מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חיוב אב גרוש לשמור על אורח חיים דתי של ילדיו: היש לחייב את האב כי בעת שהותם של הילדים עמו ישמרו מצוות - לא ייסעו בשבת, לא יאכלו חמץ והבן יקפיד על חבישת כיפה? - זו עניינה של ההחלטה. ברקע יסופר כי סכסוך המשמורת בין ההורים הינו קשה וטעון; לבית המשפט הוגשו חוות דעת של מומחים (חוו"ד מכון שלם בע"מ), תסקירים ודיווחים מיחידת הסיוע, עד כה כ-26 במספר. האם והקטינים מתגוררים בירושלים. האם רופאה מומחית, בת למשפחה דתית ומקיימת מצוות; האב רופא, בן למשפחה חילונית, מקיים אורח חיים חילוני, נוסע בשבת ומקפיד, לטענתו, על עונג שבת; הילדים לומדים במוסדות חינוך ממלכתיים דתיים מאז שובם ארצה. המחלוקת בין ההורים באשר לאורח החיים הדתי היתה מנת חלקם עוד בטרם פרץ המשבר הזוגי והוחרפה מאז הסכסוך. בעניין הסדרי הראייה, ביקש האב להרחיב את הסדרי הראייה ואילו האם העלתה לא אחת, את חששה כי האב לא יכבד את מצוות הדת ולא ימשיך את הקו החינוכי בו היא מחנכת את הילדים. האב טען כי הוא מכבד את השבת יותר מהאם. ועדת התסקירים שהתקיימה ביום 11.12.11 קבעה כי הסדרי הביקור של האב יורחבו, והאב יקפיד לשמור על אורח חיים דתי בזמן הביקורים (סעיף 5, עמ' 2 לתסקיר מיום 27.12.11). בהתאם להמלצות התסקיר ועמדת ההורים, הורחבה מסגרת הזמן של האב עם הילדים, לרבות לינה בסופי שבוע. בתסקיר המשלים מיום 27.3.12 בקשה עו"ס לסדרי דין את החלטת ביהמ"ש לעניין הסדרי ביקורים בשל העובדה כי עלה הספק האם האב מקיים את התחייבותו, לשמור על רצף חינוכי של הילדים בעת שהותם אצלו, ומכבד את אורח החיים הדתי של הקטינים. האם צירפה דו"ח חוקר פרטי ממנו עולה כי האב מסיע את הקטינים בשבתות, והבן מסיר את הכיפה והציצית בזמן הביקורים. בהחלטתי מיום 5.4.12 בעניין הסדרי ראייה בחג הפסח פירטתי את עמדות כל אחד מההורים ולא ראיתי לנכון במסגרת החלטתי זו לשוב ולפרט עמדתם. בתמצית שבתמצית יאמר כי האם סבורה שהאב בהתנהגותו גורם לילדים סבל, בילבול, ותסכול. התנהלותו הפוגענית של האב - הורדת כיפה ונסיעה בשבת - פוגעת בהליכות ובאורח החיים הדתי של הילדים. האב, טען כי הוא קשוב לרצון הילדים וכי דרישת האם הינה כפייה דתית של ממש. בדיון שהתקיים בפניי ביום 7.5.12 לא הצלחתי להביא את הצדדים לידי הסכמה - שביל ביניים הוא שביל הזהב עבור הילדים - וכל אחד מהפרקליטים טען טענותיו, ואף שמעתי את הצדדים. כל העוסקים בענייני קטינים מכירים בערכו ובחשיבותו של עקרון טובת הילד בכל החלטה שיפוטית. הפסיקה ראתה במונח "טובת הילד" עיקרון ראשון במעלה, עיקרון על, שיקול מנחה, שיקול מכריע ועוד. יחד עם זאת, עיקרון טובת הילד הוא טעון - בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם - ועשויים להתגלע חילוקי דעות, באשר לתוכנו, בין על דרך כלל, בין במקרה פלוני נתון (בג"צ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, סעיף 11). השאלה האם יכול בית המשפט לחייב את האב להקפיד כי הילדים ישמרו, בעת שהייתם אצלו, שבת וכשרות היא שאלה מורכבת ורגישה. החלטה זו מקפלת בתוכה מקבילית של שיקולים כאשר אחדים מהם מצביעים לכיוון אחד ואחרים על כיוון אחר. ההחלטה בסוגיה זו נוגעת בילדים, עוסקת בטובתם, אך משפיעה גם על הוריהם ונוגעת בזכויות יסוד של הוריהם. "טובת הילד אינו מושג ערטילאי אשר טוב לכל סיטואציה, טובת הילד היא פרי איזונים בין אינטרסים שונים" (ע"מ (ב"ש) 119/08 פלוני נ' פלוני, סעיף 4) אני סבורה שראוי שלקטינים תהיה זהות דתית ברורה ושאינה משתנה בין "זמן אב" לבין "זמן אם". ראוי היה כי האב יתגמש לטובת ילדיו. "לבוא לקראת" אינו כלפי בן הזוג לשעבר, אלא בעיקר כלפי כל אחד מהילדים. מצופה מההורים כי, בתבונה וברגישות, ימצאו את שביל הזהב התואם את עמדתם ומקל על ילדיהם. בהיעדר הסכמה, כל שנותר הוא להכריע בבחינת הרע במיעוטו. עם כל הרצון לאפשר לילדים יציבות, ודאות ואורח חיים דומה מבחינה הלכתית בין בית האם לבין בית האב, ואין ספק כי זו טובתם האופטימלית, המהווה חלק מזכותם לחופש מחשבה, מצפון ודת (סעיף 14 לאמנה לזכויות הילד), אני רואה קושי להיעתר לבקשת האם כי תנאי לשהיית הילדים עם אביהם הוא התחייבותו כי הם לא יחללו שבת בעת שהותם עמו, שעה שהאב אינו שומר שבת. הפסיקה הכירה בזכותו של הורה לחנך לדרכו כחלק מחופש הדת והמצפון (ע"א 2266/93 פלוני קטין נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221 (להלן: "פרשת פלוני"):- "מצינו כי חופש הדת אכן משתרע על יחסי הורים וילדים, וכי כנקודת מוצא לפחות, הפסק שבערעור פוגע לכאורה בחופש הדת של האם וילדיה. אלא מאי, האם מתעלמת מכך שחופש הדת והמצפון אינו נתון רק לה, ואינו מגן רק על זכויותיה ואין בלתן, אלא מסור אף לאביהם של ילדיה, ומעבר לכך, לא רק לשני ההורים (ביחד ולכל אחד לחוד) אלא גם, ובה במידה לפחות - לילדיהם. כאמור, זכותה של האם, כמו כל זכות יסוד אחרת, אינה בלתי מוגבלת. יחסיות הזכות במקרה כגון זה ובנסיבות כגון אלה מתבטאת באיזון שיש לערוך עם זכויותיהם המתחרות של בני משפחה אחרים. במקרה הרגיל, שבו ההורים הם בני דת אחת, לא יתעורר בדרך כלל העימות בין זכויות בני המשפחה השונים, שכן זכותם המשותפת של הורים לחנך את ילדיהם על ברכי דתם אינה מוטלת בספק (למעט מצבים שבהם ערכיה של הדת או הפראקטיקות המתבצעות במסגרתה פוגעים בילד). העימות מתעורר במצב בו מתחרות שתי דתות. מקור הקונפליקט הוא בזכותו המקבילה של כל אחד מן ההורים, בעלי דתות שונות, להקנות את אמונתו ודתו לילדיו. משנמסרת ההכרעה בנושא זה לבית המשפט, עליו לפתח נוסחת איזון היוצרת ניטראליזציה בין המגמות הנוגדות. אכן, על הסוגיה למצוא פתרונה במסגרת דיני הורים וילדים, אולם בפיתוח מנגנון ההכרעה עלינו גם ליתן את הדעת לכך כי מקור המחלוקת נעוץ בחופש הדת. משמעות הדבר היא כי הנוסחה צריכה להיות נקייה משיקולים המעדיפים דת אחת על רעותה, וכי מידת הפגיעה של נוסחת האיזון והפתרון בחופש הדת של כל אחד מן הצדדים הנוגעים בדבר צריכה להיות מינימאלית." (שם, בעמוד 234) אני מוצאת כי החלטה המחייבת את האב לשמור שבת, משמעותה פגיעה בשוויון של בני הזוג החילונים, שכן היא תאפשר לבן זוג לחזור בתשובה ולשמור על אורח חייו בעת ביקורי הילדים, אך לא תאפשר את המסלול ההפוך. גם בני זוג נשואים מנהלים לעיתים אורח חיים שונה זה מזה והילדים סופגים את שני העולמות. זכות כל אחד מההורים היא לחופש בדת ו/או מדת, וכן זכות כל אחד מהם לשוויון. נתאר מצב הפוך, בו אב שומר מצוות, בעוד האם הינה חילונית והילדים התחנכו כל חייהם במסגרות חילוניות, כלום ניתן לחייב את האב לאפשר לילדים לחלל שבת על מנת למנוע מהם קונפליקט ובילבול? נראה כי התשובה היא ברורה. לא אוכל, כאמור, לחייב את האב להקפיד שהילדים לא יסעו בשבת, שכן משמעות הדבר כי אחייבו שכל עת שהילדים אצלו, הוא לא ייסע בשבת ויש בכך פגיעה בזכויותיו ובזכותו לחופש מחשבה, מצפון ודת. "אין טעם ומשמעות לניתוק האינטרסים של הילד מן המכלול המשפחתי הרחב [...] עולמו מושפע מהתייחסות המבוגרים אליו. כל החלטה המבקשת לפעול לפי טובתו של הילד, מן ההכרח שתתן את דעתה על התגובה הצפויה של המבוגרים כלפי החלטה זו. התעלמות מתגובה צפויה כזאת עלולה, בסופו של חשבון, להביא למצב שכתוצאה ממנו הילד עלול דווקא להינזק" (ע"א 2266/93 פלוני, קטין נ' פלוני, 240-241) מן הכלל אל הפרט - בית המשפט בוחן כל מקרה לגופו, תוך ראיית צרכי ומאפייני הילד הספציפי העומד בפניו. ובלשונו של כב' השופט מ. חשין "בסוף כל הסופות - שמא נאמר - בתחילת כל התחילות, על בית המשפט להכריע בטובתו של הילד הספציפי, העומד בפני בית המשפט" (בג"צ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, סעיף 12 לפסק הדין). הקטינות ינקו מאז ינקותם את המורכבות בעניין שמירת השבת ושמירת המצוות ואת השונות בתפישת הדת אצל כל אחד מההורים. האם, בתסקיר מיום 29.12.10, מתארת את התפישות השונות בעניין האמונה הדתית עוד במהלך הנישואין. היכרותם עם העולם החילוני אינה זרה להם. נראה כי הקטינים לא גדלו בעולם דתי נוקשה והם נפגשו עם אורח החיים החילוני לאורך חייהם. משפחת המוצא של האב היא משפחה חילונית, גם אחיהם למחצה (בן האב) הינו חילוני. בחו"ל שהו הילדים במוסדות חילוניים (טענת האב שלא נסתרה ע"י האם). אמם נוסעת בשבת, במסגרת עבודתה ובהיתר הלכתי בשל פיקוח נפש. נסיעה בשבת, ככל הנראה, אינה מוחזקת בעיני הילדים כמעשה אסור בבחינת "ייהרג - בל יעבור". במאמר מוסגר אומר כי התרשמתי שגם לאם עולם דתי שאינו עונה על ההגדרות האורתודוכסיות המחמירות. כך למשל שכרה האם חוקר פרטי שיעבוד בשבת על מנת שישיג ראיות המוכיחות כי האב מחלל שבת. נראה כי הילדים גדלו על מורכבות דתית זו ומכאן אצא מתוך הנחה כי לילדים חוסן רגשי להתמודד עם ההבדלים באורח החיים שבין שני ההורים. מחוו"ד מכון שלם מיום 14.12.10 עולה החשיבות בדבר קשר קבוע שבין האב לבין ילדיו ואף עו"ס לסדרי דין התקשתה לגבש המלצות בנושא הביקורים בשבתות ובחגים ולפיכך, בשלב זה, אינני מתנה את הביקורים של האב עם הילדים בחיובו לדאוג כי הקטינים ישמרו מצוות. בשלב זה ובטרם הונחה בפניי חוות דעת, אני קובעת כי הסדרי הביקורים של האב עם הילדים יהיו בהתאם להסדר הקיים, כאשר התנאי אשר חייב את האב שלא להסיע את הילדים בשבת - בטל. יחד עם זאת, מצופה מהאב שיגלה אחריות הורית וימנע, ככל האפשר, מלחשוף את הקטינים לסיטואציות ומצבים בהם הם יאלצו לנהוג בניגוד למצפונם וחינוכם. אני מורה לעו"ס לסדרי דין לבחון תוך 90 יום את טובתם של הקטינים ולעניין זה לבוא בדברים עם הפסיכולוגית המטפלת בבת, וכן להגיש תסקיר משלים בעניין טובת הקטינים והסדרי ראייה בחופש הגדול ובחגים.דת