתקופות שונות. זאת ועוד, בדיון עובר למתן ההחלטה (כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 13.8.2000 - נספח ח') חזר וטען התובע, כפי שטען בעבר, כי נמצא בהליכי פשיטת רגל וכי פרע את החוב מושא הצו, זאת אף שלא הציג כל שובר תשלום בגינו. התובע הדגיש את מצבו הבריאותי, הציג מסמכים רפואיים לביסוס טענתו וביקש שהות להתארגן ולשקול פנייה לבית המשפט. הנה כי כן, כפי שעולה מהראיות, התובע הנו מעין "חייב מקצועי", המכיר היטב את רזי מערכת ההוצאה לפועל ודרכי ביצועם של חובות פסוקים ואף עסק בתחום (עמ' 41 שורות 16-17). כנגד התובע תלויים ועומדים תיקים רבים וננקטו בעניינו הליכים שונים, לרבות הליכי מאסר, לפני ואחרי הצו. בנסיבות אלה, נדון עניינו לפני ראש ההוצאה לפועל, כשם שנדון עניינו של כל חייב אחר, המובא לדיון בנסיבות דומות. משלא השכיל התובע להציג לפני ראש ההוצאה לפועל את ההחלטה בדבר ביטול הצו, לא התעורר הספק בדבר נסיבות מעצרו. לפיכך, כעולה מההחלטה, משלא מצאה, כי החוב שבשלו ניתן הצו נפרע, ולא הובאה כל ראיה בדבר ביטולו, הורתה ראש ההוצאה לפועל על מאסר התובע תוך שקבעה, כי יש להביאו לבדיקה לפני רופא עם הגעתו למתקן משטרתי.

33. החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה כדין, במסגרת סמכותה. מדובר בהחלטה מבוססת ומנומקת שהתייחסה למכלול הראיות והטענות שעמדו לפניה, ומצויה בתחום שיקול הדעת שהוקנה לה, במסגרת תפקידה. אמת, נדמה, כי בנסיבות העניין ובטרם מתן ההחלטה, ראוי היה לברר האם הצו שריר וקיים (בין אם נוכח טענת התובע, כי החוב מושא הצו שולם, בין אם בשל הליכי פשיטת רגל ובין אם בשל מצבו הרפואי). בדיקת תוקפו של הצו, הִנה פעולה קלה ופשוטה, שלכאורה לא הייתה כל מניעה לבצעה במהלך הדיון בעניינו של התובע ומשלא ניתן כל טעם מדוע לא נעשה כן, יש בכך כדי ללמד על פגם בהתנהלות גורמי האכיפה. עם זאת, במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, אין בליקוי האמור, כשלעצמו, כדי להקים אחריות למדינה, בשל התנהגות ראש ההוצאה לפועל בגדר ההחלטה, שכן אף שהנני מוכן להניח, כי נפל פגם טכני בהליך, ההחלטה לאסור את התובע בנסיבות העניין (כפי שפורט לעיל), אינה עולה כדי רשלנות רבתי, זדון או חריגה מסמכות, המקימים, למצער, את אחריות המדינה, כלפיו (עניין פרידמן) ומשכך, דין טענתו בעניינה, להידחות.
34. עם זאת ולנוכח האמור, מצאתי להטיל אחריות על המדינה עקב התרשלות גורמי האכיפה והגביה, עקב ביטול הצו, במועד שקדם לדיון בעניינו של התובע לפני ראש ההוצאה לפועל. אכן נכון, על הגורמים המנהליים בלשכת ההוצאה לפועל היה לנקוט באמצעים סבירים להנגשת המידע הרלוונטי וזמינותו לפני ראש ההוצאה לפועל במהלך הדיון ובטרם מתן ההחלטה, ומשלא נטען כי עשו כן, התרשלו. לשון אחר, בנסיבות שלפנינו, יש להטיל אחריות על גורמי לשכת ההוצאה לפועל, בשל ביטול הצו, לעניין יסוד ההתרשלות בהעברת הנתונים הרלוונטיים ומסירת מידע מדויק ומהימן על ביטולו (בין אם בדרך עדכון המערכת הממוחשבת ובין אם בדרך אחרת), לפני ראש ההוצאה לפועל עובר למתן ההחלטה, מקום בו מדובר בפעולה טכנית פשוטה ומשלא נטען, כי המידע אכן היה נגיש וזמין לפניה. בנסיבות אלה, משאין חולק בדבר ביטול הצו, במועד שקדם למעצרו של התובע ולדיון בעניינו, יש הצדקה להטיל אחריות על גורמי לשכת ההוצאה לפועל בגין מחדלם ולפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב מאסר השווא ובעניין זה, מקובלות עליי טענות התובע בסיכומי תשובתו (סעיף 15). גובה הנזק ושיעור הפיצור ייקבע, להלן.

35. מכאן, לטענתו המרכזית של התובע, בעניין אחריות המדינה בקשר להחרפה הנטענת במצבו הרפואי בתקופת מאסרו. כאמור, המדינה לא חולקת על קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית (ע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר – משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704 (1997)) וטוענת להעדר קשר סיבתי, בלבד. אם כן, הסוגייה היחידה הדורשת הכרעה, עניינה בשאלת יסוד הקשר הסיבתי בין תנאי החזקתו של התובע בתקופת מאסרו לבין הזיהום שנמצא ברגלו עובר לאשפוזו בבית החולים, לאחר שחרורו מבית הסוהר.

לעניין הקשר הסיבתי:

36. בסיכומיו, טוען התובע, כי בתקופת מאסרו התפתחה ברגלו מחלה פעילה, שהוזנחה. התנאים הסניטאריים היו בלתי ראויים ולא היה באפשרותו לשטוף ולטפל בפצע המפריש ברגלו, תלונותיו בעניין זה לא זכו להתייחסות ראויה מצד שלטונות בית הסוהר וחרף בקשותיו, לא ניתן לו טיפול מתאים בבית חולים. עוד נטען, כי הטיפול היחיד שקיבל במענה לתלונותיו, היה מתן כדורי אקמול, עקב מחלת חום בה לקה, שאובחנה בטעות כנובעת ממחלת שפעת. לא ניתן לו טיפול יעיל לאדם במצבו, שכן היה ידוע למדינה כי הוא חולה בסוכרת וסובל מפצע ברגלו. כמו כן, משלא אותר התיק הרפואי אשר יכול היה ללמד על מצבו הרפואי (וקיומה של מחלת חום) בזמן שהיה כלוא, נגרם לתובע נזק ראייתי, ועל המדינה להוכיח, כי ההתדרדרות במצבו הרפואי, לרבות מחלת החום ממנה סבל, זכו להתייחסות ראויה וטיפול הולם. משהמדינה לא עמדה בנטל להוכחת טענתה, יש לקבל את תביעתו במלואה ולפסוק לו פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בשל ההחרפה במצב רגלו.

37. מנגד, טוענת המדינה בסיכומיה (סעיפים 28-53), כי בעת שחרורו מבית הסוהר לא סבל התובע ממחלת חום, זאת משלא נמצאה תלונה על פצע מדמם או חום גבוה עובר למעצרו והעברתו לבית החולים ביום 12.8.2000 ואף לא ניתן ללמוד על כך מהרישומים הרפואיים מאותו מועד ומחקירת המומחה באשר לנסיבות קבלתו של התובע לבית הסוהר ביום 13.8.2000. והעיקר, נוכח טיבו של הזיהום שנמצא במועד אשפוזו בבית החולים, לאחר שחרורו ואופיו של החיידק "המתפשט כאש בשדה קוצים" ועל יסוד התיעוד הרפואי הקיים מיום קבלתו של התובע למיון בית החולים, ביום 27.8.2000, שם נרשם, כי תלונתו העיקרית של התובע "חום וצמרמורת מיום קבלתו", ניתן לקבוע באופן חד משמעי, שהתובע לא סבל מחום במהלך תקופת מאסרו (שם, סעיף 41), זאת בשים לב לשיהוי בפנייתו לקבלת טיפול רפואי לאחר שחרורו. המדינה הדגישה בסיכומיה, כי לסברת ד"ר קלינמן היה על התובע להוכיח, שבמהלך שהותו במאסר נגרמה לו דלקת חריפה ברגלו (שאחד מתסמיניה הוא חום). משלא עלה בידי התובע להוכיח, כי סבל מחום, כאמור, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי ומשכך, דין תביעתו להידחות. בעניין העדרו של תיעוד רפואי מתקופת מאסרו של התובע, טענה, כי המסמכים לא נמצאו בשל הגשת התביעה בשיהוי ניכר והפגיעה שנגרמה לה בשל כך באיסוף תיעוד רפואי רלוונטי לביסוס הגנתה. יחד עם זאת הטעימה, כי די בחומר הראיות שהוגש לפני בית המשפט כדי לקבוע ממצא, לפיו התובע לא סבל מחום במהלך שהותו במעצר.

38. כאמור לעיל, המחלוקת העיקרית הדורשת ליבון והכרעה עניינה בשאלת יסוד הקשר הסיבתי. טוען התובע, כי תנאי החזקתו בתקופת מאסרו והעדר טיפול נאות הם שגרמו להחרפה במצבו ולזיהום שהתפתח ברגלו. לביסוס טענתו, צרף לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר רסין טובי, שסבר, כי קיים קשר סיבתי בין תנאי החזקתו של התובע בזמן מאסרו לבין התפתחות הזיהום ברגלו. בהקשר זה יוער, כי ד"ר טובי לא מצא לציין בחוות דעתו, קיומה של מחלת חום שנגרמה, לכאורה, לתובע בתקופת מאסרו, ותחת זאת ציין, כי מספר ימים לאחר שחרורו ממעצר "אושפז עקב חום גבוה וצמרמורת" (עמ' 5 לחוות הדעת). על יסוד תיאור כללי ושטחי של העובדות שפורטו (שם) ואמירה סתמית בדבר התנאים הירודים בתקופת מאסרו של התובע, קבע, כי קיים קשר סיבתי, כאמור. המדינה דוחה קביעה זו ומדגישה, כי הזיהום נגרם בשל מחלתו הבסיסית של התובע וללא קשר לתנאי מאסרו. לביסוס טענתה, הוגשה חוות דעתו של ד"ר גפל, ששלל קיומו של קשר סיבתי. בנסיבות אלה, נוכח חוות הדעת הקוטביות, מונה מומחה מטעם בית המשפט, שמומחיותו בתחום הסוכרת, מומחיות הרלוונטית לענייננו, לבחינת יסוד הקשר הסיבתי. המומחה ערך חוות דעת, השיב לשאלות הבהרה ונחקר על חוות דעתו.

39. אכן נכון, מקום בו עולה טענה בדבר רשלנות רפואית, נקבעת הסיבתיות העובדתית בעזרת חוות דעת של מומחים (ע"א 2412/06 דוד דוד נ' עיריית טירת הכרמל פיסקה 34 ( 20.1.2009)). בירור מקצועי של מצב החולה-תובע אינו מתבסס אך ורק על תחושתו הסובייקטיבית של החולה, אלא נעשה באמצעות כלים רפואיים אובייקטיביים (רע"א 2146/08 עזבון המנוח בושוויק מיכאל ז"ל נ' מרכז רפואי "בני ציון" ( 12.1.2011)). מומחה בית המשפט הוא כלי עזר הכרחי וחשוב המתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לקבל חוות דעת ברורה בנושא השנוי במחלוקת (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו ( 28.11.2007)). חוות דעתו של מומחה רפואי הִנה ראייה במסגרת כלל הראיות המובאות בפניי בית המשפט והוא רשאי להסתמך עליה או לדחותה אם נמצא כי יש לעשות כן, בנסיבות העניין, ולא בנקל ימהר בית המשפט לסטות ממסקנות המומחה הרפואי אותו מינה (ע"א 2160/90 רז נ' לץ, פ"ד מז(5) 170 (1993)). יחד עם זאת, בית המשפט הוא זה אשר בידו ההכרעה הסופית, גם בעניין שבמומחיות (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב ( 2.6.2004)).

40. בחוות דעתו קבע ד"ר קלינמן, כי "...לא נראה קשר בין השהייה בבית הסוהר לבין הדלקת החריפה ברגלו שהביאה לקטיעה, אלא אם יוכח שגם בזמן שהותו בבית הסוהר הייתה לו מחלת רגל פעילה" (עמוד 6 לחוות הדעת). במענה לשאלות ההבהרה מציין כי "...על מנת למצוא קשר בין השהייה בבית הסוהר וקטיעת אצבעות ברגלו יש למצוא ראיות כי לחולה הייתה כבר בבית הסוהר מחלת רגל חריפה שהוזנחה" (תשובות לשאלות ב"כ התובעים מיום 9.4.2010). בעדותו חזר והדגיש, כי יש להוכיח קיומה של "מחלת רגל פעילה" בזמן שהייתו של התובע בבית הסוהר ואישר, כי אם אכן התובע לא קיבל טיפול לפצעיו, קרי חיטוי, ייתכן והעדר הטיפול יוביל לזיהום (עמוד 20 שורות 28-26; עמוד 22 שורות 30-20). אם כן, לסברת המומחה קיימת הסתברות למחלה פעילה רק בהתקיים פצע מפריש ומחלת חום (המהווה תסמין לקיומו של זיהום), שכן ההסתברות להידבקות בחיידק ולהתפתחות זיהום, עולה בהעדר טיפול שוטף לחיטוי הרגל וקיומו של חום מעיד על קיומה של מחלה חריפה (עמוד 26 שורות 19-13). ואכן, גם התובע בסיכומי תשובתו (סעיף 4) מודה, כי "סבל מהפצע תקופה ארוכה, אלא שתחת שמירה על תנאי הגיינה נאותים הפצע לא הזדהם ולא העלה חום" (שם, עמוד 2 שורה 2).

41. בעניין החיטוי ושטיפת הרגל, העיד המומחה, כי כל שעל התובע היה לעשות הוא "...בדיקה כל ערב, פעם ביום. ניקיון של הרגל, שטיפה של הרגל, חבישה של הרגל ונעילת נעליים" ביחס לחומרי השטיפה ציין כי זו נעשית "...עם מים וסבון. לא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה, הוא שם על זה פד מיוחד ובזה הוא מסיים" (עמוד 20 שורות 13-10).

בחינת הראיות מלמדת, שבכל הנוגע לטיפול שניתן לו, הודה התובע, כי "...הרופא הורה כי אני צריך לעבור שטיפות יום ואני עשיתי, שמו לי את הרגל בקערה עם יוד. זה הטיפול. אני גם עושה את זה אבל יש גם משחות. אני שטפתי עם הקערה עם היוד את הרגל. משחות לא קיבלתי. זה מה שהם החליטו לעשות עם הפצע המדמם" (עמוד 48 שורות 22-19). הנה כי כן, גרסתו כפי שהובאה במהלך חקירתו, מעלה, כי התובע שטף באופן שגרתי את כף רגלו בנוזל חיטוי ובהתאם להוראות שקיבל מרופא בית הסוהר. מכאן, יש לדחות את טענותיו, בסיכומיו (סעיפים 18-16), הסומכות על הערכתו של ד"ר קלינמן בדבר הסתברות אפשרית לזיהום בשל העדר שטיפת כף רגלו, אף שזו ניתנה על יסוד הנחה היפותטית, מקום בו הוכח אחרת - לאחר שהתובע הודה בחקירתו, כי נהג לטפל ברגלו על פי ההנחיות שקיבל.

42. טוען התובע, כי בתקופת מאסרו נמצא, כי סובל מחום. לטענה זו של התובע לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת. אין חולק, כי חמישה ימים לאחר שחרורו ועובר לאשפוזו לקה התובע במחלת רגל חריפה. על-פי הרשומות הרפואיות, עובר לאשפוזו, נרשם, כי תלונתו העיקרית "...חום וצמרמורת מיום קבלתו" (גיליון בדיקה ומעקב, פנימית ו', מרכז רפואי וולפסון – נספח טו'). זאת ועוד, מהרישומים עולה, כי לדברי התובע "... מזה 3 ימים מרגיש חולשה ומהיום חום וצמרמורת ללא שיעול..." (גיליון בדיקה ומעקב פנימית ו' מיום 27.8.2000 - נספח טו'). כמו כן, הועבר התובע, ביום 27.8.2000, ממחלקת המיון למחלקה הפנימית "...עקב: חום גבוה, צמרמורת קושי בנשימה...ברגל ימין יש פצע כיב..." (גיליון סיעוד יומי – נספח טו'). הנה כי כן, מהרשומות הרפואיות עולה, כי התובע לקה במחלת חום במועד אשפוזו, קרי: ביום 27.8.2000. ודוק, תלונות התובע, בתעודה הרפואית, נרשמו מפיו במועד אשפוזו ומכאן, כי יש ליתן משקל רב לתוכנם. בהקשר זה, אין לקבל את טענותיו בסיכומי תשובתו (סעיף 11), לעניין הרשומה הרפואית והטעויות שנפלו בה בקשר למועד האשפוז (24.8.2000) ולפצע ברגל הרלוונטית (רגל ימין), באשר אין חולק בדבר מועד אשפוזו הנכון, קרי: 27.8.2000 (כעולה מהמדבקה על גבי הרשומה – נספח טו') ומיקום הפצע ומכאן, כי אין באלה כדי לשנות לעניין גרסתו כפי שנרשמה מפיו. מכל מקום, משבחר התובע שלא לזמן את עורך הרשומה למתן עדות, יש לזקוף את מחדלו לחובתו ולראות בהתנהגותו ראיה נסיבתית הפועלת כנגדו ומשכך, אין לו להלין, לעניין משקלה של הרשומה, אלא על עצמו. לגרסתו, החל להרגיש חולשה שלושה ימים שקדמו למועד אשפוזו. אולם, לא זו בלבד שאין בה כדי לתמוך בטענתו כיום, בדבר קיומה של מחלת רגל חריפה בתקופת מאסרו, אלא אף שדבריו מחזקים את הטענה, לפיה החלו התסמינים למחלה שלושה ימים בלבד טרם אשפוזו, קרי: ביום 24.8.2000, יומיים לאחר ששוחרר מבית הסוהר. והעיקר, דברי התובע עולים בקנה אחד עם קביעות המומחה להלן, לעניין מועד התפתחות הזיהום. כללם של דברים, גרסת התובע, לעניין קיומה של מחלת חום בתקופת מאסרו, מוקשית ולא ניתן לקבלה.

43. אמת, גרסתו כיום לעניין מחלת החום נתמכה בעדות בת זוגו (עמ' 56 שורה 5, שורות 23-20). אולם, הגם שלכאורה הינן "... שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משני פיות; לא משום שהאיש ואשתו היו לבשר אחד, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואם ביניהם (בדרך הטבע, לא בדרך הקנוניה)" (ע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2) 48, 55 (1980)). מכאן, ניתן לראות בהן כעדות יחידה של בעל דין (ראו והשוו: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 571-570 (2000)), אשר יש להתייחס אליה בזהירות משום שלוקה בחוסר אובייקטיביות ובאינטרס ישיר בתוצאות המשפט (וראו: סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971; יעקב קדמי על הראיות כרך שלישי 1444-1425 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)).

44. כללו של דבר, נוכח טיפול החיטוי שקיבל התובע בתקופת מאסרו (המפחית את סיכויי התפתחות זיהום) ועל יסוד התיעוד הרפואי, עם אשפוזו (חמישה ימים לאחר ששוחרר), ולנוכח סברת המומחה לעניין טיבו של הזיהום והתפתחותו, להלן, לא שוכנעתי במידה הדרושה, כי התובע לקה במחלת חום, כפי שטען בסיכומיו ומכאן, כי דין טענתו להידחות.
45. והעיקר, בחוות דעתו ובחקירתו הִקשה המומחה, כיצד ייתכן, כי עבר כל כך הרבה זמן (חמישה ימים) בין שחרורו של התובע מבית הסוהר עד להגעתו לחדר המיון, כאשר מדובר בזיהום חריף עם חיידקים אלימים. לסברתו, המחלה מתפשטת "...כאש בשדה קוצים, במהירות רבה", בין 24 ל- 48 שעות, שלאחריהן הניזוק נכנס למצב קשה מאוד ועלול לאבד גפה או למות (עמוד 21 שורה 18-6; עמוד 28 שורות 10-9; עמוד 29 שורות 26-24). לפיכך, "...אם זה קרה בתקופת מאסרו הרי שהוא יצא מבית המאסר הדבר הראשון שהיה צריך לעשות להגיע לחדר מיון באופן מידי וזה לא מה שקרה" (עמוד 22 שורות 10-8). המומחה הדגיש, כי התובע חולה בסוכרת זמן רב ובעבר סבל מפצעים דומים ברגליו, לכן מכורח הנסיבות יש לו ניסיון בטיפול וידיעה, כי כאשר מתפתח מצב רפואי חריף, הוא מגיע לחדר המיון באופן מיידי. לסיכום, העיד, כי "...מדובר על שבוע ימים של מחלת חום עד שהגיע לבית החולים זה מאוד לא סביר. אין דבר שלא קיים ברפואה, הכל יכול לקרות, אבל אם אני מדבר מבחינת 100 מקרים כאלה של זיהום סטרפטוקוק אז אני יכול לומר בוודאות שלמעלה מ- 95% של מקרים המחלה היא מאוד חריפה..." (עמוד 22 שורות 6-1). משכך, משאושפז התובע מספר ימים לאחר שחרורו, סבר המומחה, כי מחלת הרגל לא התפתחה בזמן מאסרו (עמוד 22 שורות 19-16). זאת ועוד, כעולה מחוות דעתו ומעדותו, קובע ד"ר קלינמן, כי התפשטות מחלת רגל חריפה מלווה בתסמינים של צמרמורת, חום ונפיחות ברגל (עמוד 5 פיסקה 2 לחוות דעתו; עמוד 22 שורה 8). גרסת התובע, כי חש ברע ובחום (סעיף 55 לכתב התביעה; סעיף 14 לתצהירו וסעיפים 4, 19 ו- 28 לסיכומיו). כשנשאל בחקירתו אם בזמן מאסרו היה לו שיעול או נזלת ענה התובע: "...לא, אני לא זוכר. היה לי רק חום" (עמוד 49 שורות 26-25) ולא ציין כי סבל מתסמינים נוספים המעידים של קיומה של המחלה.

46. הלכה פסוקה היא כי הקביעה בדבר מצבו הרפואי של תובע מסורה בידי בית המשפט (ע"א 1156/92 דורינה סגל נ' נחום סגל ( 7.8.1995)). יחד עם זאת, אין צורך להכביר במילים בדבר החשיבות שמייחס בית המשפט לקביעות מומחה שמונה מטעמו, אשר ימנע מלקבלן רק מטעמים מיוחדים ו"אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי ( 31.12.1988); ע"א 252/90 אבידן נ' ה"פניקס הישראלי" חברה לביטוח בע"מ ( 24.5.1993); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 948 (2002); רע"א 4651/08 סלים חלבי חברה לעבודות עפר וסלילת כבישים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף דלית אל כרמל ( 19.8.2009)). בענייננו, לא נמצא טעם מבורר לסטות מחוות דעתו וקביעותיו של המומחה בעניין ההסתברות להתפתחות הזיהום ברגלו של התובע בתקופת מאסרו. המומחה השיב לכל השאלות שנשאל, תשובותיו נמצאו סבירות, הגיוניות ועולות בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים ומכלול הראיות ועל יסוד סברתו הנני קובע כי מחלת הרגל החריפה של התובע לא נגרמה בשל תנאי מאסרו.

47. בנסיבות אלה, אינני נדרש לדיון בטענת התובע לעניין העברת נטל ההוכחה בשל הנזק הראייתי שנגרם לו, לטענתו, עקב העדרם של הרשומות הרפואיות מתקופת מאסרו, שכן די בראיות שהובאו (גרסת התובע, המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו וסברת המומחה), כדי לעמוד על האירועים הרלוונטיים. הלכה פסוקה היא, כי תנאי להפעלתה של דוקטרינת הנזק הראייתי, הוא שתתקיים עמימות עובדתית באשר ליסוד שלגביו מבקש הניזוק להפעיל את הדוקטרינה (ע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, 328 (2005)). אכן נכון, מושכלות יסוד הן, כי העדרו של רישום רפואי יכול וייצור נזק ראייתי. על פי הכללים שנקבעו בפסיקה, מקום בו מתקיים נזק ראייתי – מועבר נטל השכנוע ביחס לאותן עובדות אשר הנתבע פגע באפשרותו של התובע להוכיח (ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל ( 24.10.2011)). לשון אחר, דוקטרינת הנזק הראייתי, מאפשרת לרפא פגם ראייתי שיצר הנתבע בהתנהלותו, באופן שגרם לעמימות סביב עובדה השנויה במחלוקת, שהיא בת-נפקות להכרעה ומכך לקושי ממשי בהוכחת יסודות תביעתו של התובע. רק בהתקיים תנאי זה עשוי בית המשפט לקבוע כי קמה חזקת נזק ראייתי, שתעביר את נטל הראייה אל כתפי הנתבע (רע"א 7271/11 פלוני נ' משרד הביטחון - אגף השיקום קצין תגמולים ( 15.10.2012); ע"א 7985/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין ( 31.8.2011); ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק ( 5.6.2007); ישראל גלעד דיני הנזיקין - גבולות האחריות כרך ב' 1356 (2012)).

48. בענייננו, לא שוכנעתי בדבר קיומה של עמימות בעניין יסוד הקשר הסיבתי, משלא נטען לעמימות סביב עובדה השנויה במחלוקת, שהיא בת נפקות להכרעה (רע"א 7271/11, לעיל). במקרה דנן, על התובע היה להוכיח, כי התקיים התנאי הבסיסי: שהמדינה יצרה עמימות סביב קיומו של קשר סיבתי בין תנאי החזקתו במאסר לבין התפתחותה של מחלת רגל חריפה. אולם, תנאי בסיסי זה לא התקיים. התובע הודה, כי נהג לשטוף את כף רגלו באופן תדיר בתקופת מאסרו. כמו כן, מלבד מחלת חום, לא טען לסימפטומים נוספים המאפיינים קיומה של מחלת רגל חריפה (כפי שקבע ד"ר קלינמן בחוות דעתו) ואף טענתו לחום, נדחתה. אם כן, גרסת התובע בשילוב עם הנתונים במסמכים הרפואיים שהוגשו על ידו, בצירוף אלה שקבע המומחה בחוות דעתו ובחקירתו, מאפשרת לקבוע את הממצאים הדרושים לעניין יסוד הקשר הסיבתי ודי באלה, כדי להפיג את העמימות העובדתית לעניין מצבו הרפואי בעת מאסרו ומכאן, כי אין מקום לתחולת דוקטרינת הנזק הראייתי. בהקשר זה יוער, כי קיים קושי בהעלאת הטענה לנזק ראייתי, המובאת בגדרי תביעה המוגשת לקראת תום תקופת ההתיישנות באופן המקשה על המדינה להתגבר על קיומו בדרך של איתור מסמכים, איתור עדים שזיכרונם טרי או בדרך אחרת (ע"א 10330/09 פלוני נ' ד"ר ישראל קוגן ( 17.4.2012)). לפיכך, "...השתהות ממושכת מאוד בהגשת התביעה (גם אם טרם פגה תקופת ההתיישנות)... הגורעת מיכולתו של בית המשפט לרדת לחקר האמת-תהווה שיקול לבית המשפט שלא להפעיל את חזקת הרשלנות האמורה" (ע"א 761/06 רן יהוד נ' בית החולים קפלן ( 14.4.2011)). אמת, המדינה לא הציגה את הרישום הרפואי שהיה בו כדי לסייע בידה לביסוס טענתה, בדבר העדר קיומה של מחלת חום ולכאורה, יש לראות במחדלה ראיה נסיבתית הפועלת לחובתה, הגם שאין לייחס לכך משקל רב, נוכח חלוף הזמן הניכר והשיהוי הכבד שחל בהגשת התובענה. בעניין זה מקובלים עליי טענותיה בסיכומיה (סעיפים 66-59, לרבות הפסיקה שהובאה שם), בדבר הגשת כתב התביעה בשיהוי "קיצוני וחריף", שפגע ביכולתה להתגונן כראוי. זאת ועוד, בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום ליתן משקל רב לטענת התובע בסיכומי תשובתו (סעיף 14) לעניין "נזק ראייתי סלקטיבי" נוכח הרישום הרפואי שנמצא עד ליום 15.8.2000, שכן אין חולק, כי לאחר המועד האמור, הועבר והוחזק התובע במתקן כליאה אחר (בית הסוהר מעשיהו) והרישום הרפואי החסר הִנו ליתרת תקופת מאסרו, שם ועד למועד שחרורו. יחד עם זאת, כפי שפורט לעיל, די היה בראיות שהוצגו כדי לדחות את טענת התובע וגרסתו לקיומה של מחלת חום.

49. מכל המקובץ עולה, כי בתקופת מאסרו נדרש התובע לעניין הטיפול ברגלו. התובע שטף את רגלו וחיטא את פצעיו. פעולה זו הקטינה את הסיכוי להידבקות בזיהום. כמו כן, נמצא, כי לא חלה במחלת רגל חריפה שכן לא באו לידי ביטוי התסמינים המלווים אותה ובכלל זה הדחיפות והצורך הבהול בטיפול רפואי שמתעורר לאחר שהמחלה מתפרצת. בהקשר זה, התובע לא חלה במחלת חום. על יסוד כל אלה, ובעיקר על-פי סברת המומחה המקובלת עליי, הנני קובע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי, כנדרש ומשכך, דין טענתו לעניין זה להידחות. ודוק, בתביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית, נטל הוכחת הקשר הסיבתי מוטל על התובע ועליו להרימו בהסתברות של למעלה מ- 50% (ע"א 1892/95, לעיל). יוטעם, כי אף אם נניח לטובת התובע קיומה של "סיבתיות עמומה" בעניין הקשר הסיבתי ואפשרות להסתברות נמוכה מהמידה הדרושה, אין בכך כדי לסייע, שכן על-פי ההלכה הנוהגת כיום (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול 226 ( 29.8.2010); ע"א 761/06, לעיל), לא ניתן לפסוק פיצוי על יסוד "השתת אחריות יחסית" ולפי מידת ההסתברות שתנאי מאסרו של התובע הם שתרמו לנזק.

50. כללם של דברים, התובע לא השכיל להניח תשתית ראייתית מספקת לביסוס ולהוכחת תביעתו, בעניין קיומו של קשר סיבתי, בין תנאי החזקתו במאסר לבין התפתחותה של מחלת רגל חריפה וזיהום בכף רגלו בתקופת מאסרו ומשכך, אין לייחס אחריות למדינה לנזקים הנטענים בגין אשפוזו, לאחר שחרורו, לרבות אלה שנגרמו, לטענתו, בשל החרפה במצבו הרפואי. התובע סבל ממחלה בסיסית שהתפתחותה הטבעית, עם כל הצער, היא שגרמה, ככל הנראה, לפגיעות באיברים חיוניים ולהתדרדרות במצבו הבריאותי. מכאן, יש להניח, כי לאחר שחרורו מבית הסוהר ובימים שלאחריו, עקב מחלתו, התפתח זיהום בכף רגלו, שהוביל לאשפוזו ולטיפולים הרפואיים להם נזקק. אולם, לא ניתן לייחס את הנזקים הנטענים לתנאי החזקתו, אף אם נניח לטובתו, כי אלה לא היו ראויים, משלא הוכח קשר סיבתי בין מאסרו לבין הזיהום שהתפתח ברגלו, כאמור. בנסיבות אלה, דין טענתו להידחות.

51. משנדחתה טענתו המרכזית של התובע וכפועל יוצא תביעת התובעת (כמטיבה), כל שנותר הוא לפסוק לו פיצוי בגין מאסר השווא למשך עשרה ימים.

על הנזק

52. משקבעתי, כי גורמי לשכת ההוצאה אחראים בשל התרשלותם בעיבוד המידע הרלוונטי אשר הובילה למאסר שווא של התובע (נוכח ביטול הצו), יש לשום את הנזק שנגרם לו בשל המאסר ושיעור הפיצוי בגין תקופת מאסרו, מיום 12.8.2000 ועד לשחרורו ביום 22.8.2000, בסך הכל עשרה ימים.

53. בסיכומיו טוען התובע, לפיצוי ראוי, בהתחשב במצבו בתקופת מאסרו ובסך של חצי מיליון שקלים חדשים. כאמור, המדינה, בסיכומיה, נמנעה מלהתייחס לעניין התרשלות גורמי לשכת ההוצאה לפועל וטענה לעניין קיומה של חסינות שיפוטית, העומדת לראש ההוצאה לפועל ולמדינה, בלבד. ממילא, לא טענה לעניין גובה הנזק.

54. תכלית דיני הנזיקין, היא לפצות ניזוק ולהשיב, במידת האפשר, את הגלגל אחורנית ולהעמיד אותו במקום בו היה עומד אלמלא העוולה הנזיקית (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 (1982)). על הניזוק הנטל להוכיח את הטענות העובדתיות שיש בהן להקים בסיס להיקף הנזק הנטען ואף את הנזק גופו. מאחר ולא נטען וממילא, לא הובאו ראיות מכוחם ניתן ללמוד על נזקיו המיוחדים של התובע בתקופת מאסרו, מהותו של הפיצוי שיש לפסוק הִנו בגין נזק כללי – לא ממוני, בלבד. קביעת פיצוי לא ממוני, נתונה להערכה ולשיקול דעת בית המשפט, אינה מלאכה קלה, בשל הקושי ליתן ביטוי כספי לנזק מן הסוג האמור, שעה שספק אם ניתן לתת ערך כספי אמתי ונכון לפגיעה בזכות החירות.

55. ישיבה במאסר בכלל, ובמאסר שווא בפרט, גורמת לאדם קושי, צער ובושה. אדם שמוחזק במאסר, שעה שהתברר, כי מדובר במאסר שווא, ספק אם יוכל לחזור ולהיות כפי שהיה קודם למאסרו. לכן, עיקרון ההשבה בדרך של פיצוי כספי, אינו אלא בבחינת הרע במיעוטו.

56. סקירת הפסיקה הרלוונטית מעלה כי הפיצויים שנפסקו בגין יום מאסר שווא נעים בשיעור של בין 750 ₪ ועד לסך של 3,000 ₪ (ת"א (שלום חיפה) 30145/99 אברהים עווזנה נ' מדינת ישראל ( 27.11.2001); ת"א (שלום ת"א) 15395/04 שדארק אקואסה נ' מדינת ישראל – שר הפנים ( 2.6.2005); ת"א (שלום ת"א) 25213/04 הסאי בארן נ' מדינת ישראל – משרד הפנים ( 18.4.2005); ת"א (מחוזי י-ם) 9014/05 פראח מועתז נ' מדינת ישראל ( 18.2.2007); ת"א (שלום ת"א) 72598/04 פיטאג מריה טרזה נ' מדינת ישראל ( 31.5.2006); ת"א (שלום ת"א) 26358/06 פטרא בירנט נ' י. זילברמינץ ואח' ( 20.2.2008); רע"א 5932/08 עמי שירי נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר ( 25.8.2010)). אכן נכון, היו מקרים בהם נפסק שיעור פיצוי גבוה יותר, אך זאת כאשר נוסף לכליאת השווא הוכחה עוולה של תקיפה ופריצה (ת"א (שלום י-ם) 10152/99 בן גביר נ' מדינת ישראל ( 26.8.2001); ת"א (שלום י-ם) 6957/00 יוחנן קולווין נ' סמואל אבי, פ"מ תשס"ג (3) 1 (2003)) ומעצר בפרהסיה תוך כבילה ללא מתן הסבר כנדרש על פי חוק, ואי הקפדה על פרטיותו של העצור (ת"ק (י-ם) 11339-04-10 חיים דוד אבודרהם נ' משטרת ישראל ( 12.4.2011)).

57. מן הכלל אל הפרט. התובע חולה בסוכרת, מחלתו מורכבת ובעלת גורמי סיכון רבים. נמצא תיעוד למחלתו משנת 1984 ובמהלך שנות התשעים עבר מספר אירועים חוזרים של זיהום ברגל שמאל בגינם אושפז ואף הומלץ לו לעבור כריתה (חוות דעת ד"ר קלינמן עמודים 5-4). נוכח מצבו הרפואי המורכב, אין חולק, כי תקופת המאסר הייתה כרוכה בסבל ואי נוחות רבה. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה, כי לא מדובר במאסרו הראשון. כנגד התובע עומדים ותלויים תיקים רבים בלשכת ההוצאה לפועל. במהלך ביצועם, ניתנו כ- 19 צווי מאסר, עת החלו ההליכים נגדו בשנת 1996 (נ/1; תצהיר התובע, פיסקה 5; כתב הגנה פסקאות 29-25). זאת ועוד, התובע מיומן בניהול הליכי הוצאה לפועל ואלה מוכרים לו היטב, הן בשל היותו חייב "ותיק" והן לנוכח עיסוקו בשל מקצועו, בתחום. דומה, כי התובע חדל מלשלם בעבר את חובותיו ולמעשה השלים עם העובדה, כי עלול להיאסר בשל חובות אלו.

58. זאת ועוד, לפני ביצוע הצו ובמהלך תקופת מאסרו לא בדק התובע האם הצו בוטל. בחקירתו, נשאל מדוע לא ביקש מהתובעת, בזמן שביקרה אותו בעודו כלוא, לערוך בירור בנוגע להחלטה והשיב "...אני לא זוכר. מי שמותר לו לבדוק זה רק האדם עצמו" (עמוד 50 שורות 9-8). רק לאחר שהיה כלוא שבעה ימים, ערך בירור ראשוני במרכז המידע, האם ניתנו צווי מאסר חדשים בעניינו, או אז נודע לו, כי בוטל הצו (שם). מהתנהגות התובע עולה, כי היה ער לעובדה שישנה אפשרות שיבוטל הצו. לכן, לראשונה, ביקש לטלפן ולהתעדכן בנעשה בעניינו. לא ברור ולא הובאה כל ראייה בעניין מדוע לא ניסה לערוך בירור לפני 22.8.2000. נוכח תנאי הכליאה הקשים הנטענים ומצבו הבריאותי (סעיף 5 לסיכומיו; תצהיר התובע סעיפים 17-13), היה עליו לנקוט באמצעים סבירים להקטנת נזקו ולברר האם בוטל הצו במועד מוקדם יותר, שכן "...אין להסכין עם פטירת ניזוק שכזה מאחריותו לעמוד על זכותו לכבוד ולחירות, ולאפשר לו לנקוט ב"שב ואל תעשה" " (רע"א 5932/08 עמי שירי נ' מדינת ישראל – שירות בתי הסוהר פיסקה 12 ( 25.8.2010) (להלן: "עניין עמי שירי")). אמת, השלמה עם התנהגות התובע "...עלולה לגרום לניזוקים עתידיים בכוח שלא למהר ולהעמיד את הרשות על טעותה בהקדם האפשרי, בשל הכדאיות הכלכלית הטמונה בכך" (עניין עמי שירי, עמוד 6).

59. לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות ושקלתי את השיקולים הנוגעים בעניין, סכומי הפיצוי שנפסקו בגין מאסר שווא וחלוף הזמן, נחה דעתי, כי יש להעמיד את שיעור הפיצוי לתקופה הרלוונטית על סך של 40,000 ₪, כולל ריבית.

סוף דבר

60. הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 40,000 ₪ ובתוך 30 ימים.

61. תביעת התובעת נדחית.

62. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק ההוצאה לפועל

  2. התראה הוצאה לפועל

  3. התנגדות להוצאה לפועל

  4. חוב עתידי בהוצאה לפועל

  5. גביית יתר בהוצאה לפועל

  6. תקנת השוק בהוצאה לפועל

  7. הקטנת קרן בהוצאה לפועל

  8. הפחתת צו חיוב בתשלומים

  9. מכסת חלב - הוצאה לפועל

  10. סעיף 69ג לחוק ההוצאה לפועל

  11. סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל

  12. ערעור בזכות בהוצאה לפועל

  13. סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל

  14. סעיף 7 ג לחוק ההוצאה לפועל

  15. סעיף 44 לחוק ההוצאה לפועל

  16. ערעור על דחיית טענת פרעתי

  17. סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל

  18. סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל

  19. סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל

  20. אגרת צילום תיק הוצאה לפועל

  21. מימוש פסק דין בהוצאה לפועל

  22. הגדרת ''זוכה'' בהוצאה לפועל

  23. סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל

  24. מחיקת מסירת האזהרה בהוצל''פ

  25. תקנה 106 לתקנות ההוצאה לפועל

  26. סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל

  27. בזבזנות של חייב בהוצאה לפועל

  28. ביטול מכירת נכס בהוצאה לפועל

  29. בקשה להפסקת הליכי הוצאה לפועל

  30. ערעור על סגירת תיק ההוצאה לפועל

  31. תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל

  32. תקנות ההוצאה לפועל, תש''ם-1979

  33. עיכוב החלטה של ראש ההוצאה לפועל

  34. ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל

  35. חריגה מסמכות של ראש ההוצאה לפועל

  36. הודעה על סיום הליכים בהוצאה לפועל

  37. סמכות ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי

  38. ביטול צירוף חייב נוסף בתיק הוצל''פ

  39. תביעה בגין אי סגירת תיק הוצאה לפועל

  40. תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל

  41. חיוב קרוב משפחה של חייב בהוצאה לפועל

  42. ערעור בזכות על החלטת רשם ההוצאה לפועל

  43. אי ידיעה על קיומו של תיק הוצאה לפועל

  44. ביטול הצעה בהליכי מימוש בהוצאה לפועל

  45. סגירת תיק ההוצאה לפועל בגלל פטירת הזוכה

  46. ערעור שהתקבל על החלטת ראש ההוצאה לפועל

  47. ערעור בגלגול שני על החלטת רשם ההוצל''פ

  48. סמכות ראש ההוצאה לפועל לאחר מתן פסק דין

  49. החלטת השם ללא תגובה של הזוכים בתיק ההוצל"פ

  50. ביטול אישור מכירה על ידי ראש ההוצאה לפועל

  51. הסכם שירותים משפטיים לגביית כספים בהוצל''פ

  52. פיצויים בגין הוצאות פתיחת תיק הוצאה לפועל

  53. מעצר שווא בהוצל''פ שגרם להחמרת בעיה רפואית

  54. ערעור על החלטת רשם לפיה סירב לפתוח תיק הוצל"פ

  55. בקשה לרשם ההוצאה לפועל לשנות את שם הזוכה בתיק

  56. רשם ההוצל"פ אינו מוסמך להוסיף או להחסיר לפס"ד

  57. סמכות ראש ההוצאה לפועל לבדוק נכונות פסק דין

  58. טענה כי התשלום החודשי אשר הוא גבוה ביחס להכנסות

  59. ערעור על החלטה ראש ההוצאה לפועל בענייני משפחה

  60. פתיחת תיק הוצאה לפועל בגין פסק דין שניתן בארה"ב

  61. תקנות ההוצאה לפועל (אגרה מיוחדת), התשנ''ה-1995

  62. בקשה להאריך את מועד פדיון הנכס בתיק ההוצאה לפועל

  63. התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל

  64. צו ההוצאה לפועל (הפעלת מערכת מיכון),תשל"ח-1978

  65. דחיית הודעת התנגדות מטעם צד ג' בלשכת ההוצאה לפועל

  66. פתיחת תיק הוצאה לפועל למרות הסכמה לשלם את מלוא החוב

  67. ערעור על החלטה במסגרתה נתקבלה באופן חלקי טענת פרעתי

  68. ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל שדחה בקשת סגירת תיק

  69. סעיף 84 לחוק ההוצאה לפועל, מתיר לחייב לפתוח לעצמו תיק

  70. תקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ''ח-1968

  71. צו ההוצאה לפועל (סדרי פעולה בלשכה ממוכנת), תשל"ח-1978

  72. תקנות הוצאה לפועל של פסקי-דין נגד המדינה, תשל''ז-1976

  73. סמכות רשם הוצאה לפועל לשנות החלטה של רשם בלשכה בעיר אחרת

  74. לטענת המערערים, בקשתם בטענת "פרעתי" מעולם לא נדונה לגופה

  75. צירוף חייב בתיק הוצל"פ - הגשת תביעה אישית (עצמאית ונפרדת)

  76. טענה כי תיק ההוצאה לפועל לא היה צריך להיפתח במועד בו נפתח

  77. תקנות ההוצאה לפועל(גניזת תיקים) (הוראת שעה), התשנ''ו-1996

  78. ערעור על החלטת רשמת הוצל"פ לביטול מועד הפינוי של דירת מגורים

  79. האם חובה לזמן לחקירה לפני מתן צו חיוב בתשלומים בהוצאה לפועל ?

  80. ערעור על החלטת רשם על אישור מכר המקרקעין נשוא תיק ההוצאה לפועל

  81. צו ההוצאה לפועל (שימוש בטפסים נוספים בלשכה ממוכנת), התש"ן-1989

  82. פקיעת רישיון בגין אי תשלום אגרה או מחמת מגבלה לפי חוק ההוצאה לפועל

  83. תקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות), התשמ''א-1981

  84. תקנות ההוצאה לפועל (גניזת תיקים וביעורם) (הוראת שעה), התש''ע-2010

  85. טעם שרשמת ההוצל"פ לא בחנה את מצבו הכלכלי, ולא התחשבה אף במצבו הרפואי

  86. תקנות ההוצאה לפועל (סילוק פרטים ממערכת המיכון) (הוראת שעה), התשמ''ח-1988

  87. תקנות ההוצאה לפועל (העברת פרטים ממערכת המיכון) (הוראת שעה), התשנ''ב-1992

  88. צו ההוצאה לפועל (הליכים שיינקטו על ידי הלשכה לבקשת הזוכה בלבד), התשס"א-2001

  89. תקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ''א-1991

  90. בערעור על החלטת רשם ההוצל"פ רשאי ביהמ"ש של ערכאת הערעור להדרש לטענות עובדתיות חדשות

  91. התניית ביטול ההגבלה על החידוש רישיון נהיגה בתיק ההוצאה לפועל בהפקדת מחצית סכום החוב

  92. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון