מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חריגה מן הדין המהותי בבוררות: המבקשת היא חברה פרטית, העוסקת בביצוע עבודות בנין והנדסה קבלנית, והמשיבה היא חברה ממשלתית, העוסקת בתכנון ובביצוע פרוייקט הקרוי "פרוייקט איילון". מטרתו של פרוייקט זה הוא פיתוח מערכת כבישים מהירים בתל-אביב וסביבותיה. המבקשת השתתפה במכרז שערכה המשיבה וזכתה בו. בגלל מצוקה פיננסית, השתהתה המשיבה מאד בביצוע המכרז, ובסופו של דבר לא נמסרה העבודה של המכרז למבקשת אלא לחברה אחרת. המבקשת, שראתה את עצמה נפגעת מהחלטת המשיבה, פנתה לערכאות. בבית-המשפט הסכימו הצדדים למסור את הסכסוך שביניהם לבוררות, ולהסכמה זו ניתן ע"י ביהמ"ש תוקף של החלטה. בסעיף 1ו- 2להסכם הבוררות נאמר: .1 הבורר יהיה קשור בדין המהותי וינמק את פסק הבוררין. .2 בין היתר, ידון הבורר בשאלה אם היתה המבקשת זכאית לקבל צו מניעה זמני, ואם יפסוק כי היתה זכאית לקבל צו כזה בעילה מתחום המשפט הציבורי (אם עומדת למבקשת עילה כזאת), אזי רשאי הבורר לפצות את המבקשת על אי-מסירת העבודה לביצועה. בתאריך 30.10.86החליט הבורר, בפסק-דין מנומק, כי על המשיבה לשלם למבקשת סכום של 000, 149דולר של ארה"ב לפי שוויים במטבע ישראלי בצירוף ריבית, הצמדה ושכ"ט. הבורר קבע כי הסכום הנ"ל מורכב מאלה: (א) 200, 8דולר, שהם החזר ההוצאות הממשיות שהוצאו ע"י המבקשת בקשר עם הכנת הצעתה למכרז. (ב) סכום של 000, 91דולר - אבדן הרווח הצפוי. (ג) סכום של 000, 50דולר - אבדן הכנסה אלטרנטיבת בתקופת ההמתנה לתחילת העבודה על-פי זכייתה במכרז. המשיבה הגישה תביעה לביטול אותו חלק מפסק הבוררים, בו התחייבה לשלם למבקשת את אבדן הרווחים בסכום של 000, 91דולר ואת אבדן ההכנסה האלטרנטיבית הנ"ל בסכום של 000, 50דולר. אם הבקשה לבטל את סעיף אבדן הרווחים בפסק הבורר לא תתקבל, ביקשה המשיבה, לחלופין, לבטל את סעיף החזר ההוצאות הנ"ל בסך 200, 8דולר ואת סעיף אבדן ההכנסה האלטרנטיבית הנ"ל בסך 000, 50דולר. את ביטולן של הקביעות הנ"ל נימקה המשיבה בכך, שהבורר חרג מסמכותו וכן חרג מהדין המהותי. כן נטען שהחיובים הנ"ל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת זה עם זה. כתגובה על הגשת התביעה הנ"ל הוגשה הבקשה הנדונה, בה נתבקשתי למחוק מהתביעה את הטענות בדבר חריגה מהדין המהותי והחריגה מסמכות. כן טוענת המבקשת, שאפילו צודקת המשיבה בטיעוניה הנ"ל, הרי אין התביעה מגלה עילה לביטול הפסק או חלקו. השאלה הראשונה שעלי לענות עליה היא: בהנחה שהבורר טעה בפירוש הדין המהותי, האם על ביהמ"ש להתערב ולתקן הטעות. טוען ב"כ המשיבה כי התשובה לשאלה זו צריכה להיות חיובית, שכן אחרת אין משמעות לסעיף 24(7) לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968[6] שזה לשונו: " .24בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול) לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזיקו לבורר, מאחת העילות האלה: ... (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". יתירה מזו, כך טוען ב"כ המשיבה, במקרה דנן נאמר בסעיף 1להסכם הבוררות שהבורר "קשור" (ההדגשה שלי - י' ג') בדין המהותי ועליו לנמק את פסקו. המילים "קשור בדין" חזקות מהמילים "בהתאם לדין", ובאו להביע את רצונם של הצדדים שהבורר לא יחרוג מהדין המהותי. זאת ועוד, ע"י כך שהצדדים חייבו את הבורר לנמק את פסקו הביעו הם כוונתם שיקפיד בפסקדינו להסביר כיצד הגיע למסקנותיו. אם מוטעות מסקנותיו המשפטיות, ניתן יהיה לתקנן ע"י פניה לבית-משפט. טוען כנגדו ב"כ המבקשת, שלא לכך התכוון המחוקק כאשר החליף את פקודת הבוררות המנדטורית בחוק החדש. אם לא תאמר כן, הופך בית-המשפט הדן בתביעות לביטול פסקי בוררים, לבימ"ש של ערעור על פסק-דינו של הבורר. המטרה העיקרית להחלפת פקודת הבוררות בחוק הבוררות היתה לצמצם את ההתדיינויות המשפטיות ולקצר את התקופה בה יוכרעו סכסוכים משפטיים. אם ניתן יהיה לערער על פסקי-דין של בוררות, שבה חוייב הבורר לפסוק לפי הדין המהותי (ובוררויות אלה אינן מעטות), לא הפחתנו בהרבה את ההתדיינויות ולא קיצרנו את תקופת ההכרעה. סבורני, שבמחלוקת זו הדין עם ב"כ המבקשת. ראשית, אינני רואה הבדל יסודי בין המילים "הבורר יהיה קשור בדין המהותי" בהם נקטו הצדדים בהסכם הבוררות לבין המילים בהם נקט המחוקק בסעיף 24(7) "...שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין". שנית, נראה לי שחוק הבוררות לא התכוון בסעיף 24(7) לאפשר לביתהמשפט להעמיד במבחן את פרשנותו המשפטית של הבורר. רק אם הבורר התעלם מהחובה שהוטלה עליו בהסכם הבוררות לפסוק בהתאם לדין ופסק בהתאם לשיקול דעתו, יהיה רשאי בית-המשפט להתערב. במילים אחרות, לא טעותו של הבורר ביישום הדין המהותי לעובדות שאותן קבע היא עילה לביטול הפסק כולו או חלקו, אלא ביסוסו של הפסק על מה שנראה לבורר צודק מבלי להתייחס כלל לקביעותיו של הדין המהותי בנדון. בכל הכבוד הראוי, דעה דומה לדעתי זו הובעה ע"י כב' השופט חריש (כתארו אז) בשבתו כשופט של בית-משפט זה בשני פסקי-דין. האחד - המרצה (ת"א) 1301/77, 1271סולב מפעלי ריהוט בע"מ נ' טל [3]; והשני - בת"א 1334/80 (לא פורסם) [4]. דעתו זו של חברי הובעה, אמנם, כאימרת-אגב כיוון שלא על-פיה הוכרעה המחלוקת (מה שאין כן במקרה הנדון בפני, שבו הפרשנות תכריע). ארשה לעצמי להביא מתוך פניני הלשון של חברי, המצויים בפסקי-הדין הנ"ל. בהמ' (ת"א) 1301/77, 1271/77נאמר (בעמ' 422): "...שאם לא תאמר כן, הרי ייפתח ע"י עילת הביטול שבסעיף 24(7) אפיק נרחב כל-כך לטענות פסלות ובטלות שלעומתו הפרץ שפרצה בחומת הבוררות העילה הנושנה של טעות גלויה עפ"י הפסק, בימי פקודת הבוררות, כאין וכאפס הוא. לא זו בלבד שנמצא כותבים מחדש את העילה שנמחתה, אלא שאף נימצא מרחיבים אותה ופותחים לפניה בקעה רחבה משהיתה להתגדר בה. שהרי הכיצד יתלבן לביהמ"ש אם הבורר פסק בניגוד לדין אם לא יונח בתחילה המסד העובדתי. משמע, בטעות גלויה עפ"י הפסק לא סגי ותחילה יש לצלול לנבכי העובדות בחינת give" " me the facts and i will give you the law- תנה לי את העובדות ואתנך את החוק - וא"כ לבחון כיצד צריך היה הבורר לפסוק לפי הדין לאשורו וכיצד פסק הלכה למעשה. או אז יידרש ביהמ"ש תדיר להיכבד ולבקש טעויות בין גלויות ובין סמויות וליתן את הפסק שצריך היה הבורר ליתן. והלא "בתי-המשפט חותרים", כפי שאמר כב' הנשיא זוסמן בע"א 344/65, פד"י יט(4) מול האותיות ג'-ד' - "לכך שהבוררות תהא תחליף לבית-המשפט ולא מבוא אליו". לפיכך, כשלעצמי, מרחיק הייתי לכת ואומר, כי אף מקום שנושא הבוררות הוא הכרעת-דין מובהקת, והבורר טעה טעות בדין או בהלכה, אין טעותו ניתנת להתקן במסגרתה של העילה האמורה בסעיף 24(7)...". בת"א 1334/80 הנ"ל [4] הביא חברי ששה נימוקים לכך שיש לפרש כנ"ל את סעיף 247) לחוק הבוררות ולא אחזור עליהם אך בסיכום אומר הוא: "...משבחרו להם הצדדים בורר לפסוק בריבם בחרו בו לטוב ולרע והוא הדין גם לענין בקיאותו בגופי דין והלכה". דעה דומה הביע כב' השופט שינבויים בע"א 388/81 תימורים מושב שיתופי בע"מ נ' משתלות וייצמן בע"מ ואח' [1] בעמ' 264: "...כידוע אין ערעור על פסק-דין של בורר. כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול-דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על-כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול-הדעת אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם...". ממשיך וטוען ב"כ המשיבה שאפילו נפרש את ס' 24(7) [6] כנ"ל, עדיין יש מקום להתערב בהסתמך על ס' 24(3) לחוק הנ"ל, שזו לשונו: " .24ביהמ"ש רשאי עפ"י בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: ... (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות...". סעיף זה פותח, לדעת ב"כ המשיבה, את האפשרות לדון מחדש בפסק-דינו של הבורר, כאשר קיימות בו טעויות בולטות הגורמות לעיוות-דין. נראה לי, שבטענתו זו מנסה ב"כ המשיבה להכניס בדלת האחורית את העילה של ביטול עקב "טעות על פני הפסק". עילה שהיתה קיימת בפקודה המנדטורית, אך איננה קיימת בחוק. בע"א 56/72 פרוידנהיים נ' קרן תגמולים וביטוח הדדי של חברי לשכת עורכי הדין בישראל [2] ניסה מערער לעשות זאת בהסתמכות על סעיף 24(10) לחוק המאפשר ביטול פסקי בורר כשקיימת עילה שעל-פיה היה בית-משפט מבטל פסק סופי שאין עליו ערעור עוד. בעמ' 621נאמר בענין זה: "...אחת ממטרות חוק הבוררות החדש היתה כידוע לזרז את הליכי הבוררות ולצמצם את העילות לביטול הפסק. המטרה לזרז סוכלה כליל עקב ההשהייה במתן פסק-הדין. ואילו נזקקנו לבקשת הביטול על-יסוד סעיף 24(10) הנ"ל, היינו גם מסכלים את המטרה לצמצם את עילות הביטול. כידוע, כבר פסק בית-משפט זה שפסק בוררין אינו ניתן עוד לביטול בעילה של טעות המוכחת על-פניו כבעבר. אילו הסכנו לדון בעילת הביטול לפי הלכות המשפט הציבורי הנוהגות בבג"צ, על-יסוד סעיף 24(10) הנ"ל, כטענת בא-כח המערער לא היינו אלא מתזירים דרך הדלת האחורית עילה זו של ביטול פסק בורר מחמת טעות המוכחת עלפניו, שהיא אחת העילות לביטול על-פי הלכות המשפט הציבורי הנהוגות בבית-המשפט הגבוה לצדק". הטעויות הבולטות הגורמות לעיוות דין הם, לדעת ב"כ המשיבה, העובדה שהבורר פסק למבקשת נוסף לרווח שהיתה זוכה בו אילו ביצעה את העבודה, גם את הוצאותיה על הגשת הצעותיה למכרז וכן הפסד הכנסה אלטרנטיבית בתקופת ההמתנה. הרי אילו מסרה המשיבה את ביצוע העבודה למבקשת וזו היתה מפיקה ממנה רווחים, לא היתה מסוגלת לעסוק בעבודה אלטרנטיבית וההוצאות שהוציאה על הכנת המכרז היו חלק מהוצאותיה השוטפות לשם הפקת הרווחים. כבר אמרנו לעיל, שאף אם טעה הבורר בהחליטו כנ"ל, אין מקום להתערב. אך אין זה כלל ודאי כי חלה כאן טעות. יתכן ובשיעור הרווחים שפסק הבורר לא נלקחו בחשבון ההוצאות. כמו-כן העיכוב הארוך שבמתן ההחלטה (במקרה דנן עיכוב של 14חודשים) היה מזכה את המבקשת אילו פנתה לערכאות אף בפיצויים, וזאת נוסף לרווחים הצפויים מביצוע העבודה. מכל מקום, לא ניתן לבית-המשפט לבדוק את אלה אלא אם "יצלול" לנבכי הפרטיכל הארוך וישים עצמו כבית-משפט של ערעור. בהצעת חוק הבוררות [7] נאמר: "הוראות החוק הקיים פותחות פתח לתכסיסי השהייה ממושכים ומסובכים, ורבים המקרים שהדיון בבוררות הוא ממושך ואף יקר, יותר מאשר דיון בבית-המשפט. החוק מחייב או מאפשר פניה לבית-המשפט במידה יתרה... יש להניח שהוראות אלו יחד עם צמצום העילות לביטול הפסק, ימנעו, או לפחות יפחיתו הרבה את תכסיסי ההשהייה לאחר מתן פסק הבוררות, ושהם אחת המגרעות החמורות של החוק הקיים". בת"א (ב"ש) 375/76 אל גרינאי נ' ניר עקיבא מושב עובדים [5] בעמ' 441, מצטט כב' השופט טירקל את דבריו של כב' השופט מני מבית-המשפט המחוזי בת"א, שאמר עוד לפני חקיקת חוק הבוררות כי - "...יש להצטער על-כך כי כל יעילותן של הבוררויות בארץ כאמצעי ליישוב סכסוכים בדרך מהירה וזולה נעלמת לגמרי, מפאת הנוהג הנפסד שהשתרש אצל הצד המפסיד בבוררות לנסות מזלו שנית בבתי-המשפט... בתי-המשפט ייטו תמיד לתמוך בתוקפו של הפסק והם יסיקו כל כוונה ומסקנה מתקבלת על הדעת לטובת היות הפסק ודאי ומיישב במידה מספקת את כל העניינים שבמחלוקת...". דברים אלה נאמרו כאמור, עוד כשהפקודה המנדטורית היתה בתוקף, והלא החוק בא לייעל ולזרז את פתרון הסכסוכים באמצעות הליכי הבוררות. לבסוף ניסה ב"כ המשיבים לשכנעני להתערב בפסק-דינו של הבורר בטענה שאירעה כאן טעות בחישוב המתגלית מתוך הפסק עצמו. בענין זה מסתמך הוא על האמור בע"א 388/81 הנ"ל [1], שם נאמר מפי כב' הנשיא י' כהן: "נראה לי שאם מתוך פסק הבורר עצמו מתגלה שהתוצאה הסופית, שאליה הגיע הבורר איננה מתיישבת עם החלטות אחרות של הבורר בפסק שלו וזה מכיוון הבורר לא ערך חישוב נכון שהוא תוצאה של החלטות אלה, יש לראות במשגה זה טעות בחישוב אשר ניתן לתקן לפי ס' 22של החוק...". לטענת ב"כ המשיבים, ההחלטה בדבר פסיקת רווח שהיה צפוי למבקשת כתוצאה מביצוע העבודה אינה מתיישבת עם החלטות אחרות שבפסק-הדין, הלא הם פסיקת ההוצאות להכנת המכרז ופסיקת הפיצויים על העדר אפשרות לבצע עבודה אלטרנטיבית, וזאת מהנימוקים שהובאו לעיל. אף טענה זו, סבור אני שאין לקבלה. בעוד אשר בע"א 388/81 הנ"ל [1] הראה חישוב פשוט שהבורר טעה בחישוב ולא היתה זו טעות שבשיקול-דעת אין הדבר כן במקרה הנדון. אם היתה כאן טעות היתה זו טעות שבשיקול-דעת ולא טעות בחישוב. אשר-על-כן, נענה אני לבקשה למחוק מן התביעה את הסעיפים הנ"ל שנתבקשתי למחקם. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 500, 1ש"ח.יישוב סכסוכיםבוררות