חריגה מתפקיד במשטרה

לטענת התובע, מדובר ב'פעולה פרטית' שבצעו השוטרים תוך חריגה מתפקידם. התובע הלין על השוטרים במח"ש אך התיק נסגר מחוסר ראיות.


מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חריגה מתפקיד - תביעה נגד המשטרה:

מבוא
השאלה העומדת לדיון בפסק דין זה מתייחסת למידת ההתערבות הראויה של משטרת ישראל בסכסוכים הנובעים מעסקאות שנעשות בין אזרחים, והדרך הנאותה להתערבות זו.

התובע, אזרח מן הישוב כבן 70, בקש למכור את רכבו, ופרסם מודעות בכלי התקשורת השונים. בעקבות פרסום המודעה, פנתה אליו אישה, שהציגה עצמה בשם 'אורלי' והתעניינה ברכישת הרכב. העסקה לא הושלמה על אתר, אך לצורך הוכחת רצינות כוונותיה, הפקידה האישה בידיו של התובע שיק משורטט משוך לפקודתו על סך 10,000 ₪, למועד נדחה בכ-3 שבועות. התובע נסע לחו"ל והאישה התחרטה וחזרה בה מכוונתה לרכוש את הרכב.

בינתיים, המשיכה המודעה להתפרסם, והתובע, אשר שהה בחו"ל, לא ענה לשיחותיה של האישה. האישה חשדה כי התובע מתכנן לעקוץ אותה. על כן בקשה מחברה לחיים להתחזות למי שמתעניין ברכישת הרכב. וכך נעשה. החבר התקשר לתובע, שבינתיים חזר ארצה, וקבע עמו מפגש, לכאורה כדי לבדוק את הרכב, בקניון בצומת דרורים. במקביל אצה-רצה אורלי למשטרת נתניה והלינה על התובע כי הוא מתכנן לרמותה, והא ראיה שהוא מתכנן להיפגש עם אדם אחר לשם מכירת רכבו.

בלשי המשטרה בתחנת נתניה לא השתהו אף לרגע, ועוד בטרם נגבתה ממנה תלונה מסודרת, שעטו בשתי מכוניות למקום המפגש, ולאחר שאותר התובע, עטו עליו הבלשים כשהם לובשים בגדים אזרחיים, דחפו אותו למכוניתם, לקחו ממנו את תיקו והובילוהו לתחנת משטרת נתניה.

שם, תחת לחקור את התובע ולגבות ממנו הודעה כמקובל, חטטו בתיקו, מצאו את השיק, החזירו אותו לאורלי ושילחו את התובע לדרכו.

לטענת התובע, מדובר ב'פעולה פרטית' שבצעו השוטרים תוך חריגה מתפקידם. התובע הלין על השוטרים במח"ש אך התיק נסגר מחוסר ראיות.

התובע הגיש תביעתו זו נגד מדינת ישראל ונגד השוטרים אשר היו מעורבים באירוע ומפקדיהם. המדינה הגישה הודעה על חסינות לפי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולאחר דיון בבקשה שהגיש התובע לדחות את הודעת החסינות, התקבלה ההודעה והתביעה נגד השוטרים נדחתה, כך שנותרה המדינה כנתבעת יחידה.

התובע עותר לפצותו בגין נזקי הגוף והרכוש שאונו לו, ובעיקר בגין עגמת הנפש וההשפלה הקשה שנגרמה לו בעת שעוכב לעיני כל בקניון הומה במקום מגוריו, על לא עוול בכפו.

השאלות שיש להידרש אליהן הן, בראש ובראשונה, אם היה למשטרה יסוד סביר לפעול נגד התובע, מקום שמדובר לכאורה בסכסוך אזרחי מובהק ואם הדרך בה בחרה המשטרה להתערב בסכסוך, עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ואם נשמרו זכויותיו הבסיסיות של התובע כאזרח במדינה דמוקרטית וחופשית.

עדויות התביעה
מטעם התביעה, העידו התובע בעצמו וחוקר מח"ש יואל רואימי.

עדות התובע
בתצהירו מפרט התובע את השתלשלות העניינים בפירוט רב. וזו התמונה העולה מגרסתו של התובע:

ביום 22.5.2005 התקשרה אליו גב' אורלי אלירז [להלן – 'אורלי'] והתעניינה ברכישת רכבו. התובע פגש בה, ביחד עם ילדתה, ליד מקום עבודתה. אורלי בצעה נסיעת מבחן ברכב, וספרה לתובע כי אינה יודעת עדיין כיצד תממן את רכישת הרכב, וכי עליה להיוועץ במנהל הבנק שלה. התובע, אשר היה למוד ניסיון מקונים שהתחייבו לרכוש את הרכב ונעלמו, קבל מ'אורלי' שיק משורטט משוך לפקודתו על סך 10,000 ₪ על חשבון מחיר הרכב, שמועד פירעונו ביום 15.6.2005. כנגד השיק מסר התובע לאורלי קבלה. התובע הודיע לאורלי כי הוא מתעתד לנסוע לחו”ל בשבוע הקרוב והצדדים נדברו להתקשר לאחר שובו מחו"ל כדי לבדוק לאן הדברים מתפתחים, ובינתיים, הבהיר לה כי המודעה ממשיכה להתפרסם והוא ממשיך להציג את המכונית למכירה. ההיגיון של מסירת השיק הדחוי, למרות שלא סוכמה עסקת המכירה הוסבר על ידי התובע בחקירתו בכך, שנתן לאורלי זכות קדימה למשך חודש לרכישת הרכב. יחד עם זאת הוסכם שאם יבוא קונה פוטנציאלי, ידווח לה, ואם בינתיים תצליח לגייס את הכסף, תהיה לה זכות ראשונים לרכישת הרכב, ואם לא תצליח לגייס את הכסף, יוחזר לה השיק. התובע מסר בידי אורלי קבלה על השיק.

בעת שהותו בחו"ל, התובע לא השיב לפניות טלפוניות. התובע שב ארצה במוצאי שבת ב- 28.5.05. למחרת בבוקר, האזין להודעות המוקלטות. בין שאר ההודעות, הייתה הודעה קולית שהשאיר אדם שהזדהה בשם משה לוי [להלן – "לוי"] והתעניין ברכישת הרכב. התובע התקשר למספר שהשאיר לוי וקבע עמו מפגש בשעה 9:00 בבוקר בצומת דרורים, בסמוך למקום מגוריו.

התובע הגיע לקניון והמתין ברכבו כשהדלת פתוחה, והוא מקדים שלום לאנשים שהיו במקום והכירו אותו. לפתע התקרבו אליו 5-6 גברים בלבוש אזרחי, טענו שהם שוטרים מבלי שהציגו תעודות ומבלי שהיו עליהם סימני זיהוי משטרתיים אחרים, שלפו אותו בכח ממושב הנהג, חטפו ממנו בכח את מזוודת המסמכים האישית שהחזיק ואת הטלפון ומפתחות המכונית.

לטענת התובע בתצהירו, כשנשלף בכח ממכוניתו צעק לאנשים שהיו בקרבת מקום שיקראו למשטרה, מחשש שהוא נחטף. בתגובה, קבל מכות בצלעות, נאזק ונדחף למושב האחורי של מכונית, כשמשני צדדיו יושבים שניים מן האנשים שהשתתפו באירוע, שהמשיכו להכותו ולקללו.

התובע היה אחוז פחד וחרדה, וכך כשהוא ממשיך להיות מוכה ונדחף במכונית, הובל לתחנת המשטרה בנתניה, כשמכוניתו נהוגה בידי אחד מן האנשים. בתחנת המשטרה הסירו מעליו את האזיקים, והביאוהו לאחד החדרים, והעמידוהו בצד. בינתיים, פשפשו האחרים בתיקו, ללא שביקשו את רשותו, וללא צו חיפוש. לאחר זמן מה, הורו לו לחתום על פתק בו נרשם כי הוא מוסר מרצונו את השיק שקבל מאורלי. התובע בקש לקבל אסמכתא כי השיק נלקח ממנו, ונמסר לו מזכר בו נרשם כי "בתאריך הנ"ל, בהסכמתו של מר הראל ירמיהו, הוחזרה המחאה ע"ס 10,000 ₪ מספר 3412403 לבעליה החוקיים" [נספח א' לתצהיר]. עם נטילת השיק ומסירת המזכר, שוחרר התובע לדרכו, מבלי שנחקר, ומבלי שנגבתה ממנו הודעה ומבלי שנאמר לו מדוע נעצר ומדוע הובא לתחנת המשטרה.

התובע פנה מיד עם צאתו מתחנת המשטרה למשרדי מח"ש ושם מסר עדותו בפני החוקר יואל רואימי [נספח ב' לתצהיר].

בחקירתו בבית המשפט מסר התובע את עדותו תוך שניכרת בדבריו התרגשות רבה, אך התרשמתי כי הדבר נובע משחזור החוויה הטראומטית שעבר ולא מחמת אי אמירת אמת, ועדותו עשתה עלי רושם מהימן.


עדותו של יואל רואימי
חוקר מח"ש, יואל רואימי [להלן – "רואימי"] הוזמן לעדות כעד תביעה. בחקירתו הראשית אישר כי התובע התייצב בפניו ביום 29.5.05 והוא זה שגבה ממנו הודעה [ת/1].

בהודעתו חזר התובע על כך שתאם פגישה עם אדם בשם משה לוי למכירת רכבו, באותו בוקר בשעה 9:00 לערך, בצומת דרורים. כשהגיע למקום, וישב ברכב והמתין לפגישה, נגשו אליו מספר אנשים שטענו שהם מהמשטרה, משכו אותו בכח מן הרכב, כינו אותו "שקרן ורמאי" וקללו אותו, ונטלו ממנו את תיקו, מכשיר הטלפון הסלולרי ואת מפתחות הרכב, וזאת לעיני האנשים באי הקניון. הוא לא הבין מה קורה, וצעק לאנשים שם לקרוא למשטרה. אחד האנשים הציג לו ארנק עם תעודת שוטר, אך עשה זאת במהירות כך שהתובע לא הספיק לראות מה בדיוק כתוב בתעודה. הם אזקו אותו והכניסוהו בכח למכוניתם, ולקחו אותו לתחנת המשטרה בנתניה. במהלך הנסיעה מצומת דרורים לתחנת המשטרה, התעמרו בו, דחפו אותו עם המרפקים, הכו אותו ברקה וברגל, וקללו אותו תוך כינויו בשמות גנאי. בתחנת המשטרה, הוא הוכנס לחדר. השוטרים חטטו בתיקו והוציאו שיק שקבל מאורלי על חשבון אופציה, כ-9 ימים טרם האירוע, לפני נסיעתו לחו"ל. השוטרים נטלו את השיק והחזירו לו את שאר חפציו ושחררוהו לדרכו. התובע התעקש לקבל קבלה על השיק שנלקח ממנו, ואז הוחתם על אישור שהוא מוסר את השיק מרצונו. בתחנת המשטרה לא נחקר כלל, ורק נלקח ממנו השיק.

בסיום ההודעה מציין החוקר כי התובע מראה על ידיו סימני חבלה ודם קרוש בידיים, באזור האזיקים וכן על גב כף יד שמאל.

חוקר מח"ש אישר בחקירתו בבית המשפט כי נתקל בקשיים לקבל את תיק החקירה, והמסמכים הגיעו לידיו לאחר זמן מה. רואימי מאשר שנהוג לסמן בחתימת החוקר את המסמכים המתקבלים ואת מועדם, ולמרות חקירתו הארוכה בעניין זה, לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת, מדוע לא סימן בחתימתו את המסמכים שקבל ואת מועד קבלתם. כעדות לקושי לאתר את המסמכים הוצג מזכר של רואימי מיום 16.6.05 [ת/2]. בחקירתו הסביר רואימי כי המזכר מעיד על כך שבתחילה החומר לא אותר, וזה עורר אצלו חשד לפעולה פרטית [הוא מכנה אותה פרטיזנית] של השוטרים. לאחר מכן, אותר החומר כ"חומר כללי", להבדיל מתיק פלילי. לגבי מהות פתיחת התיק כ"חומר כללי" – הכוונה לחומר שטופל במשטרה והוחלט שאין בו עבירה, וזאת להבדיל מתלונה שבעקבותיה נפתחת חקירה פלילית ואז נפתח תיק פלילי. ההחלטה אם לגנוז את החומר כ"חומר כללי" או לפתוח תיק במשטרה, מתקבלת לדבריו בסיום החקירה.

רואימי לא יכול היה להעיד בוודאות, אלו מסמכים היו בפניו בעת שחקר את השוטרים המעורבים בפרשה, ומתי כל מסמך ומסמך הגיע לידיו. יחד עם זאת, הסכים כי במועד משלוח המזכר ת/2 [16.6.05] חומר החקירה טרם הועבר לידיו, וכנראה שהתקבל ביום 11.7.05, מועד משלוח המברק לזימון השוטרים המעורבים לחקירה [נ1/].

במהלך חקירתו עומת חוקר מח"ש עם הודעות שגבה מן השוטרים המעורבים בפרשה. רואימי נשאל מדוע לא הציג בפני השוטרים שנחקרו על ידם את המסמכים המצויים בתיק החקירה ואשר נערכו על ידם, ותרץ זאת בצרכי החקירה, ובהעדפתו כי השוטרים יעידו מזיכרונם ולא על סמך המסמכים שבתיק החקירה, במסגרת "תרגיל חקירה" שערך לנחקרים.

רואימי הודה כי בראשונה חשד כי מדובר היה ב"מבצע פרטי" של השוטרים הנילונים, ובלשונו: "שאולי בלש עשה משהו כדי לעזור לחבר". אך משנמצאה עדותה של המתלוננת נגד התובע, הופרך החשד, והוא השתכנע כי הפעולה שנעשתה הייתה לכאורה חוקית, לאור קיומה של התלונה. רואימי סבור כי משצוין על גבי טופס גביית ההודעה מן המתלוננת כי התלונה נגבתה בתחנת המשטרה, על פניו נראה לו הדבר כתקין. רואימי גם מוסיף ומציין בעדותו כי לעיתים אזרח מוסר מידע מודיעיני ופועלים על פיו מבלי לבדוק אם המידע הוא אמיתי אם לאו, וגם פעולה כזו לכאורה תקינה.

מעדותו התרשמתי מאי נוחות רבה של העד להעיד על הפרשה בבית המשפט. בהגינותו הודה חוקר מח"ש כי עם קבלת תלונת התובע, עלה בליבו החשד כי מדובר היה ב"מבצע פרטי" של החוקרים. חשד זה התעצם נוכח הקושי לאתר את חומר החקירה. חרף חשד זה, לא מולאו הכללים הנהוגים לגבי קבלת חומר חקירה, לא צוין מתי התקבל החומר, המסמכים לא סומנו על ידו כנהוג וכמקובל בחקירות, ולא היו בפיו תשובות מניחות את הדעת, מדוע חרף זאת לא מצא לנכון לעמת את השוטרים החשודים עם המסמכים שנמצאו בתיק החקירה. מוזרה עוד יותר אמירתו כי עם קבלת תלונת המתלוננת, הופרך החשד כי מדובר בפעולה 'פרטיזנית' כהגדרתו, שכן על פניה, מן התלונה עולים סימני שאלה רבים, שהיה עליו להוסיף ולחקור, כפי שיפורט להלן, אך רואימי משום מה, בחר לעצום עיניים מול סימנים אלו. מכלול עדותו מעמיד בסימן שאלה את אותנטיות המסמכים שנכללו בתיק החקירה, כפי שעוד יפורט להלן.


עדויות הנתבעים
מטעם הנתבעים הוגש תצהירה של המתלוננת אורלי לירז, ותצהיריהם של השוטרים: שלומי אלון, רכז הבילוש בתחנת נתניה, טומי גובאני, צחי דנחי , דוד מייליך ואלעד יפת.



תצהירה של אורלי לירז
העובדות העיקריות בתצהירה של המתלוננת, אורלי לירז [להלן – אורלי] אינן עומדות בסתירה עם גרסת התובע, כפי שפורטה בתצהירו שלו. אורלי מודה בתצהירה כי במסגרת חיפושיה לרכוש רכב, ענתה למודעה שפרסם התובע. היא נפגשה עמו, הרכב נראה לה מתאים אך לטענתה היא בקשה לבדקו בטרם יסוכמו תנאי העסקה. אורלי הייתה מודעת למחיר שדרש התובע עבור הרכב, שעמד על 75,000 ₪ וכי במועד הפגישה ביניהם, הכסף לא עמד לרשותה. אורלי מודה כי התובע הודיע לה כי הוא עומד לנסוע לחו"ל למספר ימים וכי בשובו ימשיכו את הליך המכירה. בינתיים, דרש מקדמה על חשבון הרכב ואורלי מסרה לו שיק דחוי על סך 10,000 ₪. לטענתה, סוכם בינה לבין התובע כי אם המכירה לא תצא אל הפועל, יוחזר לה השיק הדחוי. עוד טוענת אורלי כי נערך בין הצדדים זיכרון דברים, אך המסמך לא כלל את מספר הרכב ואת מספר תעודת הזהות של התובע.

למרות שידעה שהתובע בחו"ל, ניסתה אורלי להתקשר לתובע אך הלה השיב כי נמצא בחו"ל ויצור איתה קשר כשיחזור. בסוף השבוע, מששב התובע ארצה, ניסתה אורלי שוב לטענתה ליצור קשר עם התובע, אל הלה לא ענה לצלצוליה. לפיכך בקשה מבן זוגה להתקשר למספרו של התובע ולברר עמו אם הוא מוכן למכור את הרכב, ולהפתעתה, הוא ענה לבן הזוג ואף קבע עמו מפגש בתאריך 29.5.2005 בשעה 9:00 בבוקר בצומת דרורים.

בשלב זה, הייתה אורלי בטוחה כי רומתה על ידי התובע, אשר ימכור את הרכב לאחר ויפדה את השיק שלה, ולה לא היו כל פרטים של התובע. ולפיכך, כך לטענתה, ככל אזרח, פנתה לעזרת המשטרה.

אורלי מתארת בתצהירה כי נכנסה לתחנת המשטרה, ובקשה להתלונן, והופנתה למדור בילוש. שם ספרה מה קרה והחלו לרשום את הודעתה. לטענתה, השוטרים לא רצו בתחילה לטפל בתלונתה והיא שכנעה אותם לעזור לה כי היא אם חד הורית ומדובר בסכום כסף גדול עבורה. לאחר ששוכנעו, יצאו השוטרים למקום, כאשר אורלי נוסעת באחד מרכבי המשטרה הסמויים. כשהגיעו למקום המפגש המיועד של התובע עם בן זוגה של אורלי, זיהתה אורלי את התובע והצביעה עליו לשוטרים. השוטרים נגשו לתובע, ולטענתה, הציגו עצמם כשוטרים ובקשו ממנו לצאת מן הרכב. אורלי מצהירה כי התובע יצא מהרכב מרצונו, מבלי שנדחף או נמשך החוצה. למרות זאת, בשלב מסוים, החל לצעוק "תעזבו אותי" ו"תקראו למשטרה". בסופו של דבר, התובע נסע עם השוטרים, כשהוא נכנס מרצונו לרכבם.

כשהגיעו כולם לתחנת המשטרה, נכנס התובע לחדר עם השוטרים ואורלי נותרה מחוץ לחדר, אך לטענתה, שמעה את שיחתם. השוטרים שאלו את התובע אם הוא מסכים מרצונו להחזיר לאורלי את השיק והוא הסכים. השיק הוחזר לאורלי, שהשמידה אותו. לאחר מכן, המשיכה אורלי למסור את הודעתה, שצורפה לתצהירה.

עד כאן, האמור בתצהירה של אורלי.

בחקירתה על תצהירה בבית המשפט, אורלי הודתה כי השמידה את המסמך שמסר לה התובע כנגד השיק, עוד טרם האירועים נשוא התביעה. עוד טענה אורלי, כי עוד בטרם פנתה למשטרה, בטלה בבנק את השיק שמסרה בידי התובע, אך פרט זה הוסתר מהמשטרה, וההסבר שנתנה להעלמת פרט זה מן המשטרה היה כי היא לא היה צורך בכך, אך בהמשך חקירתה הודתה כי העלימה פרט זה מן השוטרים כי רצתה לקבל את השיק חזרה לידיה [עמ' 38] וכנראה שהבינה, שאם תספר לשוטרים כי השיק בוטל, לא ימהרו לטפל בתלונתה.

לאורלי לא היה הסבר מדוע שבה ופנתה טלפונית לתובע, בזמן שידע כי הוא שוהה בחו"ל, פרט לתחושות מוזרות, אותן לא ידעה להגדיר בחקירתה. יתרה מזאת, לאורלי לא היה כל הסבר מדוע לא התלוותה לבן זוגה אשר קבע פגישה עם התובע בבוקר האירוע, ומבררת פנים מול פנים עם התובע את חששותיה, ותחת זאת ממהרת לתחנת המשטרה. דבריה כי "כאזרחית המדינה, סיפרתי את מה שהרגשתי, שמשהו כאן לא כשר", אינם מהווים הסבר משכנע, גם לא אמירתה כי פעלה מתוך אינסטינקט. טענה זו גם אינה מתיישבת עם פעולתה של אורלי לביטול השיק עוד קודם לכן.

אורלי גם לא ידעה להסביר מדוע לאחר שהגיעה עם השוטרים למקום המפגש, וזיהתה את התובע, שהינו אדם מבוגר, לא נגשה ובקשה ממנו בנוכחותם חזרה את השיק. לדבריה, תפקידם של השוטרים היה לעצור אותו [!] ולהביאו לתחנת המשטרה וכלשונה: "אני הגשתי תלונה במשטרה ותפקידם היה לעשות את עבודתם".


הודעת אורלי לירז
על טופס ההודעה שנגבתה מאורלי, ואשר מהווה למעשה את תלונתה, עליה התבססה פעילות המשטרה והיא הבסיס לבחינת סבירות פעולתם של השוטרים, נרשם כי היא נגבתה ביום 29.5.05 בין השעה 9:00 לשעה 9:31 בתחנת המשטרה, על ידי רס"ר שלומי אלון.

למרות שההודעה נגבתה לכאורה, טרם התרחשות האירוע נשוא התביעה, כוללת ההודעה דברי נבואה ממש, ובשל חשיבותה לקביעת תקינות התנהלות המשטרה, אצטט ההודעה כלשונה: "בתאריך 16.5.05 נפגשתי עם בחור שרציתי לקנות ממנו את הרכב. נתנתי [כך במקור – א.ז] לו על החשבון צ'ק על סך של 10,000 ₪. מדובר בבחור ששמו ג'רי הראל מספר הפלאפון של הבחור... בשיחה עמו קבענו שאני יקח [כך במקור – א.ז] את האוטו לבדיקה ולאחר שהכל תקין אני יתן [כך במקור – א.ז] לו את כל הסכום. לאחר כמה ימים התקשרתי אל הבחור ושאלתי אותו שאם הכל סגור ואני יכולה להיות רגועה. אמר לי שכן ואמר לי שאני לא יתקשר [כך במקור – א.ז] אליו יותר וכי הוא יהיה בקשר איתי. הדבר עורר בי חשד ולא הייתי רגועה ויצרתי איתו שוב פעם קשר אבל אז הוא כבר לא ענה לי בפלאפון וזה הכניס אותי ללחץ, ולא הייתי רגועה. חברי לחיים יצר איתו קשר והוא קבע איתו שימכור לו את הרכב בצומת תל-מונד. אני נגשתי למשטרה וספרתי להם על האירוע וצוות בילוש יצא למקום ואכן הבלשים נתקלו ברכב ואזי הגיעו עם החשוד לתחנה ועשו את מה שהם צריכים לעשות".

בהמשך ההודעה נשאלה אורלי אם אוימה על ידי התובע והשיבה בשלילה. הודעתה מסתיימת במילים אלו: "אני רוצה את השיק שלי בחזרה ולא רוצה לראות אותו יותר. אני מודה לכולכם" [הדגשה שלי – א.ז].

אורלי נחקרה על ההודעה שמסרה. לטענתה, ההודעה נגבתה ממנה בתחנת המשטרה, בשעות המצוינות בהודעה. כשנוכחה לראות כי מרווח השעות אינו אפשרי, שהרי לא יתכן שתוך 31 דקות היא הגיעה לתחנת המשטרה, הופנתה לצוות הבילוש, הוגשה התלונה, הצוות יצא למקום המפגש של התובע ושל בן זוגה, שהתקיים ב-9:00 בבוקר, התובע עוכב, הובא לתחנת המשטרה, והושלמה הפעילות, סברה, כי רישום השעה אינו מדויק ואולי הכוונה ל-10:31. מכל מקום, אורלי הכחישה מכל וכל כי התלונה נגבתה במועד מאוחר יותר ליום האירוע, ועמדה על עדותה.

המתלוננת התגלתה כעדה חצופה, מעיזת פנים ומתנצחת, וכאישה מניפולטיבית שלא היססה להפעיל את המשטרה לצרכיה הפרטיים. ניסיונה להתכסות באצטלה של אזרחית שומרת חוק, לא יצלח. המתלוננת מודה כי פעלה על יסוד תחושות מעורפלות בלבד, ולא על יסוד חשש ממשי כי ייגרם לה נזק כלשהו מן התובע. טענותיה כי חשה מאויימת, דינן להידחות. התובעת, מסיבותיה שלה, רצתה לקבל את השיק חזרה, והפעילה לשם כך את המשטרה. התובעת יצרה בהילות שלא היה לה מקום, והסתירה ביודעין ובמכוון מן המשטרה את העובדה, כי השיק הדחוי, שזמן פירעונו היה למועד של 3 שבועות מאוחר יותר, כבר בוטל על ידה בבנק. המתלוננת עובדת כמנהלת ברשת גדולה, ואשר ענייני ניהול הכספים אינם זרים לה, כפי שהעידה [עמ' 34], ידעה שאם תגלה עובדה זו למשטרה, לא תשיג את מטרתה. טענתה כאילו רק בבוקר האירוע, משהתובע השיב לשיחת הטלפון שיזם בן זוגה ונאות להציג לו את הרכב למכירה, הבינה לכאורה, כי נפלה קורבן למרמה, אינה מתיישבת עם ביטול השיק בבנק עוד קודם לאירוע. המתלוננת נגשה למשטרה בידיעה כי לתלונתה אין בסיס, ובדרך מניפולטיבית ניגנה על רגשות השוטרים כאם חד הורית, והפעילה אותם לצרכיה האזרחיים הפרטיים, מבלי שהיה כל בסיס לחשד פלילי במעשיו של התובע. עמדו בפני המתלוננת דרכים אחרות לפעול לקבלת השיק חזרה, לרבות פניה לתובע ביחד עם בן זוגה במפגש שנקבע, אך התובעת בחרה להפעיל את המשטרה לצרכיה, במקום לפעול בעצמה.



תצהירו של שלומי אלון
שלומי אלון [להלן – "שלומי"], גובה ההודעה מאורלי, שימש על פי תצהירו, רכז בילוש במשטרת נתניה, והיה האחראי מבחינה פיקודית על האירוע.

בתצהירו מקדים שלומי ומציין כי הוא והצוות שבפיקודו פעלו לבדיקת תלונתה של אורלי ואיתור החשוד שלטענתה הונה אותה. כשהגיעו למקום, הסתבר כי "מדובר באדם מבוגר ועל פניו לא מסוכן כך שההתנהלות נגדו לא דרשה שימוש בכח". התובע סרב להזדהות ולשתף פעולה ועל כן חייב הדבר את עיכובו והובלתו לתחנת המשטרה. שלומי מכחיש כי קלל את התובע או כי הופעלה נגדו אלימות כלשהי.

על השתלשלות העניינים בבוקר ה- 29.5.05 מספר שלומי בתצהירו כי בבוקרו של אותו יום נכנסה אורלי לתחנת המשטרה ובקשה להתלונן נגד התובע. אורלי הועברה למחלקת הבילוש על ידי בנות הערכה והתלונה הגיע לטיפולו של שלומי. היא ספרה כי נתנה לתובע שיק על חשבון רכישת רכבו ועכשיו התובע מתחמק משיחות הטלפון שלה, ואף אמר לה לא להתקשר אליו יותר ושהוא יהיה בקשר איתה. אורלי חששה שהתובע יפדה את השיק. אורלי הוסיפה, כי למרות שהתובע התחייב למכור לה את הרכב, הראה נכונות להראות את הרכב גם לאחרים, ואפילו קבע פגישה עם בן זוגה של אורלי על מנת למכור לו את הרכב.

משיחה עם אורלי הבין שלומי כי הפגישה עתידה להתקיים תוך זמן קצר בקניון דרורים, ואם השוטרים יצאו מיד למקום, יש סיכוי גבוה לאתר את התובע. על כן, קבל החלטה לצאת מיד למקום בשתי ניידות על מנת לאתר את התובע ו"לברר את העניין".

המצהיר בעצמו היה כנראה מודע לזריזות היתר של המשטרה ועל כן טורח ומסביר שוב את שיקוליו ביציאת השוטרים למקום: "נוכח דברי המתלוננת סברתי כי היציאה למקום והניסיון לאתר את התובע היא הפעולה הנדרשת והיעילה ביותר לטפל בתלונה. אמת, לו היינו עסוקים באותה עת בעניינים דחופים וחמורים יותר יתכן שסדר העדיפויות היה דוחה את הטיפול בתלונה הנוכחית, אולם משהיינו פנויים לטפל בתלונה באופן יעיל ומיידי, כך נכון וראוי היה לעשות וכך כל אזרח אחר היה מצפה שיטפלו בתלונתו".

לטענתו, איתור חשודים הינו חלק מהתפקידים השגרתיים של הבילוש ועל כן, לא נעשתה לטעמו, כל פעולה חריגה במקרה זה. הצורך לצאת בשני כלי רכב מוסבר בכך שמדובר ב"יציאה מבצעית" לאתר חשוד הנמצא ברכב ועל כן יש צורך בשני כלי רכב על מנת "לסגור" על החשוד ולהבטיח שלא ימלט במידה ויבקש לעשות כן.

שלומי מוסיף ומתאר כיצד יצאו אל המקום שתי ניידות משטרה מוסוות, סך הכול 5 בלשים בבגדים אזרחיים, מאחר וצוות הבילוש אינו לובש מדים, אך למיטב זכרונו, השוטרים חבשו כובעי משטרה. כשזוהה החשוד בצומת דרורים מצהיר שלומי כי נגש אל התובע והזדהה בפניו עם תעודת מנוי. התובע התבקש לצאת מן הרכב, אך סרב לעשות כן. בשלב מסוים, יצא מן הרכב כשהוא אוחז בידיו בחוזקה מזוודה שהייתה ברשותו. הוא נראה מבוהל, התנהג בצורה מוזרה וצעק לעוברים ושבים "תתקשרו למשטרה, חוטפים אותי", למרות שהשוטרים הזדהו בפניו ככאלו. התובע סרב להזדהות ועל כן הוזהר כי יהיה צורך לעכבו ולקחתו לתחנת המשטרה לצורך זיהוי. משהמשיך להתעקש לא להזדהות, עוכב כדין, נכנס לניידת והועבר לתחנת המשטרה בנתניה.

כיוון שהתובע היה במקום עם רכבו, היה צורך להוביל את הרכב לתחנה באמצעות שוטר. במשטרה יש לעשות בו חיפוש, כמקובל, והחיפוש נעשה בנוכחות התובע. בחיפוש במזוודתו נמצא שיק על סך 10,000 ₪ שהתובע אישר כי קבל מן המתלוננת והסכים להשיב אותו למתלוננת. בכל אותה עת, התובע נראה מבוהל, רעד וניסו להרגיעו ואף הציעו לו כוס מים.

המצהיר היה ער לבעייתיות באשר לרישום שעת גביית ההודעה, ועל כן הוא מסביר בתצהירו: "בנוגע לזמנים הרשומים על הודעת המתלוננת. ככל שאני מצליח לשחזר, התחלתי לגבות את ההודעה לערך בשעה 9:00, לאור דברי המתלוננת כי התובע ממתין לפגישה, הפסקתי את גביית ההודעה ויצאנו למקום. בדיעבד יכול להיות שטעיתי שלא ציינתי את עצם הפסקת גביית ההודעה על גביה. אציין בעניין זה, כי אני בלש ולא חוקר וגובה הודעות במקרים דחופים בלבד. באשר לשעת סיום ההודעה, על ההודעה רשום הזמן בו סיימתי את גבייתה. ככל שאני מצליח לשחזר כיום, בהחלט אפשר שסיימתי לגבות את ההודעה בניידת, ויתכן גם ששגיתי בשעה שכתבתי על גבי ההודעה".

שלומי הכחיש כי השוטרים לא הזדהו בפני התובע, או כי משכו אותו בכח מתוך רכבו או חטפו ממנו את חפציו. שלומי מכחיש כי התובע נאזק או כי השתמשו נגדו בכח.

והנה, בחקירתו הנגדית מסתבר כי אין תפקיד הבילוש כלל לקבל תלונות מן האזרחים. אזרח המגיע לתחנת המשטרה ותלונה בפיו, מופנה למש"ל – מרכז שירות לציבור ומגיש שם את התלונה. התלונה נגבית על ידי חוקרים ולא על ידי שוטרי צוות הבילוש. רק במקרים דחופים, כאשר מתבצעת "פעולה חמה" כהגדרתו, מופנה האזרח לצוות הבילוש על ידי היומנאי. צוות הבילוש יושב במשרדים המופרדים ממשרדי החקירות בדלת פלדלת, שהכניסה דרכה מתאפשרת רק על ידי הקשה על קוד. אזרח מן השורה המגיע לצוות הבילוש, אינו יכול להיכנס למשרדי הבילוש אלא אם כן הוא מוזמן פנימה על ידי אחד הרכזים.

זאת ועוד. בחקירתו של שלומי הסתבר כי צוות הבילוש כלל אינו מטפל בתלונות על הונאות. אזרח המגיע לתחנת המשטרה ובפיו תלונה על הונאה כביכול, מופנה על ידי המש"ל ליחידת הונאה שמשרדיה נמצאים במרחב שרון. באשר לאירוע הספציפי, שלומי מודה כי לאחר ששמע את תלונת המתלוננת, לא הפנה אותה לבנק לבטל את השיק. בעדותו טען כי עצם ביטול השיק מהווה עבירה.

שלומי נחקר ארוכות בהתייחס להודעה שגבה מאורלי. עדותו הייתה מתפתלת ורצופה סתירות מהותיות. בתחילת עדותו טען כי גבה את ההודעה – המהווה למעשה את התלונה – בתחנת המשטרה. בהמשך עדותו, כשהוקראו לו קטעים מן ההודעה המתארים את הפעילות שנעשתה כבר בשטח, הודה, כי ההודעה נגבתה בשני שלבים, אך עמד על כך כי ההודעה כולה נגבתה בתחנת המשטרה [עמ' 45 שורה 8 מלמטה]. לאחר מכן, חזר בו וטען, כפי שאמור בתצהירו, כי המשיך לגבות את ההודעה בניידת, ולבסוף התחמק בטענה כי אינו זוכר היכן נגבתה ההודעה.

שלומי התבקש בחקירתו ליתן הסברים על שיקול הדעת שהפעיל, כראש הצוות ומפקד האירוע, לטפל בתלונתה של אורלי. בתחילה, לא ידע להשיב מדוע צוות הבילוש טיפל בתלונה. לאחר מכן התעשת והסביר: "מעצם העובדה שהמתלוננת באה והתלוננה שכרגע הבחור שנתנה לו את השיק, לפי עדותה, והוא כביכול רוצה למכור את הרכב לעוד בן אדם אחר אז אנו מטפלים בזה". לשאלת בית המשפט השיב כי החשד הוא לעבירת הונאה, אך במשך הודה, כי לא בקש לראות את זיכרון הדברים למכירת הרכב, וכי אורלי לא ספרה לו כי בטלה את השיק ואם הייתה מספרת באותו מעמד כי השיק בוטל, לא היו יוצאים לשטח! [עמ' 47 שורה אחרונה].

עדותו של רכז הבילוש ומי שהיה מפקד האירוע, הותירה רושם קשה ובלתי משכנע. ניכר, כי ההחלטה לפעולה הייתה חפוזה, בלתי שקולה, מבלי שנעשה כל ניסיון מצד גובה התלונה לברר פרטים מהותיים לקיומו של חשד למעשה פלילי שיש לחקור אותו או לפעול בגינו. שלומי לא התעניין בקיומו של הסכם מכר מגובש שלכאורה עומד להיות מופר על ידי התובע, ולא ברר אם השיק בוטל על ידי המתלוננת, והרי הוא הודה שאילו ידע שהשיק בוטל – לא היו כלל יוצאים לשטח. הרושם העולה מחקירתו של רכז הבילוש הוא כי מסיבותיו הוא, החליט להיענות לבקשתה של המתלוננת להשיב לה את השיק, פעולה אזרחית גרידא, מבלי שטרח לברר קיומו של חשד פלילי המצדיק מעורבות של המשטרה.


תצהירו של טומי גובאני
טומי גובאני [להלן - "גובאני"] היה במועד האירוע בלש במשרד הבילוש בתחנת משטרת נתניה, ולטענתו, השתתף באירוע על פי הוראת מפקדו. בתצהירו חוזר גובאני על השתלשלות הדברים כמתואר בתצהירו של מפקדו, שלומי, ומוסיף כי הוא זה שנהג ברכבו של התובע חזרה לתחנת המשטרה, בהוראת מפקדו.

גובאני היה השוטר הפעיל בחיפוש שנערך בחפציו של התובע וכך הוא מתאר זאת בתצהירו: "בעת השהייה בתחנה, במהלך שיחה עם התובע, ולאחר שנראה היה כי הוא נרגע מעט, ערכתי חיפוש במזוודה של התובע בנוכחותו. מצאתי שיק על שמה של המתלוננת על סך 10,000 ₪. אמרתי לתובע "בוא נגמור עם זה". הצענו לתובע להחזיר למתלוננת את השיק בלי צורך בחקירה ובכך יגמר העניין. התובע הסכים מיד ואמר שאינו רוצה שום קשר עם המתלוננת ושאחזיר לה את השיק שלה". גובאני מציין בתצהירו כי התובע בקש ממנו שירשום מזכר על החזרת השיק לתובעת, וכך נעשה. ומוסיף: "בנסיבות העניין ראינו לנכון לנהוג כך על מנת לפתור את העניין בדרך הסכמה בין המתלוננת לבין התובע, זו הייתה ללא ספק הדרך הנכונה לנהוג, וכך גם מכשירים אותנו כשוטרים לנהוג". גובאני מאשר כי לאחר השבת השיק, התובע שוחרר על אתר מתחנת המשטרה, מבלי שנחקר כלל.

באשר לחיפוש במזוודת המסמכים של התובע, מסביר גובאני בתצהירו כי החיפוש נערך בנוכחות התובע, כדי לאמת פרטים שמסר, בין השאר, לאור אי התאמות לגבי פרטים על מקום עבודתו של התובע, כמצוין בדו"ח הפעולה שנערך על ידו. עוד מוסיף גובאני כי המזכר לעניין השבת השיק למתלוננת נכתב על ידו אך לא נחתם על ידי התובע, כי התובע מסר שידיו רועדות והוא אינו מסוגל לחתום.

דו"ח הפעולה שערך טומי גובאני [נספח ב' לתצהירו].
גובאני אישר בתצהירו כי דו"ח הפעולה נערך בזמן אמת, ביום 29.5.05 בשעה 10:30 ועל כן הוא משקף נכונה את כל העובדות כפי שהתרחשו. על פי הרשום בדו"ח, מתאר גובאני כי בשעה 9:00 בבוקר, לאחר קבלת תלונה מאורלי לירז, שהתלוננה שרומתה בעסקת רכב, יצא עם צוות סגירה לצומת דרורים ושם המתין לרכב התובע. כשהגיע הרכב, נגש אל התובע, שזוהה כאדם מבוגר, והזדהה עם תעודת מינוי משטרתית. התובע התבקש להזדהות, אך סרב, ואף החל לצעוק כי חוטפים אותו. לבסוף, נעתר התובע להפצרות ויצא מן הרכב, ומשסרב להזדהות, הודע לו שהוא מעוכב לצורך זיהוי לתחנת משטרת נתניה. גובאני מציין בדו"ח כי התגלו אי התאמות לגבי פרטים אישיים שמסר התובע על מקום מגוריו ועבודתו, בבית ברל. לסיכום מציין גובאני כי "בתום הבירור נמצא כי מדובר בסכסוך אזרחי ללא טיפול משטרתי נוסף", ולאחר החזרת ההמחאה למתלוננת, התובע לא נחקר על ידי חוקר "עקב העניין ומצבו הנפשי".

מחקירתו של גובאני עולה כי הוא היה כהגדרתו "זרוע מבצעת" של הוראות שקבל ממפקדו שלומי. המידע שנמסר לו טרם היציאה לשטח היה כי מדובר "באזרחית שהגישה תלונה על הונאה ברכב, שהיא שלמה מקדמה על רכב ומישהו רצה לפדות את השיק", ותפקידו היה "לזהות את הרכב, לזהות את האדם ולבדוק מה עם השיק ומה עם הרישיון" [עמ' 56]. בהגיעם לתחנה, גובאני מסביר כי קבל פקודה – או משלומי אלון מפקדו או משוטר אחר צחי דנחי – לקחת את השיק ולהחזיר למתלוננת, ולהחתים את התובע על הסכמה להשבת השיק. מתוקף פקודה זו, הוא פתח את תיקו של התובע, ערך בו חיפוש, מצא את השיק ומסר אותו לשלומי, על מנת שיחזירו למתלוננת. את ההליך מגדיר העד "פישור-גישור", בסיומו הוסכם על ביטול העסקה, בעצם השבת השיק לידי המתלוננת.

גובאני הודה בעדותו כי כל האירוע סובב סביב השיק, וכי מהות התלונה הייתה למנוע הפקדתו של השיק לפירעון והחזרתו לידי המתלוננת. גובאני לא ראה את תפקידו לברר את אמיתות התלונה, ולכן גם לא טרח לעיין בשיק ולבחון את תאריך הפירעון שלו. גובאני פעל בעניין זה כזרוע המבצעת של הוראות מפקדו, תוך שהוא מודה כי יתכן והיו "טעויות קטנות" כהגדרתו, בהליך החיפוש שהתנהל בתיקו של התובע, אך שולל כי שתף פעולה ב"פעולה פרטית" או כי פעל בזדון.


תצהירו של צחי דנחי
צחי דנחי [להלן – דנחי"] היה בלש ביחידת הבילוש בנתניה במועד האירוע והיה אחד השוטרים שהשתתפו באירוע. לטענתו בתצהירו, הוא קבל הוראה ממפקד צוות הבילוש, שלומי אלון, לצאת לצומת דרורים לבירור תלונה על הונאה. הוא נהג באחת הניידות וכשזוהה התובע, נגשו אליו שאר השוטרים, כאשר דנחי עצמו נשאר קרוב לניידת. לטענתו השוטרים נשאו כובעי זיהוי, שוחחו עם התובע ובשלב כלשהו יצא התובע מן הרכב, מבלי שהופעלה כלפיו אלימות והוכנס לניידת בה נהג. דנחי שולל כי התובע נאזק, או כי הוכה או נדחף או כי מאן דהוא קילל את התובע.

דנחי נחקר במח"ש על הפרשה, וחזר ושלל הפעלת כוח מצד מאן דהו כלפי התובע. יחד עם זאת, הודה במח"ש כי לא ראה איך הוצא התובע מן הרכב ואם הופעל נגדו כוח להוצאתו מן הרכב. גם בחקירתו בבית המשפט חזר דנחי ושלל אזוק התובע. לטענתו, התובע הוסע בניידות בה נהג, והוא לא ראה כי התובע נאזק או הוכה.

תפקידו העיקרי של דנחי בפרשה היה לנהוג את הניידת. דנחי לא ידע לומר באיזה מרחק עמדה הניידת מן המקום בו חנה רכבו של התובע, בעת שנגשו אליו השוטרים והודה כי לא ראה כיצד הוצא התובע מן הרכב. למרות זאת, הדבר לא הפריע לו להצהיר נחרצות כי לא הופעל כוח כלפי התובע בשום שלב של האירוע. ברי, כי עדותו לעניין זה אינה בעלת משקל.


תצהירו של דוד מייליך
גם דוד מייליך [להלן – "דוד"] שמש בעת הרלבנטית בלש בתחנת משטרת נתניה. לטענתו, בבוקר האירוע קבל הוראה ממפקדו שאז, שלומי אלון, להגיע למתחם דרורים על מנת לבדוק חשד של עבירות מרמה [כך בלשון רבים – א.ז] בנוגע לרכב. מכוניתו של התובע אותרה על פי תיאור שנמסר לשוטרים, והם נגשו לתובע, כשהם חובשים כובעי משטרה ומזדהים עם תעודת מינוי. התובע סרב להזדהות, היה נסער ובשלב מסוים צעק "חוטפים אותי". בסופו של דבר, כך לטענת דוד בתצהירו, התובע יצא מרכבו מרצונו, מבלי שהופעל נגדו כוח בשום שלב. הואיל והתובע לא הזדהה, הוא עוכב ונכנס לניידת המשטרה מרצונו, לא נדחף וללא הפעלת כוח. דוד שולל אזוק התובע, תקיפתו או כי קילל אותו.

בחקירתו הסתבר כי למעשה דוד לא זוכר את האירוע. גם הוא כמו גובאני וכמו דנחי, פעל לפי הוראות ראש צוות הבילוש, שלומי אלון. אין הוא רואה מתפקידו לשאול שאלות. הוא מסתפק בכך שלראש הצוות יש חשד ראשוני, ורואה מתפקידו לציית להוראות של ראש הצוות, להגיע למקום על מנת לעכב את האדם או לבדקו. דוד לא רואה מתפקידו לקרא את התלונה לבדוק אותה, בוודאי לא בשטח. וגם במקרה דנן, לא קרא את התלונה, והידע שלו הסתכם בכך שמדובר בעבירה שקשורה למרמה בשיקים [כך בלשון רבים – א.ז] הקשורים לרכב.

הואיל ודוד לא זכר את האירוע, הוא גם לא יכול היה להעיד על ההוראות המדויקות שקבל מראש הצוות, למעט להגיע למקום ולעכב את התובע. הוא גם לא יכול היה להעיד מזיכרונו עם השוטרים שהגיעו לתובע חבשו כובעים או הזדהו רק לפי תעודת מינוי משטרתית. מכל מקום, שלל כי אזקו את התובע או כי הכה אותו ברכב, בעט ברגלו או כי השוטרים קללו את התובע. העד טען כי מדובר באדם מבוגר "ואנו לא משתמשים בכל נגד אנשים מבוגרים" [עמ' 69].

באשר להשבת השיק למתלוננת, העד מגדיר זו כ"פשרה" שהושגה בהסכמת התובע, ומציין: "אנחנו הצענו לו להחזיר את השיק, כי ראינו לנכון להחזיר את השיק. חשבנו שזה נכון לפתור ככה את הדברים", תשובה תמוהה לאור העובדה שהעד לא היה מודע לפרטי התלונה, כפי שהודה [עמ' 71]: "בדיוק מה הייתה התלונה, אני לא יודע, בהתחלה לא ידענו שמדובר בסכסוך אזרחי".

כעולה מעדותו של דוד, גם דוד היה "זרוע מבצעת" של הוראות שהתקבלו מראש צוות הבילוש, שלומי אלון, לצאת למקום המפגש, ולעכב את התובע. מלכתחילה לא יכול היה איש מהשוטרים לדעת כי התובע יסרב להזדהות, כטענתם, כך שתקום לכאורה עילה לעיכובו והבאתו לתחנת המשטרה לשם בירור זהותו. חרף זאת, ההוראה שהוצאה על יד ראש צוות הבילוש הייתה לעכב את התובע ולהביאו לתחנת המשטרה.


תצהירו של אלעד יפת
גם אלעד יפת, [להלן – "אלעד"] המכהן כבלש במשטרת נתניה, השתתף באירוע, שאת פרטיו הוא מודה כי מתקשה לזכור, לאור טיפולו באירועים רבים מאז, וכי קיימים פרטים המתערבבים בזיכרונו וקשה להיזכר מה קרה בכל מקרה ומקרה.

אלעד זכר כי קבל הוראה לצאת לצומת דרורים כדי לאתר חשוד, מבלי שידע כלל מה החשד ובמה מדובר. כשנדרש בחקירתו הנגדית לספר אלו הוראות קבל טרם היציאה לשטח, טען כי היה צריך "לבדוק חשוד" אך לא ידע להסביר מה בדיוק היה צריך לבדוק. כשחזר ונשאל מה הצוות היה צריך לבדוק ביחד לחשוד השיב: "לבדוק אם נעברה עבירה" וזאת למרות שלא קרא את התלונה ולא ידע במה מדובר, פרט לכך שבאופן כללי, מדובר בהונאה לגבי קניית רכב.

לטענתו חבש כובע משטרה, ואחד הבלשים הזדהה עם תעודת שוטר. בהמשך, גם שאר השוטרים הזדהו לטענתו בפני התובע, אך התובע היה מבוהל וצעק "חוטפים אותי". התובע סירב להזדהות ועל כן עוכב ונכנס לניידת המשטרה מרצונו. אלעד שלל כי ננקטה אלימות כלשהי כלפי התובע, או כי אזקו את התובע. בתחנת המשטרה, מלא אלעד דו"ח עיכוב, בו נרשם כי התובע עוכב לשם בירור פרטים [נספח א' לתצהירו]. התובע התבקש לחתום על דו"ח העיכוב, אך סירב בטענה שידיו רועדות ועל כן רשם אלעד על הדו"ח כי התובע מסרב לחתום.

כעולה מחקירתו של אלעד, הוא מתייחס לאירוע כאל אחד מיני אלפי אירועים שהיה מעורב בהם ללא כל דבר חריג. לא תמוה בעיניו מדוע יצא צוות של 5 שוטרים לפחות לעכב אדם בגין שיק דחוי שמסרה בידו מתלוננת, ודי לו בכך שהוא קבל הוראה ממפקדיו לאתר את התובע ולבדקו, מבלי שכלל היה מודע למהות החשד כלפי התובע, ובכל זאת, שולל מכל וכל כי מדובר היה ב"פעולה פרטית" פרי יוזמת מפקדו.

דיון
מן העדויות שפורטו בהרחבה עולה, כי ביום האירוע, 29.5.2005 יצאה קבוצה של לפחות 5 בלשים מתחנת משטרת נתניה, כדי לאתר את התובע, לעכבו ולהביאו לתחנת המשטרה, והכל על מנת להשיב למתלוננת שיק דחוי שמסרה בידי התובע, במסגרת עסקת רכישת רכב שלא יצאה אל הפועל מיוזמתה, שיק שבוטל כבר על ידה ולא היה חשש כי ייפרע גם אם יופקד על ידי מאן דהוא.

מדובר בפעילות משטרתית תמוהה, לאור מהותו האזרחית המובהקת של הסכסוך והעדר תלונה מסודרת ומפורטת המבססת ולו חשד קל לעבירה פלילית כלשהי מצד התובע. העדרה של תלונה מסודרת עולה הן מתוך הכתוב עצמו, בו התלונה כביכול המהווה את התשתית הראייתית לפעילות המשטרתית, חוזה פני העתיד, מתארת את הפעילות שארעה, ואף מודה לשוטרים על השבת השיק לידיה, והן מעדותם של עדי הנתבעת כי אין זו דרכם של שוטרי הבילוש לגבות תלונות כלל, על אחת כמה וכמה תלונות על הונאה כביכול, אשר מופנים למרחב השרון למחלק הונאות ולא לצוות בילוש. עירוב המשטרה בסכסוך האזרחי לא היה נחוץ כלל. אורלי, המתלוננת, הייתה ערה לכך, ועל כן גם מנעה מן המשטרה את המידע בדבר ביטול השיק. טענתה כי פעלה כאזרחית מן השורה הנזקקת לעזרת המשטרה, הינה מופרכת מעיקרא.

זאת ועוד. לוח הזמנים העולה מתוך הרשום על טופס ההודעה של אורלי וההתרחשות בשטח מעורר יותר מתמיהה על אמיתות מועד רישומה של ההודעה כמו גם התיאור בדיעבד של ההתרחשויות מטילים צל כבד של ספק על האותנטיות של המסמך. נדבך נוסף לחשש בדבר אותנטיות ההודעה עולה גם מהקושי בו נתקל חוקר מח"ש רואימי לאתר את המסמכים מתיק המשטרה.


שוכנעתי כי לא היה מקום מלכתחילה לפעילות המשטרתית שלא התבססה על תלונה מסודרת ממנה עולה חשד לעבירה. אין מדובר בטעות בהפעלת שיקול דעת, אלא בפעולה פרטיזנית של צוות הבילוש תוך חריגה בוטה מכללי ההתנהלות לטיפול בתלונות וחלוקת סמכויות בין המדורים השונים במשטרה.


האמנתי לתובע כי השוטרים המעורבים לא הזדהו בפני התובע כנדרש, הפעילו כנגדו כוח בעת הוצאתו מרכבו ובמהלך הנסיעה לתחנת המשטרה, אזקו אותו תוך התעמרות מילולית בו, שלא לצורך. סימנים לאזיקים ולהפעלת הכוח נצפו על שורשי כפות ידיו של התובע, על ידי חוקר מח"ש יואל רואימי, זמן קצר לאחר האירוע, ותועדו על ידו, ומהווים תמיכה משמעותית לעדותו של התובע, ומטים את הכף במובהק מעבר למאזן ההסתברות במשפט אזרחי.


התנהלות השוטרים לא עמדה בנוהלי המשטרה המקובלים והסבירים, בעיקר בכל המתייחס לטיפול בסכסוכים אזרחיים מובהקים. השוטרים נטלו מן התובע את תיקו ללא שהיה חשד כלשהו שהצדיק נטילת חפציו האישיים, בתחנת המשטרה פתחו את תיקו מבלי לקבל את הסכמתו לכך וללא סמכות בדין, פשפשו בניירותיו ונטלו ללא רשותו את השיק נשוא התלונה כביכול, ושחרורו לדרכו מבלי שכלל נחקר.


כתוצאה ממסכת האירועים הללו, נפגעה האוטונומיה של התובע על גופו ורכושו. מדובר באדם מבוגר, ללא כל עבר פלילי, שלא עשה כל מעשה שיש בו חשד לעבירה פלילית, שעוכב תוך הפעלת אלימות מילולית וגופנית על ידי צוות של שוטרים, בפרהסיה, שלא כדין, ונגרמה לו עוגמת נפש מרובה. אין טענה לנכות נפשית צמיתה, ועל כן אין התביעה צריכה להיתמך במסמכים רפואיים.


בשוקלי את מכלול השיקולים, הנני פוסקת לתובע פיצויים בגין עוגמת נפש שנגרמה לו באירוע נשוא התביעה, בסך 30,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין.


על סכום זה יתווספו הוצאות משפט בגין אגרת בית המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪.








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בריחה מהמשטרה

  2. דו"ח פעילות מח"ש

  3. חיפוש משטרתי בבית

  4. בריחה ממשמורת חוקית

  5. חריגה מתפקיד במשטרה

  6. בריחה מבדיקה משטרתית

  7. ניסיון להימלט מהמשטרה

  8. הדחה על ידי סוכן משטרתי

  9. תביעה נגד משטרת התנועה

  10. הבטחות לפני גיוס למשטרה

  11. מסירת פרטים כוזבים למשטרה

  12. אי עצירה בצד בהוראת המשטרה

  13. סיכון חיי אדם על ידי המשטרה

  14. החזרת חפץ שנתפס ע''י המשטרה

  15. ירי כדורי גומי לפיזור הפגנה

  16. טרשת עורקים עקב שירות במשטרה

  17. כיב תריסריון עקב שירות במשטרה

  18. החזרת רכוש שנתפס בחיפוש משטרתי

  19. מסירת פרטים אישיים שקריים למשטרה

  20. הכרה בכאבי ראש כתוצאה משירות במשטרה

  21. החזרת כסף מזומן שנתפס בחיפוש משטרתי

  22. בקשה להחזרת כסף מזומן שנלקח ע''י המשטרה

  23. התייעצות עם עורך דין בחקירה באזהרה במשטרה

  24. מקור הסמכות לחלט ולעקל כספים ורכוש על ידי המשטרה

  25. התקבלה תביעה למחדל של המשטרה להודיע להורי קטין על מעצרו

  26. תקנות זכויות נפגעי עבירה (אחראים במשטרת ישראל), התשס''ט-2009

  27. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התש"ס‏-2000

  28. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשנ"ג-1993

  29. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשנ"ב-1992

  30. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), תשל"ו-1976

  31. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ו‏-2006

  32. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"א‏-2001

  33. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב‏-2002

  34. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב‏-2001

  35. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ג‏-2003

  36. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ד‏-2004

  37. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), התשס"ה‏-2005

  38. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), התשס"ז‏-2006

  39. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה), התשס''ט-2009

  40. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה) (הוראת שעה), התשס"ד‏-2003

  41. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי משטרת ישראל), התשנ''ח-1998

  42. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (הרשעות ועונשים לפי פקודת המשטרה שאינם פרטי רישום), התשמ''ד-1983

  43. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון