חובת הגילוי של הבנק לגבי הלוואה

חובת הגילוי החלה על הבנק חייבה אותו להסביר לנתבעת בשפתה את פשר ההתחייבות שהיא לוקחת על עצמה דהיינו שתמורת כ-90% משווי ההלוואה (היחס בין הלוואה של 40 אלף ₪ לעומת 295 אלף ₪) לרכישת הדירה היא ובעלה יקבלו כשני שליש זכויות בה (שליש כ"א מהם). אי מתן הסבר ללקוח בדבר טיב הזכויות שהוא רוכש מול התחייבות שהוא לוקח על עצמו שהינה גדולה בהרבה מהזכויות שרכש מהווה הפרה של חובת האמון והגילוי שחב הבנק כלפי הלקוח (ע"א 1/75 בנק ישראי למשכנתאות נ' הרשקו פ"ד כ"ט(2) 208). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חובת הגילוי של הבנק לגבי הלוואה: נתוני רקע ועובדות: 1. בפניי תביעה כספית של התובע להלן: "הבנק") בגין יתרת חוב שנותרה בגין הלוואה נשוא הדיון שהוערך למועד הגשתה ע"ס של 213,455 ₪. בחודש מאי 1998, פנו הנתבעת 2 (להלן:"הנתבעת"), בעלה לשעבר, הנתבע 1 (להלן: "יבגני") ולווה נוסף שהוא אחיו של יבגני (להלן: "אולג". שלושת הנ"ל ייקראו גם "הלווים"), אשר כנטען בתביעה, פנו לתובע וביקשו להעמיד לרשותם שתי הלוואות בסך של 335,000 ₪ וזאת לצורך רכישת דירת מגורים ברחוב בן גוריון 470/20 בעכו (תת חלקה 18 בחלקה 34 בגוש 18057 להלן:"הדירה"). (הבקשה להלוואה סומנה ת/1 א'). יבגני המופיע בכתב התביעה המקורי כנתבע 1 עזב ככל הנראה את הארץ ועל כן התובע אינו כולל אותו בסיכומיו. נתבע זה גם לא התייצב לדיונים במהלך המשפט ועל כן, בהעדר כל בקשה אחרת, למעשה דין התביעה כנגדו להימחק. כנגד הלווה השלישי, אולג הנ"ל, לא הוגשה תביעה ומכל מקום לא בתיק זה שלפניי וזאת מסיבות השמורות עם התובע. לווה זה גם הוא אינני בישראל כפי שיובהר להלן. על ההלוואות חתמו גם שני ערבים אשר גם שמם לא בא לידי ביטוי בתביעה זו וככל הנראה הם לא נתבעו בגין פרשה זו. התביעה הוגשה אפוא מעשית רק כלפי הנתבעת אשר הכחישה אותה מכל וכל. 2. לטענת הבנק, ההלוואות אושרו ללווים לאחר שהמציאו לבנק אישורים ומסמכים, הכוללים הסכם רכישה לדירה, תלושי שכר הנוגעים לנתבעת וליבגני וכד' (נספחים ת/1 ד' ו-ד'1) וזאת על פי הסכם מיום 5.7.98 שנחתם בין התובע לבין הנתבעת ויבגני שסכומה עמד על 295,000 ₪ והיא ההלוואה נשוא הדיון (הסכם ההלוואה; ת/1 ו'). 3. הסכם נוסף נחתם בין התובע לבין אולג הנושא תאריך 21.6.98, לגבי הלוואה על 40,000 ₪ נוספים (נספח; ת/1 ז'). מהנטען בכתב התביעה נראה כי סכום זה שימש אף הוא למימון רכישת הדירה, אולם ממה שהציג הבנק במסמכיו הוא כי קיים חוסר יחס בין שתי ההלוואות (שהשניה נמוכה בהרבה מהראשונה), ויחד עם זאת אולג מופיע בהסכם רכישת הדירה (ת/1ב') כמי שרכש לא פחות משליש!? מהדירה נשוא הדיון. לעומת זאת משום מה הוא איננו מופיע כחייב בשיעור זהה בהלוואה נשוא הדיון (ת/1ו') כל זאת כאשר בבקשה למתן ההלוואה (ת/1א') הוא מופיע כאחד המבקשים, ואתייחס לעובדה תמוהה זו בהמשך. 4. נטען ע"י התובע כי הנתבעת חתמה, בנוסף על הנוסח העברי של הסכם ההלוואה (ת/1 ו'), גם על שני דפים נוספים (ת/1ח') שנטען כי הם בגדר נוסח מקוצר המתאר מה הם מסמכי ההלוואה ללווה ולערב, בשפה הרוסית. יודגש כי הבנק לא טרח לצרף או להבהיר לביהמ"ש מה נאמר בנוסח זה ולא צרף עם הנוסח האמור תרגום לעברית. מסיכומי הנתבעת ניתן להבין כי מדובר באזכור העובדה כי ניתנה הלוואה לצורך רכישת דירה אשר תהיה משועבדת לבנק וכי הלווים יחתמו על הוראת קבע לטובת הבנק ממנה ישולמו תשלומי הלוואה מדי חודש. מבין שני הדפים דף הסבר אחד הוא ללווים והשני לערבים. 5. בנוסף, חתמו הלווים על שטר משכון ביום 1.6.98 על זכויותיהם בדירה (ת/1 ט'). המשכון נרשם אצל רשם המשכונות מיום 9.8.98 (ת/1 י' ויא'). מוכרי הדירה אף הם חתמו על התחייבות מוכר (ת/1 יב' ) וכן הלווים מסרו לידי הבנק ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר (ת/1 יג'). שווי הדירה כפי שנעמד על ידי שמאי מקרקעין, צורף אף הוא לתצהיר התובע (ת/1 יא'). הלווים נדרשו אף להמציא שני ערבים להבטחת פרעון ההלוואות ואכן אלה חתמו על כתבי ערבות (ת/1 טו' וטז'). 6. התובע טוען בסיכומיו כי לאחר מילוי כל האמור לעיל, הועברו כספי ההלוואה ברובם לידי החברה אשר בספריה התנהל רישום הדירה והדבר תמוה. שכן החברה איננה בעלת הדירה ואיננה צד להסכם. מכל מקום היה מקום לצפות כי העברת כספים כפי שתוארה ע"י העד, חיים זילבר מטעם הבנק (סעיפים 11.1 לת/1) יועברו כפי שנרשם בהסכם המכר ולא כך רשם בהסכם. מכל מקום, עיון במוצגי שסומנו ת/1 יז, מלמד כי הכספים הועברו לסילוק הלוואות, ככל הנראה של המוכרים של הדירה נשוא הדיון לסילוק שעבודים שרבצו עליה וסך נוסף של 26,800 ₪ הועבר בנאמנות לעו"ד לובה חרומיך שנטען ע"י התובע כי באותה תקופה שימשה כבא כוח הלווים. הסכומים אמורים היו להישאר אצלה בנאמנות, עד להמצאת כלל המסמכים הדרושים לשם העברת הזכויות מהמוכרים לקונים (העתקי אישורי השיקים ת/1 יז' - כא'). יצויין כבר כאן כי למרות הכחשתה של הנתבעת כי עו"ד לובה חרומיך ייצגה אותה בעסקה זו לא הובאה עדה זו ע"י איש מהצדדים למתן עדות וטענת התובע בעניין ייצוג הנתבעת על ידה למעשה לא הוכחה כדבעי. 7. זאת ועוד; ההלוואות כפי שיובהר בהמשך, ניתנו בחריגה מנהלי משרד השיכון מבלי שנבדקה יכולתם הכלכלית של הלווים, ובלי הקפדה עליהם, ואין להתפלא כי מספר חודשים לאחר שהועמדו ההלוואות, חדלו הלווים לפרוע אותן וזאת על אף התראות שנשלחו להם (ת/1 כב'). לאחר שההתראות לא נענו והלווים לא הסדירו את תשלום הפיגורים ביום 15.11.00 הגיש התובע בקשה למימוש המשכון בלשכת ההוצאה לפועל שמספרו 02-31460-00-2. (להלן:"תיק ההוצל"פ"). 8. במסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל, ביום 30.11.00 מונה עו"ד יאיר לביא, ב"כ התובע, ככונס נכסים על זכויות הלווים בדירה. להלן:"כונס הנכסים". (צו המינוי ת/1 כח'). ביום 27.11.00, קיבל כונס הנכסים את מכתבה של עוה"ד לובה חרומיך אשר כאמור לטענת הבנק שהוכחשה ע"י הנתבעת, שמשה כב"כ הלווים ולכן מייצגת בכלל זה את הנתבעת, בו היא מודיע כי יש בכוונת הלווים לסלק את חובם מכיוון שאין הם מעוניינים לאבד את זכויותיהם בדירה נשוא הדיון (ת/1 כד'). במכתב תשובה הודיע כונס הנכסים לעוה"ד חרומיך על גובה יתרת החוב ביום 26.11.00 (ת/1 כה). ביום 3.12.00 נשלח מכתב נוסף מעו"ד חרומיך בו היא מציע להסדיר את החוב בשם הלווים (ת/1 כו'). מכתב תשובה על ידי כונס הנכסים נשלח ביום 5.12.00 בו מוצע לשלם את החוב ב - 10 תשלומים חודשיים בסך של 2,580 ₪ כל תשלום. כך התנהל מו"מ בכתב בין הצדדים (ראו נספחים כז1 - ל'). ת/1 ל' למעשה הינו הסדר התשלומים שלווה אחד מבין הלווים הוא ייבגני חתם עליו וחתימתו אושרה בידי עו"ד חרומיך. הדבר תמוהה מכיון שהנתבעת הגישה אישור ממשרד הפנים (ראו החלטה מיום 27.8.09 ו"תעודת בירור פרטים על נוסע" מיום 6.9.09) לפיה עזב ייבגני את הארץ ביום 2.12.98 ולא שב לישראל מאז ועד היום. הדברים תמוהים ביותר מכיוון שהסדרים נוספים כפי שיפורט נעשו גם בתאריכים: 27.10.02 ו-25.12.03 כאשר גם הם נעשו עם ייבגני בלבד, שהוא כאמור, לא נוכח בארץ וספק אם הוא עמד מאחורי ההסדרים, ומי שמאמת את חתימותיו היא עו"ד לובה חרומיך בשם כל הלווים. 9. התובע טען כי הלווים אכן עמדו בהסדר הראשון אלא שבעקבות זאת הם חדלו לפרוע את תשלומי ההלוואות השוטפים ולפיכך שוב נצברה יתרת חוב בפיגור ושוב נשלחו מכתב התראה (ת1 לא' - לג'). משלא נענה, ביום 4.7.02 בוצעו מסירות התראותה ללויים על ידי הדבקה על דלת הדירה נשוא הדיון וזאת לאחר שהלווים לא נכחו בדירה שלוש פעמים. בסופו של יום אומנם התברר לבנק כי הדירה אינה מאוכלסת וזו למעשה הסיבה כי איש לא היה בה בעת הביקורים. ביום 27.10.02, הגיע פניה מיבגני לבדו (ללא הנתבעת או אולג שכאמור לא נמצא בארץ מזה מספר שנים) למשרד ב"כ התובע ושוב חתם על הסדר נוסף לפיו התחייב לשלם תשלומים בסך של 1,036 ₪ למשך 12 חודשים רצופים (ת/1 לה'). יצויין כי הנתבעת הכחישה כל קשר להסדרים הנ"ל וטענה כי לא ידעה מהם וכי כלל לא הודע לה פרטי החיובים או ההפרות או ההסדרים הנ"ל וכן כי היא כלל לא התגוררה בדירה שנרכשה מכספי ההלוואות ולא הבינה על מה היא חתמה. עובדות אלה שהועלו ע"י הנתבעת למעשה לא הופרכו ע"י התובע ואתייחס לכך בפרק הדיון, בהמשך הדברים. 10. לאחר ששוב נוצרו פיגורים בתשלומים החודשיים, ביום 15.9.03, שוב נשלחו התראות כי אם לא ישולמו יתרות החוב יחודשו הליכי ההוצל"פ. (אישור המסירה מיום 15.9.03 ומיום 14.10.03 ת/1 לו' ות/1 לז').שוב ביום 25.12.03 חתם יבגני (לבדו) על הסדרי (תשלומים ת/1 לח'). שוב חזרה התופעה לפיה הלווים פרעו את חובם לעבר אולם חדלו מלפרוע תשלומי הלוואה שוטפים בגין חודשים 12/03 ו - 1/04 ועל כן חידש כונס הנכסים את ההליכים בלשכת ההוצל"פ והמציא הודעה על פינוי ללווים. דא עקה, הודעת הפינוי בוטלה מאחר והכתובת אליה נשלחה הודעת הפינוי הייתה הכתובת עליה הצהירו הלווים במעמד קבלת ההלוואה ולא כתובת הדירה הממושכנת. לאחר ששונתה הכתובת בתיק ההוצל"פ, ביום 26.7.04 נמסרה הודעת פינוי בנכס (ת/1 לט'). רק בשלב זה גילה כונס הנכסים כי למעשה הדירה אינה מאוכלסת ועל כן התייתר הליך הפינוי. משכך, ביום 20.7.04 הוא הגיש בלשכת ההוצאה לפועל בקשה לתפיסת חזקה בנכס ריק, בקשתו אושרה ביום 21.7.04 (ת/1 מ' ומא'). 11. ביום 29.7.04, תפס כונס הנכסים את הדירה ופרסם בעיתון הזמנה להגיש הצעות לרכישת הדירה. בעקבות זאת קיבל הצעה יחידה לרכישה בנכס. לאחר שהמציע היחיד הוכרז כזוכה, נמסרה הודעת פדיון ביום 18.5.06 לכתובתה של הנתבעת בשדרות ירושלים 29/6 מעלות אשר הושארה בכתובת זו מאחר, כך נטען על ידי הבנק , סירבה הנתבעת או מי מטעמה לפתוח את הדלת, לכן הושאר מכתב הפדיון בכתובת זו (נספח ת/1 מג'- מה'). על אף הליקויים במשלוח ההתראות, היעדרותו של ייבגני ואולג מן הארץ, תהליך המכירה נמשך וביום 11.5.06 נחתם הסכם מכירת הדירה עם המציע הנזכר לעיל, לפיו נמכרה הדירה תמורת 50 אלף דולר ששוויה היה 219,066 ₪ (הסכם המכר ת/1 מו'). רק בשלב זה, כך לפי גירסת הבנק, התברר לכונס הנכסים בשלב זה, כי יבגני ואולג עזבו את הארץ ביום 23.5.06 וטרם שבו. עובדה זו נסתרה לגבי ייבגני, אשר כאמור הוגשה לגביו תעודת משרד הפנים לפיה עזב את הארץ בדצמבר 98 ולא שב אליה עד היום. ביום 19.6.06. באופן לא מפתיע לנוכח העובדות הנ"ל, כאשר ייבגני ואולג אינם עוד בארץ, והנתבעת איננה יודעת דבר מהפעולות המשפטיות המבוצעות ביחס לדירה, איש מהלווים לא הציעו לפדות את הנכס מהכינוס או לפרוע את יתרת ההלוואות אושרה המכירה על ידי רשם ההוצאה לפועל (ת/1 מז'). לאור זאת, התוצאה העגומה הייתה כי לאחר מכירת הדירה, במחיר שהוא כמחצית ממחיר רכישתה (בשווה ערך לדולר ארה"ב) נותרת יתרת חוב ללויים בסך 210,111 ₪. בנוסף, דרש הבנק סך של 3,344 ₪ בגין הוצאות חקירה ובסך הכל 213,455 ₪ שהם נשוא התביעה שלפניי. תחילה בטרם אכריע בתיק, אציג בתמצית את טענות הצדדים. טענות הבנק: 12. הבנק טוען כי כל הגנתה של הנתבעת נסובה סביב העובדות לפיהן לא ידעה על איזה מסמכים היא חתמה ועשתה זאת כשסברה כי היא מוותרת על זכאותה לקבלת הלוואה ותו לו. לטענת התובע, אין לקבל טענה זו מכיוון שאדם שחותם על מסמך מבלי לדעת את תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חותם ועל מה התחייב (ע"א 467/64 שוויץ נגד סנדו פ"ד יט (2) 113 וע"א 1513/99 דטיאשווילי ובניו נגד בל"ל פ"ד נד' (3) 591 , 594). כמו כן ההלכה היא כי מי שמבקש לסתור את חזקת המודעות על מה הוא חותם חייב לתת הסבר מניח את הדעת מדוע חתם בלי להבין (ע"א 1548/96 בנק איגוד נגד לופו פ"ד נד (2) 570,559). התובע מפנה לעדותה של הנתבעת לפיה היא לא קראה את המסמכים, לא הבינה את תוכנם ולא שאלה שאלות בטרם חתימה על המסמכים (עמ' 18 שו' 13 ואילך בפרוטוקול מיום 22.12.11). עוד לטענתו יש לדחות את טענותיה של הנתבעת בדבר אי ידיעתה על מה היא חותמת כיוון שחזקה כי עו"ד ונוטריון מוזס לוי שאימת את החתימות על ייפוי הכוח, הבהיר לה כמו גם ליבגני על מהות המסמך עליו הם חותמים, מה גם שבאישור החתימה נרשם היא חתמה מרצונה הטוב והחופשי ועל כן יש להניח כי הנתבעת ויבגני הבינו את טיב התחייבויותיהם. כמו כן יש לדחות את טענותיה שלא ידעה על מה היא חותמת כאשר חתמה על עשרות מסמכים בפני גופים שונים, כאשר הסכם המכר נחתם עת מייצגת אותה עוה"ד לובה חרומיך שהיא דוברת רוסית. התובעת זיהתה את חתימתה על ייפויי הכוח ויש לדחות את טענותיה כי אינה זוכרת כי החתימה הייתה בפניי עו"ד ונוטריון מוזס לוי, שאישר את חתימתה (עמ' 22 שו' 4 ואילך). עוד לטענת התובע הנתבעת חתמה על טופס הודעה ללווים ולערבים (ת/1 ח') הכתוב כולו בשפה הרוסית שהיא שפת האם שלה. לגביו נחקרה הנתבעת ובתשובה לשאלה ענתה כי מסמך זה זו הודעה לערבים ולאנשים שמקבלים הלוואות וגם אישרה את חתימתה לגבי התצהיר (עמ' 20 שו' 17 ואילך). יחד עם זאת כאשר נשאלה האם חתמה על המסמך, לפני שחתמה עליו השיבה בתשובה לשאלה, "לא זכור לי" והדגישה "אני אפילו לא קראתי, חתמתי וזהו" (עמ' 20 שו' 21-25). לפיכך יש לדחות את טענת התובעת כי לא ידעה על מה היא חותמת. 13. עוד לטענת הבנק נתגלו סתירות בגרסת התובעת אשר טענה כי לא מעולם לא עבדה עת נתקבלו ההלוואות וכי בעלה עבד בעבודות מזדמנות, בעלה, יבגני, ועם כל זאת לא יכלה להסביר את העובדה שהסכום שמופיע בתלושי השכר שלה זהה לסכום שהופקד בחשבונם המשותף דאז. על פי הצהרתה היה לה וליבגני חשבון בנק משותף והיא ידעה היטב מה קורה בחשבון הבנק (עמ' 14 שו' 25-26 ועמ' 15 שו' 1-32 לפרוטוקול מיום 22.12.12) ועל כן טוען התובע, כ אין לקבל את התכחשותה כי עבדה באותה תקופה וכי סכום משכורתה מופיע בדף חשבון הבנק. כמו כן, תמיהותיה של הנתבעת מדוע הבנק העמיד לה וליבגני הלוואה שעה שהיא לא עבדה בכלל ויבגני עבד בעבודות מזדמנות, אף הם נסתרו במסמכים מכיוון שעולה מהם כי יבגני עבד באותו מקום עבודתו החל מעלייתו ארצה ועד לקבלת ההלוואה. הנתבעת ניסתה לתקן את גרסת בעניין זה והשיבה כי בתלוש השכר מופיע מקום עבודה אחד מכיוון שיבגני היה עוזב את העבודה וחוזר לאותה עבודה (עמוד 15 שורה 7-17). לאור כל האמור אין לקבל את כל טענותיה כי סברה שחתמה על מסמכי ויתור על זכאותה לקבל מענק והלוואה ממשרד השיכון למכרים. 14. הבנק טען לחילופין כי יש לחייב את הנתבעת, מכיוון שאם טענותיה היו מתקבלות כנכונות, היא הציגה מצגי שווא מטעים כלפי הבנק לפיהם היא אשר רכשה את הדירה נשוא הדיון, לצורך מגורים ואילו בפועל לא כך היו פני הדברים ולא היא זו אשר עושה שימוש בכספי הזכאות ממשרד השיכון ויש בכך כדי הטעייה כלפי הבנק, שעה שהיא הייתה מודעת היטב לנסיבות בהם נלקחה ההלוואה ויש בכל אלה כדי לדחות את הגנתה. לטענתו עקב התנהגותה הנ"ל שינה הבנק את מצבו לרעה כאשר על בסיס העובדות שהציגה התובעת הוא העמיד לרשותם הלוואות לצורך רכישת דירת מגורים על ידם בעוד שלטענתה לא כך היו פני הדברים. זאת ועוד, לנוכח העובדה כי התשלומים החודשיים על חשבון ההלוואה הועברו מחשבונם המשותף של הנתבעת ויבגני, חשבון אשר בו הופקדה משכורתה של הנתבעת ומשכורתו של יבגני יש בהם כדי להעיד כי אכן הנתבעת ידעה כי ניתנה להם הלוואה לצורך רכישת הדירה. עוד נטען באופן חילופי כי הנתבעת אינה יכולה לבוא בטענות לבנק כאשר סמכה בצורה עיוורת על בעלה, יבגני, בניהול החשבון, ולמעשה נתנה לו הרשאה לבצע את כל הפעולות תוך שהיא טומנת ראשה בחול ולא טורחת לבדוק את הנעשה בחשבון הבנק הפרטי שלה. לכן גם אין לקבל את טענותיה כי יבגני לבדו חתם על הסדר התשלומים שכן לטענתה לא הבינה על מה היא חותמת ועל כן יכול היה יבגני להחתימה על הסדר תשלומים מבלי שהיא הבינה על מה היא חותמת. טענות הנתבעת: 15. לטענת הנתבעת, ההלוואות ניתנו על ידי הבנק כאשר הנתבעת ויבגני היו פחות משנה בארץ, וכי היא חתמה על המסמכים כאשר סברה, על פי מצג שהציג בפנייה יבגני לפיו הם לא יקנו דירה, אלא החתימה על המסמכים הם ל"תת" זכויות משכנתא שלהם כעולים לקניית דירה למכרים שלו. לטענתה, יבגני אמר לה כי גם אולג שהוא אחיו של יבגני ייתן את זכויותיו לעולה, לאותם מכרים. הנתבעת שהיתה כבת 25 אז, למעשה לא ידעה על מה היא חותמת, לא ידעה מה זה משכנתא וגם לא קיבלה העתק משום מסמך. היא הכחישה את חתימותיה על מסמכי המשכנתא ובפני פקידת הבנק (עמ' 18 שו' 30 עמ' 19 שו' 14). עוד לטענתה פקידת הבנק שטיפלה בהלוואה לא הובאה לעדות מטעם התובע. ואילו הנציג שהעיד לא היה מעורב במתן ההלוואה נשוא הדיון ולמעשה עדותו היא עדות שמועה בלבד. 16. לטענתה בחודש 12/98, עזב יבגני את הארץ והוא חי בבירו ביג'ן עם אישה אחרת ויש לו בת ממנה. הנתבעת קיבלה פסק דין למזונות כנגדו מיום 29.11.00 ופסק דין לגירושין אזרחיים מיום 16.10.01 (נספח 1 לנ/1). לטענתה, היא איננה יודעת למי נמסרו כספי ההלוואה המובטחת במשכנתא, היא גם אינה יודעת איזה דירה נרכשה בכספי המשכנתא ומעולם לא היתה בדירה הזו. מאז שעלתה לישראל היא גרה בשכירות עם בנה בדירות שונות ומעולם לא קנתה דירה. (תמצית רישום משרד הפנים נספח 2 לנ/1). הנתבעת טענה כי בכל השנים לא קיבלה שום מכתבים בנוגע למשכנתא והמסמך הראשון שקיבלה היה כתב התביעה. בהתייחס לנספח ת/1 כב' שזהו מכתב התובע מיום 6.11.00, טענה כי המכתב נשלח לרחוב קרן היסוד 317/5 במעלות וכי בכתובת הזו היא לא גרה יותר מחצי שנה מאז חודש מאי 2000. לטענתה התובע לא טרח לא לברר את כתובתה במשרד הפנים גם כאשר המכתב חזר אליו בדואר. עוד טענה כי מסירת מכתב האזהרה על פתיחת תיק הוצל"פ (ת/1 לד') נעשתה באמצעות הדבקה על דלת כתובתה דירה הנ"ל מיום 7.8.02 מועד שכבר לא התגוררה בדירה. יתרה מזאת, גם מכתבים משנת 2003 (ת/1 לו' ולז') שלוש וחצי שנים לאחר שהתובעת עברה להתגורר לדירה הבאה ברחוב בן גוריון 54 במעלות, המשיכו להישלח המכתב לכתובת הקודמת. אישור המסירה הראשון לכתובת הנכונה, היה כבר בכתובתה הבאה שבו היא מתגוררת לאחר חודש 8/03 בשדרות ירושלים 29/6 במעלות. לא זו אף זו, הנתבעת טוענת כי מכתב המאפשר פדיון הדירה (נספח מג' לת/1), גם הוא לא התקבל אצלה וכי לא ברור מי קיבל אותו. מתצהיר על המסירה ת/1 מד' ככל הנראה נמסר המכתב למשפחה שכנה בבניין. 17. עוד טענה הנתבעת כי הבנק התרשל וחרג מהוראות כאשר נתן לה וליבגני הלוואה משכנתא ביום 7/98 כאשר שניהם היו 10 חודשים בארץ בלבד, היא לא עבדה וליבגני לא היה מקום עבודה קבוע. (פרוטוקול עמוד 15 שורות 12-17). עוד לטענתה היא לא קיבלה דבר מכספי המשכנתא, לא קיבלה דירה ולא נהנתה מהכספים ולכן לא חייבת דבר לתובע. הנתבעת מתכחשת גם לתלוש השכר שהציג התובע, ת/1 ד', מחברה בשם "מגיש בע"מ" ולטענתה זהו תלוש יחיד שהיא לא מכירה אותו והיא עומדת על טענתה כי לא עבדה בתקופה זו. עוד לטענתה היא לא שמה לב שסכום התלוש הופקד באופן חד פעמי בחשבון הבנק שלה ושל יבגני מה גם שרשום הפקדת שיקים להבדיל ממשכורת אשר מופיע בתלוש השכר של יבגני (ת/1 ה'). הנתבעת מבקשת להסתמך על אישור המל"ל נ/2 לפיו היא החלה לעבוד בחברת ניקיון רק בחודש 10/98 ולא קודם לכן. מכל מקום הבנק לא הקפיד על תנאי מתן הלוואות כמו הוכחת השתכרות באמצעות שישה תלושים רצופים ונתן הלוואה בשיעור של 95% מערך הדירה מבלי לבדוק את יכולתם הכלכלית של מבקשי ההלוואות בהחזרים ומבלי להפקיד על עריכת בדיקות של מבקשי הלוואות ועל כן יש לראות רשלנות רבתית בהתנגדות נציגי הבנק ואשם תורם מרבית להיווצרות החוב נשוא התביעה. כך גם לגבי חוות דעת השמאי שצורפה כנספח יד' לת/1, איננה מנומקת ולמעשה קובעת מחיר זהה למחיר שקבעו הצדדים להסכם המכר. באשר לנספח ח' לת/1 שהוא המסמך בשפה הרוסית, טוענת הנתבעת כי הוחתמה עליו כמו על יתר המסמכים ומדובר בעשרות מסמכים מבלי שניתנה לה אפשרות לקרוא אותם ומבלי שהוסבר לה דבר. פקידת התובע לא הובאה למתן עדות ולכן אין בפני בית המשפט את נסיבות חתימה על מסמכי ההלוואה. לטענתה, מדובר בשני עמודים בלבד, שבו יש הודעה ללווים ובעמוד השני הודעה לערבים ונשאלת השאלה כיצד הודעה ללווה בעמוד 1, יכול להוות תחליף לתרגום הסכם הלוואה בעברת המחזיק 10 עמודים (נספח ו' לת/1). 18. עוד לטענתה היא לא ידעה כלל על מסכת ההסדרים שהושגו בין הבנק עם ייבגני באמצעות עוה"ד חרומיך והתובע לא הציג כל ייפוי כוח מעו"ד חרומיך לפיו היא ייצגה את הנתבעת. בהסדרים מופיע שמו של יבגני בלבד. לא זו בלבד אלא שהנתבעת מכחישה כי תשלומי המשכנתא שולמו מחשבון הבנק המשותף שלה ושל יבגני בבנק הפועלים. נציג התובע הודה שכלל לא הזמין דפי חשבון מחשבון הבנק המשותף. דפי החשבון ת/1 ה' הם כולם טרם מתן המשכנתא. עצם העובדה שהנתבעת ויבגני חתמו על הוראת קבע כמו כל לווה, איננה מוכיחה על תשלום באמצעות אותה הוראת קבע. לטענת הנתבעת החזרי ההלוואה לא שולמו מאף חשבון בנק של הנתבעת. עוד לטענתה סכום התביעה לא הוכח, לא הובא כל פירוט וכל תחשיב כיצד נקבע סכום זה. כמו כן, לא הוגשה כל הוכחה לגבי שיעור הריבית של 12%. לטענתה רשלנות התובע ואשמו התורם להיווצרות החוב באים לידי ביטוי לכל אורך טיפולו בתיק ההלוואה ולכן יש לדחות את התביעה כנגדם. דיון: 19. שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים והגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות חריגות של תיק זה, התרשלות פקידי הבנק דין התביעה כלפי הנתבעת להידחות. להלן אבהיר מסקנתי זו. נסיבות חתימת הנתבעת על מסמכי ההלוואה: 20. כללי; כידוע נפסק לא פעם כי קיים פער כוחות גדול בין לקוח לבין הבנק, במיוחד גדל פער זה כאשר מדובר בלקוח פרטי, להבדיל מלקוח עסקי, שבדרך כלל איננו מלווה ביועצים משפטיים או עסקיים. פער הכוחות בא לידי ביטוי כבר בשלבים הראשונים שבו נכנס הלקוח לבנק כאשר הוא נדרש כדבר שבשגרה לחתום על מסמכים המכילים עשרות עמודים או אלפי מילים והדבר נכון לא רק בעת פתיחת חשבון אלא גם כאשר מדובר בחוזה למן הלוואה. לנוכח האמור לא נגזים אם נאמר כי הלקוח הרגיל מתקשה להבין על מה הוא חותם גם כאשר מדובר בשפה העברית. הדברים נכונים במיוחד ביחס ללקוח שאיננו שולט בשפה העברית, בה מנוסחים המסמכים, לקוח שהוא עולה חדש בעת החתימה. כבר נאמר בפסיקה כי מצב זה מחייב את הבנק בחובת גילוי מוגברת כדי למנוע מצב שבו לקוחות יוחתמו על מסמכים ארוכים ומסובכים המנוסחים על-ידי הבנקים, כאשר אין להם כלים אלמנטאריים להתמודד עמם ולהבין כהלכה את משמעותם (ראה: ע"א 1304/91 טפחות-בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309, 326). משמעותה של החובה שנועדה להגן על הלקוח הלווה היא להטיל חובה מוגברת על הבנק להסביר לערב ובוודאי גם לחייב, לגלות לו פרטיים מהותיים על עסקת ההלוואה. קיימת גמישות בקביעת רוחבה של חובת הגילוי ואפיוניה הספציפיים שכן הם אינם עניין הנתון לקביעה מראש. לפיכך על ביהמ"ש לקבוע בכל מקרה ומקרה אם פעולותיו של התאגיד הבנקאי, או מחדליו עלולים, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה להטעות את הלקוח "בעניין מהותי" (ראה: ע"א 1304/91 הנ"ל). להלן אבהיר כיצד כשל הבנק בחובת הגילוי ולמעשה התרשל כלפי הנתבעת לכל אורך הדרך מקבלת ההלוואה ועד למכירת הדירה ע"י כונס הנכסים, באופן המצדיק במקרה זה, דחיית התביעה כנגדה. האם הוסברו לנתבעת פרטי עיסקת ההלוואה? 21. במקרה שלפניי, מצאתי כי גרסת הנתבעת שסברה כי היא חותמת על וויתור זכויותיה לקבלת משכנתא לאולג שהיה למעשה גיסה, אינה משוללת יסוד ויכולה בנסיבות המקרה, להיות נכונה. הנתבעת טענה כי מעולם לא התגוררה בדירה ולא הוכח אחרת. לפיכך יש בכך כדי לתמוך בטענה כי היא חשבה שהיא חותמת על ויתור על זכויותיה כפי שהגיעו לה כעולה חדשה שהרי אין היגיון למי שרוכש דירה בהלוואה של כ-95% מערכה ומתחייב לשלם תשלומים בגין ההלוואה לא יגור בדירה אלא בדירה אחרת בשכירות. 22. אולם לא זו בלבד, אלא שאני מוצא תימוכין לגרסתה של הנתבעת כי סברה כי היא מוותרת על זכויותיה בעצם חוסר התאמה בין הזכויות בדירה כפי שנרשמו בהסכם הרכישה לבין ההלוואה עליה הוחתמה הנתבעת. ממסמכי ההתקשרות עולה כי אולג הנ"ל, למרות שחתם על הלוואה של 40,000 ₪ בלבד, למימון הרכישה ולא חתם על ההלוואה העיקרית בסך 295,000 ₪, מבחינת הזכויות בדירה "רכש" 33% (שלישי מהדירה). הבנק היה מודע או שהיה צריך להיות מודע לכך כי הוא זה שערך את מסמכי ההלוואה ואולג מופיע בבקשה למתן ההלוואה נשוא הדיון וכן אין חולק כי הסכם רכישת הדירה שנקנתה רובה ככולה מכספי ההלוואות, עמד בפניו. הבנק נתן במקרה זה הלוואות בגובה של 92% מערך הדירה הנרכשת ולכן משנרשם אולג כבעלים של 1/3 מהרכישה ומהזכויות בדירה ממילא הוכחה טענת הנתבעת כי וויתרה על זכויותה ולו באופן חלקי לטובת אדם אחר. התוצאה היא כי קיימת א-סימטריה בין שלושת הלווים בין ההתחייבות שלקחו על עצמם לבין הזכויות שהם רכשו בנכס. בעוד שהנתבעת ובעלה לשעבר התחייבו על הלוואה בסך של 295,000 ₪ התחייב אולג משום מה רק על הלוואה בסך 40,000 ₪ בלבד. אי הסימטריה מקפחת את הנתבעת ומתן הלוואה באופן הנ"ל הינו בבחינת אי גילוי והפרת חובת הבנק כלפי הלקוחה היא הנתבעת. יצוין כי הבנק בכתבי טענותיו ועד לסיום הדיון הצניע ולא שיקף את הדברים באופן הנ"ל. 23. במילים אחרות, סבורני כי חובת הגילוי החלה על הבנק חייבה אותו להסביר לנתבעת בשפתה את פשר ההתחייבות שהיא לוקחת על עצמה דהיינו שתמורת כ-90% משווי ההלוואה (היחס בין הלוואה של 40 אלף ₪ לעומת 295 אלף ₪) לרכישת הדירה היא ובעלה יקבלו כשני שליש זכויות בה (שליש כ"א מהם). אי מתן הסבר ללקוח בדבר טיב הזכויות שהוא רוכש מול התחייבות שהוא לוקח על עצמו שהינה גדולה בהרבה מהזכויות שרכש מהווה הפרה של חובת האמון והגילוי שחב הבנק כלפי הלקוח (ע"א 1/75 בנק ישראי למשכנתאות נ' הרשקו פ"ד כ"ט(2) 208). הפער האמור כשלעצמו היה צריך להדליק נורה אדומה בעיני פקידי הבנק אשר סידרו את ההלוואות או ערכו את מסמכי הבנק כפי שנערכו. מכל מקום חובתם היה להבהיר זאת לנתבעת, ב'רחל בתך הקטנה', במיוחד כאשר מדובר בעולה חדשה וצעירה כבת 25 ורק כעשרה חודשים בארץ. ההסבר היה צריך לכלול את הפער הקיים בהתחייבותה על פי ההלוואה אל מול הזכויות שהיא רוכשת בדירה ומדוע אולג שמופיע יחד עימה כמגיש הבקשה להלוואה איננו חתום על ההלוואה העיקרית. משלא נהג כך הבנק יש מקום לקבוע דבר בטלותו של הסכם ההלוואה כלפי הנתבעת (השוו: ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' נתן צבאח פ"ד מ"ח (2) 573, 592). אם לא די בנימוק האמור אמנה להלן את הליקויים במעשה או במחדל מצד הבנק כלפי הנתבעת, אשר במשקלם המצטבר מצדיקים אף הם לפטור אותה מהתחייבותה על פי הסכם ההלוואה. העדר תרגום המסמכים ומתן הסבר בשפתה של הנתבעת 24. ראשית הוכח פגם חמור בהתנהלות הבנק כלפי הנתבעת הנובע מאי מתן בפועל של הסבר בשפתה של הנתבעת לגבי המסמכים עליהם חתמה. הבנק טען כי עו"ד חרומיך ייצגה את הנתבעת וכי חזקה עליה כי כדוברת השפה הרוסית היא הסבירה והבהירה לנתבעת את פרטי העסקה ומהותה טרם חתימתה על מסמכי ההלוואה. הנתבעת הכחישה טענות אלה של התובע וטענה כי אינה מכירה את עו"ד הנ"ל וכן כי כל הפניות והתקשרויות שהיו עם עו"ד חרומיך עם ב"כ הבנק, כונס הנכסים, נעשו ללא ידיעתה ללא הסכמתה ומבלי שהיא יודעת עליהם דבר. כידוע נטל ההוכחה בתביעה זו הוא על הבנק אשר לא הרימו בעניין זה ולכן יש לדחות את טענותיו לעניין "חזקות" כאלה או אחרות לגבי שפתה של עו"ד חרומיך שלא הובאה למתן עדות או לעצם הטענה כי היא ייצגה את הנתבעת בעסקת רכישת הדירה. משום מה עו"ד לובה חרומיך לא זומנה כעדה בתיק זה ע"י הבנק, כאשר גרסתה של הנתבעת כי היא לא הבינה על מה היא חותמת הייתה ידועה לו, לפיכך לא ניתן לקבוע כפי שמבקש התובע כי עו"ד ידעה רוסית ותרגמה לנתבעת את האמור בהסכם המכר. אדגיש כאן כי עדה זו הייתה חיונית גם בשל כל אותם "הסדרים" שנעשו על ידה בשמו של ייבגני, אשר כפי שהתברר כלל לא היה בארץ באותה עת ולא ברור כיצד נחתמו ההסדרים הללו בפניה של עוה"ד הנ"ל כפי צוין עליהם ואפרט עוד בעניין זה בהמשך. שנית; אין טענה כי בייצוגה של הנתבעת ע"י עו"ד כדי יש כדי להכשיר את חתימתה של הנתבעת על מסמכי הלוואה בעברית ללא תרגומם לשפתה שהרי אין טענה כי עו"ד הננזרת היתה נוכחת בעת החתימה בבנק. 25. העד מטעם הבנק מר חיים זילבר, העיד לא מידיעה אישית כי אם מתוך שקרא מהניירת/תיק הבנק והוא לא היה זה שבפניו חתמה הנתבעת. אומנם המסמך או הטופס שצורף לתצהירו של העד האמור, לפיו היה הסבר תמציתי על גבי שני עמודים ברוסית שבו הובהר לתובעת על מה היא חותמת, גם הוא לא תורגם ולמעשה לא הובהר דיו בדיון ואין בו כדי למלא את שהחסיר הבנק בדרך של הבאת הפקידה אשר בפניה לפי טענתו חתמה הנתבעת. מסיכומי הנתבעת ניתן להבין כי דף אחד מתוך השנים פונה לחייב והדף השני פונה לערב. אולם, אין בהם כדי מילוי חובתו המפורשת של הבנק כלפי לווים שהם עולים חדשים, לתרגם את המסמכים לשפתם, שכן, כאשר מדובר בעולים חדשים קיימות הוראות של המפקח על הבנקים (ניהול בנקאי תקין) המחייב בנק באופן מיוחד במתן הסברים וכן למסור להם חוברת הסבר בשפתם לגבי אופי הפעולה ועיקרי תנאי העסקה שהם מבקשים לבצע (ראו: חובות החלות על הבנקים: גלעד נרקיס ומירב מור, הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה עמ' 208). סיכומו של דבר, במקרה שלפניי היה על הבנק להוכיח את הנסיבות בהם חתמה הנתבעת שהיתה עולה חדשה כ-10 חודשים בארץ, על מסמכי ההלוואה וכי ניתן לה הסבר כדין בשפתה בנוגע להלוואה זו. הבנק לא הוכיח שכך נעשה ובכך הפר את חובותיו כלפי הנתבעת (השוו; ת.א. (שלום-ת"א) 18801/93 שרבטייב נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ ). האם הנתבעת היתה מודעת להליכי הכינוס והמכירה? 26. פגם נוסף עליו הצביע הנתבעת נוגע לאי ידיעתה לגבי הליכי הכינוס והליכי פשרה שניהל הבנק עם ייבגני. מתברר כי הבנק לא ידע מה הייתה כתובת המגורים של הנתבעת במועד קבלת ההלוואה ועד למועד מימוש הדירה. הנתבעת טענה כי מעולם לא התגוררה בדירה וכאמור לא הוכח אחרת ועל כן אקבל טענה זו, מה גם שבסופו של דבר כאשר נקט הבנק בהליכי תפיסה של הדירה הוא מצאה ריקה וזאת לאחר שייבגני ואחיו, אמור כבר לא נמצאים בארץ. הוכח כי הבנק פיגר אחר המידע או שלא טרח לבררו במשרד הפנים לגבי כתובתה של הנתבעת. התוצאה הייתה כי הנתבעת לא קיבלה את מכתבי הבנק הנוגעים להלוואה ולהפרות החוזרות של הלווים בגין אי תשלום החיובים החודשיים בגינה. לטענתה המסמך הראשון שקיבלה היה כתב התביעה. טענתה בהתייחס לנספח ת/1 כב' , שזהו מכתב התובע מיום 6.11.00, טענה כי המכתב נשלח לרחוב קרן היסוד 317/5 במעלות וכי בכתובת הזו היא לא גרה יותר מחצי שנה מאז חודש מאי 2000 לא נסתרה אף היא. הוא הדין ביחס למסירת מכתב האזהרה על פתיחת תיק הוצל"פ (ת/1 לד') שנעשתה באמצעות הדבקה על דלת כתובתה דירה הנ"ל מיום 7.8.02 מועד שכבר לא התגוררה בדירה. 27. משחזרו המכתבים לא טרח הבנק לברר את כתובתה באמצעות משרד הפנים והדבר ניתן להיעשות ללא מאמץ מיוחד. התוצאה הייתה כי גם המכתבים ששלח הבנק בשנת 2003 (ת/1 לו' ולז'), לא הגיעו לידיה שכן מזה מספר שנים הנתבעת עברה וגרה בדירה אחרת ברחוב בן גוריון 54 במעלות ולמרות זאת, המשיך הבנק לשלוח מכתבים לכתובת הקודמת. הנתבעת אישרה בסיכומיה, כי לראשונה אישור המסירה הראשון לכתובת הנכונה, היה רק בכתובתה הבאה שבו היא מתגוררת לאחר חודש 8/03 בשדרות ירושלים 29/6 במעלות. באשר למסירת מכתב הפדיון (נספח מג' לת/1), טענה כי לא קיבלה אותו ומאישור המסירה ת/1 מד' עולה כי ככל הנראה נמסר המכתב למשפחה שכנה בבניין מכל מקום הבנק לא יכול היה לצרף ראיה מעבר לתצהירו של השליח כי המכתב הודבק בכתובתה של הנתבעת. המסקנה העולה היא איפוא כי התברר שהנתבעת לא התגוררה בכתובות אליהן שלח התובע את מכתבי ההתראה או התראות מתיק ההוצל"פ ועצם אי המצאת אשורי מסירה או עדויות או תצהירים מובילות לקביעה כי כל מכתבי ההתראה של התובע לנתבעת לא הגיעו לידיה והוא הדין לגבי הודעת הפדיון מיום 26.4.06 שלא הוכח כי נמסרו לנתבעת. אם בענייני ההתראות כך, יש להניח כי גם מכתבים שוטפים על מצב חשבון ההלוואה לא הגיעו לידי הנתבעת ולכן גם בכך הפר הבנק את חבות הגילוי כלפיה. "הסדרי הפשרה" עם ייבגני ללא ידיעת הנתבעת: 28. הפועל היוצא של אי ידיעתה של הנתבעת לגבי הליכי הכינוס ולהסדרי הפשרה עמם הגיע כונס הנכסים עם ייבגני הוא, כי היא המשיכה לא לדעת דבר לגבי הליכי הכינוס. ממסמכי ההסדרים יש תמיכה לטענתה בדבר אי ידיעתה מכיוון שההסדרים הושגו בין כונס הנכסים לבין עו"ד פרומיך ומצוין במסמכי ההסדרים רק שמו של ייבגני משל שהנתבעת איננה קיימת יותר. התנהלות הבנק אשר התכתב וניהל מו"מ רק עם ייבגני אשר לא היה בארץ באותה עת וההתכתבויות והחתימות הועברו שוב ע"י עו"ד פרומיך וכוללות רק אותו בשם הלווים, אף היא לקויה בלשון המעטה. נשאלת השאלה איך יתכן שנערכו מספר הסדרים בין הבנק לבין ייבגני בשם הלווים, וכל זאת ללא ידיעתה וללא הסכמתה של הנתבעת. אילו טרח בשלב זה הבנק ודורש כי הנתבעת כמו גם אולג יחתמו על ההסדרים או כי תהיה חלק מהם או אז יתכן כי גירסת הנתבעת בדבר אי ידיעתה על מהות ההסכמים או ההסדרים לא הייתה מתקבלת ואולי היתה מתגלית העובדה לבנק ולכונס הנכסים כי ייבגני כלל איננו בארץ והכיצד נערכים הסדרים והסכמים עימו? מאיזה חשבון שולמו החזרי ההלוואה? 29. לא זו אף זו; הנתבעת מכחישה כי תשלומי המשכנתא שולמו מחשבון הבנק המשותף שלה ושל יבגני בבנק הפועלים. עניין זה חשוב מכיוון שאילו הביא הבנק הוכחות לעניין תשלום מחשבונם המשותף של הנתבעת ובעלה וחשבון זה היה פעיל לא ניתן היה לקבל את טענות הנתבעת בדבר אי ידיעתה על כל פרשת הדירה,כינוס הנכסים ומכירתה, שהתחוללה סביבה במשך השנים. גם בהקשר זה ניתן היה לצפות כי הבנק ימציא פרטי חשבון ותנועות בחשבון ויראה מי שילם את תשלומי ההלוואה. אולם לא כך היה אלא שהבנק אישר בדיון כי כלל לא הזמין דפי חשבון מחשבון הבנק המשותף. דפי החשבון ת/1 ה' הם כולם טרם מתן המשכנתא ואין בהם כדי לסתור את טענת הנתבעת כי היא לא שילמה ולא היתה לה נגיעה לתשלומי ההלוואה. לכן אקבל את טענת הנתבעת כי עצם העובדה שהנתבעת ויבגני חתמו על הוראת קבע כמו כל לווה, איננה מוכיחה על תשלום באמצעות אותה הוראת קבע. מכל מקום משכפרה הנתבעת בדבר מחובתו של הבנק היה להוכיח מקור/חשבון ממנו שולמו תשלומי ההלוואה וכיצד הנתבעת קשורה אליו, דבר שלא נעשה. מועד עזיבתו של ייבגני (הנתבע מס' 1) מהארץ. 30. התמיהות בפרשה זו גדלות לנוכח הראיות שהמציאה הנתבעת לפיהן בחודש 12/98, עזב יבגני את הארץ והוא חי בבירוביג'ן עם אישה אחרת ויש לו בת ממנה. בעקבות זאת פנתה הנתבעת לביהמ"ש לענייני משפחה וקיבלה פסק דין למזונות מיום 29.11.00 ופסק דין לגירושין אזרחיים מיום 16.10.01 (נספח 1 לנ/1). כבר הזכרנו כי לנוכח האמור, לא ברור כיצד הגיע הבנק להסדרים עם ייבגני שחתימותיו אושרו ע"ג ההסדרים מיום 24.12.00, 27.10.02 ו-25.12.03 ע"י עו"ד חרומיך? האם כונס הנכסים היה מודע לאי הימצאותו של ייבגני בארץ? ככל הנראה לא, מכיוון שמועד עזיבתו לפי גרסת הבנק היא שנת 2006 ולא היא כפי שהוכיחה הנתבעת. אם אלה פני הדברים כי אז בוודאי שהיה על הבנק לזמן את עו"ד פרומיך שתשפוך אור על הפרשה וכיצד היא לקחה על עצמה להודיע הודעות בשם כל הלווים. הבנק לא הציג כל ייפוי כוח מעו"ד חרומיך לפיו היא ייצגה את הנתבעת לא בעת ביצוע ההלוואה גם לא לאחר מכן. חריגת הבנק מהנהלים למתן הלוואה שבה היו גם כספי מדינה; 31. קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה האם בעת חתימתה על ההלוואה עבדה הנתבעת והאם שכרה הופקד למס' ח-ן הבנק המשותף שלה ושל ייבגני. הבנק טען כי הוכח שהנתבעת עבדה שכן על פי הרישומים בבנק בו התנהל החשבון נראה כי הופקד שיק שהיה שיק משכורת של הנתבעת כמו גם שכרו של ייבגני שהופקד לחשבון זה. מדובר בהפקדה של סכום אחד כאשר העד מטעם הבנק מר זילבר, אישר כי היה נוהל של קבלת שישה תלושי שכר מהלווים כתנאי לקבלת הלוואה שבה היו גם כספי המדינה. מדוע ויתר הבנק על הנוהל? העד הסביר כי הבנק רצה לעזור לעולים החדשים שאך זה הגיעו לארץ ולרובם ככולם לא היו תלושי שכר המעידים על עבודה רצופה במשך שישה חודשים לפחות, ועל כן להם ויתר הבנק על דרישה זו (עמ' 7 סיפא ועמ' 8 ש' 1 ואילך). הנתבעת כפרה בכך שעבדה במועד הנ"ל והמציאה אישור מטעם המוסד לבטוח לאומי (נ/2) ובו פרטי המעסיקים ולכאורה המעביד והשכר הנזכרים לא כלול בהם והיא החלה לעבוד רק בחודש 10/98. לטענתה, במועד מתן ההלוואה 7/98 היא היתה כעשרה חודשים בארץ בלבד ועדיין לא עבדה וכן ליבגני לא היה מקום עבודה קבוע. (פרוטוקול עמוד 15 שורות 12-17). באשר לתלוש השכר היחיד שהציג הבנק ת/1 ד', מחברה בשם "מגיש בע"מ", טענה כי איננו תלוש שלה והיא לא שמה לב שסכום התלוש הופקד באופן חד פעמי בחשבון הבנק שלה ושל יבגני מה גם שרשום הפקדת שיקים להבדיל ממשכורת אשר מופיע בתלוש השכר של יבגני (ת/1 ה'). אינני סבור כי יש חשיבות להכריע במחלוקת הנ"ל לגבי תלוש אחד, שהרי הבנק מאשר כי הוא לא הקפיד על הנוהל בדבר קבלת שישה תלושי שכר שיש בהם כדי להעיד על מידת השתכרותו של לווה ויכולת החזר חודשי של הלוואות המועמדות לרשותו. להקפדה על הנוהל יש חשיבות מעבר לרצון הבנק ל"סייע" ללווים שכן במציאות שבה, במועדים הרלבנטיים, ניתנו הלוואות בגובה של עד 95% משווי הדירה, "ויתור" מצד הבנק על קבלת תלושי שכר מנעה למעשה בדיקת נכונה ואמתית של יכולת הלווים, מבקשי ההלוואות בהחזר ההלוואה. המקרה בתיק זה שלפניי מעיד למעשה על הכשל האמור הנוסף לכשלי הבנק במתן ההלוואה נשוא הדיון. תוצאה: 32. סיכומו של דבר, הוכח במקרה זה, להנחת דעתי כי הבנק הפר את חובת הגילוי במעשה ובמחדל כפי שפורט לעיל והיה בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה כדי להטעות את הלקוח "בעניין מהותי" (ראה: ע"א 1304/91 הנ"ל). הבנק כשל בחובת הגילוי והאמון שהוא חב כלפיה כלקוחה, זאת בניגוד לחובות הבנק כפי שבואר לעיל ולפי חובותיו בהתאם לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א -1981 והכללים שהותקנו על פיו. הלכה למעשה התרשל הבנק כלפי הנתבעת לכל אורך הדרך, מקבלת ההלוואה ועד למכירת הדירה ע"י כונס הנכסים, באופן המצדיק במקרה זה, לפטור אותה מהתחייבותה על פי הסכם ההלוואה ודחיית התביעה כנגדה. אשר על כן התביעה כלפי הנתבעת נדחית. התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקת. הבנק/התובע ישלם לנתבעת, באמצעות הלשכה לסיוע משפטי, ממנה קיבלה ייצוג משפטי, הוצאות ושכ"ט עו"ד, סך של 12,000 ₪. הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בנקחובת הגילויהלוואה