מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעצר לפני הגשת כתב אישום: .1העורר הועמד לדין בבית-המשפט השלום בת"פ 406/86 והוא הואשם בביצוע תרמית בקשר לניירות ערך, עבירה בניגוד לסעיף 54(א) (2) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח 1968[3]. התביעה הגישה בקשה בתיק ב"ש 136/86, לעצור את העורר ולאסור את יציאתו מהארץ יחד עם זאת נאמר בבקשה זו, כי אין התנגדות לשחרור העורר בערבות בטוחה. .2עיון בפרטיכל ביהמ"ש קמא מעלה כי הסניגור המלומד, עו"ד ג' אדרת, טען כי לכאורה אין ראיות המצדיקות את המעצר בשלב הזה וכי נעדרים היסודות הנוספים הדרושים עפ"י הפסיקה למעצר הנאשם כגון: חומרת העבירה, החשש להשפעה על עדים או הימלטות מן הארץ וכי עובדה היא כי העורר חזר ארצה... התביעה טענה כי המבקשים ערבות בנקאית או מזומן 000, 50ש"ח הפקדת הדרכון ועכ"נ "מי יתקע כף לידינו שהנאשם יסע לחו"ל, ולא יחזור, ממילא נקבע תאריך ל- 25לחודש, ולכן יש צורך לקבל ערבות". בית-המשפט החליט כדקלמן: "הסניגור המלומד החליט עתר לשחרור מלא של המשיב - לאמור: לדחות הבקשה למתן פקודת מעצר ראשונה. כפי שהסברתי בהחלטתי בענין בטענה המקדמית אין לומר כי החשדות נשוא כתב-האישום אינן אלא "ניחוש" או "השערה גרידא". אני מורה לעצור הנאשם ולשחררו בערבות עצמית וערבות דצ ג' ע"ס 500, 7ש"ח. ניתנת ארכה של 24שעות להמצאת ערב צד ג'. כן ניתן בזה צו לאסור יציאתו של הנאשם מן הארץ. אך הנאשם יוכל לפנות לבהמ"ש להשהיית הצו לתקופה מסוימת כפוף להגדלת סכום הערבות ו/או הפקדת סכום כסף במזומן כפי שיקבע ע"י ביהמ"ש. על כך הוגש הערר בפני. .3בערר בפני נטען ע"י הסניגור המלומד כי כלל לא נתקיימו התנאים המוקדמים הדרושים לשם מעצרו של העורר, ועובדה היא כי כלל לא נטען שהעורר מהווה סכנה לציבור, ימלט מאימת הדין, ישפיע על העדים או כי העבירות המיוחסות לו מופלגות בחומרתן וכל אשר נקבע ע"י ביהמ"ש קמא הוא כי: "אין לומר כי החשדות נשוא כתב-האישום אינן אלא "נחוש" או בהשערה גרידא". לפיכך, לגירסת הסניגור, הרי עצם הגשת כתב-אישום וקיומן של ראיות לכאורה - אין בהן כדי להוות עילת מעצר, וכאשר נעדרת עילת-מעצר, הרי לא קיימת גם הסמכות לשחרר בערובה ולעכב היציאה מן הארץ. .4סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982[4] קובע: "הוגש כבת-אישום, רשאי בית-המשפט... לצוות על מעצרו של הנאשם..." ואין בסעיף זה כל פירוט לשיקולים לפיהם חייב ביהמ"ש לקבוע את שלילת חירותו של הנאשם כבר בשלב המיקדמי, עוד טרם נתפח המשפט, והרי הכלל ש"כל נאשם הינו בבחינת חף מפשע - כל עוד לא הוכחה אשמתו" - טרם בוטל בישראל. בסעיף 21(ב) [4] - נאמר כי: "כל עוד לא הוגש כתב-אישום, רשאי שוטף... לצוות על מעצרו של אדם, עפ"י בקשת שוטר הנתמכת בהצהרת שוטר שלאחר אזהרה, כי יש יסוד סביר להניח כי אדם עבר עבירה וכי יש עילה למעצרו". מכאן שלשלם מעצרו של אדם בטרם הוגש נגד כתב-האישום יש צורך בשני יסודות נפרדים: (א) קיומה של תשתית ראייתית לביצוע עבירה. (ב) קיומה של עילת מעצר. בעוד שבס"ק (א) שדן בתקופה שלאחר הגשת כתב-האישום, לא טרח המחוקק לקבוע קיומם של שני היסודות הללו. אולם בתי-המשפט פירשו גם את ס"ק (א) לפי אותם הכללים וקבעו כי בעצם קיומה של תשתית ראייתית לכאורית, אין בה די ויש צורך בנימוקים נוספים ע"מ לשלול את חירותו של האזרח. נימוקים נוספים אלו ניתן לכנותם - "עילת מעצר". מכאן אנו למדים כי גם אחרי הגשת כבת-האישום, יש צורך "בעילת מעצר" בנוסף לתשתית ראייתית לכאורית. .5"מציאתן של ראיות לכאורה הוא בתנאי ראשוני לאפשרות מעצרו של החשוד, אך בידוע כי בכך לא סגי. כל אדם, גם החשוד בביצוע עבירה, בחזקת כשר ובחזקת זכאי הוא, ומן הסתם אין לפגוע בזכותו היסודית לחירות ולחופש, אלא אם כן קיים נימוק נוסף, המצדיק שלילת חירות בטרם משפט, כגון: חשש סביר של הפרעה בחקירת העבירה או שחשוד לא יעמוד לדין, חשש סביר שהחשוד יבצע עבירות נוספות עד עמדו למשפט - ובהקשר לכך יבוא בחשבון קיומן של הרשעות קודמות - ובנימוקים כיוצא באלה. נימוק חשוב אחר הוא חומרתה של העבירה..." ובבוא ביהמ"ש העליון לבדוק את שאלת מעצרו של חשוד או נאשם לא די בקיומה של תשתית ראייתית לכאורה - אלא יש צורך בכל מקרה גם "בעילת-מעצר" (ראה: ב"ש 691/82 סורה נ' מדינת ישראל [1], עמ' 12ואילך. ואן ב"ש 15/86 מדינת ישראל נ' אבי צור [2] (טרם פורסם). .6הטענה היחידה אשר נטענה בפני בערר הזה מטעם התביעה היתה, כי מלכתחילה דרשה התביעה את מעצרו ושיחרורו של העורר ולא ביקשה מעצר עד תום ההליכים. אכן עיון בבקשת התביעה קמא מעלה כי בקשת המעצר שולבה בהעדר התנגדות לשחרור בערבות, אולם ייאמר מפורשות כי כל "שחרור-בערבות" מהווה בראש ובראשונה "מעצר", ורק במידה ומתמלאים כל התנאים שנקבעו לשחרור - רק אז יכול האזרח להשתחרר ממעצרו. .7השאלה בפני הינה, כנראה, עקרונית וב"כ העורר מבקש לקבוע, כי לא היתה בפני ביהמ"ש קמא כל "עילת-מעצר" למעצרו ולשחררו בערובה של הנאשם. לכאורה אמנם כך הוא המצב, אכן לא הובאה בפני וכן לא בפני ביהמ"ש קמא כל טענה לפיה קיימת "עילת-מעצר" המוכרת בחוק. כל שנטען היה - קיומו של כתב-אישום וכי המועד לתחילת המשפט קרוב וחששה של התביעה כי הנאשם יסע לחו"ל ולא יחזור. לא אכן היתה התביעה מפרטת החשש שהנאשם ימלט מאימת הדין, הרי היה, אולי, מקום למנוע את יציאתו מן הארץ - אולם חשש זה לא היה בפני הפרקליט במחוז אשר ניסח את בקשת המעצר וחתם עליה. לפיכך, מאחר ולא הובאה בפני ביהמ"ש "עילת-מעצר" שיש בה כדי לעצור הנאשם, הרי אין גם מקום להורות על מעצרו ושחרורו בתנאים מגבילים. ייאמר במפורשות, כי אין בהחלטה זו כדי למנוע בעתיד מן הפרקליטות להגיש בקשות למעצר חשודים וכן הנאשמים תוך הסכמה לשיחרורם בערבות ובתנאים מגבילים כגון: עיכוב יציאה מן הארץ, ובלבד שתובא בפני ביהמ"ש "עילת-מעצר" המוכרת בדין. במקרה כזה, במידה וביהמ"ש אכן ישתכנע בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית וכן בקיומה של "עילת-מעצר", ניתן יהי לעצור או לשחרר החשוד ו/או הנאשם בתנאים. ההחלטה נשוא הערר - בטלה.מעצרמשפט פלילי