מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכות פלסטינים שעובדים בישראל לקבל פיצויי פיטורים: 1. בתביעות אלה שָבָה ועולה שאלת הזכות לקבלת פיצויי פיטורים של עובדים המתגוררים בשטחי הרשות הפלשתינאית (להלן: "האזור"), שחדלו לעבוד בשטח מדינת ישראל לאחר שהוטל על האזור סֶגֶר משיקולי ביטחון, ובכך נמנעה מהם הכניסה לישראל והמשך האפשרות לעבוד בה. התובעים, שהועסקו בשירות הנתבעת (להלן: "החברה") במהלך פרקי זמן שונים, עתרו בתביעותיהם, שאוחדו לצורך הדיון לאור זהות עילת התביעה שעולה בהן, לתשלום פצויי פיטורים, וכן לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה שלטענתם נותרה החברה חבה להם. 2. העובדות הנחוצות לבירור התובענה הן כדלקמן: א. התובעים, תושבי נפת ג'נין, הועסקו כפועלי בניין בשירותה של החברה בתקופות שונות, שמועדי תחילתן וסיומן שנויים במחלוקת בין הצדדים. ב. שיטת תשלום השכר לעובדים התבצעה באמצעות לשכת שירות התעסוקה (להלן: "הלשכה"), לה העבירה החברה את התשלומים אותם היא התחייבה לשלם לתובעים בגין עבודתם על פי ההסכמים הקיבוציים החלים על ענף הבניין. ג. עם פרוץ האינתיפאדה באוקטובר 2000 הוטל סגר כללי על תושבי האזור והתובעים לא יכלו להתייצב במקום עבודתם בחברה. ד. חלק מהעובדים חזרו לעבוד בשירות החברה לתקופה בת מספר חודשים בשנים 2005-2006 ולאחר מכן שוב חדלו מעבודתם בשל הסגר. ה. התביעות שבפנינו הוגשו בחודש דצמבר 2007. 3. עיקר טענות התובעים כפי שעלו מכתב התביעה הן אלו: א. התובעים טענו כי עם פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 נבצר מהם להגיע לעבודתם והחברה לא חידשה עבורם את חוזה העבודה ולא נקטה את הפעולות הדרושות לשם הוצאת היתר כניסה ומשכך גרמה בפועל לפיטוריהם. ב. התובעים הוסיפו וטענו כי הם פנו לחברה מספר רב של פעמים בבקשה שתעשה את כל שדרוש כדי שימשיכו בעבודתם, אולם פניותיהם לא נענו. לאחר מכן הם פנו לחברה בבקשה לקבל את מלוא זכויותיהם, אך גם כאן נענו ב"לך ושוב". ג. עוד נטען כי מתקופת ההתיישנות יש להפחית את פרק הזמן בו הוטל סגר מלא ומוחלט על תושבי האזור. כן הסבירו התובעים כי התביעה הוגשה בשיהוי לאחר שבשנת 2006, עת הוקל הסגר, פנו לעו"ד אחר והגישו באמצעותו תביעה, אולם הם לא קיבלו כל זימון לדיון בעניין ואף ניסיונותיהם להשיג את עוה"ד כשלו. 4. עיקר טענות החברה כי שעלו מכתב ההגנה הן אלו: א. החברה טענה כי דין התביעה להידחות מחמת השיהוי הרב בהגשתה. ב. עוד טענה החברה כי התובעים קיבלו את מלוא הזכויות שהגיעו להם בגין תקופת העסקתם, כמו שמשתקף מדוחות הלשכה, שנשאה אף היא בתשלום חלק משכרם. ג. החברה ציינה כי דין התביעה לתשלום פיצויי פיטורים להידחות הואיל והתובעים לא נענו לפניותיה לשוב ולעבוד בשירותה ומשכך יש לראות בהם מתפטרים. החברה טענה כי אין בידה לדאוג לאישורים של התובעים וכי זה מותנה באישור משרד הביטחון. בנוסף, טענה החברה, חל בעבודתם של התובעים נתק של למעלה משלושה חודשים וממילא אין רציפות זכויות לצורך פיצוי פיטורים. ד. הוסיפה החברה וטענה כי היא פעלה ללא לאות להוציא עבור העובדים בשירותה אשרות עבודה, ולתובעים אכן הושגו אשרות כניסה. לגרסתה, בסמוך לסיום עבודתם של התובעים היא פנתה אליהם טלפונית אין ספור של פעמים והתרתה בהם כי אם ימשיכו שלא להתייצב לעבודה, על אף שהחזיקו באישור כניסה, היא תראה בכך התפטרות. חששה של החברה היה שהתובעים ינצלו את אישור הכניסה לישראל שניתן להם לצורך עבודתם, וייכנסו לישראל שלא לצורך עבודה. 5. ההליכים המשפטיים תחילה התקיים בתיקים דיון מוקדם. הנתבעת הגישה כתבי הגנה מפורטים וצירפה אליהם מסמכים. הצדדים חויבו בהגשת תצהירי עדות ראשית ולאחר שהתובעים לא הגישו תצהיריהם בחלוף מועדים שנקבעו וארכות שניתנו - נמחקו התביעות. לבקשת התובעים בוטל, לבסוף, פסק הדין, והם הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם, והחברה הגישה את תצהיריהם של מנהל החברה, מר מוחמד עבדאלקאדר (להלן: "מר עבדאלקאדר") ושל גב פריאל עתאמנה, עובדת בכירה בחברה (להלן: "גב פריאל"). כבר כאן יצוין כי בתצהיריהם ויתרו התובעים על רכיב פדיון החופשה בשל ההתיישנות שחלה בגינו, ומשכך התייתר הצורך לדון בו. הצדדים זומנו לדיון הוכחות (מותב בראשות הנשיאה בפועל (דאז) כבוד השופטת איטה קציר) ולאחר קבלת הסכמת ב"כ התובעים, הוחלט כי תצהירי הצדדים והסיכומים שיגישו בתיק ישמשו כראיה ללא חקירת המצהירים, זאת לאור טענת בא כוחם של התובעים כי הם מנועים מלהתייצב בבית הדין בשל שיקולי בטחון. לאחר שהתיק הועבר למתן פסק דין למותב כאן, ועל יסוד התצהירים והסיכומים, החליטה ראש המותב כי יש צורך לשמוע את העדויות ולהתרשם מהן כדי להכריע בסוגיות העולות מהתובענה ומשכך זומנו הצדדים לישיבת הוכחות. התובעים הודיעו באמצעות בא כוחם כי לא עלה בידיהם לקבל היתרי כניסה לצורך הדיון ומשכך לא יוכלו להתייצב לישיבת ההוכחות, ובית הדין נתבקש ליתן פסק דין על יסוד התצהירים והסיכומים, ובלית ברירה הוחלט כי כך יֵעָשֶה. 6. דיון והכרעה א. התובעים הודיעו לבית הדין כי הם זונחים את תביעתם בגין רכיב פדיון החופשה משיקולי התיישנות, ואף הצהירו על כך בתצהיריהם. אמנם בסיכומיו שב ב"כ התובעים ועתר לתשלום זכות פדיון חופשה, ואף הוסיף תביעות חדשות בגין תמורת הודעה מוקדמת ותשלום עבור ימי חג, שלא בא זכרן בכתב התביעה, אולם מובן הוא שאין בכל זאת כדי להועיל לתובעים, ודאי שלא לכל הנוגע לזכויות שלא נתבעו מלכתחילה, ואף לא לרכיב פדיון החופשה, שהתובעים ויתרו עליה מפורשות בתצהיריהם (וטוב שכך עשו). משכך, נפנה לבחון את זכאותם של התובעים לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה בלבד. ב. השאלה העיקרית בה יש להכריע היא האם ניתן לראות בעובדה שיחסי העבודה בין החברה לבין התובעים פסקה בעקבות הטלת הסגר, כמעשה פיטורים המזכה את התובעים בפיצויי פיטורים. ככל שנקבע שהם זכאים לפיצויים, נידרש לתביעת כל עובד בנפרד ונכריע לגבי זכאותו. ג. בית הדין הארצי נדרש לסוגיה זו לא אחת, ובפסק דין שניתן זה לא מכבר (ע"ע 450/08 סולל בונה בע"מ - אלחאג', לא פורסם, ניתן ביום 10.1.11 - להלן: "פסק דין סולל בונה"), שב ודן בעניין תוך שהוא סוקר את הפסיקה שניתנה על ידיו בסוגיה זו, ומאשרר את האמור בה. להלן נצטט מפסק הדין סולל בונה קטעים הרלבנטיים אף לתובענה המאוחדת בה עסקינן: "הסוגיה המובאת לפתחנו בערעור זה אינה חדשה ונדונה זה מכבר על ידי בית דין זה במסגרת דב"ע נז/32 - 3 רוחמי - פלקו בע"מ, פד"ע לא 250, 259 (להלן - עניין רוחמי), בו נדונה תביעתו של עובד לפיצויי פיטורים לאחר שלא הגיע לעבודתו מחמת סגר שהוטל על רצועת עזה. ואלה הדברים שקבע בית דין זה בעניין רוחמי: "השאלה העיקרית היא האם על פי הנסיבות העובדתיות הבסיסיות שהיו לפני בית הדין האזורי, ניתן לראות בהפסקת עבודתו של המערער, הפסקה שהיא ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה אלא במעשה או במחדל. התשובה לשאלה זו צריכה לבוא מהתנהגותה של המשיבה לאחר הטלת הסגר ולאחר שנוצרה אפשרות להמשיך ולהעסיק את המערער..". 10. בדב"ע נג/44 - 3 מחמד אברהים פרג' - סיני גורדון ואח', לא פורסם, ניתן ביום 30.1.1994 (להלן - עניין פרג'), נדונה שאלת זכאותו של עובד תושב רצועת עזה לפיצויי פיטורים מחמת היעדרותו מהעבודה לתקופה של כשלושה חודשים בשל סגר. באותה פרשה עמד סגן הנשיא ס' אדלר (בתוארו דאז) על חובתם ההדדית של המעסיק ועובדו לקיום חוזה העבודה וכיבוד חובותיהם על פיו וקבע כי - "יש לבדוק את נסיבות ההיעדרות על מנת לקבוע את מהותה מבחינת יחסי העבודה וביצוע או הפרת חוזה העבודה. עלינו להשיב, בין היתר, על השאלות הבאות: האם העובד היה מסוגל להגיע לעבודה והחליט בעצמו להעדר? או האם נמנע מהעובד להיכנס למדינת ישראל ולהגיע למקום עבודתו? מה היה אורכה של ההיעדרות, ומה האמצעים שנקט העובד להודיע למעסיקו על היעדרותו". 11. בדרך זו המשיך והלך בית דין זה גם בע"ע 300366/97 נזאל - סטרפלאסט תעשיות (1976) בע"מ, פד"ע לה 502 (להלן - עניין נזאל), בו שבה ועלתה השאלה, האם עובד שנעדר מעבודתו בשל הטלת סגר זכאי לפיצויי פיטורים. בית הדין קבע בעניין נזאל כי: "השאלה העיקרית היא האם על-פי התשתית העובדתית ניתן לראות בסיום עבודתם של המערערים, כסיום שהוא 'ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או במחדל'. במלים אחרות - האם הייתה למשיבה 'אפשרות או אפשרות כלשהיא, לבחור את המוחזרים לעבודה'. 12. בעע 1344/00 מועצה מקומית ערערה - טאהר אמין אבו הזיים תק-אר 2005(1) 187 (להלן - עניין טאהר) קבעה השופטת נילי ארד (בתוארה דאז) את הדברים הבאים: "המסקנה המתבקשת היא, כי בבחינתן של השלכות הסגר על חובות הצדדים לחוזה העבודה וזכויותיהם תיבדק - על רקע התשתית העובדתית המוכחת - התנהגות המעסיק ועובדו ותרומתם להיעדרות העובד מעבודתו: האם עשה המעסיק כל הניתן וכל הנדרש ממנו אצל הרשויות המוסמכות כדי להעביר את רוע הגזירה ולאפשר לעובדיו להגיע לעבודה חרף הסגר; יוזמתו של המעסיק ותרומתו להפסקת העבודה יכול ותהייה אקטיבית, בכך ש"תרם" בהתנהגותו לכך שהעובד לא הורשה להיכנס לתחומי ישראל בעת הסגר; יכול ותעטה לבוש פסיבי, בין היתר במחדליו לגרום למתן היתר כניסה לישראל לעובדו חרף הסגר; או שמא נמנעה כניסתו של העובד לישראל והיעדרותו מן העבודה כתוצאה מכך מאילוצים חיצוניים-אובייקטיבים שלמעסיק או לעובדו לא הייתה כל אפשרות להשפיע עליהם.כל אלה הם סממנים להטלת אחריות על המעסיק להפסקת עבודתו של העובד או לפטור הימנה, משהוברר כי לא היה בידו לעשות דבר מול המציאות הביטחונית והסגר שהוכרז." בהמשך קובעת השופטת ארד גם את הדברים הבאים: "בתביעה לפיצויי פיטורים, כמו גם בתביעה לשכר עבודה, ייבחנו מעשיהם ומחדליהם של הצדדים להסכם העבודה. בתוך כך יש להידרש לבירור השאלה העיקרית, האם עשה המעסיק כל הנדרש ממנו כדי שיינתן רישיון כניסה לעובד באופן שיוכל להתייצב לעבודתו חרף הסגר. בהתאם, אף הנחה עצמו בית הדין האזורי לפי עניין נזאל בעת שנדרש להכרעה באחריותה של המועצה למצב אליו נקלע המשיב שלא בטובתו." הנשיא אדלר, שהיה בדעת מיעוט בעניין טאהר, אף קבע מבחנים מקלים מאלו שקבעה השופטת ארד. כך קבע הנשיא אדלר: "לדידי הכלל הוא, כי העובד תושב יהודה ושומרון אינו זכאי לשכר בגין אי-עבודה. בהמשך נדון בכלל ובמקרים החריגים. 2. משקיים סגר ונמנעת כניסתם של כל העובדים תושבי יהודה ושומרון (להלן - יו"ש) לתחומי מדינת ישראל קיימת מניעות לבצע את חוזה העבודה בין העובד לבין מעסיקו. חוזה העבודה בין המעסיק לבין העובד תושב יו"ש מושעה בגלל המניעה לקיומו ובזמן השעיית חוזה אין המעסיק חייב לשלם לעובד שכר וזאת בדומה למקרה של עובד הנמצא בחופשה ללא תשלום. במצב שהעובד תושב יו"ש אינו יכול להגיע לעבודתו בישראל בגלל סגר מוחלט, לא יכול המעסיק לפעול על-מנת להשיג אישור כניסה לעובדיו תושבי יו"ש. כל פעולה שיעשה לא תוכל לסייע לעובד להגיע למקום העבודה. במקרה כזה המעסיק מוכן להעסיק את העובד, אך העובד אינו מגיע לעבודה. יתרה מזו, אל מול הנזק שנגרם לעובד שלא משתכר בשל אי-הגעתו למקום העבודה סובל אף המעסיק מנזקים הנגרמים כתוצאה מאי-הגעת העובד, ובמקרים מסוימים אף מהצורך בהעסקת עובד אחר תחתיו. שעה שהמצב נכפה על שני הצדדים, בשל סיבות ביטחוניות, אין מקום לקבוע כי נזקו של העובד עולה על נזקו של המעביד. מכל הטעמים הללו לא יהיה זה הוגן או מוצדק כלכלית לחייב את המעסיק בתשלום בגין אי-עבודה. 3. המצב הבא נדון בפסיקה והוא נוגע לאחריות תשלום פיצויי פיטורים. במקרים שעובדים תושבי יו"ש אינם מגיעים לעבודה בגלל סגר רשאי המעסיק לקבל עובדים אחרים במקומם. המפעל חייב להמשיך את הייצור ואף בית הספר חייב להמשיך ללמד את התלמידים. על-כן, במקרים רבים קיבלו המעסיקים הישראלים עובדים אחרים במקום עובדי יו"ש שלא הגיעו לעבודה. בנסיבות הללו נקבעו מבחנים כדי להכריע אם העובד זכאי לפיצויי פיטורים כאשר המבחנים העיקריים נוגעים לרצונו של העובד להמשיך את עבודתו ומאמצי המעסיק להשיג אישור כניסה עבור העובד." (שם) הפסיקה, כפי שהובהר לעיל, קובעת באופן חד משמעי כי מקום בו הסיבה היחידה לסיום עבודתו של העובד הינה בשל מניעה אובייקטיבית אמיתית - הסגר בשטחים, הרי שאין לחייב את המעביד לשאת באחריות כלשהי כלפי העובד. זאת שעה שהמעביד (בענייננו סולל בונה) עשה את כל המאמצים על מנת לאפשר לעובד לחזור לעבודה". המסקנה המתחייבת היא שכדי לקבוע אם זכאים התובעים לפיצויי פיטורים, יש לבחון מה הייתה הסיבה שבגינה הם חדלו להתייצב לעבודתם, וכן אם נעשו כל המאמצים מטעמה של החברה לאפשר להם לשוב לעבוד בשירותה. ד. התובעים הגישו תצהירים זהים, שבכל אחד מהם פורטה תקופת ההעסקה בשירות החברה, והנימוק לסיום העבודה היה: "עד שפוטרתי על ידי הנתבעת על ידי כך שלא חידשה לי היתר כניסה לישראל". התובעים לא טרחו לפרט כלל את נסיבות סיום העסקתם ולא צירפו כל מסמך המאשר שבתקופה שבין שנת 2001 לשנת 2005 ניתן היה להשיג עבורם אישורי כניסה, אך החברה לא עשתה כן. מנגד, מנהל החברה, מר עבדאלקאדר, הצהיר כי התובעים לא פוטרו וחלקם אף חזרו לעבוד בה בשנת 2005, מועד שהוקל הסגר מעל האזור. אלמלא המדיניות הביטחונית שהותוותה על ידי הממשלה, לא היה כל קושי להמשיך ולהעסיק את התובעים ברציפות, וכי החברה אף הייתה מעוניינת בהעסקתם, הואיל והיו עובדים טובים ומיומנים. מר עבדאלקאדר הצהיר כי "אין מאמץ בו לא נקטנו בכדי לחדש את הרישיונות באופן משמעותי מ-6 חודשים לשלושה, ועל אף זאת המשכנו לנסות ולהנפיק להם רישיונות" (סעיף 9 לתצהירו). לדבריו, החברה באמצעות גב' פריאל יצרה קשר עם הלשכה וביררה אם ניתן להפיק רישיונות וכשאלה ניתנו, פנתה החברה לתובעים (למעט מר ריאד נאצר ז"ל, שחדל לעבוד מיוזמתו בשנת 1998) והזמינה אותם לעבוד בשירותה, כשרק חלק נענה להזמנתה לשוב ולעבוד. גב' פריאל הצהירה כי החברה לעולם לא פיטרה את התובעים וכי היא פנתה ללשכת התעסוקה "באופן נמרץ...הן באמצעות שליחת מכתבים והן באמצעות שיחות טלפוניות ובירורים אין ספור עם לשכת התעסוקה וכל הגורמים הרלוונטיים" (סעיף 8 לתצהירה). ובהמשך: "...ולא היה בידי הנתבעת לעשות יותר ממה שעשתה ואני בעצמי התקשרתי עשרות פעמים ללשכת התעסוקה ולמנהלת התיאום והקישור במטרה לברר אם ניתנו היתרי כניסה לעובדים הנ"ל ואם יש משהו בו נוכל לסייע. הכול ללא תועלת וללא התייחסות מעבר למריחת הנושא והחזרת תשובות כי אין חידוש היתרי כניסה ואין רישיונות עבודה בשל המצב הביטחוני" (סעיף 22). ברם, המשיכה גב' פריאל, כל עוד לא הודיעה לה הלשכה שהאישורים הופקו, הייתה משמעות הדבר שמשרד הביטחון לא אישר את כניסתם של התובעים לארץ. גב' פריאל הצהירה כי במועד בו הוטל הסגר בעקבות פרוץ האירועים בשנת 2000 הייתה החברה בשיא הבנייה של מספר פרויקטים ונדרשה לעובדים רבים ובוודאי שלא היה עולה בדעתה לפטר את התובעים, שהיו עובדים מיומנים וטובים. ה. בסיכומיה חזרה החברה על עיקרי הדברים שנאמרו בתצהירים מטעמה, וצירפה מסמכים שונים ובהם דוחות מלשכת התעסוקה המצביעים על תקופת העסקתם של התובעים וכן תכתובת שנערכה בין החברה לבין שירות התעסוקה. מעיון במסמכים עולה כי התובעים (למעט מר נאצר ז"ל) עבדו עד שנת 2001 באופן כמעט רציף, ומני אז ואילך, עת הוטל הסגר, חדלו לעבוד בשירות החברה. לאחר מכן החלו אחדים מהם לעבוד שוב בשירות החברה, וזאת לאחר שהחברה פנתה ללשכת התעסוקה במכתבים שונים שמרביתם נשלחו בשנים 2005 ו-2006. המסמכים שצורפו עם פנייה ללשכת התעסוקה ל"הזמנת עובדים מהשטחים" הם אלה: - מכתב מיום 26.3.05 בו פנתה החברה לשירות התעסוקה בבקשה "להנפיק לנו אשרה להעסקת עובדים פלשתיניים בענף הבניין בסה"כ 6 פועלים" (נספח שצורף לתצהירו של מר עבדאלקאדר). - פנייה מיום 13.2.06 הנוגעת למר עבד אלכרים שרפי (נספח נ/4 לסיכומים). - פנייה מיום 7.7.05 בנוגע למר נצאר באסם (נ/5). - פנייה מתאריך 8.9.05, בו נתבקשה הלשכה לאשר את עבודתם של מר נביל מלאח ושל מר ראתב מלאח, כשעל הפנייה נכתב בכתב יד שביום 20.9.05 "קיבלתי הודעה מאילנה שנתקבלו עובדים. לגשת ל... אצלהם לקבל רישיונות". - הודעות פקס שונות מימים 14.11.05, 28.11.05, 23.1.06 המבקשות מגב' אילנה או גב' מירב מהלשכה ליצור קשר עם גב' פריאל בחברה. על גב הפנייה מיום 28.11.05 נרשם בכתב יד כי: "מירב חזרה אליי היום 28.11.05 והודיעה שהסגר עדיין קיים אין עובדים מהשטחים". המסמך היחיד שאותו צירפה החברה השייך לשנת 2001, הוא מכתב הפנייה מיום 30.4.01 (נספח נ/6 לסיכומים) בו מבקשת החברה לאשר לה את העסקתו של מר מלאח ראתב בנוסף לחמשת העובדים מהאזור שאושרה העסקתם, זאת מהטעם שהעובד "נחוץ לנו לאתר העבודה בנצרת שכ' שנלר אשר נמצא בשלבי סיום והכנה לאכלוס". ואכן, מדוח שירות התעסוקה עולה כי הוא שב לעבודה בחודשים מאי ויוני 2001. מלבד מכתב זה לא נמצא כל מכתב פנייה ללשכת התעסוקה השייך לתקופה שמיוני 01', אז חדלו כל התובעים לעבוד, ועד לשנת 2005 בו החלה חלופת מכתבים בניסיון, שלבסוף צלח, לקבל אישורים להעסקתם. ו. עם זאת, ועל אף שאין מכתבים המאששים את גרסתה של גב' פריאל כי פעלה באופן "נמרץ" לקבלת אישורי כניסה לתובעים במהלך השנים שבין 2001 ועד 2005, הרי שגרסתה ולפיה היא "התקשרה עשרות רבות של פעמים ללשכת התעסוקה" - לא נסתרה, והתובעים בתצהיריהם לא ציינו דבר למעט העובדה כי הם זכאים לפיצויי פיטורים הואיל ופוטרו על ידי הנתבעת "על ידי כך שלא חידשה לי היתר כניסה לישראל". אין בכך כדי לסתור את גרסתה של גב' פריאל שהצהירה הפוך לגמרי בנוגע למאמצים שעשתה לשם קבלת היתרי כניסה עבורם. לא זאת אף זאת שנוכח עיתוי הגשת תביעותיהם של התובעים - נוצר היזק ראייתי בלתי מבוטל לנתבעת, שנאלצה לאתר מסמכים ותכתובות שנים רבות לאחר שכבר הסתיימו מערכות היחסים עם התובעים. בנוסף, לבד ממר נאצר, שלטענת החברה הועסק עד שנת 1998 ולאחר מכן נפטר, לגבי שאר התובעים עולה מהמסמכים שצורפו לסיכומי החברה כי חלקם חזרו לעבוד בשירות החברה, ובנוגע לחלק אחר נעשו מאמצים מצד החברה להשבתם לעבודה, לפי הפירוט הבא: מר מלאח ראתב - עבד בשנת 2005 ובשנת 2006 בשירות החברה. מר אבו אלרוב עדנאן - עבד חודשיים בשנת 2005. מר באסם נצאר - החזיק בכרטיס מגנטי מיוני 05', והחברה פנתה ללשכת התעסוקה במכתב מיום 7.7.05 בבקשה להמציא לו אישור עבודה בשירותה, אולם ככל הנראה אישור שכזה לא התקבל. מר עבד אלכרים שרפי - הועסק בשנת 2005 ולאחר מכן מספר ימים נוספים בשנת 2006, והחברה פנתה במכתב מיום 13.2.06 ללשכה בבקשה להנפיק לו אישור עבודה מפאת נחיצותו, ונמסר לה כי יש לו אישור מיום 16.2.06. מר אגבארייה תייסיר - הועסק בשירות החברה עד 2001. לטענתה בסיכומים הוא היה אחד מהעובדים שנתבקש בגינם רישיון. החברה טענה כי פנתה אליו באמצעות חבריו העובדים האחרים ומסרה לו כי כדי לממש את הרישיון עליו לגשת לקבל כרטיס מגנטי, אולם הוא הודיע באמצעותם כי הוא לא מעוניין לשוב ולעבוד בחברה. מר נאצר ריאד ז"ל - מהמכתבים שצורפו לסיכומים ניתן ללמוד שהחברה דיווחה לשירות התעסוקה עוד בדצמבר 98' כי החל מנובמבר 98' חדל מר נאצר להופיע לעבודתו, ואין כל נתון אחר המאשר כי הוא חזר לעבוד עד לשנת 2001 ומשכך אין לו כל עילת תביעה לפיצויי פיטורים. מהתנהלות החברה ניתן ללמוד כי כשניתן היה להשיב את התובעים לעבוד בשירותה, היא פעלה לשם כך וחלקם אף הוחזר בפועל. התובעים לא הוכיחו כלל שניתן היה לעשות כן בתקופה שבין השנים 2001-2005 ולעניין זה לא נותר לנו אלא לאמץ את גרסתה של החברה ולקבוע כי מתקיימים התנאים לפיהם אין לראות בניתוק יחסי העבודה שבין החברה לבין התובעים כפיטורים ומשכך דין התביעה לפיצויי פיטורים - להידחות. ז. התביעה לתשלום דמי הבראה - התובעים טענו בכתב התביעה ואף הצהירו על כך כי החברה חבה להם דמי הבראה לתקופה של השנתיים האחרונות לעבודתם. החברה טענה כי היא שילמה לתובעים את מלוא זכויותיהם באמצעות תשלום שהעבירה ללשכת התעסוקה על פי דרישתה. מעיון במסמכים שצורפו לסיכומי החברה עולה כי היא חתמה על התחייבות ללשכת התעסוקה להעברת מלוא התשלומים, לרבות התנאים הסוציאליים, שבהם היא חבה כלפיי התובעים בגין עבודתם בשירותה. בריכוזי המשכורות לכל שנה שצורפו אף הם לסיכומים ניתן לראות כי בגין השנתיים האחרונות לעבודתם קיבל כל אחד מהתובעים סכומי כסף שהוגדרו תחת הכותרת "תנאים סוציאליים שנתיים". הואיל והתובעים לא המציא את תלושי השכר שמהם ניתן ללמוד כי רכיב זה לא שולם, ומנגד הומצאו דפי ריכוז נתוני ההשתכרות השנתיים של התובעים שמהם ניתן ללמוד כי החברה שילמה ללשכה בגין תנאים סוציאליים (שמופיעים במובחן מהפרשות בגין פיצויים ופנסיה), דין רכיב זה אף הוא להידחות. 7. סוף דבר מכל האמור לעיל באנו לכלל מסקנה כי דין התביעות על כל רכיביהן - להידחות. כל אחד מהתובעים ישלם לחברה סך של 1,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. 8. אם יבקש מי מהצדדים לערער על פסק דיננו זה עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםפלסטינים