מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכירת רכב הבטחת הכנסה: .1התובע הגיש תביעתו לנתבע להבטחת הכנסה ביום .29.04.98הנתבע דחה את תביעתו בטענה כי אינו זכאי לגימלה מאחר וברשותו רכב מנועי מסוג אוסטין מונטגו וכי העברת הרכב הנ"ל לאדם אחר הינה פיקטיבית בהתאם לאמור תקנה 11בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982(להלן: התקנות), ולפיכך יש לראות את הרכב כשייך למעשה לתובע. לתובע אושרה גמלה להבטחת הכנסה מחודש יולי 1998ואילך. .2בגין דחית התביעה הגיש התובע את כתב תביעתו בו תבע גימלת הבטחת הכנסה וביקש שיאושר לו תשלום הגימלה, החל מהמועד בו הגיש את הבקשה לנתבע, בחודש אפריל .1998 .3לפנינו אישר התובע, את ההודעה שגבה ממנו חוקר המל"ל. מההודעה עולה כי התובע עשה למעשה שימוש ברכב שמכר אף לאחר מכירתו. עוד עולה מההודעה כי הרכב נמכר לשכן שגר קומה מתחתיו שלו אין רשיון נהיגה. הרכב נקנה על ידי השכן, כך טען, למען ביתו שגרה בארה"ב. מפתחות הרכב נשארו אצלו הוא המשיך לנסוע ברכב מעת לעת לפי צרכיו, ותדלק את הרכב. .4התובע טען כי לא ידע שאסור לו לנהוג ברכב, וכי יודעי דבר אמרו לו שהוא יכול לנהוג ברכב ובלבד שמדובר ברכב שנפח המנוע שלו פחות מ- 1300סמ"ק. .5כבר נפסק כי אי ידיעת החוק אינה בגדר שיקול להענקת גימלאות ולענין זה ראה דב"ע מד/128-0 המוסד לביטוח לאומי נגד חיה המר פד"ע ט"ז עמוד .278 .6ההלכה בסוגיה של שימוש קבוע ברכב כשולל גימלת הבטחת הכנסה נדונה במספר רב של פסקי-דין. (ר' בעניין זה דיון מס' מו/42-0 זבולון צאלאקוילי נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז' עמ' 323, וכן דב"ע מח/135-04 בוטבול נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע מח/199-04 שבי נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע מח/183-04 אבו עמר נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נא/69-04 מנצור נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). .7עפ"י סעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה תשמ"ב - 1982הוגדרה: 'הכנסה' - הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2לפקודה, אף אם לא צמחה, הופקה או נתקבלה בישראל, ולרבות - . . . (4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". עפ"י סעיף 9(ג) לחוק: "לענין סעיף זה, 'נכס' - כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטליו... ולמעט זכות אחזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או רווח". 8על מטרת חוק הבטחת הכנסה והתקנות עמד ביה"ד הארצי במס' בפסק-דין מג/162-04 חביב דהאן נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו' עמ' 351, בעמ' 354שם פרש ביה"ד הארצי את האמור בסעיף 9לחוק ותקנה 10לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב  1982(להלן: התקנות). ביה"ד הארצי לעבודה מסיק מה הייתה כוונת המחוקק מדברי ההסבר להצעת החוק, (הצ"ח התש"מ עמ' 3): "מטרת החוק המוצע היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים לסיפוק צורכיהם החיוניים". .9על מטרת החוק עמד ביה"ד הארצי גם בדב"ע מח/63-04 סנוקה נ. ביטוח לאומי, פד"ע יז' 79בעמ' 83, דיון מט/136-04 עזיזה אלעביד ואח' נ. ביטוח לאומי, פד"ע כב' 309בעמ' 312ובדיון מס' נא/28-04 מזל-טוב מטילדה מטלון נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע כב' .498שם מצטט ביה"ד הארצי בעמ' 499ובעמ' 500את האמור בדב"ע מח/135-04 בוטבול נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) שם נאמר: "(החוק והתקנות מבטיחים) כזכור רמת קיום מינמלית וזאת כדי למנוע מצוקה כלכלית מן המבוטחים. אפילו אם השתכר המבוטח, או יש לו הכנסה ממקור אחר, אך הכנסתו איננה מגיעה לסכום מינמלי שנקבע בחוק ובתקנות, מחייב החוק, את (המוסד) להשלים את הכנסה המבוטח לסכום מינימלי זה. החוק מהווה חלק ממדיניות חברתית כלכלית כוללת של מערכת הביטחון הסוציאלי, וקשור לחוקים אחרים, ובהם: חוק הביטוח הלאומי, חוק שכר מינימום חוק שירות התעסוקה ואח'." .10החוק יוצא מההנחה, כי בעל רכוש איננו זקוק לקיצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלית... (ולשם כך) החוק והתקנות מגדירים מהו 'נכס', שממנו ניתן להפיק הכנסה, וכמו כן, נקבע גובה ההכנסה שהנכס מאפשר לצורך חישוב הגימלה. החוק קובע בין היתר, כי הכנסה כוללת 'סכומים' שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה'. בתקנה 10(ג) לתקנות נקבע: "על אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהייתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו". בהתיחסו לתקנה 10(ג) לתקנות אמר בית הדין כי זו: "... מצביעה על מגמה לא לשלם גימלה למי שיש רכב ברשותו. הסיבה לכך היא שהמדינה אינה צריכה לתמוך במי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקור אחר סכומים הדרושים להחזקת רכב, סיבה נוספת היא שמי שיש רכב ברשותו, יכול לעיתים להתפרנס משימוש באותו רכב...". (עמ' 326בדיון מס' מ/42-0 הנ"ל). לאור כל האמור לעיל השאלה מי מהבעלים הרשום של כלי הרכב, אינה השאלה המכרעת אלא האם הרכב הינו ברשותו או עומד לשימושו. .11בדב"ע מח/135-04 הנ"ל, ציין בית הדין הארצי, כי שימוש הרכב המצביע על "טובת הנאה" מתבטא באחת מאלו: א. הפקת הכנסה של ממש - כאשר המבוטח מפיק הכנסה, או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מהשימוש ברכב. ב. שימוש קבוע ברכב, אם הרכב נמצא בקירבת המבוטח, ובעל הרכב לא נמצא במקום באופן קבוע. ג. ההשתתפות בהוצאות החזקת הרכב, כמו: רכישת דלק, ביטוח, "טסט" ותיקונים. ד. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו או כדי להגיע לעבודה. .12אמנם, עול ההוכחה כי המחזיק ברכב שאינו בבעלותו, משתמש ברכב בקביעות, מוטל על המוסד לביטוח לאומי. אולם, כפי שנאמר בדב"ע נב/170-04 המוסד לביטוח לאומי נ. דאדון (לא פורסם): "המוסד אינו יכול להעמיד חוקר על יד כל מבוטח המקבל גימלת הבטחת הכנסה, על מנת לבדוק את הכנסתו ואם יש לו טובת הנאה מהשימוש ברכב, יש להעמיד את עלות ביצוע החוק על רמה סבירה. כמו כן, אין זה רצוי לחייב את המוסד לחדור לחייהם הפרטיים של המבוטחים על ידי בדיקת הקשר בין השימוש ברכב לבין הכנסתם..... החוק והתקנות יוצרים חזקה, כי מי שמחזיק ו/או משתמש ברכב מפיק ממנו טובת הנאה...". גם בדב"ע נב/176-04 המוסד לביטוח לאומי נ. סעדה סנא פורסם בפד"ע כה' עמ' 293שם ציין ביה"ד הארצי לעבודה, כי יש למנוע מקרים של רכישה ושימוש ברכב על ידי מבוטח, הרושם את הרכב בשמו של אדם אחר על מנת לזכות בגימלת הבטחת הכנסה. .13כפי שעולה גם מעדותו של התובע כאמור המשיך להשתמש ברכב גם לאחר מכירתו, החזיק במפתחות הרכב והיה למעשה היחיד שהיה מורשה לנהוג בו מאחר והקונה לא היה בעל רשיון נהיגה. התובע גם הודה כי תדלק את הרכב ונסע בו לצורכו ולצורכי אחרים. 14בנסיבות אלה אנו מקבלים את טענת הנתבע לפיה חלה החזקה העובדתית הקבוע בתקנה 11לתקנות ולפיה יש לראות את הרכב - כשייך במועד הקובע למעביר - התובע, ולחילופין כי הוכח שהתובע משתמש בו בהתאם לצרכיו הלכה למעשה. ולפיכך דין התביעה להידחות נוכח ההוראה הברורה של תקנה 10(ג) לתקנות. .15נוכח מסקנתנו דלעיל, אנו דוחים את התביעה. בנסיבות אלו אין צו להוצאות.הבטחת הכנסהמכירת רכברכב