מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא כלל ההמשכיות: נראה לי, שב"כ הנתבעים 1ו- 2צודק בטענותיו כי אין לביהמ"ש הזה סמכות לדון בתביעתו של התובע שהיא תביעתו של אב כנגד אשתו לשעבר וילדיו. כלל ההמשכיות קובע, כי משהסכימו הצדדים לסמכות ביה"ד הרבני בענין מזונות תמשיך לעמוד בתקפה הסכמה זו. במקביל נקבע, כי במסגרת דיון בין ההורים לבין עצמם כשענין המזונות של הילדים לא נדון באופן מהותי ונפרד אין ההסכם מחייב את הקטינים והם רשאים לתבוע את מזונותיהם גם בבית-המשפט. אך באותם פסקי-דין שקבעו זאת, נקבע הדבר כיוצא מן הכלל, כלומר, זו זכות מיוחדת של הקטינים שאותם אין ההסכם מחייב. אך מכלל הלאו נשמע ההן. כלומר, שטת בני הזוג המבוגרים ההסכם מחייב. אם תאמר, כפי שטוען ב"כ התובע שמכיון שההסכם אינו מחייב את הקטינים ממילא רשאי ההורה לתבוע אותם, הרי הדבר הופך לחסרת משמעות את כל הקביעה היסודית שההסכם מחייב את ההורים, להבדיל מהקטינים, כי לא יהיה להסכמים ביחס לעצמם לבין עצמם כל ערך כשמדובר בתנאי המתייחס לקטינים. לכן, ועל-פי ההלכה שהסכם בין בני זוג לשיפוט מחייב אותם ועל-פי עקרון ההמשכיות הנובע מהסכם זה, נראה לי, כי על התובע היה להפנות תביעתו לביה"ד הרבני הן מכח העקרון הנ"ל והן מכוח סעיף הבוררות שבהסכם שמהווה חלק מההסכם המקורי. מסיבה זו אין לי צורך לדון בטענה השלישית, אך נראה לי כי לו טענה זו בלבד היתה קיימת לא היה בה כדי לחסום את הדרך בפני התובע. סיכומו של דבר, אני דוחה את התביעה על הסף ומחייב התובע לשלם לנתבעים 1ו- 2הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך כולל של 250ש"ח.עקרונות משפטייםכלל ההמשכיות