מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כניסת נוזל קירור לעין - תאונת עבודה: 1. מדובר בתביעה להכיר בארוע מיום 23.6.99 בעינו של התובע, כ"תאונת עבודה" ולחייב הנתבע בתשלום דמי פגיעה. עובדות המקרה פורטו בהחלטת בית הדין מיום 29.6.98 (להלן - "ההחלטה") ועניינו של התובע הועבר למומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין, ד"ר שמואל פרידלנד. 2. מדובר ב"ארוע תאונתי" בו ניתזו לעיניו של התובע שבבים ונוזל קירור בעת שניקה מוצר מתכת באמצעות צינור לחץ במסגרת עבודתו ככרסם במפעל תע"ש ברמת השרון. 3. המומחה השיב לשאלות הבאות: א. בתשובה לשאלה מה הממצא הרפואי שאובחן בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 14.7.96 השיב, כי מדובר בכלזיון אקוטי בעפעף ימני עליון. כלזיון במשמע בליטה או טפיחה של העפעף הנגרם עקב חסימת צינורות ההפרשה של בלוטות השומן והחלב הממוקמות בעפעף העין. המומחה מציין, כי מדובר במצב שכיח ברפואת העיניים. ב. בתשובה לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין ה"ארוע התאונתי" לממצא הרפואי השיב, כי למקרא החומר הרפואי הדל שהומצא למומחה אין לדעתו קשר סיבתי, שכן אין זה הממצא שמצפים לראות בסוג זה של פגיעה, היינו, חדירת שבבים או נוזל ניקוי לעיניו של התובע, וכאמור, מדובר במחלה של שולי העפעף הדורשת רקע מוקדם ובעלת אופי כרוני ואכן מר ביטון סבל מכלזיון גם בעין השניה שבעטיו אף נותח. המומחה בתחילת חוות דעתו מציין, כי יש ליתן משקל לעובדה, כי בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה צויין, כי התובע סבל מכלזיון בעפעף ימני עליון (נ/2) ואילו הנתוח שעבר במדיקל סנטר ביום 25.10.96 הינו בגין נתוח בעפעף ימני עליון. ג. בתשובה לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין ימי אי הכושר שפורטו בתעודה הרפואית הראשונה לבין הארוע השיב בשלילה חלקית ומציין, כי לא ברור לו כיצד ניתנו לתובע 16 ימי אי כושר בגין אבחנת כלזיון. המומחה מציין, כי ראה אלפי מקרים בעולם ומעולם לא נתקל במקרה כזה שנדרשת תקופה כה ארוכה. לדעתו, יכול ונגרם למר ביטון אי נוחות וסבל של יומיים שלושה. ד. בתשובה לשאלה האם קיים קשר סיבתי בין הנתוח שבוצע בעינו של התובע ב- 10/96 במדיקל סנטר לבין הארוע השיב המומחה בשלילה. ה. בתשובה לשאלה האם הארוע החמיר מצבו של התובע השיב בשלילה ופרט, כי הארוע אינו בעל אופי משמעותי לענין החמרת מצב רפואי לטווח ארוך. 4. הצדדים הגישו סיכום טענותיהם בכתב. התובע טוען בסיכום טענותיו, כי כתוצאה מהתאונה נעדר התובע מעבודתו במשך 16 ימים ואחר כך נאלץ לעבור נתוח בעינו. התובע מפנה תשומת לב בית הדין לעובדה, כי התעודה הרפואית הראשונה ניתנה ביום 14.7.96 והחל ממועד זה היה התובע מסוגל לעבודה, אולם יש לקבל קביעתו, כי התובע היה באי כושר במשך 16 ימים קודמים, היינו, מיום התאונה עד 9.7.96. מדובר בתעודה הרפואית הראשונה החתומה על ידי ד"ר ברונפמן. בכך מבקש התובע לחלוק על האמור בחוות הדעת לפיו המומחה מציין, כי אינו נהירה לו החלטת הרופא המוסמך לפיו זיכה התובע ב- 16ימים ללא כל פרוט רפואי בקשר לכך (ראה תאור המקרה במבוא לחוות הדעת). לטענת התובע, כאשר הצדדים אינם חלוקים על עצם קרות הארוע, ולאור הוראות ס' 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה 1995 (להלן - "החוק") רישא, הנתבע לא השכיל להוכיח ההיפך, כפי שמפורט בסעיף, שכן גם המומחה מסכים ש- 3- 4ימי אי נוחות נגרמו לתובע עקב התאונה ומבקש לקבל התביעה ולחייב הנתבע לשלם לתובע דמי פגיעה. הנתבע בסיכום טענותיו חולק על קביעה זו וטוען, כי לאור האמור בחוות הדעת, אף אם הוכר האירוע כ"ארוע תאונתי" לא הוכחה ה"עובדה התאונתית" ולא הוכחה, כי גרמה לפגיעה באורגניזם של התובע ולפיכך יש לדחות התביעה, שכן אי הנוחות אינה בבחינת חבלה פיזית באורגניזם ולכן לא התמלאו הוראות החוק על מנת להכיר בארוע כ"תאונת עבודה". 5. ההחלטה - א. על פי האמור בחוות דעתו של המומחה מסקנתו הרפואית, כי הכלזיון שבגינו נותח התובע, אין בינו לבין ה"ארוע התאונתי" קשר סיבתי. המומחה מנמק חוות דעתו וטוען, כי מדובר במחלה כרונית במידה מסוימת והעובדה, כי התובע נותח לאחר מכן בעפעף שבעינו השמאלית בגין כלזיון, תומכת במסקנתו. המומחה קובע מסקנתו זו באופן החלטי בס' ב' לחוות דעתו. ב. הצדדים אינם חלוקים למעשה על עצם ה"ארוע התאונתי", אולם, חלוקים למעשה על קביעת הקשר הסיבתי בין הממצא הרפואי וימי אי הכושר לבין הארוע וזאת לאור האמור בכתב ההגנה ובס' 4 לסיכומי הנתבע. לפיכך, הופנה עניינו של התובע גם לענין הקשר הסיבתי בין הארוע לבין ימי אי הכושר. ג. הגדרת המושג "תאונת עבודה" בס' 79לחוק לפיו "תאונה" כוללת בחובה 4 יסודות במצטבר ובין היתר חבלה פיזית, כי כתוצאה מחבלה זו נגרם אובדן כושר התיפקוד של המבוטח. לענין ה"חבלה" נפסק, כי מרכיב חיוני להכרה ב"תאונה" כ"תאונת עבודה" הוא קיומה של חבלה שנגרמה כתוצאה מאותה תאונה (דב"ע שם/96-0 המוסד לביטוח לאומי נ. אמנון וייל, פדע יב' 225). בדבע נז/47-0 יוחנן סחריה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)) נפסק, כי ניתן אף להצהיר על "תאונת עבודה" אף אם המבוטח לא הצליח להוכיח זכאות לדמי פגיעה בבחינת אי הוכחת זכאות לימי אי כושר על פי תעודה רפואית מאת הרופא המוסמך, וזאת מהטעם, כי אין מדובר בהצהרה בעלמא אלא "צריך שהשאלה תהיה מעשית ולא עיונית שלמבקש יהיה ענין ממשי בכך. צריך שתהיה קשורה בזכות שלה טוענים. "הצהרה" של מעשה מסוים או ארוע מסוים הם בגדר הגדרה מסוימת שבחוק, היא כלשעצמה אינה מקנה זכות ולרוב אינה דרושה לשימור זכות ולפיכך הכלל הוא, כי באין פגיעה מוכחת כל הצהרה תהיה עיונית למעט סייג אחד שבו למבקש ענין של ממש, לשם שימור זכות עתידה שטרם התגבשה, אך קיימת "סכנה" או אפשרות שתתגבש. (ראה אף דב"ע שם/101-0 המוסד לביטוח לאומי נ. יוסף אוריאל ואח' פדע יב' 34). באותו מקרה נדחה הערעור והוחלט, כי אין ליתן ההצהרה המבוקשת ובין היתר, כי המערער תבע תשלום דמי פגיעה ולא הוכחו האלמנטים שבהגדרת "תאונת עבודה", שכן לא הומצאה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה בה צויין זכאות המערער לימי אי כושר, אלא הוגשה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה ללא ציון ימי אי כושר כלשהם, ולפיכך לא התמלאו תנאי ס' 92 לחוק ותקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי [ביטוח מפני פגיעה בעבודה] התשי"ד - 1954. במקרה שלפנינו, אין לקבל טענת ב"כ הנתבע, כי לא הוכח כי נגרמה חבלה לתובע, שכן אמנם נקבע שהכלזיון שאובחן בתובע סמוך לאחר הארוע, אינו קשור סיבתית לארוע, אך לאור האמור בתעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה ולממצאים הרפואיים ובין היתר, כי התובע נפגע בעינו, זוכה בימי אי כושר מיום התאונה עד 9.7.96, ולא היה מסוגל וכשיר לעבודה באותה תקופה ואף המומחה אינו שולל אי נוחות מסוימת בגין הארוע, די בכך על מנת לקבוע, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי ה"ארוע התאונתי" מיום 23.6.96 הינו בבחינת "תאונת עבודה". הנתבע לא השכיל להוכיח את ה"היפך" לאור הוראת ס' 83 רישא לחוק, שכן אין מחלוקת, כי התובע נפגע מגורם חיצוני נראה לעין והחזקה המפורטת בסעיף לא נסתרה. הטוען לזכאות לדמי פגיעה כתוצאה מפגיעה בעבודה צריך לצרף להודעה אישור מאת "שרות רפואי מוסמך" לפי ס' 89 לחוק על תוצאות הפגיעה ועל תקופת אי כושרו של המבוטח לעבוד בעבודתו או בעבודה מתאימה אחרת (תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954. כ"שרותים רפואיים מוסמכים" לציבור הוסמכו בין השאר, קופות החולים השונות. כן ראה האמור בס' 92 לחוק. במקרה הנדון, המציא התובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מאת "שרות רפואי מוסמך", אולם, כאשר קיימת מחלוקת בענין הקשר הסיבתי בין האמור בתעודות אי הכושר לבין הארוע הנטען, היפנה בית הדין שאלות בענין עובדה זו למומחה מטעמו (ראה דב"ע נו/212-0 המוסד לביטוח לאומי נ. שמעון סויסה (לא פורסם) ודב"ע נז/97-0 אחמד אגבריא נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נז/47-0 יוחנן סחריה נ. המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). על פי חוות דעתו של המומחה אף אם הכלזיון ממנו סבל התובע אינו קשור ב"ארוע התאונתי", הרי אין מחלוקת לטעמנו, כי התובע השכיל להוכיח, כי לא היה כשיר לעבודה במשך ימי אי הכושר גם בשל הארוע הנטען ולאו דוקא בשל הכלזיון שהתגלה בעינו ולפיכך יש לזכותו בדמי פגיעה בגין כל ימי אי הכושר הנ"ל. אין בעובדה, כי מסקנת בית הדין, כי לא הוכח קשר סיבתי בין הכלזיון לבין הארוע הנטען, כדי לדחות תביעת התובע בטענה, כי לא נגרם לו כל חבלה באורגניזם, כפי שמציין ב"כ הנתבע בסיכום טענותיו. קיימים מקרים, כפי שפורט לעיל, כי תינתן הצהרה בדבר "תאונת עבודה" אף אם לא נגרם נזק מיידי מוכח לחבלה באורגניזם של המבוטח, אך הוכח, כי בגין הארוע לא היה כשיר לעבודה בסמוך לקרות הארוע. במקרה הנדון, הוכח, כי התובע לא היה כשיר לעבודה סמוך לארוע הנטען ודי בכך כדי לזכותו בדמי הפגיעה. כן הוכח, כי נפגע בעינו ודי בכך על מנת לקבוע, כי ב"חבלה" זמנית וחולפת מדובר וזאת אף לאור האמור בחוות דעת המומחה. 6. מסקנתנו, כי הן לאור האמור בתעודת אי הכושר לפיה מפורט, כי התובע נפגע בעינו בגין הארוע והן לאור האמור בחוות דעת המומחה אשר אינו שולל, כי נגרמה לתובע אי נוחות, ולו למספר ימים, יש לקבל תביעת התובע ולפסוק כי ה"ארוע התאונתי" מיום 23.6.96 הינו בבחינת "תאונת עבודה" ולזכות התובע בדמי פגיעה בגין כל ימי אי הכושר שפורטו בתעודה הרפואית מטעמו. עוד אנו קובעים, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי הכלזיון בעפעף עינו הימנית קשור קשר סיבתי לארוע ולפיכך אין הופעת הכלזיון בבחינת "תאונת עבודה". לפיכך, התביעה - מתקבלת. אין צו להוצאות. 7. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה