מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכתב תלונה נגד שכן: מבוא ועובדות מוסכמות: 1. התובעת/נתבעת שכנגד, (להלן: "התובעת"), הינה רופאה במקצועה והיא עובדת בקופת חולים מכבי. התובעת מתגוררת בדירה שבבעלותה בבניין משותף שברחוב דרך הים 179 א' חיפה (להלן: "דירת התובעת" ו-"הבניין" בהתאם). הנתבעת/תובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת"), עובדת בכירה ברשות המיסים, ובמועדים הרלוונטיים לתביעה היא התגוררה בדירה שבבעלותה באותו בניין (להלן: "דירת הנתבעת"). לדירת התובעת הוצמדו שתי חניות מוסדרות בקצה הבניין (להלן: "חניות התובעת"), ולדירת הנתבעת הוצמדה חניה אחת מוסדרת (להלן: "חניית הנתבעת"). 2. מר משה הינו בן זוגה של התובעת (להלן: "משה") ומר מנחם הינו בן זוגה של הנתבעת ובמועדים הרלוונטיים לתביעה הוא עבד כנהג מונית (להלן: "מנחם"). 3. ביום 11.7.08 החנה מנחם את רכבו בחצר הבניין קרוב לחניות התובעת במקום שאינו מוסדר לחניה (להלן: "החצר"). למחרת היום, 12.7.08, הגיע משה למקום והוא החנה את רכבו בחצר הבניין המשותפת (להלן: "החצר") ובכך הוא חסם את רכבו של מנחם. בעקבות זאת פנתה הנתבעת או מי מטעמה למשטרה ולמקום הגיעה שוטרת אשר הורתה למשה לשחרר את רכבו של מנחם, וכך אכן היה. בהמשך, פרץ ריב בין הצדדים בעלי הדין, כשלכל צד גרסה עובדתית שונה באשר לנסיבותיו. 4. על רקע האירועים מיום 12.7.08, פנתה הנתבעת למחרת היום, 13.7.08, במכתב תלונה למקום עבודתה של התובעת, קופ"ח מכבי, והעתק מהתלונה נשלח אף למשרד הבריאות (להלן: "מכתב התלונה"). 5. במסגרת התביעה והתביעה שכנגד כל צד טען כי התבטאויות הצד שכנגד כלפיו מהוות הוצאת לשון הרע. כמו כן, במסגרת התביעה שכנגד נטען כי התובעת תקפה את הנתבעת באופן פיזי ובכך היא עוולה כלפיה עוולת תקיפה. טענות הצדדים: 6. להלן גרסתה העובדתית של התובעת ובן זוגה, מר משה, לאירועים מיום 12.7.08: בשעות הבוקר של אותו יום ביקש משה להחנות את רכבו באחת מהחניות של התובעת, אולם הדבר נבצר ממנו מאחר ומר מנחם, בן זוגה של הנתבעת, החנה את רכבו בחצר באופן אשר חסם את הכניסה לחניית התובעת. משה עלה לדירתה של הנתבעת על מנת לבקש ממנחם לפנות את רכבו מהמקום, אולם הם לא פתחו את דלת הדירה, אף כי באותה עת הם שהו במקום. בלית ברירה החנה משה את רכבו בכניסה לחניה הפרטית של הנתבעת תוך שהוא נאלץ לחסום את רכבו של מנחם. בהמשך הגיעה שוטרת לדירת התובעת וביקשה הן ממשה והן ממנחם להזיז את רכבם מהמקום. בנוכחות השוטרת הנתבעת צעקה לעבר בן זוגה לבל יפנה את רכבו מהמקום, ומשהעיר משה לשוטרת לעניין זה, היא לא התערבה בנעשה ובפועל מנחם לא פינה את רכבו מהמקום. מנגד, משה נשמע להוראות השוטרת, שחרר את רכבו של מנחם תוך ביצוע תמרונים מסובכים ומסוכנים אשר כמעט וגרמו נזק לרכבו. כעבור חצי שעה התובעת ביקשה לנסוע בלווית בנה ובן זוגה משה ולצורך כך היא הוציאה את רכבה מהחניה והמתינה עד אשר משה יחנה את רכבו במקומה. אותה עת התובעת הבחינה בנתבעת כשהיא חותכת צינור גומי המשמש להשקיית הגינה המשותפת של דיירי הבניין ומלפפת אותו סביב ידה. התובעת יצאה מרכבה, העירה לנתבעת על מעשיה וניסתה לקחת את הצינור החתוך ממנה, אולם האחרונה סירבה. התובעת שאלה את הנתבעת מדוע היא חתכה את הצינור והוסיפה באומרה כי מדובר ברכוש של כלל דיירי הבניין ובתגובה השיבה הנתבעת "ככה אני רוצה... הצינור לא שלך... ומהיום לא תשקי יותר את הגינה...". בשלב זה יצא משה מרכבו ולקח את הצינור מהנתבעת ובתגובה הנתבעת התנפלה על התובעת, חבטה בה בחזה ופתחה במסכת קללות והשמצות כמצוטט להלן, ועם הקורא סליחה על בוטות הדברים: - "בזמן שאתה (משה - ר.ח.) בעבודה, ליד דירתך משתרך תור של גברים". - "רוסיה מסריחה". - "זונה מזדיינת". הקללות וההשמצות לעיל נאמרו בנוכחות בנה של התובעת ומשה והשכנות של הבניין שמעו אותן. מכתב התלונה אינו אלא מכתב של השמצות המעוות את העובדות והוא נשלח למקום עבודתה של התובעת ובתפוצה למספר גורמים במטרה לבזות אותה ולגרום לפיטוריה מעבודתה. הנתבעת קיללה את התובעת ואת בנה, בן 10 שנים במועדים הרלוונטיים, בכל הזדמנות ובכך היא הפכה את חייה לסיוט וגרמה לטראומה ופחדים לבן. בעקבות האירועים הנ"ל הגישה התובעת נגד הנתבעת תלונה במשטרה. 7. לטענת הנתבעת ומנחם, בשל מצוקת חנייה בבניין ובסביבתו, החצר שימשה מאז ומתמיד לחנייה עבור דיירי הבניין ואורחיהם. ביום 11.7.08 החנה מנחם את רכבו בקצה החצר מבלי שהדבר מנע מהתובעת או ממשה להחנות את רכביהם בחניות של התובעת. על אף זאת, למחרת היום גילה מנחם כי משה החנה את רכבו בחצר באופן החוסם את רכבו הוא. מנחם ביקש ממשה לשחרר את רכבו והסביר לו כי עליו להגיע לפגישה אשר נקבעה עם אחרים במרכז הכרמל. משה סירב לבקשתו של מנחם, ועל כן התקשר האחרון למשטרה, צילם את מצב הרכבים בחצר וכן הזמין את האנשים שהיה אמור להיפגש עימם, שלושה במספר, להגיע לדירת הנתבעת על מנת לקיים את הפגישה במקום. כעבור זמן מה הגיעה שוטרת למקום ונוכחה לדעת כי רכבו של מנחם אינו מונע כניסת רכבו של משה לחניית התובעת ולפיכך היא הורתה למשה לשחרר את רכבו של מנחם, אך לא ביקשה מהאחרון להזיז את רכבו מהמקום, וכך אכן היה. לאחר שהשוטרת עזבה את המקום הטיח משה במנחם את הדברים להלן, ושוב עם הקורא הסליחה על בוטות האמירות: "חתיכת הומו...". "מזדיין בתחת...". "עוד מחכות לך הפתעות היום...". "אתה עוד לא מכיר אותי אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק...". גם התובעת לא מילאה את פיה מים והיא הטיחה במנחם את הדברים הבאים: "אתה טיפש...". "אין לך שכל בכלל...". "בן זונה...". "אתה זבל...". מנחם נמנע להתעמת עם התובעת ובן זוגה משה, השיב להם בשקט "אתם צודקים", ולאחר שהם עזבו את המקום הוא פנה לדירת הנתבעת, בה היו, מלבד הנתבעת, שלושת האנשים אשר הוזמנו לפגישה עם מנחם. לפתע נשמע רעש חריג מחוץ לדלת הדירה ומשפתחה הנתבעת את הדלת היא ראתה כי אדנית שלה מנופצת על רצפת חדר המדרגות והתובעת אוחזת בידה אדנית נוספת ומנפצת אותה. התובעת החלה לקלל את הנתבעת תוך שימוש במילים "קורבה" ו"פרוסטטוטקה" ("זונה" - ר.ח.) "את וחבר שלך זבל", "שרמוטה", וכן היא איימה על הנתבעת כי תחתוך אותה, תפגע בה ובחבר שלה והיא תצטער שהיא גרה בבניין. בשלב זה נוכחה התובעת כי מנחם עולה במדרגות והיא נמלטה מהמקום לעבר דירתה. בכל אותו זמן הנתבעת נאלמה דום והיתה אחוזת הלם ובושה. כעבור זמן מה ירדה הנתבעת למחסן הצמוד לחניה שלה על מנת להביא קרטון ולאסוף את שברי האדניות. הנתבעת גילתה כי גלגל רכבה הקדמי שמאלי פונצ'ר ולידו הונח צינור השקיה חתוך. הנתבעת הרימה את הצינור על מנת לבחון אותו ובמקביל היא התקשרה למנחם וביקשה ממנו להגיע למקום. אותה עת התקרבה התובעת לנתבעת בהפתעה ואיימה עליה כי תשלם על כך כי הזמינה משטרה וכן קיללה אותה בכל אלה: "קורבה", "פרוסטטוטקה", "מטומטמת", "את לא יודעת מה אני מסוגלת", "בת זונה", "אני אדאג לאשפז אותך ואת החבר שלך", "מעכשיו מלחמה ואני אחפש אותך". הנתבעת השתדלה לא להיגרר אחר התובעת ושאלה אותה באם היא פינצ'רה לה את גלגל הרכב. בתגובה התובעת הוסיפה באומרה "עוד יחכו לך הרבה הפתעות מהיום", והיא נטלה מידי הנתבעת את צינור ההשקייה החתוך והיכתה אותה בו. הנתבעת קראה בצעקות למנחם ומשראתה התובעת כי מנחם וחברו שהיה איתו בדירת הנתבעת מתקרבים היא ברחה מהמקום תוך השמעת קללות באומרה "בני זונות". זמן מה לאחר מכן הופיעו התובעת ובן זוגה משה בחנית הבניין, נכנסו לרכב התובעת וביציאה מהמקום הם עצרו ליד הנתבעת, בן זוגה מנחם וחברו שהגיע למקום, כששוב התובעת משתמשת במילים "זונה" ומאיימת "אני אדאג לספר לכל השכנים שאת משוגעת", בעוד כי משה הוסיף באומרו לנתבעת כדלקמן: "את לא שווה אגורה.. גם אם הייתי על אי בודד לא הייתי עושה לך טובה... מזל שמצאת חבר הומו שלא עומד לו ... תראי איך את נראית שרמוטה... מי היה רוצה אותך...". התובעת היתה מושפלת ונסערת והיא השיבה למשה בדמעות "מי היה רוצה את טניה, תראה איך היא נראית". משה השיב כי "הרבה גברים היו רוצים את טניה, היא רופאה ומי את". בתגובה השיבה הנתבעת בלשון סגי נהור "כן בטח, אני רואה כמה גברים באים לטניה". בשלב מסוים של חילופי הדברים מנחם הודיע כי הוא מתקשר למשטרה וכשהתובעת ובן זוגה שמעו זאת הם נמלטו מהמקום. אכן הנתבעת התקשרה למשטרה והגישה תלונה על האירועים כמפורט לעיל. 8. הנתבעת היתה, כטענתה, מפוחדת והמומה בשל מסכת האירועים כמתואר לעיל, ומתוך אמונה שלא ניתן להשלים עם התנהגות התובעת המשמשת בתפקיד ציבורי, היא פנתה למחלקת פניות הציבור בקופת חולים מכבי על מנת לברר מה עליה לעשות. באותה פנייה סיפרה הנתבעת באופן כללי את פרטי המקרה ללא ציון שמות ופרטים מזהים ובתגובה היא תודרכה למי לפנות בתלונה, וכך אכן עשתה למחרת היום. מכתב התלונה נכתב בתום לב מוחלט, על פי הנחיות שניתנו לנתבעת, מבלי שהתייחסה בו למוצאה של התובעת, לעיסוק בזנות, כביכול, והמדובר הוא בתלונה לגיטימית ועניינית. 9. לאחר האירוע מיום 12.7.08 המשיכה התובעת לקלל ולגדף את הנתבעת, את בנה וכן את מנחם, חסמה את רכבה במספר הזדמנויות, השמיצה אותה בפני השכנים והעלילה עליה עלילות, עד אשר החליטה הנתבעת למכור את דירתה ולעבור להתגורר במקום אחר. 10. הנתבעת ומנחם מוסיפים וטוענים כי התובעת לא הוכיחה גרסתה באשר להשתלשלות האירועים נשוא התביעה ומכל מקום עסקינן בסכסוך שכנים שלא אחת נפסק כי דברים הנאמרים במהלכו אינם מבססים בדרך כלל עוולה של איסור לשון הרע, מה גם והדברים נאמרו בעידנא דריתחא. תוכן מכתב התלונה אינו מהווה עוולת לשון הרע, ולחילופין חלות עליו ההגנות הקבועות בסעיף 14 לחוק, אמת דיברתי, בסעיף 15 (4), הבעת דעה על התנהלות של איש ציבור ובסעיף 15 (8), הגשת תלונה לרשות המוסמכת בתום לב. מכל מקום, לתובעת לא נגרם כל נזק מהמכתב, שכן היא ממשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, ולא הוכח כי בעקבותיו נגרמה לתובעת פגיעה כלכלית, מקצועית או אחרת. ד י ו ן: 11. בהתאם לגרסת הנתבעת ובן זוגה, מר מנחם, האירועים ביום 12.7.08 החלו בקללות והעלבות אשר הטיחו בהם התובעת ובן זוגה, מר משה, לאחר שהשוטרת שהוזמנה על ידי מנחם וביקשה ממשה להזיז את רכבו מהמקום בו חנה, עזבה את המקום. נדבך חשוב ומרכזי בגרסה הנ"ל הוא בטענה כי התובעת ניפצה אדניות בכניסה לדירת הנתבעת וכן קיללה אותה וכינתה אותה זונה. תמוה הדבר כי בתצהיר עדותו הראשית של מנחם, מוצג נ/1, אין כל טענה כי ראה אדניות מנופצות בכניסה לדירת הנתבעת וכל שנטען בסעיף 11 לעניין זה הוא כדלקמן: "בזמן שעליתי במדרגות שמעתי לפתע רעשים וצעקות של התובעת מלמעלה. כשהגעתי לקומה של לימור ראיתי את התובעת בורחת במעלה המדרגות אל דירתה". אמנם נכון, בסעיף 12 לתצהירו הוסיף מנחם וטען כי בהמשך הנתבעת "ירדה למטה להביא קרטונים לאיסוף הפסולת בחדר המדרגות", אולם הוא לא פירט באיזה פסולת מדובר. מנחם העלה טענותיו לעניין האדניות שכביכול נופצו על ידי התובעת בראשונה במהלך חקירתו הנגדית והדבר אומר דרשני ומטיל ספק באמינות גרסתו וגרסת הנתבעת בנדון. 12. יתירה מכך, בטרם הגיעה השוטרת למקום, תיעד מנחם באמצעות המצלמה שהיתה ברשותו חסימת רכבו על ידי משה והתמונות הוגשו כחלק ממוצגי הנתבעת ומנחם במשפט (מוצגים נ/5-נ/6). על פי גרסת הנתבעת ומנחם, האירוע של ניפוץ האדניות על ידי התובעת התרחש זמן קצר לאחר מכן ולפיכך לא היתה כל מניעה כי מנחם יתעד במצלמה גם כן האדניות המנופצות בכניסה לדירת הנתבעת, אך לא כך הוא עשה, ומשנשאל בחקירתו הנגדית לעניין זה הוא מסר תשובה בלתי משכנעת, באומרו: "ש. למה לא צילמת את זה (האדניות השבורות - ר.ח.)? ת. כי לימור היתה נסערת ולכן לא צילמתי. ש. ירדת לראות חסימה של אוטו, אתה חוזר עם מצלמה, ראית מעשה חריג ולא צילמת? ת. מבחינתי מעשה החסימה הוא יותר בריונות" (שם, עמ' 49 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). התשובה לעיל אינה משכנעת בעיניי. כאשר המצלמה היתה ברשותו של מנחם והוא דאג זמן קצר קודם לכן לצלם חסימת רכבו, לא היתה כל מניעה כי הוא יקדיש דקה או שתיים לצילום האדניות המנופצות, והטענה כאילו הנתבעת היתה נסערת אינה סיבה שלא לעשות זאת. 13. כאמור, על פי גרסת הנתבעת ומנחם, לאירוע שבירת האדניות על ידי התובעת והקללות שהטיחה בה אותה עת היו עדים שלושת האנשים שהוזמנו לדירתה על ידי מנחם לצורך קיום פגישה במקום. על אף זאת, הנתבעת ומנחם בחרו להזמין למתן עדות במשפט אך ורק אחד מהם, מר אפרים פרידמן (להלן: "אפרים"). בתצהירי עדותם הראשית לא העלו הנתבעת ומנחם כל טענה מדוע לא הוזמנו יתר העדים לאירוע למתן עדות במשפט, ורק בחקירתו הנגדית טען מנחם לעניין זה בראשונה באומרו: "ש. מי האנשים שהשתתפו בפגישה בבית? ת. חברים לעסקים. ש. מה שמם? ת. גדלי, חנוך ואפי. ש. מי זה אקרמן אליהו? ת. גדלי. ש. ואליהו מי זה? ת. גדליהו אקרמן. ש. וחנוך שריר? ת. כן. ש. למה לא הזמנת אותם לעדות? ת. חנוך בחו"ל בעסקים ומר גדליה נהרג בתאונת עבודה, הוא נכנס לבור ביוב ולא יצא ממנו לעולם" (שם, עמ' 50 שורה 11 לפרוטוקול הדיון). ראוי היה כי טענותיו של מנחם לעיל תועלנה במסגרת תצהירי עדותו הראשית ומשלא כך היה, הדבר אומר דרשני. מכל מקום, טענותיו של מנחם באשר לסיבת אי-התייצבותם של שני העדים לאירוע הנטען לא נתמכה בראייה כלשהי ולא הוכחה כדבעי. ודוק, בהתחשב במהות המחלוקת שבין הצדדים והיחסים העכורים מאוד ביניהם, קשה להפריז בחשיבותם של עדים חיצוניים שאינם נמנים על בעלי הדין בהלכה הפסוקה נקבע לא אחת כי הימנעות בעל הדין מהזמנת עד לתמיכה בגרסתו במשפט מקימה את החזקה כי לו נשמעה עדותו, היא היתה תומכת בגרסת הצד שכנגד במשפט (ר ע''א 55/89 קופל בע''מ נ. טלקאור בע''מ פ''ד מד(4) 596, 602), וכך הוא המצב במקרה דנן. 14. בסעיף 6 לתצהיר עדותו, מוצג נ/11, טען העד מטעם הנתבעת ומנחם, מר אפרים, באומרו: "מספר דקות לאחר מכן שמעתי רעש ליד דלת הכניסה לדירה. לימור נגשה לדלת ואני ניגשתי איתה. כשלימור פתחה את הדלת ראיתי אישה שאני מבין שהיא התובעת עם אדנית ביד ואדנית שבורה על הרצפה. אותה אישה השמיעה מספר קללות, השליכה את האדנית שהיתה בידייה על הרצפה, וברחה במעלה המדרגות כשראתה את מוני (מנחם - ר.ח.) מטפס במדרגות" (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.). מהמצוטט לעיל עולה כי העד אפרים ראה, כביכול, את התובעת בעת ניפוץ האדניות ולעניין זה אין כל הסתייגות בגרסתו. דא עקא, בחקירתו הנגדית העיד אפרים באומרו: "ש. מה עוד ראית? ת. אישה שמחזיקה עוד אדנשית בידיים ואחרי זה זורקת על הרצפה. את האישה לא ראיתי אבל את הידיים כן, אני עמדתי מאחורי לימור. אני יודע שזאת טטיאנה. את הפנים לא ראיתי, רק את הידיים" (שם, עמ' 40 שורה 28 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.). העובדה כי אפרים חזר בו מגרסתו הבלתי מסויגת בתצהירו, לפיה הוא ראה את התובעת במהלך שבירת האדניות, אומרת דרשני ומטילה ספק באשר לאמינות גרסתו. 15. זאת ועוד, כל שנטען בסעיף 6 לתצהירו של העד אפרים, כמצוטט בסעיף 14 לעיל, הוא כי התובעת "השמיעה מספר קללות" וזאת מבלי לפרט אותן קללות שהטיחה בה. תמוה אפוא כי אפרים לא פירט בתצהירו את הקללות והאיומים שכביכול השמיעה התובעת נגד הנתבעת, אף לא חלק מהם, וגם משנשאל העד לעניין זה בחקירתו הנגדית, כל שידע לומר הוא כי התובעת כינתה את הנתבעת "זונה" מבלי לפרט יתר הקללות והאיומים הנטענים (שם, עמ' 41 שורה 2 לפרוטוקול הדיון). הנה אם כן, תצהירו של העד אפרים לוקה בחסר גם ביחס לקללות והאיומים אשר, כביכול, השמיעה התובעת באוזני הנתבעת בעת ניפוץ האדניות הנטען. 16. גם מנחם נמנע מלפרט בתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/12, את הקללות והאיומים אשר, כביכול, השמיעה התובעת באוזני הנתבעת בעת האירוע הנטען של ניפוץ האדניות וכל שאמר הוא כי במהלך עלייתו במדרגות "שמעתי לפתע רעשים וצעקות של התובעת מלמעלה", זאת ותו לא. ודוק, בחקירתו הנגדית טען מנחם כי הוא שמע אותן קללות (שם, עמ' 51 שורה 30 לפרוטוקול הדיון). 17. יוצא אפוא כי מלבד הנתבעת אין כל עדות נוספת אמינה ומפורטת ביחס לאירוע הנטען של ניפוץ האדניות על ידי התובעת והקללות והאיומים אשר הטיחה בה. 18. גם ביחס לגרסתו של מנחם באשר לקללות והאיומים שהטיחו בו התובעת ומשה לאחר שהשוטרת עזבה את המקום, כמפורט בסעיף 7 לעיל, עולה תמונה עגומה ובלתי אמינה. אפרט להלן. אין חולק כי על פי גרסתם של הנתבעת, מנחם והעד אפרים, אותו אירוע התרחש בחצר הבניין ליד החניות כאשר במקום נכחו אך ורק התובעת, משה ומנחם. בניסיון לתמוך בגרסתו של מנחם ביחס לאותם אירועים, טענה הנתבעת בסעיף 13 לתצהיר עדותה הראשית, באומרה: "בשלב מסוים הגיעה שוטרת, אשר עלתה לאחר מכן לדירת התובעת. בשלב מסויים לאחר מכן, כשמוני היה למטה, שמעתי דרך המרפסת את משה והתובעת צועקים ומקללים את מוני". כמו כן, בסעיף 5 לתצהירו טען אפרים לעניין זה באומרו: "לאחר שהשוטרת הלכה שמעתי מלמטה צעקות, איומים וקללות, בין היתר צעקות של 'אתה לא יודע עם מי יש לך עסק'. הקול לא היה הקול של מוני". יצויין כי בחקירתו העיד אפרים כי במהלך האירוע, כמצוטט לעיל, הוא שהה במרפסת דירתה של הנתבעת (שם, עמ' 37 שורה 15 לפרוטוקול הדיון). 19. העדר כל פירוט בתצהיר הנתבעת לקללות אשר, כביכול, הטיחו התובעת ומשה בפני מנחם והפירוט החלקי ביותר בתצהירו של אפרים, אומר דרשני ומטיל ספק כבד בעצם אמירת הדברים או בטענה כי הנתבעת ואפרים שמעו אותם. ודוק, בתצהירו לא טען אפרים כי הקללות נאמרו מפיהם של התובעת או משה וכל שנטען הוא כי "הקול לא היה הקול של מוני". חשוב מכך, טענתם של הנתבעת ואפרים כאילו שמעו את הקללות שהטיחו התובעת ומשה במנחם כאשר הם שהו במרפסת ביתה של הנתבעת נסתרה מניה וביה בעדותו של מנחם עצמו ואשר העיד באומרו: "ש. מי עוד שמע את המילים האלה? ת. בת הזוג שלי, העד שהיה פה, ולא זוכר אם עוד מישהו שמע, כי לא ראיתי אדם נוסף שהיה למטה" (שם, עמ' 50 שורה 8 לפרוטוקול הדיון). מהמצוטט לעיל מתחייבת המסקנה כי לדידו של מנחם, רק מי שנמצא בחצר הבניין יכול היה לשמוע את הקללות אשר, כביכול, הטיחו בו התובעת ומשה. לפיכך, מאחר והנתעת ואפרים שהו אותה שעה, כביכול, במרפסת דירתה של הנתבעת, הרי ממילא הם לא שמעו את חילופי הדברים. 20. לאור האמור לעיל, שוב מתחייבת המסקנה כי גרסתו של מנחם באשר לקללות שהטיחו בו התובעת ומשה לא נתמכה בכל עדות או ראייה אמינה. אדרבא, גרסתם של הנתבעת ואפרים לעניין זה הופרכה ואין לתת בה כל אמון. מצטיירת אפוא תמונה כי טענותיהם של הנתבעת ומנחם באשר לקללות והאיומים שהטיחו בהם התובעת ומשה כמו גם ניפוץ האדניות, הינן טענות מופרכות, חסרות אחיזה במציאות אשר באו לאוויר העולם כמשקל נגד לטענות התובעת במשפט. 21. התובעת, משה והעדות מטעמן, גב' סופי בורקובסקי וגב' דניאלה סויסה (להלן: "סופי" ו-"דניאלה" בהתאם), פירטו בתצהיריהם את כל הקללות שהשמיעה הנתבעת נגד התובעת, כמפורט בסעיף 6 לעיל. ודוק, בסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג ת/1, העידה התובעת כי הקללות שהטיחה בה הנתבעת נאמרו בקולי קולות ואין פלא אפוא כי השכנים במקום שמעו את הדברים. לענין זה נאמר בסעיף 9 לתצהיר התובעת כדלקמן: "בשלב זה יצא בן זוגי מהרכב ולקח את הצינור מידיה של הנתבעת ואז התנפלה הנתבעת עלי, חבטה בי בחזה ופתחה במסכת קללות והשמצות, להן היו עדים חלק מדיירי הבית, אשר בשל צעקותיה של הנתבעת, יצאו אל מרפסות בתיהם או הציצו מבעד לחלונות. על אלימות פיזית זו הגשתי תלונה למשטרת ישראל" (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.). 22. בסיכומיהם טענו הנתבעת ומנחם כי גרסת התובעת לפיה היא ראתה את הנתבעת חותכת את צינור ההשקייה בחצר אינה אמינה ואינה סבירה, אולם בנדון התרשמתי מאמינות גרסתה של התובעת אשר מחד גיסא מסרה תיאור חי לאירועים אשר קלטה בחושיה ומאידך גיסא נמנעה למסור פרטים שלא ראתה. להלן ציטוט: "ש. עם מה לימור חתכה את הצינור? ת. אני ראיתי את הפעולה הזאת במראה (מסמנת פעולת חיתוך ביד) ואחרי זה ראיתי כבר שצינור נשלף מהמקום חתוך והיא מגלגלת אותו על היד. ש. קצת קשה לחתוך צינור גומי של השקייה, מן הסתם היה לה איזה שהוא כלי. ת. כמובן. ש. איזה כלי? ת. אני לא ראיתי כלי. אני ראיתי שהיא עושה את הפעולה הזאת של חיתוך (מסמנת ביד פעולת חיתוך)" (שם, עמ' 10 שורה 20 לפרוטוקול הדיון). גם הטענה כאילו רכבו של משה הסתיר את שדה הראייה של התובעת והיא לא יכלה לראות את הנתבעת בעת שחתכה את צינור ההשקייה, דינה להידחות, שכן התובעת מסרה תשובה משכנעת ואמינה לעניין זה, באומרה: "ש. משה בדיוק סמוך לצינור מתמרן את הרכב לפי מה שאת כותבת ואת רואה את לימור מולו, איך זה יכול להיות? ת. אני אסביר, כי החניה שלנו היא חניה ארוכה מאוד, ומשה שם את האוטו בחניה כמעט עד הסוף. באותו רגע שהוא היה בחניה שלא רואים את הצינור מהחניה בשום פנים ואופן, לא מהחניה הראשונה ולא מהשנייה ואני חיכיתי עד שהוא יתמרן את האוטו הייתי בחניות איפה שסימנתי וחיכיתי לו, הסתכלתי במראה וחיכיתי, וראיתי פה את גב' לוי חותכת ומגלגלת את הצינור ואז משה יצא בדיוק מהחניה איפה שהוא שם את האוטו בחניה שלנו והוא הלך לאוטו שלי והוא התיישב לידי ואמר לי בואי ניסע כי התכוונו לנסוע" (שם, עמ' 11 שורה 4 לפרוטוקול הדיון). 23. למעלה מהצורך, המחלוקת בין בעלי הדין באם הנתבעת אכן חתכה את צינור ההשקייה אם לאו אינה בעלת חשיבות מרובה במקרה דנן, שכן הנתבעת הבחינה כי צינור ההשקייה היה חתוך. בנסיבות העניין, אף אם תאמר כי התובעת סברה בטעות כי הנתבעת חתכה את צינור ההשקייה, הרי לאור המתח והכעס שהצטבר אצל הצדדים בעקבות חסימת רכבו של מנחם על ידי משה והזמנת המשטרה למקום, אין פלא כי הדברים התפתחו לכדי קללות ואיומים כפי שתיארה התובעת בגרסתה. 24. בסיכומיה מעלה הנתבעת ומנחם טענות מטענות שונות ביחס לאמינות עדותה של גב' דניאלה ולגישתם מדובר בעדות מוזמנת ולא אמינה. אין לקבל טענות אלה, ומספר טעמים לכך: א. התרשמתי כי מדובר בעדה אמינה ויראת שמיים, ולעניין זה היא העידה באומרה: "ש. אני רוצה להאמין שמה שתחתמי זה רק אמת. ת. רק אמת כי יש עוד שופט למעלה" (שם, עמ' 22 שורה 12 לפרוטוקול הדיון). ב. העדה חתמה על מכתב מיום 27.1.09, מוצג נ/7, ממנו מבקשים הנתבעת ומנחם ללמוד כי עדותה במשפט הינה מוזמנת, אולם אין כך הדבר. אמנם נכון, במכתב הנ"ל נאמר כי לאחר האירוע נשוא התביעה פנה משה לעדה, סיפר לה על הקטטה וביקש ממנה לאשר בחתימתה כי שמעה את המריבה, אולם, אין במכתב כל טענה כי העדה לא שמעה את המריבה או כי משה הכניס לפיה דברים שלא שמעה. דומה כי הטרוניה היחידה של העדה כעולה מהמכתב הנ"ל, ככל ואכן מדובר בטרוניה, היא בשל הבטחתו של משה לא להשתמש בעדותה בתביעה נגד הנתבעת. ג. בחקירתה הנגדית סימנה התובעת בתמונה מוצג נ/3 את המקום בו עמדה הנתבעת כאשר קיללה אותה, והעדה גב' דניאלה סימנה את דירת מגוריה בתמונה אחרת, מוצג נ/9. בהתחשב בשני סימונים אלה ברור הדבר כי דניאלה יכלה לראות ולשמוע ממרפסת דירתה את הדברים עליהם העידה במשפט ולפיכך אין לייחס חשיבות רבה לשאלה האם בעת התרחשות האירוע העדה היתה במרפסת ביתה או בחצר הבניין. 25. חיזוק לגרסתם של התובעת ומשה באשר לקללות והגידופים שהטיחה הנתבעת בראשונה נמצא דווקא בגרסת הנתבעת אשר הודתה כי אמרה בפני התובעת ומשה: "מי היה רוצה את טניה, תראה איך היא נראית", וכן "... אני רואה כמה גברים באים לטניה". 26. אמנם נכון, מחקירת העדה הנוספת מטעם התובעת, גב' סופי, עלה כי קיים סכסוך בינה לבין הנתבעת ולפיכך ייתכן ועדותה אינה מאוזנת ואובייקטיבית, אולם, לאור מכלול הנימוקים לעיל, התובעת הוכיחה את גרסתה במשפט ומן הדין לקבל תביעתה אף בהתעלם מעדותה של סופי. לעניין זה לא למותר לציין כי שלילת גרסתם של הנתבעת ומנחם ביחס לאירועים הנטענים לאחר הסתלקות השוטרת מהמקום, כמו גם בחדר המדרגות בכניסה לדירת הנתבעת, כמפורט לעיל, משליך לעניין אמינות גרסתם ביחס לאירועים אשר בגינם הוגשה התביעה העיקרית. 27. חלק נכבד מסיכומי הנתבעת מוקדש לטיעון, ולפיו, בהתאם להלכה הפסוקה, התבטאות אשר נאמרה במהלך ריב שכנים ובעידנא דריתחא, אינם מבססים עוולת לשון הרע, מה גם ובמקרה דנן ממילא השכנים אינם מאמינים לאמיתות תוכנם של הדברים. בטיעון הנ"ל הנתבעת מתעלמת מהעובדה כי היא עצמה בחרה להפיץ ברבים באמצעות מכתב התלונה האשמות שווא נגד התובעת ולפיכך אין מדובר עוד בסכסוך שכנים גרידא ובדברים שנאמרו בעדנא דריתחא. מכתב התלונה ממוען למחלקת תלונות ציבור של קופת חולים מכבי, מקום עבודתה של התובעת, והעתקים ממנו נשלחו לארבעה גורמים שונים: נציבות קבילות הציבור במשרד הבריאות, מחוז חיפה במשרד הבריאות, מחלקת פניות הציבור בקופת חולים מכבי וכן להנהלת קופת חולים מכבי. במכתב התלונה, אשר הוכתר במילים "מכתב תלונה חמור נגד הרופאה ניקטין טטיאנה (טניה)", נאמר כדלקמן: "הנני הגב' לימור לוי פונה בזאת לעדכן את מרפאתכם בדבר הגשתי שתי תלונות למשטרת ישראל (מספר האירועים כפי שהינו מופיע בדו"ח המשטרה - 115 + 101) כנגד ד"ר X המתגוררת בבחיפה. התלונה ניסובה סביב אלימות פיזית ומילולית שהתנהלה מצידה של הגב טניה כלפיי וכלפיי בן זוגי ביום - 12.07.08. ברצוני לציין כי הגב התנהלה באופן מחפיר תוך שימוש באלימות פיזית וכן הטחת איומים קשים וקללות ההולמות שוק. תמהה אני הכיצד משרתת הנ"ל ציבור אוכלוסיה שכן לאור ההתנהלות בנינו הנני מוצאת כי אינה ראויה לעבוד במשרה ציבורית. כולי תקווה כי פנייתי הנידונה תטופל בחומרה המירבית שיש לייחס לנסיבות הנידונות". 28. בפסקה הראשונה של מכתב התלונה, ואשר כל כולה טיעון עובדתי, חטאה הנתבעת, בלשון המעטה, לאמת בשני אלה: א. הנתבעת הגישה נגד התובעת תלונה אחת למשטרה בעוד כי התלונה השנייה הוגשה נגד משה בשל חסימת רכבו של מנחם. על אף זאת, במכתב התלונה נטען כאילו נגד התובעת הוגשו שתי תלונות למשטרה ומשנשאלה הנתבעת לעניין זה בחקירתה , היא השיבה באומרה: "ש. את כתבת במכתב לרשויות הבריאות וכל התפוצה שהוגשו נגדה שתי תלונות במשטרה. ת. נכון. ש. תלונה 101 ותלונה 115. ת. נכון. ש. תלונה 101 בקשר לאיזה רכבים? ת. לחסימת הרכב של מוני על ידי משה. ש. ומה זה שייך לטטיאנה? ת. היא הבעלים של הדירה וזה חניות שלה. ש. אנחנו מסכימים שהרכב של טטיאנה לא חסם את מוני, ולא טטיאנה היא זו שעברה את העבירה. ת. נכון...... ש. אם טטיאנה לא קשורה ומשה הוא החוטא, המעוול, למה צריך לכתוב למשרד הבריאות שהוגשו שתי תלונות. ת. הסברתי, הבית והחניה הם שלה" (שם, עמ' 58-59 החל משורה 24 לפרוטוקול הדיון). טיעוני הנתבעת לעיל אינם משכנעים בעיניי. העובדה כי התובעת היא הבעלים של הדירה והחניות אינה הופכת את התלונה שהוגשה נגד משה על חסימת רכבו של מנחם כתלונה נגד התובעת. קשה להלום כי הנתבעת, עובדת בכירה ברשות המיסים, לא יודעת להבחין בין תלונה נגד התובעת לבין תלונה נגד משה ודומה כי הנטען במכתב התלונה לעניין מספר התלונות שהוגשו נגד התובעת משתלב עם נסיון הנתבעת, כפי שבא לידי ביטוי הן בכותרת מכתב התלונה והן בתוכנו, להאדיר ולהעצים את האירועים ולתת להם נופך חמור, ובכך לפגוע ככל הניתן בתובעת. ב. משלא הוכח במשפט כי התובעת נהגה באלימות כלפי הנתבעת או הטיחה בה איומים וקללות, הרי הנטען לעניין זה במכתב התלונה חסר בסיס ואחיזה במציאות. אמנם נכון, במכתב לא צוטטו האיומים והקללות אשר הטיחה, כביכול, התובעת בנתבעת, אולם לא חסר בו תיאור דרמטי של האירועים הנטענים, כגון "התנהלה באופן מחפיר תוך שימוש באלימות פיזית וכן הטחת איומים קשים וקללות ההולמות שוק" (ההדגשות אינן במקור - ר.ח.). יוצא אפוא כי הימנעות הנתבעת מציטוט מילולי של האיומים והקללות הנטענים אינו ממעיט מחומרת הדברים. לראיה, בעקבות מכתב התלונה נעשה לתובעת בירור במסגרת עבודתה (שם, עמ' 9 שורה 14 לפרוטוקול הדיון). 29. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלוח ידו או במקצועו; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". לעניין דרכי פרסום לשון הרע, נקבע בסעיף 2 לחוק כדלקמן: "א. פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. ב. רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". לעניין מהותו ופועלו של פרסום לשון הרע, נפסק ב-ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי ואח' כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו, ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי, גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו" (סע' 16 לפסק הדין). 30. כאמור, הוכח במקרה דנן כי הנתבעת אמרה לתובעת בפני משה ובנה: "בזמן שאתה (משה - ר.ח.) בעבודה, ליד דירתך משתרך תור של גברים", "רוסיה מסריחה","זונה מזדיינת". אין בפי הנתבעת כל טענה כי קללות והשמצות אלה אינן מהוות לשון הרע, למעט הנימוק כי הם נאמרו במהלך סכסוך שכנים, או כי הן נהנות מאחת ההגנות שבחוק. אין ספק כי הדברים עלולים במידת ודאות רבה להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעגם מצידם. זאת ועוד, השמצת התובעת באמירה "רוסיה מסריחה" ו"זונה" מבזה אותה על רקע מוצאה והרי בחברה רבגונית כחברה הישראלית יש להישמר שבעתיים מפני הטחת העלבות והשמצות מסוג זה הפוגעות לא רק במושא לשון הרע וסביבתו הקרובה בלבד, אלא גם כן בקבוצה אליה הוא משתייך. 31. ביחס למכתב התלונה, הנתבעת טוענת כי חלות עליו מספר הגנות הקבועות בחוק, ולפיכך אין לחייבה בדין. אדון להלן באותן הגנות: א. הגנת אמת דיברתי: בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נקבע כי תהא זו הגנה טובה במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אם הפרסום היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. במקרה דנן הנתבעת אינה יכולה לחסות תחת הגנת "אמת דיברתי" מהטעם הפשוט כי נדחתה גרסתה לפיה התובעת נהגה כלפיה או כלפי משה "באופן מחפיר תוך שימוש באלימות פיזית וכן הטחת איומים קשים וקללות ההולמות שוק". ב. הפרסום הוא הבעת דעה: בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע נקבע כי תהיה זו הגנה טובה אם "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". בטיעונה לעיל מתעלמת הנתבעת מהעובדה כי מכתב התלונה מהווה בחלקו הארי קביעות עובדתיות (לא נכונות) כאשר רק בסיומו היא מביעה עמדתה המבוססת על אותן קביעות, לפיה: "תמהה אני הכיצד משרתת הנ"ל ציבור אוכלוסייה שכן לאור ההתנהלות ביננו הנני מוצאת כי אינה ראויה לעבוד במשרה ציבורית". בנסיבות העניין, אין לראות במכתב כביטוי להבעת דעה אלא לטיעון עובדתי חסר שחר ובסיס ולפיכך אין להחיל עליו ההגנה הקבועה בס"ק 15(4) לחוק לשון הרע. ג. חשוב להדגיש, בהתאם לסעיף 15 רישא לחוק, תחולתן של כלל ההגנות להן טענה הנתבעת מפני מכתב התלונה מותנה בכך כי הפרסום נעשה בתום לב, וכלשון החוק: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; באחת הנסיבות האלו...". במקרה דנן אין לומר כי הנתבעת נהגה בתום לב במשלוח מכתב התלונה. מסקנה זו מתחייבת לאור חוסר הדיוק במכתב לעניין מספר התלונות שהוגשו נגד התובעת למשטרה, כמו גם מהעלאת טענות שווא בדבר שימוש באלימות פיזית ומילולית וכן הטחת איומים קשים וקללות "ההולמות שוק". זאת ועוד, הנתבעת טרחה והפיצה את מכתב התלונה לגורמים שונים הקשורים למקום עבודתה של התובעת וחתמה מכתבה במילים "כולי תקווה כי פנייתי הנידונה תטופל בחומרה המירבית שיש לייחס לנסיבות הנדונות", הכל במטרה לפגוע בתובעת במקום עבודתה, זאת מבלי שהאמת היתה נר לרגליה. בנדון ראוי להפנות להוראת ס"ק 16(ב)(1) לחוק, לפיה, כאשר הפרסום אינו אמת, כבמקרה דנן, חזקה כי הוא נעשה בהעדר תום לב ואין לומר כי הנתבעת סתרה חזקה זו. ד. משנשללה טענת הנתבעת כאילו נהגה בתום לב במשלוח מכתב התלונה, הרי ממילא יש לדחות את הטענה לתחולת ההגנה שבסק 15(8) לחוק, תלונה לרשות המוסמכת הממונה על התובעת. 32. בסעיף 7(ב) לחוק לשון הרע נקבע כדלקמן: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים ללא הוכחת נזק". במקרה דנן התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בשל התנהלות הנתבעת נשוא התביעה. אין חולק כי התובעת ממשיכה להתגורר באותה כתובת, לעבוד ולהתפרנס מאותה עבודה בתור רופאה בקופת חולים מכבי. התובעת לא הציגה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי לאחר האירועים נשוא התביעה חלה ירידה בהכנסותיה או במספר מטופליה. לאור האמור לעיל, ייפסק לזכות התובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 25,000 ש"ח. 33. לסיכום, אני מורה כדלקמן: א. התביעה העיקרית מתקבלת ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 25,000 ₪ וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ב. על הנתבעת לפנות בכתב לכל אותם גורמים המפורטים במכתב התלונה ולהודיע להם כי היא חוזרת בה מהתלונה ומתנצלת על הנטען בו. כן תמסור הנתבעת בידי התובעת מכתב התנצלות שהתובעת תהא רשאית להפיץ אותו בין דיירי הבניין. הנתבעת תפעל כאמור לעיל תוך 14 יום מהיום שאם לא כן יהא עליה להוסיף ולשלם לתובעת פיצוי בסך של 25,000 ש"ח. ג. התביעה שכנגד נדחית. ד. הנתבעת והתובע שכנגד, מר מנחם גולדהמר, ישלמו לתובעת ולנתבע שכנגד, מר משה, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מסמכיםסכסוך שכנים