מזונות ילדים מביטוח לאומי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מזונות ילדים מביטוח לאומי: ביום 25.1.11 הגישה התובעת לנתבע (ביטוח לאומי) תביעה לתשלום דמי מזונות מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972 (להלן - חוק המזונות) ותביעתה זו נדחתה במכתב הנתבע מיום 28.1.11 בנימוק, כי הכנסת התובעת מעבודתה עולה על הסכום המרבי המזכה בתשלום, כפי שנקבע בחוק המזונות ובתקנות שהותקנו על פיו. כנגד כך הוגשה התביעה שבפנינו. ביום 19.4.12 נשמעה בפנינו עדותה של גב' מגי בן נון, מנהלת מחלקת משפחה בסניף הנתבע בנהריה (להלן - מגי), אשר הגישה תעודת עובד ציבור בעניינה של התובעת (נת/1), ונחקרה עליה בחקירה נגדית. עובדות המקרה שאינן שנויות במחלוקת התובעת, ילידת 3.9.66, נישאה לבעלה המנוח, מר י.ע. ז"ל (להלן - המנוח) ביום 26.10.91, ומנישואיהם נולד להם הקטין, ע., יליד 7.4.04 (להלן - הקטין). התובעת עובדת כמזכירה במחלקת החינוך ברשות המקומית בכ.כ.. בטופס התביעה ציינה התובעת כי תביעתה נסמכת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 11.11.10 (תמ"ש 31014/04/10, 30986/04/10) בה נפסקו עבור בנה דמי מזונות חודשיים בסך 1,000 ₪, החל מיום 25.4.10 (להלן - פסק המזונות, ת/1), שהמנוח לא עמד בתשלומם. ביום 1.1.12 נפטר בעלה המנוח של התובעת, החייב על פי פסק המזונות. טענות התובעת פרשנות תכליתית נכונה של המונח "זוכה", המוגדר בחוק המזונות מוביל למסקנה כי משנפסקו דמי מזונות לטובת הקטין, כבענייננו, הוא בלבד הזכאי להם והבעלים בהם, כאשר ההורה ו/או האפוטרופוס הינו בבחינת "כלי עזר" בלבד למימוש זכויות ילדו; לפיכך, דין התביעה להתקבל, ללא כל בחינה להכנסות האם התובעת, אשר פנייתה לנתבע לקבלת התשלום לא נעשתה עבור עצמה אלא בשם בנה הקטין ועבורו בלבד. לחלופין, התובעת מוחה על הדרך בה חישב הנתבע את הכנסתה לחודש 12/2011 לצורך חישוב זכאותה לדמי מזונות, ולטענתה, אין להביא בחשבון הכנסתה את רכיבי השכר בגין "החזר נסיעות" בסך 300.05 ₪ ו"שיחות טלפון" בסך 48.60 ₪, וכן יש לנכות מהכנסתה את הסכומים שהפרישה לקרן השתלמות ולדמי חבר וועד עובדים; לאחר חישוב הכנסתה בהתאם להוראת סעיף 12א(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - חוק הבטחת הנכסה), עולה כי הכנסת התובעת מעבודתה אינה עולה על "נקודת האיפוס", דהיינו, על גובה ההכנסה בפועל, השוללת זכאות לתשלום מזונות על פי חוק המזונות. התובעת הפנתה בסיכומיה להצעת חוק המזונות (הבטחת תשלום) (תיקון סכום שאינו יובא בחשבון במבחן ההכנסה), התשע"ב-2012, שהונחה על שולחן הכנסת ביום 13.2.12 ופורסמה בילקוט הפרסומים 4047/18. בהצעת-החוק הוצע לקבוע כי בחישוב שיעור התשלום שישולם לזכאי, לא תובא בחשבון הכנסת הזוכה שאינה עולה על סכום השווה ל- 4 פעמים שכר מינימום, וזאת במטרה לתמרץ את שילובן של האמהות בשוק העבודה. טענות הנתבע התקופה הרלבנטית לתביעה הינה חודש אחד, 01/2011, הואיל והתביעה למזונות הוגשה לנתבע רק ביום 25.1.11 ונדחתה כבר ביום 28.1.11. בהתאם להגדרת "פסק דין למזונות" ו"זוכה" בסעיף 1 לחוק המזונות, ברי כי התובעת שבענייננו נכנסת להגדרת "זוכה", וזאת אף על פי שהמזונות נפסקו לטובת בנה הקטין; לפיכך הוראות חוק המזונות והתקנות על פיו חלים על התובעת לרבות מבחן ההכנסות הקבוע בהם, בו היא לא עמדה. על פי חישובי הנתבע, כפי שהוצגו בתעודת עובד הציבור מטעמו ובסיכומיו, "נקודת איפוס הגמלה" לחודש הגשת התביעה, 01/2011, עבור הורה יחיד שבחזקתו ילד, עמדה על הסך 5,134 ₪ ברוטו (הכנסה מקסימלית אותה האישה יכולה להרוויח לפני הניכויים המנויים בסעיף 12א לחוק הבטחת הכנסה), כאשר מתלוש שכרה של התובעת לחודש 01/2011 עלה כי הכנסתה מעבודה עמדה על הסך 5,284 ₪ ברוטו, ולפיכך בדין נדחתה תביעתה לדמי מזונות. חוק המזונות והתקנות על פיו מתייחסים להכנסה ברוטו בלבד, ואין לדרישת התובעת לנכות רכיבי שכר בגין החזר שיחות טלפון ו/או החזר הוצאות נסיעה ו/או ניכויי הפרשה לקרן השתלמות או לוועד עובדים כל בסיס. זאת ועוד, בסיס חישוב זה משמש את הנתבע בכל יתר ענפי הביטוח הלאומי לרבות פגיעה בעבודה המשולמת למבוטח לפי הכנסתו ברוטו, אבטלה, דמי לידה וכדומה (עמ' 4, ש' 26-29). מתלושי השכר אותם המציאה התובעת לשנים 2010 ו- 2011 עלה כי לתובעת שולמו דמי הבראה ודמי ביגוד שנתיים בסכומים גבוהים (סכומים הנעים בין 1,961 ₪ - 4,345 ₪), אשר צירוף ההכנסה החודשית מהם להכנסת התובעת מעבודתה שוללים לחלוטין את זכאות התובעת לדמי מזונות, וזאת אף אם החישוב המוצע על ידה להכנסתה, והמוכחש, היה מתקבל. דיון והכרעה סעיף 2 לחוק המזונות קובע, כי: "(א) זוכה שהוא תושב ישראל זכאי לבקש מאת המוסד תשלום חדשי לפי הוראות חוק זה ובלבד שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות." סעיף 1 לחוק המזונות מגדיר "זוכה" כ"מי שפסק דין למזונות ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב, לרבות הורה שאינו מתגורר עם החייב שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין הנמצא בהחזקתו אף אם אינו עמו". לטענת התובעת, משנפסקו המזונות לטובת בנה הקטין, הרי שיש לקבל את התביעה ללא בחינת הכנסותיה בהיותה בבחינת אפוטרופא של ילדה בלבד, ופנייתה לנתבע נעשתה בשמו ועבורו, ולא עבור עצמה. אין בידינו לקבל טענה זו של התובעת, שכן אין חולק כי התובעת חוסה תחת הגדרת "זוכה" המצוטטת לעיל, בהיותה ההורה של הילד הנמצא בהחזקתה, אשר לטובתו נפסקו המזונות. בעניין זה נפנה לסע' 3 לתקנות המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ג-1972 (להלן - תקנות המזונות), המפרט את הזכאים לתשלום לפי חוק המזונות ולחלופה (3) שם, הקובעת כי ילד שניתן לזכותו פסק דין למזונות, יכול להיות זכאי לתשלום, אם אינו בהחזקתה של אמו, ואין זה המקרה שלפנינו. באותו עניין מפנה התובעת לפסק הדין בעב"ל 592/07 המוסד לביטוח לאומי - גאיה עאסי, מיום 1.6.09 (להלן - עניין עאסי), בו לטענתה נפסק כי יש לפרש את החוק כך שבכל מקרה הזוכה הינו תמיד הילד ואילו ההורה הינו זוכה נוסף, רק במקרים מסוימים. אף טענה זו אינה נכונה. בעניין עאסי מדובר היה בקטינה שנפסקו לטובתה מזונות, אולם תביעה שהגישה אמה לנתבע נדחתה, מן הטעם שאין האם תושבת ישראל. באותו עניין, עמד בית הדין הארצי על תכליתו של חוק המזונות, בקובעו הדברים הבאים: "מתוקף הדין האישי ומכוח הדין הכללי של חוק המזונות, חלה על הורי הקטין החובה הגרעינית הראשונית לסיפוק מזונותיו. כאשר "החייב במזונות נמצא בכלא, ברח מהארץ או נמנע מלשלם" או בהעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה, ייעשה תשלום דמי המזונות לזכאים על ידי המדינה, באמצעות המוסד לביטוח לאומי בתשלום "גמלת קיום מחליפת החיוב על פי פסק הדין למזונות". בדרך זו ובמסגרת הוראותיו של חוק המזונות (הבטחת תשלום) ותקנותיו, באה לידי ביטוי מחויבותה השניונית של המדינה "להבטיח אמצעי מחיה לאשה ולילדים שזכו בפסק-דין למזונות" כאשר ההורה שבחזקתו נמצא הקטין, אינו יכול לכלכל את הקטין באופן המבטיח לו קיום שוטף וההורה האחר - החייב אינו משלם לקטין מזונותיו." בית הדין הארצי דן בעניין עאסי בפרשנות המונח "זוכה" בחוק המזונות והגיע למסקנה כי "פרשנות מילולית ותכליתית כאחד של חוק המזונות ותקנותיו מעלה, כי משנפסקו מזונות כדין לזכות הקטין, אין מניעה לכך כי בנסיבות המצדיקות זאת, ייחשב הקטין בלבד כ"זוכה" לפי חוק המזונות ובמסגרתו." (ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.). בחוות דעתו של כב' השופט פליטמן בעניין עאסי, נבחנה הגדרת המונח "זוכה" תוך שנקבעו הדברים הבאים, שמפאת חשיבותם והרלבנטיות שלהם לענייננו יובאו במלואם (ההדגשה לא במקור, מ.נ.ד.): "לגבי פסק דין למזונות לטובת הקטין קיימים שני זוכים זכאים לתשלום בגין אותו חיוב של החייב למזונות לקטין על פי פסק הדין למזונות - הקטין והורהו שבהחזקתו הוא נמצא. כל זאת בתנאי כמובן ששניהם תושבי ישראל. ככל שההורה אינו תושב ישראל אין הוא בגדר זכאי לתשלום על פי החוק למרות היותו זוכה, ואז נשאר הקטין כזוכה יחיד הזכאי לתשלום על פי החוק... במקרה הרגיל, בו ניתן פסק דין למזונות לטובת הקטין, והקטין שאמו הינה גם בגדר "זוכה" וגם בגדר "זכאית לתשלום על פי החוק", יש הכרח להכריע מי מבין שניהם יהא הזוכה הרשאי לבקש תשלום מאת המוסד. בכך עוסקת תקנה 3(1) לתקנות הדנה בזכות האישה לבקש תשלום מאת המוסד הן במקרה של פסק דין למזונות שניתן לטובתה והן במקרה הרלבנטי לעניננו של פסק דין למזונות שניתן לטובת ילדה, שלגביו היא בגדר זוכה כהורה. באותה תקנה נאמר, כי "אישה שבהחזקתה לפחות ילד אחד בין אם פסק הדין למזונות ניתן לזכותה ובין אם ניתן לזכות הילד בלבד", היא בגדר זוכה לגביו, הזכאית לבקש תשלום מאת המוסד. במילים אחרות על פי אותה תקנה, לגבי האם כזוכה הזכאות לתשלום, ניתנת לה עדיפות על פני ילדה לבקש תשלום עבורו על פי החוק. העדפת האם על פני ילדה לבקש תשלום במקרה שכזה ברורה; ותכליתה כאמור, להבטיח קיום חובת ההורה לדאוג לצרכיו של הקטין, כלכלתו, בריאותו וחינוכו, משום שהילד מטבע הדברים אינו יכול ככלל לדאוג לעצמו כראוי.... משכך הם הדברים, יש לקבוע, כי תקנות 3(1) ו-3(3) תכליתן לעודד את האם הזוכה הזכאית לתשלום, להשאירו בהחזקתה ואצלה, על מנת שתוכל לדאוג למחייתו וצרכיו, מתוך ראיית טובת הילד. ככל שהיא לא תעשה כן תישלל ממנה זכותה העדיפה לקבלת אותו תשלום עבורו, והוא יחשב לזוכה יחיד הזכאי לבקש תשלום מאת המוסד. משזאת היא פרשנות הדין, אזי במקרה בו האם אינה בגדר "זוכה הזכאית לתשלום" משום שאין היא תושבת ישראל, ממילא אין היא יכולה להימנות על "סוגי הזוכים הזכאים לבקש תשלום" מאת המוסד. וכך הילד נשאר כזוכה יחיד, ומשום כך עניין החזקתו והימצאותו של הילד עימה - אינו רלבנטי, ועניין העדפת האם על ילדה - אינו רלבנטי אף הוא, שהרי מימלא החזקתה או אי החזקתה בו אינם משנים דבר. במקרה שכזה, כשהילד הוא הזוכה היחיד הזכאי לתשלום, אזי הוא גם הזכאי היחיד לבקש תשלום וזאת על פי הרישא של תקנה 3(3) לפיה - "ילד שפסק דין למזונות ניתן לזכותו" - ימנה על "סוגי זוכים הזכאים לבקש תשלום מאת המוסד"." על יסוד האמור לעיל, ברי כי קביעת בית הדין הארצי בעניין עאסי, לפיה הקטין הוא הזכאי היחיד לבקש תשלום מכח חוק המזונות, יפה לעניין שנדון לפניו, בהתאם לנסיבות שהצדיקו קביעה זו, ומתוך מטרה שלא להותיר את הילדה ללא מקור לסיפוק מזונותיה. אולם, אין זה המקרה שלפנינו, שכן התובעת שבהחזקתה נמצא הקטין שלזכותו נפסקו דמי המזונות, היא בגדר "זוכה הזכאית לתשלום" על פי חוק המזונות, ולפיכך תיבחן זכאותה בהתאם להוראות החוק ובכפוף למבחן ההכנסה הקבוע בו. בעניין אחר (עב"ל 23/03 המוסד לביטוח לאומי - חנה סויסה, מיום 2.3.05) הוסיף בית הדין הארצי לעבודה וקבע, כי: "ההסדר הקבוע בחוק נועד לאפשר לכל אישה אשר בעלה מפר את התחייבותו המעוגנת בפסק דין מוסמך לתשלום מזונות ילדיו, לפנות למוסד ביטוח לאומי בבקשה לתשלום חודשי במקום לנקוט הליכי הוצאה לפועל. הדבר עולה מדברי ההסבר להצעת החוק... נקודת המוצא לתשלום המזונות הוא סכום המזונות כפי שנפסק בפסק המזונות, בכפוף לתקרה הקבועה בתקנות. שיעור התשלום שנקבע בתקנות תואם היום את השיעור המוגדל שבתוספת התקנות לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (תקנה 4 לתקנות המזונות (הבטחת תשלום) תשל"ג-1973). בכך ביקש המחוקק להבטיח לאישה ולזכאים האחרים למזונות, תשלום מזונות מאוצר המדינה, כדי להבטיח לציבור הזכאים למזונות קיום מינימלי ברמה מסוימת, בין השאר תוך התחשבות במגבלות ואילוצים תקציביים." באשר לדרך החישוב של שכרה של הזכאית סעיף 3 לחוק המזונות, המתייחס לשיעורי התשלום, קובע כי "שיעורי התשלום הם כפי שנקבעו בפסק הדין למזונות או בתקנות, הכל לפי השיעור הקטן יותר". על פי תקנה 6 לתקנות המזונות, שעניינה "תשלום לזוכה שיש לו הכנסה", זכאית התובעת לתשלום מזונות מהנתבע בסכום השווה להפרש בין שיעור התשלום על פי החוק והתקנות לבין הכנסותיה, כפי שנקבעו בסעיפים 9, 10 ו- 12 לחוק הבטחת הכנסה. הצדדים חלוקים כאמור באשר לדרך חישוב הכנסתה הקובעת של התובעת, ובשאלה אם הכנסה זו אכן עולה על "נקודת איפוס הגמלה". בסעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה נקבע, כי "הכנסה" משמעה הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - פקודת מס הכנסה). סעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה קובע (ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.): "2. מס הכנסה יהא משתלם, בכפוף להוראות פקודה זו, לכל שנת מס, בשיעורים המפורטים להלן, על הכנסתו של אדם תושב ישראל שהופקה או שנצמחה בישראל או מחוץ לישראל ועל הכנסתו של אדם תושב חוץ שהופקה או שנצמחה בישראל, ממקורות אלה: ... (2)(א) השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו" עיון בסעיף 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה מעלה, כי הכנסה מעבודה החייבת במס נוסחה באופן רחב, והיא כוללת כל הכנסה של עובד, "תהיה אופיה או צורתה אשר תהיה, ובלבד שניתנה לו בתוקף יחסים של עובד ומעביד" (עא 254/87 ג'אלב אסעד סלפותי - פקיד השומה נצרת, פ"ד מד(1), 714). לפיכך, בדין הביא הנתבע בחשבון בעת חישוב הכנסת התובעת מעבודתה את כל הרכיבים ששולמו לה בחודש 12/2010, ואף טענתו כי יש להביא בחשבון גם את החלק היחסי (1/12) של דמי ההבראה ודמי הביגוד השנתיים ששולמו לתובעת בשנים 2010 ו- 2011 כחלק מהכנסת התובעת מעבודתה - דינה להתקבל. דמי ההבראה ודמי הביגוד משולמים לרוב בשירות הציבורי (בו עובדת התובעת) במשכורת חודש אחד עבור כל השנה, ומשכך הם מחושבים על ידי הנתבע בחלוקה ל-12 חודשים, ולפיכך שכר התובעת מורכב הן משכרה החודשי בצירוף הסכומים השנתיים ששולמו לה בחלוקה ל-12. תקנה 4(א)(2) לתקנות המזונות קובעת את שיעור התשלום לאשה המחזיקה ילד אחד, וזאת לפי פרט 7 לתוספת השנייה בחוק הבטחת הכנסה, שהוא 33.5% מהסכום הבסיסי המוגדר בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה. הסכום הבסיסי נכון לחודש 01/2011 היה 8,158 ₪ ו- 33.5% ממנו הינו הסך - 2,733 ₪. כעולה מטענות הצדדים ומתלוש השכר, הכנסתה החודשית של התובעת מעבודה לחודש 12/2010 עמדה על הסך 5,284 ₪ ברוטו (סע' 20 לסיכומי התובעת וסע' 5 לסיכומי הנתבע). על פי סעיף 12א(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה, בחישוב ההכנסה ינוכה סכום השווה ל -7% מהשכר הממוצע, אם מצוי ילד בהחזקתו של המבוטח. השכר הממוצע מוגדר בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה ומפנה לסעיפים 1 ו-2 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, כאשר השכר הממוצע במשק בחודש 01/2011 עמד על הסך 8,307 ₪, והכנסת התובעת (5,284 ₪) בניכוי 7% מהשכר הממוצע (581 ₪) עומדת על 4,703 ₪. בהתאם לסעיף 12א(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה, לאחר הניכוי האמור בסעיף 12א(א)(1), 7% בענייננו, ינוכה מההכנסה גם הסכום השווה לשיעור המחושב לפי התוספת השלישית, בהתאם להרכב משפחת הזכאי, כאשר בענייננו שיעור הניכוי מהכנסה להורה יחיד שטרם מלאו לו 55 שנים ויש עימו ילד אחד, עומד על 40%. לפיכך, יתרת ההכנסה, 4,703 ₪, בניכוי 40% עומדת על 2,822 ₪ - סכום העולה על הסך 2,733 ₪, והשולל את זכאות התובעת לדמי מזונות מכוח החוק. כאמור, נוסף להכנסתה החודשית של התובעת בסך 2,822 ₪, יש לתובעת הכנסה שנתית נוספת מדמי ההבראה ומדמי הביגוד שקיבלה בשנים 2010 ו- 2011. כעולה מתלושי השכר שהמציאה התובעת לנתבע לשנים אלה, קיבלה התובעת בשנת 2010 דמי הבראה שנתיים בסך 4,345 ₪, ולפיכך סך של 362 ₪ לחודש, ודמי ביגוד בשווי 1,961 ₪, קרי 163 ₪ לחודש. בהתאם, מדמי הבראה ודמי הביגוד השנתיים שקיבלה התובעת בשנת 2011, יש לתובעת הכנסה חודשית נוספת בסך 377 ₪ בגין הבראה ו- 170 ₪ בגין ביגוד. יוצא אפוא, כי צירוף הכנסת התובעת מעבודתה והסכומים שקיבלה ממעבידה בגין דמי הבראה ודמי ביגוד, עולים על "נקודת איפוס הגמלה", כפי שנקבעה בחוק המזונות והתקנות על פיו, וזאת גם אם היינו מפחיתים לצורכי העניין את הסכומים בגין הפרשת התובעת לקרן השתלמות ודמי חבר וועד עובדים מחישוב שכר עבודתה, המגיעים יחדיו לכל היותר לסך 288 ₪ לחודש, כמפורט בסיכומי התובעת. למעלה מן הנדרש ובהתייחס לטענת התובעת המתבססת על תקנות 2(5) ו- 2(7) לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות מסוימות), התשל"ב-1972, המאפשרות לדידה ניכוי שיעור מסוים מהסכום שהפרישה לקרן השתלמות ו- 50% מדמי חבר וועד עובדים - הרי שעסקינן בתקנות העוסקות בניכוי הוצאות לבעל עסק ואינן רלוונטיות לשכיר, כדוגמת התובעת (ראה תקנה 2(5) לתקנות הנ"ל). על יסוד האמור לעיל, מוצאים אנו כי שכרה של התובעת אכן גבוה מהשכר המזכה על פי החוק והתקנות בתשלום גמלת מזונות. אין בהצעת החוק אליה הפנתה התובעת בסיכומיה כדי לשנות ממסקנתנו זו. סוף דבר משאלו הם פני הדברים, דין התביעה להדחות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. קטיניםביטוח לאומי (מזונות)מזונות ילדיםביטוח לאומימזונות