על המעקל לנהוג זהירות שכן הצפיות היא כי צו עיקול זמני עלול להסב לנפגע נזק רב, לפעמים בלתי ניתן לתיקון. צו כזה יכול לפגוע בשמו הטוב של הנעקל ולשתק את פעילותו העסקית כלכלית. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא לשון הרע עיקול: בפני בקשת המבקשים לסילוק התביעה על הסף. טענות המבקשים לטענת המבקשים תביעת המשיב מבוססת על סעד כספי לפי חוק לשון הרע בגין הליכי עיקול צד שלישי שננקטו נגד המשיב במסגרת תיק הוצל"פ 08-16790-11-1 , לטענת המבקשת הואיל וצווי העיקול שקיבלו הצדדים השלישיים הינם צווים של רשם ההוצל"פ שניתנו בהתאם לסמכותו, לפי חוק ההוצל"פ, חוסים צווים אלה תחת כנפי הגנת סעיפים 13 (5) ו-13 (9) לחוק איסור לשון הרע, כך שצווים אלו אינם יכולים להוות עילה למשפט אזרחי. לטענת המבקשים כב' השופט סטולר קבע בת"א 2247-08-07 בנק דיסקונט לישראל נ' שגב תאילנד בע"מ כי:"במקרה דנן הודעת העיקול הוצאה כדין ובוטלה, לאחר מכן, ...לפיכך כל אימת שהודעת העיקול היתה בתוקף נהנה התובע מהגנת סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע". בהסתמך על דברים אלו של כב' השופט סטולר טוענים המבקשים כי ההליכים שננקטו במסגרת תיק ההוצל"פ, ננקטו בהתאם להוראות הדין ע"י רשם ההוצל"פ ולפיכך אינם מהווים עילה לתביעה אזרחית כלשהי. עוד טוענים המבקשים כי קיים מעשה בית דין בעניין נשוא התביעה, וזאת מהטעם לפיו טענות המשיב כבר הועלו בפני כב' הרשמת לימור רייך במסגרת עתירת המשיב לפסוק הוצאות נגד המבקשת 1, אגב הסכמת המבקשת 1 לדחיית התביעה נגד המשיב, שיסודה היה בבקשה לביצוע שיק, שהליכי ההוצל"פ שננקטו באותו הליך מהווים את העילה לתביעה זו, לטענת המבקשים, כב' הרשמת פסקה הוצאות בסך 1,000 ₪, אגב שיקלול טענות המשיב והמבקשת 1, כך שבפסיקת ההוצאות נוצר מעשה בית דין. טענות המשיב לטענת המשיב בתגובתו, עילות התביעה אינן אך ורק לשון הרע וכעולה מסעיף 18 לכתב התביעה עילות התביעה מתבססות גם על סעיף 60 לפקודת הנזיקין, עוולת הנגישה, וגם על סעיף 35 לפקודת הנזיקין, עוולת הרשלנות. עוד טוען המשיב כי עילת התביעה אינה נסמכת על צווי רשם ההוצל"פ, אלא על חוסר תום ליבם של המבקשים, שפעלו לביצוע מסירה למשיב בכתובת שידעו כי אינו מתגורר בה וזאת על מנת ליצור מצג שווא של "מסירה" בפני רשם ההוצל"פ שיאפשר נקיטת הליכים נגד המשיב. לטענת המשיב, החלטת רשם ההוצל"פ יכולה אולי לחסות תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אולם לא התנהגות המבקשים שהטעו את רשם ההוצל"פ, בחוסר תום לב, כאשר רק בעקבות הטעייתם התיר רשם ההוצל"פ נקיטת הליכים נגד המשיב. הטענה בדבר מעשה בית דין לא נטענה בכתב ההגנה והיא מהווה הרחבת חזית, ולגופו של עניין, פסיקת ההוצאות ע"י הרשמת אינן מהוות פיצוי על נזק אלא שיפוי על הוצאות שנגרמו בניהול ההליך הקודם, המשיב טוען כי אין בפסיקת ההוצאות ע"י כב' הרשמת משום מעשה בית דין. דיון והכרעה סילוק על הסף עקב העדר עילה ככלל, בקשה למחיקה על הסף תיעתר אך ורק אם מבדיקת כתב התביעה על טענותיו מתברר כי אלה אינן מצמיחות עילת תביעה. "העדר עילת תביעה הוא, אפוא, פעם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו, את כל העובדות המהותיות אשר פירש בו בהתאם לתקנות 9 (5) ותקנה 71 (א). אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא שעל יסוד העובדות שטען להם לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז - אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה" ראה זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמוד 384. העובדות המהותיות להן טוען המשיב הינן בדבר ביצוע המצאה בכתובת בלתי נכונה, שבה הוא לא התגורר, שלא בכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין, כאשר צויין על גבי אישור המסירה ע"י הנתבע 2 כי המשיב "סירב לחתום", רישום שלטענת המשיב הינו כוזב, דבר שגרם להטעיית רשם ההוצל"פ, שהורה על נקיטת הליכי עיקול נגד המשיב, בהסתמך על ההמצאה הכוזבת. המשיב טוען כי מעולם לא בוצעה לו מסירה, וגם לא היתה יכולה להיות מבוצעת לו מסירה ברח' שינקין 38 גבעתיים, כתובת שבה מעולם לא התגורר וכי הוא כמובן לא סירב לקבל את המסירה בכתובת זו, עוד טוען המשיב כי הוא מעולם לא פגש את הנתבע 2, אשר במעשיו גרם להטעיה מכוונת של בית המשפט. המשיב טוען כי הנתבע 3 ידע על כתובתו הנכונה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ וחרף עובדה זו הוא בחר לבצע "מסירה" ריקה מתוכן באמצעות הנתבע 2 ולהגישה לתיק ההוצל"פ כמסירה אמיתית, הנתבע 3 לא טרח לעדכן את כתובתו הנכונה של המשיב בתיק ההוצל"פ, כדי לסכל ביצוע מסירה כדין למשיב, ולאפשר נקיטת הליכים נגדו בתיק ההוצל"פ כאשר המשיב אינו יודע כלל כי מתנהלים נגדו הליכים. בהנחה שעובדות אלו יוכחו במשפט, הרי שקיימת למשיב עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות ואף מכח עוולת הנגישה, טענות שנטענו בכתב התביעה, די בכך כדי לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". נהוג לקרוא להיתרים המנויים בסעיף 13 "הגנות מוחלטות" ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים (ראה: ע"א 6356/99 דרור חוטר ישי נ. עדנה ארבל, פ"ד נו (5), 254). יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בספרו של א' שנהר דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997 בעמוד 191: "אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 יהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להקרא "ההגנות המוחלטות". סעיף 13 נועד להעניק חסינות מפני פעולות שנעשו ע"י מי שנמנה על בעלי תפקיד המנויים בתת סעיפיו בעת מילוי תפקידם. פעולה החורגת ממילוי התפקיד לא תזכה אפוא בחסינות. לפיכך, משנכנס הפרסום לגדר סעיף 13 (9) הפרסום יחסה תחת ההגנה גם אם נעשה בזדון, ואף אם הדברים אינם אמת ולא נאמרו בתום לב - הפרסומים יהיו מוגנים. בחינת הגנת סעיף 13 הינה בעיקרה זהות אומר הדברים ולא בדיקת תוכן דבריו או נסיבות אמירתם. לעניין זה יפים הדברים שנכתבו בע"א 6356/99 חוטר ישי נ' ארבל פ"ד נו (5) 254 בסעיף 8 לפסק הדין, שנאמרו אמנם בהקשר אחר, אך הם רלוונטיים גם להגנה שמעניק סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע: "מטרתה של החסינות המוקנית לבעלי סמכות מעין-שיפוטית היא להבטיח כי יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא ובלי להעמידם אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות בלשון הרע. ההנחה העומדת בבסיסו של ההסדר היא כי כתיבתה של חוות-דעת מקצועית בצלה של תביעה פוטנציאלית בלשון הרע עלולה לפגוע באופייה האובייקטיבי ונטול הפניות של חוות-הדעת ולשבש את מהלכו התקין של ההליך המעין-שיפוטי. אכן, הוראת חסינות זו נדרשת הן כדי לשמור על הגינותו של ההליך המעין-שיפוטי והן על-מנת להבטיח את יעילותו. הגינותו של הליך מעין-שיפוטי נשענת על כך שבעל הסמכות נעדר עניין אישי בתוצאותיו ואיננו נרתע מהכרעה על-פי מיטב הכרתו. שעה שבעל הסמכות מחווה את דעתו המקצועית, אין שיקול-דעתו נפגם מן ההשלכות האפשריות שעשויות להיות להחלטתו על הליך עתידי שבו הוא עצמו צפוי להיות בעל-דין. יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי נשענת על כך שלבעל הסמכות נתונה האפשרות להקדיש את עצמו באופן רצוף למילוי תפקידו בלי שיידרש להתגונן באופן תדיר מפני תביעות המוגשות נגדו בגין החלטות מקצועיות המתקבלות על-ידיו". בע"א 3758/06 שאוליאן ואח' נ' חורש ואח', נתברר ערעורם של של העותרים כנגד מחיקת תביעתם על הסף. על פי כתב התביעה פגעו המשיבות שם בצנעת הפרט של המערערים ופרסמו עליהם לשון הרע, גרמו עוגמת נפש ועוולו עוולות נזיקיות הכל במסגרת הליך כזה לגביית קנס. בית המשפט אשר השיב את התביעה שנמחקה לבית משפט השלום קובע הוא בין היתר כך: " ברור שיכולות להיות טענות נזקיות כלפי הרשות בגין הליכי גבייה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, ... כן יכולות להיות לאדם טענות לגבי עצם ביצוע פעולות הגבייה גם אם הם בוצעו מכוח הוראה כדין. כך לדוגמא אם מדובר בטענות של הפעלת כוח בלתי סביר... כך גם יכול לתקוף אדם את ביצוע פעולות הגבייה בטענה שנעשו שלא על פי דין". בית המשפט אם כן מצא את הטענות בדבר אותן עוולות נטענות ראויות לבירור ובחינה בדרך של שמיעת ראיות. יתרה מכך פיצויים בגין לשון הרע בנסיבות דומות אף נפסקו בת.א. (תל אביב יפו) 29692/03 עו"ד אברהם נ' עיריית תל אביב יפו תק-של 2005(4), 6512 שם נקבע כי : "על המעקל לנהוג זהירות שכן הצפיות היא כי צו עיקול זמני עלול להסב לנפגע נזק רב, לפעמים בלתי ניתן לתיקון. צו כזה יכול לפגוע בשמו הטוב של הנעקל ולשתק את פעילותו העסקית כלכלית. דברים אלו נאמרו לגבי צו עיקול זמני, ברישום בלבד. קל וחומר שזהירות זו, היא מוגברת כאשר מדובר בעיקול בעין לפי פקודת המסים (גבייה), ובלי שתהליך יצירת החוב הפסוק והעיקול, עברו תחת עינו הצופייה של בית המשפט. הנתבעת הייתה אמורה אפוא לנהוג זהירות מוגברת ולא עשתה כן......"אני קובעת כי, נקיטת הליכי עיקול נגד התובע, בלי בירור מעמיק של טענותיו ובלי פנייה למסננת של תביעה משפטית שם ייבדקו הטענות על פי פסק דין, מהווה משום פגיעה העולה כי עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965..... פעולת הנתבעת בהטלת העיקול מצדיקה איפוא פיצוי התובע בגין לשון הרע". מעשה בית דין הדין עם המשיב בעניין זה, פסיקת הוצאות בהליך הקודם ע"י כב' הרשמת, מהווה שיפוי המשיב על ההוצאות שהוציא בניהול ההליך ולא פיצוי על נזקים שנגרמו לו . אינני מקבל את הטענה לפיה פסיקת ההוצאות ע"י כב' הרשמת מהווה מעשה בית דין, המבקשים לא פירטו האם הם מתכוונים להשתק עילה או להשתק פלוגתא, אך מהקשר העניינים נראה כי כוונתם להשתק פלוגתא. בע"א 05 / 9647 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס ומע"מ [פדאור (לא פורסם) 07 (23) 174 ], עמוד 9 חזר ביהמ"ש על העקרונות שנקבעו בעניין "השתק פלוגתא": "השתק פלוגתא יחול בהתקיים ארבעה תנאים עיקריים: ראשית, נדרשת זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא העומדת לדיון במקרה הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה השני; שנית, נדרש כי התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, כי ההתדיינות השנייה היא בין אותם הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם "קרבה משפטית" לצדדים שהתדיינו במקרה הראשון, וכי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; שלישית, נדרש כי בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא חיובי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה; רביעית, נדרש כי ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה". בהחלטתה של כב' הרשמת לעניין ההוצאות, יש הנמקה כללית לעניין פסיקת ההוצאות, בלא התייחסות או הכרעה כלשהי, בטענות המשיב לעניין לשון הרע או נזקים שנגרמו לו עקב פעולות הנתבעים, ולפיכך גם מטעם זה לא יכול לקום מעשה בית דין שכן, "בהתדיינות הראשונה לא נקבע ממצא חיובי בפלוגתה", וליתר דיוק, לא נקבע ממצא כלשהו. אשר על כן הנני דוחה את הבקשה, המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. לשון הרע / הוצאת דיבהעיקול