מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חשבונות בנק רדומים בשוויץ: בפני תביעת התובעות להשבת כספים שהתקבלו בידי הנתבעים מחשבונות בנק רדומים בשווייץ (להלן: "החשבונות") שהיו בבעלות סבם, הנס טנהאוזר ז"ל ואחיו, אוטו טנהאוזר ז"ל, אשר נספו בשואה. רקע עובדתי בעקבות הגשת תביעות על ידי יחידים וארגונים יהודיים (לרבות, הקונגרס היהודי העולמי) כנגד מספר בנקים שוויצריים בשנים 1996-1997, לבית המשפט הפדראלי המחוזי למחוז המזרחי של ניו-יורק [US. District Court, Eastern District of New Yourk  (להלן: "EDNY")], מונה גוף עצמאי; "הוועדה העצמאית של אישי ציבור" Independent Committee of Eminent Persons (להלן: ה- ""ICEP), לביצוע חקירות במטרה לאתר חשבונות רדומים של נספים בשואה בבנקים השוויצריים. התביעות הנ"ל אוחדו והוכרו כתביעה ייצוגית, מספר הליך CV-96-4849, שהתבררה בפניי השופט אדוארד ר. קורמן. במסגרת בירור ההליכים בתביעה הייצוגית הושג הסכם פשרה, שמכוחו הוקם מוסד ה-Claims Resolution Tribunal  (להלן: "CRT"), שמושבו בשוויץ ושימש, כזרועו הארוכה של EDNY, לבירור זכאות ופסיקת מענקים לקרובי/צאצאי אנשים שהיו בעלי חשבונות בנקים בשוויץ בשנים 1933-1945 ואשר נספו בשואה, כאשר ה- CRT פעל על בסיס הנתונים שגובשו על ידי ה- ICEP. כמו כן, נוצרה קרן של כספים מכספי הבנקים השוויצריים לשם הענקת מענקים על פי החלטות ה- CRT. הסכם הפשרה קיבל ביום 26.07.2000 תוקף של פסק דין והפך לחלוט, משאושר על יד ערכאת הערעור הפדראלית. ה- CRT דן בכל מקרה ומקרה לגופו של עניין, בהתאם לכללים שאושרו על ידי EDNY, כשזה האחרון הוא המעניק את האישור הסופי להחלטת ה- CRT  (ראו: עמ' 4 למוצג נ/7 - חוות דעתו של ד"ר יובל חן]. על פי פסק דינו של השופט קורמן, התביעה הנוגעת לחשבונותיהם הרדומים של נספים בשואה הסתיימה בחיוב הבנקים השוויצריים בתשלום סך של 1.25 מיליארד דולר. בדצמבר 2000 ה- CRT החל לפעול לבירור התביעות הספציפיות הנוגעות לאותם חשבונות, ונפתחה הדלת להגשת תביעות נוספות, כאשר המועד האחרון להגשתן היה 31.08.2001. מובהר בזה, כי לאחר אישור הסכם הפשרה הבנקים השוויצריים יצאו מהתמונה ואינם מהווים צד להליך בירור התביעות ב- CRT. בשלב זה, הבנקים השוויצרים רק מספקים מידע מסוים לרשות הליך בירור התביעות (ראו: פרק המבוא בסדרי הדין החלים על הליך יישוב התביעות (נספח כו' להודעת התובעות מיום 15.01.12). הנתבעים 1 ו- 2 הגישו, בשנת 2004, תביעה ל-CRT כיורשיהם של הנספים האחים הנס ואוטו טנהאוזר, ומשהתקבלה תביעתם זכו לסכום של כ-650,000 פרנק שוויצרי. לתובעות נודע באורח מקרה על זכייה זו, בשנת 2007. האחים הנס ואוטו טנהאוזר (להלן: "האחים טנהאוזר") התגוררו בגרמניה ונספו בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. שלושה בנים היו להנס טנהאוזר: היינץ (קרל חיים) - סבם של הנתבעים, ארנסט - סבן של התובעות 1-3, וקורט - אביה של התובעת 4. לאוטו טנהאוזר נולדה בת יחידה והיא התובעת 5. לאחר מותם הניחו האחים טנהאוזר ארבעה חשבונות בנק בשווייץ - שני חשבונות משותפים לאחים, ושני חשבונות בבעלות הנס טנהאוזר בלבד. כאמור לעיל, סך הכספים שהתקבלו בידי הנתבעים בעקבות זכייתם בתביעתם ל- CRT עמד על כ-650,000 פרנקים שוויצריים. לתביעת הנתבעים שהוגשה ל CRT בשנת 2004, קדמה תביעה שהוגשה על ידי המנוח שלמה טנהאוזר ז"ל (שהיה הנתבע 2 בתיק דנן, ולשם הנוחיות ייקרא להלן: "הנתבע"), וזאת בשנת 1997. אולם, תביעה זו מעולם לא טופלה ולא הגיעה לידי מיצוי. למותר לציין, כי הנתבע 2 ובמהלך בירור ההליכים בתיק דנן ולאחר שמיעת עדותו בפניי, הלך לעולמו. מכאן, שכתב התביעה תוקן על ידי צירוף יורשי עיזבונו כנתבעים בתיק. בחודש אפריל 2004 פנו הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "הנתבעים") לעו"ד יובל חן (שצורף בשלב מאוחר יותר כנתבע נוסף בתיק) למטרת הנפקת דרכונים גרמניים. במהלך הטיפול בבקשתם, עלה נושא התביעה ל CRT, והנתבעים החליטו להגיש תביעה נוספת באמצעות עו"ד חן. מכיוון שהמועד להגשת תביעות ל-CRT חלף, הנתבעת 1 צורפה לתביעתו המקורית של הנתבע 2 (שהוגשה בשנת 1997) והוסכם כי הסכום שיתקבל, בניכוי שכר טרחתו של עו"ד חן, יחולק בין השניים שווה בשווה. הנתבעים 1-2 הגישו תביעתם ל-CRT באמצעות עו"ד חן, כאשר בטפסי התביעה לא צוינו שמותיהם של יורשים נוספים מלבד אביהם של הנתבעים, היינץ (קרל חיים) טנהאוזר. ביום 30.12.2004 ניתנה החלטת ה- CRT בתביעתם של הנתבעים 1-2, המזכה אותם בקבלת מענק בסך של כ- 650,000 פרנק שוויצרי. על מנת לקבל את הכספים, נדרשו ואף חתמו הנתבעים על הצהרה בזו הלשון: "בתמורה לתשלום המענק הנני מתחייב/ת ומסכים/מה כי במקרה ויורש או יורשים נוספים של בעל החשבון, בין אם ידועים ובין אם לאו, הזכאים בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין החלים על הליך יישוב התביעות, כפי שתוקנו, (להלן "סדרי הדין") יגישו תביעה לחשבון זה/ לחשבונות אלה, או יתבעו תשלום ו/או פיצויים בדרך כלשהי, אחלוק או, במקרה ואדרש בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין, אעביר את המענק לבעלי זכאות נוספים בהתאם לעקרונות החלוקה שבסעיף 23 של סדרי הדין, בהעדר הסכמה משותפת אחרת, בין אם היורש או יורשים זוהו ו/או הוזכרו במידע שנמסר על ידי ל- CRT ובין אם לאו". לאחר ניכוי שכר טרחת עו"ד חן, בסך 25% + מע"מ, חילקו ביניהם הנתבעים את יתרת הסכום שווה בשווה. במרץ 2007, במהלך חיפוש באינטרנט, גילו התובעות 1-3 את דבר קיומה של החלטת ה- CRT, אשר אישרה לנתבעים את קבלת המענק הנ"ל. בעקבות הגילוי, ובחודש מרץ 2008, הגישו התובעות 1-4 תביעה ל-CRT לקבלת חלקן בכספים. באפריל 2008 הוגשה ל-CRT תביעת התובעת 5. ביום 25.11.2008, ובעקבות פנייתן של התובעות ל-CRT, פנה זה האחרון לנתבעים וביקש את תגובתם, לאור העובדה כי לאחים טנהאוזר יורשים נוספים בדמות התובעות, ולאור התחייבותם של הנתבעים לחלוק את הכספים באם יימצאו יורשים נוספים הזכאים לכך. בשל פתיחת ההליכים המשפטיים בישראל, ה-CRT השהה את החלטתו בעניין עד לקבלת פסק הדין הישראלי, וזאת מבלי להכריע בשאלת זכאותן של התובעות לחלקן בכספים. מאחר ולשאלת זכאותן של התובעות לקבלת כספים מה- CRT קיימת השלכה ישירה על התביעה שבפניי, ומאחר וה- CRT הינו הגוף המוסמך להכריע בשאלה הנ"ל, הוריתי ביום 07.12.2010 על עיכוב ההליכים שבפניי עד להכרעת ה-CRT בשאלת זכאותן של התובעות לקבלת חלק בכספי החשבונות. ביום 05.01.2011, התקבל בידי התובעות מכתב (ראו: נספחים כז' ו- כז'1 שצורפו להודעת התובעות מיום 15.01.12), ממייקל ברדפילד, מומחה מיוחד לתביעות רכוש של קורבנות השואה מטעם ה-CRT (להלן: "המומחה המיוחד ברדפילד"), הקובע כי התובעות זכאיות לחלקן היחסי בכספים (בסך כולל של 650,000 פרנק שוויצרי), ומפרט את החלוקה כלדקמן: יורשי ארנסט טנהאוזר (תובעות 1-3): 162,500 פרנק שוויצרי; התובעת 4, היא היורשת היחידה של קורט טנהאוזר: 162,500 פרנק שוויצרי; יורשי היינץ (קרל חיים) טנהאוזר, הנתבעים 1-2: 162,500 פרנק שוויצרי; התובעת 5, היא היורשת היחידה של אוטו טנהאוזר: 162,500 פרנק שוויצרי; באותו מכתב צוין עוד, כי על הנתבעים להשיב ל-CRT את חלקן היחסי של התובעות בכספים, בסך של כ-487,500 פרנקים שוויצרים, על מנת שיחולק מחדש בהתאם. ביום 21.09.2011 התקבלה החלטה נוספת מידי ה-CRT, לפיה בשל עדכון סדרי הדין, בוצעה התאמה של ערכי החשבונות בסך של כ- 323,553.72 פרנק שוויצרי. סכום זה חולק רק לתובעות, בשל העובדה שעד ליום קבלת ההחלטה, טרם השיבו הנתבעים ל-CRT את כספי המענק שקיבלו ביתר. טענות התובעות: התובעות טוענות, כי בחתימת הנתבעים 1-2 על טופס קבלת המענק נכרת למעשה, חוזה לטובת צד ג' (לטובת התובעות), בהתאם לסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1972 (להלן "חוק החוזים"). משכך, קם לנתבעים חיוב לחלוק את הכסף עם התובעות, והאחרונות דורשות את קיום החיוב. בנוסף, טוענות התובעות כי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב במו"מ לכריתת חוזה, כאשר ניסו להשיג מידע מהתובעות על מנת לממש את תביעתם מול ה-CRT, תוך הסתרת כוונותיהם. עוד טוענות התובעות, כי הנתבעים הטעו את ה-CRT באמצעות עו"ד חן, בכך שהסתירו את דבר קיומם של יורשיהם הנוספים של האחים טנהאוזר, וזאת על אף ידיעת הנתבעים אודות קיומם והיכרותם עימם. בעקבות הטעיה זו, קיבלו הנתבעים את מלוא הכסף בחשבונות. לפיכך, ומשהתגלתה האמת, על הנתבעים להשיב את כל סכום הכסף שקיבלו על מנת שיחולק מחדש בצורה הוגנת לכל יורשי האחים טנהאוזר. לחילופין, טוענות התובעות כי קבלת מלוא הסכום בחשבונות על ידי הנתבעים 1-2 בלבד מהווה התעשרות שלא כדין, בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"). לפיכך, יש לחייבם בהשבת כספי החשבונות ל-CRT, ולחלקם מחדש כדין. התובעות מוסיפות וטוענות, כי הנתבעים התרשלו ופעלו כלפיהן בחוסר תום לב, וזאת משום שלא מסרו להן מידע על קיומם של החשבונות, על האפשרות לתבוע את כספי החשבונות ועל קיום ההליך בפני ה-CRT. כחלק מהתנהלות זו, הנתבעים 1-2 לא פעלו כבני משפחה סבירים, ולא עמדו בחובות זהירות שמקורן הינו מוסרי ומשפחתי. התובעות טוענות עוד, כי הנתבעים הפרו הסכם בעל פה בין בני המשפחה, או לחילופין הסכם מכללא הנובע מהיותם בני משפחה, לשיתוף במידע שיתקבל לגבי רכושו/כספו של הסב המשותף. לאור האמור, התובעות טוענות כי בשל התנהלות הנתבעים נשללה מהן זכותן לחלקן בכספי החשבונות, ולפיכך יש לחייב את שלושת הנתבעים ביחד ולחוד, בפיצוי התובעות בגין הנזקים שנגרמו להן. באשר לנתבע 3, טוענות התובעות שיש לחייבו, ובנוסף לאמור לעיל, בהשבת 75% משכר הטרחה שהתקבל בידיו מאת הנתבעים 1 ו-2. בנוסף לנ"ל, התובעות מבקשות לחייב את הנתבעים בהוצאות משפט בסך המוערך על ידן ב- 100,000 ₪. טענות הנתבעים: הנתבעים כופרים במרבית טענות התובעות, ובהן טענת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, חוזה לטובת צד ג' והטעייה. הנתבעים טוענים כי יש לצמצם את המחלוקת לכדי דיון בעילה החוזית בינם לבין התובעות, והאם אכן הופר הסכם כל שהוא. הנתבעים טוענים, כי הליך התביעה הייצוגית שהתקיים בארה"ב (המיושם באמצעות ה-CRT) מהווה מעשה בית דין ביחס לתובענה זו. לפיכך, לא ניתן לדון בזכויות הנגזרות מכוחו, אשר מקורן אינו בדין הישראלי. לדידם של הנתבעים, מטרת הסכם הפשרה שנחתם וביסס את סמכותו של ה-CRT, הייתה למצות את הדיון בזכויות ולהגיע לפיתרון יעיל ומזורז של הליכים אלה. לפיכך, דיון מחודש בחלוקת הזכויות, אינו עולה בקנה אחד עם קיומו ותכליתו של הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. יתרה מזאת, הנתבעים טוענים כי התובעות נכללות בקבוצת התובעים של התביעה הייצוגית בארה"ב, ומכוח זאת הסכם הפשרה, וסופיות הדיון הנובעת ממנו, חל גם עליהן. עוד טוענים הנתבעים כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתביעה מטעמים אלה ממש, ולחילופין, באם קיימת הסמכות, זהו אינו הפורום הנאות לדון בתביעה, שכן בימים אלו מתבררת תביעתן של התובעות בפני ה-CRT. הנתבעים סומכים ידיהם על קביעתם כי טענות התובעות טעונות הוכחת הזכויות בכספי החשבונות, והזכות הבלעדית לעשות כן שמורה ל-CRT, השואב את כוחו מהסכם הפשרה. לדידם, ל-CRT מנגנון מקצועי ייחודי לבחינתן וחלוקתן של הזכויות בנכסי הנספים בשואה, ולכן בית משפט זה אינו בעל סמכות לדון ולפרש את הכללים על פיהם מכריע ה-CRT בדבר חלוקת הזכויות. לטענת הנתבעים, המענקים הכספיים אשר מאושרים על ידי ה-CRT אינם סכומים המיועדים לחשבון ספציפי, אלא מענק המבוסס על הערכת הסכומים שהיו בחשבונות שאבדו. לפיכך, אין מדובר בזכות קנויה לכספים שהיו בחשבונות בעבר, אלא בזכות למענק הנוצרת מכוח כללי ה-CRT. על פי היגיון זה, טוענים הנתבעים כי ממילא אין התובעות זכאיות לחלק בכספי החשבונות, שכן לא הגישו תביעתן במועד ולפיכך לא קמה להן זכות למענק על פי כללי ה-CRT עצמו. בהתייחס למכתבו של המומחה המיוחד ברדפילד מה-CRT מיום 05.01.2011, טוענים הנתבעים כי אין המדובר בהודעה רשמית של ה-CRT ולא ברור מה מקורו של מכתב זה, ולפיכך אין לייחס לו משקל ראייתי או להכריע על פיו. לדידם של הנתבעים, מכתב זה אינו מהווה החלטה שיפוטית מטעם ה-CRT ולכן לא תמו ההליכים המשפטיים, ולא ניתן להכריע על בסיס זה. בהתייחס לטענת ההטעיה, טוענים הנתבעים כי החלטת ה-CRT המזכה אותם בכספי החשבונות הינה החלטה שיפוטית, ולפיכך אינה מבססת יחסים חוזיים ואינה מקימה חיוב חוזי. לחילופין, גם אם הייתה התנהלות הנתבעים מול ה-CRT מגבשת חיוב חוזי, חיוב זה אינו מול התובעות אלא מול ה-CRT עצמו, ואינו מקים חיוב לטובת צד ג'. הנתבעים טוענים, כי לתובעות לא עומדת טענת עשיית עושר ולא במשפט, שכן לא מתקיימים תנאיה של התעשרות שלא כדין - ראשית, זכייתם של הנתבעים לא באה להם מן התובעות. שנית, מכיוון שהזכייה נתקבלה בעקבות פסק דין של בית משפט מוסמך, לא מתקיים היסוד "שלא כדין". באשר לטענת התובעות כי הנתבעים נהגו ברשלנות כלפיהן, הנתבעים טוענים כי לא מוטלת עליהם חובת זהירות מושגית כלפי התובעות, וכי מכל מקום, הם לא התרשלו בהתנהלותם. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי לאור העובדה שהתובעות לא הגישו תביעתן ל-CRT במועד, הרי שממילא אינן לזכאיות לכל חלק בכספי החשבונות. משלא פעלו במועד לממש את זכויותיהן, הרי שיש לראות בכך אשם תורם משמעותי מצדן לתוצאה הסופית. דיון והכרעה לאחר הגשת סיכומי התובעות, אלו הגיעו להסכם פשרה, מחוץ לכותלי בית המשפט, עם הנתבע 3. בעקבות ההסכם ולבקשת התובעות והנתבע 3, הוריתי על דחיית התביעה כנגד הנתבע 3 ללא צו להוצאות. סמכות בית המשפט לדון בתביעה לטענת הנתבעים, בית משפט זה אינו הגורם המוסמך לדון בתביעה. לטענתם, תביעה זו כבר נידונה והוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי בניו-יורק במסגרת התביעה הייצוגית שהוגשה כנגד הבנקים השוויצריים, ולאחר מכן במסגרת הכרעת ה-CRT הספציפית בעניינם מיום 30.12.2004 (נספחים א' ו- ב' לתצהירי עדותם הראשית של הנתבעים 1 ו- 2). להוכחת טענותיהם בהקשר זה, הנתבעים הגישו את חוות דעתו של ד"ר יונתן יובל, המתמחה במשפט פרטי ומסחרי.  על פי חוות דעתו של ד"ר יובל (מוצג נ/2 - להלן: "חוות הדעת"), ההכרעה בתביעה הייצוגית שהוגשה בארה"ב מהווה מעשה בית דין כלפי כל חברי קבוצת התובעים-בכוח. במקרה זה מדובר בקבוצת קרובי משפחתם של נספים בעלי חשבונות, ובגדרי קבוצה זו באות גם התובעות, ומשכך סופיות הדיון בעניין זה חלה גם עליהן. על פי חוות הדעת, ל-CRT סמכות בלעדית להכריע בשאלת חלוקת הזכויות, הנובעת ישירות מפסק הדין שאישר את הסכם הפשרה, המהווה מעשה בית דין. (ראו: סעיף 7 לחוות הדעת). על פי חוות הדעת, הכספים שהוענקו לנתבעים אינם כספי ירושה המגיעים מכוח דין ליורשי הנספים, אלא כספי מענק ספציפי אשר יועד להסדרת התביעה ביחס לקבוצת התובעים, ולפיכך אינם זכות קנויה המצויה בדין, מעבר למוסדר בהסכם הפשרה. הנתבעים טוענים עוד, כי אף אם יימצא כי בית משפט זה מוסמך להכריע בתביעת התובעות, הרי שאין זה הפורום הנאות לדון בה (ראו: סעיף 8 לחוות הדעת), שכן ה-CRT הוא הגוף השיפוטי בעל הסמכות והמומחיות להכריע בשאלת הזכויות לכספי החשבונות. זאת ועוד, הליך הערעור שהגוש על ידי התובעות ל- CRT עדיין תלוי ועומד בפניו, ואף מטעם זה, לא ראוי כי בית משפט זה יכריע בתביעת התובעות שבפניו. אין חולק, כי הסדר הפשרה שהושג במסגרת התביעה הייצוגית שהתבררה בארה"ב ופסק הדין שנתן לו תוקף, מהווים מעשה בית דין לגבי מלוא העילות והסעדים שצוינו בבקשה לאישורו. אין חולק, כי מעשה בית הדין חל ומחייב את כלל חברי הקבוצה הייצוגית כלפי ה- CRT, שבענייננו, הינם יורשי וקרובי משפחתם של נספים בעלי חשבונות, ובגדרי קבוצה זו באות גם התובעות. אלא מאי? בתביעה שבפניי מדובר במחלוקת בין התובעות לבין הנתבעים, בגין עילות תביעה הנתונות לסמכותי ושלא נידונו בהליכים קודמים. העילות הנטענות בפני לא קיבלו מענה, ובוודאי לא באמצעות פסק הדין של EDNY. לפיכך, איני מקבלת את טענת הנתבעים בדבר קיומו של מעשה בית דין המקים השתק עילה. שכן, בתביעה שבפניי התובעות אינן משיגות על הסדר הפשרה שהושג במסגרת התביעה הייצוגית. התובעות מפנות את עילת תביעתן כנגד הנתבעים, בגין מעשי הטעיה, תרמית, רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט ועילה חוזית הנטענת על בסיס מכתב הוויתור שהנתבעים חתומים עליו כלפי ה- CRT. אכן, על מנת להכריע בשאלת הנזק שנגרם לתובעות כתוצאה מהתנהלות הנתבעים מול ה- CRT (היינו, אי פירוט שמות יתר ילדי בעל החשבון בטופסי התביעה ל- CRT), לא יהא מנוס מלהכריע בשאלה העובדתית שמא התובעות הצליחו להוכיח לפי מאזן ההסתברויות כי היה להן סיכוי סביר לקבל כל חלק מכספי החשבונות מה- CRT. ודוק: בית המשפט אינו שם את עצמו במקום ה- CRT ואינו קובע את זכאותן המהותית של התובעות לקבלת חלק כלשהו מכספי החשבונות נשוא התביעה שהתבררה ב- CRT. אלא, שבית המשפט בוחן שמא הראיות שהובאו בפניו מבססות קביעה, לפיה לתובעות היה סיכוי סביר כי יזכו בקבלת חלק מכספי החשבונות אלמלא התנהלות הנתבעים מול ה- CRT, וכי סיכוי זה סביר יותר מאשר ההפך. האם נפל פגם בהתנהלותם של הנתבעים? התובעות טוענות כי התנהלות הנתבעים במסגרת הגשת תביעתם ל-CRT נגועה בחוסר תום לב וברשלנות. הדבר בא לידי ביטוי בכך, שהנתבעים לא יידעו את התובעות בדבר קיום החשבונות בשווייץ, בדבר קיומו של ה-CRT, בדבר המועד להגשת הבקשות ל- CRT, ובדבר הגשת בקשתם ל- CRT. התובעות מוסיפות וטוענות, כי חוסר תום לבם והתרשלותם של הנתבעים בא לידי ביטוי בכך, שהנתבעים הסתירו מן ה-CRT את דבר קיומן של התובעות כיורשות נוספות של בעלי החשבונות (ראו סעיף 25 לכתב התביעה). הטענה היחידה הראויה להתייחסות מבין שלל ההפרות הנטענות על ידי התובעות בהקשר זה, הינה אי מילוי פרטיהם של ילדי בעל החשבון בטופסי התביעה ל- CRT. לצורך הדיון בשאלה זו, אתמקד בנוסח הסעיפים הרלבנטיים לענייננו, שבטופסי התביעה שהוגשו על ידי הנתבעים 1 ו- 2 ל- CRT (נספחים ז' ו- ח' למוצג ת/1): בסעיף 22 לטופס התביעה, שכותרתו "ילדיו של בעל החשבון", מתבקש הפונה להוסיף פרטיהם של קרובי משפחה נוספים כלהלן: "לתשומת לבך: אם היו או ישנם לבעל/ת החשבון ילדים נוספים, אנא מלא/י את הפרטים הנ"ל לגבי כל אחד מהם בגיליון נייר נוסף. בסעיף 23 לטופס התביעה, הנתבעים נדרשו לשרטט אילן יוחסין, וזאת על מנת להסביר את הקשרים המשפחתיים לבעלי החשבונות: "על מנת להסביר את הקשרים המשפחתיים, נא לשרטט אילן יוחסין על טופס אילן היוחסין המצורף לטופס התביעה או על גיליון נייר נפרד". בהחלטת ה- CRT , שניתנה ביום 30.12.04 (ראו: נספח ה' למוצג ת/1 וכן נספח ו' לאותו מוצג - תרגום ההחלטה לשפה העברית) שלפיה נפסק לנתבעים 1 ו- 2 סך של 650,000 פרנק שוויצרי, צוין במפורש, תחת הכותרת "הקשר המשפחתי של התובע (היינו, הנתבע 2 בתביעה דנן) עם בעלי החשבונות", כי: "אין כל מידע לפיו לבעלי החשבונות יורשים נוספים בחיים, מלבד האדם המיוצג על ידי התובע". התובע בהחלטת ה- CRT הינו הנתבע 1 בתביעה שבפניי, והאדם הנוסף המיוצג על ידו הינה הנתבעת 1. בהחלטת ה- CRT, ותחת הכותרת "חלוקת המענק", מפורט אופן חלוקת המענק בגין כספי החשבונות: "...יינתן המענק למי מצאצאיי בעל החשבון, אשר הגישו תביעה, בחלקים שווים לפי פרנטלות (כללי קדימות ע"פ בתי אב)". בכתב הויתור (Acknowledgment) (נספחים כ' ו- כ'1 לתיק המוצגים שהוגש ביום 15.01.12), עליו חתמו הנתבעים לצורך קבלת המענק, נכתב בנוסח העברי כדלקמן (הנתבעים אמנם לא חתמו על הנוסח העברי, אך חתמו על כתב הויתור באנגלית שמשמעותו זהה): "בתמורה לתשלום המענק הנני מתחייב/ת ומסכים/מה כי במקרה ויורש או יורשים נוספים של בעל החשבון, בין אם ידועים ובין אם לאו [...] יגישו תביעה לחשבון זה/לחשבונות אלו, או יתבעו תשלום ו/או פיצוי בדרך כל שהיא, אחלוק או, במקרה ואדרש בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין, אעביר את המענק לבעלי זכאות נוספים בהתאם לעקרונות החלוקה...". בכתב הויתור צוין עוד, כי "כל מידע שנמסר על ידי כתמיכה לתביעתי נמסר למיטב ידיעתי והינו אמת לאמיתה. ידוע לי כי מידע שקרי יכול שיביא לפעולה ו/או להליך משפטי שעניינו החזרת המענק הנדון". למקרא המסמכים הנ"ל מצטיירת תמונה ברורה; ה-CRT, בהיותו הגוף השיפוטי בעל הסמכות לחלוקת המענקים, מעוניין לגבש תמונה מלאה ומפורטת של יורשי הנספים, ולצורך כך מדגיש מספר פעמים את חשיבותה של קבלת המידע המלא מידי מבקש המענק. עו"ד חן אישר בחקירתו הנגדית (לאחר צירופו כנתבע בתיק) את חשיבות גילוי המידע ואף דיבר על "גילוי נאות" (ראו: עמ' 145 לפרוטוקול, שורות 6-7). כוונה זו, עולה בבירור הן מהבקשה המפורשת למתן פרטיהם של כלל ילדי בעל החשבון, והן מצירוף תרשים אילן היוחסין. בענייננו, אין חולק כי הנתבעים לא פירטו את שמותיהם של סבן ואביהן של התובעות 1 עד 3 ושל אבי התובעת 4, ובקשר לאלה, הרי שאין חולק כי הנתבעים כן ידעו על קיומם (ראו: עמ' 85 לפרוטוקול, שורות 11-23, עמ' 121 שורה 27, ועמ' 122 שורות 1-11). על פניו, ברי כי לתובעת 5 אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעים, שכן אין חולק כי הנתבעים לא ידעו על קיומה ולא ידעו על קיומו של אביה (ראו: עמ' 97 לפרוטוקול, שורות 23-24, ועמ' 100 שורות 20-31, והסיפא של סעיף 27 למוצג נ/8 - תצהיר הנתבע 2 ז"ל).  למותר לציין, כי הנתבע 2 ז"ל לא נחקר על הצהרתו בהקשר זה במסגרת חקירתו הנגדית, והוא נשאל אך ורק לגבי סבן אבותיהן של התובעות 1-4. הנתבעים טוענים כי סברו, בעצת בא כוחם, כי מטרת השאלות הנוגעות לילדי בעלי החשבונות הינה לבסס את הקשר בינם לבין סבם, ולפיכך לא ראו צורך בציון שמותיהם של קרובי משפחה נוספים ובכלל זה, התובעות (ראו: סעיפים 14 ו- 15 למוצג נ/5 וסעיפים 13 ו- 14 למוצג נ/8). בטרם אבחן שמא טענה זו הוכחה ברמה העובדתית, אקדים ואציין, כי הסבר זה אינו מקובל עליי כלל וכלל. שכן, הינו מנוגד לחלוטין להוראת סעיף 22 שבטופס התביעה ל- CRT. הוראת סעיף 22 לטופס התביעה הינה ברורה, חד משמעית ואינה ניתנת לכלל פרשנויות או הסברים נוספים. הסעיף מחייב מתן פירוט של כלל ילדי בעל החשבון, אלה שבחיים ואלה שאינם בין החיים ("היו או ישנם"). לשון הטפסים ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים - החובה לציין את כלל ילדי הנספים הידועים (אלה שבין החיים ואלה שאינם בחיים) אינה נתונה לשיקול דעתו של מבקש המענק. אף פרופ' יונתן יובל, המומחה מטעם הנתבעים, מאשר שלא צריך להתעלם מהדרישה של סעיף 22 בטופס התביעה (ראו: עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 27-29). בטרם צירופו של עו"ד חן כנתבע בתיק מסר זה, עדות מטעם הנתבעים. בעדותו, לא נאמר בשום מקום כי מסר לנתבעים את ההסבר הנ"ל שנטען על ידם. עו"ד חן, בתצהיר עדותו הראשית כעד הגנה הצהיר לקמן: "... אין לי כל ספק בנוגע לניקיון כפיהם של דינה ו/או שלמה. זכור לי, כי הסברתי לשלמה ודינה כי ככל הידוע לי, כל ההחלטות של ה- CRT מופיעות באינטרנט, לרבות שמות הנרדפים. התובע רשאי לבקש טיפול חסוי בעניין, כך ששמו לא יופיע כתובע. שלמה אמר, שאין לו מה להסתיר, הוא הנכד וכלל לא אכפת לו שהטיפול לא יהיה חסוי. הוא לא מסתיר דבר ואין לו כוונה להסתיר משהו ממישהו" (ראו: סעיף 22 למוצג נ/3). בתצהיר זה, אין כל זכר לכך שעו"ד חן מסר לנתבעים את ההסבר הנטען על ידם. ודוק: עו"ד חן וכעולה ממוצג נ/3 חיווה את דעתו המקצועית באשר למטרת טופסי התביעה שהוגשו ל- CRT (ראו: סעיפים 25 ו- 26 לתצהיר). אך עינינו הרואות, כי בשום מקום בתצהיר לא נאמר על ידי עו"ד חן כי ההסבר הנ"ל נמסר על ידו לנתבעים 1 ו-2. אלא מאי? בחקירתו הנגדית (עדיין בתור עד הגנה), עו"ד חן העיד כי "לא מילא את הפרטים, מאחר וזה בכלל לא רלוונטי" (ראו: עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 11-14) וכי ייתכן והנתבעים סיפרו לו כי ישנם קרובי משפחה נוספים הקשורים לבעל החשבון, אך לא מילא את הפרטים בטפסים משסבר כי זה לא רלוונטי כי לא הוגשו תביעות (ראו: עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 17-19). אף אחת משתי האפשרויות הנ"ל, שנמסרו על ידי עו"ד חן, אינה יכולה להתקבל. עו"ד חן, וכאמור לעיל, הודה בחקירתו המאוחרת יותר (לאחר צירופו כנתבע) כי לא ידע שלא הוגשו תביעות אחרות. הנתבעים 1 ו- 2 אף הם לא ידעו שלא הוגשו תביעות אחרות, ולנקודה זו אדרש שוב בהמשך. זאת ועוד, הנתבעים בעצמם העידו במהלך חקירתם הנגדית, כי עו"ד חן לא שאל אותם על קיומם של קרובי משפחה כלשהם, לא הסביר להם את חשיבות הגילוי, ולא דנו בעניין זה בכלל. כך למשל, הנתבע 2 ז"ל העיד כי עו"ד חן לא הסביר לו "שמי שלא הגיש תביעות בעבר לא זכאי לתשלום" (ראו: עמ' 123 לפרוטוקול, שורות 31-32), לא שאל אותו באופן ספציפי מי היו הילדים של בעל החשבון ואף לא דנו בעניין זה בכלל (ראו: עמ' 126 לפרוטוקול, שורות 32-33, עמ' 127 שורה 1 ושורות 7-12, וכן עמ' 129 שורות 5-7). וכך למשל, הנתבעת 1 העידה כי "הוא לא דיבר איתי על קרובי משפחה אחרים" (ראו: עמ' 87 לפרוטוקול, שורה 26, ועמ' 90 שורות 28-29). לאור הצהרותיהם הנ"ל של הנתבעים 1 ו- 2, ברי כי עדותם אינה יכולה להוות בסיס לקביעת ממצא עובדתי לפיו, עו"ד חן הסביר להם שאין צורך במילוי פרטיהם של יתר ילדי בעל החשבון. לכל היותר, ניתן לומר, כי עו"ד חן הסביר לנתבעים 1 ו- 2 כי המטרה העיקרית והבסיסית מאחורי הפרטים הנדרשים בטופסי התביעה ל- CRT הינה הוכחת הקשר המשפחתי שלהם לבעל החשבון. מסקנה זו מתחזקת אף לנוכח העובדה, כי בתצהירי עדותם הראשית הנתבעים נמנעו מלהצהיר על כך במפורש והסתפקו בהצהרה, לפיה סברו בעצת בא כוחם כי מטרת השאלות הנוגעות לילדי בעלי החשבונות הינה לבסס את הקשר בינם לבין סבם, ולפיכך לא נשאלו, וממילא לא מילאו את פרטיהם של קרובי משפחה נוספים (ראו: סעיפים 14 ו- 15 למוצג נ/5 וסעיפים 13 ו- 14 למוצג נ/8). במסגרת חקירתם הנגדית, הנתבעים העלו הסבר נוסף לאי ציון שמותיהם של יתר ילדי בעל החשבון (לפחות אלה שכן ידעו על קיומם - אבותיהן של התובעות 1 עד 4) בטופסי התביעה ל- CRT. כך למשל, הנתבעת 1 טענה, כי פעלה בהתאם להנחיותיו של עו"ד חן. בהתאם לכך לא נתנה דעתה לצורך למלא פרטי קרובים נוספים, שכן הובהר לה כי בכל מקרה לא יהיו קרובים אלו זכאים למענק, עקב האיחור בהגשת התביעה ל- CRT. הנתבע 2 בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו בפניי הצהיר אף הוא על כך, כי הובהר לו על ידי עו"ד חן כי מטרת אילן היוחסין הינה לבסס את הקשר בינו לבין הסב שנספה ותו לא ולאורך כל הדרך עו"ד חן הדגיש בפניו כי הוא היחיד עלי אדמות הזכאי לקבל את המענק. נזכיר, כי בחקירתו הנגדית כעד מטעם הנתבעים, ובטרם צירופו כנתבע נוסף בתיק, עו"ד חן מסר, כי "ישנן שתי אפשרויות. אני לא זוכר. הראשונה, שאמרו שיש עוד ילדים אבל אמרתי להם שזה לא רלבנטי כי הם לא הגישו תביעה. השנייה, שבכלל זה לא נאמר בדיוק מאותה סיבה כמו שלא נאמר שיש להם עוד אח או מיהם ההורים של בעל החשבון" (ראו" עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 19-21). הנתבעים 1 ו- 2 לא טענו, כי בעת מילוי טופסי התביעה ל- CRT הם ידעו כי אף אחד מלבדם לא הגיש תביעה ל- CRT. אמנם, הנתבעים 1 ו- 2 ציינו בטופסי התביעות ל- CRT כי כל אחד מהם יודע על תביעתו של האחר מביניהם, אך אין בהצהרה זו כשלעצמה, כדי ללמד על כך שהם ידעו שאין תובעים אחרים מלבדם. עצם הימנעות הנתבעים מלהצהיר על כך, שידעו שלא הוגשו תביעות אחרות ל- CRT מלבד תביעותיהם בעת מילוי הטפסים, אומרת דרשני ופועלת לרעתם. אחרת, חזקה על הנתבעים שלא היו נמנעים מלהצהיר על כך ולהביא בפני בית המשפט ראיה העשויה לקדם את טענתם. לא זו אף זו: עו"ד חן העיד במסגרת חקירתו הנגדית, כי במועד מילוי טופסי התביעה ל- CRT הוא לא ידע אם הוגשו תביעות אחרות ל- CRT אם לאו (ראו: חקירתו הנגדית של עו"ד בעמ' 116, שורות 8-9).    מכאן, ברי כי ההסבר המאוחר של הנתבעים אינו הגיוני. משלא ידעו הנתבעים ועו"ד חן בעת מילוי הטפסים ל- CRT שמא הוגשו תביעות אחרות (מלבד תביעות הנתבעים 1 ו- 2) ל- CRT אם לאו, אזי אין זה סביר כי נמנעו מרישום שמותיהן של הנתבעות 1 עד 4 בטופסי התביעה ל- CRT לנוכח כך שלא הוגשו תביעות אחרות. הרי מידע זה, לא היה ברשותם בעת מילוי הטפסים.     בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 ז"ל, מתוארת תמונה של מילוי טפסים בצורה מהירה ביותר, ללא התעכבות על הפרטים הנדרשים (ראו: עמ' 124 לפרוטוקול, שורות 16-18, עמ' 125 לפרוטוקול, שורות 15-16 ושורות 27-28, עמ' 126 לפרוטוקול, שורות 23-31). אף הנתבעת 1 העידה על כך במהלך חקירתה הנגדית (ראו למשל, עמ' 89 לפרוטוקול, שורות 2-4, שורות 10-11). לא זו אף זו: עו"ד חן הודה בחקירתו הנגדית לאחר צירופו כנתבע בתיק, כי ייתכן והייתה לו טעות בהקשר להבנת המטרה מאחורי הוראת סעיף 22 לטופס התביעה ל- CRT (ראו: עמ' 111 לפרוטוקול, שורות 1-9). לטעמי, הנתבעים לא נהגו כפי שאדם סביר וזהיר היה נוהג במילוי טופסי התביעה ל- CRT. יודגש, כי הנתבעים אינם יכולים להסתתר מאחורי הייעוץ המשפטי שניתן להם בהקשר זה. הנתבעים הם אלה שהגישו את טופסי התביעה ל- CRT, הם אלה שמסרו את הפרטים לבא כוחם, הם אלה שחתמו על הטפסים. ככל שקיימת בפיהם טענה כנגד בא כוחם בכל הנוגע לייעוץ המשפטי שניתן להם, הדרך הייתה פתוחה בפניהם להגיש כנגדו הודעת צד ג', אך הם בחרו לא לעשות כן. ודוק: ההסתתרות מאחורי ההסכמה לפרסום המידע וביטול סעיף החיסיון בטופס התביעה ל- CRT אינה מחפה על המחדל באי פירוט שמותיהם של יתר ילדי בעל החשבון בטופסי התביעה ל- CRT, ולמעשה אין כל קשר בין שני הדברים. שכן, חובת הגילוי הנאות הינה חובה המוטלת על הנתבעים (מגישי התובענות ל- CRT) כלפי ה- CRT. ואילו, מטרת החיסיון היא הגנה על פרטיותם של מגישי התביעות ל- CRT. הסכמה להסרת החיסיון, אינה משרתת כלל וכלל את חובת הגילוי הנאות כלפי ה- CRT.   הרציונל בדבר חשיבות גילוי המידע מתבטא אף במכתב המענק מאת ה-CRT לנתבעים, המסביר את אופן חלוקת הכספים, באופן יחסי לכלל יורשי בעלי החשבונות. הווה אומר, לו היו הנתבעים מציינים בבקשתם את שמות יתר ילדי בעל החשבון, אזי לא מן הנמנע שהנתבעים היו מקבלים מענק מופחת, תוך שמירת הזכות העתידית לשאר היורשים אשר לא צורפו לתביעה. מסקנה זו מתחזקת לאור האמור בכתב הוויתור, המחייב את מקבל המענק לחלוק את כספי החשבונות עם תובעים עתידיים נוספים, ואף מזהיר מפני תוצאות משפטיות של מתן מידע חלקי או שקרי. כתב הויתור נחתם על ידי הנתבעים 1 ו- 2 לאחר פסק הדין ולאחר חלוף המועד להגשת התביעות ל- CRT. עובדה זו כשלעצמה, משמיטה את הבסיס מתחת לטענת הנתבעים, שלפיה התובעות לא היו זכאיות לקבלת כל חלק במענק משהחמיצו את המועד להגשת התביעה וכי לנוכח הסבר זה שניתן להם על ידי הנתבע 3 הנתבעים לא ציינו את שמותיהם של יתר ילדי בעל החשבון בטופס התביעה ל- CRT. הטענה אינה מתיישבת עם נוסח כתב הוויתור. אם ההסבר הנטען נכון הוא, הרי שלא היה צורך בהחתמת הנתבעים על כתב וויתור המחייב אותם לחלוק את המענק עם יורשים נוספים או להשיב כל חלק מהמענק לידי ה- CRT, שכן באותו שלב כבר היה ידוע כי מועד הגשת התביעות ל- CRT חלף והיה ידוע כי לא הוגשו תביעות אחרות ל- CRT מלבד תביעתם של הנתבעים. על כוונה זו, אנו למדים אף מהמכתב שנשלח לנתבע 2 ביום 25.11.2008 מאת מייקל ברדפילד, מומחה מטעם ה-CRT (ראו: נספח טז' במוצגי התובעות שהוגש ביום 15.01.12). המכתב אף צורף כנספח ד' למוצג נ/8), ובו מצוין מפורשות כי לו היו פרטי התובעות מצוינים בטופס הבקשה, ייתכן והיו מהווים שיקול בעת קביעת הזכאות וגובה המענק (שאלה זו תידון בהרחבה להלן). בטרם אסיים פרק זה, ובהתייחס לטענות הנתבעים 1 ו- 2 באשר לנסיבות חתימתם על טופסי התביעה ל- CRT, לרבות הייעוץ המשפטי שניתן להם בהקשר למילוי הטפסים,  הנני מפנה את הצדדים להלכות שנפסקו כדלהלן:  ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ''ד נד(2) 559: "דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן     המסמך אשר יהא". ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4), 29 , 38-39 (1980): "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית- המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים. ... אולם, יש מקרים בהם לא תעמוד טענת non est factum, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה". עפ 845/02‏ ‏ מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לי, פ''ד סב(3) 307 : "אף כי אמרנו כי תחולתה של ההגנה אינה מותנית בקיומה של פרשנות רשמית לדין, וגם עצת עורך דין עשויה לשמש הגנה, הרי ניתן לקבוע כי יש להבחין בין משקלה של טענת ההגנה כשמדובר בעצה משפטית שמקורה בפרשנות רשמית לדין לבין עצה משפטית שמקורה בייעוץ משפטי של עורך-דין. מן הראוי לציין עוד, כי אף המדינה אינה חולקת על כך שעצם העובדה שנאשם פעל בהסתמך על עצת עורך דינו היא נסיבה שיש להביאה בחשבון, כאשר באים להכריע בתחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין. בערעור אף הסכימה המדינה שיתכנו מצבים בהם טעותו של הנאשם בדין הפלילי, שמקורה בעצתו המשפטית השגויה של עורך דינו, תפטור אותו מאחריות בפלילים לעבירה שביצע תוך הסתמכות על אותה עצה. עם זאת, לטענת המדינה במקרים רבים לא יהיה בקבלת עצת עורך דין משום נקיטת כל האמצעים הסבירים לבירור הדין, ולפיכך לא יהיה בה כדי להביא את הנאשם בגדרי הסייג. עמדתה זו של המדינה מקובלת עלינו. הסוגיה המהותית שבה עלינו להכריע, שנראה כי היא העומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים, הינה באילו נסיבות תוכל הסתמכותו של נאשם על עצתו המשפטית של עורך דינו להוות נקיטה באמצעים סבירים עד כדי היות טעותו טעות בלתי נמנעת כמשמעותה בחוק, אשר יש בה כדי לפטור את הנאשם מאחריות פלילית בהתאם לסעיף 34יט לחוק העונשין". למותר לציין, כי אם הדברים הנ"ל נאמרו בהקשר לפלילים, אזי ברי כי הינם תקפים שבעתיים ככל שענייננו באחריות שבמישור האזרחי. ע"ב (י-ם) 2055/07‏ ‏ עמיחי אופיר נ' המועצה המקומית (08.11.07): "בע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, ניתן ביום 10.10.07, נדונה השאלה האם ובאילו נסיבות יוכל אדם להסתמך על חוות דעת משפטית בדבר חוקיותו של מעשה מסוים. אמנם הסוגיה נדונה בהקשר של הגנה על טעות במצב משפטי כאשר מוגש כתב אישום בגין ביצוע המעשה נשוא חוות הדעת, אך דברי בית המשפט יפים גם לענייננו. הנשיאה ד. בייניש קבעה בהקשר של חוות דעת משפטיות "מוזמנות" כדקלמן: "... ביחס לעבירות אלה יוכל במקרים לא מעטים משפטן מוכשר, במיוחד כאשר הוראות הדין הרלוונטיות טרם זכו לפרשנות מוסמכת של בית המשפט, ליתן חוות דעת משפטית באשר לחוקיות מעשיו של לקוחו שתתיישב עם האינטרסים של אותו לקוח. מכל מקום, אף אם האמצעים המוצעים על ידי באי כוח המשיבים עשויים להיות ישימים במקרים מסוימים, הרי במקרים רבים אחרים לא יהיה בהם, כפי שטוענת המדינה, כדי להסיר באופן ממשי את החשש מפני רכישת חוות דעת "מוזמנות". בהקשר זה נאמר במאמרו של המלומד ב"צ להב כך: "רבים הם המקרים שאפשר לכתוב שתי חוות דעת מקיפות ומלומדות שתזכינה לתשבחות מפי בית המשפט, ושתוצאותיהן תהיינה הפוכות... שהרי כמעט תמיד יוכל נאשם לקבל חוות דעת מלומדת ומקיפה שתוצאתה תתאים לציפיותיו. כך תהיה הפנייה לעורך דין לפיקציה שנועדה להוכיח את ניסיונו, כביכול, של הנאשם לברר את הדין. הוכחת זדון בכתיבת חוות דעת, כאמור, כמעט בלתי אפשרית, מה עוד שעורך דין אינו חייב לכתוב חוות דעת התואמת את מסקנתו של בית המשפט ובלבד שחוות הדעת תהא מבוססת כראוי, ואת זה לא יתקשה עורך דין טוב לעשות" (ראו להב, בעמ' 205)." (פסקה 35 לפסק הדין). עוד נקבע, כי אין להסתפק בתשובה של עו"ד שניתנה בעל-פה, ללא חוות דעת משפטית בכתב ובלא הנמקה שיש בה כדי להניח את הדעת (פסקה 40 לפסק הדין). לפיכך, משלא הוצגו בפנינו חוות הדעת בכתב או אסמכתא לייעוץ המשפטי שניתן למועצה וכן נימוקיה, אנו דוחים טענה זו". האם נגרם לתובעות נזק כתוצאה מהתנהלותם של הנתבעים? אין חולק כי סדרי הדין של ה-CRT הנוגעים לחשבונות שפרטי בעליהם פורסמו ב-2001, אשר צורפו לתצהירי הצדדים,  הם אלו החלים בענייננו. פרק 3, סעיף 7 לסדרי הדין קובע כדלקמן: "סדרי דין אלה יחולו על ההליך בו יישב ה-CRT תביעות לחשבונות של קורבנות שהיו פתוחים בבנקים שוויצרים במהלך התקופה הרלוונטית ושהוגשו ל-CRT לפני ה-31 באוגוסט 2001, או כפי שבית המשפט יקבע". (ההדגשה שלי נ.ע הח"מ). לאור הסיפא של סעיף 7 הנ"ל, ברי כי קיימת אפשרות לדון בתביעות הגם שהוגשו באיחור ל- CRT. פרופ' יונתן יובל, המומחה מטעם הנתבעים, ציין אף הוא בהקשר זה כי ל- CRT סמכות בשיקול דעת (ראו: עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 11-16).  אין חולק, כי התובעות לא גילו את דבר קיומו של ה-CRT ואת דבר קיומה של האפשרות להגיש תביעה בגין החשבונות הרדומים, עד אשר צצה החלטת ה- CRT בעניינם של הנתבעים, בעת חיפוש אקראי באינטרנט ביום 18 מרץ 2007. לטענת הנתבעים, במועד זה, קיים סיכוי סביר ואף גבוה כי תביעתן של התובעות ל-CRT, לו הייתה מוגשת, הייתה נדחית מחמת פקיעת המועד להגשתה. הנתבעים סומכים ידם בהקשר זה, על חוות דעתו של ד"ר יונתן יובל, כמומחה לדין הזר. לדעתי, דין הטענה להידחות. שכן, פרופ' יובל העיד במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 4-11) כדלקמן:             "ש.      ומאותה סיבה הם מציינים גם בפסק הדין שלהם שאין יורשים נוספים?               ת.       זה נכון לחלוטין, אין מידע כזה. ש.       אם הם היו ממלאים את סעיף 22 שעניינו "אם היו או ישנם לבעל החשבון ילדים נוספים, אנא מלא את הפרטים לגבי כל אחד מהם בגיליון נייר נוסף", אם היו מוסרים את הפרטים האלה, אזי לא היו צריכים את השורה הזו בפסק הדין? ת.        אין לי שום מושג. לו היו מציינים אנשים נוספים בטופס התביעה, אזי הסא"ט [הכוונה ל- CRT] היה מבסס את זכאותם בחשבון ואז השורה הזו לא הייתה   מופיעה. אנחנו לא יכולים לשחזר את ההליכים שלפיהם הסא"ט עובד, אין לנו את המסמכים".             אמנם, פרופ' יובל הוסיף וציין, כי לא נתקבל במקרים של תביעות שהוגשו ל- CRT שלא במועד ואושרו. אם כי, פרופ' יובל לא שלל את קיומה של האפשרות לבירור תביעות ב- CRT חרף אי הגשתן במועד (ראו: עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 16-30): "ש. התובעות הגישו תביעה לסא"ט אז הן "חלק מהמשתתפות במשחק"?   ת. להגיש תביעה זה לא למלא מסמכים ולשלוח אותם בדואר, אלא לעמוד בדרישות שנדרשו, זה אומר למלא טפסים ולשלוח אותם במועד. גם אם תגיש מסמכים לבימ"ש זה ולא תעמוד בכללים של בימ"ש זה, תחשב כמי שלא עמד בכללים של בימ"ש זה.    ש.     אם מגישים תביעה לא בזמן צריכה להיות דחייה?    ת.      אין דחייה אפילו.    ש.     אין החלטה של הסא"ט?    ת.      יש.    ש.     מה החלטה של הסא"ט?    ת.      אתה מבקש ממני שוב לשחזר פעולה של הסא"ט שאיני מסוגל לעשות. לסא"ט יש, על פי ההנחיות של כב' השופט קורמן, לברר תביעות גם אם לא הוגשו במועד ואין לי מושג באיזה מקרים.     ש. אתה מכיר מקרים שהוגשו במועד?    ת.      אני מכיר מקרים שהוגשו במועד והתקבלו, אני מכיר מקרים שלא הוגשו במועד ונדחו על הסף, אני לא מכיר מקרים שלא הוגשו במועד ואושרו". זאת ועוד, התעלמות הנתבעים מהוראת סעיף 22 בטופסי התביעה ל- CRT היא זו שגרמה למעשה למניעת כל אפשרות בפני ה- CRT לעכב חלקים כלשהם מכספי הפיצויים בגין החשבונות נשוא התביעה. הראיה לכך, בהחלטת ה- CRT צוין במפורש כי "אין כל מידע לפיו לבעלי החשבונות יורשים נוספים בחיים, מלבד האדם המיוצג על ידי התובע", וכי כל הכספים מועברים לנתבעים לנוכח העובדה . בענייננו, פרופ' יובל אף אישר כי לא מן הנמנע שה- CRT היה מפחית את החלק של הנתבעים אם היה מודע לקיומם של יורשים נוספים הקשורים לבעל החשבון (ראו: עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 9-14). לא זו אף זו: המומחה ברנפלד פנה לנתבע 2 ז"ל, במכתב מיום 25.11.2008, להסדרת חלוקת המענק. במכתבו זה ציין ברדפילד כי הנתבעים קיבלו את המענק המלא בגין חשבונות הנספים, וזאת על אף שקיימים יורשים חיים נוספים, אשר היו זכאים, או היו יכולים להיות זכאים (המכתב משתמש במילה האנגלית "would") למענק. כמו כן, למען הסר ספק, מסביר ברדפילד כי במסגרת טפסי התביעה, קיימת חובה לציין את פרטיהם של יורשים חיים נוספים. על פי מכתב זה, אילו היה ה-CRT מודע לקיומם של יורשים נוספים, ייתכן והיה מביא עובדה זו בחשבון בעת ההחלטה על המענק: "Had the Claims Resolution Tribunal been aware of these other living heirs of the Account Owners, their eligibility for an award payment could have been taken into consideration at the time the Award was issues to you". לנוכח הדברים שהובאו לעיל, ברי כי הנתבעים לא הצליחו לסתור את טענת התובעות, שלפיה לא מן הנמנע כי תביעתם הייתה נידונה ב- CRT חרף הגשתה באיחור. מסקנה זו, מתחזקת לנוכח העובדה שזכאותן של התובעות לקבלת חלקן מכספי הפיצויים ששולמו לנתבעים אינה שנויה במחלוקת כיום, ולנוכח העובדה שה- CRT אף קבע את זכאותן של התובעות לקבלת הכספים שנצברו בעקבות עדכון החישובים ב- CRT (ראו: נספחים כז' ו- כח' למוצג ת/1). הנתבעים 1 ו- 2 טענו כנגד תוקפו וקבילתו של נספח כז' למוצג ת/1. התנגדות זו מוטב אם לא הייתה מועלית, כאשר הנתבעים בעצמם ביקשו להסתמך על מכתבים דומים, כחלק מראיותיהם (ראו למשל, נספחים ד', ו- ו' למוצג נ/8), וכאשר הנתבע 2 ז"ל בעצמו מצא לנכון להגיב ביום 14.12.08 (ראו: נספח ה' למוצג נ/8) למכתב ה- CRT שמיום 25.11.08, שניתן ונחתם על ידי אותו גורם שהוציא את נספח כז', נשא אותו לוגו, נכתב באותו גופן, נערך בצורה זהה לחלוטין לנספח כז', וכאשר החתימות בשני המסמכים זהות לחלוטין (ראו: נספחים ד' ו- ה' למוצג נ/8). יתרה מזאת, תמוהה בעיניי התנגדות הנתבעים לקבילותו של נספח כז', כאשר לא העלו כל טענה כנגד קבילותו של נספח כח' למוצג ת/1. הנתבע 2 ז"ל אישר כי קיבל לידיו את מכתב ה- CRT שמיום 05.01.11 (אותו נספח כז' למוצג ת/1), וכי עוה"ד שייצג אותו אז הגיב לאותו מכתב (ראו: עמ' 132-133 לפרוטוקול): "ש.      אתה קיבלת את החלטת הסא"ט ב 05.01.11- החלטה שבה נאמר שאתם צריכים להחזיר  75% מהכסף שקיבלתם. אתה קיבלת את המכתב הזה מהסא"ט? ת.        ממי קיבלת מכתב? אני קיבלתי הרבה מכתבים אנונימיים מכל מיני אנשים. ש.        אותו גוף שנתן לך את הכסף הוא זה ששלח לך את המכתב. ת.        ניסינו להחזיר תשובה דרך עו"ד ליאור ולא נענינו לפניות שלנו. ש.        בינואר 2011 ייצג אתכם עו"ד ליאור צמח? ת.        אני חושב שכן. ש.        אתה קראת את המכתב? ת.        אני לא קראתי, אני הבאתי אותו לעו"ד ליאור והוא קרא אותו. אני לא מבין את הפרשנות המשפטית. ש.        האם עו"ד ליאור הסביר לך מה אומר המכתב? ת.        הוא הסביר. ש.        האם הוא הסביר לך שלפי מה שכתוב במכתב אתה צריך להחזיר מתוך הכסף שקיבלת 75%? ת.        לא. המכתב לא היה ברור, מי השולח בסא"ט יש כנראה הפקרות מהדרגה הראשונה, כתבתנו מכתב דרך ליאור, הוא החזיר להם והתכתב איתם, אבל ליאור כתב להם מכתב מפורשות, אין לי את המכתב, וגם יש לך את המכתב כאן אני             רואה שאתה יודע מזה, זה לא היה בהסתר, אין לי כלום של ליאור הוא לא מייצג אותנו. הסא"ט קיבל בתגובה מכתב, אין לי מושג איפה המכתב. ש.        אתה ראית אותו? ת.        עם המכתב הלכתי לליאור, אין לי איתי מסמכים. ש.        לא ראית גם את המכתב כי ליאור שלח אותו? ת.        אני הייתי במשרד אצלו כששני עורכי הדין כתבו את זה ואז אני חתמתי עליהם. פנינו לסא"ט לכתובת של האדם האנונימי, אנחנו לא ידענו מי זה בכלל, למי להפקיד כספים מה להפקיד, הכל היה ממש חשוד ולא החזירו לנו תגובה ועשינו עוד ניסיון. ש.        למה עד היום לא פנית מיוזמתך אחרי שקיבלת את החלטת הסא"ט לשלומית והצעת להחזיר כסף? ת.        על סמך מה אני צריך להחזיר כסף? מעולם לא היה לי איתה דיבור על דברים כאלה. ש.        אתה אומר שאתה לא יודע מי שלח לך את המכתב מיום 05.01.11 , אני מציג לך אותה מספר תביעה שכתוב שזכיתם בכסף זה אותו מספר תביעה שאומר שאתם צריכים להחזיר את הכסף. ת.        אין שום פרטים. לאיזה מספר חשבון? הכל דרך העו"ד ליאור, אני זוכר את המקרה הזה, ניסינו להבין לאן נושבת הרוח ומי האנשים ששולחים את המכתבים האלה. רצינו לראות מי האנשים שמנסים לתפוס טרמפ מהצדדים, לכן הייתי צריך לחתום על כתב ויתור וככה נאמר לי כל הזמן שיש אנשים כל הזמן מסביב. ש.        אני אומר לך שבאותו במכתב כתוב לאן צריך להפקיד את הכסף? ת.        אני לא נתקלתי בזה". חרף כל האמור לעיל, הרי שלא ניתן להתעלם מהממצאים שלהלן: בסיום דבריו במכתבו מיום 25.11.2008, ברדפילד מציין כי עילת זכאותן של התובעות להביא את תביעתן בפני ה- CRT, נובעת מהעובדה שהנתבעים עצמם ידעו על קיומן (ושוב, כוונתי לתובעות 1 עד 4) ולא ציינו זאת במסגרת התקשרותם עם ה-CRT. במכתב ברדפילד, שמים 05.01.2011, מפורטים התנאים המצטברים שיש להוכיחם על מנת להגיש את ערעורן של התובעות בפני ה-CRT, וזאת כדלקמן: תביעות מאוחרות ביחס לחשבונות אשר לגביהם כבר הוצא פסק, יטופלו בהליך של ערעור, בו ייאכפו דרישות מחמירות לגבי דיון בתביעות כאמור, על בסיס של כל תביעה לגופה, כולל הדרישות הבאות: התובע באיחור הינו בעל החשבון, בן זוגו של בעל החשבון או צאצא של בעל החשבון, התובע באיחור מספק סיבה משכנעת במיוחד לכישלונו מלעמוד במועד האחרון       להגשת התביעה, התובע באיחור מוכיח באמצעות ראיות ברורות ומשכנעת כי החשבון הנתבע הוענק באופן מוטעה. המכתב מציין בבירור כי התובעות אינן עונות לקריטריונים אלה : "גברת קרייג ואחיותיה אינן ממלאות אחר דרישות התנאי הראשון והשני של הצו, מאחר והן אינן בנותיו של בעל החשבון וכן לא סיפקו סיבה משכנעת במיוחד לכישלונן מלהגיש את תביעתן במועד. לוטה טנהאוזר [...] וגב' גריף [...] אינן עומדות בתנאי דרישת הסעיף השני של הצו, שכן אף לא אחת מהן סיפקה סיבה משכנעת במיוחד לכישלונה מלהגיש את התביעה במועד. הצו מורה בבירור כי יש לעמוד בכל תנאיו בכדי להביא לדיון בתביעה מאוחרת [...]. בהתאם לכך, לא ניתן להסיק כי יהא זה ראוי להכביד על "קרן התביעות" באמצעות הוצאת "כפל תשלום" של הפסק לטובת יורשיהם הנוספים של בעלי החשבונות בהתבסס על התביעות המאוחרות." משמע, לתובעות לא הייתה זכות להגיש ערעור ל- CRT. עם זאת, המומחה ברדפילד מציין כי עצם העובדה שהנתבעים השמיטו את פרטי התובעות מבקשתם, מעניקה לתובעות זכות לחלק מכספי המענק שכבר התקבלו בידי הנתבעים, וזאת בהסתמך על כתב הויתור עליו חתמו. ממכתב זה עולה, כי זכאותן היחידה של התובעות למענק כלשהוא מכספי החשבונות, נבעה מהתנהגותם הקלוקלת של הנתבעים, אשר השמיטו את פרטי סבן ואבותיהן מבקשתם המקורית.   אכן, התובעות הוכיחו, כי אילולא השמטת הפרטים הקשורים אליהן מבקשת הנתבעים ל-CRT [מבלי לצרפן לתביעה, ואציין כי לא מצאתי כל מקור שבדין לחיוב הנתבעים בלצרף את התובעות לתביעתו המקורית של הנתבע 2 ז"ל ל- CRT, כפי שנהג עם אחותו מרצונו הטוב], אזי רוב הסיכויים שהנתבעים היו מקבלים כספים מופחתים מאשר הכספים שהתקבלו בידם. אך הוכח מנגד, שדווקא התנהלות הנתבעים, הגם שיש בה טעם לפגם, היא זו שביססה את זכותם של התובעות חרף האיחור בהגשת תביעתן ל- CRT. מה גם, שהתובעות לא הצליחו לשכנעני בכך, כי אילו הנתבעים היו מציינים את הפרטים הנוגעים להן בבקשתם ל-CRT אזי תביעתן המאוחרת ל- CRT הייתה מאושרת.   על כן, דומה כי הפגיעה בסיכויי התובעות (הכוונה לתובעות 1 עד 4) לזכות באישור תביעתן ב- CRT חרף חלוף המועד להגשתה, ושנגרמה עקב התנהלות הנתבעים ובפרט, עקב התרשלותם במילוי טופסי התביעה ל- CRT והתעלמותם מדרישותיו של סעיף 22 באותם טפסים, באה על תיקונה דווקא בשל אותה התנהלות מצד הנתבעים כפי שתוארה לעיל.   העילה החוזית מכוח הבקשה ל-CRT התובעות טוענות כי התקשרות הנתבעים מול ה-CRT, ובפרט חתימתם על כתב הויתור לצורך קבלת המענק, יוצרת חיוב לטובתן, כצד שלישי, וזאת עקב התחייבות הנתבעים בכתב הויתור, לחלוק כספים עם יורשים שיתגלו בעתיד, על פי דרישה. סעיף 34 לחוק החוזים, חיוב לטובת אדם שלישי, קובע לקמן: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." על פי מבחן כוונת ההקניה, על הכוונה המשתמעת מן החוזה להיות כוונה להקנות למוטב (במקרה זה התובעות) את הזכות לדרוש את קיום החיוב. אין די בכך שהחוזה כולל חיוב לטובת צד שלישי, יש צורך בכוונה פוזיטיבית להקנות לאותו צד את הזכות לדרוש את קיום החיוב (ראו: שלו גבריאלה דיני החוזים - החלק הכללי, עמ' 583 [2005]). בענייננו, התובעות סומכות ידיהן על כתב הויתור עליו חתמו הנתבעים, בזו הלשון (ר' לעיל): "בתמורה לתשלום המענק הנני מתחייבת ומסכימה כי במקרה ויורש או יורשים נוספים של בעל החשבון, בין אם ידועים ובין אם לאו, הזכאים בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין החלים על הליך יישוב התביעות, כפי שתוקנו [...] יגישו תביעה לחשבון זה/לחשבונות אלו, או יתבעו תשלום ו/או פיצוי בדרך כל שהיא, אחלוק או, במקרה ואדרש בהתאם לסעיף 23 של סדרי הדין, אעביר את המענק לבעלי זכאות נוספים בהתאם לעקרונות החלוקה...". כתב הוויתור אינו מכיל כל כוונה, מפורשת או משתמעת, להעניק ליורשים הנוספים, ובכלל זה התובעות, זכות לדרוש קיומו של חיוב. לא ניתן להסיק מנוסח כתב הויתור, ולו במעט, כי לתובעות נתונה הזכות לדרוש את החזרת כספי המענק או קבלתם לעצמן (לעניין זה ראו גם עדותו של ד"ר יונתן יובל, בעמ' 41 לפרוטוקול, שורות 15-23). האם התובעות זכאיות לדרוש השבת חלקן מהנתבעים לנוכח מכתבו של המומחה ברדפילד (נספח כז' למוצג ת/1)?. האם התובעות זכאיות לקבלת סעד של חיוב הנתבעים בהשבת הסכומים שהתקבלו בידיהם ביתר מאת ה- CRT ל- CRT על מנת שיחולקו בין כל הצדדים מחדש? לטעמי, התשובה לכך הינה בחיוב. אכן, הזכות לתבוע את השבת הכספים, שמורה ל-CRT. אך, ה- CRT כבר מימש זכותו זו, דרש את השבת הכספים מהנתבעים, מסר להם את פרטי החשבון לצורך הפקדת הכספים שביתר, ולחילופין, דרש מהנתבעים להעביר את הכספים שביתר לידי התובעות. אין חולק, כי הנתבעים לא העבירו ל- CRT את הכספים שהתקבלו בידיהם ביתר. אין חולק, כי הנתבעים לא הגיבו למכתב הנ"ל של ה- CRT. הנתבעת 1 השיבה בהקשר זה, כי לא החזירה את הכסף שביתר ל- CRT כי המתינה לתוצאות המשפט כאן (ראו: עמ' 104 לפרוטוקול, שורות 27-30). הנתבע 2 ז"ל, אישר את קבלת מכתב ה- CRT בידיו, ואף טען כי עוה"ד מטעמו השיב למכתב (ראו: עמ' 131 ו- 132 לפרוטוקול). הנתבעים לא הציגו כל מכתב תשובה ל- CRT. לא הגישו כל ראיה מטעם ה- CRT שיהא בה אולי כדי לסתור את תוכנו של מכתב ה- CRT שמיום 05.01.2011 (אותו נספח כז' למוצג ת/1), והדבר אומר דרשני, שכן חזקה על בעל דין שלא ימנע מבית המשפט ראיה המשרתת אותו ותומכת בטענתו. לנוכח האמור לעיל, ומשראינו כי הוכרה זכותן העקרונית של התובעות לקבלת סכומים מה- CRT (הגם שהכרה זו באה להן בעקבות התנהלותם של הנתבעים), ומשראינו שה- CRT דרש מהנתבעים להשיב ל- CRT עצמו או לתובעות בעצמן את הסכומים שהתקבלו ביתר בידי הנתבעים, ומשראינו כי הנתבעים לא השיבו ל- CRT סכום כלשהו מהסכומים שהתקבלו בידם ביתר, ומשקבעתי כי הנתבעים ידעו אודותיהם של ילדי בעלי החשבונות הקשורים לתובעות 1 עד 4, אזי אין מנוס מחיוב הנתבעים 1 ו- 2 בהשבת הסכומים שיפורטו להלן לידי התובעות 1 עד 4. כאמור לעיל, לא הוכח קיומה של עילת תביעה כלשהי של התובעת 5 כנגד הנתבעים. כך, שלא אוכל לחייב את הנתבעים בהשבת חלקה לידיה. לגבי תובעת זו, הרי שהסמכות נתונה ל- CRT, ככל שבכוונתו לפעול כנגד הנתבעים ולדרוש השבת חלקה של התובעת 5 לידיו. שכן, בפניי לא הובאה ולו בדל ראיה אחת להוכחת ידיעתם של הנתבעים אודות התובעת 5 ואודות אביה. אדגיש, מקור חיוב הנתבעים בהשבת סכומים לתובעות 1 עד 4, נובע ממכתב ה- CRT הנ"ל ביחד עם קביעותיי העובדתיות באשר להתנהלות הנתבעים כלפי התובעות 1 עד 4. בחומר הראיות שהובא בפניי לא מצאתי כל תימוכין לביסוס קביעות עובדתיות דומות בכל הנוגע לתובעת 5. מכאן, שהאלמנט השני במשוואה לצורך יצירת מקור חיוב הנתבעים לא התקיים בעניינה של התובעת 5. ומהו החלק שעל הנתבעים 1 ו- 2 להשיבו לתובעות 1 עד 4? הכספים ששולמו לכלל התובעות והנתבעים על יד ה- CRT עמדו על סך של 1,041,500 פרנק שוויצרי (סכום זה מורכב מסך של 650,000 פרנק שוויצרי שהועברו לידי הנתבעים לאחר זכייתם בתביעתם ל- CRT, וסך של 391,500 פרנק שוויצרי שאושרו בעקבות ההתאמה בחשבונות, כאשר סכום זה הועבר אך ורק לתובעות). ראו: נספח כח' למוצג ת/1. ערכם של הסכומים הנ"ל בדולרים (של ארה"ב) עמד על סך של כ- 898,775$ נכון ליום 21.09.2011 ( סכום זה מורכב מהסכומים שלהלן: 575,221$ שהתקבלו בידי הנתבעים ו- 323,554$ שחולקו בין התובעות 1-5). הסכומים הנ"ל נוגעים לארבעת החשבונות כדלקמן: שני חשבונות משותפים להאנס ואוטו (כאשר סכום הזכייה המקורי בגינם וששולם לנתבעים 1 ו- 2 עמד על סך 287,611$), ושני חשבונות להאנס בלבד (כאשר סכום הזכייה המקורי בגינם וששולם לנתבעים 1 ו- 2 עמד על סך של 287,611$). חלקה של התובעת 5 בשני החשבונות המשותפים עמד על חצי (בהיותה היורשת היחידה של אוטו). היינו, חלקה של התובעת 5 עמד על סך 143,806$. המחצית השנייה בגין שני חשבונות משותפים אלה (על סך 143,806$) אמורה הייתה להתחלק בין הנתבעים 1 ו-2 (ביחד 1/3), התובעות 1 עד 3 (ביחד 1/3) והתובעת 4 (1/3). הסך של 287,611$ שהתקבל בגין שני החשבונות הנוספים (שהיו על שמו של האנס) היה אמור להיות מחולק כדלקמן: 1/3 לנתבעים 1 ו- 2, 1/3 לתובעות 1 עד 3, ושליש לתובעת 4. סיכום ביניים: מתוך סכומי המענק המקוריים, הנתבעים 1 ו- 2 ביחד היו אמורים לקבל סך של 143,805.5$ (המורכבים מ- 47,935.1667$ + 95,870.3333$), כנ"ל לגבי התובעות 1 עד 3 ביחד, וכנ"ל לגבי התובעת 4. ומתוך התאמת החשבונות, הנתבעים 1 ו- 2, והתובעות 1 עד 4 היו אמורים לקבל ביחד סך של 242,665$ (לאחר קיזוז המחצית המגיעה לתובעת 5 משני החשבונות המשותפים), כאשר סכום זה מתחלק כדלקמן: הנתבעים 1 ו- 2 ביחד סך של 80,888.43$, התובעות 1 עד 3 ביחד היו אמורות לקבל סך של 80,888.43$, והתובעת 4 הייתה אמורה לקבל סך של 80,888.43$. מכאן, שחלקיהם של הצדדים מתוך הכספים ששולמו על ידי ה- CRT הינם כדלקמן: התובעות 1 עד 3: סך של 224,694$ הנתבעים 1 ו- 2: סך של 224,694$ והתובעת 4: סך של 224,694$ כאמור לעיל, סכום ההתאמה חולק אך ורק בין חמש התובעות, כאשר התובעות 1 עד 3 קיבלו סך של 107,851$ שחולקו ביניהן בחלקים שווים, והנתבעת 4 קיבלה סך של 107,851$. ההפרש בין מה שקיבלו הנתבעים 1 ו- 2 בפועל לבין מה שהיו אמורים לקבל עומד על סך 116,843$. חלקן של התובעות 1 עד 3 מתוך ההפרש הנ"ל עומד על שליש, וחלקה של התובעת 4 עומד על שליש אף הוא. על כן, הנתבעים 1 ו- 2 חייבים להשיב לתובעות 1 עד 3 את הסך של 38,947.6667$, ובמעוגל 38,948$, ולהשיב לתובעת 4 סכום הזהה לסכום האמור. האם יש לקזז את הסכומים שהתקבלו ביתר בידי הנתבע 3 (בא כוחם של הנתבעים 1 ו- 2 בהליכים מול ה- CRT)? אין חולק, כי הנתבע 3 קיבל מהנתבעים 1 ו- 2 שכר טרחה, בגין טיפולו בהליכים מול ה- CRT, בשיעור 25% מסכום המענק המקורי שהתקבל בידי הנתבעים 1 ו- 2 (היינו, מתוך הסך של 575,221$). לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, בדבר גובה הסכומים שעל הנתבעים 1 ו- 2 להשיבם לתובעות 1 עד 4 (היינו, הסך של 77,896$ = 38,948$ x 2), הרי שלכל היותר יש להביא בחשבון אך ורק את אותם 25% מתוך הסך של 77,896$. משמע, המחלוקת בנושא זה מוגבלת אך ורק לסך של 19,474$. הנתבעים 1 ו- 2 לא מצאו לנכון להגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבע 3. אך מנגד, הנתבע 3 היה צד בתיק עד לשלב הסיכומים. התובעות בחרו להגיע להסכם פשרה עם הנתבע 3 לאחר שמיעת הראיות בתיק ובטרם הגשת סיכומי טענותיו של זה האחרון. זאת ועוד, התובעות והנתבע 3 נמנעו מלגלות את פרטי ותנאי הסכם הפשרה שהושג ביניהם. בנסיבות, ובהתחשב במקור שהצמיח עילת תביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 להשבת סכומים לתובעות 1 עד 4 (מכתב דרישת ה- CRT בצד קביעותיי העובדתיות באשר להתנהלותם של הנתבעים), ובהתחשב בכך שאלמלא הסכם הפשרה שנחתם בין התובעות לבין הנתבע 3, הייתי מגיעה למסקנה לפיה יש לחייב את הנתבע 3 במישרין, בהשבת החלק היחסי שהתקבל בידיו ביתר וכמפורט לעיל, אזי אין מנוס אלא מלהפחית את הסך של 19,474$ (להלן: "סכום ההפחתה") מתוך הסכומים שהנתבעים 1 ו- 2 חויבו בהם כלפי התובעות 1 עד 4. ההפחתה תבוצע כדלקמן: מחצית מסכום ההפחתה תופחת מחלקן של התובעות 1 עד 3 ביחד, והמחצית השנייה מסכום ההפחתה תופחת מחלקה של התובעת 4. הסכם בעל-פה / מכללא בין בני המשפחה הנתבעות טוענות כי כחלק מהיחסים המשפחתיים בינן לבין הנתבעים, נוצר הסכם בעל-פה, או לחילופין הסכם מכללא, לשיתוף הדדי במידע שיתקבל לגבי רכוש או כספים שהותירו הנספים.  לדידן, התנהלות הנתבעים מהווה חוסר תום לב בכריתת החוזה, שכן ידעו על הפנייה ל-CRT והתכוונו לקבל את המענק מבלי לשתף בכך את התובעות. התובעת 1 מתארת בתצהירה ובעדותה כי נהגה לשוחח עם הנתבעת 1, ובמהלך שיחות אלו נשאלה על ידי הנתבעת 1 בנוגע לנכסי הסב המשותף, הנס טנהאוזר (ראה עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 16-19). למעשה, עיקר הקשר בין התובעים לתובעות 1-3 (עם הנתבעות 4-5 לא היה קשר אישי), התמצה במערכת היחסים בין התובעת 1 לנתבעת 1. על סמך קשר משפחתי זה, מבססות התובעות את טענתן בדבר קיומו של הסכם המחייב את הנתבעים לחלוק עימן מידע על נכסי הסב המשותף, ובאם יימצאו נכסים כאלו, לחלוק אותם עימן. בנוסף טוענות התובעות, כי מעצם קרבתן המשפחתית לנתבעים, חלה על הנתבעים חובת גילוי, וזאת מכוח כללי צדק ויושר. על אף שהתנהלותם של הנתבעים, קרובי משפחתן של התובעות, אשר היו מצויים עימן בקשרים משפחתיים, מעוררת אי נוחות (לכל הפחות), אין בידי לקבל טענות אלו. קו דק מפריד בין נורמות חברתיות לנורמות משפטיות, וספק רב, האם התנהגות זו, שאינה ראויה ומקובלת מבחינה חברתית, יש בה בהכרח כדי לגבש עילה משפטית. התובעות עצמן לא מפנות בכתב הטענות או בסיכומיהן למקור נורמטיבי המבסס חובת גילוי בין בני משפחה, וזאת מהטעם הפשוט שמקור זה אינו מצוי בדין הקיים.  יתרה מזאת, איני סבורה שיש חובת גילוי גורפת, המחייבת בני משפחה לפעול בניגוד לאינטרס אישי, ודאי כאשר חובה זו אינה מצוינת מפורשת בחוק. לפיכך, הגם שדעתי אינה נוחה מהתנהלות הנתבעים, איני יכולה לקבל טענה זו ולחייב את הנתבעים, מכוח תפיסת עולם מוסרית בלבד. אין באפשרותי להחיל על הנתבעים חובה אשר החוק אינו מכיר בה. אף אם אצא מתוך הנחה, כי הייתה זו חובתם של הנתבעים לגלות בפני התובעות את דבר קיומו של ה- CRT ואפשרות הגשת התביעה שם, הרי שלנוכח הדיון המורחב לעיל, לא שוכנעתי כי התובעות הצליחו להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי במצב הדברים הרגיל הן היו זוכות בתביעתן לקבלת כספים מה- CRT חרף האיחור הרב בהגשת תביעתן ל- CRT. נזכיר, כי זכייתן של התובעות לקבלת כספים מה- CRT באה להן דווקא בעקבות התנהלותם של הנתבעים. אחרת (היינו, אם הנתבעים כן היו מגלים את פרטיהן בטופס התביעה ל- CRT) אין כל הוכחה שהיו מקבלות כספים מה- CRT לנוכח האיחור הרב בהגשת תביעתן. אמנם, התנהלות הנתבעים פגעה בסיכויי התובעות למצות את יומן בפני ה- CRT חרף האיחור בהגשת תביעתן. אך, וכאמור לעיל, פגיעה זו באה על תיקונה דווקא בשל התנהלות הנתבעים. לא זו אף זו, התובעות לא הוכיחו כי אכן נכרת הסכם בעל פה או מכללא בינן לבין הנתבעים. כעולה מראיות התובעות עצמן, הרי שהקשר המשפחתי בין הצדדים רופף מאוד, ולא ניתן לבסס על סמך אותן ראיות, ממצא עובדתי לפיו אכן נכרת ההסכם הנטען. עשיית עושר ולא במשפט לנוכח המסקנה שהגעתי אליה בפרק 43 לעיל, הרי שהדיון בטענה זו מתייתר. אך, למעלה מן הצורך, ולמען הזהירות בלבד, אתייחס בקצרה לטענה זו. הנתבעות טוענות כי מענק ה-CRT לנתבעים מהווה התעשרות שלא כדין, בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט.  לדידן, קבלת מלוא המענק על ידי הנתבעים, מהווה התעשרות "על חשבונן", ולפיכך על הנתבעים להשיב את הכספים שקיבלו ביתר. עילת "עשיית עושר ולא במשפט" הינה שיורית, ומהווה טענה חלופית, רק לאחר שכל טענותיהן האחרות של התובעות נדחו. ראו: הוראת סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"): "הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים". סעיף 1  לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע כדלקמן: מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט, כפי שנידונו בהרחבה ב- רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה, פ"ד נב(4) 289 (ראו פסקה 36 לפסק-דינו של כב' השופט חשין): "עילה שבעשיית עושר שלושה יסודות בה: פלוני קיבל טובת הנאה (התעשר); על חשבון זולתו; שלא-כדין. נתקיימו שלושה היסודות, חייב פלוני להשיב לזולתו את הזכייה או את שווייה." לטעמי, תנאים מצטברים אלו אינם מתקיימים במלואם במקרה שלפנינו. א. זכיית הנתבעים: אין חולק על כך שהנתבעים התעשרו כתוצאה מהמענק. ב. זכייתם של הנתבעים באה להם מן התובעות: דומה כי התשובה לכך הינה בשלילה. אמנם הוכח בענייננו כי מלוא הסכום מה- CRT התקבל בידי הנתבעים לנוכח קביעת ה- CRT כי לא דווח על יורשים אחרים מלבד הנתבעים. הוכח עוד, ולפי מאזן ההסתברויות, כי ה- CRT היה מעביר לנתבעים חלק מופחת יותר אם היו מביאים לידיעתו את דבר קיומם של יורשים אחרים. אלא מאי? לא עלה בידי התובעות להוכיח, שה- CRT היה מעביר להן את אותם כספים שהיו מעוכבים אצלם. התובעות גילו את קיומו של ה- CRT רק בשנת 2007, כך שתביעתן הפוטנציאלית הייתה מוגשת ל- CRT לאחר חלוף כשלוש שנים לאחר המועד האחרון להגשת התביעות. לנוכח כללי ה- CRT כפי שהובאו במסגרת הדיון לעיל, הרי שלא הייתה בידי התובעות כל ערובה לכך, כי תביעתן ל- CRT אכן תאושר או שתאושר להן ארכה להגשת תביעתן בכלל. לכל היותר, ניתן לומר כי במצב הדברים הרגיל ייתכן והיו מקבלות ארכה להגשת תביעתן וייתכן ולא, וייתכן ותביעתן הייתה מאושרת וייתכן שלא. נטל ההוכחה כי תביעתן הייתה מאושרת על ידי ה- CRT מוטל עליהן. מכאן, שאיזון כפות המאזניים פועל לרעתן. לא נעלמה מעיניי העובדה, כי תביעתן של התובעות אושרה בסופו של יום על ידי ה- CRT, וכי אושרה זכאותן לקבלת חלקם בכספים הנוספים שאושרו עקרונית על ידי ה- CRT, כאשר נקבע כי הנתבעים אינם זכאים לקבלת חלקם מאותם כספים נוספים, משקיבלו כספים ביתר מה- CRT. אך, וכמפורט לעיל, אישור זכאותן של התובעות בא להן דווקא בשל התנהגות הנתבעים, אך לא כתוצאה מכך שה- CRT היה מתיר להן, כדבר שבשגרה, או במנותק מהתנהלות הנתבעים, את הארכת המועד להגשת תביעתן. ג. האם הנתבעים זכו שלא על פי זכות בדין: מכיוון שהמדובר בתנאים מצטברים, ממילא התייתר הצורך לדון בשאלה האם זכייתם של הנתבעים הייתה שלא על פי זכות שבדין.  עם זאת, דווקא בנוגע ליסוד זה מתעורר ספק. אמנם מבחינה פורמאלית, זכו הנתבעים למענק על פי דין ומכוחו של הסכם הפשרה ופסיקת ה-CRT. עם זאת, התנהלותם הלוקה בחסר של הנתבעים, אשר הסתירו מידע מן ה-CRT במסגרת ההליך, מטילה ספק בכשרותה של זכייתם במלוא הסכומים שהתקבלו בידיהם. וכך ברע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309 , 323-324 (1990): "מבחן הצדק על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על פי "תחושת המצפון והיושר" ועל פי השקפות בדבר "הישר והטוב". [...] בהחלת העיקרון הכללי במצבים חדשים יש להתחשב בשיקולים שונים: "השיקולים בהחלת העיקרון הכללי כוללים את עוצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח." אכן, תחושת הצדק, המצפון והיושר, אינה מתיישבת עם מעשיהם של הנתבעים. הסתרת פנייתם ל-CRT מן התובעות, וחמור מכך, השמטת דבר קיומן של התובעות מטופסי התביעה ל-CRT, אינן עומדות במבחן זה. אך לנוכח המסקנה אליה הגעתי במסגרת הדיון באלמנט השני הנדרש להוכחת עילת עשיית עושר, אזי ברי כי התקיימותו של אלמנט זה, אין בה די להוכחת העילה. הוצאות המשפט חרף ידיעתם של הנתבעים אודות התפתחות ההליכים מול ה- CRT לאחר פסק הדין ולאחר קבלת הכספים בידי הנתבעים, וחרף פניות ה- CRT לנתבעים להשיב את הכספים שהתקבלו ביתר בידיהם ל- CRT ולחילופין, לתובעות, הנתבעים נמנעו מלפעול בהתאם להוראות ה- CRT, וגרמו לתובעות לנקוט בהליכם אלה בבית המשפט כאן. על כן, הנתבעים 1 ו- 2 חייבים ביחד ולחוד אף לשאת בהוצאות התובעות 1 עד 4 בגין הליך זה. לסיכום אני מורה מקבלת את תביעת התובעות 1 עד 4 ומחייבת את הנתבעים 1 ו- 2 להשיב לתובעות 1 עד 4 את הסכומים שלהלן: לתובעת 1 סך של 9,737.33$ לפי שווים בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום 21.09.11, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.09.11 ועד היום. לתובעת 2 סך של 9,737.33$ לפי שווים בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום 21.09.11, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.09.11 ועד היום. לתובעת 3 סך של 9,737.33$ לפי שווים בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום 21.09.11, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.09.11 ועד היום. לתובעת 4 סך של 29,211$ לפי שווים בשקלים חדשים לפי השער היציג ביום 21.09.11, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 21.09.11 ועד היום. בנוסף לסכומים הנ"ל, ישאו הנתבעים 1 ו- 2 בשכר טרחת עורך דינן של התובעות 1 עד 4, ובסכום האגרה (סכום יחסי לסכום פסק הדין) בסך של 65,000 ₪. למען הסר ספק, ולנוכח הדיון לעיל ומקור חיובם של הנתבעים כלפי התובעות (דרישת ה- CRT), חיוביהם של הנתבעים הינם חיובים נפרדים, כך שיהא על כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעות 1 עד 4, מחצית הסכומים המפורטים לעיל. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. התובעות 1 עד 4 יגישו בקשה מסודרת לשומת ההוצאות (שמעבר להוצאות שנפסקו לעיל), וזאת בתוך 15 יום מהיום. חרף דחיית התובעת 5, לא מצאתי לנכון לחייבה בהוצאות כלשהן, שכן ההליך היה מתנהל ללא קשר לצירופה של התובעת 5, והגנת הנתבעים מפני תביעתה של תובעת זו, לא דרשה מאמצים מיוחדים או נפרדים מניהול ההליך בגין תביעת התובעות 1 עד 4. חשבון בנקבנק