בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר. לענין זה, "החזקה תקינה" - שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא חובות בעל דירה: בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר יריבות, חוסר סמכות עניינית וקיומו של הליך תלוי ועומד בפני המפקחת על רישום המקרקעין. דין הבקשה להתקבל בחלקה. 1. כתב התביעה הוגש על ידי חברה יזמית שהקימה בנין, כנגד חברת הניהול של אותו בנין. חברת הניהול כמובן, היא המבקשת שבפני. הבנין בו מדובר הנו בנין "אלמוג" שהנו אחד משני בנינים קיימים בפרויקט הידוע כ"מגדלי חוף הכרמל" בחיפה. כפי שמפרטת התביעה, בבנין קיימים שלושה סוגים של בעלי זכויות: בעלי דירות שרכשו דירותיהם מן התובעת. שוכרים ששכרו מן התובעת שטחי מסחר לשם ניהול עסקם באותו שטח ששכרו. התובעת עצמה, הממשיכה להחזיק בשטחים שטרם נמכרו או הושכרו, עד שיעלה בידה למוכרם או להשכירם. לבד משטחים אלה "המשויכים" לבעלי הזכויות, מצויים בבנין כמובן גם שטחים משותפים. 2. ניהול השטחים המשותפים נמסר לידיה של הנתבעת - חברת הניהול. כתב התביעה מפרט שהנתבעת באה בנעלי חברת ניהול קודמת מכוח הסכם המחאת זכויות; ואין לה אפוא יותר ממה שהיה לחברת הניהול הקודמת בהסכם הניהול שנחתם בזמנו מול. כתב התביעה מפרט כי על פי הסכם הניהול עם חברת הניהול הקודמת, חויבו הדיירים לשלם לחברת הניהול דמי ניהול ואחזקה, ולשלם הוצאותיה עבור "מיסים , אגרות והיטלים המוטלים בקשר לרכוש המשותף". חברת הניהול מצדה, התחייבה לנהל ולתחזק את השטחים המשותפים שבבנין , ולשאת בהוצאות הניהול של אותם שטחים (כולל מסים אגרות והיטלים). התובעת כמי שבבעלותה חלקים בבנין שאינם רכוש משותף וטרם נמכרו או הושכרו, חבה אף היא בתשלום דמי ניהול ואחזקה בגין חלקה היחסי ברכוש המשותף , הנגזר מן השטחים שבבעלותה. 3. מבחינת המשטר המשפטי החל על בעלי הזכויות: מדובר בבנין שעתיד להירשם בעתיד כבית משותף. מאחר וטרם הושלם הרישום כבית משותף, הרי שטרם יוחדו הדירות לרוכשים וטרם הושלם רישומם כבעלים בפנקס המקרקעין. לפיכך התובעת עודנה רשומה כבעלים של כל הבנין לרבות השטחים המשותפים ולזכות הרוכשים נרשמו הערות אזהרה. על בתים שאינם רשומים כבתים משותפים חל פרק ו1' לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן "החוק"). סע' 77ב שבאותו פרק מחיל "בשינויים המחויבים" את סע' 58 לחוק הנ"ל. וזו לשונו של סע' 58: "בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר. לענין זה, "החזקה תקינה" - שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות." הביטויים "דירה", "בעל דירה" ו "רכוש משותף" זכו להגדרה ספציפית בפרק ו1' , בסע' 77א. 4. בכתב התביעה נדרש סכום כספי שאותו חבה הנתבעת לתובעת, לפי הנטען, בגין שלושה עניינים. א. שכירות ודמי ניהול בגין משרדי הנתבעת שבשטח התובעת: הנתבעת קבלה חזקה במרדים שבבנין, ששימשו את חברת הניהול הקודמת, בשטח של 121.6 מ"ר. לאחר מכן ולדרישת התובעת, הועתקו משרדי הנתבעת לקומת הלובי של הבנין בשטח שאף הוא בבעלות התובעת ואינו שטח משותף. בין הצדדים לא נחתם הסכם שכירות. לפיכך, הדרישה כאן היא לתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת. מפרטת התביעה שלא זו בלבד שהנתבעת לא שלמה דמי שימוש ראויים בגין שטח זה, אלא שאף ראתה לנכון לגבות אף בגינו דמי ניהול ואחזקה למרות שאין מדובר כאמור בשטח משותף של הבנין שנמסר לניהולה אלא שטח המשמש אך הנתבעת. ב. תשלומים ששולמו ומשולמים ביתר על ידי חוף הכרמל בגין תחזוקת השטח המשותף: חישוב כללי ביתר בגין מרפסות כותרת סע' 57 לחוק המקרקעין הנה "החלק ברכוש המשותף", וזו לשונו: "(א) שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לכל דירה יהיה לפי יחס שטח רצפתה אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור אחר; בחישוב שיעורו של חלק כאמור לא יעברו את תחום חלקי המאה. (ב) בחישוב שטח הרצפה לענין סעיף קטן (א) לא יובאו בחשבון שטחם של גזוזטראות ושל קירות חיצוניים, אלא אם נקבעה בתקנון הוראה אחרת. (ג) הוצמד חלק מסויים של הרכוש המשותף לדירה פלונית, יובא שטחו בחשבון לענין סעיף קטן (א) בשיעור שנקבע לכך בתקנון, ובאין קביעה כזאת - בשיעור שקבע המפקח לפי הנסיבות." טוענת התובעת כי בסע' 16 לתקנון הבית המשותף נקבע שעור דמי הניהול ביחס לשטח המרפסת בגובה מחצית התשלום שגובה הנתבעת בעבור שטח הדירה עצמו. כלומר עבור כל מ"ר משטחי המרפסות ישלם בעליה חצי מן התעריף הקצוב לשטח הדירה. קביעה זו מחייבת מכוח סע' 57(ב) לחוק המקרקעין. וחרף זאת גבתה הנתבעת עבור מרפסות תשלום לפי חישוב הזהה לחישוב השטחים שבדירות, היינו כשטח מקורה. לא זו אף זו: רק ביחס לתובעת נקטה הנתבעת בדרך חישוב שגויה או מפלה זו, כאשר ביחס לבעלי הדירות הפרטיים חישבה כדין התשלום בגין שטח המרפסת, לפי הנחיות התקנון. חישוב ביתר בגין מרפסת ספציפית בדירה 1539 אחת מן הדירות שנותרו בידי התובעת היא דירה 1539. הנתבעת גבתה דמי ניהול לפי שטח מרפסת בדירה זו של 58 מ"ר, בעוד השטח האמיתי של המרפסת עומד על 32 מ"ר (או 34 מ"ר - לפי חוו"ד מודד). מתבקשת אפוא השבת הסכומים שגבתה הנתבעת ביתר מן התובעת בגין המרפסות. ג. תחזוק ותיקון גוף קירור משותף שבקומה 4 מפרטת התביעה כי בתקופה בה שימשה אלמוג אחזקה כחברת הניהול נקבע כי מאחר ובעלי הזכויות בקומה 4 חולקים את מערכת הקירור עם הרכוש המשותף, תחולק החבות בגין צריכת החשמל של המערכת ביחס של 24% לחובת אלמוג אחזקה, ו 76% לחובת בעלי השטחים הפרטיים בקומה 4. החלוקה נקבעה בהתאם לחוו"ד מומחה. הנתבעת סירבה להוסיף ולשאת באותם 24% מרגע כניסתה לתפקיד, ועוד חייבה את התובעת בעלות תחזוק המערכת במלואה. מתבקשת אפוא השבת הסכומים (במלואם) שגבתה הנתבעת מן התובעת בהקשר זה, שכן התובעת כיזמית אינה חייבת לשאת בעלויות קירור ותחזוק מערכות משותפות אלא חברת הניהול ובעלי הזכויות בבנין באמצעותה (על פי חלקם היחסי בשטח המשותף). 5. הנתבעת (להלן "רמות") אינה חולקת כי הנה "מתחזק" כמשמעותו בפרק ו' לחוק המקרקעין; וכי היא באה בנעליה של אלמוג אחזקה מכוח הסכם המחאת זכויות וחיובים שמיום 7.9.06. רמות מפרטת ההליכים הבאים שבין הצדדים, התלויים ועומדים בפני המפקחת על רישום המקרקעין ונוגעים כולם ליחסי המשולש תובעת-חברת ניהול (מתחזק) - בעלי הזכויות: תביעה בת.ת 262/10 שהגישו רמות וכן נציגות הבית המשותף כנגד התובעת: בין היתר בגין היעדר תשלומים וביצוע קיזוזים בניגוד לדין ולהסכם. ת.ת 62/11 שהגישה התובעת כנגד רמות. המפקחת התבקשה לתן סעד הצהרתי שיצהיר כי רמות הפרה חובתה כמתחזק ולא עמדה בהתחייבויותיה הנובעות מהתקנון והסכמי הניהול . ת.ת 4/12 שהגישה התובעת כנגד רמות. כאן התבקשה המפקחת ליתן (שוב) סעדים הצהרתיים בדבר הפרת חובותיה של רמות כמתחזק, וצוי עשה שיחייבו אותה בקיום חובות אלה, בעניינים שונים שפורטו בתביעה. 6. הצדדים פנו בשלב מסויים לבוררות, והנתבעת מפרטת כי ניתן פסק בורר מיום 24.11.04 שאושר על ידי ביהמ"ש המחוזי, וקובע בין היתר את המפתח לחלוקת ההוצאות בעלויות ההחזקה של הבנין בין התובעת לבין בעלי הדירות הפרטיות. 7. לטעמה של הנתבעת ערכאה זו חסרת סמכות עניינית ולא זו בלבד אלא שבפני הערכאה שלה קנויה הסמכות העניינית - המפקחת על רישום המקרקעין - אף תלויים ועומדים ההליכים שפורטו לעיל. הכל מבלי שהתובעת מצרפת את בעלי ריבה הנכונים הם בעלי הדירות (או נציגות הבית המשותף בשמם). ולו נעתרה הנתבעת לתביעות התובעת היתה אף חשופה לתביעות מצד בעלי הדירות. 8. לטעמי וכהילוכה של הנתבעת, טענת חוסר הסמכות העניינית יסודה אכן בדין ביחס לרכיבי התביעה הנוגעים לתחזוק ותיקון גוף הקירור המשותף, ותשלומים ששולמו ביתר על ידי התובעת בגין המרפסות (בין ביחס לחישוב הכללי ובין ביחס למרפסת הספציפית של דירה מס' 1539). לא כך במה שנוגע לתביעת דמי שימוש ראויים בגין שימושה של הנתבעת בשטחים של התובעת. הסמכות העניינית מוסדרת בסע' 72 לחוק המקרקעין שזו לשונו: "(א) סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר זכויותיהם או חובותיהם לפי התקנון או לפי סעיפים 58, 59 או 59א עד 59ח, לפי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), התשס"ח-2008 או לפי סעיפים 6נט עד 6סא, 21ב ו-27ג לחוק הבזק, תשמ"ב-1982 יכריע בו המפקח. (ב) סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף, רשאי התובע להביאו, לפי בחירתו, לפני בית משפט מוסמך או לפני המפקח. (ג) האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) יחול גם במקרה שמחזיק הדירה מטעם בעל הדירה או המתחזק הוא צד לסכסוך, ואם היתה דירה מוחכרת בחכירה לדורות או בחכירת משנה לדורות - גם אם צד לסכסוך הוא המחכיר לדורות או מחכיר המשנה לדורות. (ד) האמור בסעיף זה אינו גורע מתקפו של הסכם למסור סכסוכים כאמור להכרעת בורר." בעוד סע' 72(ב) מציב סמכות מקבילה, העניינים המפורטים בסע' 72(א) מסורים לסמכותה העניינית היחודית של המפקחת על רישום המקרקעין. אשוב ואצטט נוסחו של סע' 58 לחוק המקרקעין שמכוח סע' 72 הנ"ל, סכסוך בעניינים שהוא מציב מסור לסמכותה היחודית של המפקחת. "בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, לפי יחס שטח רצפת דירתו אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר. לענין זה, "החזקה תקינה" - שמירה על מצבו של הרכוש המשותף כפי שהיה בעת גמר הבניה, לרבות שיפורים שבוצעו בו לאחר מכן בהסכמת בעלי הדירות." סע' 77ב לחוק המקרקעין מחיל את סע' 72 (וגם את סע' 58) על מבנה בו יש לפחות שתי דירות, גם אם טרם נרשם כבית משותף. במלים אחרות - אין חולק שסע' 72 חל בענייננו. לשיטת התובעת עצמה, גוף הקירור המשותף אינו רכושה הפרטי אלא חלק מן הרכוש המשותף שבבניין. התשלומים הנוגעים הן להחזקת אותו גוף הקירור והן תשלומים בגין צריכת החשמל שהוא מייצר, נכנסים לדלת אמותיו של סע' 58. זה המצב גם במה שנוגע לגביית יתר מן התובעת של דמי ניהול ואחזקה, בגין חישוב שגוי של שטח מרפסת פלונית או תמחור שגוי מעיקרא (פר מ"ר) ביחס למרפסות. נחזה לכאורה שיש גם ממש שלא צורפו צדדים נדרשים נוספים - הם בעלי הדירות או המושכרים, וזאת הן ביחס לטענות התובעת בשאלת נשיאת התשלומים בגין אותו גוף קירור בקומה 4 ; והן בגין גביית היתר שגבתה רמות מן התובעת (לשיטתה האחרונה) בשל המרפסות. אם חושב שטח המרפסת הספציפית ביתר הרי גדל בשגגה חלקה היחסי של התובעת בדמי הניהול על חשבון חלקם של יתר בעלי הזכויות שקטן. לפיכך לכאורה לא כיס העושר של הנתבעת הוא שגדל אלא זה של בעלי הזכויות שבבנין. אם יש לשנות שיטת החישוב ביחס למרפסות בבנין כולו (לחשב המרפסות כשטח מקורה - כהלוכה של הנתבעת) הרי מקרין הדבר גם על בעלי הדירות שבדירותיהם מרפסות . ואם נגבה ביתר מן התובעת בלבד, שכן רק ביחס אליה חושבו המרפסות כשטח מקורה , שמא אף כאן גדל כיס העושר של הדיירים, שכן גדל חלקה היחסי של התובעת בדמי הניהול וקטן חלקם. וגם אם לא כך - ומדובר על גביה ביתר מן התובעת שלא הקטינה חלקם של הדיירים אלא גרמה לחיוב יתר שאותו יש להשיב לתובעת, הרי עדיין מדובר על הוצאות החזקתו וניהולו של הרכוש המשותף, ואספקת שירותים, על פי שיעור השתתפות שנקבע בתקנון. עניינים אלה נכנסים לגדרו של סע' 58 לחוק המקרקעין ומשכך הסמכות היחודית לדון בהם הנה של המפקחת. 9. מכל מקום לא ניתן להימנע מצירוף צדדים נדרשים כדי לקבוע תוצאה העוקפת המשטר המחייב בשאלת הסמכות העניינית. לו היתה קנויה הסמכות לערכאה זו, לא מן הנמנע שהיה מקום להורות על צירוף הנציגות או לחלופין למחוק התביעה בהיעדר יריבות, באותם עניינים שנמנו לעיל או חלקם. ומשעה שמדובר בהיעדר יריבות לא היה ניתן למצוא מזור לבעיה בצירוף בעלי הדירות כצדדים שלישיים, כהצעתה של התובעת, שכן אם בסופו של דבר יש בעית יריבות ממילא דין התביעה להידחות ומתייתרת ההודעה. הודעה לצד שלישי הנה תביעה על תנאי, והתנאי הוא שתתקבל התביעה העיקרית. מכל מקום, סע' 72(א) חל גם כאשר המתחזק הוא צד לסכסוך. אין גם רלבנטיות לטענות בתגובת התובעת שרמות אינה צד נייטראלי אלא עשתה יד אחת עם הנציגות, או לטענות שהיא נוקטת במפתח חיוב שונה לדיירים לעומת זה הננקט על ידה ביחס לתובעת. מה הרלבנטיות לשאלת הסמכות, היריבות, או הליך תלוי ועומד? אלו טענות שלגוף הענין. אין גם ממש בטענת התובעת כי אין היא מעלה שאלה בגין זכויותיה וחובותיה על פי תקנון הבית המשותף או הסעיפים המנויים בסע' 72(א) לחוק המקרקעין, אלא עילות שמכוח חוק החוזים (חלק כללי), חוק עשיית עושר ופקודת הנזיקין. מניתי רכיבי התביעה והם בפירוש נסמכים על גביית יתר לפי שיטת התמחור המחייבת לשיטת התובעת עצמה, בין לפי דין ובין לפי תקנון הבית המשותף. או על גביית יתר בגין עלויות חשמל שמייצר מתקן השייך לרכוש המשותף ונועד ליתן שירותים לכלל הדיירים - לשיטת התביעה עצמה. אין זה משנה שזכויותיה וחובותיה של רמות כחברת ניהול באו לה מכוח הסכם המחאת זכויות עם חברת הניהול הקודמת. הרי עם כל גוף המתחזק שטחים משותפים בבית משותף או בית שטרם נרשם ככזה נכרת הסכם - בין בכתב ובין בעל פה. מה חשיבות יש בשאלת הסמכות לסוגיה אם מדובר בהסכם "מקורי" או שמעמדה של הנתבעת כמתחזק הוקנה לה מכוח הסכם המחאת זכויות עם המתחזק הקודם? אין זה משנה גם שמדובר בתביעה להשבת כספים שכן הסכסוך כאמור נוגע להוצאות תחזוקת הבית המשותף או מתן השירותים. לא ניתן לעקוף סמכותה היחודית של המפקחת על דרך תיאור עילות התביעה כנסמכות על עילות מכוח דיני חוזים, נזיקין או עשיית עושר. לו כך היה, ניתן היה לרוקן מתוכן את המשטר שביקש המחוקק לקבוע בסע' 72(א) לחוק המקרקעין. המחוקק ביקש לרכז מכלול ההתדיינויות בעניינים המנויים בסע' 58 לחוק המקרקעין בפני ערכאה מתמחה, היינו בפני המפקחת על רישום המקרקעין. 10. הייתי מעביר אפוא התביעה כמות שהיא אל המפקחת, וממילא שם ניתן להחליט על תיקון כתבי טענות וצירוף צדדים נדרשים, במידת הצורך. ההחלטה בענין זה ראוי שתינתן על ידי הערכאה לה קנויה הסמכות העניינית. משעה שזו מסקנתי, ממילא גם אין צורך להחליט בסוגיה החלופית שעוררה הנתבעת של "הליך תלוי ועומד". 11. אלא מאי?: רכיב אחד שבתביעה מצוי אכן בסמכות בית משפט זה, והכוונה לתביעת דמי שימוש ראוי מאת הנתבעת בגין שטחים של התובעת בהם שוכנים משרדיה. כדי להבין הדבר, נצייר לעצמנו מצב חלופי בו היתה התובעת משכירה לנתבעת בחוזה שכירות מסודר אותם שטחים עצמם; והתביעה היתה לדמי שכירות. העובדה שהנתבעת הנה "מתחזק" אינה מכניסה תביעה כזו לדמי שכירות לגדרו של סע' 58. באותה מידה יכולה התובעת להשכיר אותם שטחים כמשרדים שישמשו בעל עסק אחר ולא חברת ניהול. כאן אכן צודקת התובעת שאין מדובר בסכסוך הנוגע לזכויות הצדדים לפי התקנון או לפי סע' 58 לחוק המקרקעין. מדובר בתביעה שהיא תביעה חלופית לתביעת דמי שכירות, בהיעדר הסכם שכירות, ויסודה אכן בדיני עשיית עושר או בנזיקין. ליסודותיה העיוניים של התביעה לדמי שימוש ראויים עיין ברע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ''ד נג(4) 769. הדין בשאלת הסמכות כאן אינו משתנה אף משעה שאין חולק שלא מדובר במסיג גבול, אלא במי שהמשרדים הועמדו לשימושו. בכך כמובן אין משום הבעת עמדה לגופה ביחס לרכיב זה שבתביעה, אלא רק קביעה שהסמכות לדון באותו רכיב ובו לבדו, מסורה לערכאה זו. רמות מפנה לכך שאם תתקבל כאן עמדת התובעת לגופה, הרי תשלום זה בגין שכר דירה (כאמור לא מדובר בשכ"ד אלא בדמי שימוש ראויים) יחול במלואו על כלל בעלי הזכויות בבנין, לרבות התובעת. זאת מכוח סע' בחוזה הניהול הנספח להסכם המחאת הזכויות. הסע' משית את כל הוצאות חברת הניהול בהתאם לחוזה, על בעלי היחידות בבניין. אלא שאם נשעה לטענה זו, הרי שזה לכאורה היה המצב גם אם היתה הנתבעת שוכרת משרדים בשטח שמחוץ לבנין כדי לקיים חובותיה כחברת הניהול של בנין אלמוג, על פי הסכם המחאת הזכויות על נספחיו. בעלי הזכויות בבנין, לשיטת רמות היו חייבים לשאת בהוצאות דמי השכירות שלה עד כמה שהם נוגעים להוצאותיה לשם מתן שירותים בהתאם לחוזה. כאן אכן צודקת התובעת שככל שסבורה רמות שהיא זכאית להחזר דמי השימוש הראויים (ככל שיפסקו) מבעלי הזכויות בבנין - תתכבד ותשלח להם הודעה לצד שלישי. 11. סוף דבר: היות וחלק מן התביעה הנו אכן בסמכות ערכאה זו,לא אעביר התביעה כמות שהיא אל המפקחת על רישום המקרקעין. אני דוחה מטעמי חוסר סמכות עניינית את הסעדים הנדרשים בגין סעיפי התביעה הנזכרים בסע' 26 עד ,40 ומוחק מכתב התביעה סעיפים אלה וכן סע' 44 שעניינו בסעד הצהרתי באותם עניינים (אין גם לגוף הענין מקום לתבוע סעד הצהרתי מקום שניתן לתבוע סך כספי, וכאשר בגדרה של התביעה הכספית - אם תוגש בפני המפקחת - ממילא יוכרע המשטר המחייב בין הצדדים ממנו נגזרים תשלומי העתיד). למעלה מן הצורך יצוין כי דחיה מטעמה של חוסר סמכות עניינית אינה מקימה מעשה בי"ד ובידי התובעת להגיש תביעתה ברכיבים אלה לערכאה המוסמכת - היא המפקחת על רישום המקרקעין. וממילא לשקול מיהם הצדדים הנדרשים כנתבעים. הסעד הכספי הנתבע בתביעה שבפני יצומצם בהתאם לסך של 763,500 ₪, כאמור בסע' 8 לתביעה, בגין דמי שימוש ראויים. 12. לאור התוצאה המעורבת בבקשה אין צו להוצאות. בנוסף, אני מאפשר לנתבעת המועד למשלוח הודעת צד שלישי, ככל שהיא חפצה בדבר, בתוך 30 יום. מקרקעיןרכוש משותףחוב